סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מינוי מנהל מיוחד
• סמכויותיו של המנהל המיוחד
• חובות המנהל המיוחד
• שכר-טרחת המנהל המיוחד
• שחרור וסיום תפקיד המנהל המיוחד

שכר-טרחת המנהל המיוחד

. שכר המנהל המיוחד על-פי פקודת פשיטת הרגל
בכל הנוגע להליכי מינוי מנהל מיוחד על-פי פקודת פשיטת רגל, קובע סעיף 23 לפקודה כי הכונס הרשמי, הוא שקובע את שכרו של המנהל המיוחד.

על-פי פקודת פשיטת הרגל, המנהל המיוחד נמצא במעמד של "נציג" כפי שהוא מוגדר בסעיף 142א לפקודה והקובע:

"(א) הכונס הרשמי רשאי לבצע תפקיד מתפקידיו גם באמצעות אדם שלא מבין עובדי המדינה (להלן: נציג) ולשלם את שכרו.
(ב) נציג יפעל לפי הוראות הכונס הרשמי ובפיקוחו, אך אין בכך או בתשלום שכרו על-פי סעיף-קטן (א) כדי ליצור יחסי עובד ומעביד בין הנציג לבין הכונס הרשמי או המדינה.
(ג) הכונס הרשמי רשאי, לפני מינויו של נציג או אחרי כן, לדרוש שהנציג ישעבד נכסים או יתן ערובה להבטחת מילוי תפקידו וחובותיו, ורשאי הוא בכל עת לדרוש מן הנציג ערובה נוספת או לשחרר ערובה שניתנה, כולה או מקצתה."
שיעור הוצאותיו ושכרו של הנציג, נקבעו בתקנה 113 לתקנות פשיטת הרגל לפיה "הכונס הרשמי רשאי לשלם לנציג שכר בשיעור הנהוג או המקובל בעד השירות שהוא נתן וכן רשאי הוא לשלם לו את הוצאותיו הממשיות בגבול המוסכם עמו, ככל שהוסכם."
בכל הנוגע למינוי מנהל מיוחד על-פי פקודת החברות וחוק החברות, סעיף 318 לפקודת החברות אינו מסדיר את תשכרו של המנהל המיוחד, אולם בתקנה 22 לתקנות החברות (פירוק) נקבע כי הכונס הרשמי, בבקשת מינויו של המנהל המיוחד, יפרט, בין השאר את השכר שיש לדעתו לקבוע למנהל המיוחד ובית-המשפט הוא שיקבע את שכר-טרחתו של המנהל המיוחד.

העובדה כי בקביעת שכרו של המנהל המיוחד מעורבים אך בית-המשפט והכונס הרשמי, ללא זכות טיעון לנושים, הובאה לדיון ב-פש"ר (ת"א-יפו) 590/97[79] בו נדונה בקשתה של ניצולת הקרטל בע"מ אליה מצטרף עורך-דין איתן ארז (להלן: "המפרק הנוכחי"), של "החברות הצלבניות" והבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ.

הסעד לו עתרה המבקשת הוא, ביטול פסיקת שכר-טרחה והחזר הוצאות לזכות המפרק הזמני לשעבר והמנהל המיוחד לשעבר של 6 החברות הצלבניות, עורך-דין אליעזר וולובסקי עבור פעולותיו כמפרק זמני וכמנהל מיוחד של החברות הצלבניות.

עורך-דין וולובסקי כיהן כמפרק זמני של 6 החברות הצלבניות ולאחר מכן כמנהל מיוחד של 6 החברות בפירוק במשך תקופה של כ-21 חודשים, החל מתאריך 28.10.1997 ועד לתאריך 13.7.1999. עבור התקופה הנ"ל נפסק על-ידי בית-המשפט לזכות עורך-דין וולובסקי שכר-טרחה והחזר הוצאות, בסכום כולל של -.665,000 ש"ח + מע"מ. שכר-הטרחה האמור נפסק לבקשת המנהל לשעבר בהסכמת הכנ"ר, או לפי בקשתו של הכנ"ר, ונקבע שעורך-דין וולובסקי יהיה זכאי לגבות את הסכומים שנפסקו בעדיפות ראשונה מהתקבולים הראשונים של החברות הצלבניות.

לאחר שהוגשה בקשת ניצולת הקרטל בע"מ ב-בש"א 32847/99 לביטול ההחלטות דלעיל, ניתנו על-ידי בית-משפט זה החלטות נוספות בקשר לשכרו של עורך-דין וולובסקי ביניהם ההחלטה מתאריך 30.3.99 בבקשת הכנ"ר, בש"א 34912/99 (להלן: "החלטה 4"), לפיה הוארך מינויו של עורך-דין וולובסקי בתפקיד המנהל המיוחד של 6 החברות בפירוק לתקופה נוספת של 3 חודשים באותם סמכויות, תנאים ושכר, קרי, נפסק לעורך-דין וולובסקי שכר-טרחה בסך של 50,000 ש"ח + מע"מ לחודש (ובסה"כ 150,000 ש"ח + מע"מ), עבור מילוי תפקידו כמנהל מיוחד של 6 החברות בפירוק בתקופה 13.7.1999 – 13.4.1999.

2. שכר המנהל המיוחד על-פי דיני החברות
כאמור, בכל הנוגע לבקשות הכנ"ר לקביעת שכרו של המנהל המיוחד לאחר מתן צו הפירוק לחברות, קבע מתקין התקנות מפורשות בתקנה 22 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 כי: "בבקשה למינוי מנהל מיוחד לפי סעיף 318 לפקודה, יפרט הכונס הרשמי את הנימוקים המחייבים את המינוי וכן את השכר שיש לדעתו לקבוע למנהל המיוחד."
ההגיון העומד מאחורי דרישת מתקין התקנות והסתפקותו בכך שהכנ"ר ובעל התפקיד יהיו הצדדים לבקשה לקביעת שכר-טרחתו של בעל התפקיד נסמך על כך ששני גורמים אלה הם הגופים אשר הופקדו על-ידי המחוקק, בית-המשפט והנושים, לדאוג לאינטרס הנושים ולקיום הוראות החוק בהליכי הפירוק המתנהלים.

השאלה היא כיצד על בית-המשפט לדון בבקשתו של נושה לבטל החלטה של בית-המשפט הקובעת שכר-טרחה של בעל תפקיד בהליך פירוק כאשר לדיון שקדם לה היו שותפים רק הכנ"ר ובעל התפקיד שמונה לחברה שבפירוק.

כב' השופטת ו' אלשייך דנה בגישת הבטלות המוחלטת, על-פיה כל פגיעה בנושה מבטלת החלטת בית-המשפט ודחתה אותה, וקבעה, בעקבות מבחן ביניים:[80]

"בהתאם להוראות התקנות, ההחלטה בדבר קביעת שכר-טרחת בעל תפקיד, מתקבלת על-ידי בית-המשפט לאחר קבלת עמדותיהם של בעל התפקיד והכנ"ר, שני גורמים אשר מופקדים על שמירת אינטרס הנושים הבלתי-מובטחים בהליך.
כדי "להביא" את אותם הגורמים לדיון מחודש בפני בית-המשפט בסוגיית שכר-הטרחה, לאחר שעל פניו, אמור היה אינטרס המבקש להיות מיוצג כבר בהליך המקורי הרי, שעל המבקש מוטל הנטל להוכיח כי אם תבוטל ההחלטה הרי, שיש באמתחתו טענה שעשויה לשנות את ההחלטה שתתקבל בהליך המאוחר. כך שלכל הפחות, יפחית את הפגיעה באינטרס הלגיטימי שלו אשר נפגע עקב ההחלטה.
אם המבקש לא יכול להוכיח שטענתו עשויה לשנות את ההחלטה, אין לאפשר לו עיכוב הניהול היעיל והמהיר של הפירוק.
בהקשר זה ראוי לצטט ולהחיל את דברי הנשיא י' כהן ז"ל בפסק-דינו ב-ע"א 263/73 ועד הר הכרמל (כולל אחוזה) אגודת התושבים נ' בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ, פ"ד כט(1), 263:
'... בית-המשפט אינו צריך לעשות פעולות סרק ולבטל פסק-דין לפי בקשת אדם, כשאין בפיו כל טענה הראויה להישמע נגד פסק-הדין לגופו של עניין.'
לגישתי, בנסיבות המיוחדות של הליך פירוק וכדי למנוע אפשרות של סרבול ההליך על-ידי נושים רבים, לא די בכך שהמבקש יציג בפני בית-המשפט טענה אפשרית שעשויה בהסתברות רחוקה ביותר, להוביל לשינוי ההחלטה המקורית אלא, שעל המבקש להוסיף ולהוכיח כי טענתו נסמכת על ראיות מהימנות, לכאורה.
ביתר שאת נאמרים הדברים לאור העובדה כי מלכתחילה, ושוב חוזר הנימוק, על-פי הוראות התקנות אין מקום ואין חובה כלשהי שדברו של הנושה יישמע. אין להפוך את היוצא מהכלל לכלל.
גישתי היא, כי רק תנאי אחרון זה מבטיח את השגתו של האיזון הראוי בין זכותם של הנושים הבלתי-מובטחים לפקח על פעולות הכנ"ר והמפרק בשעה שהאחרונים מביעים עמדתם בנוגע לשכר-טרחתם-לבין הצורך ההכרחי של ניהול הליך הפירוק ביעילות ובהתאם לדרך שהתווה מתקין התקנות.
יישום המבחן על עובדות המקרה הנדון מלמד, כי טענותיה של המבקשת, הן טענות שבמהותן עומדות לעניין סכום שכר-הטרחה שנפסק למנהל לשעבר. בעיקרה, נסמכת הטענה על התשתית העובדתית שהציג המנהל לשעבר ואינה חולקת על אופן תיאורו את פעולותיו אלא, שהיא גורסת, כי ביחס לקריטריונים שנקבעו בפסיקה ובתקנות לשכר מפרקים זמניים וקבועים, מן הבחינה הנורמטיבית, נפסק למנהל לשעבר שכר מופרז ויש להפחיתו.
אולם רק לאחר שבחנתי את סבירות השכר שהתבקש בבקשות הכנ"ר והמנהל לשעבר, לאור הפעולות שביצע המנהל לשעבר כפי שפורטו בבקשות השונות, ולאחר שהגעתי לכלל מסקנה באשר לשכר שראוי ליתן למנהל לשעבר, נעתרתי לבקשות השונות...
לא יכולה להיות מחלוקת שעורך-דין וולובסקי פעל רבות בתיק פירוק זה, והשקיע מאמץ ועבודה לא מבוטלים. כך לדוגמה, אין חולק, כי המנהל לשעבר היה צד לכ-30 הליכים משפטיים, נכח בישיבות רבות (לפחות 18 ישיבות) בבית-המשפט ושימש כאיש האחראי לניהול הליכי הפירוק של 6 החברות הצלבניות במשך כ-21 חודשים ולעסקיהן של החברות...
לאור מסקנתי, כי בקשת חברת ניצולת הקרטל בע"מ, בקשת המפרק הנוכחי ובקשת הבנק לבטל את החלטותי בדבר קביעת שכר-טרחתו של המנהל המיוחד לשעבר, אינן עומדות במבחן הנורמטיבי לעניין ביטולה של החלטה לבקשת נושה שלא היה צד להליך, אני דוחה את הבקשות."
אמנם תקנות החברות (שכר) אינן חלות על המנהל המיוחד אולם נטיית בית-המשפט היא להשתמש בקנה-המידה שנקבע בתקנות גם לקביעת שכרו של המנהל המיוחד, כמו גם לקביעת שכרם של בעלי תפקידים אחרים.

וכך נקבע ב-ע"א 530/88[81] כי:

"תקנות החברות אינן חלות לפי לשונן אלא על קביעת שכרם של מפרקים וכונסי נכסים שנתמנו לפי פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, אך מקובל עלינו, שהן עשויות לשמש קנה-מידה גם לקביעת שכרם של נושאי תפקיד אחרים; דא עקא, שכל אימת שבאים לקבוע את שכרו של נושא תפקיד פלוני, מן הראוי הוא לבחון, אם קני-המידה שבתקנות החברות מתאימים הם להחלה על נסיבות המקרה."
וכן ב-ע"א 438/85[82] על-ידי כב' הנשיא מ' שמגר:

"נטייתם של בתי-המשפט לפסוק שכר על-פי טבלאות, למרות שאינם חייבים לעשות כן, נעוצה ברצונם להשוות את שכרם של בעלי תפקיד זהה ולהיפך, להעניק שכר שונה לבעלי תפקיד שונה...
בתי-המשפט נטו להשוות שכרם של בעלי התפקידים השונים, לפני ואחרי התקנת התקנות ומן הנכון להמשיך וללכת בדרך זו. לפיכך, מן הראוי ליישם את העקרונות המעוגנים בתקנות אף מקום שאינן דין מחייב."
וכן ב-בש"א 11448/01[83], גם שם נדונה בקשה לקבלת שכר ביניים וקביעת מסגרת שכר ביניים לתקופה בה שימש עורך-דין שביט בתפקידו כנאמן ומנהל מיוחד לחברות.

כב' השופטת ב' גילאור ציינה לעניין קביעת גובה השכר כי:

"הפרמטרים המנחים אותי יהיו בנוסף לטעמי להלן, גם אלו הקבועים בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981, אך לא רק הם. במאמר מוסגר אציין שתקנות אלו אינן מחייבות במקרה של הקפאת הליכים אך יש בהם פן מנחה."
תקנה 54 לתקנות החברות (פירוק) קובעת כי מלבד שכרו, לא רשאי המנהל המיוחד לקבל שום שכר, מתנה, או טובת הנאה, כספית או אחרת.

תקנה 10(ג) לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונס נכסים ומפרקים ושכרם) קובעת כי במידה וקיבל המנהל המיוחד, שכר בלא אישור בית-המשפט כאמור, רשאי כל נושה לפנות לבית-המשפט בבקשה להשבתו לחברה או לחלוקתו.

2.1 סדר קדימויות בתשלום השכר למנהל המיוחד בדיני החברות
נראה כי מעמדו של המנהל המיוחד, אינו מקנה לו זכות להיפרע משכרו והוצאותיו בכל מקרה.

רע"א 10215/01[84] דן בסדר הקדימויות לתשלום הוצאותיו ושכרו של המנהל המיוחד, במקרה שבו לפני מינוי המנהל המיוחד התמנה כונס נכסים לאותה החברה.

במקרה הנדון, נגד חברת לבידי אשקלון בע"מ ננקטו שני הליכים נפרדים, בקשה לצו כינוס נכסים שהגישו בנק לאומי לישראל בע"מ ונושים מובטחים, ובקשה למתן צו פירוק שהגישו עובדיה של החברה.

בעניין צו הכינוס מונה לחברה מפרק זמני ובעניין בקשת הפירוק מנהל מיוחד, הוא המבקש בבקשה דנן.

ביום 26.11.00 ביקשו העובדים להורות למפרק הזמני לאשר את תחשיב פיצויי הפיטורין המגיעים להם, לשחרר את הכספים שנצברו לזכותם בקרנות, בקופות גמל פניסיוניות ואחרות, בביטוחי מנהלים ובקרנות השתלמות וכן לחלק את הכספים שבקופת הפיצויים המרכזית של העובדים.

בית-המשפט נעתר לבקשת העובדים, וקבע כי שכר-טרחת המפרק הזמני יקבע לאחר שתתבצע הבדיקה וישולמו הכספים, על-פי בקשה שתוגש ועורך-דין יוחנן בלש – שמונה קודם לכן מפרק זמני – מונה להיות מנהל מיוחד.

בעקבות ההחלטה זו הגיש המנהל המיוחד בקשה לאשר לו לשלם הוצאות לאותם עובדים שהעסיק בעריכת תחשיב פיצויי הפיטורין. כמו-כן ביקש לצוות לשלם לו את שכר-טרחתו מתוך יתרת הכספים שתיוותר בקופת הפיצויים המרכזית, אחרי שישולמו פיצויי הפיטורין.

הכונס התנגד לבקשתו של המנהל המיוחד, בנימוק שהיעתרות לה תגרום ל"פגיעה חמורה בזכויותיהם הקנייניות של הנושים המובטחים של החברה, שכן יתרת הכספים שנותרו בקופות הפיצויים הינם חלק בלתי-נפרד מכספי הכינוס של החברה ומיועדים לחלוקה בין נושיה המובטחים של החברה בכפוף לדיני זכות הקדימה".

בית-המשפט דחה את בקשתו של המנהל המיוחד לצוות לשלם לו את שכרו מתוך יתרת הכספים שנותרה בקופת הפיצויים המרכזית וקבע כי יתרת הכספים שייכת לקופת הכינוס.

אשר לטענתו של המנהל המיוחד שלפיה אלמלא פעולותיו, היתה יתרת הכספים עדיין בקופת הפיצויים, קבע בית-המשפט "שרוב עבודתו של המנהל המיוחד גם בתקופת היותו המפרק הזמני, נגעה בעיקר לעובדים. יתרת הכספים בקופות הגמל לא היתה של העובדים גם אלמלא פעולותיו של המנהל המיוחד ובסופו של יום, היו כספים אלה עומדים לזכות קופת הכינוס".

המנהל המיוחד הגיש בקשה להרשות לו לערער על החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לפסוק לו את שכר-טרחתו מתוך היתרה שנותרה בקופת הפיצויים המרכזית.

לטענתו, ההחלטה שלא לפסוק לו שכר-טרחה מתוך יתרת הכספים שנותרה בקופת הפיצויים המרכזית, סתם בית-המשפט את הגולל על האפשרות שלו לקבל את שכר-טרחתו מאחר וקופת הפירוק ריקה.

עוד טוען המנהל המיוחד כי הוצאותיו ושכרו הם הוצאות הכרחיות שנדרשו לשם מימושן של זכויות העובדים שלפי הדין, וכי לולא שוחררו כספי הפיצויים שלהם לא ניתן היה לחשב מה היתרה שנותרה שתועמד לזכות הנושים המובטחים. לפיכך, הסכמתם של הנושים המובטחים לנקיטת הפעולות שנקט, או אי-הסכמתם, אינה מעלה ואינה מורידה. כמו-כן העמדת הכספים לזכותם אחרי שישולמו הוצאותיו ושכרו אינה פוגעת בזכויותיהם הקנייניות של הנושים המובטחים הכפופות ממילא לזכויות העובדים.

בכל מקרה טוען המנהל המיוחד, שכרו, "בהיותו צמוד לתביעה של נושה בדין קדימה", צריך להשתלם באופן עצמאי ובמנותק מגורל יתרת הכספים. לטענתו, לא היה זה תפקידו ליצור הכנסה, אלא לגרום למימושם של הכספים ולהעמדתם לזכות הנושים המובטחים. אפילו לא הצמיח המנהל המיוחד תועלת לנושים המובטחים, הרי מעידה התנהגותו של הכונס, ששיתף פעולה עם המנהל המיוחד בחלוקת הכספים והמתין בהבעת התנגדותו, עד לסיום החלוקה, על הסכמתו לכך ששכרו של המנהל המיוחד ישולם מתוך יתרת הכספים.

המנהל המיוחד מוסיף כי אלמלא הובטח לו שכרו בהחלטה הראשונה לא היה נוטל על עצמו את התפקיד, מן הטעם שיתרת הכספים שנותרה בקופת הפיצויים המרכזית היא המקור היחיד שממנו יכול הוא להיפרע, הואיל וכאמור לעיל, קופת הפירוק ריקה. זאת ועוד, אלמלא ההחלטה הראשונה היה מנכה את שכרו מתוך כספי פיצויי הפיטורין ששולמו לעובדים. ההחלטה נשוא הערעור שינתה בדיעבד את ההחלטה הראשונה ובכך פגעה קשות בקניינו. פגיעה קשה זאת בבעל תפקיד, שהוא זרועו הארוכה של בית-המשפט, מחייבת את התערבותו של בית-המשפט שלערעור.

לעומתו סבור הכונס כי בדין נדחתה בקשתו של המנהל המיוחד לשלם לו את שכרו מתוך יתרת הכספים שנותרה בקופת הפיצויים המרכזית. לטענתו, אין ההחלטה הראשונה מחייבת את הכונס ואת הנושים המובטחים שכן המנהל המיוחד לא צירף אותם כמשיבים לבקשתו. הם לא ידעו על ההליך ולא ניתנה להם הזדמנות לטעון את טענותיהם. עוד טוען הוא כי היה על המנהל המיוחד לצרפם לבקשה גם מכוח חובות תום-הלב, הזהירות וההגינות המוטלות עליו כבעל תפקיד שמונה מטעם בית-המשפט. מכל מקום, מדובר בהחלטת ביניים שבית-המשפט המחוזי היה מוסמך לשנותה.

לעצם העניין טוען הוא כי המנהל המיוחד אינו זכאי לגבות את הוצאותיו ושכרו – כמפרק זמני וכמנהל מיוחד – מתוך קופת הכינוס והוא מתנגד לכך.

לדעתו, מינויו של המנהל המיוחד, בזמן שהליכי הכינוס היו תלויים ועומדים לפני בית-משפט אחר, לא הועיל לנושים המובטחים ואף פגע באינטרסים שלהם, במצב כזה אין המנהל המיוחד בא בגדר החריג שהוכר בפסיקה, כי מפרק זכאי להוצאותיו ולשכרו מתוך קופת הכינוס רק כאשר ההוצאות והשכר הוצאו עבור שמירה על נכסים או בגין מימושם וכי לנושה המובטח צמחה תועלת מפעולות אלה.

הרכב בית-משפט העליון דן בשאלה האם יש לשלם את הוצאותיו ושכרו של המנהל המיוחד – שנפסקו לו בהחלטה נשוא הערעור – מתוך יתרת הכספים שנותרה בקופת הפיצויים המרכזית?

העניין נדון בפני הרכב בית-המשפט העליון, והוכרע ברוב-דעות כפי שיפורט להלן:

כב' השופט י' טירקל סקר את עניין שכר-טרחתו והוצאותיו של המנהל המיוחד וקבע כי:

"אין הוראה בדין על מי לשאת בהוצאותיו של מפרק זמני או מנהל מיוחד של חברה. אולם הכלל שנקבע בפסיקה לגבי מפרק זמני הוא כי הוצאותיו ושכרו ישולמו מתוך נכסי החברה אלא-אם-כן לא היה מינויו של המפרק הזמני ראוי מלכתחילה. עוד נקבע כי בית-המשפט יכריע בשאלה זו על-פי שיקול-דעתו, בהתאם לעיקרון המנחה של עשיית צדק בין בעלי הדין בהתאם לנסיבות העניין (ראו ע"א 438/85 איתן ארזי ושות' בניה נ' עורך-דין אריה חיימסון, פ"ד מא(2), 718, 726-727; ע"א 796/92 מ.ל.ת. ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מט(5), 203, 208-211). יש מקום לומר שכללים אלה יפים גם למפרק זמני שהיה למנהל מיוחד."
האם קיימת זכות קדימה להוצאות המפרק/מנהל מיוחד ושכרו על פני תביעותיהם של נושים מובטחים בשיעבוד צף שהתגבש על-ידי צו כינוס הנכסים לפני שמונו לתפקידם? בעניין זה קובע כב' השופט י' טירקל כי:

"בסעיף 354 (ג) ו-(ד) לפקודת החברות נאמר:
'(ג) מקום שנכסי החברה שמתוכם ניתן לשלם לנושים כלליים אינם מספיקים לפרעון החובות לפי סעיף זה יהיה לחובות אלה דין קדימה לפני תביעותיהם של בעלי איגרות חוב מכוח שיעבוד צף שיצרה החברה, והם ישולמו לפי זה מתוך הנכסים הכלולים בשיעבוד או הכפופים לו.
(ד) החובות לפי סעיף זה ישולמו מייד, ככל שיש בנכסים כדי פרעונם, ובלבד שיעוכבו הסכומים הדרושים לכיסוי הוצאות הפירוק.'
ובסעיף 66 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987, נאמר:
'ההוצאות הכרוכות בפירוק ישולמו לפי סדר העדיפויות הבא:
(1) הוצאות מימושם של נכסי החברה;
(2) הוצאות שהכונס הרשמי או שלוחיו הוציאו או התחייבו להוציא כקשר לחברה או לנכסיה, לרבות הוצאות פרסום בעיתון וברשומות;
(3) הוצאות שהוציא המפרק במילוי תפקידו וכן שכר-טרחתו כפי שאישרם בית-המשפט;
(4) הוצאות משפט וכן אגרות שיש לשלמן לכונס הרשמי.'
עם זאת, אם מונה מפרק או מנהל מיוחד אחרי שהתגבש שיעבוד צף על נכסי החברה אין למפרק או למנהל המיוחד עדיפות על פני הנושים המובטחים שחובותיהם הובטחו על-ידי השיעבוד שהתגבש. כך נפסק לגבי תביעתו של מפרק זמני לשלם לו את שכר-טרחתו מנכס שהיה משועבד לבעל שיעבוד צף שהתגבש קודם לכן ביום מתן צו הכינוס:
'כשחברה נמצאת בפירוק והנכסים הנמצאים לתשלום חובותיהם של הנושים הכלליים אינם מספיקים לסילוק התביעות המועדפות, תהיה לתביעות מועדפות אלו זכות קדימה על תביעותיהם של בעלי איגרות-חוב המובטחים בשיעבוד שוטף והן תשולמנה מתוך כל רכוש הכלול באותו שיעבוד או כפוף לו לפני תביעותיהם של בעלי איגרות-החוב. אך הוראה זו ... מותנית בכך שהשיעבוד השוטף לא התגבש כבר ונהפך לבטוחה מגובשת לפני הפירוק.' (הלכת הארט, (ע"א 353/62, פ"ד יז(1), 496) בעמ' 502-501)
עוד נאמר כי 'חובות בדין קדימה, שנוצרו לאחר הגיבוש, אינם זוכים לעדיפות, באשר בשלב יצירתם כבר הפך השיעבוד לקבוע' (צ' כהן, פירוק חברות בעמ' 635).
התשובה לשאלה שהוצגה בראש סעיף זה היא, איפוא, שלילית."
משכך, דחה כב' השופט י' טירקל את בקשת המנהל המיוחד וקבע כי כיוון שבפרשה זו מונה המנהל המיוחד כחודש ומחצה אחרי מינויו של הכונס, שקיבל לחזקתו ולניהולו את כל נכסי החברה, רכושה ועסקיה והכונס התנגד למינוי מפרק זמני לחברה שכן כל נכסיה היו כבר תפוסים על ידו, ומכל מקום הבהיר כי המפרק הזמני לא יוכל לגבות את הוצאותיו ואת שכרו מתוך קופת הכינוס וכיוון שהכונס והנושים המובטחים לא צורפו כמשיבים לבקשתו של המנהל המיוחד בעניין שכר-טרחתו הרי ש:

"אין בהחלטה הראשונה כדי להבטיח למנהל המיוחד שהוצאותיו ושכרו ישולמו לו מתוך יתרת הכספים שנותרה בקופת הפיצויים המרכזית...
המנהל המיוחד יהיה זכאי לגבות את הוצאותיו ושכרו מתוך קופת הכינוס, אם יוותרו בה כספים אחרי החלוקה לפי סדרי הקדימה שבדין; ואם לא יוותרו בה כספים – כפי שניתן לחשוש – יהיה, אולי, זכאי לתבוע את הוצאותיו ושכרו מאת העובדים, מכל אחד לפי חלקו היחסי, אם תהיה בידו עילה לעשות כן."
כב' הנשיא א' ברק חלק על כב' השופט י' טירקל וקבע:

"לא אוכל להצטרף למסקנתו. לשיטתי, בנסיבות המקרה הנדון, לשכרו והוצאותיו של המנהל המיוחד עדיפות על פני הנושה בעל השיעבוד הצף ולכן יש לשלם את שכר-טרחתו והוצאותיו מתוך יתרת הכספים בקופות, לפני פרעון החוב לבל השיעבוד הצף."
הטיפול בתביעות העובדים הופקד כולו בידיו של המפרק הזמני, בהתאם להוראות בית-המשפט. המערער פעל לתשלום פיצויי פיטורין לעובדי החברה מתוך הכספים שבקרנות המרכזיות לפיצויים ובקופות הגמל. הוא פעל להכנת אישורים לשחרור כספים שנצברו לזכות העובדים בקרנות ובקופות הגמל. הכנת האישורים הצריכה, בין היתר, חישובים חשבונאיים של פיצויי הפיטורין המגיעים לעובדים, ובדיקת הסכומים העומדים לרשות העובדים ושמורים על שמם בקופות. בגין עבודה זו ביקש המערער תשלום הוצאות בסך 15,000 ש"ח, לצורך העסקת עובדים הדרושים לביצוע התחשיבים, וכן שכר-טרחה בהתאם לתקנה 8א לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) (תיקון), התשס"א-2000, על-פי שיעור החלוקה בפועל באחוזים מסך הנשייה. המערער ביקש כי שכר-הטרחה ישולם מכספים המופקדים בקופות מרכזיות לפיצויים, מתוך היתרה שתיוותר לאחר התשלום לעובדים.

כאמור, פסק בית-המשפט המחוזי כי המערער זכאי לשכר-טרחה בסך 180,000 ש"ח (בתוספת 200 ש"ח עבור כל תביעת חוב של עובד שתיבדק על ידו ותוגש למוסד לביטוח לאומי), אך דחה את בקשתו ששכרו ישולם מתוך יתרת הכספים המצויים בקופת הפיצויים, בהיותם כספי קופת הכינוס, ועל כך הוגש הערעור.

כב' הנשיא א' ברק דן, בשני שלבים, בזכאות המערער להיפרע מכספים המצויים בקופת הפיצויים.

השלב הראשון עניינו סדר העדיפות בנשייה של בעל שיעבוד צף ושל עובדי החברה, השלב השני עניינו סדר העדיפות בין ההוצאות הכרוכות בפירעון תביעות העובדים לבין בעל השיעבוד הצף.

"אפתח בשלב הראשון. השיעבוד הצף התגבש כחודשיים לפני תחילת הפירוק, עם מינויו של כונס הנכסים. עם זאת, גיבוש השיעבוד הצף לפני בקשת הפירוק, אין בו כדי לפגוע במעמדם העדיף של חובות שיש להם בפירוק דין קדימה. בראש החובות בדין קדימה בפירוק עומד "שכר עבודה", עד לתקרה הקבועה בחוק. לעניין זה, רואים גם פיצויי פיטורים כשכר עבודה שיש לסלקו קודם לכל יתרת החובות (סעיף 27 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963). היחס המיוחד לשכר עבודה מושתת, בעיקרו של דבר, על שיקולים סוציאליים (ראו צ' כהן, פירוק חברות (תש"ס-2000) (להלן: כהן) בעמ' 615-621)... בעימות בין השיעבוד הצף לבין חובות בני קדימה, נתן המחוקק עדיפות לאחרונים, חרף העובדה שבעת הפירוק מתגבש השיעבוד הצף והופך לשיעבוד קבוע... ודוק: חובות שיש להם בפירוק דין קדימה, אך מקורם לאחר גיבוש השיעבוד הצף, אינם נהנים מקדימות, שכן בשלב זה כבר הפך השיעבוד לקבוע. חובות מעין אלה, הנוצרים בפרק הזמן שבין מינויו של כונס הנכסים לבין צו הפירוק, נסוגים מפני תביעת בעל השיעבוד הצף (ע"א 353/62 הארט נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז(1), 496, 502. לביקורת על הלכה זו ראו לרנר, שם, בעמ' 238).
מכאן לשאלה השניה, שעניינה סדר העדיפות בין ההוצאות הכרוכות בפרעון חובות בדין קדימה לבין החוב המובטח בשיעבוד צף... חובות בדין קדימה שנוצרו לפני גיבוש השיעבוד הצף קודמים לשיעבוד הצף. אך מה באשר להוצאותיו של המפרק עצמו? כאשר פירוק החברה מתחיל לאחר מינוי כונס נכסים, הוצאות הפירוק נוצרות לאחר שהשיעבוד הצף הפך קבוע. הוצאות הפירוק מאבדות, לפיכך, את מעמד הבכורה, המוקנה להוצאות פירוק מכוח סעיף 354(ד) לפקודה, ביחס לשיעבוד הצף. ככלל, הוצאות הפירוק, ככל תביעה מועדפת הנוצרת בפרק הזמן שבין מינויו של כונס הנכסים ובין צו או החלטת הפירוק, אין להן קדימות על תביעות בעל השיעבוד הצף. יחד עם זאת, גם במצב זה נשמר העיקרון לפיו הנושים בדין קדימה (שחובותיהם קדמו לגיבוש) זוכים למלוא החוב בדין קדימה (החוב "נטו") ואינם צריכים לממן את העלויות הכרוכות בפרעון החוב... הוצאות הפירוק הכרוכות בפרעון חובות בדין קדימה, קודמות גם הן לשיעבוד הצף. אכן, המדובר בהוצאות שהן אינצדנטליות באופיין, שנועדו להגשים את זכויותיהם המהותיות של נושים בדין קדימה. המחוייבות לפרעון חובות בדין קדימה מוטלת על בעל השיעבוד הצף, מתוך הנכסים המגיעים לידי כונס הנכסים. העובדה שהלכה למעשה הדבר אינו מתבצע על-ידי כונס הנכסים, אלא על-ידי בעל תפקיד אחר (המפרק), אינה צריכה לפתור את בעל השיעבוד הצף מהעלויות הכרוכות במימוש סדר הנשייה על-פי דין. הוצאות הכרוכות בחלוקה לנושים בדין קדימה אינם בגדר חוב חדש שנוצר מפעילותה של החברה לאחר שהתגבש השיעבוד הצף. כשם שהחוב בדין קדימה מתייחס לתקופה הקודמת למינוי כונס הנכסים, יש לייחס גם את ההוצאות הכרוכות לתקופה מוקדמת זו. יודגש עם זאת, כי העדיפות שמורה אך ורק להוצאות הנחוצות לשם פרעון חובות בדין קדימה. אין מקום להסיג את השיעבוד הצף מפני הוצאות פירוק אחרות, כגון הוצאות לניהול שוטף של החברה, למימוש נכסיה לטובת כלל הנושים, לחלוקת כספים לנושים רגילים, או לנסיונות הבראה של החברה. להוצאות מעין אלה אין זכות קדימה על הנושה המובטח בשיעבוד צף, אלא במידה שההוצאות הצמיחו תועלת לנושה (ראו, ע"א 355/61 בלנגא ואח' נ' הרץ ואח', פ"ד טז(1), 199; ע"א 353/62 הארט נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז(1), 496; רע"א 292/99 שיכון עובדים נ' המנהל המיוחד של חברות טש"ת, פ"ד נה(2), 56)."
כיוון שכך קובע כב' השופט א' ברק כי הוצאות הפירוק יזכו לזכות קדימה ככל שהמדובר בהוצאות שהיו כרוכות בחלוקת חובות בדין קדימה, ויש להתיר למנהל המיוחד לגבותן מתוך הקופות המרכזיות לפיצויים.

לעניין השכר קבע כב' הנשיא א' ברק כי יש לזכור כי המערער פעל בהסתמך על החלטת בית-המשפט כי שכרו ישולם מתוך היתרה שתישאר בקופה המרכזית לאחר ביצוע החלוקה. המערער התנה מלכתחילה את הסכמתו לטפל בתביעות העובדים בכך ששכר-טרחתו ישולם מתוך הקופות. אמנם, באותו שלב מוקדם כונס הנכסים לא היה צד להליך, ועל כך יש להצר, אך ספק אם יש לתלות את האשם במערער, הוא המנהל המיוחד, דווקא. עניין שכר-טרחתו עלה לראשונה לא במסגרת בקשה מטעמו, אלא במסגרת תגובה שהגיש לבקשת העובדים למתן הוראות. הצדדים להליך לא נבחרו על ידו. בעקבות טעמים אלה התקבל הערעור.

כב' השופט א' ריבלין קיבל את דעתו של כב' השופט י' טירקל לעניין שכר המנהל המיוחד וקבע כי שכר המנהל המיוחד ייגבה אך מתוך קופת הכינוס – ובאם לא יוותרו בה כספים – מאת הנושים העובדים עצמם.

כיוון שמונה המנהל המיוחד לאחר שהתגבש השיעבוד הצף על נכסי החברה (עם מינוי כונס הנכסים) – אין לו למפרק, בכל הנוגע לתביעת שכרו, עדיפות על פני הנושים המובטחים בשיעבוד שהתגבש.

אולם לעניין ההוצאות קיבל כב' השופט א' ריבלין את דעתו של כב' הנשיא א' ברק, קרי, הוצאות המנהל המיוחד ישולמו בדין קדימה.הוצאות הפירוק – ככל שהללו כרוכות בחלוקת חובות בדין קדימה – ראוי שיזכו גם הן לקדימות ביחס לשיעבוד הצף כיוון שמדובר בהוצאות אינצדנטליות באופיין, "שנועדו להגשים את זכויותיהם המהותיות של נושים בדין קדימה".

ומסכם כב' השופט א' ריבלין את קביעתו:

"אשר-על-כן, לו נשמעה דעתי, היה הערעור מתקבל במובן זה שהוצאות שומת החוב שבדין הקדימה יצורפו אל החוב עצמו ויעמדו באותו מקום עמו. הערעור היה נדחה בכל הנוגע לסדר העדיפות לעניין שכר-טרחתו של המפרק כולו או מקצתו."
לפיכך הוחלט ברוב דעות לעניין הוצאותיו של המנהל המיוחד כאמור בפסק-דינו של כב' הנשיא א' ברק כנגד דעתו החולקת של השופט (בדימ') י' טירקל; ולעניין שכר-טרחתו של המנהל המיוחד כאמור בפסק-דינו של השופט (בדימ') י' טירקל כנגד דעתו החולקת של כב' הנשיא א' ברק.


[79] פש"ר (ת"א-יפו) 590/97 ניצולת הקרטל נ' עורך-דין אליעזר, תק-מח 2000(4), 691 (2000).
[80] פש"ר (תל-אביב-יפו) 590/97, בש"א (תל-אביב-יפו) 32847/99, 21524/00, 23765/00 ניצורת הקרטל ואח' נ' עו"ד אליעזר וולובסקי - מפרק, תק-מח 2000(4), 691 (2000).
[81] ע"א 530/88 זיוה פרידמן ואח' נ' יגאל ארנון ו-5 אח', פ"ד מג(4), 479, 482-483 (1990).
[82] ע"א 438/85 איתן ארזי ושות' בניה נ' עורך-דין אריה חיימסון, פ"ד מא(2), 718, 724-723 (1987).
[83] בש"א (חי') 11448/01 חב' מפעלי פלדה נ' כור תעשיות, תק-מח 2001(3), 21402 (2001).
[84] רע"א 10215/01 עורך-דין יוחנן בלש, בתפקידו כמנהל מיוחד נ' המפרק-כונס הנכסים הרשמי מחוז באר-שבע ואח', תק-על 2005(2), 3608 (2005).