botox
הספריה המשפטית
ועדת שחרורים בראי חוק שחרור על-תנאי ממאסר

הפרקים שבספר:

סדר נשיאת מאסר לאחר ביטול שחרור על-תנאי (סעיף 22א לחוק)

סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"22א. סדר נשיאת מאסר לאחר ביטול שחרור על-תנאי
על-אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר לפי סעיפים 20 עד 22, יישא האסיר אח יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו, ואם עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי - גם לפני ובמצטבר לכל מאסר שיוטל עליו בשל אותה עבירה; היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מחום אותה תקופה; לעניין זה, "מאסר" - לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס."

ב- עת"א (מינהליים נצ') 52738-06-11 {איגור מיכאלוב נ' משטרת ישראל, תק-מח 2011(4), 406 (2011)} נפסק מפי כב' השופט יונתן אברהם:

"בפניי עתירה שעניינה חישוב תקופות מאסר של העותר.
להלן העובדות עליהן אין חולק.
ביום 17.09.03 נדון העותר בבית-המשפט המחוזי לנוער בנצרת למאסר של 28 חודשים (להלן: "התיק הראשון").

ביום 11.12.04 שוחרר העותר שחרור על-תנאי, כאשר נקבע כי מועד סיום תקופת התנאי הינו 11.10.05, היינו סך הכול זכה לשחרור על-תנאי של 10 חודשים.

במהלך תקופת התנאי ביום 12.05.05 עבר העותר עבירה. הוא נשפט על עבירה זו רק מאוחר יותר והורשע, וזאת ביום 27.04.07 (להלן: "התיק השני") לעונש מאסר כולל של 18 חודשים בפועל.

ביום 26.02.08 התכנסה ועדת השחרורים והפקיעה את שחרורו על-תנאי בגין התיק הראשון.

ביום 26.10.08 נגזר דינו של העותר בגין עבירת הריגה על-ידי בית-המשפט המחוזי בנצרת לתקופת מאסר של 12 שנים (להלן: "התיק השלישי").

בית-המשפט המחוזי קבע בגזר הדין כי תקופת המאסר הנ"ל לא תחפוף את תקופת המאסר בגין התיק השני.

העותר הגיש בקשה לשלטונות שב"ס לחישוב תקופת מאסרו הכוללת ובה טען כי אמנם אין לחפוף את תקופת ביטול התנאי עם מאסרו בתיק השני, אך יש לחפוף אותה עם מאסרו בתיק השלישי.

טענתו העיקרית היא, כי סעיף 45(ב) לחוק העונשין קובע שמי שחזר ונידון למאסר שעה שהוא מרצה מאסר ובית-המשפט האחרון לא הורה על הצטברות המאסרים באופן כלשהו, הרי שעליו לרצות את התקופה הארוכה ביותר בין המאסרים לפי סעיף החוק הנ"ל, ועל-כן את תקופת 10 החודשים שהופקעה, יש לחשב כתקופה חופפת למאסרו בגין התיק השלישי ולא מצטברת.

ב"כ העותר אף נתנה דעתה לסעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי וטענה שהאמור בו לעניין הצטברות מאסרים אינו חל על ענייננו, שכן הס' עוסק אך בשתי חלופות, האחת, מקום בו הופקע השחרור על-תנאי לאחר שהוטל עליו מאסר נוסף. החלופה האחרת היא, שהשחרור על-תנאי הופקע טרם הוטל על האסיר מאסר נוסף, אולם חלופה זו עוסקת רק במקרה שבו נעברה העבירה בתקופת התנאי והעבירה הנוספת היא נושא המאסר הנוסף.

לטענתה, במקרה דנן המאסר בתיק השלישי הוטל לאחר ביטול השחרור על-תנאי, אולם העבירה נשוא המאסר וההרשעה, לא נעברה בתקופת השחרור על-תנאי, על-כן לא חלה הוראת סעיף 22א על שתי חלופותיה ועומדת על כנה הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין ועל-כן יש להורות על חפיפת תקופת המאסרים בגין התיק השלישי (12 שנה) ובגין תקופת התנאי שהופקעה (10 חודשים).

מנגד טוענים המשיבים כי הוראת סעיף 22 מחייבת חישוב מצטבר של כל המאסרים.

אדון להלן במחלוקת שבין הצדדים. סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 נוגע לענייננו וקובע:

'45. מאסר חופף(יא/11)
(א) ...
(ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית-המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שיישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא יישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר.
(ג) ...'

סעיף נוסף הנוגע לענייננו הינו סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001...

הנה-כי-כן, סעיף 22א מהווה הסדר ספציפי ביחס להסדר הכללי הקבוע בסעיף 45(ב) (זאת נוכח נוסחו "על-אף הוראות סעיף 45 ...").

לטענת ב"כ העותר, מונה הסעיף אך 2 מצבים וזאת נוכח התיבות "שהוטל" ו- "שיוטל" (שהודגשו על-ידי לעיל).

לגישת ב"כ העותר, יש להתייחס לתיבות אלה על-פי לשונן גרידא, היינו, את התיבה "שהוטל" יש לייחס למאסר שהוטל קודם לביטול השחרור על-תנאי ואילו את התיבה "שיוטל" יש לייחס למאסר המוטל בזמן מאוחר לביטול השחרור על-תנאי, כמו במקרה דנן.

מכאן ובהמשך לטיעוניה, היא טוענת כי במקרה דנן הואיל שהעבירה בגינה נדון ל- 12 שנה בתיק השלישי, נגזר עונשו בגינה לאחר שהופקעה תקופת התנאי, והיא נעברה שלא בתקופת השחרור על-תנאי, הרי לא חל סעיף 22א, ומכאן לפי הוראות סעיף 46(ב), יש להורות כי תקופת התנאי שהופקעה תחפוף את מאסרו בתיק השלישי.

בכל הכבוד, אינני מקבל טענה זו של ב"כ העותר.

הוראת חוק יש לפרש על-פי תכליתו של החוק ולא על-ידי אילוצים לשוניים בלבד.

על תכליתו של סעיף 22 הנ"ל, ניתן ללמוד מהאמור ברישא לו, שלפיה במידה שבוטל שחרור התנאי לאסיר, הרי שאת יתרת המאסר בגין ביטול השחרור 'עליו לשאת ... לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו'.

מהאמור לעיל ניתן ללמוד שתכלית החוק הינה כי בל יצא חוטא נשכר. היינו, מי שקיבל פריווילגיה, בדמות שחרור על-תנאי (וכבר נקבע לא אחת כי שחרור על-תנאי אינו זכות מוקנית אלא אך פריווילגיה), ושב לעבור עבירות, לא יצא נשכר.

מכאן, שאת התיבות "שהוטל עליו", אין לפרש באופן מצומצם אך ורק לזמן עבר שקדם לביטול השחרור, אלא יש לפרש באופן רחב, היינו שהוטל עליו לאחר שחרורו על-תנאי וטרם סיים לרצות את יתרת המאסר בגין הפקעת השחרור על-תנאי.

אשר-על-כן, דין העתירה כולה להידחות לטעמי וכך אני מורה.

לחלופין, גם אם הייתה מתקבלת הפרשנות לה טענה ב"כ העותר, מכל מקום נוכח העובדות שפירטתי לעיל עליהן אין חולק, בכל מקרה אין להחפיף את מלוא תקופת 10 החודשים, אלא תקופה של חודשיים בלבד, שכן, פסק-הדין אשר ניתן על-ידי כב' השופטת מוניץ, ניתן ביום 26.10.08, בעוד שהשחרור על-תנאי הופקע 8 חודשים קודם לכן, ביום 26.02.08, לפי החלטת ועדת השחרורים, ובתנאים אלה נוכח הוראת סעיף 22א סיפא הקובעת:

'היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מתום אותה תקופה; לעניין זה, "מאסר" - לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס.'

הרי שמאסרו השני של העותר הופסק עת הופקע השחרור על-תנאי והוא הספיק לרצות מתוך יתרת מאסרו הראשון (ובשל ההפקעה) 8 חודשים נוספים בטרם ניתן פסק-דינה של כב' השופטת מוניץ.

אין חולק כי כב' השופטת מוניץ קבעה שמאסרו השני לא יקוזז מן השלישי.

מכאן שיתרת המאסר הראשון שנותר לעותר לשאת עד ליום מתן פסק-דינה של כב' השופטת מוניץ, הייתה חודשיים בלבד.

אשר-על-כן, גם אם הייתה מתקבלת עמדת ב"כ העותר, לפי סעיף 45(ב), היו רק אותם חודשיים חופפים את המאסר של 12 שנים שהוטל על העותר על-ידי כב' השופטת מוניץ.

סוף דבר וכפי שהבהרתי לעיל, דעתי היא כי פרשנות תכליתית של 22א מחייבת החלתו ונשיאת המאסרים באופן מצטבר, גם כאשר הוטל על האסיר עונש מאוחר למועד הפקעת שחרורו על-תנאי, ובלבד שעד לאותו מועד לא סיים לרצות את תקופת השחרור שהופקעה.

בהתאמה, נדחית העתירה."

ב- עת"א (מחוזי מר') 35154-08-10 {אייד חמאד (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2010(4), 11445 (2010)} נפסק מפי כב' השופטת ק' רג'יניאנו:

"1. העותר מלין באשר לדרך חישוב תקופת המאסר שעליו לרצות, כשלטענתו אין להוסיף לתקופת המאסר של 19 חודשים שנגזרו עליו החל מיום מעצרו 25.11.09 (ב- ת"פ 3596-12-09 גזר דין מיום 6.7.10) תקופת מאסר נוספת של 134 ימים בעקבות הפקעת שחרור על-תנאי במאסר קודם אותו ריצה העותר בתיק אחר.

2. העותר הינו אסיר פלילי המרצה עונש של 19 חודשי מאסר בגין הרשעתו בעבירת סמים ורכוש כאשר לתקופת מאסר זו התווספה תקופת מאסר של 134 ימים, בעקבות הפקעת שחרור על-תנאי במאסר קודם אותו ריצה העותר.

3. ב- 22.8.07 שוחרר העותר שחרור מוקדם ממאסר אותו ריצה. תקופת התנאי עד ליום 3.1.08 (134 ימים).

העותר לא עמד בתנאי השחרור וביצע עבירה.

ב- 25.11.09 נעצר העותר, בגין הסתבכותו בעבירות נוספות (סמים ורכוש), הוגש נגדו כתב אישום בת.פ 3596-12-09 (בית-משפט מחוזי תל אביב) והוא נעצר עד תום ההליכים.

מאחר והעותר לא עמד בתנאי השחרור, החליטה ועדת השחרורים ביום 25.3.10 על ביטול השחרור על-תנאי וחייבה את העותר לשאת במאסר את תקופת התנאי של 134 הימים.

ב- 6.7.10 הורשע העותר ב- ת"פ 3596-12-09 ונדון ל- 19 חודשי מאסר שמניינם מיום מעצרו 25.11.09.

עם ביטול השחרור נאלץ העותר לרצות תקופת מאסר נוספת של 134 ימים בגין תקופת המאסר שהופקעה ומכאן העתירה שבפני.

4. ב"כ העותר טוען כי אין להוסיף לתקופת המאסר של 19 החודשים שנגזרה עליו ב- ת"פ 3596-12-09 את מלוא המאסר של 134 הימים שהופקעה שכן לדעתו יש לנכות מתקופת מאסר זו את תקופת המאסר של 105 ימים שריצה מיום 25.3.10 - 6.7.10 בעת שהיה עצור עד תום ההליכים וטרם נגזר דינו ב- ת"פ 3596-12-09. לטענתו, בעת שנגזר דינו ב- תפ 3596-12-09 הוא סיים לרצות 105 ימים מתוך תקופת התנאי שהופקע ומאחר ועד שנגזר דינו של העותר הוא לא היה בסטאטוס של אסיר (שפוט) לא היה למה לצבור התקופה שבין 6.7.10 - 25.3.10. לפיכך, יש לנכות תקופה זו מסך 134 הימים ואין להחיל את הוראת סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א- 2001 (להלן: "חוק שחרור על-תנאי").

ועוד לטענתו, משקבע בית-המשפט ב- ת"פ 3596-12-09 שתקופת המאסר תרוצה מיום המעצר (25.11.09) משמעות ההחלטה שיש לנכות מתוך תקופת המאסר את תקופת המאסר שריצה.

לפיכך, יש לבטל את החלטת המשיב לפיה תקופת המאסר שהופקעה ירצה העותר במלואה במצטבר לתקופת המאסר שנגזרה עליו, ויש להוסיף לתקופת המאסר של 19 החודשים 29 ימים בלבד שנותרו לריצוי בעקבות הפקעת התנאי.

5. המשיב לא מסכים לדרך החישוב של ב"כ העותר וסומך טיעוניו על הוראת סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי. לטענת המשיב אופן החישוב של ב"כ העותר עומד בסתירה להוראת סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי הקובע כי יתרת מאסר בשל ביטול שחרור על-תנאי ירוצה לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל על האסיר, לפיכך על העותר לרצות 19 חודשים בתוספת 134 ימים.

6. לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים ונתתי דעתי להוראת סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ולפרשנותו של סעיף 22א על-ידי בית-המשפט העליון אני קובעת כי לא נפלה טעות בדרך החישוב של תקופת המאסר ודין העתירה להידחות.

הוראת סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי קובעת:

'(ב) בסעיף זה:
"הגשת בקשה" - לרבות דיווח לפי הוראות סעיף 23(ב);
א. על-אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר לפי סעיפים 20 עד 22, יישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו, ואם עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי - גם לפני ובמצטבר לכל מאסר שיוטל עליו בשל אותה עבירה; היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מתום אותה תקופה.'
(מיום 1.1.07, תיקון מס' 8, ס"ח תשס"ז מס' 2075, מיום 1.1.07, עמ' 37 (ה"ח 246))

לשון הסעיף ברורה. תקופת המאסר שנגזרה על העותר ב- ת"פ 3596-12-09, רטרואקטיבית מיום 25.11.09 "נעצרה" עד לסיום ריצוי תקופת המאסר שהופקעה.

על-פי הוראת סעיף 22א הנ"ל מאסר זה יש לרצות לפני ובמצטבר למאסר של 19 החודשים מ- ת"פ 3596-12-09. העובדה שאותה עת היה העותר עצור עד תום ההליכים איננה רלוונטית לענייננו.

בית-המשפט העליון נתן דעתו לדרך חישוב זו של תקופות המאסר ב- רע"ב 6536/08 אחסאן אבו זאלם נ' שירות בתי הסוהר, (פורסם בנבו) שם נדונה שאלה דומה לזו שבעתירה שבפני. בית-המשפט העליון דחה פרשנות כמו זו שמציע ב"כ העותר וקבע שאם תתקבל הפרשנות אותה מציע ב"כ העותר 'הרי שהוא "ייהנה" הן מקיזוז תקופת המעצר מן המאסר שנגזר עליו והן מקיזוז תקופת המאסר שהופקעה, ותוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת...'.

לאור האמור לעיל אין מקום להתערב בהחלטתו של המשיב לחישוב תקופת המאסר."




ב- עת"א (מינהליים חי') 11132-05-10 {עמר פדילה (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2010(2), 21136 (2010)} נפסק מפי כב' השופט רון שפירא:

"העותר מרצה מאסר שנגזר עליו על-ידי בית-משפט לתעבורה בנתניה וזאת לתקופה של 8 חודשים (תיק פל"א 3374-12-09). כאשר נגזר דינו הורה בית-משפט לתעבורה בנתניה כי ריצוי המאסר ימנה מיום מעצרו, 14.12.09. גזר הדין ניתן ביום 11.2.10.

בין מועד מעצרו ומועד מתן גזר הדין הנ"ל ניתנה החלטה על-ידי ועדת שחרורים, שקיבלה את בקשת העותר/האסיר, והורתה על הפקעת רישיון שניתן לו בעבר כך שיהיה עליו לרצות את יתרת מאסרו לתקופה של 12 חודשים. החלטת ודת השחרורים ניתנה ביום 20.1.2010, בטרם ניתן גזר הדין של בית-המשפט לתעבורה בנתניה.

כעת טוען העותר כי יש לחשב את מאסרו שנגזר על-ידי בית-משפט לתעבורה בנתניה כחופף לעונש המאסר אותו הוא מרצה עקב הפקעת רישיונו, זאת מאחר ובית-משפט בנתניה הורה כי תקופת המאסר תימנה מיום המעצר.

שב"ס חישב את תקופת המאסר כך שעונש המאסר שנגזר על-ידי בית-המשפט לתעבורה בנתניה ירוצה במצטבר לתקופת המאסר שמרצה העותר עקב הפקעת רשיונו והחזרתו אל הכלא לתקופה של 12 חודשים.

דין העתירה להידחות.

טעם ראשון לדחיית העתירה הוא חוסר ניקיון כפיים של העותר. נראה שלא בכדי הזדרז העותר לבקש מיוזמתו את הפקעת רישיונו מועדת השחרורים בכלא איילון וגם לא בכדי לא פירט את עובדת היותו אסיר שרישיונו הופקע בעת הטיעון לעונש בפני בית-משפט לתעבורה בנתניה. על עתירת אסיר חלים כללי משפט מינהלי ובהם הסמכות לדחות עתירה כשהיא נגועה בחוסר ניקיון כפים. אי-גילוי כל הפרטים לבית-המשפט בנתניה מהווה חוסר ניקיון כפיים, ככל שהדבר נוגע לעתירה שבפני. סבור אני כי זה המקום בו ראוי לדחות את העתירה מטעם זה. מעבר לכך, גם כאשר מוסמך בית-משפט להתערב בשיקול-הדעת של הרשות המינהלית מסור העניין לשיקול-דעתו. במקרה זה סבור אני כי מכלול הנתונים כפי שפורטו מוביל אל המסקנה כי אין זה המקרה בו ראויה התערבות בית-משפט בהחלטת הרשות המינהלית. ראה על דרך ההיקש: בג"צ 2658/06 עלי הזימה נ' סלימאן משלב, תק-מח 2006(2), 45 (2006).

מעבר לכך, גם לגופו של עניין דין העתירה להידחות.

סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, שעניינו בסדר נשיאת מאסר לאחר ביטול שחרור על-תנאי...

מכאן שמאסר אותו מרצה אסיר עקב הפקעת רישיונו ירוצה במצטבר לכל עונש מאסר אחר, בין אם הופקע הרישיון קודם לגזר הדין בו נגזר עליו מאסר חדש ובין אם לאחריו.

מכאן שיש לחשב את תקופת מאסרו כפי שחישב שב"ס באופן שבו תצטבר כל תקופת המאסר שנגזר על העותר עקב הפקעת רשיונו, תקופה של 12 חודשים, לתקופה שגזר עליו בית-משפט לתעבורה בנתניה, שהיא תקופה של 8 חודשים. בסה"כ תעמוד תקופת מלא המאסר בדין שתי התקופות הנ"ל על 20 חודשי מאסר.

אשר-על-כן העתירה נדחית."