תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות

סעיף 9 לחוק התובענות היצוגיות, התשס"ו-2006 קובע כדלקמן:

"9. בקשה לאישור בתביעת השבה נגד רשות – הוראות מיוחדות
(א) הוגשה בקשה לאישור בתביעה כמפורט בפרט 11 בתוספת השניה (בחוק זה – תביעת השבה נגד רשות), לא ידון בה בית-המשפט אלא לאחר שחלפה תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ובית-המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שיירשמו (בסעיף זה – המועד הקובע).
(ב) בית-המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית-המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.
(ג) החליט בית-המשפט כאמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הוא:
(1) על-אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב);
(2) לקבוע שכר-טרחה לבא-כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23."

סעיף 21 לחוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006 קובע כדלקמן:

"21. סעד של השבה בתובענה יצוגית נגד רשות – הוראות מיוחדות
אישר בית-המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של כל חבר בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית לתבוע, בשל אותה עילה, סעד גם לגבי תקופות נוספות."

סעיף 9 לחוק התובענות עוסק באישור תובענה כייצוגית נגד רשות מרשויות המדינה שכל עניינה הוא השבת כספים שנגבו שלא כדין ובתנאי שהרשות חדלה מגביה תוך 90 יום או מועד ארוך יותר שקבע בית-המשפט, מיום הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

סעיף 9 נועד לאפשר לרשות, שהכירה בטעותה ו/או באי-חוקיות של התשלומים שגבתה, לחדול מהגביה תוך פרק זמן שקבע המחוקק. בעצם הפסקת הגביה כאמור, מונעת הרשות חיוב גורף להשבת כל הכספים שנגבו בתקופות קודמות, מכוח פסק-דין שיינתן בתובענה הייצוגית שהוגשה נגדה.

בסעיף זה, המחוקק ביקש למזער את נזקיה של הרשות, אשר עלולים להיגרם לה כתוצאה מאישור התובענה כייצוגיות וחיובה להשיב סכומי עותק לציבור הרחב, ללא שימצאו לכך מקורות מימון תקציביים. תכלית זו של המחוקק באה לידי ביטוי נוסף בהוראת סעיף 21 לחוק התובענות הייצוגיות, אשר הגביל את חובת ההשבה לתקופה של 24 חודשים בלבד וזאת אף אם התובענה הייצוגיות אושרה כייצוגית ונמצאה מוצדקת על-ידי בית-המשפט.

מלשון סעיף 9(א) ו- 9(ב) לחוק התובענות עולה כי "ההגנה" שהמחוקק העניק לרשות, מפני ניהול תובענה ייצוגית נגדה, מוגבלת למקרים בהם הרשות חדלה מלגבות, בשל הגשת הבקשה והתביעה. יוער כי לא כל הפסקת גביית כספים שלא כדין על-ידי הרשות חוסמת את האפשרות לנהל נגדה תובענה ייצוגית שכן, על הפסקת הגביה להתבצע תוך פרק זמן קצוב לאחר הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ובמילים אחרות, על הרשות להפסיק לגבות תוך 90 יום או מועד ארוך יותר שקבע בית-המשפט, לאחר הגשת התובענה.

על-מנת לאפשר לרשות לשקול האפשרות להפסיק את הגביה ולמנוע על-ידי כך ניהול תובענה ייצוגית נגדה, קבע המחוקק כי בית-המשפט ימנע מדיון בבקשה כאשר טרם חלף פרק הזמן שקצב לשם כך כאמור לעיל. כלומר, הפסקת הגביה על-ידי הרשות, בעטיה הוגשה הבקשה, לאחר הגשת הבקשה, תביא למניעת אישורה כייצוגית על-ידי בית-המשפט.

מנוסח סעיף 9(ב) לחוק התובענות, הקובע כי "אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה", ניתן להבין כי דרושה הפסקת הגביה על-ידי הרשות, שנמשכה עובר להגשת התביעה והבקשה, כדי להחיל את הוראות סעיף 9(ב) על הבקשה. יודגש כי הפסקת הגביה על-ידי הרשות, כשלעצמה, איננה מאיינת את עילת התביעה האישית העומדת לתובע הייצוגי שכן הפסקת הגביה על-ידי הרשות תמנע את ניהולה של התובענה הייצוגית.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 30412/07[69] קבע כב' השופט נ' ישעיה כדלקמן:

"9. מן הכלל אל הפרט
בעניינינו, אין חולק כי גביית התוספת על-ידי חברת החשמל, אשר בגינה הוגשה התובענה, והבקשה לאישורה כייצוגית, פסקה בתחילת 2006, זמן ניכר לפני הגשת התובענה והבקשה הנוכחית ובטרם נכנס לתוקפו (במרץ 2006) חוק התובענות הייצוגיות. לא קיימת, אם כך, זיקה בין הפסקת הגביה לבין הגשת הבקשה והתובענה ועל-כן אין למנוע מהמשיב, מכוח סעיף 9(ב) לחוק, את האפשרות לנהל התובענה כייצוגית, אם בקשתו תענה.
10. בקשת המבקשת ב- בש"א 30412/07 נדחית."
ב- ת"מ (ת"א-יפו) 109/06[70] קבעה כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל כדלקמן:

"ב. היש השפעה להפסקת גביה ו/או לפטור של הרשות על עילת התביעה?
לא תאושר תביעה ייצוגית כנגד רשות אם זו הפסיקה גביית כספים.
סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מאפשר לרשות להפסיק גביה של מס, אגרה או כל תשלום חובה אחר, 90 יום או יותר (באישור בית-המשפט) לאחר שהוגשה כנגדה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין אותו מעשה גביה.
לגבי סיטואציה מעין זו, קובע המחוקק כי בית-המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בשל תביעת השבה מעין זו, אם הרשות הודיעה שהיא חדלה מהגביה, במועד הקובע.
השאלה היא מהו המועד הקובע לעניין סעיף זה. האם הוא יום הגשת התביעה המקורית, או שמא המדובר ביום כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות?
לענייננו, יכולה להיות לכך חשיבות, מאחר וביום כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, שנת 2006, אין כל מחלוקת בין הצדדים, שהרשות – המשיבה – כבר מזמן אינה גובה תשלום בגין מיכלי האשפה.
אבל, סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, דורש קשר סיבתי, בין הגשת התביעה הייצוגית מחד גיסא, לבין הפסקת הגביה של הרשות מאידך גיסא. המחוקק העניק לרשות אורכת חסד של 90 יום או יותר, מיום הגשת הבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית (במידה ובית-המשפט יאשר זאת), להכיר בצדקת טענותיו של האזרח ולהיעתר להם.
במקרה מעין זה, איזון האינטרסים בין שני כוחות אלה של האזרח והרשות, נעשה כך, שהרשות תהיה "חסינת תביעה" ואילו האזרח שגרם לכך שהרשות מפסיקה את תביעותיה כנגד כל שאר האזרחים, יהיה זכאי לגמול כספי לו ולשכר-טרחה הולם לבא-כוחו (סעיפים 9(ג)(1) ו- (2)) בגין גילוי הפגם בהתנהגות הרשות, ועמידה על זכויות האזרח שלהם.
מהן העובדות העולות מהאמור לעיל ומטיעוני הצדדים:
– התביעה והבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית הוגשו לבית-המשפט ביום 8.5.2001.
– בצו הארנונה של העיריה שאושר ב – 1.12.2000 נשמטה ההוראה של גביה בגין מיכלי אשפה. בשנת 2001 הפסיקה העיריה לגבות את החיוב בגין מיכלי אשפה.
מסקנות אופרטיביות
– לא הוכח קשר סיבתי בין הגשת התביעה המקורית, לבין הפסקת הגביה.
– הרוצה לעשות שימוש בחוק תובענות ייצוגיות החדש וההסדרים החדשים הנהוגים בו, עליו למקם את תביעתו ליום כניסתו לתוקף של החוק, ולא למועד כלשהוא לפניו.
– לא יכול מבקש שתביעתו תלויה ועומדת להסתמך על הוראת סעיף 9 לעיל, ולגרוס שיש למנות את תקופת התשלום מיום הגשת הבקשה לאישור המקורית. המדובר בהסדר חדש, בחוק חדש, שאמור לחול על תביעות שהוגשו לפיו, או הותאמה להוראותיו ולא נמחקה. התאמה זו משמעה שבד-בבד עם "ההטבות" שהחוק מעמיד לרשות המבקש, במקרה שלנו: אפשרות תביעת סכומי כסף מרשות (דבר שלא היה לפני כן) עליו לעבור את המשוכה של המועד להגשת התביעה וקשר סיבתי בינו לבין הפסקת הגביה.
דבר זה לא קיים. במילים אחרות: שנים לפני הגשת התביעה במועד הקובע, כבר חדלה הרשות מלגבות את התשלומים בגין מיכלי אשפה.
אשר-על-כן משלא הוכח הקשר הסיבתי שבין הגשת התובענה הייצוגית לבין הפסקת הגביה, כמצוות סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, נראה לי כי ניתן לדחות את הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית כבר בשלב זה, בראש פרק זה.
מה דין פטור שניתן לרשות מתשלום מלוא ההשבה
לאחר שבית-המשפט אישר תובענה כתובענה ייצוגית, פוטר המחוקק את הרשות מלהשיב סכומי כסף לתקופה של עד 7 שנים, וקובע כי היא תצא ידי חובת מילוי פסק-הדין במידה ותשיב כספים לתקופה של 24 חודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור.
זו אינה הוראת התיישנות לא כללית ולא ספציפית; אם נפל מקרה למסגרת סעיף זה, על בית-המשפט לדון בבקשה, ורק לאחר אישור התובענה, לא למצות את הדין עם הרשות אלא בגבולות של שנתיים רטרואקטיבית.
נשאלת כמובן השאלה מה יהא הדין, אם למבקש יש עילת תביעה טובה; הוא "הפסיד" את זכותו לתשלום ממון במסגרת השנתיים הרטרואקטיביות, אבל עילתו קיימת לגבי 5 שנים מעבר לה.
במילים אחרות:
היה ובית-המשפט בוחן מקרה, שברור לו, שהרשות לא תחוייב בתשלום כספים, כמו במקרה הנוכחי, באשר הפסקת הגביה נעשתה כ- 5 שנים לפני הגשת התביעה במועד הקובע, האם עליו בכל זאת לדון בתביעה, ולקבוע את החיוב הכולל?
את התשובה לשאלה זו ניתן להקיש מהניתוח הקודם של: המועד הקובע, משמעות החיוב ומתן פסק-דין הצהרתי.
כפי שציינתי לעיל, המדובר בחוק חדש, והרוצה להסתמך על הוראותיו, יכול לעשות זאת מהמועד הקובע, שהוא מועד כניסת החוק לתוקף. החוק מצד אחד מוסיף עילות תביעה שלא היו קיימות לפני כניסתו לתוקף ומאפשר להן להתברר, ומצד שני, מנחיל הסדרים חדשים לגבי הסעד והיקפו.
אם בית-המשפט מגיע למסקנה, שלא ניתן לחייב רשות לשלם כספים במשך שנתיים רטרואקטיבית להגשת התביעה במועד הקובע, שהוא מועד כניסתו לתוקף של החוק, כל המשך דיון בתובענה, יהיה אקדמי.
משמעותו תהיה ברמה הנורמטיבית בעצם מתן פסק-דין הצהרתי, שנוקב בסכומי ההחזר, אבל לא נותן בגינם סעד; והלא גרסנו שניים:
– אין החוק החדש מאפשר קבלת פסק-דין הצהרתיים;
– אפשרות שימוש בפסק-דין הצהרתי מעין זה בבית-משפט אחר, בשם כל הציבור, לתקופה של 5 שנים רטרואקטיבית, חותרת תחת אושיות החוק, שלא רצה לגרום לרשות "לפשוט את הרגל" (ראה דברי היו"ר מר רשף חן לעיל) על-ידי הציבור מצד אחד, ואשר איפשר לפרט להמשיך את עילת תביעתו לבד, בבית-משפט מתאים.
לכן הגעתי למסקנה כי תובענות תלויות ועומדות, מסוג התובענה הנוכחית שהסתמכו על תקנה 29 לתקסד"א, ובנסיבות של מקרה זה, שהרשות הפסיקה את הגביה שנים לפני כניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות – לא נכללו בהסדר המשך התביעות שאותו התקין המחוקק, בין אם בשוגג ובין אם במכוון."
ב- ת"מ (חי') 203/06[71] קבעה כב' השופטת ש' וסרקרוג:

"החיוב במע"מ – הטיעון המשפטי
4. התובע הגיש תובענה לבית-המשפט המחוזי, במסגרתה עתר לפסק-דין הצהרתי, וכן לסעדים כספיים, לרבות השבה של סכומי המע"מ שנגבו ממנו שלא כדין. לטענת התובע גבתה הנתבעת ממנו, מס ערך מוסף, שלא כדין, במסגרת עיסקאות שביצע עמה לרכישת מיטלטלין מעוקלים בחודש יולי 2003, והראיה שבגין מיטלטלין אחרים דומים, שרכש התובע בדצמבר 2003, לא גבתה הנתבעת מע"מ.
5. אין חולק כי בהיות הנתבעת בגדר "ממונה" לפי חוק מע"מ, קרי, אדם שמונה על-ידי בית-המשפט לתפקיד של מוציא לפועל או מי מטעמו למכירת נכס, חייבת היא בתשלום המס 'כפי שחייב בו העוסק, במקומו של העוסק' (סעיף 18(ב)(1) לחוק מע"מ). בסעיף 18(ב)(2) לחוק מע"מ, נקבע כי רואים את "הממונה" כנותן שירות.
לכן חיובי מע"מ של הנתבעת לגבי אותם מיטלטלין יכול שיחולו, ככל שחובה כזו חלה על "העוסק", במקומו עומדת הנתבעת במכירתם.
6. לטענת התובע, חובה כזו קיימת, כאשר ביצוע עיסקאות המכירה נוגעות למכירת נכסי מיטלטלין שעוקלו מ"עוסק". לעומת זאת, בעת ביצוע עיסקאות של מכר מיטלטלין מעוקלים, אשר במקורם הם של חייבים פרטיים, שאינם בבחינת "עוסק", אין הנתבעת רשאית לתבוע מע"מ, בעת מכירתם, מן התובע כרוכש.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית והליך גילוי מסמכים
7. יחד עם הגשת התובענה, ביקש התובע לאשר תביעתו, כתובענה ייצוגית, על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 וחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988. במסגרת בחינת הבקשה האמורה, הוסיף התובע והגיש בקשה לגילוי מסמכים כללי וספציפי. מסמכים אלה לטענת התובע חיונים הם לצורך בחינת תנאי הסף לאישור התביעה כתביעה ייצוגית.
בית-המשפט המחוזי (כב' הנשיא לינדנשטראוס, כתוארו אז) נעתר לבקשה באופן חלקי והורה על המצאת אותם מסמכים 'המפרטים את כלל מכירת פרטי המיטלטלין שעוקלו קודם לכן על-ידי לשכות הוצאה לפועל מחייבים פרטיים אשר החזיקו בהם לשימוש ביתי ו/או פרטי ואשר עבורם שילמו הרוכשים את הסכום שהוצע על ידם במכרז בצירוף מע"מ', וזאת לתקופה של 7 שנים.
משנדחתה בקשת הנתבעת לעיון חוזר בהחלטה, ולשנות את הצו האופרטיבי באופן שלא יוגבל לחשיפת רק אותם מסמכים הנוגעים לחייבים פרטיים שהחזיקו במיטלטלין לשימוש אישי, דבר אשר יצריך ממנה בדיקה מקיפה שהיא מעבר לחובה בגילוי מסמכים, הוגשה בקשת רשות ערעור.
בפסק-דין שניתן ב- רע"א 6715/05, על-ידי בית-המשפט העליון (כב' השופט א' גרוניס) לאחר שבקשת רשות הערעור נדונה כערעור, קבע בית-המשפט, שעומדת לתובע הזכות למידע הנוגע לגודלה של קבוצת התובעים הפוטנציאליים, לרבות בירור השאלה, אם השאלות המהותיות והעובדתיות המתעוררות במקרה הספציפי ניתנות להכרעה בתובענה אחת (ע"א 10052/02 יפעת נ' דלק מוטרוס) ולכן, ניתן להורות על גילוי כבר בשלב המוקדם של ההליך. ואולם, כל זאת, כאשר אצל הנתבע אכן מצויים מסמכים 'שיש בכוחם להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית'. במקרה הנדון קיבל בית-המשפט את טענת הנתבעת, כי צו הגילוי חורג מן החובה המוטלת מכוח תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וכי אין לחייב את הנתבעת בהצגת מסמכים ש"טרם נוצרו". במקרה האחרון, כאשר בעל הדין נדרש להכין מסמכים, הכלל הוא, שלא בנקל יורה בית-המשפט לפעול כך, ובמקרה דנן, אין מקום לחרוג מן הכלל.
סמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים
8. להשלמת ההליכים שננקטו על-ידי בעלי הדין, נזכיר עוד, שמלכתחילה הוגשה התובענה, כתביעה אזרחית לבית-המשפט המחוזי, ונדונה תחילה בפני הכב' הנשיא דאז, השופט לינדנשטראוס. לאחר מכן, הוגשה בקשה להגשת תובענה ייצוגית (בש"א 1634/04) אשר נדונה גם בפני כב' השופט י' כהן. במסגרתה נחקר התובע על תצהירו (ראה ישיבה מיום 28.2.06, עמ' 16-20).
היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו לדיון ב- 13.4.05, ועמדתו פורטה במסמך מפורט שנתקבל לתיק ב- 31.8.05.
9. עם חקיקת חוק התובענות הייצוגיות הגישה הנתבעת בקשה (בש"א 6188/06) להעביר הדיון לבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. בהסכמת הצדדים המשך הדיון בתיק היה כתובענה מינהלית, לפני בית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים.
טענות בעלי הדין וצמצום המחלוקת
10. טענות הנתבעים הן שלתובע אין כלל עילת תביעה אישית. לגופו של עניין טוענים הם שבמהותה התובענה אינה יכולה להתברר כתובענה ייצוגית, בשל השוני הפרטני בין מקרה אחד לאחר. התשובות לשאלת חיוב במע"מ על מכירת מיטלטלין מעוקלים, אינן פשוטות והן תלויות בתשובות לשאלות נוספות רבות שאינן פשוטות. כך גם יכולות להינתן תשובות שונות פרטניות לא רק לגבי כל רוכש ורוכש, באופן השונה מאחד לאחר, אלא גם לגבי מכר של טובין שונים אפילו הם בין אותו חייב כמוכר כנגד אותו רוכש. בירור עובדתי כגון זה אינו יכול להתברר כתובענה ייצוגית. עוד טענה נתבעת, כי משניתנה הצהרה על ידה לפי סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, אין עוד לאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, ובנסיבות העניין ולאור הסיכויים הקלושים כי התביעה תאושר כתובענה ייצוגית, יש לחייב את העותר בהוצאות.
התובע עמד על מתן הצהרה על-פי הנוסח הנדרש לפי סעיף 9(ב) לחוק. לאור ההוראה המפורטת, ומבלי לפגוע בטענותיו כי היה מקום לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. משנתנה הצהרה כנדרש, לפי סעיף 9(ב) ואין עוד לתת אישור להגשת תובענה ייצוגית, עומד התובע על חיוב הנתבעת בהוצאות שכר לעורך-הדין ולגמול לתובע, תוך הדגשת התרומה שהיה בעצם הגשת התובענה על-ידי התובע.
דיון ומסקנות
11. מבחינת כלל הראיות שהובאו, לעניין מעמדה של הנתבעת לצורך חיוב במע"מ, אין חולק, כאמור, כי הנתבעת היא "עוסק מורשה". עוד מוסכם שהנתבעת היא בגדר "נותן שירות" לפי חוק מע"מ, שהרי מספקת היא שירותים גם של מכירת מיטלטלין מעוקלים, בהתאם לחוק ההוצאה לפועל.
עוד כאמור, מוסכם שחיוביה לגבי תשלום המע"מ, חלים מכוח מעמדו של "העוסק" ממנו נרכשו המיטלטלין, כמו גם טיב העיסקה וסוגי המיטלטלין, לרבות בירור נתונים נוספים.
מכאן שככל שמדובר במיטלטלין שעוקלו ממי שהחזיקם לשימושו הפרטי או מיטלטלין שעוקלו אצל חייבי הוצאה לפועל שאינם בגדר "עוסק", לא היה מקום לחייב במע"מ, אלא-אם-כן מדובר היה בעסקת אקראי החייבת במס.
12. לכאורה על-פי החשבוניות שהוצאו לתובע בגין רכישת המיטלטלין ביולי 2003, נגבה מס.
לעומת זאת לא היתה כל גביית מס בגין מיטלטלין דומים שלכאורה היו אף הם לשימוש אישי, מעיסקאות רכישות שבוצעו בדצמבר של אותה שנה.
בנסיבות אלה ובהיעדר ראיות אחרות, אשר היה בהן כדי להבהיר את ההבדלים בין גביית המע"מ על-פי החשבוניות ביולי לעומת היעדר חיוב במע"מ לגבי הרכישות המאוחרות יותר – והנטל לעשות כן היה על הנתבעת, הרי שלצורך ענייננו, יש לקבל את טענת התובע, כי הוכיח שנגבה ממנו מע"מ שלא כדין בגין המיטלטלין שנרכשו על-פי החשבוניות ביולי 2003.
13. על בסיס האמור, הוגשה כאמור, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.
הדרישה בתובענה שהוגשה היתה לקבוע ולהצהיר שלא יגבה מע"מ על מכירת מיטלטלין שעוקלו אצל חייבי הוצאה לפועל שהחזיקו בהם לשימוש אישי, ביתי או משפחתי, ו/או לגבי מכירת מיטלטלין משעוקלו אצל חייבי הוצאה לפועל שאינם בגדר "עוסק" כמשמעותו בחוק מע"מ" (ראה עמ' 3 לפרוטוקול).
בהודעת הנתבעת לבית-המשפט הנושאת חותמת נתקבל 6.6.06 במסגרת התובענה המינהלית (סעיף 3 של אותה הודעה), הודיעה הנתבעת כי בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות: 'כי מאז הגשת הבקשה להגשת תובענה ייצוגית, אין היא גובה מע"מ שלא כדין'. אמנם בהודעה האמורה ביקשה הנתבעת להדגיש כי אין באמור לעיל משום הודיה בטענה המוכחשת על ידה כי היתה גביית מע"מ שלא כדין לפני הגשת הבקשה, ואולם כל פירוט בעניין זה לא ניתן, וכפי שהובהר לעיל, די היה בהצגת החשבוניות במועדים השונים ובהשוואה בפרטי המיטלטלין כדי להעביר את נטל הראיה לצורך החיוב במע"מ, על הנתבעת.
משניתנה ההודעה האמורה, ולאחר שההצהרה של הנתבעת, בנוסף להודעה שניתנה בהודעתה לבית-המשפט, ניתנה גם במסגרת פרוטוקול בית-המשפט על-פי הפירוט המבוקש על-ידי התובע (ראה עמ' 5), חל האמור בסעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות הקובע:
'9.(א)...
(ב) בית-המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית-המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.'
14. כאמור, לא היתה מחלוקת, כי נוסח ההצהרה ניתן כנדרש על-פי ההוראה הנ"ל, ולעניין הפסקת גביית מע"מ על סוג דומה של מיטלטלין, הודה למעשה התובע, עוד בשלב הגשת התובענה, ואף חזר על כך במסגרת חקירתו בבית-המשפט, כי הנתבעת, ככל שנהגה לגבות מע"מ על סוג זה של המיטלטלין, חדלה מלעשות כן.
בנסיבות אלה לא עמד עוד התובע על בקשתו לאשר התובענה שהגיש, כייצוגית, ולמעשה נתן הסכמתו לדחיית הבקשה, וכך אני מורה.
למרות האמור עמדו הצדדים על טיעון בשאלת ההוצאות.
הערה לעניין סמכות בית-המשפט המינהלי לדון בתביעות השבה – סמכות על-פי הסעד:
15. בטרם אדון בנושא ההוצאות, מבקשת אני להתייחס למהות הוראה זו בנוגע לזכות
ההשבה של אדם כנגד רשות
אין ספק שהוראה זו היא מיוחדת במינה. למרות ההנחה שעומדת זכות לציבור של תובעים פוטנציאלים להגיש תביעה כנגד הרשות, ומתוך ידיעה שאותם תובעים יכול שלא יגישו את התביעה באופן פרטני בשל עלויות הנוגעות לקיומו של הליך כזה – למרות האמור מסתפק המחוקק בהצהרה של הרשות לשינוי אכיפת החוק על דרך תיקונו, מכאן ואילך. למעשה יש בכך משום חסימה או הכבדה בנוגע לתביעה להשבה.
נראה כי הוראה זו באה להדגיש באופן כללי את הצורך להגביל חובת השבה שחלה לגבי רשות, אפילו טעתה באופן אכיפת החוק.
16. בנושא זה מבקשת אני להעיר שיש בהוראה זו כדי להדגיש, פעם נוספת, החשיבות כי הסמכות של בית-המשפט לעניינים מינהליים תקבע על-פי העילה ולא על-פי הסעד, וכי גם תביעות להשבה הנוגעות לרשויות ציבוריות, ראוי להן כי תתבררנה בבית-המשפט לעניינים מינהליים ולא במסגרת תביעות רגילות.
הערתי זו מכוונת לגבי מספר החלטות ופסקי-דין שניתנו בנוגע להבחנה שנעשתה לאחרונה בבית-המשפט העליון לעניין סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, בין תביעה לסעד כספי לבין תביעה לסעד הצהרתי (ראה למשל רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, תק-על 2005(3) 3688; רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'אג אמריקה ישראל בע"מ, תק-על 2005(2) 2224. לעומת רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, תק-על 2005(1) 5065).
ההוראה בחוק התובענות הייצוגיות מדגישה פעם נוספת שלאור אופן פעילותה של רשות ציבורית ועריכת תקציב לצורך תפעול החובות המוטלות עליה, ללא יצירת "רזרבות" כספיות, מחייבת במידה רבה, הגבלה של אורך הזמן של חובת ההשבה. הגבלה זו יכול שתעשה, בין היתר, על דרך של קיצור תקופת ההתיישנות (ראה סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות המקצר תקופת השבה למקרה שאושרה תובענה יצוגית לתקופה של 24 חודשים); או אף על דרך של חסימה מחובת ההשבה, שיש בה כדי לפגוע בתובעים הפוטנציאליים באמצעות התובענה הייצוגית.
יש גם בהסדר זה להצביע, כאמור, על כך שתביעות השבה בתחום המינהלי ראוי ככלל כי תידונה בבית-המשפט המינהלי, שהסמכות נקבעת על-פי העניין מעצם ההשלכה שיכולה שתהיה לגבי תקציב של אותה רשות. הוראה זו בחוק תובענות ייצוגיות מדגישה זאת, ביתר שאת.
הוצאות וגמול לתובע – טענות בעלי הדין
17. השאלה שנותרה במחלוקת, כאמור, אם מי מבעלי הדין זכאי להוצאות.
הנתבעת, בשל דחיית הבקשה להגיש תובענה ייצוגית, טוענת שבמקרה כזה אין כל הצדקה לפסוק לטובתו כל גמול ועליו לשאת בהוצאות הנתבעת, במיוחד בהיעדר המרכיבים המצדיקים על פני הדברים, מתן אישור לתובענה ייצוגית. בנסיבות אלה, אין לגישתה, להחיל כלל את סעיף 9(ג) לחוק. לחילופין, בחינת נתוני קביעת שיעורם מחייבת אף היא מסקנה של דחיית הבקשה או לכל היותר קביעת שיעור נמוך.
לעומת זאת, טענת התובע היא, שיש להחיל את סעיף 9(ג) לחוק התובענות הייצוגיות ולפסוק לו גמול וכן ליתן צו לכיסוי הוצאותיו, בשיעורים ממשיים, במיוחד בהתייחס לתכלית העומדת מאחורי חוק התובענות הייצוגיות, והבנת המחוקק כי יש מקום לשקול פסיקתן, גם כאשר הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, נדחית.
18. אין מקום לדון בתביעת הנתבעת להוצאות ללא התייחסות להסדר החקיקתי לפיו ניתן לזכות את התובע בגמול ובהוצאות, על-אף דחיית הבקשה לאישור תובענה, כייצוגית.
סעיף 9 בנושא זה קובע:
'9(ג) החליט בית-המשפט כאמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הוא:
(1) על-אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב);
(2) לקבוע שכר-טרחה לבא-כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23.'
הסדר זה, מסמיך כאמור במפורש לפסוק הוצאות לטובת תובע שתביעתו למעשה נכשלה. הוראה זו מצביעה על מגמה מפורשת לעודד אדם פרטי, ליזום הליך משפטי שיש בו הבאת נושא חשוב לידיעה ציבורית, הנוגעת לאכיפה תקינה של הוראות החוק, הגם שמבחינת אינטרס הפרט, ככל שמדובר בתועלת כלכלית, התועלת מוגבלת ויכול שכלל לא תהיה תועלת כזו.
בנסיבות אלה, ההסדר בחוק התובענות הייצוגיות, חורג מן ההסדר הכללי, לפיו קיימת, ככלל, התאמה כמעט, חד-ערכית בין זכיה בהליך להחזר הוצאות ולהשבה, לבין תשלום הוצאות והיעדר השבה, במקרה של דחיית התובענה. התאמה כזו, אינה חלה, ככלל, בתובענה ייצוגית.
בנסיבות אלה, חיוב תובע בהוצאות בתובענות ייצוגיות אפשרי, אך אין לעשות בו שימוש אלא באותם מקרים חריגים, בהם "התובע המייצג" עושה שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט. ואכן בהצעת החוק, בסעיף 23 נקבע מפורשות, הכלל, לפיו דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית, לא תטיל על התובע את הוצאות הנתבע, וכל צד יישא בהוצאותיו, אלא אם מצא בית-המשפט אחד מאלה:
ההליך נוהל בחוסר תום-לב או האריכו שלא לצורך;
קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הטלת הוצאות על הצד השני;
וכאשר על פני הדברים לא היה מקום להגשת הבקשה;
ועוד, בית-המשפט רשאי לעיתים להורות, שבהוצאות ישא בא-כוחו של התובע.
התוצאה המתבקשת מן האמור, שככלל לא יחוייב תובע בהוצאות, במקרה כגון זה ולכן, תביעת הנתבעת לחייב את התובע בהוצאות, דינה להידחות. כך גם במקרה דנן, ולאור אופן ניהולו של ההליך, אין מקום להטיל הוצאות על התובע.
גמול והוצאות לתובע
19. סעיף 9(ג) לחוק, מסמיך את בית-המשפט לפסוק גמול לתובע המבקש לאשר התובענה כייצוגית (סעיף 22 לחוק) והוצאות למי שמייצגו, גם כאשר הבקשה להגשת התובענה כייצוגית, נדחית, וזאת על דרך ההשוואה וההתאמה למקום בו אושרה התובענה, כייצוגית. השאלה לעצם הזכות לגמול ולהוצאות, כמו גם שיעורם, צריך שתעשה על דרך ההתאמה לאותם מרכיבים ושיקולים הנדרשים, במקרה שהבקשה אושרה והתביעה היתה לתביעה ייצוגית. לצורך זה יש להפנות להסדר החקיקתי שבהוראות 22 ו- סעיף 23 לחוק:
'22(א) הכריע בית-המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, לרבות בדרך של אישור הסדר פשרה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף-קטן (ב), אלא-אם-כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהדבר אינו מוצדק בנסיבות העניין.
(ב) בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית-המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;
(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית.
(ג) בית-המשפט רשאי, במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו:
(1) לפסוק גמול למבקש או לתובע המייצג אף אם לא אושרה התובענה הייצוגית או שלא ניתנה הכרעה בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, לפי העניין, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף-קטן (ב);
(2) לפסוק גמול לארגון שהשתתף בדיונים בתובענה הייצוגית לפי הוראות סעיף 15, אם מצא שהדבר מוצדק לאור הטרחה שטרח והתרומה שתרם בהשתתפותו בדיונים כאמור.
23(א) בית-המשפט יקבע את שכר-הטרחה של בא-הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא-הכוח המייצג לא יקבל שכר-טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית-המשפט כאמור."
20. תכלית ההוראה, שהיא למעשה חריג לכללי ההתדיינות הרגילים – מתן פיצוי או גמול וכיסוי הוצאות לבעל הדין, לבעל הדין הזוכה – הוא מתן גמול לתובע שביקש להיות תובע מייצג, ועל-אף שלא זכה משפטית, להגיע למעמד זה. הגמול ניתן בשל עצם ההחלטה לתבוע בשם הקבוצה כולה, ובגין הסיכון שנטל על עצמו, אם התביעה תידחה (ניתן להשוות למתן פיצוי לתובע הייצוגי בסכום שהוא למעשה גבוה מנזקו היחסי של אותו תובע מייצג, לפי סעיף 54ט(2) לחוק ניירות ערך, ס"ח התשכ"ח 234, ו- ע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ.אס. ניהול קרנות בנאמנות (1936) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, פ"ד נו(2) 247 (להלן: פסק-דין אנליסט), בעמ' 257ה-ו).
לעניין זה יש לעמוד על תכליתה וחשיבותה של התובענה הייצוגית, ועל דרך ההשוואה לבחון את התכלית המוגשמת אם בכלל, גם כאשר לא נתנה הרשות לתובענה כתובענה ייצוגית.
21. התובענה הייצוגית וההסדר הדיוני-מהותי באים לקדם, מצד אחד, אינטרס הציבור באכיפת ההוראה החוקית שבגדריו מצויה התובענה הייצוגית, ומצד שני, תוך הגנה על אינטרס היחיד, כאשר באמצעות התובענה הייצוגית נוצרת כדאיות גם לפרט בהגשת תביעה שהנזק האינדיבידואלי בה הוא קטן. כך מושגים יעילות, חיסכון בהליכים, אחידות בפסיקה ומניעה של ריבוי תביעות (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 785-786 (להלן: פסק-דין טצת).
הדרך הדיונית האמורה, יש בה גם סיכונים, בין על דרך של פגיעה ביחיד שלא ידע על התובענה, ובין שעלול לא לייצג נכונה את כלל הקבוצה הנמנית, ולהגיע לפשרה ללא הצדקה דיונית. אין גם להתעלם מן האפשרות, לפחות תיאורטית לסיכון הקיים בהגשת תובענות ייצוגיות ממניעים פסולים.
קביעת הגמול וההוצאות לרבות קביעת שיעורם, יש בהם כדי לאתר את האיזון המתבקש בין הסיכויים והסיכונים האמורים.
לעניין שיעורם של הפיצוי וההוצאות נקבעים אף הם לאור התכליות האמורות.
הפיצוי צריך להיקבע באותם מקרים בהם אכן נשא התובע הייצוגי בטרחה מיוחדת או בסיכון, שאלמלא הפיצוי, לא היתה מוגשת התובענה מלכתחילה בשל הנזק הכספי-הספציפי הקטן שנגרם לכל ניזוק, ולכן על הפיצוי המיוחד לשקף את עוצמת הסיכון בו נשא ואת שכר-הטרחה שנטל על עצמו כתובע ייצוגי. כך שיש להתחשב בזמן, בטרחה, בשיעור ההוצאות בהן נשא ובאיכות התרומה של פעולתו לטובת הקבוצה (ראה על דרך ההשוואה פסק-דין אנליסט, המפנה ל- י' לויט "תביעה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך" (21), בעמ' 481).
ואולם מעבר לכול אלה, שיעור הפיצוי המיוחד צריך לשקף את ההכרה בחשיבותה של התובענה הייצוגית הן לשם הגנה על אינטרס הפרט והן במסגרת אינטרס הכלל. מכאן שהפיצוי המיוחד לא בא רק על-מנת לפצות את התובע הייצוגי על הטרחה שבהגשת התובענה ובהוכחתה, אלא גם לספק תמריץ לתובע הייצוגי להגשים את זכות היחיד ואת אינטרס הכלל.
ואולם יש גם להיזהר ולהימנע מלתת את הפיצוי המיוחד, כאשר יהיה בכך כדי לעודד תובענות סרק או תובענות בשיעורים מנופחים. על הפיצוי המיוחד לתמרץ תביעות אמת, ולא הליכי נפל.
22. ההבדל המהותי בין תובענה שלא אושרה כתובענה ייצוגית לבין כזו שאושרה הוא, שהמכשיר הדיוני העיקרי של התובענה הייצוגית אינו מושג; ההגנה על היחיד והניסיון להביא לכדאיות בהגשת תביעה שהנזק האינדיבידואלי בה הוא קטן, אינה קיימת; ומבחינת האינטרס הציבור, ריבוי התביעות צפוי. מכאן שהנימוק העיקרי לעצם מימוש הזכות לגמול ולהוצאות הוא, היות התובענה מכשיר חשוב באכיפת הוראות החוק הרלבנטיות על-ידי הרשות הרלבנטית, והחשיבות בעידוד תובעים ייצוגיים מטעמים של אינטרס הכלל והשמירה על הוראת החוק שבגדרה מצויה התובענה הייצוגית, לנסות ולהביא נושא חשוב לידיעת הציבור, שבעבר לא נאכף כנדרש, גם אם הצלחה זו מוגשמת מכאן ואילך, מבלי שהתובענה היתה לייצוגית.
שיעור הגמול וההוצאות ייעשה אף הוא על דרך ההשוואה לשיעור שנפסק לגבי תביעה שאושרה כתובענה ייצוגית.
ומן הכלל אל הפרט
23. למעשה בתיק דנן, יש ראיות לפיהן הפסיקה הנתבעת את גביית המע"מ, עוד קודם להגשת התובענה.
מן החקירות שהיו בפני כב' השופט כהן בישיבת בית-המשפט מיום 28.2.06 במסגרת בש"א 1634/04 – הבקשה להגשת תובענה ייצוגית, התברר כי במהלך חקירתו של התובע, הודה האחרון כי הנתבעת הפסיקה את "מנהגה הקודם", כהגדרתו, לגבות מע"מ על פריטים מושא התובענה, כבר בדצמבר 2006 (עמ' 16).
לשאלה הישירה כיצד לוקח התובע לעצמו את הקרדיט להפסקת גביית המע"מ, גביה הנטענת כגבייה בלתי-חוקית, השיב:
'... אני לא לוקח לעצמי את הקרדיט, אני מניח שמחסני נעמן עלו על הטעות ותיקנו אותה. הם ממשיכים ללכת בדרך שלדעתי נכונה, לא לגבות את המע"מ.' (עמ' 17 לפרוטוקול)
העולה מן האמור לכאורה, כי התובע הגיש את תביעתו רק לאחר שהנתבעת הפסיקה מנוהג גביית המע"מ. למרות האמור, יש בדעתי לפסוק גמול והוצאות לתובע, במיוחד מפני שהיה בהגשת התובענה משום הבאת הנושא לידיעת הציבור, ומאחר שדי היה בראיות שהוצגו כדי ללמד, כאמור, כי טענת התובע בדבר גביית מע"מ שלא כדין, על-אף הכחשה כללית של הנתבעת, דינה לפחות בהליך אזרחי, להתקבל.
אבהיר נושא אחרון זה.
24. התובע רכש בשתי הזדמנויות שונות מיטלטלין דומים. בפעם הראשונה גבתה הנתבעת מע"מ, בפעם השניה, נמנעה מלעשות כן. כל הסבר – למעט אפשרות לטעות בסמכות הגבייה – לא ניתן. הנתבעת בחרה לצאת בהצהרה כי לא תמשיך לגבות מע"מ על מיטלטלין דומים, ועוד טענה כי קיים קושי מעשי להוכיח על אילו ממפרטי המכירה היה מקום לגבות מע"מ. קושי זה, שבא לידי ביטוי גם בהליך של צו גילוי מסמכים, אינו יכול לפעול לטובת הנתבעת, ולכול היותר הצדיק מלכתחילה שלא לגבות מע"מ, אלא באותן נסיבות שבהן ברורה הסמכות לנהוג כך.
ואכן, הנתבעת לא רק בחרה לעשות שימוש בסעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, אלא קשרה פעילות זו ביוזמת התובע. בסעיף 3 להודעת הנתבעת לתיק בית-המשפט (הודעה הנושאת חותמת נתקבל 6.6.06) בה ביקשה למסור הודעה לתיק בית-המשפט על הפסקת גביית המע"מ, הבהירה הנתבעת כי ההצהרה ניתנת בהתאם לסעיף
9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות: ו'כי מאז הגשת הבקשה להגשת תובענה ייצוגית, אין היא גובה מע"מ שלא כדין'. מכאן, שהגם שהנתבעת לא הודתה כי גבתה מע"מ שלא כדין, לא העמידה כל תשתית ראייתית לסמכותה האמורה, ואף קשרה בין הגשת התובענה, להפסקת הגבייה. העובדה שהתובע עצמו סבר כי הנתבעת הפסיקה ממנהגה האמור, עוד קודם להגשת התובענה, אינה יכולה לעמוד במקום הודעת הנתבעת, שהרי מכלול המידע בנושא מצוי בידה, ואילו ראיית התובע, מוגבלת לרכישותיו.
שנית, וזה העיקר, גם אם הנושא הוסדר עוד קודם להגשת התביעה, בעצם הגשתה, היה בכך להביא נושא חשוב – גביית מס, הנחשבת ככל גביה אחרת, כפגיעה בזכות הקניין, הנמנית על זכויות יסוד – לתודעת הציבור, ולאפשרות לנקוט בהליך משפטי פרטני.
25. לעניין שיעור הגמול וההוצאות, יש לקחת בחשבון את השלב הדיוני המוקדם בעת מתן ההצהרה לפי סעיף 9(ב) לחוק על-ידי הנתבעת וכן העובדה, שמלכתחילה על-פי מהות המחלוקת הסבירות כי התובענה תאושר כייצוגית, היתה נמוכה.
אין להתעלם מטענות בא-כוח היועץ המשפטי, כי מדובר בשאלת חובה לתשלום מס, כאשר חובה זו מותנית בפרמטרים רבים ופרטניים, דבר המקשה מעצם מהות המחלוקת, לנהל את התובענה כייצוגית.
החיוב במע"מ לפי העוסק שהוא טיב עיסוקו של החייב ממנו עוקלו המיטלטלין תלויה במספר גורמים נוספים הנוגעים לא רק למעמדו של החייב כעוסק, אלא גם נוגעים לאופי העיסקה. כך יש לבחון תחילה אם בעל הטובין המעוקלים רשום כעוסק, מה תחום עיסוקו, מהות המכירה שבוצעה על ידו ואם מדובר בעסקת אקראי. כמו-כן יש לבחון מה המחיר בו רכש החייב את הטובין המעוקלים, אם נוכה בעבר מס תשומות בגין רכישת הטובין, אם הטובין עונים להגדרה של רהיטים וכלי בית משומשים, וכן יש להתחקות אחר עיסוקם של רוכשי הטובין, התובעים הפוטנציאליים, אם הם עונים על ההגדרה ש "עוסק" לפי חוק מע"מ ואם תשלומי המע"מ נוכו על ידם.
מכאן שגם לא היתה אפשרות ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי הקבוצה יוכרעו לטובת הקבוצה.
ועוד, בשיטת המשפט הנוהגת בישראל לעניין הגמול ושיעור שכר-הטרחה יש פער משמעותי בין המלל לבין השיעור הנפסק בפועל. ניכר כי קיימות אמירות נדיבות על חשיבות תפקידו של היזם בהנעת גלגליה של האכיפה האזרחית (ראה הערה 33 במאמרו של מ' טלגם, "התובענה הייצוגית – שיקולים בקביעת שכר וגמול", שערי משפט ד (1) (אוגוסט 2005) 227, 235). כך לדוגמה, דברי השופטת שטרסברג-כהן בפסק-דין טסת שאין לאפשר לתובע לנצל לרעה את החוק הנוגע לתובענות ייצוגיות, אך אין גם לפרשו באופן דווקני, לא מצמצם ולא ליברלי, ובפסק-דין קשת, אף הבהירה שאין להחמיר בדרישות מן התובעים המייצגים עקב החשיבות הציבורית של תפקידם.
נראה, כי יש מקום לשקול שינוי מסויים במדיניות זו, גם לאור נוסחו בנושא זה של החוק.
נראה כי קיים מעין יחס אמביוולנטי כלפי מי שמבקש ליזום הליך של תובע ייצוגי. מצד אחד, קיימת מגמה של עידוד ל"מגלה" העיוות, מצד שני, תובע כזה נתפס – בדומה למתריע בשער על שחיתות קיימת – כמלשינן. יש איפוא לתת ביטוי גם בתחום פסיקת הגמול וההוצאות למדיניות חד-משמעית של עידוד "התובע הייצוגי", אלא-אם-כן מעל בתפקידו, הכול תוך שימת לב לנושא גביית מס.
26. בתיק דנן, ההליך הסתיים עוד קודם שנקבע היקף הנזק, ובכלל בענייני מיסים התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה והצודקת, מאחר שכלל נדרש בירור פרטני לכל תובע (ראה גם טלגם במאמרו "תובענה ייצוגית – יישומים בפסיקה בישראל" המשפט ז (2002) 65 (להלן: טלגם).
ואולם אין חולק כי גם קביעת העיקרון הבסיסי של העלאת הסוגיה לתודעה הציבורית ופתיחת פתח לכלל הציבור לקיומה של אפשרות לתבוע בגין זכות שנפגעה, יש לה חשיבות מרובה, במיוחד כאשר ההיקף הכספי של התובענה הבודדת, נמוך.
ומכאן לעיקרון הנוסף, העובדה שהתיק אינו מגיע להכרעה משפטית, אינו מאיין בהכרח את ערכה של התובענה האמורה (ראה טלגם, שם עמ' 80). יחד עם זאת, סיום הליך באופן שאינו מונע הגשת תביעות פרטניות נוספות בעתיד, באופן המותיר את הנתבע חשוף בפני תביעות פרטניות נוספות של תובעים פוטנציאליים באותם נושאים, אינו מותיר – לפחות תיאורטית – רווח כלכלי אצל הנתבע.
בשקלול כלל הנסיבות שפורטו לעיל, יעמוד גמול התובע על סך של 5,000 ש"ח, והוצאות ושכר-טרחת עורך-דין על סכום כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.
סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן, ישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
פרסום הודעה
27. על דרך ההתאמה לסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות יש בדעתי לחייב את הנתבעת, בנסיבות שיפורטו להלן, לפרסם הודעה מתאימה, לתובעים פוטנציאליים.
נציג היועץ המשפטי לממשלה, המייצג גם את רשויות המס, הבהיר שלמרות שלעמדתו אין לאשר את התובענה כייצוגית (ועמדתו זו התקבלה), ביקש להוסיף ולהבהיר כי בכל מקרה לא תפגע סמכותו של מנהל מע"מ לפעול על-פי סמכויותיו לגבי הנתבעת (ראה עמ' 6 שורות 7-8 לפרוטוקול).
28. היה ומנהל מע"מ יעשה שימוש בסמכות זו, סמכות המקנה לו טיפול שומתי לעבר (5 שנים אחורנית), והיה ויתברר כי היתה גביית יתר במע"מ, בין היתר, בשל גביית מע"מ שלא כדין על מיטלטלין כגון אלה שהיו מושא התובענה, ויתרות אלה יש לזקוף לזכות הנתבעת, אזי במקרה כזה אין מקום להתיר לנתבעת "התעשרות" פוטנציאלית אפשרית, מבלי להודיע לרוכשים בעבר על יתרות אלה, לצורך שיקול להגשת תובענות פרטניות.
לפיכך אני מורה שאם אכן יתמלאו התנאים המפורטים בסעיף 28 לפסק-דין זה ויזקפו יתרות לזכות הנתבעת עקב גביית מע"מ ביתר, הכול כמפורט לעיל, תפרסם הנתבעת הודעה מתאימה בשני עיתונים יומיים מתאימים.
התוצאה
29. אשר-על-כן, אני מורה כמפורט להלן:
הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחית."

[69] בש"א (ת"א-יפו) 30412/07 מדינת ישראל נ' אלעזר לוי, תק-מח 2007(2) 5886.
[70] ת"מ (ת"א-יפו) 109/06 שימי בן ישי ואח' נ' עיריית לוד, תק-מח 2006(4) 363.
[71] ת"מ (חי') 203/06 זאב איזנברג נ' מחסני ערובה נעמן בע"מ ואח', תק-מח 2006(3) 8328.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות