"חוזה למראית עין" בצורותיו השונות והמגוונות

1. חוזה למראית עין לעומת חוזה מלאכותי
יש להבחין בהבדל בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי: בחוזה למראית עין, אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ. לעומת-זאת, בחוזה מלאכותי, מעוניינים הצדדים בקיומה של העסקה המוצהרת, אם כי הם הגיעו אליה בדרך מלאכותית.

ב- ע"א 53/86 {עמיחי סולל נ' מתתיהו צוקרמן, פ''ד מב(2), 625 (1988)} הסביר בית-המשפט העליון כי, יש להבחין בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי.

בחוזה מלאכותי, להבדיל מחוזה למראית עין, מעוניינים הצדדים בקיומה של העסקה המוצהרת, אם כי הם הגיעו אליה בדרך מלאכותית.

הסכם ההלוואה הנדון בתביעה זאת הוא חוזה מלאכותי, במובן האמור, שהרי הצדדים היו מעוניינים לערוך ביניהם הסכם מכר מקרקעין - המערער היה מעוניין ברכישת הדירה אשר אותה בנה המשיב עבור בנו, והמשיב היה מעוניין במכירת הדירה על-ידי בנו.
הסיבה, שבעטיה לא נכרת חוזה מכר בין הצדדים על אתר, היתה רצונם (ובעיקר רצונו של המשיב) לדחות את המכר עד להשלמת הבניה, שאז יוכל המוכר לזכות בפטור ממס שבח בגין מכירת דירת המגורים המוגמרת.

הרצון האמור הביא לפיצול העסקה לשני השלבים שתוארו - חוזה הלוואה בשלב הראשון וחוזה מכר בשלב השני, במועד המתוכנן להשלמת הבניה.

דחייתה של עסקת המכר בין בעלי הדין עד לסיום הבניה חייבה אותם להתקשר בהסכם ההלוואה, בבחינת פרוזדור שיוביל לטרקלין - הוא חוזה המכר.

משום כך ניתן לומר, כי בעלי הדין הגיעו לכריתת חוזה ההלוואה בדרך מלאכותית. וכי אף, עצם עריכת עסקת ההלוואה היתה מלאכותית, כאשר עילתה הבלעדית יתרון מס שביקשו להשיג.

אין בכך כדי לפגוע בתוקפה של ההתקשרות, שכן הם חפצו בה ככזו והציגו אותה באופן גלוי.

באותו שלב היו הצדדים מעוניינים בעסקת ההלוואה, שכן היא שירתה את מטרתם להימנע מתשלום מס שבח.

לכן, אין לומר על חוזה ההלוואה שהוא נכרת אך למראית עין, במובן זה שהצדדים הסתירו כוונתם ואינם מעוניינים בקיומו של החוזה אלא בעסקה אחרת.

החוזה הוא מלאכותי במובן זה שאינו נחוץ כלל לגוף העסקה; משמע, הם הגיעו אליו בדרך מלאכותית, מתוך כוונה לדחות את אירוע המס עד שיבשיל הפטור.

על-כן, החליט בית-המשפט כי, אין לפנינו חוזה בטל בשל היותו חוזה למראית עין.

2. סימולציה מלאה לעומת סימולציה יחסית
2.1 מבוא
החוזה למראית עין עשוי ללבוש צורות שונות ומגוונות. על-פי הפסיקה והספרות, ניתן לאבחן שני מצבים של חוזים למראית עין.

ידועה הבחנה בין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין אינה מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים {סימולציה מוחלטת}, לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים {סימולציה יחסית}.

ב- ע"א (יר') 18/83 {אפרים גולדמן נ' צבי חיימוביץ, פ"מ תש"מ(א), 27 (1984)} בערעור בבית-המשפט המחוזי קבעו השופטים את הדברים הבאים בנוגע להוכחה בעל-פה נגד ראיה בכתב כדקלמן:

דעתו של כב' השופט צ' טל כי,חוזה למראית עין הוא קנוניה בין בעלי החוזה וכוונתה להטעות את הרואה.

הרואה סבור שההתקשרות המשפטית בין בעלי החוזה היא בהתאם לפסאדה שהם מציגים לפניו ואילו כוונתם האמיתית של בעלי החוזה היא שאין כל התקשרות (סימולציה מלאה) או שישנה התקשרות השונה מזו המוצגת כלפי חוץ (סימולציה חלקית).

בעוד שלצד ג' - נפגע הרשות להוכיח את הסימולציה בעל-פה, הרי שלגבי הצדדים עצמם יש להבדיל בין סימולציה מלאה, שמותר להם להוכיחה בעל-פה, ובין סימולציה חלקית, שאין הם רשאים להוכיחה בעל-פה.

דעתו של כב' השופט ש' ברנר הינה כי,גם כאשר צד כלשהו להסכם כתוב (ולאו דווקא צד ג') מעלה את הטענה כי אותו הסכם הוא "חוזה למראית עין" (בין בסימולציה מלאה ובין בסימולציה חלקית), מן הראוי להתיר לו את הוכחת הטענה הזו, ולו גם בראיות בעל-פה בלבד.

2.2 "סימולציה מלאה" {או מראית עין מוחלטת}
קיימת חזות חיצונית של חוזה הבא להכניס שינוי במצב המשפטי בו היו נתונים הצדדים בטרם נכרת החוזה, בעוד שכוונתם האמיתית של הצדדים היא כי המצב המשפטי שהיה בתוקפו בטרם נעשה החוזה למראית עין יישאר בעינו.

כלומר, אין מאחורי החוזה למראית עין ולא כלום, משום שהצדדים אינם מעוניינים לשנות את המצב המשפטי.

המלומדת ג' שלו מסווגת חוזה שמראית העין בו היא מוחלטת כחוזה שאין מאחוריו ולא כלום. הצדדים לו אינם מתכוונים לשנות את המצב המשפטי הקיים, אלא רק פועלים כלפי חוץ, למראית עין, כאילו הם מתכוונים לשנותו.
למעשה מתכוונים הצדדים, כי המצב ששרר לפני כריתת החוזה למראית עין מוחלטת ישאר בתוקפו גם לאחר כריתת הסכם זה. { ג' שלו, דיני חוזים, 269}.

לדוגמה, כאשר ראובן ושמעון עורכים למראית עין חוזה לפיו ראובן מוכר נכסיו לשמעון. למעשה מסתבר שהדבר נעשה כדי ליצור רושם כלפי נושיו של ראובן שהוא משתחרר מנכסיו, אך לאמיתו-של-דבר, ראובן נשאר בעל הנכסים.

2.3 "סימולציה יחסית" {או מראית עין יחסית}
בסימולציה יחסית, קיימת חזות חיצונית של חוזה פלוני, אשר מאחוריה מסתתר הסדר שונה בין הצדדים. במצב דברים זה קיימות בעצם שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים, כלומר, למעשה מערכת משפטית כפולה.

האחת הגלויה, זו שלמראית עין ואשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לבצעה, והאחרת הנסתרת {חוזה סמוי שהינו בעצם החוזה האמיתי}, עסקה אותה מתכוונים הצדדים לבצע. החוזה הסמוי שונה מהחוזה הגלוי בכללותו או בפרטים אחדים, ובאמצעותו מבקשים הצדדים לשנות את המצב המשפטי ביניהם.

לדוגמה, העסקה הגלויה היא עסקת מכר, ואילו העסקה הנסתרת היא עסקת מתנה. יתכן גם כי העסקה הנסתרת זהה במהותה לעסקה הגלויה, אך שונה ממנה בתנאיה. לדוגמה, העסקה הגלויה קובעת מחיר פלוני למכר, ואילו העסקה הנסתרת קובעת לאותה עסקה מחיר אלמוני, גבוה ממנו.

עוד יובהר, כי ייתכן קיומו של קשר בין האמור בחוזה הגלוי לבין הכוונה האמיתית המתבטאת בחוזה הנסתר, שכן, לעיתים קרובות אין החוזה המוסווה מציין במישרין ובמפורש את כל יסודותיו, הוא מפנה לחוזה המסווה ורק משנה בו פרט זה או אחר.

נמצא שהחוזה הנסתר מוסווה אמנם על-ידי החוזה הגלוי בהיבט מסויים, אך גם עשוי להסתמך עליו ולחסות בצילו, כי החוזה הגלוי עשוי לשמש לו כלי להשגת מטרתו - בחלקה אף אם לא בשלמותה.

יצויין, כי בין המלומדים ניטשה מחלוקת באשר לתחולת סעיף 13 לחוק החוזים על חוזה למראית עין יחסית, להבדיל מהחלתו על חוזה למראית עין מוחלט. לדעת המצדדים בתחולת הסעיף, החלת סעיף 13 לחוק החוזים על חוזה, בו מראית העין היא יחסית, מובילה לבטלותו של חוזה מעין זה, ולהקניית תוקף משפטי לחוזה הנסתר.

לפי דעתה של המלומדת פרופ' ג' שלו, פרשנות מילולית, היסטורית ושיטתית של הוראת סעיף 13 לחוק החוזים מובילה למסקנה כי ההוראה חלה גם על חוזה שמראית העין בו היא יחסית. מבחינה מילולית, הקושי הטמון במילה "בלבד" בסעיף 13 רישא לחוק החוזים, שלפיה "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל".

אולם, נראה כי גם במקרים של מראית עין יחסית החוזה הגלוי הוא "למראית עין בלבד". גם פרשנות היסטורית צריכה להוליך לתוצאה דומה.

לגישתה, מכורתו של מוסד החוזה למראית עין היא במשפטי יבשת אירופה, ובהם שוררת ומקובלת ההבחנה בין סימולציה מוחלטת לסימולציה יחסית. לא נראה כי בסעיף 13 לחוק החוזים בחר המחוקק לאמץ רק חלק מן המוסד המשפטי הנדון.

ולבסוף, בסיסו הרעיוני של סעיף 13 לחוק החוזים הוא - כמבואר לעיל - מתן תוקף לכוונת הצדדים ולרצונם המשותף. הכרה כזו ברצון הצדדים מחזקת את הגישה הרואה כבטל גם חוזה שמראית העין בו היא יחסית, תוך הקניית תוקף לחוזה הנסתר המשקף את כוונת הצדדים {ת"א 2145/07 שמלאשוולי אברהם נ' רותי שלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.12)}.

חוק החוזים, בסעיף 13 לחוק החוזים דן רק בחוזה הגלוי וקובע את בטלותו: "חוזה שנעשה למראית עין בלבד אין לו תוקף". סעיף זה אינו דן כלל בחוזה הנסתר, ומכאן גם שאין הוא מבטל אותו. לכאורה, החוזה הנסתר תקף, ובלבד שמתקיימות בו המידות הדרושות לקיום חוזה והוא עונה על דרישות החוק. על-כן, תוקפו של החוזה הנסתר נקבע, באורח עצמאי, בלא זיקה להוראות סעיף 13 רישא לחוק החוזים.

לעומת-זאת, הפסיקה והספרות נחלקו בשאלה האם בגדר סעיף 13 לחוק החוזים יבואו גם חוזים שמראית העין בהם יחסית וטרם נקבעה בעניין הלכה ברורה.

חשוב להדגיש כי, בכל המקרים שצויינו לעיל ביחסים שבין הצדדים לחוזה, החוזה יהא בטל.

3. מקרים בהם נתקבלה הטענה בדבר חוזה למראית עין מוחלטת {"סימולציה מלאה"}
ב- תמ"ש (ת"א) 15180/96 {עזר שאול נ' עזריהו אברהם, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.00)} התובע והנתבע הם אחים. התובע מתגורר דרך קבע בארה"ב. הנתבע הינו פרקליט וייצג את ענייניו העסקיים של התובע בישראל.

מדובר במחלוקת בין הצדדים על מקרקעין בהרצליה. זכויות הבעלות במקרקעין רשומות במרשם המקרקעין על-שם התובע. על זכויות התובע נרשמה משכנתא לטובת הבנק הבינלאומי הראשון.

במרשם המקרקעין אין זכר לזכויות הנתבע במקרקעין. ב- 14.5.82 חתם התובע על תצהיר וייפוי-כוח בלתי-חוזר בפני הקונסול הישראלי בארה"ב. המסמכים נוסחו על-ידי הנתבע. עיקרו של הדיון נסב סביב תוקף מסמכים אלה.

התובע העביר ב- 82' מתנה לאחיו את חלקת הקרקע אולם לעומת-זאת טוען התובע שבמרץ 82' היה בהליכי פשיטת רגיל בארה"ב והמטרה במתן התצהיר וייפוי-הכוח היתה להבטיח כי ישאר עם רכוש מסויים למרות פשיטת הרגל, ולא ליתן מתנה לאחיו.

הנתבע ער לכך, שהתובע אינו עותר לביטול המתנה באשר הוא מכחיש את קיומה של המתנה. הדיון מתמקד במשבצת המשפטית של "חוזה למראית עין". התובע טוען שמסמכי העסקה נחתמו למראית עין.

בית-המשפט קבע כי, התובע הרים את הנטל המוטל עליו במשפטים אזרחיים, והוכיח שמדובר בעסקה למראית עין שדינה בטלות.

בנוסף, ביסס בית-המשפט את קביעתו כי מדובר בחוזה למראית עין וכי מדובר בסימולציה מוחלטת גם בשל התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה:

(א) העסקה לא דווחה לשלטונות מס שבח, הנתבע נמנע מלחתום על תצהיר של מקבל מתנה ולא שולמו מיסים בגין העסקה.

(ב) הנתבע לא רשם הערת אזהרה בגין העסקה במרשם המקרקעין קודם פרוץ הסכסוך.

(ג) הזכויות על-פי החוזה למראית עין לא הועברו על-שם הנתבע במרשם המקרקעין מ- 82 ועד מועד הגשת התביעה ב- 96'.

(ד) במשך כל השנים, התובע המשיך לשלם את המיסים השוטפים שרבצו על המקרקעין.

(ה) התובע מישכן את המקרקעין לטובת הבנק הבינלאומי ביולי 93'. אם הנתבע היה רושם הערת אזהרה להבטחת עסקת המתנה, ככל עסקה אמיתית אחרת, התובע לא יכול היה לרשום משכנתא לטובת צד ג' ב- 93'.

בית-המשפט הזכיר את דברי כב' נשיא בית-המשפט בדימוס א' ברק בעניין ביטון כי בענייננו, לעניין חוזה למראית עין, הלובש צורה של סימולציה מוחלטת "קיימת חזות חיצונית של חוזה הבא להכניס שינוי במצב המשפטי בו היו נתונים הצדדים בטרם נכרת החוזה, בעוד שכוונתם האמיתית של הצדדים הינה כי המצב המשפטי שהיה בתוקפו בטרם נכנס החוזה למראית עין ישאר בעינו".

כהדגמה לסימולציה מוחלטת מביא כב' הנשיא א' ברק מצב בו ראובן מוכר למראית עין נכסים לשמעון, ולמעשה מסתבר שהדבר נעשה כדי ליצור רושם כלפי נושיו של ראובן, שהוא משתחרר מנכסיו.

4. מקרים בהם נתקבלה הטענה בדבר חוזה למראית עין חלקית {"סימולציה יחסית"}: חוזה גלוי וחוזה נסתר
דעת המיעוט של כב' נשיא בית-המשפט העליון בדימוס ברק בעניין ביטון היתה כי לאחר שנקבעה בטלותו של חוזה על-פי סעיף 13 לחוק החוזים, ראוי להמשיך ולבחון את תוקפו של החוזה הנסתר.

כלומר, ברגע שנקבע כי, החוזה הגלוי נתפס ברשתו של סעיף 13 לחוק החוזים, יש לבדוק אם מאחורי החוזה הגלוי מסתתר חוזה נסתר, אשר יתכן ויש לו קיום בפני עצמו, על-כן, מן הראוי הוא, לאחר שנקבעה בטלותו של החוזה הגלוי להמשיך ולבחון את תוקפו של החוזה הנסתר.

במסגרת זו יש לבחון בראש ובראשונה, אם מתקיימים בחוזה הנסתר היסודות המעמידים חוזה בישראל, דהיינו, הצעה וקיבול, גמירת-דעת וצורה {לעניין התחייבות למכר מקרקעין}. כמו-כן, יהיה מקום לבחון, לאחר שיתברר כי היסודות הנזכרים מתקיימים, אם החוזה הנסתר אינו נגוע באי-חוקיות.

באותו הקשר, נאמר בדרך אגב, כי גם אם יתברר כי החוזה הגלוי בטל לא בשל היותו למראית עין, אלא בשל אי-חוקיותו. נראה כי אי-החוקיות של החוזה הגלוי אינה גוררת אחריה, כדבר מובן מאליו, את אי-החוקיות של החוזה הנסתר.

ב- תא"מ (ת"א) 14289-05-12‏ ‏{איי.2 זי. יבוא וסחר בע"מ נ' משה לנגליב, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.13)} נידונה הסוגיה האם ליתן תוקף להסכם הנסתר בין הצדדים. לצורך כך, בית-המשפט היה צריך לסווג את החוזה למראית עין מוחלטת או למראית עין יחסית.

באותו פסק-דין נקבע כי, ההסכם הנסתר לא היה אמור לשנות את המצב המשפטי והצדדים פעלו רק כלפי חוץ למראית עין ולכן החוזה בטל.

בעניין מזל אילן נדון מקרה של מראית עין במצב של סימולציה יחסית {חוזה גלוי וחוזה נסתר}. במסגרת פסק-דין זה, נדונה שאלת סיווגו של חוזה שמטרתו להתחמק מתשלום מס כאשר קיימת זיקה בין מימד מראית העין למימד הפסלות {אי-החוקיות} ותוצאת הפגם שנפל בחוזה.

נקבע על-ידי שופטי הרוב כי במקרה של סימולציה יחסית יש מקום להפריד בין החוזים, לבטל את החלק הגלוי ולבחון את החלק הנסתר באופן עצמאי שלא תחת המשטר של סעיף 13 לחוק החוזים.

כמו-כן, נקבע לדעת שופטי הרוב כי, כאשר קיים חוזה למראית עין שמאחוריו קיימת הסכמה נסתרת בין הצדדים, ניתן בנסיבות המתאימות לאכוף את החוזה הנסתר, בכפוף לבחינת השאלה האם העסקה הנסתרת נגועה באי-חוקיות.

ב- ה"פ (ת"א) 43436-05-12} אליזבט פרידמן נ' Archangel Innestnents LLC פורסם באתר האינטרנט נבו (17.06.13)} בית-המשפט קבע כי, מדובר בהסכם מראית עין מסוג "סימולציה יחסית". זאת משום שכוונת המשיבות היתה לקיים את ההסכם ביניהן.

המשיבות התכוונו כי LLC תרכוש את המניות ואת הזכויות בהלוואה מ- AGS תמורת המחיר הכולל שצויין בהסכם.LLC אולם, חלוקת רכיב התמורה ביחס לכל אחד משני הממכרים היתה למראית עין.

נקבע כי יש לתת תוקף להסכמה האמיתית בין הצדדים להסכם LLC ביחס לתמחור רכיבי העסקה ולתת ביטוי למחירי הממכרים "הסמויים", אליהם התכוונו למעשה המשיבות. מחירים "סמויים" אלה הם ביחס הפוך לאלו שנקבעו בהסכם LLC.

על-כן, תמחור המניות והזכויות בהלוואה כפי שהוא נעשה בהסכם LLC בוטל. במקום התמחור הבטל, ניתן תוקף להסכמה האמיתית שהחליטו הצדדים.

ב- תמ"ש (טב') 30318-02-10 {ג.י נ' נ.י, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.13)}בית-המשפט קבע כי, בין ההורים לבין התובע נכרת חוזה למראית עין יחסית. החוזה למראית עין הוא מינוי התובע "כבן ממשיך" במשק {כאשר ללא חוזה שכזה לא יכול היה הבן לקבל מגרש ולבנות עליו את ביתו}.

החוזה הנסתר, הוא מתן היתר/רשות של ההורים לבנם לבנות בית במגרש שיצורף לנחלה ולהתגורר בו ללא תשלום.

מינוי הבן הממשיך הינו עסקה למראית עין יחסית ולא מראית עין מוחלטת ועל-כן יש לקיים את החוזה היחסי הנסתר שבין הצדדים.

נקבע כי, ההכרעה במעגל היחסים הפנים משפחתי גוברת בחשיבותה על זה שבמעגל היחסים החיצוני וכפועל יוצא, לא ניתן להיענות לתביעה להצהיר על התובע "כבן ממשיך" ולראות בו כמי שניתנה לו התחייבות להעברת המשק בפטירת ההורים כאמור בחוזה הדו-צדדי.

ב- ע"א (חי') 14845-01-12 {יהודה צציקפור נ' מוחמד אבו שאהין, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.12)} דחה בית-המשפט את הערעורים וקבע כי בית-המשפט קמא צדק בקביעתו כי מדובר במקרה של חוזה למראית עין חלקית (או יחסית) שכן הצדדים האמיתיים לחוזה התכוונו בחתימתם על החוזה לשנות את מערך החובות והזכויות ביניהם.

נקבע כי יהודה {המבקש} חתם על חוזה עם החברה של נאסר {המשיבה 3} רק משום היותה חברה קבלנית רשומהועל-מנת לעקוף ולהערים על הוראות הדין בעניין זה. כאמור נקבע כי הצד האמיתי לחוזה היה ונותר החברה של מוחמד {המשיבה 2} ששימשה כקבלן הראשי והיחיד של הפרוייקט.

בית-המשפט קבע כי החוזה הנ"ל נגוע במראית עין יחסית בלבד רק לעניין זהות המתקשרים, אולם הוראותיו ותוכנו של החוזה מחייבים ותקפים במערכת היחסים החוזית שבין יהודה לבין החברה של מוחמד שהם הצדדים האמיתיים לחוזה.

על-כן, בית-המשפט קמא קבע כי אותו חלק יחסי בחוזה שבין יהודה לבין החברה של נאסר הנגוע במראית העין בטל מעיקרו, תוך מתן תוקף ליתר הוראות החוזה.

במילים אחרות, בית-המשפט קמא הגיע למסקנה כי החוזה בין יהודה לבין החברה של מוחמד (החוזה הנסתר) הוא חוזה תקף וכי על בסיס הוראותיו יש לבחון את טענות הצדדים ולגזור את זכויותיהם וחובותיהם.

ב- ת"א (ת"א) 494/98‏ {קשתי אילן נ' לוי זיוה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.01)} קבע בית-המשפט שמדובר בחוזה למראית עין שהינו בטל.

זו תובענה למתן פסק-דין הצהרתי שהזכויות בדירה של מר יוסף קשתי ז"ל, שעברו על-פי הסכם מכר לנתבעת, והרשומות על-שמה כיום בלשכת רישום המקרקעין, צריכות להירשם על-שם התובע, שהינו אחיו ויורשו של המנוח, על-פי דין.

בית-המשפט קבע שלפנינו סיטואציה של חוזה גלוי וחוזה סמוי בהסכם לרכישת הדירה בו התקשרה הנתבעת עם המנוח.

החוזה "הסמוי" שחוזה המכר "מכסה" אותו הינו למעשה חוזה מתנה, בו מעניק המנוח את הדירה לנתבעת מיידית, כשהיא מאפשרת לו לגור בה עד פטירתו.

זהו ההסבר לאי-מסירת החזקה בדירה, לרישום הבעלות ולכל הפרוצדורה "המעין מכירה" מסביב לחוזה המכר, לרבות נטילת המשכנתא כדי ל"ייצר אמינות" כלפי צד ג' "מתנכל", שאין למנוח יותר נכס שהוא יכול לגעת בו. כל הפרוצדורה נעשתה כדי למנוע את נישול המנוח מדירתו, כדי למנוע תביעת זכות של אחיו לדירה, לאחר מותו, וכדי שהדירה תגיע לידיים הנכונות, לעמדת המנוח.ו

עוד קבע בית-המשפט שאם החוזה בטל, נותר מה שנוצר מתחתיו, את מה שהחוזה למראית עין רצה לכסות, וזה למעשה חוזה מתנה, המשקף נכונה את רצונם האמיתי של הצדדים.

מאחר ובית-המשפט אמור לקיים את הרצון האמיתי של הצדדים - אזי חוזה המתנה שריר וקיים.נ
בית-המשפט קבע כי המסקנה שמדובר בחוזה מתנה, וזאת נתמכת גם בהוראות הצוואה של הנתבעת, היא מתאימה לסאגה המשפחתית, היא נתמכת בפחדו של המנוח שאחיו יסלקו מהדירה, היא גם מכירת תודה לנתבעת, שעזרה למנוח במשך שנים רבות, והפכה אותו לבן-בית אצלה.

כפי שעולה מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, היא תואמת גם את רצון אמו של המנוח שלא להוריש חלק מדירתה לתובע, שלא טיפל בה כמצופה מבן ואשר זכה במשק משפחתי.
זאת ועוד, באמצעות נספחי "חוזה הרכישה" היא מאפשרת בטוחה למנוח, גם לגבי הנתבעת, אם היה בכך צורך, שלא יסולק מדירתו.

בית-המשפט הדגיש כי הוא מודע לכך שהצדדים לא טענו לחוזה מתנה אולם ציין כי בית-המשפט אינו מוגבל במסקנה משפטית שהוא מסיק מהעובדות שהוכחו לפניו.

ב- דיון (ארצי) 3-146/מז {יוסף חוג'ירת נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ(1), 19 (1988)} בית-הדין קובע כי סעיף 13 לחוק החוזים דן בחוזה למראית עין, אך אין הוא דן כלל בחוזה הנסתר שאליו התכוונו הצדדים, מכאן שאין הוא מבטל אותו.

תוקפו של חוזה זה לא נקבע בסעיף 13 לחוק החוזים ולא נחתם על-פי הוראותיו. לכאורה, החוזה הנסתר תקף ובלבד שמתקיימים בו המידות הדרושות לקיום חוזה והוא עונה על דרישות החוק.

על-כן יש למלא את החוזה הנסתר, בד-בבד עם ביטולו של החוזה שנחתם למראית עין בלבד.

בית-הדין מביא אסמכתאות לחיזוק דבריו ומאזכר את חוות-דעתם של המלומדים הבאים:

בכל מקרה ישתדל בית-המשפט לגלות את כוונתם האמיתית של הצדדים ולהגשימה. פירוש הדבר כי בית-המשפט יכבד את החוזה הנסתר, אלא אם קיימות סיבות מיוחדות לנהוג אחרת, כגון אי-חוקיות העסקה הנסתרת {פרופ' ז' צלטנר דיני חוזים של מדינת ישראל, א' 182}.

זאת ועוד, בעוד שבכוח הסימולציה לבטל את החוזה המסווה אין היא מבטלת אותו.

אין ספק כי חוזה מוסווה הוא תקף כל אימת שקיימות בו המידות הדרושות, ולפיכך העסקה תתקיים לפי כוונת הצדדים האמיתית.

החוזה המוסווה עצמו נשאר מותר אף אם ההסכם להסוואה הוא פסול (כאשר יש עילה לפסילותו) .

אין אף לראות כי בטלות החוזה המסווה ובטלות החוזה להסוואה תגרורנה אחריהן את בטלות החוזה המוסווה על-פי הכוונה שיש ליחס לצדדים {ג' טדסקי, 507, 510, 512}.

פרופ' ג' שלו בדעה זהה באומרה כי, סעיף 13 רישא לחוק החוזים, אינו דן כלל בחוזה הנסתר, ומכאן גם שאין הוא מבטל אותו. תוקפו של חוזה זה לא נקבע בסעיף 13 לחוק החוזים, ולא נחתם על-פי הוראתו.

לכאורה, החוזה הנסתר תקף, ובלבד שמתקיימות בו המידות הדרושות לקיום חוזה, והוא עונה על דרישות החוק {פרופ' ג' שלו פגמים בכריתת חוזה, חוק החוזים - חלק כללי, פרק ב', ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו (פירוש לדיני חוזים בעריכת ג' טדסקי, 19}.

על דעתה זאת חוזרת פרופ' ג' שלו במאמרה, באמרה כי, ההכרח ברצון ההתקשרות וכוונת הצדדים כמוטיב המרכזי מחזקת את הגישה הרואה גם חוזה שמראית העין בו היא יחסית כחוזה למראית עין בגדר הוראות סעיף 13 לחוק החוזים, תוך הקניית תוקף לחוזה הנסתר המשקף את רצון הצדדים{פרופ' ג' שלו "פגמים בכריתת החוזה - קווים מנחים", משפטים יא, 439, 454}.

דעה דומה שנותרה בדעת מיעוט הביע כב' השופט ברק בעניין ביטון, 582, 583 באמרו:

"זאת ועוד, הגישה המקובלת הינה כי בטלותו של החוזה למראית עין, אין בה כדי לבטל מאליו גם את העסקה הנסתרת. בעניין זה קיימות הוראות מפורשות בקודיפקציות הקונטיננטליות ועל יסוד זה קבע פרופ' ז' צלטנר ז"ל (281), כי:

'לאור אחדות דעים זו יש להניח כי בית-משפט ישראלי יכבד עסקה נסתרת כזאת, אלא אם קיימות לגביה אותן הסיבות שהיו שוללות את תוקפה אילו היתה עסקה גלויה'."

אכן, אין כל סיבה שלא לתת לגישה זו את מלוא התוקף גם בישראל. בטלותו של החוזה למראית עין מבוססת על רצונם האמיתי של הצדדים. לרצון אמיתי זה יש לתת, איפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר).

נמצא כי החוזה למראית עין הוא ניטרלי לעניין תוקף העסקה הנסתרת. עסקה נסתרת תקיפה אינה מתבטלת אך ורק משום קיומו של חוזה למראית עין, ואילו עסקה נסתרת בטלה אינה מקבלת תוקף רק בשל קיומו של החוזה למראית עין.

יש לבדוק את תוקפה של העסקה הנסתרת באופן עצמאי. על יסוד ההנחה שהחוזה למראית עין בטל, ולראות אם עסקה נסתרת זו ממלאת אחר היסודות הדרושים להיווצרותה. על-כן לא תעמוד לצדדים העסקה הנסתרת אם היא חסרה יסוד צורני-מהותי, או אם העסקה הנסתרת עצמה נגועה באי-חוקיות".

על דעתו של כב' השופט ברק בפסק-דין זה חלק בנוסף לכב' השופט ויתקון, באותו פסק-דין) אף פרופ' פרידמן, במאמרו "אי-חוקיות וחוזה למראית עין", הפרקליט לג, 152.

אף דעתה של כב' השופטת בן פורת אינה נוחה מהגישה האמורה במאמרה "החוזה הפסול" ספר זוסמן, 171. היא גורסת כי "כוונה משותפת כזאת (להסתיר חוזה אמיתי מעיני שלטונות המס) בין שנולדה במעמד כריתתו של החוזה המוסווה ובין שנולדה רק לאחר מכן, לקראת כריתתו של החוזה המוסווה - די בה עצמה, לפי השקפתי, כדי להכתים את החוזה המוסווה באי-חוקיות".

יצויין כי כב' הנשיא כהן, ב- ע"א 442/81 {אונה גרומט נ' יוסף סרוסי ואח', פ"ד לו(4), 214, 219 (1982)} אומר, לאחר שהוא קובע "שלא היתה כל ראיה, שהיתה כוונה להונות את שלטונות המס" כי הסכם זה בטל על-פי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים, "ואין אני רואה כל סיבה שלא לבצע את העסקה האמיתית, אם התמלאו כל יתר התנאים למתן צו האכיפה".

5. החוזה בעל הפגם הכפול - חוזה למראית עין ובלתי-חוקי
ב- ע"א 4305/10 {מזל אילן נ' יוסף לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.05.12) (להלן: "עניין מזל אילן")} נדונה שאלת סיווגו של חוזה שמטרתו להתחמק מתשלום מס כאשר קיימת זיקה בין מימד מראית העין למימד הפסלות {אי-החוקיות} ותוצאת הפגם שנפל בחוזה.

למעשה, ה"חוזה בעל הפגם הכפול" הינו חוזה למראית עין יחסית שנכרת למטרה בלתי-חוקית.

לגישת כב' השופט ע' פוגלמן, לא ניתן להגיע לתוצאה הסופית לפיה חוזה יהא למראית עין וגם בלתי-חוקי, ועל בית-המשפט לסווג את החוזה כשייך לאחת מהקטגוריות על-פי מבחן התכלית הדומיננטית.

בסיווג חוזה לאחת מהקטגוריות, אנו מבקשים להשיג את התכלית המיוחדת לאותה קטגוריה.

בסיווג חוזה כחוזה למראית עין מבקשים אנו להגשים את רצונם האמיתי של הצדדים שלא ליתן תוקף למה שנחזה להיות חוזה, לפי כב' השופט פוגלמן יש להגדיר חוזה למראית עין כחוזה שבו הצדדים לא גמרו בדעתם להתקשר ביניהם ביחסים חוזיים.

מאידך, תכליתם של סעיפים 31-30 לחוק החוזים {סעיפים בעניין חוזה פסול} היא להגביל את רצון הצדדים בשם האינטרס המוגן בחיקוק שאותו הם מבקשים להפר. כלומר, בחוזה פסול רצון הצדדים נסוג מפני אינטרס הציבור שעליו יש להגן.

לפיכך, בסיווג חוזה שנועד להסתיר מידע מן הרשויות יש לאתר את ההיבט הדומיננטי בחוזה בכל מקרה ומקרה {מבחן התכלית הדומיננטית}.

על-פי מבחן התכלית הדומיננטית, יש לבדוק את כוונת הצדדים ביחס לעסקה בכללותה, ולשאול: האם היתה לצדדים כוונה להתקשר ביחסים חוזיים מחייבים, והאם היה בכוונתם להוציא לפועל את העסקה? אם התשובה לכך חיובית, הקטגוריה המתאימה אינה חוזה למראית עין.

נוסף לכך, יש לבדוק האם כוונת הצדדים חותרת תחת אינטרס ציבורי {במובנו של סעיף 30 לחוק החוזים} אם התשובה על-כך תהיה חיובית, הקטגוריה המתאימה היא חוזה פסול.

בית-המשפט קבע כי, עולה בבירור מהקביעות העובדתיות כי, ביחסים שביניהם הצדדים התכוונו להתקשר ביחסים חוזיים מחייבים וכי גמרו בדעתם מלכתחילה לממש את העסקה שערכו.

אולם, בכוונתם היתה להוציא את העסקה לפועל באופן פסול, על-ידי אי-דיווח במועד לשלטונות מס שבח.

נוכח גמירות-דעתם של הצדדים להתקשר ביחסים חוזיים מחייבים הרי שההסכם שחתמו הצדדים אינו חוזה למראית עין.

על-פי מבחן התכלית הדומיננטית, החוזה הנידון יסווג כחוזה בלתי-חוקי {בלתי-חוקי מבחינת מטרתו}שכן, הפיקטיביות משרתת בו את אי-החוקיות: המטרה היא להונות את שלטונות המס, ולשם כך נעשה שימוש בסימולציה יחסית.

{בהקשר זה צויין כי אין בהיות המטרה הפסולה אגבית לחוזה, כמו גם באי-השגתה - כפי שארע בפסק-דין לעיל, כדי להשפיע על סיווג החוזה כפסול אלא אך על שיקולי בית-המשפט בהפעלת שיקול-הדעת לעניין תוצאת הפסלות, כלומר הסעד שייפסק הינו מכוח סעיף 31 לחוק החוזים}.

בית-המשפט קבע כי, לא ניתן להפריד את החוזה בענייננו לחלקים {בחינה כמצוותו של סעיף 19 לחוק החוזים בשינויים המחוייבים}. לכן, החוזה בטל בכללותו.

מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם המגמה הניכרת בפסיקה ביחס לחוזים שמטרתם הונאת רשויות.

כב' השופט נ' הנדל קבע בהקשר של חוזה למראית עין, כי "סימולציה יחסית" מולידה מציאות של שני חוזים - הגלוי והנסתר. זוהי כוונת הצדדים, לכרות שני חוזים, האחד כלפי חוץ והאחר כלפי פנים.

לגישתו, דינו של החוזה הנסתר נקבע לפי כוונת הצדדים. ניתן יהיה לקיים את החוזה הנסתר בכפוף לבחינת נסיבות המקרה.

לדעתו, יש להפריד בין החוזים, לבטל את החלק הגלוי ולבחון את החלק הנסתר באופן עצמאי, לפי כוונת הצדדים שלא תחת המשטר של סעיף 13 לחוק החוזים. לפי דרך זו, ניתן יהיה לקיים את החוזה הנסתר בכפוף לבחינת נסיבות המקרה.

כב' השופט הנדל חולק על כב' השופט פוגלמן, וסבור כי אף סימולציה יחסית, בכל הקשור לחוזה הגלוי, נכנסת תחת סעיף 13 לחוק החוזים.

לטענתו, החוק איננו מספק מענה חד-משמעי לשאלת "החוזה בעל הפגם הכפול", וכך גם הפסיקה הקיימת. בעוד חוזה בלתי-חוקי מאפשר לבית-המשפט שיקול-דעת רחב בנושא התרופה - ביטול, השבה וקיום באופן מלא או חלקי, הרי, חוזה למראית עין בטל מעיקרא ולכאורה אין ניתן להעניק תרופה וסעד בגינו לאף צד.

כב' השופט נ' הנדל מציע, משיקולי מדיניות {ובניגוד לעמדת כב' השופט פוגלמן, שגרס כי יש להגיע לסיווג בינארי של ההסכם לאחת משתי הקטגוריות, על-פי מבחן "התכלית הדומיננטית" שלו}, שיינתן לבית-המשפט שיקול-דעת מורחב בבואו לדון בחוזה בעל כפל מאפיינים, אשר כזה.

הרציונל נעוץ בשיקול הדומיננטי בדיני החוזים, שהוא - חופש החוזים וחירות הפרט להתקשר עם רעהו. כאשר החוזה חוקי וכשר לכל דבר, תפקידו של בית-המשפט הוא לתור אחר אומד-דעתם של הצדדים וכוונותיהם, ומרחב ההתערבות שלו מצומצם.

אולם, בחוזה למראית עין, או כזה שאינו חוקי, דעת המחוקק אינה נוחה מהתנהגות הצדדים. מוצדק, במקרה כזה, להרחיב את שיקול-הדעת וליתן לבית-המשפט "מרחב תמרון" שבמסגרתו תופקד בידיו מלוא קשת הסעדים האפשרית.

כב' השופט נ' הנדל מציע כי חוזה בעל פגם כפול - כלומר, שהוא בו-זמנית חוזה למראית עין וגם חוזה בלתי-חוקי - יסווג גם כחוזה בלתי-חוקי, והסעד בעניינו יהיה כשל חוזה בלתי-חוקי - קיום, ביטול או השבה, באופן חלקי, או מלא, כפי שיקול-דעתו של בית-המשפט.

גישה כזו פותרת את הקושי המעשי של מקרי הקצה ואף עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק ועם שיקולי המדיניות.

כמו-כן, בחוזה בעל פגם כפול יש להתחשב גם בפן הפיקטיבי של החוזה - כלומר, היותו למראית עין - הן במסגרת השיקולים הקיימים {חיזוק הצורך בהרתעה; היעדר חוזה שלם; ומידת אי-חוקיות מובהקת יותר}, והן כשיקול עצמאי {חוזה פיקטיבי ראוי פחות לקיום}.

כב' השופט א' רובינשטיין נוטה לדעה, בדומה לכב' השופט נ' הנדל, שבמקרה של סימולציה חלקית יש לבחון את החוזה הגלוי בפרספקטיבה של חוזה למראית עין ואת החוזה הנסתר "באורח עצמאי, בלא זיקה להוראות סעיף 13 רישא" {ג' שלו, דיני חוזים, 260}.

בהקשר זה של בחינת החוזה הנסתר יש ליתן משקל, בין היתר, גם לשאלה אם העסקה הנסתרת עצמה נגועה באי-חוקיות.

מסיבה זו ניתן להצביע על מערכת נסיבות המקימה במקביל חוזה {גלוי}למראית עין - שדינו בטלות בהתאם להוראת סעיף 13 וחוזה נסתר - שיש לבחון אותו לפי יתר דיני החוזים".

לסיכום, לדעת שופטי הרוב בעניין מזל אילן, כאשר קיים חוזה למראית עין שמאחוריו קיימת הסכמה נסתרת בין הצדדים, ניתן בנסיבות המתאימות לאכוף את החוזה הנסתר, בכפוף לבחינת השאלה האם העסקה הנסתרת נגועה באי-חוקיות.

ב- ת"פ (יר') 55/96 {מדינת ישראל נ' פרומדיקו בע"מ, תק-מח 99(1), 432 (1999)} בית-המשפט ערך אנלוגיה בין דיני החוזים לבין דיני המס וקבע כי, הגישה המאפשרת להסיר את המחלצות החוזיות החיצוניות ולבחון את מהותה האמיתית של העסקה שנעשתה בין הצדדים אינה ייחודית לדיני המס. היא מוכרת, גם בדיני החוזים, בתחום "החוזה למראית עין".

לדעת בית-המשפט, מסתמנת גישה לפיה גם אם מדובר בחוזה שיש בו אלמנט של מראית עין המכוון להשיג מטרה בלתי-חוקית גם אז ראוי למיינו כחוזה למראית עין ולא כחוזה בלתי-חוקי, וכל זאת כדי לאפשר אכיפתו של החוזה הנסתר, כדי ליתן תוקף אמיתי לכוונות הצדדים, ובלבד שהן כשלעצמן עונות לאמות-המידה של דיני החוזים.

למשל, אם חוזה נוקב בסכום כוזב במטרה להונות את רשויות המס, ניתן לנתחו במסגרת כללי החוזה למראית עין ולתור אחר ההסכם האמיתי בין הצדדים ולאוכפו, וזאת כדי שלא יצא חוטא נשכר, כדי שתמומש כוונת הצדדים וישולם מס אמת {כב' נשיא בית-המשפט העליון בדימוס א' ברק בעניין ביטון וכן, ג' טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים ח', 507}.

כנגד גישה זו קיימת עמדה כי מרגע שחוזה נגוע ב"אי-חוקיות" יש למיינו כחוזה בלתי-חוקי ולהחיל עליו את הכללים הנוגעים לאי-חוקיות כדי שלא לעודד עריכת חוזים כאלה בדרך של מתן היתר לעריכת חוזים בלתי-חוקיים {עמדת הרוב בעניין ביטון וכן, פרופ' ד' פרידמן "אי-חוקיות וחוזה למראית עין", הפרקליט לג 152; מ' בן פורת "החוזה הפסול", ספר זוסמן (תשמ"ד), 171}.

אולם בתביעה שלפנינו ראה בית-המשפט כי חשוב להבהיר, הדילמה של סיווג החוזה ל"חוזה בלתי-חוקי" או ל"חוזה למראית עין" רלבנטית כאשר מדובר במחלוקת אזרחית בין צדדים לחוזה.

אין לה נפקות כאשר עומדת למבחן טענה של הרשות הציבורית המופקדת על אכיפת החוק כי הופרה חובה על-פי החוק.

במקרה כזה, בין אם מדובר בחוזה למראית עין שאין בו אלמנט של אי-חוקיות, ובין אם מדובר בחוזה בלתי-חוקי - בכל מקרה תוכל הרשות להרים את המסך מעל החוזה, לבחון את העסקה האמיתית שבוצעה בין הצדדים ולסווגה ולבנות את תמונת המס בהתאם לעסקה האמיתית, ולאכוף את החוק בהתאם למציאות האמיתית שהתרחשה לגבי אותם צדדים.

זאת ועוד, הדין מאפשר להתעלם במצבים מסויימים ממצגים של התקשרויות רצוניות שנעשו על-ידי הצדדים ולבחון את ממשותן של העסקאות שנעשו בפועל, וכל זאת על-מנת להגשים את המטרות שהדין הספציפי החל ביקש להשיג.

6. מקרים בהם נתקבלה הטענה בדבר חוזה למראית עיןובלתי-חוקי
ב- ת"פ (ת"א) 101/02 {עזבון המנוח אפרים מעברי ז"ל על-ידי מנהלת העזבון נ' בת שבע ושדי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.04.03)}קבע בית-המשפט כי מדובר על הסכם למראית עין ובלתי-חוקי.

מדובר על תובענה לפסק-דין הצהרתי לפיו המשיבים 3-2 הינם הבעלים של הדירה והעברת הזכויות בדירה משם המשיבים 3-2 על-שם המשיבה 1 הינה בטלה ומבוטלת.

בית-המשפט קבע כי, העסקה המוצגת על-ידי המשיבים היא עסקה למראית עין. ה"עסקה" האמיתית, לא כללה מכר (בין בתמורה ובין שלא בתמורה).

ה"עסקה" האמיתית כללה העברת רישום זכויות פיקטיבית על-שם המשיבה 1, ולקיחת הלוואה, לכאורה על-ידי משיבה 1, כשהלווים האמיתיים הם משיבים 3-2.

בית-המשפט קבע עוד כי העברת הדירה על-שם המשיבה 1, לא נבעה מרצונם הטוב של המשיבים 2 ו- 3 להעניק למשיבה 1 מתנה, אלא, נועדה לשרת מטרה פסולה, בדמות הברחת נכסי המשיבים 2 ו- 3 מפני נושים, וקבלת הלוואה מהבנק.

כלומר, המשיבים 2 ו- 3 חפצו ליצור מצג, לפיו הדירה נשוא בקשה זו אינה ברשותם ואינה בבעלותם, ועל-כן אין למבקש דריסת רגל בה, ובמקביל, חתמו הם על ההסכם שלמעשה משאיר את הדירה בהישג ידם.

בית-המשפט פסק כי הוכח למעלה מכל ספק, בין היתר מקיומו של ההסכם שנחתם ומהעובדה שלמשיבים 2 ו- 3 לא היתה אפשרות לקבל הלוואה מהבנק, שהצדדים ניסו להונות את המבקש ואת הבנק.ב

לגבי מטרה בלתי-חוקית, בית-המשפט הזכיר את דבריה של פרופ' ג' שלו: מטרה בלתי-חוקית, כמוה ככריתה בלתי-חוקית או כתוכן בלתי-חוקי, הופכת את החוזה לפסול. אולם חוזה אינו יצור חי או חושב ואין לו מטרות משל עצמו.

לפיכך, "מטרת החוזה" אינה אלא מטרתם המשותפת של שני הצדדים לו. על מטרה זו ניתן ללמוד מלשון החוזה, מן הנסיבות האופפות אותו, ובעיקר מאומד-דעתם של הצדדים {ג' שלו, דיני חוזים}.

בהתאם לנסיבות להלן נקבע על-ידי בית-המשפט כי ההסכם הוא הסכם למראית עין ובלתי-חוקי.

7. מקרים בהם נדחתה הטענה בדבר חוזה למראית עיןובלתי-חוקי
ב- ת"א (ת"א) 1469/97 {יעל חיון נ' גל קור המרכז המקצועי למיזוג אויר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.00)} תובעים רכשו דירה ורשמו עליה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. בעליה של הדירה עבד אצל הנתבעת 1.

ימים אחדים לאחר רישום הערת האזהרה הוטל, לבקשת הנתבעת 1, צו עיקול זמני על הדירה במסגרת תביעה כספית שהגישה הנתבעת 1 כנגד מוכר הדירה, בטענה כי היה מעורב במעשי גניבה ממחסניה שגרמו לה לנזקים כספיים.

אולם, מוכר הדירה עזב את הארץ. התובעים הגישו המרצת פתיחה ובה עתרו להצהרה כי צו העיקול אשר הוטל על הדירה בטל.

הנתבעת 1 הגישה תביעה בה עתרה לקבוע כי הסכם המכר למכירת הדירה בטל משום שנעשה בחוסר תום-לב, ובמסגרת קנוניה להברחת נכסי העובד.

לטענת הנתבעת 1 הסכם המכר הוא חוזה למראית עין וכן חוזה בלתי-חוקי.

בית-המשפט קבע כי, חוזה למראית עין הינו חוזה שהצדדים לו מציגים כלפי חוץ הסדר משפטי מסויים בעוד שיש להם כוונה סמויה, שונה בתכלית.

במקרה הנדון נראה שהצדדים אמנם התכוונו לעסקת מכר דירה. כך נוסח ההסכם ביניהם וכך הוגשם בסופו-של-דבר.

מכיוון שכך, אין מדובר בעסקה המסתירה מאחוריה מטרה משפטית שונה או עסקה שונה מזו הגלויה לעין, ולא ניתן על-כן לטעון כאילו מדובר בחוזה למראית עין.

זאת ועוד, גם העמדה על-פיה בטלותו של ההסכם נובעת, כביכול, מהיות החוזה מנוגד לתקנת הציבור אינה יכולה להתקבל.

על-כן, קבע בית-המשפט כי, ההסכם אינו הסכם בלתי-חוקי, אף לא הסכם למראית עין, כמובנם של מונחים אלה בדיני החוזים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

"חוזה למראית עין" בצורותיו השונות והמגוונות