סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא - מירוץ סמכויות בין בית-המשפט לענייני משפחה לבין בית-הדין הרבני
• סמכות שיפוט ייחודית של בית-הדין הרבני
• מהם הנושאים הכרוכים בתביעת הגירושין
• מבחני הכריכה
• סמכות נמשכת ותנאיה
• סמכות מקבילה

סמכות שיפוט ייחודית של בית-הדין הרבני

1. כללי

סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 קובע כדלקמן:

"1. שיפוט בענייני נישואין וגירושין
עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים."

סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין מוסדרת בהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) {ראה בג"צ 5376/08 ש' ס' נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב, תק-על 2010(2), 4606, 4613 (2010)}.

כפי שנראה בחיבור זה, עניינים אחרים, הנילווים לגירושין, הוכנסו לגדר הוראת הכריכה, המעניקה לבית-הדין הרבני סמכות מקבילה לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה.

כאמור, פסיקת בתי-המשפט פירשה את תנאי הסמכות המנויים בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים באופן שאינו דווקני, והרחיבה מאוד את סמכות בית-הדין הרבני, מתוך מגמה ברורה שתימצא לכל הפחות אינסטנציה אחת בעולם שתוכל לסייע לבני זוג יהודים להשתחרר מכבלי הנישואין, כאשר אלו נערכו כדת משה וישראל.


2. אימתי יש להעלות טענה של חוסר סמכות של בית-הדין הרבני בהסתמך על סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים?

אנו סבורים כי טענה בדבר חוסר סמכותו של בית-הדין הרבני, בהסתמך על סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, יש להעלות מייד עם הגשת המסמכים הראשונים המוגשים מטעמו של בעל הדין, לבית-הדין הרבני.

לעיתים, בעל דין נמנע מלהגיש כתב הגנה מטעמו תוך המתנה לדיון שנקבע/שייקבע במעמד הצדדים. לעניות דעתינו, במקרה כאמור, על בעל הדין להעלות את הטענה כבר בדיון הראשון. אפשרות נוספת היא להגיש, מבעוד מועד, בקשה בעניין זה לבית-הדין הרבני ובטרם הדיון במעמד הצדדים.

בתיק מס' 1-21-1625 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2004(3), 5, 11 (2004)} נטענה הטענה בדבר חוסר סמכות בית-הדין הרבני בהסתמך על סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, רק בדיון השלישי שהתקיים בבית-הדין הרבני.

בית-הדין הרבני קבע כי לבעל היו שלוש הזדמנויות קודמות להעלות טענה זו. האחת, בתגובתו הראשונה בכתב לבית-הדין הרבני שהוגשה בסמוך לקבלת כתב התביעה והזמנה לדיון. ההזדמנות השניה והשלישית היו בשני הדיונים שהתקיימו בבית-הדין הרבני, ושבהם היה הוא מיוצג על-ידי עורך-דין.

לפיכך, משלא עשה כן הבעל בהזדמנות הראשונה שעמדה לרשותו, החמיץ הוא את השעה להעלות טענת חוסר סמכות {ראה גם ע"א 311/76 פסיה כליפא לבית קריצר נ' משה (מואיז) פרץ, פ"ד לא(1), 397 (1976); בג"צ 573/77 אדם ז"ק נ' בית-הדין הרבני האזורי, פ"ד לב(1), 281 (1977); בג"צ 181/81 מיכל מור נ' בית-הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לז(3), 94 (1983)}.


3. יישומם של ארבעת התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין)

3.1 כללי

על-פי הוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), מותנית סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני בארבעה תנאים מצטברים:

התנאי הראשון הינו כי הנושא הנתון להכרעה הוא עניין של נישואין וגירושין;

התנאי השני הוא כי בני הזוג, בעלי הדין, הינם יהודים;

התנאי השלישי הוא כי בני הזוג נמצאים בישראל;

התנאי הרביעי הוא כי בני הזוג הם אזרחי המדינה או תושביה {עב' (איזורי יר') 2748/07 רינה קרן נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, תק-עב 2009(2), 382, 384 (2009)}.

תנאים אלו אמורים להתקיים בשני בני הזוג {ראה בג"צ 386/78 מגנזי נ' מגנזי, פ"ד לב(3) 287, 291 (1978); בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2), 625 (2002)}, ואם אחד מהם אינו מקיים את אחד מהתנאים המפורטים לעיל, יהיה בית-הדין הרבני בעל סמכות שיפוט רק בכפוף להסכמת הצדדים, כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין).

ב- בג"צ 2123/08 {ג' א' נ' י' כ'-א', תק-על 2008(3), 145 , 148 (2008)} נדונה שאלת סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה כנגד העותר. כב' השופטת ע' ארבל קבעה כי במקרה דנן, אין חולק כי הנושא הנתון להכרעה הוא שאלת גירושיהם של בני הזוג וכי אלו הינם שניהם יהודים, ומכאן ששני התנאים הראשונים מתקיימים. באשר לתנאי השלישי, הוא תנאי ההימצאות בישראל המכונה גם תנאי סמכות השיפוט הבינלאומית הטריטוריאלית, הן מכתב העתירה והן מן הטיעונים שנטענו בדיון עולה כי במועד הגשת תביעת הגירושין לבית-הדין הרבני נמצאו שני הצדדים מבחינה פיזית בישראל, ומכאן שניתן לומר כי אף תנאי זה מתקיים.

המחלוקת האמיתית בין הצדדים הינה למעשה האם בני הזוג נחשבים כ"תושביה" שכן אין מחלוקת כי שני הצדדים אינם אזרחי ישראל.

כב' השופטת ע' ארבל קבעה כי בני הזוג נהגו לבקר מספר פעמים מידי שנה בישראל; שני הצדדים בעלי רכוש רב ומשמעותי בישראל; לצדדים חשבונות פעילים בבנקים בישראל וכספות בישראל. כלומר, ניתן לומר כי היקף נכסיהם של בני הזוג בישראל גדול מזה שמחוץ לישראל. בנוסף, לבני הזוג משפחה בישראל. לאור הנ"ל, נקבע כי עסקינן בזיקה ממשית, רכושית, משפחתית ונפשית - לישראל, זיקה שדומה כי אין לבני הזוג כמותה, בעוצמתה ובמהותה, לשום מדינה אחרת בעולם.

לאור קביעות כאמור, קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי בדין קנה בית-הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה כנגד העותר.

ב- בג"צ 363/72 {סוזן רייס נ' בית-הדין הרבני האיזורי ירושלים, יורם רייס, פ"ד כז(1), 25 (1972)} נישואי העותרת ומשיב מס' 2, יהודים שנישאו כדת משה וישראל, לא עלו יפה והעותרת, תושבת ואזרחית קנדה, קיבלה בקנדה גירושין אזרחיים מהמשיב. המשיב הגיש בבית-הדין הרבני תביעה להיתר נישואין, ולטענת בא-כוחה של האישה בית-הדין הרבני נטול סמכות לדון בתביעה זו, בהיעדר הסכמת שולחתו.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט כי לא נתקיים בעותרת אף אחד מהתנאים הדרושים לפי סעיף 1 לחוק כדי להקנות סמכות לבית-הדין הרבני לטפל בעניין הגירושין שלה מכיוון שהיא אינה בישראל, שאינה תושבת הארץ והיא אזרחית של מדינה זרה, ואין חולק על כך, כי מתן היתר נישואין לבעל, הוא עניין של נישואין וגירושין במובן אותו סעיף. לאור קביעה זו, הורה בית-המשפט לבית-הדין הרבני לחדול מלדון בתביעת המשיב נגד העותרת התלויה ועומדת בפניו, למתן היתר נישואין.

ב- בג"צ 129/63 {רוזה מטלון נ' בית-הדין הרבני האיזורי תל-אביב-יפו, דוד מטלון, פ"ד יז(3), 1640 (1963)} המבקשת ומשיב מס' 2 נישאו במצרים בשנת 1946. בשנת 1953 ברחו בני הזוג לאיטליה וקבעו שם את מקום מושבם התמידי. בשלהי שנת 1962, משהחלו סכסוכים ביניהם, פנתה המבקשת לבית-המשפט במילנו וקיבלה צו פירוד זמני מבעלה. לאחר-מכן עזב המשיב 2 את איטליה, בא ארצה, התיישב כאן ורכש את אזרחותו הישראלית. המבקשת (אשתו) לא נכללה בתעודת האזרחות, והיא אינה ישראלית.

משיב מס' 2 הגיש תביעה נגד אשתו לבית-הדין הרבני וביקש לחייבה בקבלת גט, או להותיר לו לשאת אישה אחרת. המבקשת כופרת בסמכות בית-הדין לדון בתביעה זו, ולבקשתה הוצא צו על תנאי נגד המשיבים.

בית-המשפט קבע כי כאשר בני הזוג חיים בנפרד, אם על יסוד צו פירוד משפטי, ואם על יסוד הסכם שביניהם, יכול ולאישה דומיסיל נפרד, ואין היא בהכרח "תושב ישראל" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים (נישואין וגירושין), אף אם בעלה יושב ישיבת קבע בישראל. במקרה דנן, לא איבדה המבקשת את הדומיסיל שלה באיטליה עקב הגירתו של בעלה לישראל, וממילא לא נתקיים אף אחד מן התנאים האמורים בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים (נישואין וגירושין), ולבית-הדין הרבני לא היתה סמכות לדון בתביעת משיב מס' 2.

ב- בג"צ 10/71 {דבורה גורדון נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, בית-הדין האיזורי תל-אביב-יפו, פליקס גורדון, פ"ד כה(1), 485 (1971)} העותרת ומשיב מס' 3 נישאו זו לזה באנגליה בשנת 1968, הן בנישואין אזרחיים והן כדת משה וישראל. חיי הנישואין נמשכו 11 חודשים בלבד ולאחר-מכן עזבה העותרת את אנגליה ובאה לישראל. העותרת היא תושבת ישראל ואזרחית המדינה, המשיב הוא תושב ואזרח אנגליה.

בשנת 1970 הגישה העותרת תביעה לבית-המשפט באנגליה ובה ביקשה פירוד מהמשיב וסעדים נוספים. זמן קצר לפני-כן הגיש המשיב תביעה לשלום-בית לבית-הדין הרבני. באותה תביעה ביקש המשיב שיינתן בנוסף צו מניעה, אשר יאסור על העותרת להמשיך בהליכים נגדו בבית-המשפט באנגליה.

העותרת טענה בבית-הדין הרבני, כי אין לבית-הדין הרבני סמכות עניינית לדון בתביעה, מכיוון שהמשיב אינו תושב ישראל ואיננו אזרח ישראלי. טענה זו נתקבלה על-ידי בית-הדין הרבני, אך המשיב ערער לבית-הדין הרבני הגדול לערעורים ושם הוחלט כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המשיב והעניין הוחזר לבית-הדין הרבני האיזורי.

לאחר-מכן, נתן בית-הדין הרבני האיזורי צו מניעה, לפיו נאסר על העותרת להמשיך בהתדיינות עם המשיב בכל בית-משפט שאינו דן ואינו מוסמך לדון לפי דין תורה וזאת על-סמך הדין האוסר על יהודי להתדיין בפני ערכאות אחרות.

בעתירתה טוענת העותרת כי בתי-דין רבניים אינם מוסמכים לדון בתביעת המשיב. בא-כוח המשיב טען כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המשיב בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ולחילופין, לפי הוראות סעיף 9 לאותו החוק.

בית-המשפט בקבלו את העתירה קבע כי אין לבית-הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בתביעה לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים (נישואין וגירושין), וממילא נובע מכך שבלי הסכמתה של העותרת לא היה בית-הדין הרבני מוסמך להיזקק לתביעה לפי הוראות סעיף 9 לאותו החוק.

ב- בג"צ 1480/01 {אסתר חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול, בית-הדין האיזורי נתניה, דוד חג'ג', פ"ד נה(5), 214 (2001)} העותרת, במקורה דנית לא יהודיה, ומשיב מס' 3 יהודי ישראלי, נישאו בדנמרק בשנת 1988 בנישואין אזרחיים. בשנת 1994 הגיעו בני הזוג לישראל. העותרת נתגיירה ונישאה למשיב כדת משה וישראל וקיבלה אזרחות ישראלית.

בשנת 1998 נסעו העותרת ועימה שלושת ילדי בני הזוג לבית אימה בדנמרק. כחודש לאחר שעזבה את ישראל בדרכה לדנמרק הגישה העותרת לבית-המשפט בדנמרק תביעה לגירושין ולהחזקת הילדים.

כשלושה חודשים לאחר שהעותרת הגישה את תביעתה בדנמרק הגיש משיב מס' 3 לבית-הדין הרבני תביעת גירושין נגד העותרת ובמסגרתה ביקש מבית-הדין הרבני כי יצווה על השבת הילדים מדנמרק לישראל ויפסוק בשאלת המשמורת עליהם.

בית-הדין הרבני הוציא צו המופנה לעותרת והמורה לה להשיב את הילדים לישראל. העותרת לא נענתה לצו וערעורה של העותרת נדחה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול לערעורים.

בעתירה מבקשת העותרת להורות על ביטול החלטתו של בית-הדין הרבני הגדול. טענותיה של העותרת הן כי לבית-הדין הרבני לא היתה סמכות להיזקק לתביעת הגירושין שהגיש המשיב נגדה.

בית-המשפט קבע כי עוצמתה של הזיקה בין בעלי הדין לישראל, תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין ואין די בכך שהנתבע הוא אזרח ישראל, אם קשריו למדינה רופפים.
במקרה הנדון, לעותרת אין משפחה בישראל ואין גם נכסים, ונראה שרצונה לנתק את קשריה עם ישראל לעולמים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהעותרת התגיירה, התאזרחה וחיה בישראל במשך ארבע השנים שקדמו להגשת התביעה, שהוגשה לבית-הדין חודשיים לאחר עזיבתה לדנמרק. בנסיבות אלו, אין מקום לכך שבריחתה של העותרת מישראל תביא להפקעת סמכותו של בית-הדין הרבני.

על-פי המשפט הישראלי הפנימי, בית-הדין הרבני קנה סמכות מלאה להידרש לסוגיית משמורתם של הילדים, בין משום שמשמורת הילדים נכללת מטבעה בכל הליך של גירושין, ולא כל שכן, בין שהמשיב כרך את עניין המשמורת במפורש בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין.

לסיכום, במקרה דנן, בית-הדין הרבני קנה סמכות לדון בתביעתו של המשיב לגירושין מאשתו, העותרת.

ב- בג"צ 871/86 {הרייט רובין קריב נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו, בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, פטר אברהם קריב, פ"ד מא(3), 152 (1987)} העותרת ומשיב מס' 3, אשר נישאו כדת משה וישראל בדרום אפריקה, החליטו להשתקע בישראל, הם באו ארצה כעולים וקיבלו את אזרחותם הישראלית.

לאחר זמן, נסעה העותרת עם ילדי בני הזוג לביקור בבית הוריה בדרום אפריקה. העותרת לא נטלה עימה את חפציה וכספיה. משהאריכה העותרת את שהותה בחו"ל, פנה המשיב 3 למשיב 1 בתביעה לשלום-בית ובה כרך, בין היתר, את עניין אחזקת הילדים, מזונותיהם וחלוקת הרכוש המשותף.
העותרת כפרה בסמכותו של משיב מס' 1 לדון בתביעה. לטענתה סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) אשר הוחל על תובעים שאינם נוכחים פיזית בישראל בעת הגשת התביעה, לא יחול, כאשר הנתבע נמצא מחוץ לישראל.

בית-המשפט, בדחותו את העתירה קבע כי אין הצדקה לצמצם את כלל הנוכחות הקונסטרוקטיבית על תובע בלבד ולא להחילו על נתבע, שהגם שאינו מצוי פיזית אותה שעה בארץ, לא ניתק את זיקתו ממקום מושבו הקבוע בארץ. יתירה מזאת, בנסיבות מתאימות ניתן, גם לגבי נתבע שמקום מושבו הקבוע בזמן הגשת התביעה הוא בישראל, להחיל את כלל הנוכחות הקונסטרוקטיבית, ומן הדין לראותו אז כאילו המשיך הוא גופו להיות בארץ, לצורך הקניית הסמכות לבית-הדין הרבני לדון בתביעה.

במקרה דנן, נקבע כי יש לראות את העותרת, בעת שהוגשה התביעה, כממשיכה להיות בארץ, בכל הנוגע להקניית הסמכות לבית-הדין הרבני.

ב- בג"צ 7075/04 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2004(4), 1170 (2004)} הצדדים הם אזרחי גרמניה אשר נישאו בשנת 1974 והתגוררו בארץ שנים, נפרדו והתגרשו בגירושין אזרחיים בגרמניה. כעת העותרת גרה בארצות הברית ואילו המשיב גר בארץ.

העותרת טענה כי בית-הדין הרבני משולל סמכות דיון וכי אין לה כל זיקה לישראל.

בית-הדין הרבני קבע, כי עוצמת הזיקות בין הצדדים לישראל, דיה כדי להקנות לבית-הדין סמכות, כלומר, הנישואין בישראל, חיים משותפים בה לאורך שנים וקיומו של רכוש בישראל.

כב' השופט א' רובינשטיין בדחותו את העתירה קבע כדלקמן:

"ה. לאחר עיון, נחה דעתנו כי בית-הדין פעל בסמכות. אכן, בנסיבות דנן לשאלה 'מה זיקה היתה לה לאישה לישראל לעת הגשתה של תביעת הגירושין בידי האיש, מה אמיץ היה הקשר שלה לישראל, והאם די היה באותו קשר כדי לקיים את תנאי הסמכות שלפיו היתה היא 'בישראל'...' השיב בית-הדין הרבני האיזורי בפסק-דינו - כאמור - באלה: 'הצדדים התחתנו בישראל. כל תקופת חיי בני הזוג תחת קורת גג אחת הם חיו בישראל. לאישה רכוש רב בישראל... היא המשיכה לקיים הליכים משפטיים בישראל'. לכך ניתן להוסיף את גידול הילדים בישראל בשנות המגורים המשותפים. נראה לנו, שדי באלה לביסוס הזיקה הנדרשת...

למקרא דבריה של חברתי השופטת נאור, המקובלים עלי, מצאתי לנכון להוסיף את אלה: כפי שציין הנשיא ברק בפרשת הרוש שהזכירה חברתי (ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 111, 123 (2000)), המונח "תושב" מתפרש על-פי התכלית הספציפית של החוק בו מדובר. הסמכות הפרסונלית לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) מטבעה מתפרשת, בנוסף לתנאיהם הספציפיים של בני הזוג בהם מדובר, גם על רקע הזמן והמקום. חיים אנו בעידן של דינמיות, ב-'כפר הגלובלי', במצב שלא ניתן היה להעלותו על הדעת אך לפני עשורים בודדים באשר למגוריהם של אנשים. חזון נפרץ הוא, שיהיו בני זוג שידורו בישראל תקופה, יעברו לארץ אחרת לצרכי עבודה או לימודים, ישובו לשנים אחדות וחוזר חלילה, ופעמים יחיו האיש במקום האחד והאישה במקום אחר במשך תקופה ארוכה בלא שניתקו את קשר הזוגיות ביניהם. התושבות צריך שתתפרש, איפוא, על רקע הזיקות הנבחנות במכלולן. לפיכך ניזקק לפרשנות תכליתית המתמקדת בזיקות אלה כולן בבדקנו, למשל, את מושג ישיבת הקבע - מושג שהיה קל הרבה יותר לזיהוי ולהבחנה בשעה שניתנו פסקי-הדין משנות השישים הראשונות שאיזכרה חברתי השופטת נאור, כגון פסק-דין מטלון. יתר-על-כן, חוששני כי גם אחר מבחני חלוף הזמן כאמת-מידה לזיקות, שאליהם נדרש השופט חשין בפרשת ברגר שציטטה חברתי, לא תמיד ייקל לעקוב באופן 'טכני' במקרים שבהם התושבות היא דינמית ומקומה משתנה מדי שנים אחדות, כך שה-'קבע' נעשה יחסי וגמיש. לא למותר לציין, כי משהוצעה בשכבר הימים הצעת חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי-דין רבניים), התשי"ג-1953 (ה"ח התשי"ג, 186), דובר בדברי ההסבר על סמכות כלפי כל יהודי בישראל, ובין השאר 'בין שהוא תושב קבוע בישראל ובין שהוא ארעי'. תכליתו של סעיף 1 בו מדובר, בין היתר, היא לדעתי לאפשר טיפול יעיל ואנושי בנושאים הרגישים של נישואין ובעיקר גירושין, ומצדיקה פרשנות שתאפשר, כמובן בגדרי סבירות ושכל ישר, מתן פתרונות הולמים בבתי-הדין ובבית-משפט זה, המביאים בחשבון את ההתפתחויות הללו בהקשר הניידות האנושית מהתם להכא ומהכא להתם. זהו גם המסר שביקשתי ללמוד מפרשת חג'ג'. כך גם, דומה, פורש הדיבור 'בישראל' באותו פסק-דין, על-פי תכליתו - 'יהודים שיש להם זיקה ראויה לישראל' (עמ' 227), ולהלן בהקשר הפרסונלי: 'דומה לתנאי התושבות הוא התנאי שעניינו יהודים בישראל, תנאי שפירושו הוא - כפי שראינו - יהודים שיש להם "זיקה" לישראל, ולא אך "זיקה" סתם אלא זיקה אמיצה דיה עד שיהיה בה כדי להצדיק הקניית סמכות לבית-הדין הרבני' (שם). זיקות כאלה נמצאו לנו בענייננו שלנו."
וכדברי כב' השופטת מ' נאור במקרה דנן:

"2. סמכויותיו של בית-הדין הרבני קבועות בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: החוק). סעיף 1 לחוק מתייחס לסמכותו של בית- הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין, וקובע:

'1. שיפוט בענייני נישואין וגירושין
ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים.'

סעיף זה קובע גם את תנאי סמכות השיפוט מבחינה בין-לאומית. עמד על כך השופט זמיר ב-ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817, 843 (1998):

'הסמכות העניינית של בית-הדין לדון בנושא זה היא, לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין, ייחודית. אך סעיף 1 לחוק זה אינו מסתפק בקיומה של סמכות מבחינה עניינית, אלא הוא דורש כי יתקיימו בבעלי הדין גם תנאי סמכות מבחינה בין-לאומית. הדרישה כפולה: סמכות בין-לאומית פרסונלית ('אזרחי המדינה או תושביה') וסמכות בין-לאומית טריטוריאלית ('בישראל').'

סעיף 1 לחוק קובע שלושה תנאים, שרק בהתקיימם ירכוש בית-הדין הרבני סמכות לדון בענייני הגירושין מן הבחינה הבין-לאומית: הראשון, כי בני הזוג הם 'יהודים'; השני, כי בני הזוג הם 'אזרחי המדינה או תושביה'; השלישי, כי בני הזוג הם 'בישראל'.
3. לא היתה בפנינו מחלוקת לעניין קיומה של הסמכות הבין-לאומית הטריטוריאלית. בני הזוג הינם יהודים, אשר נמצאים פיזית בישראל. בג"צ 1480/01 חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(5), 214 (2001), שהוזכר על-ידי בית-הדין הרבני האיזורי ועל-ידי חברי השופט רובינשטיין, עסק בעיקרו בתיבה "בישראל" ובזיקות הממלאות תיבה זו תוכן. בעניין חג'ג' היו בני הזוג יהודים אזרחי ישראל, אך האישה לא נכחה פיזית בישראל במהלך הדיונים בפני בית-הדין הרבני. בהקשר זה, קבע השופט חשין את הדברים הבאים, לעניין התיבה "בישראל" (עניין חג'ג', בעמ' 227):

'החלופה הנראית ראויה בעינינו היא לפרש את המושג "יהודים בישראל" על-פי תכליתו, קרא: יהודים שיש להם זיקה ראויה לישראל. חלופת פרשנות זו נידרש לה, בעיקר, בעניינם של יהודים אזרחי ישראל שקשריהם הלכה למעשה עם ישראל קשרים רופפים הם, ותנאי הסמכות של האזרחות יידרש לו מעין סיוע.'

4. בענייננו, בני הזוג אינם אזרחי ישראל, אך הם נכחו פיזית בישראל במהלך הדיון בפני בית-הדין הרבני. השאלה שבפנינו הינה, האם התקיימה גם דרישת סמכות השיפוט הבין-לאומית הפרסונלית: האם בני הזוג הינם 'אזרחיה או תושביה' של מדינת ישראל. בני הזוג הינם אזרחי גרמניה, והם אינם אזרחי ישראל. לפיכך, נותרה החלופה של 'תושביה'. באשר ליחס שבין תנאי האזרחות לתנאי התושבות, קבע השופט חשין בעניין חג'ג', בעמ' 227:

'תנאי האזרחות תנאי הוא הניתן לזיהוי בנקל. תנאי התושבות גרעינו הקשה ניתן לזיהוי, אך סביב הגרעין יימצא תחום החצי צל, התחום שבו חייב בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולהכריע אם נתקיים תנאי התושבות, אם לאו.'

5. דומה, שאיש אינו חולק על כך שבני הזוג וילדיהם היו תקופה לא קצרה תושבי ישראל. השאלה הצריכה לפנים היא, אם איבדה האישה את תושבותה הישראלית. יפים לעניין זה דברים שרשם השופט חשין בהקשר אחר, בשאלת הסגרתו של 'תושב', ב-דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5), 439, 462 (2001) (המוזכר על ידו בעניין חג'ג', בעמ' 227):

'תושב כהוראתו בסעיף 1א לחוק (ההסגרה - מ' נ') משול הוא למי שהטיל עוגן לתמיד - או לזמן רב ובלתי-מסויים - ובדרך הטבע לא נדע על טיבם של מגורים אלא לאחר עבור זמן. בעבור אדם מארץ לארץ, תיחלשנה עם חלוף הזמן זיקותיו למקום מושבו הקודם ובה בעת תתחזקנה זיקותיו למקום מושבו החדש. בתחום מצומצם זה ייאמר, כי מקום מושבו הקודם יעמוד לו עד אם ירכוש מקום מושב חדש. חזקת ההמשכיות (presumption of continuity) מהווה בהקשר זה מכשיר רב-ערך לבחינת נתונים האמורים להכריע בדבר מקום מושבו של אדם.'

6. הנסיבות עליהן עמד חברי השופט רובינשטיין מקיימות את התנאי של "תושבות". ההלכה המקובלת לעניין "תושבות" בחוק שלענייננו היא, כי נדרשת 'ישיבת קבע בישראל' (ראו: בג"צ 129/63 מטלון נ' בתי-הדין הרבני האיזורי, פ"ד יז(3), 1640 (1963); בג"צ 95/63 פלונית נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד יז(4), 2222 (1963); בג"צ 228/64 פלונית נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד יח(4), 141 (1964); וכן - מ' שאוה, הדין האישי בישראל (מהדורה רביעית תשס"א), 357). את הביטוי "תושבות" בחוק עלינו לפרש על-פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי (ראו והשוו: ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 111, 122ו' 124-ג' (2000)). לעניין תכלית החקיקה ניתן ללמוד מעניין חג'ג', אף שפסק-דין זה עסק, במישרין, בתיבה "בישראל". בענייננו, בני הזוג התחתנו וגרו בישראל שנים ארוכות, לאישה יש רכוש רב בישראל, היא ממשיכה לקיים כאן הליכים משפטיים וילדיה גדלו בישראל בשנות המגורים המשותפים. בנסיבות אלה לא שוכנעתי, כי מגוריה של האישה בארה"ב כיום כבר ניתקו את קשר ה-'תושבות' לישראל. תנאי ה-"תושבות" הוא תנאי פרסונלי, ולא תנאי טריטוריאלי. יסודותיו מתגבשים באופן מהותי, ולא באופן טכני. בנסיבות שתוארו שוכנעתי, כי האישה עודנה בעלת זיקה של "תושבות" לישראל, וכי זיקה זו טרם נותקה.

7. לפיכך, בני הזוג עמדו בתנאים המבססים את סמכותו של בית-הדין הרבני, כפי שנקבעו בסעיף 1 לחוק. בית-הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניינם של בני הזוג, הן במישור הטריטוריאלי והן במישור הפרסונלי.

8. כפי שציין חברי, השופט רובינשטיין, עניינה של העותרת מעורר אהדה והבנה בשל הנסיבות בהן עלו חיי הנישואין על שרטון. ואולם, בבואנו לפרש את תנאי ה-"תושבות" עלינו לשוות מול עיננו גם נסיבות אחרות, כמו הנסיבות שבעניין חג'ג'. כמו חברי סבורה אני, שאין עילה להתערבות בהחלטות בתי-הדין הרבניים."


3.2 נוכחות קונסטרוקטיבית

המילה "בישראל" בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), מתייחסת למקום הימצאם של בעלי הדין בעת הגשת התביעה לבית-הדין הרבני, ולא למקום הנישואין או הגירושין. עם זאת, לא בכל המקרים נדרשת נוכחות פיזית של בני הזוג בישראל, וניתן להסתפק בנוכחות קונסטרוקטיבית של התובע או הנתבע.

אם כן, הלכה היא שבעל דין, בין עם הוא תובע ובין עם הוא נתבע, אינו צריך להיות נוכח בארץ באופן פיזי ודי בכך שכפף עצמו לסמכותו של בית-הדין הרבני בעצם הגשת התביעה. כלומר, "הנוכחות הקונסטרוקטיבית של תובע הינה פועל יוצא מכך כי כפף עצמו לסמכותו של בית-הדין הרבני, באמצעות שליחו בארץ. בכגון דא 'שלוחו של אדם כמותו', אף לעניין הנוכחות 'בישראל'" {דברי כב' השופט א' גולדברג ב- בג"צ 4424/93 ורדה רוזה גיל נ' יורם גיל, פ"ד מח(4), 798 (1994)}.

ב- בג"צ 3664/92 ענת ביגר נ' עשתאל ביגר, פ"ד מז(1), 244 (1993)} העותרת הינה אזרחית ישראל, רשומה במרשם התושבים, בעלת רכוש דלא ניידי וחשבונות בנק פעילים והיא מבקרת בארץ את בני משפחתה החיים כאן. כב' השופטת ש' נתניהו קבעה כי עובדות אלה דיין כדי ליצור לעותרת נוכחות קונסטרוקטיבית בישראל, המקנה לבית-הדין הרבני בארץ את הסמכות לדון בתביעת הגירושין שהגיש נגדה המשיב.

בתיק מס' 1-21-1625 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2004(3), 5, 11 (2004)} קבע בית-הדין הרבני כי פסק-דין לגירושין אזרחיים אינו יכול לחסום תביעה לגט פיטורין כדת משה וישראל בבית-דין רבני בישראל. בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת גירושין של אישה יהודיה, אף שאין היא בפועל אזרחית או תושבת ישראל, נגד בעלה היהודי שהוא אזרח או תושב ישראל.

ב- בג"צ 4424/93 {ורדה רוזה גיל נ' יורם גיל, בית-הדין האזורי תל-אביב-יפו, בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4), 798 (1994)} משיב מס' 1, שמקום מושבו בשוויץ, הגיש לבית-הדין הרבני תביעה לגירושין כנגד העותרת, תושבת ישראל ובעלת אזרחות שוויצרית. לטענת העותרת משקיבל משיב מס' 1 רישיון לישיבת קבע במדינה אחרת וכאשר מרכז חייו הוא מחוץ לישראל, אין לבית-הדין הרבני הסמכות לדון בתביעתו. בית-הדין הרבני ובעקבותיו בית-הדין הרבני הגדול - דחה את טענת העותרת.

במקרה דנן, ובדחותו את עתירה, קבע בית-המשפט כי "תובע, אזרח המדינה, שאינו נמצא בארץ בעת שמוגשת תביעתו, אין נוכחותו הקונסטרוקטיבית נקבעת על-פי מידת זיקתו לארץ או מכוח קשריו אליה. הנוכחות הקונסטרוקטיבית של התובע הינה פועל יוצא מכך כי כפף עצמו למרותו של בית-הדין הרבני וזאת באמצעות שליחו בארץ".

בנסיבות אלה, עסקינן בסמכות המוקנית לבית-הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים (נישואין וגירושין), על-אף היעדרותו הפיזית של התובע מן הארץ. לפיכך נקבע כי יש לראות את משיב מס' 1 כבעל נוכחות קונסטרוקטיבית בארץ באמצעות בא-כוחו אשר הגיש את התביעה בשמו.

ב- בג"צ 5385/95 {ונדה ורבר נ' מנחם ורבר ואח', פ"ד נב(5), 817 (1998)} המערערת ומשיב מס' 1 נישאו זה לזו כדת משה וישראל בשנת 1960. בסוף שנת 1978 פנה הבעל לבית-הדין הרבני בתביעת גירושין נגד האישה, אולם בראשית שנת 1979 הודיעו הצדדים לבית-הדין הרבני כי השלימו ביניהם וביקשו כי יאשר הסכם כתוב ביניהם.

בהסכם נקבעו ההתחייבויות הדדיות של הצדדים במקרה שיתגרשו, ולבקשת הצדדים הוא אושר וקיבל תוקף של פסק-דין.

בשנת 1985 עקרו בני הזוג לארצות הברית, אך שמרו קשר הדוק עם מדינת ישראל. בשנת 1993 הגישה האישה תובענה בבית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה}, ובמסגרתה עתרה לפסק-דין הצהרתי על היותה שותפה בחלקים שווים עם הבעל בנכס הנמצא ביפו. בית-המשפט דחה את התובענה, ומכאן הערעור.

כמה ימים לאחר הגשת התובענה האמורה, הגיש הבעל תביעה לשלום-בית בבית-הדין הרבני בישראל. בהמשך, הגישה האישה לבית-המשפט בארצות הברית תביעת גירושין נגד הבעל, וביקשה גם מזונות וחלוקת רכוש הנמצא בארצות-הברית, ושרובו נרכש לאחר ההסכם משנת 1979. הבעל מצידו, פנה שוב לבית-הדין הרבני בישראל והפעם בתביעה לגירושין, על כל הכרוך בכך.

בית-הדין הרבני קבע כי יש בידו סמכות לדון בתביעה. ערעור שהגישה האישה לבית-הדין הרבני הגדול, נדחה, ואף נאסר על האישה לנקוט הליכים משפטיים בארצות הברית. מכאן העתירה שבה מבקשת האישה לבטל את כל החלטות בתי-הדין הרבניים, האיזורי והגדול, בעניינה.

בית-המשפט קבע במקרה דנן כי "שום בית-דין דתי בעולם, חוץ מבית-הדין הרבני בישראל, אינו מוסמך להפעיל סמכות ממלכתית וליתן פסקי-דין לגירושין דתיים שיהיו מוכרים וניתנים לביצוע במדינות אחרות כמו בישראל. בנסיבות כאלה, הקשחת התנאים הנדרשים כדי להקנות סמכות בין-לאומית לבית-הדין הרבני תהיה בלתי-רצויה. יהיה בה משום מתן פרס לבן זוג אחד המבקש לגרום עגינות לבן הזוג האחר, באמצעות התחמקות משיפוטה של הערכאה האפקטיבית, היא בית-הדין הרבני בישראל."

זאת ועוד. לצורך הקמת סמכותו של בית-דין רבני בישראל לפסוק גירושין נגד נתבע שהוא אזרח ישראל, יש לפרש את המילה "בישראל" שבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), כדרישה לזיקה בין הנתבע לבין ישראל, אך לא בהכרח כדרישה לתושבות בישראל.

במקרה דנן, במועד שבו הוגשה תביעת הגירושין של הבעל בבית-הדין הרבני, היתה לאישה זיקה במידה הנדרשת כדי ליצור נוכחות קונסטרוקטיבית ולהקנות סמכות לבית-הדין הרבני. האישה היא אזרחית ישראלית, רשומה במרשם התושבים, בבעלותה דירה בתל-אביב וחשבונות בנק פעילים בישראל, היא חברה בקופת חולים בישראל, מגיעה לביקור מדי פעם בפעם, נישואיה נערכו בישראל, והיא הגישה תובענה לבית-המשפט בישראל, בנוגע לזכויות בנכס מקרקעין המצוי בישראל.

במקרה דנן, מתקיים התנאי של "בישראל" גם בבעל, שכן הוא שהה בישראל ביום הגשת התביעה לגירושין, מה גם שדי בהגשת תביעתו באמצעות מיופה-כוח לצורך הנוכחות הקונסטרוקטיבית.

לאור האמור לעיל בית-המשפט הגיע למסקנה כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת הגירושין שהגיש הבעל נגד האישה.

3.3 מהו היקף סמכותו של בית-הדין הרבני כאשר בני הזוג יהודים אך אין להם כל זיקה של אזרחות או תושבות לישראל

ב- בג"צ 6751/04 {מ' ס' נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים ואח', תק-על 2004(4), 2078 (2004)} נדונה השאלה לעניין היקף סמכותו של בית-הדין הרבני בישראל כאשר בני הזוג יהודים אך אין להם כל זיקה של אזרחות או תושבות לישראל. העותר והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1983 במונקו, הן בנישואין אזרחיים והן בנישואין דתיים. בני הזוג התגרשו בגירושין אזרחיים במונקו ביום 30.5.00.

בהתאם לפסיקת בית-המשפט במונקו, ילדי בני הזוג עברו למשמורתו של העותר תוך שהמשיבה חוייבה לשלם את מזונותיהם בפסק-דין למזונות שנתקבל במונקו. ביום 31.7.03 הגישה המשיבה ממקום מגוריה במונקו, באמצעות שלוח, תביעה לבית-הדין הרבני האיזורי בירושלים לחיוב העותר בגט ובצידה תביעה למזונות אישה "שלא אגב גירושין".

ביום 5.4.04 הגיע העותר עם ילדיו לביקור בישראל, וביום 14.4.04, טרם עזיבתו את הארץ וחזרה לביתו במונקו, עוכב העותר בשדה התעופה על יסוד צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו במעמד צד אחד, על-פי בקשה שהגישה המשיבה מחוץ לארץ באמצעות שלוח.

העותר טוען, כי בית-הדין הרבני, משולל כל סמכות לדון בעניינם של בני הזוג שכן לא מתקיימים בהם תנאי אזרחות או תושבות בישראל הנדרשים על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. יתר-על-כן, גם מכוח סעיף 4 לחוק הנ"ל בית-הדין משולל כל סמכות שכן, סעיף זה הדן בשיפוט בענייני מזונות שלא אגב גירושין איננו ישים במקרהו.

בנוסף טען העותר כי התביעה למזונות היא מסווה לתביעת הגירושין שלגביה ברור הוא כי בית-הדין הרבני משולל סמכות. עוד טוען העותר, כי המשיבה מפעילה את כוחה לתבוע את העותר בישראל וזאת כאשר היא נמצאת בחוץ לארץ ובכך יש משום שימוש לרעה בהליכים שכן, העותר נתן את הסכמתו להתדיין בבית-הדין הרבני בצרפת בעניין הגירושין.

מנגד, המשיבה טוענת כי בית-הדין הרבני בישראל מוסמך לדון בתביעותיה שכן, על-פי הכתובה, נישואין כדת משה וישראל פירושם על-פי ההלכה היהודית, כי אם אין אדם מסכים לדון בעניין של נישואין או גירושין במקום מושבו, או מקום שאין בית-הדין במקום יכול לקיים דיון בעניין מסיבות שונות, כי אז נתונה סמכות הדיון וההכרעה לבית-הדין הרבני בירושלים.

לעניין התביעה למזונות טוענת המשיבה כי סעיף 4 לחוק הנ"ל איננו מעמיד תנאי-סף של אזרחות או תושבות כתנאי לסמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניין ועל-כן, מוסמך בית-הדין לדון בתביעה למזונות שהגישה.

בנוסף, גם אם נדרשת זיקה כלשהי של בני הזוג לישראל לצורך הקניית סמכות לבית-הדין לצורך תביעת מזונות כאמור, זיקה זו מתקיימת מכוח היות בני הזוג שומרי מצוות, קשורים לישראל בביקוריהם הרבים, ומכוח זיקתם לשפה העברית וזיקתם החברתית-עסקית לארץ.

המשיבה טוענת כי סעיף 4 לחוק הנ"ל חל על בני הזוג, בין היתר, מן הטעם שהיא הגישה בעת האחרונה בקשה לעלות לישראל ובקשה לאזרחות ישראלית ובכך היא בוודאי נכנסת בגדרי הנוכחות הקונסטרוקטיבית בישראל הנדרשת לצורך קיום זיקה ממשית וישירה לישראל. משכך הם פני הדברים, מוסמך בית-הדין לדון ולהכריע הן בתביעת הגירושין והן בתביעת המזונות שהוגשו על ידה, וממילא מוסמך הוא לעכב את יציאתו מן הארץ של הבעל כדי לאפשר הכרעה בתביעות אלה.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה בקבלה את העתירה, תוך שהינה קובעת כי בית-הדין הרבני משולל כל סמכות לדון הן בתביעת הגירושין והן בתביעת המזונות שהגישה המשיבה, קובעת כדלקמן:

"8. בני הזוג בעתירה שלפנינו הינם אזרחים ותושבים של מדינת חוץ. הליכי הגירושין והמזונות האזרחיים שהתנהלו ביניהם נסתיימו בפסיקת בית-המשפט האזרחי במקום מושבם. אקט הגירושין במישור הדין הדתי לא נתקיים עקב סירובו של העותר, לפי שעה, ליתן גט לאשתו. חלפו מספר שנים מאז נפרדו בני הזוג זה מזו וטרם הותרה האישה מכבלי נישואיה הדתיים לבעלה. מצוקתה של האישה בעגינותה ורצונה העז להשתחרר מנישואיה הדתיים הביאו אותה ליזום הליכי גירושין ומזונות בישראל, אף שמושבה ומושב בעלה מחוץ לישראל ושניהם אזרחי חוץ. במסגרת הליכים אלה, הוציא בית-הדין הרבני בישראל צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל, ועקב כך, הוא אינו יכול לחזור לארצו ולהמשיך באורח חייו הרגילים. הוא נותק, על דרך הכפיה, ממשפחתו, מעסקיו, ומביתו כדי שיהיה נוכח בישראל לצורך קיום הליכים שיזמה המשיבה, בעוד היא עצמה שוהה בחו"ל רוב העת. האם צו זה ניתן כדין ובסמכות? זו השאלה הניצבת בפנינו.


סמכות בית-הדין הרבני ביחס לבני זוג יהודים

המשיבה נקטה בהליכים כנגד העותר בשני ערוצים: האחד - תביעת גירושין. השני - תביעת מזונות. נבחן כל אחד מהם בהקשר לשאלת סמכות בית-הדין לדון ולהכריע בו בהקשר לבני הזוג בענייננו.

תביעת הגירושין

9. תופעת סרבנות הגט והעגינות בתחום המעמד האישי של בני זוג יהודים היא קשה וכאובה. היא כרוכה במצוקה אנושית עמוקה לבני זוג יהודים בישראל. היא קשה שבעתיים לבני זוג יהודים, אזרחים ותושבים במדינות חוץ, בהן לא נתונים בידי בתי-הדין הרבניים המקומיים אמצעי כפיה ישירים באמצעותם ניתן להתמודד בדרך יעילה עם תופעת סרבנות הגט, בדומה לאמצעים הנתונים בידי בית-הדין הרבני בישראל לכפיית מתן גט בהתקיים התנאים הראויים לכך.

עם זאת, חרף ההכרה בעומק הבעיה האמורה, סמכויות בתי-הדין הרבניים בישראל בענייני נישואין וגירושין אינן משתרעות על יהודי העולם כולו באשר הם. המחוקק תחם את גבולות הסמכות של בית-הדין הרבני בענייני נישואין וגירושין של יהודים לבני זוג שיש להם זיקה אישית וטריטוריאלית לישראל. וכך נקבע בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: 'החוק'):

'ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה, או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-הדין הרבניים.'

סמכותו הייחודית של בית-הדין מותנית, איפוא, בתנאים הבאים:

(1) הנושא העומד להכרעה הוא עניין של נישואין או גירושין;

(2) הוא נוגע ליהודים;

(3) בני הזוג נמצאים בישראל;

(4) בני הזוג הם אזרחי המדינה או תושביה.

לצורך הקמת סמכות ייחודית כאמור, על התנאים האמורים להתקיים בשני בני הזוג. די שאחד מבני הזוג אינו מקיים תנאי אחד מהתנאים האמורים, כדי לשלול את סמכותו הייחודית של בית-הדין (בג"צ 386/78 מגנזי נ' מגנזי, פ"ד לב(3), 287, 291 (1978)). בהסדירו את תנאי הסמכות הייחודית כאמור, לא הסתפק המחוקק בכפיפותם של בני זוג יהודים לדין האישי-הדתי, אלא דרש קיומה של חוליית קישור נוספת בינם לבין ישראל על דרך הימצאותם בישראל, וקיומה של זיקה אישית שלהם לישראל על דרך תושבות או אזרחות בישראל, כדברי השופט חשין ב-בג"צ 1480/01 חג'ג נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה(5), 214 (2001):

'כדרכה בבתי-משפט אזרחיים, כן בעניינם של בתי-דין רבניים, חייבת היא המדינה להגביל את סמכותם - בדרך זו או אחרת - לטריטוריה של המדינה, שאין היא יכולה להתיר לעצמה כי בית-דין דתי בתחומיה - הפועל מכוחה - יפרוץ את כל הגבולות המוכרים והמקובלים בקהיליה הבינלאומית. המדינה חייבת למצוא קשר זיקה ראוי בין המתדיינים לבין בית-הדין הרבני לבין הטריטוריה של ישראל, קשר זיקה מתקבל על הדעת ככל שנוהג האומות ומשפט העמים, וככל שהמתדיינים בכוח נוגעים בדבר. חייב שיהא קשר זיקה שאינו רופף יתר על המידה - שמא תשתלט המדינה על מערכות יחסים שאין זה ראוי לה כי תשתלט עליהם - ושלא יהא זה קשר זיקה צמוד יתר על המידה, שמא תחמיץ המדינה מערכות יחסים שראוי לה כי תסדיר אותם.'

(ראה גם בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני, פ"ד נו(2), 625, 642 (2002); שאוה, השיפוט בדיני משפחה, 2003, עמ' 207-8).

הוראות הסמכות הייחודית של בית-הדין הרבני בענייני נישואין וגירושין מחייבים, איפוא, בנוסף ליהדותם של שני בני הזוג, גם את קיום תנאי הסמכות הפרסונלית - היותם אזרחי המדינה או תושביה, ואת תנאי הסמכות הטריטוריאלית - הימצאותם בישראל (ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817, 843 (1998)). כאמור, די באי-התקיימותו של אחד התנאים לגבי אחד מבני הזוג כדי לשלול את ייחודיות סמכותו של בית-הדין בענייני נישואין וגירושין. בהיעדר סמכות ייחודית לבית-הדין בעניין של נישואין או גירושין, סמכותו לשפוט בעניינם של יהודים מותנית בהסכמת הצדדים הנוגעים בדבר (סעיף 9 לחוק; שאוה, הדין האישי בישראל, מהדורה שלישית, כרך שני, עמ' 547).

בענייננו, אין צורך להיזקק לשאלה אם מקיימים בעלי הדין את תנאי ההימצאות בישראל לצורך הקמת סמכותו הייחודית של בית-הדין לדון בתביעת הגירושין, ולו מן הטעם ששני בני הזוג כאחד אינם מקיימים את תנאי האזרחות או התושבות בישראל. תנאי האזרחות הינו תנאי בעל אופי אובייקטיבי-פורמאלי ששאלת התקיימותו אינה נתונה לשיקול-דעת שיפוטי. כל עוד לא הוקנתה לאדם אזרחות ישראלית על-פי דין האזרחות של המדינה אין הוא מקיים את תנאי הסמכות האמור בסעיף 1 לחוק. מכאן, שגם המהלך שנקטה בו המשיבה בעת האחרונה בהגשת בקשתה לעלות לישראל אינו יכול לקיים את תנאי האזרחות הנדרש לצורך גיבוש סמכות בית-הדין. בקשת העליה והאזרחות אינה שקולה כרכישת אזרחות, מה גם שמדובר במהלך ראשוני שרצינותו ואמיתותו לא נבחנו, והוא קשור, על פני הדברים, להליכים המתנהלים בבית-הדין. מכל מקום, אין הוא שקול כקיום תנאי האזרחות הישראלית הנדרש לצורך גיבוש סמכות ייחודית של בית-הדין הרבני בענייני גירושין. קיומו של תנאי התושבות הוא מורכב יותר, ופעמים נדרש להפעיל שיקול-דעת שיפוטי כדי להכריע אם תנאי זה מתקיים בנסיבות עניין נתון (בג"צ 1480/01 חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה(5), 214, 227 (2001); בג"צ 7075/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3), 289 (2004); ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 111, 123 (2000)). אולם גם במסגרת שיקול-הדעת השיפוטי המופעל לצורך התחקות אחר התקיימותו של תנאי זה, ברי כי אין הוא מתקיים במקרה זה. איש מבני הזוג בענייננו מעולם לא ישב בארץ, וקשריהם לישראל מצטמצמים, ככל הידוע, לביקורים בישראל בתכיפות כזו או אחרת. מקום מושבם במהלך כל השנים הרלוונטיות לקשר הנישואין ביניהם היה במונקו, וישראל מעולם לא שימשה מדינת מושב עבור מי מהם, אף לא לתקופה קצרה. החלטות בית-הדין הרבני האיזורי ובית-הדין הרבני הגדול בענייננו אכן מניחות כי לא נתקיימו התנאים הנדרשים לצורך הקניית סמכות שיפוט ייחודית לבית-הדין לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה כנגד העותר.

יש להוסיף בהקשר זה כי אין מקום לטענת המשיבה לפיה ניתנה הסכמה מכללא של העותר לסמכות בית-הדין, בכך שניאות, קודם לעתירה, להיפגש לשיחה עם הרב בצרי בניסיון להביא לפתרון המחלוקת. מפגש זה נעשה שלא במסגרת הליכי דיון פורמאליים בבית-הדין אלא מחוץ להליכים אלה, ואין לפרשו כהסכמת העותר לסמכות בית-הדין להכריע בעניינם של בני הזוג. מכאן, שאין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין בין בני הזוג, בין מכוח סעיף 1 לחוק ובין מכוח סעיף 9 לו.

תביעת המזונות

10. סעיף 4 לחוק קובע:

'הגישה אישה יהודיה לבית-דין רבני תביעת מזונות שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בעניין.'

בתי-הדין הרבניים על שתי ערכאותיהם השתיתו את סמכותם להכריע במחלוקת בין בני הזוג, ולעכב בתוך כך את יציאתו מהארץ של הבעל על הוראת חוק זו, בהניחם כי סמכות בית-הדין לדון בתביעת מזונות אישה שלא אגב גירושין אינה מצריכה קיומם של התנאים המקדמיים לגיבוש סמכותו הייחודית של בית-הדין לעניין הנישואין והגירושין, קרי: הימצאות בני הזוג בישראל, ותנאי של אזרחות או תושבות בישראל לגבי שניהם. לדידם, די בהגשת תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, של אישה יהודיה כנגד בעלה היהודי כדי לגבש סמכות לעניין זה. עוד נקבע כי אם ובמידה שנדרשת זיקה כלשהי של בני הזוג לישראל גם מכוח סעיף 4, כי אז, על-פי קביעת בית-הדין הגדול, מתקיימת הזיקה הנדרשת של הבעל לישראל מכוח יהדותו ושמירת הדת והמצוות על ידיו, ומכוח ביקוריו בישראל.
11. אמת הדבר, כי הלכה פסוקה קודמת קבעה כי סעיף 4 לחוק אינו מחייב התקיימותם של תנאי הסמכות הנדרשים לצורך סעיף 1 לחוק (בג"צ 135/58 קנול נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד יב(2), 1622, 1623 (1958); בג"צ 159/63 אילון נ' ורנר, פ"ד יז(4), 2340, 2341 (1963); בג"צ 323/73 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד כח(1), 563 (1974); בג"צ 1796/03 כובאני נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2003(1), 908 (2003), פסקה 4 לפסק-הדין; בג"צ 8754/00 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו(2), 625 (2002)).

בעיני, ניצבת שאלה האם נכון נפסקה ההלכה אשר שללה את הצורך בקיום תנאי הסמכות הטריטוריאלית והפרסונלית הנדרשים לצורך סמכות בית-הדין על-פי סעיף 1 גם לתביעת מזונות שלא אגב גירושין על-פי סעיף 4 לחוק. נכון הוא שהחוק על-פי ניסוחו לא חזר ומנה את תנאי הסמכות הנדרשים לצורך סעיף 1 גם לעניין תביעת המזונות, אך נותרת השאלה בעינה האם לא הניח כי דרישת הזיקה הטריטוריאלית והפרסונלית של בני הזוג המתדיינים, הנדרשת לצורך תביעת הגירושין, אוצלת, בבחינת מובן מאליו, גם על שאר סמכויות בית-הדין על-פי הוראותיו האחרות של החוק? האם סביר להניח כי החוק התכוון לפרוש את סמכות בית-הדין בתביעת אישה למזונות שלא אגב גירושין גם על בני זוג יהודים חסרי זיקה כלשהי לישראל, בין טריטוריאלית ובין פרסונלית? או שמא הניח המחוקק, במשתמע, כי תנאי הסמכות הפרסונלית והטריטוריאלית הנדרשים לתביעה בענייני נישואין וגירושין אוצלים גם על סמכויות השיפוט האחרות של בית-הדין המוקנות לו בחוק, גם אם לא נאמר כך במפורש, ובתוך כך גם על סמכות השיפוט בענייני מזונות שלא אגב גירושין מכוח סעיף 4 ועל ענייני חליצה על-פי סעיף 5 לחוק. כך למשל, לעניין תביעות הכרוכות בגירושין על-פי סעיף 3 לחוק, הדעת נותנת כי תנאי הסמכות הטריטוריאלית והפרסונלית יחולו ממש כפי שהם חלים בתביעות גירושין גופן, אף שהדבר לא צויין מפורשות בנוסחו של סעיף 3 לחוק. סוגיה זו מעלה שאלה נכבדה בדבר היקף התפרשותה של סמכות בית-הדין הרבני על בני זוג יהודים שאין להם כל זיקה לישראל, ומקום שלא הסכימו להתדיין בבית-הדין בישראל. האם ניתן וראוי לכוף עליהם את מרות בית-הדין ואגב כך להפעיל כלפיהם סמכויות נילוות, כגון עיכוב יציאה מן הארץ, כדי לכפות על מי מהם שבא לביקור קצר בארץ שהייה כפויה ומתמשכת בישראל, עד למיצוי הכרעה בהליך דיוני שנפתח על-ידי בעל הדין היריב, אשר אפשר והוא עצמו אינו שוהה בארץ כלל. בהקשר זה מתעוררת גם שאלת מקומו של עיקרון 'הפורום הלא נאות' ותחולתו על תביעות בין בני זוג יהודים תושבי חוץ המוגשות בישראל. סוגיה מורכבת זו על מכלול היבטיה ראויה בעיני לעיון נוסף ולהערכה שיפוטית מחודשת, לכשהדבר יתחייב לצורך העניין. אולם אין הדבר נדרש במקרה שלפנינו, וזאת משני טעמים, השלובים זה בזה:

12. (א) ראשית, תביעת המזונות שהגישה האישה כנגד הבעל אינה נכנסת בגידרו של סעיף 4 לחוק, וזאת מן הטעם שאין היא באופן אמיתי תביעת מזונות 'שלא אגב גירושין' אלא היא תביעת מזונות אגב גירושין ותלויה בעניין הגירושין בקשר בל-ינתק. עיקר תכליתה של הוראת סעיף 4 האמורה לשמש מקור סמכות לבית-הדין לדון בתביעת מזונות של אישה במסגרת הנישואין, ולהסדיר בכך את שאלת סמכות בית-הדין הדתי ביחס לערכאה האזרחית, המוסמכת אף היא לדון במזונות בני זוג מכוח הדין האזרחי. תביעת מזונות אגב גירושין נכנסת לגדר סעיף 3 לחוק, העוסק במפורש בתביעת מזונות הנילווית ונכרכת בהליך הגירושין. בהיותה תביעה נכרכת כאמור, מוקנית לגביה סמכות שיפוט ייחודית לבית-הדין הרבני. יש להניח כי כתביעה נכרכת כאמור, חלים גם לגביה, כמו לגבי תביעת הגירושין עצמה, תנאי הסמכות הייחודית הקבועים בסעיף 1 לחוק, ובהם דרישת נוכחותם של בני הזוג בישראל, והיותם אזרחים או תושבים בה; שהרי לא יתכן כי תנאים אלה יידרשו לעניין תביעת הגירושין עצמה ולא יידרשו לצורך התביעות הנכרכות לגירושין, על-פי סעיף 3.

תביעת המזונות שלפנינו היא, על-פי טיבה ומהותה האמיתית, תביעת מזונות הנכרכת לתביעת הגירושין שהגישה האישה במשמעות הנודעת לדבר על-פי סעיף 3 לחוק, וזאת גם אם שתי התביעות הוגשו מבחינה צורנית כתביעות נפרדות. ראיית תביעת המזונות כתביעה נפרדת שלא אגב גירושין מבודדת אותה באורח מלאכותי ובלתי-אמיתי ממסכת הנסיבות האמיתית שברקע היחסים וההליכים בין בני הזוג. בתורת תביעת מזונות הנכרכת, למעשה, בתביעת הגירושין, מתחייבים גם לגביה תנאי הסמכות הפרסונלית והטריטורילית הנדרשים לצורך תביעת הגירושין על-פי סעיף 1 לחוק ממש כשם שבעניינים אחרים הכרוכים בתביעת הגירושין על-פי סעיף 3 לחוק נדרשים תנאי הסמכות כאמור. ברי, כי בני הזוג אינם עונים על תנאים אלה והם אינם מתקיימים בעניינם, בין לעניין תביעת הגירושין, ובין לעניין תביעת המזונות, הנכרכת על-פי טיבה האמיתי לתביעת הגירושין.

(ב) שנית, בענייננו, אין לייחס מעמד עצמאי לתביעת המזונות שהגישה המשיבה בצד תביעת הגירושין שהוגשה על ידה. זאת, מן הטעם, שבנסיבות מקרה זה מדובר בתביעת מזונות שהיא כשלעצמה אינה אמיתית וכנה, אלא כל כולה נועדה להתגבר על מכשולי סמכותו של בית-הדין הרבני להכריע בתביעת הגירושין, ולמצוא פרצה שדרכה ניתן יהיה לכבול את הבעל לסמכות השיפוט הרבני בישראל, ובעקיפין להביא פתרון לסוגיית הגירושין והגט. אין למשיבה עניין של ממש בהכרעה לגופה של סוגיית המזונות. תביעתה בעניין זה אינה אמיתית. תביעה שאינה כנה ואמיתית אינה מצדיקה הפעלת סמכות בית-הדין, ולא כל שכן, נקיטה באמצעי כפיה כדי לכוף על בעל דין את סמכות בית-הדין, תוך ניתוקו מסביבתו הטבעית והרחקתו לתקופה ארוכה מביתו וילדיו.

שאלת כנותה של תביעה המוגשת בבית-דין רבני עולה בהקשרים שונים בעיקר ביחס שבין סמכות בית-המשפט האזרחי לסמכות בית-הדין הדתי, למשל באשר לתביעות נכרכות לגירושין, בין תביעות מזונות ובין ענייני רכוש אחרים (ע"א 423/79 צברי נ' צברי, פ"ד לה(4), 242, 247 (1981)). את כנות התביעה בבחינת הסמכות ראוי לבחון גם בהקשר רחב יותר הבוחן לצרכים שונים את השאלה האם יש ממש בתביעה שהוגשה מבחינת התובע, או שמא היא נועדה לעשות שימוש בהליך שיפוטי כדי להשיג תכלית ויעד שהוא חיצוני לאותו הליך. הנושאים הממוניים, ובכללם סוגיית המזונות נדונו והוכרעו בעניינם של בני הזוג בבית-המשפט האזרחי במונקו. שאלת המזונות אינה עומדת כיום במחלוקת אמיתית בין בני הזוג. יתר-על-כן, סוגיה זו על-פי טיבה נטועה עמוק בדין המקומי החל על הצדדים במקום מושבם, וקשורה קשר הדוק בתנאים האישיים והכלכליים המיוחדים השזורים במקום המושב. במידה ועולה צורך, עקב שינוי נסיבות, בהערכה מחודשת של נושא המזונות, יש להניח כי פתוחה הדרך לבני הזוג לחזור ולפנות לבית-המשפט האזרחי במקום מושבם ולבקש את הכרעתו. הצדדים בענייננו לא עשו זאת שכן שאלת המזונות אינה במוקד המחלוקת האמיתית ביניהם. הדיון בפני בתי-הדין הרבניים, כמו גם הטיעון והדיון בעתירה שבפנינו, נסבו כל כולם בשאלת הגירושין ובסירובו של העותר לתת גט למשיבה. מהבחינה העניינית, הם לא נגעו כהוא זה בשאלת המזונות. סוגיית המזונות אינה מעסיקה באופן אמיתי את המשיבה, וההיזקקות לה הינה מלאכותית, ולא נועדה אלא לבסס באמצעותה נקודת אחיזה בסמכות בית-הדין. אין פלא, איפוא, כי בתשובתה של המשיבה, המגובה בתצהיר, היא מדגישה כי במערכת יחסיה עם העותר 'לא נותר כל שובל כספי/ואו מחלוקת כספית' והיא ממשיכה ומקשה 'כלום יש לך מקרה ראוי מזה למתן גט והשלמת הליך הגירושין?'.

אין מקום להכרעה בסמכותו של בית-הדין מכוח תביעה שאינה אמיתית, ובמיוחד כך, כאשר משמעות הדבר היא, בין היתר, שימוש בסמכות בדרך של ריתוק בעל דין זר לישראל ואילוצו להישאר בארץ למשך תקופה ארוכה חרף ולמרות רצונו, תוך ניתוקו מסביבתו הטבעית, מילדיו, מעסקיו, ומביתו.

תביעת המזונות שהוגשה נועדה לא רק לעקוף את היעדר סמכותו של בית-הדין לדון בתביעת הגירושין בין בני הזוג, אלא גם להפעיל על העותר אמצעי לחץ בלתי-ראוי על דרך עיכובו בישראל, כדי שייענה, על דרך כפיה זו, למתן גט. בעיית סרבנות גט היא קשה וכאובה ביותר אולם הדרך לפתרונה אינה באמצעות כפיית סמכות בית-הדין בישראל על אדם חסר זיקה לארץ. דרך זו להפעלת סמכויות בית-הדין אינה יכולה להתקבל, גם מקום שהיא נועדה לפתור מצוקה קשה הנובעת מסרבנות גט ועגינות. הפתרון הראוי לתופעה אנושית קשה לא יימצא בהטלת מרות שיפוט ואמצעי עיכוב וכפיה על בני זוג שאין להם קשר לישראל, בדרכים החורגות מן המסגרת שהותוותה בדין. במיוחד כך הוא, מקום שהפעלת הסמכות ואמצעי הכפיה כרוכים בפגיעה קשה בזכותו החוקתית של אדם לחופש תנועה, הנמנית על חירויות היסוד של האדם. הפתרון הראוי אינו יכול לעמוד בסתירה לעקרונות יסוד של תקינות הליכי משפט, אשר אינם מתיישבים עם פתרון מחלוקות בדרכי כפיה ואמצעי לחץ שאין להם עיגון בדין, גם כאשר המחלוקות קשות וכאובות ככל שתהיינה (בג"צ 3914/92 לב נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 491, 506 (1992)). הפתרונות לסוגיה קשה ומורכבת זו עשויים להימצא בנתיבים אחרים, ובהם פיתוח מהותי של כללי ההלכה בדרך של התאמתם לצרכי האדם, השעה והמקום, ושינויים מתאימים בחקיקה. חברי, השופט רובינשטיין התייחס בפסק-דינו להיבטים אלה של הסוגיה.

בעיית העגונה היא אכן בעיה קשה, אולם אין בה בכדי להצדיק התעלמות ממושכלות יסוד של כללי הסמכות הבינלאומית. בעייתן של עגונות יהודיות שהן אזרחיות ותושבות של מדינות התפוצות, ללא כל זיקה ממשית לישראל, עשויה למצוא מענה כלשהו, ולו חלקי - גם במסגרת המשפט המדינתי של מקום מושבם של הצדדים. ואכן, שיטות משפט שונות בעולם המערבי נתנו ביטוי לבעיה זו במסגרת שיטתן המשפטית, ונקטו דרכים שונות, בחקיקה ובפסיקה, להושטת עזרה לנשים עגונות הכפופות לסמכות שיפוטן. כך למשל, במספר מקרים הכירו בתי-משפט בארה"ב בתנאי בכתובה המחייב את בני הזוג להתדיין בפני בית-דין רבני לצורך גירושיהם, ואכפו אותו כהסכם בוררות ... במדינת ניו-יורק נחקק בשנת 1983 'חוק הגט', המתנה גירושין אזרחיים בהסרת כל מגבלה החלה על הצדדים, על-ידי מבקש הגירושין (N.Y. Dom. Rel. Law 253). חקיקה דומה התקבלה אף בקנדה ובאנגליה. בשנת 1992 הוסיפה מדינת ניו-יורק את שאלת עיכוב הגט אף לרשימת השיקולים המשפיעים על חלוקת הרכוש בין בני הזוג ומזונות האישה (N.Y. Dom. Rel. Law 236B(5)(h), 6(d)), וראה גם Schwartz v. Schwartz, 153 Misc. 2d 789, 583 N.Y.S.2d 716 (Sup. Ct. Kings County 1992). מגמה זו ננקטה אף על-ידי בתי-משפט באוסטרליה (ראה A. Strum, "Jewish Divorce: What can the Civil Courts Do?" (1993) 7 Aust. Journal of Family Law 225; ראו גם: Barbara J. Redman "Jewish Divorce: What Can Be Done in Secular Courts to Aid the Jewish Woman?" 19 Ga. L. Rev. 389 (1985)). בצרפת עצמה, הוכרה עילת תביעה בנזיקין מקום בו עיכב הבעל את גיטה של אשתו לאחר שתמו הליכי גירושיהם (ז"ק נידאם, "עמדתם של בתי-המשפט האזרחיים בצרפת כלפי תביעות נגד בעלים יהודיים למסירת גט", דיני ישראל י'-י"א (התשמ"א-התשמ"ג), שפה, והנספחים שם). (יוער אמנם, כי לעיתים נשמעה ביקורת לפיה מעוררים חוקים אלו בעיה בתחום חופש הדת (E. S. Nadel, "New York's Get Laws: A Constitutional Analysis", 27 Colum. J.L. & Soc. Probs. 55, 83-90 (1993); M. Feldman, "Jewish Women and Secular Courts: Helping a Jewish Woman Obtain a Get", 5 Berkeley Women's L.J. 139 (1990); T. Rostain, "Permissible Accommodations of Religion: Reconsidering the New York Get Law", 96 Yale L.J. 1147 (1987)). מהאמור עולה, איפוא, כי בכוחן של הקהילות היהודיות בתפוצות, לעיתים בסיוען של מערכות המשפט המקומיות המוסמכות לדון בעניינם של אזרחיהן, למצוא פתרונות שונים אשר יקלו את מצוקתה של העגונה, גם ללא מעורבות מדינה אחרת בעניינם.

ראוי להעיר, כי העמדה המובעת בעניין זה אינה עומדת בסתירה לפסיקת בית- המשפט בפרשת כובאני (שם). במערכת העובדות הנתונה בענייננו, מדובר בבני זוג שעברו הליכי גירושין חלוטים בבית-המשפט האזרחי במקום מושבם, ונתגרשו מהבחינה האזרחית לכל דבר ועניין. כן ניתן בעניינם פסק מזונות ומשמורת במדינת מושבם. בעניין כובאני לא הוצגו נתונים דומים מעין אלה; יתר-על-כן, בית-המשפט שדן באותו עניין לא נזקק לשאלות ולטענות המשפטיות שהועלו בהקשר שלפנינו, וממילא לא הכריע בהן. מכאן, שאין חפיפה ברקע העובדתי, בנתונים העומדים ביסוד העניין וברובד המשפטי שעמדו לבירור בשני העניינים, ולכן ניתן לאבחנם זה מזה.

13. לסיכום הדברים: תופעת סרבנות הגט והעגינות היא אחת מן הדילמות הקשות והכאובות בענייני המעמד האישי בין בני זוג יהודים. היא מתרחשת בין בני זוג החיים בישראל, וכן בקרב בני זוג יהודים בקהילות ברחבי העולם. תופעה זו מלווה את החיים והמשפט לאורך דורות רבים, ונמצאו לה במהלך השנים פתרונות שונים בישראל ובקהילות שמחוץ לישראל. עם זאת, יש להניח כי בעיית העגינות בקהילות העולם קשה ומורכבת יותר מאחר שלא נתונים בידי בתי-הדין הדתיים בפזורה אותם אמצעים לכפיית גט הנתונים לבית-דין רבני בישראל (חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995).

14. הליך זה מעלה שאלות כבדות משקל שעניינן דרכי הפתרון הראויות לתופעת סרבנות הגט בקהילות היהודיות בעולם; בהקשר לכך עולה השאלה מהם גבולות הכוח והסמכות של בתי-הדין הרבניים בישראל לפרוש את מרות שיפוטם ואמצעי הכפיה שבידיהם על בני זוג זרים שאין להם קשר וזיקה לישראל, בין בהקשר לסרבנות גט ובין בהקשרים אחרים; מהו המרחב שבו ניתנת לבתי-הדין הרבניים בישראל סמכות שיפוט והכרעה לגבי יהדות הפזורה.
שאלות הסמכות האמורות קשות הן ומורכבות מהיבטים שונים. בתחום סרבנות הגט הן מעלות גם את שאלת היחס בין הצורך בשינוי ההסדרים הקיימים בעניין סמכות בתי-הדין הרבניים בישראל לעומת האפשרות ומידת היכולת לפתח את הדין ההלכתי הקיים בשאלות סרבנות הגט והעגינות במטרה לתת מענה להיעדר אמצעי כפיה מספיקים בתחום זה בידי מערכות השיפוט הדתי בתפוצות.

15. נכון לעת זו, לא ניתן להתמודד עם תופעות סרבנות גט בין בני זוג יהודים שאין להם זיקה לישראל על דרך הטלת מרות בית-הדין הרבני בישראל עליהם. בהיעדר זיקה פרסונלית וטריטורילית של בני זוג לישראל, אין בית-הדין הרבני יכול להחיל את סמכות שיפוטו על עניינם כדי להביא בן זוג סרבן ליתן גט לאשתו. ממילא, אין בית-הדין מוסמך להפעיל אמצעים של הגבלת תנועה ועיכוב יציאה מן הארץ על בן זוג כאמור, הנמצא במקרה בישראל לרגל ביקור. הסוגיה בדבר דרכי ההתמודדות הראויות עם תופעת העגינות ביהדות הפזורה מצויה כיום על סדר יומו של המחוקק באמצעות הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת הרב יצחק לוי המונחת לפניו. יש להניח כי במסגרת הדיון בה ייבחנו מכלול היבטיה והשלכותיה של הסוגיה הזו. בכלל זה, יש לשער כי ייבחן היחס בין הצורך בהטלת אמצעי כפיה על סרבן גט לשם התרת אישה עגונה, לבין משמעות הטלת סמכות שיפוט של בית-דין רבני בישראל על בני זוג יהודים שאין להם כל זיקה שהיא לישראל. יש לבחון האם ראוי ונכון הוא כי תוקנה לבית-הדין הרבני בישראל סמכות שיפוט בנושא התרת עגונות לגבי כל יהודי העולם באשר הם, גם מקום שלא קימת זיקה ממשית כלשהי בינם לבין ישראל; מה תהיינה ההשלכות מכך על מערכות היחסים של ישראל והפזורה היהודית, ושל ישראל עם הקהילה הבינלאומית; כן ראוי להיבחן היחס בין משקל וחשיבות זכותה של אישה להשתחרר מכבלי נישואיה, לבין הקושי והמורכבות הטמונים בהשלכות הנובעות מהפעלת סמכות בית-דין דתי בישראל על בני זוג זרים, ובכללן הפעלת אמצעי כפיה, ובהם אמצעי עיכוב יציאה מן הארץ, על בעל סרבן גט, העלול לרתקו לישראל, אליה בא לביקור קצר, לנתקו לתקופה ארוכה ממקום מושבו בחוץ לארץ, ולהפרידו ממשפחתו, מביתו, ומעסקיו. בחינה זו עשויה לכרוך גם הערכת משקלן ויעילותן של דרכי התמודדות אחרות עם בעיית עגינותן של נשים יהודיות בקהילות העולם, ובהם פיתוח פתרונות הלכתיים בעולם ההלכה אשר אפשר ועשויים הם לרכך את הקושי הטמון בהיעדר אמצעי כפיה מספיקים כנגד סרבני גט בקהילות העולם ולענות על חלק מהקשיים בסוגיה זו. כן יבחן, כך יש להניח, משקלם של אמצעים שונים הננקטים כבר כיום בשיטות משפט של מדינות שונות שנועדו להושיט עזרה לאישה עגונה הנתונה לסמכות שיפוטן.

16. קראתי את ניתוחו המקיף והמעמיק של חברי, השופט רובינשטיין, לסוגיית סרבנות הגט והעגינות על גווניה והיבטיה השונים. אני שותפה מלאה לגישתו של חברי בדבר המצוקה הגדולה המלווה את בעיות סרבנות הגט והעגינות וההכרח למצוא פתרונות ראויים לתופעה זו במיוחד בקהילות העולם בהן אין לערכאות הדתיות אמצעי כפיה מספיקים כנגד סרבני גט. וכל זאת, כדי לשחרר בני זוג מכבלי עגינותם ולאפשר להם לפתוח חיים חדשים, ולמצות בכך את זכותם לחיים עצמאיים בתחום המעמד האישי. יחד עם זאת, לא אוכל, לצערי, להסכים לדרך הפתרון המוצעת על-ידי חברי לסוגיה שבפנינו.

הדרך המוצעת מבקשת לראות את תביעת המזונות שהוגשה כתביעה למזונות מוגדלים מחמת היות האישה 'מעוכבת מחמתו להינשא' כמובנו של מונח זה בהלכה. סיווג זה של תביעת מזונות האישה מצדיק, לדעת חברי, את הפעלת סמכות בית-הדין הרבני על-פי סעיף 4 לחוק, ולדידו, 'שאלה זו של המעוכבת מחמתו להינשא ראויה לבירור'. לפיכך מציע הוא להחזיר את העניין לבית-הדין הרבני כדי שיקבע ערבות לתשלום מזונות, שבהינתנה יוכל העותר לעזוב את הארץ.

דרך פתרון זו קשה עלי מהבחינות הבאות: ראשית, אין היא מתמודדת עם מכלול היבטיה של השאלה - האם תביעת מזונות שלא אגב גירושין מכוח סעיף 4 לחוק מחייבת את קיומם של תנאי הסמכות הפרסונלית והטריטורילית של שני בני הזוג כמובנם בסעיף 1 לחוק; שנית, ובכל מקרה, גם תביעת מזונות של אישה 'המעוכבת מחמתו להינשא' אינה ביסודה תביעת מזונות 'שלא אגב גירושין' כמובנו של מושג זה בסעיף 4 לחוק. שהרי תביעה זו לא נועדה להסדיר באופן אמיתי את ענייני המזונות בין בני הזוג אגב נישואיהם, שלכך מתייחס סעיף 4 לחוק, אלא נועדה לשמש אמצעי כנגד בעל סרבן המותיר אישה בעגינותה. יוצא, איפוא, כי תוכנה של התביעה באספקלריה זו מוציא אותה מגדר תביעת מזונות 'שלא אגב גירושין', בהיות תכליתה ומטרתה להביא לגירושין. בכך, ראוי לסווג תביעה זו על-פי מהותה האמיתית כשייכת למתחם התביעות הכרוכות בגירושין, ומכאן, ברוח סעיף 3 לחוק, העוסק בעניינים הכרוכים בגירושין, נדרשים לגביה תנאי הסמכות הקבועים בסעיף 1 לחוק לצורך תביעות גירושין. מכל מקום, תביעה מסוג זה אינה נכללת בגדרו של סעיף 4 לחוק, יהיו אשר יהיו תנאי הסמכות הנקשרים להפעלתו. ומעבר לכל אלה: המשיבה, היא עצמה, לא טענה כלל כי תביעת המזונות שהגישה מקורה בהיותה מעוכבת להינשא, ובטיעוניה בפני בתי-הדין הרבניים ובעתירה בפנינו לא התייחסה כלל לתביעת המזונות באשר היא, אלא התמקדה כל כולה בתביעת הגירושין בלבד. לתביעת המזונות לא נועד כל קיום עצמאי אלא תכליתה היחידה היא לשמש קולר עליו ניתן יהיה להשעין את סמכות בית-הדין להכריע בעניין הגירושין של בני זוג יהודים חסרי זיקה לישראל. בעיני, דרך זו אינה אפשרית מבחינה משפטית, ולטעמי, אף אינה רצויה, מאחר שהיא אינה פותרת באורח ראוי ומאוזן את הדילמות הכבדות הנגזרות מהרחבת סמכותו של בית-הדין הדתי על בני זוג זרים.

בנסיבות אלה, לא אוכל לקבל את הפתרון המוצע על-ידי חברי כנתיב אפשרי להחלת סמכות בית-הדין הרבני על בני זוג זרים, והקשיים הגדולים הכרוכים בכפיית סמכות בית-הדין הדתי על בן זוג זר שאין לו זיקה אמיתית לישראל נותרים בעינם.

17. בענייננו, ומהטעמים שהובהרו לעיל, אני מוצאת כי אין לבית-הדין הרבני בישראל סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה כנגד העותר. בה בעת, תביעת המזונות שהוגשה בצד תביעת הגירושין אינה עונה לתנאי סעיף 4 לחוק מאחר, שעל-פי טיבה האמיתי, היא תביעת מזונות הכרוכה בגירושין, ואין היא תביעה למזונות 'שלא אגב גירושין' כמובנה בסעיף 4. מעבר לכך, תביעת המזונות שהוגשה על-ידי המשיבה אינה תביעה כנה, וכל מטרתה היא להקים סמכות לבית-הדין הרבני בישראל לכפות על הבעל ליתן גט - סמכות שאינה נתונה בידו ביחס לבעלי הדין בהיותם זרים. בהיעדר סמכות בית-הדין לדון בעניינם של בני הזוג, יש להורות על ביטולם של פסקי-הדין שניתנו על-ידי בית-הדין הרבני האיזורי ובית-הדין הגדול, ועל ביטולו של צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד העותר, באופן שיאפשר לו לחזור לארץ מגוריו..."

4. תביעה לגירושין

הכלל הוא כי אין בית-הדין הרבני מסדר גט, אף בהסכמת בני הזוג, אלא-אם-כן נתקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק-דין לגירושין. לפיכך, אין די בהגשת הסכם הגירושין שבין בני הזוג לבית-הדין הרבני כדי שזה יערוך את הגירושין על-ידי סידור הגט.

כלומר, גם כאשר מצויה הסכמת בני הזוג לגירושין יקיים בית-הדין תחילה את אותם שני הליכים הכרחיים המתקיימים בכל תביעה ומשפט רגילים:

האחד, עריכת דיון בנוכחות בעלי הדין ובירור נסיבות המקרה והבאת ראיות במקרה הצורך.

השני, מתן פסק דין לגירושין על יסוד ולאחר עריכת הדיון כאמור {ב"ל (איזורי ת"א) 2935/05 וולף-הן אדריאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 11700, 11702 (2006)}.

על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תביעת גירושין בין בני זוג נמצאת בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני. כלומר, בית-הדין הרבני הינו היחידי היכול לדון בתביעת גירושין שהגיש אחד מבני הזוג וברור הוא כי בית-משפט לענייני משפחה חסר כל סמכות לדון בתביעת הגירושין.

הגירושין בדיני ישראל לא נעשים על-ידי פסק-דין הצהרתי של בית-הדין הרבני, אלא על-ידי "ספר כריתות", המכונה גט. היסוד המרכזי במתן הגט הוא רצונו של הבעל. ניתן לראות בכפיית גט רצון קונסטרוקטיבי, כאשר הדין הדתי מורה על הכפיה.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט זילברג בספרו {המעמד האישי בישראל, התשי"ח, 108} כי "כדי שהגט יהיה כשר בהחלט... צריך שהוא יינתן על-ידי הבעל או מרצונו החופשי ממש או מרצונו הקונסטרוקטיבי, היינו: אחר אמירת "רוצה אני" שבאה כתוצאה מכפיה שנעשתה כדין על-ידי דין ישראל."


5. תביעה לשלום-בית ומדור ספציפי

במסגרת תביעה לשלום-בית, בית-הדין הרבני אינו מוסמך ליתן סעדים זמניים החורגים מהנדרש לצורך תביעת שלום-הבית {בג"צ 207/04 א' ג' נ' ג' ג', תק-על 2005(4), 336 (2005)}.

לפיכך, נשאלת השאלה, האם קביעת בית-הדין הרבני בנוגע למדור ספציפי לאישה, ובכלל זה לפטור אותה מתשלום דמי שימוש, יכולה הייתה להינתן במסגרת תביעה לשלום-בית?

שאלה דומה זו התעוררה ב- בג"צ 254/81 {משה נעים נ' בית-הדין הרבני, פ"ד לו(2), 205 (1982)} שם הוגשה עתירת הבעל נגד קביעת בית-הדין הרבני כי האישה זכאית לגור בדירת הצדדים ואף ניתן צו האוסר על הבעל להפריע לאישה להתגורר בדירה. בעתירתו טען הבעל כי בית-הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בבקשת האישה בעניין מדור בדירת המגורים במסגרת התביעה לשלום-בית, מאחר ועניין זה שייך למדור האישה כחלק מתביעת המזונות שבסמכות בית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה}.

בית-המשפט העליון, במקרה זה, דחה את טענת הבעל וקבע כי "ניתן לראות את הצו של בית-הדין, אשר אסר על הבעל להפריע למגורי האישה בווילה, כעניין הנכלל בתחומי תביעה לשלום-בית. בצו זה לא נקבע כל הסדר קבוע בדבר מדור האישה והילדים, אלא הוא נועד רק למנוע מהבעל להפריע לאישה ולילדים לגור באותה דירה, שנועדה למגורי בני המשפחה. אין לראות במתן צו כזה חריגה מתחומי סמכותו של בית-הדין לדון ולהחליט בענייני נישואין".

ב- ע"מ (מחוזי חי') 527/07 {ל' ו' נ' ג' ו', תק-מח 2007(2), 7198, 7202 (2007)} נדונה השאלה מהי מעמדה ותוקפה של החלטת בית-הדין הרבני אשר קבעה מדור ספציפי לאישה במסגרת תביעה לשלום-בית? וכן האם יש בכוחה לחסום תביעה לתשלום דמי שימוש שהוגשה על-ידי הבעל לבית-המשפט לענייני משפחה?

במקרה זה, במסגרת תביעה לשלום-בית שהגישה האישה לבית-הדין הרבני, קבע בית-הדין כי "לאחר עיון בבקשת ב"כ האישה ובחומר שבתיק והעולה ממנו שהבעל תובע גירושין ולא הצדיק ולא הוכיח את תביעתו לעילת גירושין אלא ההיפך הוא הנכון שנראה שיש אמת בטענות האישה והיא מעוניינת בשלום-בית נראה שהאישה אכן זכאית למדור ספציפי."

בנוסף קבע בית-הדין הרבני כי הבעל אינו רשאי לקבל דמי שכירות בגין מגורי האישה בדירה.

כב' השופטת יעל וילנר, בקבלה את הערעור {כב' השופט יצחק עמית הצטרף לדעתה} {תוך ביטול חיוב האישה בדמי שימוש} קבעה כי החלטת בית-הדין הרבני למדור ספציפי ניתנה במסגרת סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני לדון בתביעת האישה לשלום-בית, שהיא באה בגדר "ענייני נישואין" כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין).

במקרה דנן, ההחלטה למדור ספציפי, ובכלל זה ההחלטה לפטור את האישה מתשלום דמי שימוש, הינה החלטת ביניים שאינה באה להסדיר באופן קבוע את זכויות האישה למדור ואינה באה לגרוע מהזכויות הקנייניות של הבעל בדירה.

הפטור שניתן לאישה מתשלום דמי שימוש, מאפשר את קיום המדור הספציפי ולפיכך מהווה חלק בלתי-נפרד הימנו, והכל במטרה להביא את הצדדים לשלום-בית.

לפיכך, ההחלטה, על כל מרכיביה, ניתנה כדין במסגרת התביעה לשלום-בית, שהיא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני ובשים-לב כי החלטה נשוא הערעור אושרה בערעור על-ידי בית-הדין הרבני הגדול.

עוד נקבע כי כל שינוי בהחלטת בית-הדין הרבני, ראוי שייעשה מטבע הדברים, על-ידי אותה ערכאה שנתנה את ההחלטה, קרי, בית-הדין הרבני. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו בו לבית-הדין נתונה סמכות ייחודית לדון בענייני נישואין וגירושין ובכלל זה, בתביעה לשלום-בית - בגידרה ניתנה ההחלטה למדור ספיציפי.

מן האמור לעיל עולה, כי תביעת הבעל לבית-המשפט לענייני משפחה לדמי שימוש, הקדימה את המאוחר, והיה עליו לפנות תחילה לבית-הדין הרבני בבקשה לעיון חוזר בהחלטה, נוכח שינוי הנסיבות הנטען על ידו.
ככלל, הנסיבות החדשות, אכן מצדיקות בחינה מחודשת של ההחלטה אולם, כל עוד לא שונתה החלטה זו, מהווה היא מחסום מהותי, בפני כל החלטה של בית-משפט לענייני משפחה העומדת בסתירה להחלטת בית-הדין הרבני.
עוד נקבע כי קביעה לפיה יש לחייב את האישה בדמי שימוש, אינה עולה בקנה אחד עם חובת הבעל לספק לה מדור חלופי ראוי.

בנוסף, מהראיות עולה כי בעת שהבעל חוייב במזונות האישה עמדה בפני בית-המשפט מסכת עובדתית לפיה המערערת מתגוררת בדירה - ללא תשלום דמי שימוש ובכך, למעשה, נושא הבעל במדורה של האישה. הנחה בסיסית זו השליכה, בוודאי, על מכלול השיקולים ששקל בית-המשפט בעת פסיקת סכום המזונות.

חיוב האישה בדמי שימוש פוגע איפוא במערך האיזונים אשר נערכו בנידון זה, ומחייב עיון מחודש בסוגיית דמי המזונות. לפיכך, כל עוד לא מחוייב הבעל במדור חלופי ראוי לאישה, ולחילופין, כל עוד לא נדון מחדש שיעור המזונות לו זכאית האישה, הרי היא זכאית להמשיך ולהתגורר בדירת בני הזוג ללא תשלום דמי שימוש {ראה גם בג"צ 5969/94 אקנין נ' בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה, פ"ד נ(1), 370 (1994)}.




6. הכרזת אישה "מורדת" ו"מעין מורדת"

בהלכה קיימים שני סוגים נפרדים של "מורדת" שכל אחד יכול להביא לשלילת מזונותיה של אישה:

האחד, מדיני מורדת. בית-הדין הרבני, לאחר התראה, הפצרות באישה שתימלך בדעתה ואם היא לא חוזרת בה, יכריז עליה כמורדת, בעלה יהא רשאי לגרשה והיא תאבד כתובתה וכתוצאה מכך תאבד גם את מזונותיה.

השני, לפי הכלל שאין אדם חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו והיא נחשבת ל"מעין מורדת". נעיר כי זו טענת הגנה ראויה בתביעת מזונות {ראה גם בג"צ 206/70 שרגאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, ירושלים, פ"ד כד(2), 487 (1970)}.

הסוג הראשון כאמור מהווה שאלה של סטטוס ומכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), הוא נמצא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני.

לעומת זאת, בסוג השני של "מורדת" מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה להכריע מכוח סעיף 76 לחוק בתי-המשפט וזאת לצורך בירור תביעת אישה למזונותיה {ראה גם ע"א 634/61 מקיטן נ' מקיטן, פ"ד טז(2), 945 (1962)}. כאן אין קביעת סטטוס אלא זו קביעה ad hoc לצורך אותו עניין בלבד.

פסק-דין של בית-הדין הרבני הקודם לתביעת מזונות, אשר קובע כי האישה הינה מורדת, סותם הגולל על תביעת מזונות המוגשת לבית-המשפט לענייני משפחה וזה האחרון אינו רשאי להתעלם מקביעתו של בית-הדין הרבני {ראה גם ע"א 159/68 גבאי נ' גבאי, פ"ד כב(2), 451 (1968)}. ברם כאשר בית-הדין הרבני קובע כי אין לאישה דין מורדת מכוח דיני המורדת, עדיין מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לבחון השאלה האם לצורך מזונותיה של האישה יש לראותה כ"מעין מורדת" אשר עקב התנהגותה מפסידה מזונותיה {השווה ל- בר"ע 63/71 בן גיגי נ' בן גיגי, פ"ד כה(1), 729 (1971)}.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 3127/90 {שרון בביאן נ' עופר בביאן, תק-מח 93(2), 118 (1993)} נדונה שאלת זכאותה של האישה למזונותיה. בכתב הגנתו טען הבעל כי האישה מורדת, עזבה את הבית ללא סיבה ולפיכך אינה זכאית למזונותיה.

לאור העובדה כי בית-הדין הרבני הגדול לא קבע כי דין האישה הוא דין "מורדת", קבע בית-המשפט כי בסמכותו לדון בשאלה האם יש לראות באישה "מעין מורדת", המפסידה את מזונותיה. בית-המשפט במקרה זה קבע כי, האישה הצליחה להוכיח לבית-המשפט כי עזבה את המגורים המשותפים לה ולבעלה עקב אלימות מילולית ופיזית מצידו, ולפיכך השכילה להראות טעם מבורר לעזיבתה.

ב- ע"א 155/83 {זויה ברמן נ' גריגורי ברמן, פ"ד לח(2), 231 (1984)} המערערת (זויה ברמן) הגישה לבית-המשפט המחוזי בירושלים {כיום בית-המשפט לענייני משפחה}, תביעה להחזקת הילדים, שנולדו לה מנישואיה למשיב, וכן לתשלום מזונותיהם על ידיו.

המשיב העלה טענת חוסר סמכות בהסתמכו על תביעות שהגיש לבית-הדין הרבני שלושה ימים קודם להגשת תביעת האישה, ובהן: (א) להחזקת הילדים; (ב) תביעה להכריז על אשתו כמורדת, בה נתבקש בית-הדין גם לפסוק בזכותו להמשיך ולהחזיק בילדים בטענה שאין האישה מסוגלת לתפקד כהלכה כאם; (ג) תביעה לשלום-בית; (ד) בקשה לצו מניעה האוסר על האישה להוציא את הילדים מרשותו.

טענת חוסר הסמכות התקבלה. כב' השופט י' וייס, הורה על העברת הדיון לבית-הדין הרבני, שנתפס, לדעתו, לסמכות, הואיל ותביעת מורדת היא מענייני נישואין במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ואילו התביעה להחזקת הילדים היא בגדר טפל ההולך אחר העיקר.

במקרה זה נקבע כי אין ספק שתביעת מורדת אכן עניין שבנישואין הוא ועל-כן, מוקנית הסמכות לדון בכגון דא, מכוח סעיף 1 לחוק בתי-דין רבניים, לבית-הדין הרבני.


7. הכתובה

ענייני נישואין וגירושין נמצאים תחת שלטונו המוחלט של בית-הדין הרבני. הפסיקה נתנה פירוש רחב למונח "ענייני נישואין" הכולל בתוכו את מכלול הזכויות והחובות הנובעות ממעמד הנישואין, לרבות הזכויות והחובות הממוניות {ביד"מ 1/50 סידיס נ' יו"ר ההוצאה לפועל, פ"ד ח' 1020 (1954)}.

כלומר, כל תביעה כספית הנובעת ממעמד הנישואין, לרבות תביעת הכתובה, נכללת בגדרי הביטוי "ענייני נישואין". על כן, עניין תביעת הכתובה הינו באופן מהותי בסמכותו של בית-הדין הרבני {בג"צ 9858/07 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2008(1), 5924, 5925 (2008)}.

בפרשת ע"מ (מחוזי ב"ש) 101/08 {פלונית נ' פלוני, תק-מח 2008(4), 10838, 10843 (2008)} נקבע כי בית-הדין הרבני היה מוסמך לדון בגירושין שבין בני הזוג, גם מכוח הסכמת המערערת. במקרה עלתה השאלה, האם רשאית המערערת לסייג הסכמה זו בכל הקשור לכתובתה.

כלומר, מהי המשמעות של עמדתה לפיה, היא אינה מסכימה שבית-הדין הרבני ידון בנושא הכתובה, הגם שהסכימה שידון בנושא הגירושין? האם פיצול שכזה אפשרי? והאם ראוי להכיר בו?

בית-המשפט פנה להגדרה הקבועה שבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) ושאל עצמו האם עסקינן בסוגיה רכושית מובהקת או נושא שמהווה חלק בלתי-נפרד מענייני נישואין וגירושין?

ב- בג"צ 2621/00 {לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נד(3), 809, 814 (2000)} קבע כב' השופט א' ברק כי הוא נוטה לדעה כי "זכויות האישה כלפי בעלה על-פי הכתובה נכללות בגדר 'ענייני נישואין וגירושין'. עם זאת אין לנו צורך להחליט בדבר, ואני מבקש להשאיר שאלה זו בצריך עיון." בית-המשפט קבע בפרשת פלוני {בג"צ 9858/07 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2008(1), 5924, 5925 (2008)} כי ענייני נישואין וגירושין נמצאים תחת שלטונו המוחלט של עיקרון הדין האישי-הדתי וזאת על-פי הקביעה שבסימן 51(1) לדבר המלך ומועצתו, 1922 ושבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין).

הפסיקה נתנה פירוש רחב למונח "ענייני נישואין" המופיע בסימן 51(1) וסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים (נישואין וגירושין) ככולל את מכלול הזכויות והחובות הנובעות ממעמד הנישואין, לרבות הזכויות והחובות הממוניות.
כלומר, כל תביעה כספית הנובעת ממעמד הנישואין, לרבות תביעת הכתובה, נכללת בגדרי הביטוי "ענייני נישואין" {מנשה שאוה הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית, 2001, 225}. לפיכך, תביעת הכתובה הינו באופן מהותי בסמכותו של בית-הדין הרבני.

העולה מן המקובץ, שאם המבחן הוא "עניני נישואין וגירושין", הרי הכתובה היא גם עניין של נישואין וגם עניין של גירושין. הכתובה מהווה חלק בלתי-נפרד מהחופה ואף מהווה תנאי לעצם קיומם של הנישואין. יישומה מתרחש במצב בו הסתיימו הנישואין, מוות או גירושין. בין היתר, זוהי מטרתה. מכאן, מתבקשת המסקנה שעניין הכתובה של יהודים שהינם אזרחי המדינה ותושביה הוא תחת שיפוטו הייחודי של בית-הדין הרבני וכפי שנקבע בפסיקה.

כאמור לעיל, ב- ע"מ (מחוזי ב"ש) 101/08 {פלונית נ' פלוני, תק-מח 2008(4), 10838, 10843 (2008)} נדונה השאלה, מהי משמעות דברי המערערת שהיא מסכימה שבית-הדין הרבני ידון בגירושין של בני הזוג אך לא מסכימה כי בית-הדין הרבני ידון בעניין הכתובה?

ודוק, המדובר בזוג המשתייך לעדה הקראית ועל כן מכוח הנוהל של בית-הדין הרבני, הסכמתם הינה תנאי שבית-הדין הרבני מציב כדי לדון בעניינם.

במקרה דנן, המערערת עמדת על הסכמתה שבית-הדין הרבני ידון בנושא הגירושין. היא לא חזרה מעמדה זו בשום שלב. המערערת היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין והיתה מודעת למחלוקת שקיימת בין הצדדים. הסכמתה שבית-הדין הרבני ידון בעניין הגירושין הינה עקבית וברורה.

לאור האמור, בית-המשפט קבע כי הסכמה זו של המערערת מחייבת אותה. משהסכימה, היא לא יכולה להכתיב לבית-הדין הרבני את עמדותיו המשפטיות. כלומר, משמעות הסכמת המערערת שבית-הדין הרבני ידון בעניינה היא סוגיה נורמטיבית. לא בעל דין יקבע עבור בית-הדין הרבני מהו עניין נישואין או גירושין שכן, זוהי שאלה משפטית מובהקת.

בתיק תיק מס' 3935/ס"ג {א (האישה) נ' ב (הבעל), בבית-הדין הרבני תל-אביב-יפו מיום 11.3.03, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים} האישה הביעה את רצונה שבית-הדין הרבני ידון ויפסוק במכלול ענייני הרכוש וגם בתביעתה לכתובה. בית-הדין הרבני קבע כי עניין הכתובה הוא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני בהיותו חלק מ"ענייני נישואין" כמשמעותם לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין).

בהמשך להחלטתו קבע בית-הדין הרבני כי "כאשר על-פי יוזמת אחד מבני הזוג מתקיים דיון בענייני הרכוש בבית-המשפט, מתקשה בית-הדין הרבני בדרך-כלל, לדון בעניין הכתובה. לעומת זאת, הדיון המאוחד בבית-הדין במכלול ענייני הרכוש, לרבות בחיוב הכתובה, מייעל את הדיון באופן שאין למעלה הימנו ומאפשר לבית-הדין להכריע בכך במהירות וביעילות."







8. סמכות לפי הסכמה – סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין)

8.1 כללי

סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 קובע כדלקמן:

"9. שיפוט על-פי הסכמה
בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל-'דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1947-1922' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית-דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית-דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך."

ככלל, הסמכות לבית-הדין הרבני יכול שתינתן מכללא ואולי אף בשתיקה {ראה גם פרק 6, סעיף 2}. בג"צ לא ייזקק לטענת חוסר סמכותו של בית-הדין הרבני, אלא אם עוררה העותר בהזדמנות הראשונה שהיתה לו. כמובן, שהזדמנות זו צריכה להיות סבירה, ולא כל דיון שנתקיים בין הצדדים עשוי לשמש הזדמנות ראשונה שהיתה לו.

נעיר כי בעל דין שהשתתף בישיבה הראשונה של בית-הדין הרבני, בה אוחדו תיקים ונקבעו מועדים לדיון, ולא עורר שאלת הסמכות - לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה לעורר את השאלה לפני שניגש בית-הדין הרבני לדיון בגוף התביעה, באשר הזדמנות כזאת אינה סבירה.
8.2 תביעת גירושין

ב- בג"צ 141/71 {רחל ג' הספל נ' בית-הדין הרבני האיזורי תל-אביב-יפו, פיליפ ג' הספל, פ"ד כה(2), 471 (1971)} נתעוררה שאלת סמכותו של בית-הדין הרבני על-פי הסכמה, בתביעת גירושין שהגיש הבעל נגד אשתו, מהיות הבעל אזרח ותושב ארצות הברית.

העותרת לא הסכימה לשיפוטו של בית-הדין הרבני בתביעת בעלה לגירושין.

לפיכך נקבע כי כשאחד מבני הזוג אינו אזרח או תושב המדינה, אין בית-הדין הרבני מוסמך בעניין נישואין וגירושין, אלא, בהסכמת הצדדים.


8.3 חלוקת רכוש

בתיק מס' 2-21-1510 {א' י' נ' א' נ', בבית-הדין הרבני האיזורי ברחובות, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים} הגיש הבעל ביום 1.10.03 תביעת גירושין בה כרך את עניין משמורת הילדים, מזונות האישה וחלוקת הרכוש.

לעומת זאת, האישה הגישה ביום 13.11.03 כתב הגנה בתביעת הגירושין ובכל שנכרך בה וכן שתי תביעות. האחת, תביעה למשמורת ילדים והסדרי ראיה לנתבע. השניה, תביעה לביטול הסכם "שלום-בית" שהינו למעשה הסכם יחסי ממון בין בני הזוג שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני.

בכתב הגנתה של האישה נגד תביעת הגירושין והכרוך בה, משיבה האישה בצורה עניינית לכל הטענות הנטענות על-ידי הבעל בתביעת הגירושין. יודגש, כי בכתב ההגנה אין מילה וחצי מילה נגד סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין.

יתרה מזאת, גם בדיון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני נכנסה תחילה באת-כוח של האישה לגופם של העניינים המהותיים שבמחלוקת ורק בשלב מאוחר יותר החלה לטעון כי אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בעניין הרכוש.

בעניין זה קבע בית-הדין הרבני כי טענת חוסר סמכות יש לטעון בהזדמנות ראשונה ובטרם כניסה לגופו של עניין. בשל הסיבה כי באת-כוח האישה לא עשתה כן בכתב ההגנה, יש ללמוד מכך על הסכמה לסמכות בית-הדין הרבני לדון באותם עניינים שנכרכו בגירושין, ואשר באה עליהם התייחסות מפורטת בכתב ההגנה.

בית-הדין הרבני בהחלטתו מציין כי האישה, בכתב הגנתה, מנתה את הרכוש שיש לה יחד עם הבעל, כגון: דירה בת 5 חדרים, חסכונות משותפים, זכויות כספיות בשתי חברות ביטוח, זכויות סוציאליות, פנסיוניות, וקרנות השתלמות.

בנוסף, באחד מסעיפי כתב ההגנה מבקשת האישה מבית-הדין הרבני כי יורה, בין היתר, "כי הצדדים יתגרשו, לאחר הסדרת כל ענייני הרכוש הכרוכים בגירושין".

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין הרבני כי למעשה במקרה דנן, יש לנו הסכמה ועתירה מפורשת מצד האישה שבית-הדין הרבני ידון בענייני הרכוש הכרוכים בגירושין, ואשר הסדרתם דרושה כדי לחסל באופן יעיל את המחלוקות שבין הצדדים.

בנוסף, בית-הדין הרבני קבע כי האישה לא חלקה על סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניין מזונות האישה, ועל-כן, יש לראות זאת כהסכמה מצידה לסמכות בית-הדין.


8.4 משמורת ילדים, חינוכם והחזקתם

שתיים הן הדרכים בהן יכול לקנות בית-הדין הרבני סמכות לדון בשאלת חינוך הילדים {ראה גם פרק 3, סעיף 3}.

הדרך הראשונה היא כריכת סוגיית החינוך בתביעת הגירושין שמוגשת לבית-הדין הרבני על ידי אחד הצדדים, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) {ראה גם בש"א (משפחה יר') 53752/07 ד' ב' דרכון צרפתי נ' ח' ב', תק-מש 2007(3), 694 (2007) המתייחס לענייני משמורת והסדרי ראיה}.

הדרך השניה בה יכול בית-הדין הרבני לקנות סמכות בשאלות חינוך הילדים היא מכוח הסכמתם של הצדדים, לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), המעניק סמכות שיפוט ייחודית.

הסכמתם של הצדדים יכול שתהא מפורשת ויכול שתלמד מכללא. כך למשל, עצם ההתדיינות בבית-הדין הרבני ללא העלאת טענת היעדר סמכות עשויה להצביע על הסכמת הצדדים {ראה למשל בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1), 365 (1984)}.

זאת ועוד. נדגיש כי הסכמה מפורשת או מכללא לסמכות שיפוטו של בית-הדין הרבני, הניתנת על-ידי האפוטרופסים הטבעיים בעניין תביעה הקשורה בחזקה ואפוטרופסות על ילדם, לא רק בשם עצמם היא ניתנת אלא גם בשם ילדיהם" {ראה למשל בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1), 365 (1984); בג"צ 86/55 דרעי נ' יו"ר ההוצל"פ ירושלים, פ"ד ט 1938, 1944 (1955)}.

ב- בג"צ 7395/07 {פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, תק-על 2008(1), 418 (2008)} העלתה העותרת מספר טענות באשר להיעדר סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בשאלת חינוכן של הקטינות.

כב' השופטת עדנה ארבל, בדחותה טענות העותרת קבעה כי אין לבחון את שאלת כריכת סוגיית החינוך בתביעת הגירושין שהוגשה על-ידי משיב מס' 3 לבית-הדין הרבני, הואיל והעותרת הסכימה מפורשות בהסכם הגירושין כי בית-הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בשאלה זו.

אם בכך לא די, הרי שלאורכו של ההליך כולו אשר התנהל בבית-הדין הרבני העותרת לא העלתה ולו טענה אחת באשר להיעדר סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניין זה ומכאן נלמדת אף הסכמתה מכללא.

ב- תיק מס' 1-64-2184 {ב' נ' א', בבית-הדין הרבני האיזורי ברחובות שניתן ביום 27.11.03, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים} הגישה האישה בקשה למחיקה על-הסף של התביעה בעניין חינוך הילדים, ותביעת האב לדון בכך.
במקרה דנן, נתן בית-הדין הרבני ביום 27.8.03 החלטה מפורטת ובה קבע כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין לרבות חינוך הילדים. יודגש, כי על החלטה זו לא הוגש ערעור.

למרות זאת, טען בא-כוח האם כי בית-הדין הרבני נעדר סמכות. אחת מטענותיו של בא-כוח האישה כי ביום 1.9.03 הגיע הבעל למשרדו וביקש ממנו להגיע להסכמה בעניין משמורת הילדים. לאור האמור, נערך ונחתם הסכם אשר אושר, בהסכמת הבעל, בבית-המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. הסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין ביום 2.9.03.

לאור הסכם הנ"ל מבקש בא-כוח האישה להסיק כי בנסיבות אילו, יש לראות בכך ויתור מצד הבעל על סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בסוגיית חינוך הילדים. בית-הדין הרבני דחה טענה זו וקבע כדלקמן:

"לאחר העיון, נראה לנו להשיב על כך בשלילה.

כך גם בפסקה השניה של סעיף 7 להסכם זה, ישנה חזרה והדגשה, שאין האב מוותר או מוחל על עניין כלשהו הקשור בילדים, לרבות המשמורת, והוא עומד על בירור תביעותיו אלה לגופן בבית-הדין.

בקשר להסכם הנ"ל התקיים דיון בבית-הדין, ולאחר העיון ניתן לו תוקף של פסק-דין. יוזכר, כי בעבר כבר נדון הסכם קודם של הצדדים בבית-הדין, ועל-אף בקשת הצדדים סרב בית-הדין לאשרו...

כאמור, טוען בא-כוח האם כי מאוחר יותר, ביום 1.9.03, בקשו הצדדים מבית-המשפט לאשר הסכם פשרה בקשר למשמורת הילדים והסדרי ראייתם. מעיון בבקשה שצילומה הוגש לנו עולה, כי מדובר בבקשה קצרה בת חצי עמוד, אשר נחתמה על-ידי בא-כוח האם מצד אחד ועל-ידי האב בעצמו מצד שני. האב לא היה מיוצג בעריכת ההסכם. בא-כוח האם בעצמו מודה כי הבקשה נוסחה במשרדו, והיא נשלחה משם, כנראה באמצעות הפקס', לבית-המשפט.

באשר למשמעות של חוסר ייצוג בענייני משפחה, ראו: רע"א 6810/97 יהודית בן שושן נ' רוברט בן שושן, פ"ד נא(5), 375 (1997). בהתאם לכך ובנסיבות העניין, לא ניתן לראות בחתימת האב על 'בקשה למתן פסק-דין בהסכמה', משום ויתור על זכויותיו בקשר לסמכות בית-הדין הרבני. יש לראות חתימתו זו על רקע רצונו להסדיר במהירות האפשרית את נושא ביקורי הילדים. הא ותו לא. בל נשכח, כי קודם לכן, כאשר הבעל היה מיוצג, הודגש חזור והדגש כי מבחינת האב הסמכות נשארת לבית-הדין. לו היתה הכוונה לוותר על אותה הסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין, מן הדין היה לציין זאת במפורש. ניתן לומר, כי האב סבר, שכשם שההסכם שהוגש לאישור בית-הדין, הסדיר סוגיות מסויימות והשאיר אחרות במחלוקת, כך גם ההסדר שהוגש לאישור בית-המשפט, הסדיר אך ורק את הנושא שהוגש לאישור, בצורה המצומצמת שנוסחה שם.

זאת ועוד. בשולי הבקשה הוכנה מראש מקום לחתימת בית-המשפט לאחר המילים: 'פסק-דין. הנני נותנ/ת תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה הנ"ל'. על דברים אלו באה חתימת השופטת חנה קיציס בתאריך 2.9.03. כפי הנראה, לא היתה כל התייצבות של בעלי הדין בפני בית-המשפט עובר לחתימה.

בשונה מבית-הדין הרבני, שדן במקרה זה בסוגית טובת הילדים ואף ביקש תסקיר של פקידת סעד, בית-המשפט לא עסק בסוגיית טובת הילדים. הוא אישר את ההסכם כמות שהוא. אף שניתן להסכם 'תוקף של פסק-דין', אין לראות בכך, בנסיבות העניין דנן, משום פסק-דין היוצר סמכות נמשכת לדון בעתיד בסוגיה זו. יפים לעניין זה דברים שנכתבו ב-בג"צ 8578/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002) (להלן: בג"צ חליווה):

'בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק-דין על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (ראו בג"צ 9539/00 איתן נ' בית-הדין הרבני האיזורי ירושלים, פ"ד נו(1), 125, 133 (2001)).'

איננו מתעלמים מכך שסוגיית החזקת הילדים, הינה באופיה סוגיה בעלת אופי מתמשך, אבל לא ניתן לראות בפעולה הטכנית שבוצעה על-ידי בית-המשפט, עם כל הכבוד, משום דיון בעניין החזקת הילדים והסדרי ראייתם. בית-המשפט לא 'דן ופסק'.

יש לתת גם את הדעת כי על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תקנה 258כו, היה על בית-המשפט להסביר לבעלי הדין, לפני אישור ההסכם, את משמעות הוראותיו, והיה עליו לברר שהם ערכו אותו בהסכמה חופשית. דברים אלו, כנראה, לא נעשו כאן.

לאור האמור, הננו קובעים כי לבית-הדין הרבני סמכות לדון בעניין חינוך הילדים מכוח כריכה מפורשת בעניין הגירושין, תוך שהיתה כוונה להמשיך ולדון בכך לאחר הגירושין."

ב- בג"צ 2898/03 {פלונית ואח' נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נח(2), 550 (2004)} קבעה כב' השופטת ד' ביניש כדלקמן:

"6. השאלה המונחת לפתחנו הינה האם בדין פסק בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בתביעה החדשה שהגיש המשיב להעברת החזקת הבנות לידיו ולאיסור על הגירתן מישראל. אין חולק כי בית-הדין הרבני חסר סמכות ראשונית-מקורית להיזקק לתובענה האמורה: ראשית, המשיב הגיש את תביעתו החדשה לבית-הדין הרבני לאחר שהתגרש מהעותרת; לפיכך, אין מדובר בסמכות שיפוט ראשונית מכוח כריכה בתביעת גירושין, כאמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי-דין רבניים). שנית, בפתח הדיון הראשון שקיים בית-הדין הרבני בתביעתו החדשה של המשיב, הביעה העותרת התנגדות מפורשת לסמכותו של בית-הדין. אשר-על-כן, אין לומר כי בית-הדין רכש סמכות שיפוט מקורית בתביעה האמורה, מכוח הסכמה של העותרת לפי סעיף 9 לחוק האמור...

8. האם בית-הדין הרבני רכש סמכות לדון בתביעתו החדשה של המשיב, מכוח הסכמה קודמת בין ההורים בנוגע לסמכות שיפוטו? בא-כוח המשיב הפנה בעניין זה לסעיף 19 להסכם הגירושין, במסגרתו נקבע, כאמור, כי 'כל עניין הכרוך בשאלות מהותיות כגון, חינוך הילדים, בריאותם וכיוצ"ב, ייעשה וייקבע על-ידי בני הזוג, ובכל מקרה של מחלוקת בין ההורים, תובא המחלוקת להכרעת בית-הדין הרבני'. לשונו ונוסחו של סעיף 19 הנ"ל על רקע יתר סעיפיו של הסכם הגירושין, מלמדים כי הסכמת הצדדים להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט בעתיד, הוגבלה לסוגיות שלא נקבע ביחס אליהן הסדר מפורש במסגרת הסכם הגירושין - כגון: חינוך הבנות או בריאותן. לא שוכנענו כי בסעיף האמור הסכימו הצדדים להקנות לבית-הדין הרבני סמכות לדון בשינוי עתידי של הסדרי המשמורת והראיה שנקבעו במסגרת הסכם הגירושין.

המשיב הוסיף וטען בפנינו כי העותרת לא התנגדה בעבר לכך שבית-הדין הרבני יאשר הסדר מוסכם לעניין יציאת הבנות מהארץ לצורך חופשה בחו"ל. לטענתו, יש בכך כדי ללמד על הסכמתה של העותרת לסמכות שיפוטו של בית-הדין הרבני בעניינן של הבנות. טענה זו דינה להידחות: ההסדר האמור הוגש לאישורו של בית-הדין הרבני בהסכמת הצדדים, לאחר שבית-הדין הורה על עיכוב יציאתן של הבנות מהארץ במעמד צד אחד לבקשת המשיב. בנסיבות אלה, בית-הדין אכן היה המוסמך לבטל את הצו שיצא מלפניו ואין בהגשת ההסדר לאישורו של בית-הדין הרבני, כדי ללמד על הסכמת העותרת לסמכותו של בית-הדין בנוגע להחזקת הקטינות או בנוגע לקביעת מקום מגוריהן בעתיד.

נוכח מכלול הטעמים שהובאו עד כה, מתבקשת המסקנה כי בית-הדין הרבני חסר סמכות מקורית או נמשכת לדון בתביעת המשיב להעברת החזקת הבנות לידיו ולאיסור על הגירתן מהארץ; לפיכך, דין העתירה להתקבל ודינו של הצו על תנאי להפוך למוחלט.

9. מעבר לנדרש, נציין כי אף אילו במסגרת הסכם הגירושין ביניהם, היו העותרת והמשיב מסכימים להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט נמשכת בנוגע להחזקת הבנות ובנוגע לקביעת מקום מגוריהן, כנטען על-ידי המשיב, לא היה בכך כדי למנוע מהקטינות להגיש תביעתן להגירה ולשינוי הסדרי ראיה בבית-המשפט לענייני משפחה. להלן טעמינו לכך.

כידוע, קובע סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 כדלקמן:

'9. שיפוט על-פי הסכמה
בענייני המעמד האישי של יהודים... אשר בהם אין לבית-דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית-דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.'

כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה משכבר הימים כי בתביעה להחזקת ילדים, הקטין הוא צד 'נוגע בדבר', ולפיכך שיפוטו של בית-הדין הרבני מותנה גם בהסכמתו (ראו: בג"צ 86/55 דרעי (נחום) נ' יושב-ראש ההוצאה לפועל ואח', פ"ד ט 1938, 1944 (1995)).

בנסיבות המקרה שלפנינו, אף אילו היו בני הזוג מסכימים במסגרת הסכם הגירושין להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט בנוגע למשמורת הבנות ובנוגע לקביעת מקום מגוריהן, לא היה מקום לראות את הקטינות כמי שנתנו הסכמתן לכך: ראשית, העותרת והמשיב לא חתמו על ההסכם בשם הקטינות; לפיכך, ספק אם הם התיימרו לייצג את הבנות כאפוטרופסים שלהן במסגרת הסכם הגירושין, ולכבול את הקטינות לתניית השיפוט בסעיף 19 להסכם הגירושין. שנית, אף אילו צויין בהסכם בין ההורים כי הוא נערך בשמן של הקטינות, לא היה בכך בלבד כדי להועיל. הלכה פסוקה היא כי ככלל, קטינים אינם כבולים לתוכן הסכמים שנערכו בעניינם במסגרת הליך גירושין בין ההורים, ואין הם קשורים לערכאה השיפוטית שנבחרה על-ידי הוריהם. הטעם לכך נעוץ בחשש כי במסגרת מאבק הגירושין, עיקר מעיינם של ההורים נתון לסידור ענייניהם האישיים, והם עלולים - ולו מבלי דעת או בהיסח-הדעת - שלא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרסים של ילדיהם ועל טובתם. מטעם זה, נפסק כי הסכם גירושין בין הורים שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין יחייב את הקטינים, רק כאשר ברמה הדיונית עניינם של הקטינים נבחן לגופו כעניין עצמאי ונפרד מיתר סוגיות הגירושין, וברמה המהותית שוכנעה הערכאה המוסמכת כי ההסכם בין ההורים משרת את טובת הקטין..."


8.5 מזונות ילדים

סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים יכול ותוקנה לו מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ומכוח הסכמה בלבד. בית-הדין הרבני, לעולם, אינו קונה סמכות לדון במזונות ילדים קטינים מכוח כריכת עניין זה בתביעת גירושין {ראה גם פרק 3, סעיף 9}.

הגם שבקשה משותפת לאישור הסכם גירושין ולמתן פסק-דין לגירושין - תביעה לגירושין – הרי הסכמת ההורים באותו הסכם באשר למזונות ילדיהם הקטינים אינה מחייבת את הילדים ואלה רשאים וזכאים לתבוע את מזונותיהם בבית-משפט לענייני משפחה, בתביעה עצמאית משלהם.
אשר לסמכותו הנמשכת של בית-הדין הרבני לחזור ולהידרש לשאלת מזונות ילדים קטינים זו נקנית בידיו אם נדרש הוא לשאלת מזונות הילדים, בגדר סמכותו המקורית, בדיון ממצה וענייני בנפרד להליך הגירושין.

אם כן, עניין מזונות הקטין אינו נמנה על העניינים שלגביהם מוקנית לבית-המשפט סמכות הכרעה ייחודית, שכן, בית-הדין הרבני גם יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטין, על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין). כלומר, אם ניתנה הסכמה לשיפוטו של בית-הדין הרבני על-ידי שני הוריו של הקטין גם בשמם וגם בשם הקטין, דהיינו, כשהקטין הינו צד להליכים ועניינו נדון לגופו ונפסק בו {בש"א (י-ם) 55287/03 ד' ד' נ' ד' י', באמצעות אמה ד' צ', תק-מש 2004(2), 561 (2004); ע"א 21/83 גבאי נ' גבאי, פ"ד לח(2), 54 (1984)}.

מאחר שמטבע הדברים אין הקטין יכול להגיש תביעת מזונות בעצמו, מוגשת תביעת המזונות על-ידי האפוטרופוס, ובמקרה הרגיל ההורה המשמורן. משכך נהוג לראות את הסכמת ההורה המגיש את תביעת המזונות כידו הארוכה של הקטין, כהסכמת האחרון לקיום ההליך בעניינו {ע"א 404/70 אליהו עברון נ' חיים עברון, פ"ד כה (1), 373, 377 (1971)}.

יחד עם זאת, חדשות לבקרים הועלה החשש לפיו, בייצוג ההורים את ילדיהם הקטינים יעורבו סוגיות אחרות מהליך הגירושין, ותביעותיהם של הילדים ישמשו קלף מיקוח להסדרת מכלול היחסים בין הצדדים.

אומנם חזקה על הורה שהוא דואג לילדו. אבל, כאשר, כמו במקרה של גירושין, עיקר מעיינם של הורים נתון לסידור העניינים האישיים שלהם, הם עלולים - ולו מבלי דעת או בהיסח הדעת - לא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרס של הילד. הכל יודעים והכל מודים, כי בעניין הנוגע לילד, האינטרס שלו והאינטרס שלו בלבד צריך לעמוד לנגד עיני העוסקים בו. כאשר הוא נכרך בתביעת הגירושין של ההורים ומאבד את ייחודו, קיימת סכנה ממשית שהוא יתקפח. ההורים מנסים לעשות בעת ובעונה אחת שני דברים שאינם מתיישבים. מחד גיסא, בעניינים הנוגעים להם, הם מופיעים כשני צדדים יריבים. מאידך גיסא, במה שנוגע לענייני הילד, הם באורח פלא הופכים פתאום את עורם ומתיימרים לפעול בשמו ובצוותא כבעלי דעה אחת {ע"א 411/76 אורית שר נ' מיכאל שר, פ"ד לב(1), 449, 452 (1977)}.

חשש זה פוחת כאשר שאלת מזונות הילדים נדונה במסגרת נפרדת משאר ענייני הגירושין, שאז ההנחה היא כי ייערך דיון מספק בעניינם {ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4), 625, 628-629 (1982)}.

מהרציונל העומד בבסיס הלכה זו נגזרת המסקנה כי משלא קויים דיון לגופו בשאלת המזונות, כשברקע הדיון נטענו ונשקלו שיקולים זרים שהיה בהם כדי להשפיע על עניינם של הקטינים - אפילו הוגשה תביעת מזונות נפרדת בשמם נשללה הסכמת הקטינים להליך.

ב- בר"ע (מחוזי יר') 2274/06 {ר' ב' נ' א' מ', תק-מח 2006(4), 3152 (2006)} קבעה כב' השופטת חנה בן-עמי כי במקרה הנדון בפניה הגיעה למסקנה כי לא צרכיהם של הקטינים עמדו לנגד עיני בית-הדין הרבני שדן במזונותיהם, אלא שיקולים זרים לשאלת גובה המזונות ולפיכך, הבר"ע נדחתה.

ב- ע"מ 2434/04 {ישראל לוי ואח' נ' שמעון לוי, תק-על 2005(2), 1657 (2005)} נדונה בקשת רשות ערעור על בית-המשפט המחוזי, לפיו נדחה ערעור המבקשים על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר דחה על-הסף את תביעת המבקשים למזונותיהם בשל הסיבה כי הסמכות לדון בעניין מזונותיהם נתונה לבית-הדין הרבני ולא לבית-המשפט לענייני משפחה.

ביום 4.2.01 הוגשה לראשונה תביעה למזונות לבית-המשפט לענייני משפחה. בטרם הגיעו ההליכים לסיומם, הושג הסכם גירושין בין בני הזוג. ביום 25.8.02, לאחר חתימת הסכם הגירושין, התגרשו בני הזוג ובו ביום הגישה האם בקשה לבית-המשפט לענייני משפחה למחיקת תביעת המזונות והתיק נסגר.

ביום 27.8.02 הגישה האם תביעה למזונות הילדים לבית-הדין הרבני, וביום 2.9.02 הגישה בקשה לדיון דחוף בתובענה. משנקבע התיק לדיון בבית-הדין, ביקשה האם את ביטולו ואת סגירת תיק המזונות. בקשתה נדחתה לאור התנגדות המשיב. ערעור שהגישה לבית-הדין הגדול נדחה.

ביום 17.11.02 הגישה האם תביעת מזונות בשם הקטינים לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט החליט למחוק את התביעה על-הסף בקובעו כי "במקרה זה הגישו הקטינים באמצעות אימם תביעה למזונות לבית-הדין הרבני בעקבות חתימת הסכם הגירושין ומתן הגט" ועל-כן, בית-הדין הרבני הינו בעל הסמכות לדון בתביעת המזונות וזאת כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

המבקשים ערערו לבית-המשפט המחוזי, אך גם בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורם בקובעו כי המבקשים הגישו באמצעות אימם תביעה עצמאית למזונותיהם לבית-הדין הרבני ולכן, הם אינם רשאים להפסיקה ללא רשות בית-הדין, שדנה בתביעה.
כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בדחותה את הערעור קבעה כדלקמן:

"6. דין הבקשה להידחות. העניין שלפנינו אינו מעלה שאלה עקרונית כללית המצדיקה דיון בערכאה שלישית (ע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982)). אכן, מבחינת מעמדם של הקטינים עולה שאלה מהי משמעות ההסדר בין בני הזוג בסעיף 8 להסכם הגירושין לפיו הערכאה שתדון ותפסוק במזונותיהם תהיה בית-הדין הרבני. אולם שאלה זו אינה מעלה סוגיה עקרונית אלא עניינה ביישום ההסדר החוזי בין בני הזוג לדין הקיים, כפי שנפסק בהלכות בית-המשפט לאורך שנים. אולם עניינה של פרשה זו חורג מגדרה של שאלה זו, במובן זה שהנסיבות העובדתיות של העניין מצביעות על כך שהאם הגישה בפועל תביעת מזונות בשם הקטינים לבית-הדין הרבני. היא פעלה בכך בתורת אפוטרופסית טבעית שלהם וייצגה את עניינם. כך הכריעו הערכאות הקודמות על-פי נסיבות המקרה (ע"א 21/83 גבאי נ' גבאי, פ"ד לח(2), 54 (1984)). משנקבע כי תביעת האם לבית-הדין הרבני היא למעשה תביעת הקטינים עצמם, הרי שבהסכמת המשיב להתדיינות זו קמה לבית-הדין הרבני סמכות מכוח הסכמת בעלי הדין על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, וזאת אף בלא צורך לקבוע מסמרות באשר לשאלת תחולתו של הסכם הגירושין על הקטינים ומידת כבילותם להוראותיו. משהקטינים עצמם באמצעות אימם הגישו תביעת מזונות לבית-הדין הרבני, אין הם יכולים לבטלה באורח חד-צדדי בלא הסכמת הערכאה הרבנית. לפיכך, צדק בית-המשפט למשפחה בהחליטו כי, אף שבידו סמכות מקבילה לדון ולהכריע במזונות הילדים, עיקרון כיבוד הערכאות מחייב כי הערכאה האזרחית לא תיזקק לתביעה בנסיבות אלה אלא תניח לבית-הדין הרבני לדון ולהכריע בעניין בלא הפרעה. הסכמה להנחת סכסוך בפני בית-הדין כפי שנעשתה כאן מונעת בעל דין מלהביא את המחלוקת להכרעה בבית-משפט אחר. 'הסכמה לשיפוטה של ערכאה שיפוטית אינה יכולה להיות על תנאי לפי רצונו ונוחיותו של אחד הצדדים'... מכאן, שבדין נמחקה התביעה בערכאה האזרחית.."

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 72541/99 {פלונית, קטינה ואח' נ' פלוני, תק-של 2005(2), 181 (2005)} בית-הדין הרבני לא דן בשאלת מזונות הקטינים עת נקבעו אלה לראשונה בפסק-דינו. בית-הדין הרבני אישר הסכם גירושין שנחתם בין הורי הקטינים אשר כלל הוראות באשר למזונותיהם. משכך, בית-הדין הרבני לא קנה סמכות שיפוט מקורית להן בשאלת מזונות הקטינים והן אינן קשורות להסכמות אליהן הגיעו האם והאב באשר לחיובו של האב-הנתבע במזונותיהם.

ב- בש"א (משפחה נצ') 2273/07 {ב.ד. נ' א' (קטין), תק-מש 2008(2), 300 (2008)} קבע כב' השופט סארי ג'יוסי כי הסכמות המקורית והשיורית לדון במזונות ילדים מסורה לבית-המשפט לענייני משפחה מכוח חוק בית-המשפט לענייני משפחה, בעוד שבית-הדין הרבני יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטינים בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), למקרה וניתנה הסכמה לשיפוטו על-ידי שני הוריהם של הקטינים. הסכמה גם אם היתה אינה מחייבת את הקטינים {ראה גם בג"צ 10109/02 כץ נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נז(2), 875 (2003)}.


8.6 תביעה לאכיפת הסכם או תנאי מתנאי ההסכם

בענייני המעמד האישי של יהודים, אשר בהם אין לבית-דין רבני סמכות שיפוט ייחודי, יהא לבית-דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. כלומר, ההסכמה תופסת ותקפה משמדובר בעניין מענייני המעמד האישי ולא בכל עניין שהוא.

תביעה לאכיפת הסכם או תנאי מתנאי הסכם, בעניין שאיננו מענייני המעמד האישי, ובהיותה תביעה עצמאית חדשה, אינה מצויה בסמכותו של בית-הדין הרבני מכוח הסכמת צדדים, שכן כאמור, אין בהסכמה המתייחסת לעניין שאינו מענייני המעמד האישי כדי להעניק סמכות לבית-הדין הרבני וממילא אין בהסכמה כזו כדי לפגוע בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לדון בעניין.

אכן ההחלטה מתייחסת לשאלת אכיפת הסכם ופרשנותו אולם כוחה יפה גם לשאלות אחרות הקשורות בהסכם או בעניינים אחרים אשר אינם מענייני המעמד האישי ועל כן הסכמה על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) לא תתפוס, ואף אין הם עניינים הכרוכים מעצם טיבם בתביעת גירושין שאז קונה בית-הדין הרבני סמכות לדון מעצם הכריכה הטבעית.

לאור הדברים שנכתבו לעיל, כב' השופטת נילי מימון קבעה ב- תמ"ש (משפחה יר') 21962/02 {ח. ש. נ' י. ש., תק-מש 2010(2), 89, 91 (2010)} כי לא היתה סמכות לבית-הדין הרבני לדון בשאלת ביטול ההסכם, למעט בהתייחס לגירושין עצמם, ומשכך ההסכם איננו מבוטל.




8.7 דיון בבית-הדין הרבני בהרכב חסר

8.7.1 כללי

בית-הדין הרבני מהווה ערכאת שיפוט ממלכתית, אשר הוקמה מכוח חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין). חוק זה מקנה לבית-הדין הרבני את כוחו ואת סמכויותיו {הסקירה להלן נלקחה מתוך דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בג"צ 1555/05 יחזקאל לוי נ' בית-הדין הרבני האיזורי מחוז תל-אביב, תק-על 2009(3), 507 (2009)}.

בהיותו ערכאת שיפוט ממלכתית, מוגדרים גבולות סמכותו של בית-הדין הרבני על-פי חוק המדינה. בדומה לכל ערכאת שיפוט ממלכתית, כך גם לבית-הדין הרבני, אין אלא את אותן סמכויות וכוחות שיפוט שחוק המדינה העניק לו.

בהקנותו סמכויות שיפוט לערכאות המשפט טומן החוק בחובו גם מגבלות של כוח השיפוט, שכן כל סמכות אשר לא הוקנתה לערכאת השיפוט ממילא מצויה מעבר לכוחה ולסמכויותיה. זהו, בתמצית, גרעין עיקרון החוקיות, הנמנה על מאפייני השלטון הדמוקרטי, אשר עליו מושתתת חוקיות פעולתה של מערכת השלטון, וערכאות השיפוט בכלל זה.

בבחינת גדרי סמכותו של בית-הדין הרבני, ההנחה היא כי נתונות בידו הסמכויות שהוענקו לו בחוק, כפי שאלה פורשו בהלכה הפסוקה, ואין לו אלא את אשר הדין נתן בידיו {בג"צ 26/51 מנשה נ' יו"ר וחברי בית-הדין הרבני בירושלים, פ"ד ה 714, 719 (1951); בג"צ 3269/95 כץ נ' בית-הדין הרבני האיזורי בירושלים, פ"ד נ(4), 590, 602 (1996)}.

עיקרון זה חל על מערכת השיפוט על כל שלוחותיה, בהיותה בנויה על נורמות משותפות המאחדות אותה, ועל עקרונות דומים החלים על שופטים ודיינים, אשר אלה כאלה נימנים על הרשות השופטת {בג"צ 732/84 חה"כ צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4), 141, 152 (1986)}.

ההסדר הסטטוטורי הקובע את הרכב המותב הנדרש לדון בעניין מסויים נגזר במישרין מהסמכות הפונקציונלית. ואכן, חוק יסוד: השפיטה, שהוא דבר חקיקה בעל מעמד-על חוקתי, קובע בסעיף 23(7) לו כי "העניינים שבהם ידונו בתי המשפט לדרגותיהם בשופט אחד, בשלושה או ביותר" ייקבעו בחוק.

סטיה מדרישת החוק בדבר מספר שופטי המותב בערכאה השיפוטית הדנה מהווה חריגה מסמכות פונקציונלית ולכן, החלטה שיפוטית הניתנת בעקבות דיון בהרכב חסר נגועה בפגם היורד לשורש הסמכות הפונקציונלית {בג"צ 7/83 ביארס נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה, פ"ד לח(1), 673, 687 (1984)}.

כבר מקדמת דנא התייחסה ההלכה הפסוקה לדיון בהרכב חסר כנגוע בפגם היורד לשורש הסמכות, ולהחלטה הניתנת על-ידי הרכב כזה כנטולת סמכות וכבטלה מעיקרא {בג"צ 3520/95 צוברה נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נ(5), 50, 53 (1996)}.

ובמילים אחרות, לדיון בבית-הדין הרבני בהרכב חסר השלכה מרחיקה. הרכב חסר הינו הרכב חסר סמכות פונקציונלית. פסק-דין שניתן בעקבות דיון, ולו גם דיון חלקי בהרכב חסר הינו בטל ומבוטל. אין לו תקנה ומרפא {בג"צ 1750/91 מסלתי נ' בית-הדין הרבני האזורי, פתח-תקווה, פ"ד מה(5), 360, 362 (1991)}.

החובה לקיים דיון שיפוטי בהרכב מלא משתרעת באורח רציף על כל שלבי הדיון השיפוטי עצמו, ועל שלב ההכרעה והחתימה על פסק-הדין {ע"א 410/85 חמד נ' חמד, פ"ד מ(1), 110 (1986)}.

כך למשל, החלטה הניתנת על-ידי הרכב שופטים שונה מזה שניהל את מהלך הדיונים הינה החלטה שיש בה פגם {יצחק זמיר "הרכב חסר בבתי-דין מינהליים" משפטים ד 585, 608 (תשל"ב-לג)}. מעבר לפגם המהותי בסמכות השיפוטית, גם "הצדק ומראית פני הצדק עלולים להיפגע מקום בו פסק-הדין ניתן על-ידי הרכב שונה מזה שהתרשם מחומר הראיות בתיק" {בג"צ 10769/03 הרשקוביץ נ' בית-הדין הרבני האיזורי פתח תקווה, פ"ד נח(4), 272 (2004)}.

אם כן, המסקנה מן האמור לעיל היא כי דרישת החוק ביחס לגודל המותב האמור לדון בעניין פלוני מחייבת, ויש לקיימה ככתבה וכלשונה. סטיה מדרישה זו פוגמת פגימה מהותית מדיון שיפוטי שנתקיים והכרעה שיפוטית שנתקבלה, ועשויה לגרור אחריה תוצאה של בטלות מעיקרא של הליכים שיפוטיים אלה. את דרישת החוק בעניין גודלו של ההרכב יש לקיים לאורך כל ההליך השיפוטי, ובכלל זה בשלב ההכרעה והחתימה על פסק-הדין. דרישה זו יורדת לשורש סמכותה הפונקציונלית של הערכאה השיפוטית, והיא מהותית לקיומה {ראה גם אליאב שוחטמן "דיון בהרכב חסר ופסיקה לקויה בשאלת טובת הילד בבית-הדין הרבני - עילה להתערבות בג"צ?", משפטים טו, 287 (תשמ"ו)}.
8.7.2 דרישת הרכב הדיינים בבתי-הדין הרבניים

סעיפים 8(ה) ו- 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 קובעים כדלקמן:

"8. נשיאים, אבות בתי-דין והרכב בתי-הדין [תיקונים: התשכ"ו, התשכ"ט, התש"מ, התשמ"ט, התשנ"א, התשס"ד, התשס"ו]
...
(ה) בית-דין רבני איזורי ידון בשלושה; ואולם בעניין מהעניינים הבאים, שקבע השר בתקנות בהסכמת נשיא בית-הדין הרבני הגדול ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוא ידון בדיין אחד, אם לא הורה נשיא בית-הדין הרבני הגדול הוראה אחרת לעניין מסויים:
(1) עניינים שלא על ריב;
(2) צווים לעיקול נכסים או לעיכוב יציאה מהארץ;
(3) כל עניין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד;
(4) ענייני סדר ומינהל;
(5) עניינים הנדונים במעמד צד אחד.
(ה1) בבית-הדין הרבני הגדול ובבית-הדין הרבני האיזורי, במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב ראש בית-הדין, על-אף האמור בסעיפים-קטנים (ב) ו-(ה), הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות וכן בענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית-הדין."

עיקרו של חוק הדיינים הוא כי בית-הדין הרבני האיזורי דן בשלושה, בכפוף לכך שבעניינים מסויימים שפורטו בו ידון בדיין אחד, אם נקבע כך בתקנות. דברי ההסבר לחוק הבהירו את הרקע לתיקון לפיהם "בשל מחסור בדיינים, נאלץ בית-הדין, לעיתים, לשבת בהרכב חסר באותם עניינים אשר דין תורה מתיר זאת, וכאשר הצדדים הסכימו לכך.

ואולם בית-המשפט העליון קבע כי נוכח הוראת החוק הקיימת, אין תוקף להחלטה של בית-הדין בהרכב חסר, אף כשהצדדים הסכימו לו. מוצע להסמיך את בית-הדין הרבני האיזורי לדון בדיין אחד בעניינים המנויים בהצעה... הצעה זו נועדה לייעל את ההליכים בבתי-הדין הרבניים האיזוריים" {הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 11), התשמ"ח-1988, הצ"ח 1898, 268}.

נעיר כי ערכאות השיפוט הרבני, בין היתר, גם על-פי תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, שהותקנו על-ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל וחבר דייני בית-הדין הרבני הגדול.

בהוראות הרלבנטיות, קובעות תקנות הדיון כי "בית-דין יושב בהרכב של שלושה דיינים, להוציא מקרים שבהם רשאי בית-הדין לדון, מבחינת ההלכה, בפחות משלושה" {תקנה ד(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים}. בהמשך התקנות, מפורטים מקרים בהם רשאי בית-דין איזורי לדון בהרכב של פחות משלושה, ואלה הם: עניינים שלא על ריב; צווים לעיקול נכסים; עניין שהסכימו עליו הצדדים, כאשר על-פי ההלכה, ניתן לוותר על הרכב שלושה; ענייני סדר ומינהל; עניינים הנדונים במעמד צד אחד {תקנה ד(2) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים}. עוד קובעות התקנות, כי "כל החלטה וכל פסק דין ייחתמו על-ידי כל הדיינים שישבו בדין" {תקנה קיא(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים} וכי "כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת" {תקנה קיד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים}.
חשוב להבהיר, כי תקנות הדיון כפופות לחקיקה הראשית החלה על בתי-הדין, ואינן יכולות לחרוג ממנה. לפיכך, כל הסדר בתקנות הדיון החורג מהוראות החוק הראשי איננו תקף מבחינה משפטית.

ההסדר המחייב מבחינה משפטית הוא זה הקבוע בסעיפים 8(ה) ו- (ה1) לחוק הדיינים, והוא היוצר את המסגרת הנורמטיבית המחייבת לצורך קביעת הרכבי בית-הדין הרבני בעניינים השונים שבתחום שיפוטו.

מכל האמור עולה, איפוא, כי הרכב הדיינים האמור לדון בעניין פלוני מוסדר באופן מלא בחוק הדיינים ובתקנות הדיינים. ככלל, ההרכב הנדרש מונה שלושה דיינים. בצד כלל זה, נקבעו מספר חריגים שפורטו בחוק, אשר מאפשרים, בהתקיימם, דיון שיפוטי בהרכב של דיין אחד.

הדיון וההכרעה בבית-הדין הרבני בהרכב שני דיינים בלבד איננו מוכר, בין בחוק הדיינים, ובין בתקנות הדיינים שהותקנו על-פיו. הוא חורג חריגה מהותית מההסדר החקיקתי המסדיר את סוגיית הרכב בית-הדין הרבני.

מטעם זה, דיון והכרעה בבית-הדין הרבני בהרכב שני דיינים נגוע בפגם מהותי היורד לשורש הסמכות הפונקציונלית של בית-הדין, ומביא לבטלותם של ההליכים, לרבות הכרעה שניתנה במסגרתם.




8.7.3 הסדרים סטטוטוריים ספציפיים המאפשרים דיון במותב של שניים בערכאות שיפוט שונות

המחוקק הכיר במפורש, בהקשרים שונים, ובערכאות שיפוט שונות, באפשרות לקיים דיון, או להשלים דיון וליתן הכרעה בהרכב שניים, גם במקום שהעניין מחייב בדרך-כלל דיון במותב שלושה.

יחד עם זאת, אפשרות כזו מחייבת הסדר חקיקתי מפורש.

כך, למשל, סעיף 18(א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי בית-הדין האיזורי לעבודה ידון בשלושה, שהם שופט כאב בית-דין ושני נציגי ציבור. בנסיבות מסויימות, יכול לדון השופט כדן יחיד {ראה סעיפים 18(ב) ו- 18(ג1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969}.

סעיף 22 לחוק בית-הדין לעבודה קובע כי, אם לא הגיע נציג ציבור לדיון בבית-הדין לעבודה, רשאי בית-הדין, מנימוקים שיירשמו, לקיים את הדיון בהיעדרו. כן נקבע באותו הקשר כי אם "נשאר המותב במספר זוגי, והיו הדעות שקולות, תכריע דעתו של אב בית-הדין".

סעיף 6א(א) לחוק הקאדים, התשכ"א-1961, קובע כי "בית-הדין השרעי לערעורים ידון בשלושה, ואולם אם מספר הקאדים המכהנים בו פחת משלושה או שנבצר מאחד מהם לשבת בדין, רשאי בית-הדין לערעורים לדון בשניים".

סעיף 8(א) לחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג-1962 קובע כי "בית-דין ידון בשלושה, אולם אם מספר הקאדים מד'הב המכהנים בו פחת משלושה, או שנבצר מאחד משניים מהם למלא תפקידם, רשאי בית-הדין לדון באחד" {לעניין הסדרים חקיקתיים נוספים ראו גם סעיף 18(ג) לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961; סעיפים 27 ו- 28 לחוק שמאי מקרקעין, התשס"א-2001; סעיפים 16 ו- 17 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992}.

ההסדרים החקיקתיים המאפשרים במקרים מסויימים חריגה מחובת דיון והכרעה בהרכב שלושה, קשורים קשר הדוק בצרכים מעשיים שנוצרו אגב הדיון השיפוטי, בין עקב נבצרות, ובין מטעמים אחרים.

בכל מקרה אחר שאינו מוסדר באופן מפורש בחוק, דיון בהרכב שונה מכפי שנקבע בחוק אינו נשען על תשתית סמכות נורמטיבית, ומתנהל בהיעדר סמכות פונקציונלית ואכן, "בית-משפט או בית-דין הדנים בעניין פלוני, חייבים לדון בו על-פי ההרכב הקבוע בחוק. משנקבע המותב, אין לדון בו בהרכב חסר. 'כלל גדול הוא, כי בית-משפט יכול לפעול רק במלוא ההרכב שנקבע לו בחוק'" {בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1), 661, 711 (1995); ע"א 2518/02 סמיון נ' שר הבריאות, פ"ד נז(1), 778, 784 (2003)}.

הסוגיה הנוגעת להרכבים חסרים של גופים שיפוטיים ומעין-שיפוטיים מעלה, בעיקרה, צורך באיזון בין שתי מגמות סותרות: מחד, הצורך הבסיסי לדון ולהכריע בעניינו של אדם במותב שלם, תוך שיתוף כל חברי ההרכב בשיקול-הדעת ובחשיבה המתחייבים לצורך הכרעה.

בעניין זה, אין הרי משקל מותב שלושה כמותב של דן יחיד או מותב שניים, והדבר בולט במיוחד כאשר גורלו האישי של בעל הדין עשוי להיות מושפע מתוצאות ההכרעה. מנגד, יש לתת משקל למגמה האחרת שיסודה בשיקולי יעילות דיונית וצורך להתמודד עם אילוצים טכניים רבים הכרוכים בהפעלת המערכת השיפוטית.

המתח הקיים בין החשיבות שיש לייחס לקיום הליך שיפוטי בהרכב שלם לבין האילוצים הדיוניים המחייבים פתרונות מעשיים, מוליד איזונים שונים בהסדרים החקיקתיים הנוגעים למותבים בערכאות השיפוט למיניהן, בהתאם לטיב העניין הנדון, לעוצמת ההשפעה על גורלו של האדם שעניינו עומד להכרעה, ותוך התחשבות באינטרס המערכתי הכולל {על"ע 11/86 בן-חיים נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פ"ד מא(4), 99 (1987)}.

הרכבים בערכאות שיפוטיות בנויים בדרך-כלל, משופט אחד או ממספר גדול יותר, בלתי-זוגי, של שופטים. מתכונת זו מאפשרת מיזוג בין צרכים מעשיים של מערכת המשפט עם מתן מענה לצרכי הדינמיקה הטבעית בקבלת הכרעות שיפוטיות, כאשר קיים שוויון בסיסי במשקל דעות השופטים, ונדרשת הכרעת רוב ומיעוט במקרה של חילוקי-דעות.

הרכב זוגי של שופטים או דיינים עלול להביא באופן טבעי לקושי בתהליך קבלת ההכרעה כאשר אין אחדות דעים, או, לחלופין, לחייב סטיה מהותית מעיקרון שוויון המשקל הניתן לדעות השופטים, או לחייב צירוף שופט או שופטים להרכב, כאשר נתגלעו חילוקי-דעות בהרכב בעל מספר זוגי בשלב ההכרעה.

כנגד קשיים אלה בהליך קבלת ההחלטה השיפוטית, עומדים שיקולי ייעולה של מערכת השיפוט על כל ערכאותיה, בעיקר נוכח עומס ההליכים ההולך וגובר, המביא עמו עיכובים משמעותיים במועדי דיונים ומתן הכרעות שיפוטיות {יש להניח כי סוגיות מהותיות אלה הנוגעות להיקף המותב המוסמך לדון במחלוקת שיפוטית מסוימת תתבררנה בשעתן ובמקומן}.

אם כן, בית-הדין הרבני אינו מוסמך לנהל את דיוניו, ולקבל את הכרעותיו בהרכב של שניים. החוק המסמיך והתקנות שהותקנו על פיו הם הקובעים את הרכב המותב של הערכאה השיפוטית המוסמך לדון בעניין פלוני.

כך ביחס לבית-משפט רגיל וכך ביחס לבין בית-דין רבני. לא ניתן לסטות מקביעות החוק והתקנות בעניין זה, וסטיה כזו מהווה פגיעה מהותית בסמכות הפונקציונלית של ההרכב הדן, ומכתימה את ההליך כולו בפגם מהותי. קביעות החוק והתקנות הנוגעות להרכב הנדרש פורשות כנפיהן על כל שלבי הדיון, ובכללם - על שלב הטיעון, ושלבי ההוכחות, ההכרעה והחתימה על פסק-הדין.

המסקנה הסופית היא כי דיון והכרעה בהרכב שניים מקום שהחוק מחייב הרכב שלושה נגועים בפסול מהותי, ותוצאתם המשפטית היא בטלות.


8.7.4 הסכמת בעלי הדין להרכב שונה מהקבוע בדין

לאור הסקירה שלעיל, נשאלת השאלה האם הסכמת בעלי הדין לדיון והכרעה שיפוטיים בהרכב שונה מן המתחייב בחוק או בתקנות על-פיו, עשויה לגבור על הפגם שנפל בסמכות הפונקציונלית של ערכאת השיפוט? כפי שנראה להלן, התשובה לשאלה זו היא בשלילה. ובמה דברים אמורים.

במסגרת עיקרון החוקיות, אין נפקות להסכמת הצדדים בעניין הנוגע לסמכות פונקציונלית של ערכאה שיפוטית, אלא אם ובמידה שהחוק עצמו נתן תוקף ומשקל להסכמה כזו. כך למשל היה החוק נכון להכיר בהסכמת הצדדים כגורם העשוי להקנות סמכות שיפוט לבתי-הדין הרבניים בעניינים של מעמד אישי שלגביהם לא הוקנתה לו סמכות ייחודית {ראו סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין)}.

לעומת זאת, בעניינים שבהם לא נתן החוק משקל נורמטיבי להסכמת הצדדים, אין להסכמה כזו תוקף כאמצעי המכשיר סטיה מהסדר חקיקתי מחייב, הנוגע לפעילותה, למעמדה, ולהרכבה של ערכאה שיפוטית.

ברוח זו נקבע כי הסכמת הצדדים להסמיך בית-דין רבני לשמש בורר בין הצדדים לא תועיל להקנות לו סמכות כזו משלא הונחה לכך תשתית על-פי החוק; כן נפסק לאורך שנים כי הסכמת הצדדים להתדיין בפני מותב שופטים או דיינים שאינו תואם את היקף ההרכב שנקבע בדין אינה מרפאה את הפגם.

עיקרון החוקיות, המורה כי לרשות שיפוטית מוקנות אך הסמכויות הנתונות לה על-פי החוק, שולל מתוכו אפשרות סטיה מעיקרון זה, אלא אם כן החוק עצמו הכיר באפשרות כזו.

במצב המשפטי הקיים, החוק והתקנות נותנים תוקף להסכמת הצדדים לצורך דיון בדיין אחד בבית-הדין הרבני. בנסיבות אלה, הסכמת הצדדים להרכב דיין אחד מעוגנת כחלק מההסדר הקיים בדין, וניתן לה משקל משפטי מלא. אין בנמצא הסדר הנותן תוקף להסכמת הצדדים למותב המונה שני דיינים, ולפיכך הסכמה כזו אינה בת תוקף להכשיר הרכב שכזה.

חשוב עוד להבהיר, כי הסכמה להרכב חסר שניתנה על-ידי בעל דין אינה יוצרת השתק ומניעות כלפיו לצורך העלאת טענת חוסר סמכות של ההרכב החסר שדן והכריע בעניין שבמחלוקת וזאת מאחר שהסכמה אינה יכולה להקנות סמכות לערכאה שיפוטית במקום שהחוק לא היקנה לה כוח כזה, נתינתה גם לא תכשיר דיון שיפוטי שהתנהל בלא סמכות, וגם טענת מניעות בעניין זה לא תישמע {בג"צ 6103/93 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4), 591, 617 (1994)}.

ב- בג"צ 1555/05 {יחזקאל לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי מחוז תל-אביב, תק-על 2009(3), 507 (2009)} הועלתה הטענה שעיקרה בפרשנות הדין, ולפיה התוקף שניתן בחוק הדיינים להסכמת בעלי הדין לצורך קיום דיון בהרכב דיין אחד מכשיר מאליו ומכללא הסכמה דומה להרכב של שני דיינים, בבחינת "טובים השניים מן האחד" וזאת למרות שאין הוראה מפורשת בחוק הנותנת תוקף להסכמת בעלי הדין למותב שניים.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה דחתה הטענה וקבעה כי לתפיסה זו לפיה המעט כולל את המרובה בעניין מניינו של מותב שופטים בערכאה שיפוטית אין יסוד בפרשנותו של החוק, בין על-פי מילותיו, ובין על-פי תכליתו. תפיסה זו אינה מתיישבת עם עיקרון החוקיות, ועם מקומה של סוגיית ההרכב כעניין היורד למהות הסמכות הפונקציונלית של מוסדות השיפוט.

המסקנה העולה מן הדברים שלעיל היא כי הסכמת בעלי דין להרכב חסר של בית-דין רבני, ככל שאינה נשענת על ההסדר הקבוע בחוק ובתקנות, אינה מועילה להכשיר את הפגם הטמון בחוסר הסמכות הפונקציונלית שערכאת השיפוט לוקה בה עקב דיון והכרעה במותב חסר. רוצה לומר כי הסכמת בעל דין לדיון והכרעה בהרכב חסר של בית-הדין הרבני מכשירה את הפגם אינה יכולה להתקבל.


9. האם יכול צד לחזור בו מהסכמתו לסמכותו של בית-הדין הרבני

תקנה עח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג קובעת כדלקמן:

"עח. ביטול תביעה
(1) בעל דין הרוצה לבטל, בכל שלב משלבי הדיון, תביעה או בקשה שהוגשה על ידו - יגיש בקשה בכתב לכך לבית-הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה.
(2) הוגשה בקשה, כאמור, לפני שהנתבע או המשיב הוזמנו לדין - יחליט בית-הדין אם יש להעביר את העתק הבקשה לנתבע או למשיב, אם לאו.
(3) הוגשה בקשה, כאמור, אחרי שהנתבע או המשיב הוזמנו לדין - יועבר העתק הבקשה לנתבע או למשיב.
(4) הנתבע או המשיב רשאים להשיב בכתב לבקשה תוך חמישה-עשר יום מהיום שהעתק נמסר לו.
(5) בית-הדין יחליט אם לשמוע את בעלי הדין גם בעל-פה בעניין הבקשה, אם לאו.
(6) ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין.
(7) בהחליטו בעניין הבקשה יחליט בית-הדין גם בדבר ההוצאות אשר נגרמו עקב התביעה או הבקשה, ועקב הבקשה - לביטולה.
(8) החליט בית-הדין שלא להיעתר לבקשה, רשאי בית-הדין לפסוק בהתאם לחומר שבתיק או לתת הוראה אחרת בדבר המשך הדיון."

תקנה זו קובעת כי בעל דין, הרוצה לבטל, בכל שלבי הדיון את תביעתו או בקשתה שהוגשה על ידו, יגיש בקשה בכתב לבית-הדין הרבני שלפניו הוגשה הבקשה או התביעה {ראה תקנה עח(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג}.

במקרה והוגשה בקשה לביטול התביעה, לפני שהנתבע או המשיב הוזמנו לדין, בית-הדין הרבני יחליט באם יש להעביר עותק מן הבקשה לנתבע או המשיב וזאת על-מנת לקבל את תגובתם {ראה תקנה עח(2) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג}.

אולם, במקרה והוגשה בקשה לביטול התביעה לאחר שהנתבע או המשיב הוזמנו לדין, עותק מן הבקשה יועבר לעיונם ולתגובתם {ראה תקנה עח(3) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג}.

יודגש, כי על הנתבע או המשיב להגיש את תגובתם לא יאוחר מ-15 יום מהיום בו נמסרה להם הבקשה כאמור {ראה תקנה עח(4) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג} ולבית-הדין הרבני הסמכות אף לשמוע הצדדים בעל-פה בעניין הבקשה {ראה תקנה עח(5) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג}.

לבית-הדין הרבני הסמכות לקבל את הבקשה או לדחותה {ראה תקנה עח(6) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג}.

כמו-כן, בסמכותו של בית-הדין להחליט בדבר ההוצאות שנגרמו לצד מסויים עקב התביעה או הבקשה {ראה תקנה עח(7) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג}.

כאשר בית-הדין הרבני החליט שלא להיעתר לבקשה לביטול התביעה, רשאי הוא לפסוק בהתאם לחומר שנמצא בתיק או לתת כל הוראה בדבר המשך הדיון בפניו {ראה תקנה עח(8) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג}.

ב- בש"א (י-ם) 55287/03 {ד' ד' נ' ד' י' באמצעות אמה ד' צ', תק-מש 2004(2), 561 (2004)} נדונה השאלה האם יכולה האישה-האם, לחזור בה מהסכמתה לסמכותו של בית-הדין הרבני.

כב' השופט פיליפ מרכוס בדחותו את טענת האישה, לפיה יכולה היא לחזור מהסכמתה, קבע כדלקמן:

"8. האם האם יכולה לחזור בה מהסכמתה לסמכות בית-הדין?

(א) בטרם נתן בית-הדין הרבני פסק-דין, הביעה התובעת מספר פעמים את רצונה למשוך את ידה מן התביעה שהגישה לבית-הדין ולבטל אותה ולתבוע בבית-המשפט דנן. מה הדין במקרה זה?

(ב) תקנה עח(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, תשנ"ג, קובעת לאמור:

'בעל דין הרוצה לבטל בכל שלב משלבי הדיון תביעה או בקשה שהוגשה על ידו יגיש בקשה בכתב לכך לבית-הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה.'

כלומר - במקרה כזה יש להגיש בקשה בכתב לסגירת התיק ולביטול התביעה, וכך אכן עשתה האישה כשהגישה ב-12.8.03 בקשה למחיקת תביעה ולביטול דיון.

(ג) עם זאת, יש להתחשב גם בפסקה (6) של אותה תקנה:

'ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין.'

משמעות התקנה היא שיש שיקול-דעת לבית-הדין להכריע בסוגיה זו, ועד להכרעת בית-הדין בבקשה זו, רואים את תביעתה כתלויה ועומדת בפני בית-הדין ואין בית-המשפט רשאי להיזקק לה."



10. האם התקנות ל"יישוב סכסוך" הקבועות בתקסד"א, עומדות בסתירה לסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים?

ב- בג"צ 5918/07 {פלונית העותרת ב- בג"צ 5918/07 נ' בית-הדין הרבני הגדול המשיבים ב- בג"צ 5918/07, תק-על 2009(2), 4791 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת ד' ביניש:

"הנשיאה ד' ביניש:

עניינן של שתי העתירות שלפנינו הוא בתקנות 258כ(ג) ו-258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או: התקנות), שהינן חלק מתקנות 258יט-258כה המסדירות את ההליך של "בקשה ליישוב סכסוך" בבית-המשפט לענייני משפחה (להלן גם: התקנות ליישוב סכסוך). העתירות מעוררות שתי שאלות עקרוניות בנוגע לתקנות האמורות: ראשית, האם בדין סבר בית-הדין הרבני הגדול כי תקנות 258כ(ג) ו-258כא(ב) הנ"ל בטלות מחמת חוסר חוקיוּת וחריגה מסמכות. שנית, אם התקנות האמורות הינן חוקיות ובתוקף - מה תוכנה ומהותה של חובת תום-הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה. כפי שיפורט להלן, שאלות אלה מתעוררות נוכח מאפייניו הייחודיים של ההליך הנדון ועל רקע המציאות הקיימת בשיטתנו המשפטית של "מירוץ סמכויות" בין בתי-המשפט לענייני משפחה לבתי-הדין הרבניים.

הצגת התקנות שבמרכז העתירות

1. התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בשנת 1996 על-ידי שר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, כשנה לאחר חקיקתו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית-המשפט לענייני משפחה או: החוק). תכליתו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה היתה לרכז את השיפוט האזרחי בענייני משפחה בידי ערכאה מקצועית אחת, בפניה יידון הסכסוך המשפחתי על כל היבטיו. עוד נועד החוק להעניק לבתי-המשפט לענייני משפחה כלים מיוחדים, אשר יאפשרו התמודדות ראויה עם סכסוכים בענייני משפחה המצריכים לא פעם ראייה כוללת של הסכסוך, לרבות בהיבטיו הרגשיים והפסיכולוגיים. בין היתר, הסדיר סעיף 5 לחוק את הקמתן של יחידות הסיוע המהוות יחידות טיפוליות במסגרת בתי-המשפט האמורים, המופעלות על-ידי צוות בין-מקצועי הכולל עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים וכן עורכי-דין, וזאת לשם מתן שירותי אבחון, ייעוץ וטיפול בענייני משפחה. המטרה היתה להעמיד לרשות בתי-המשפט לענייני משפחה את עזרתם של גורמים טיפוליים ומקצועיים, כדי לסייע בידיהם לרדת לשורש המחלוקת ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני-המשפחה - בין באמצעות גיבוש הסכם בין הצדדים ובין באמצעות הכרעה שיפוטית (ראו: דברי הנשיא א' ברק ב- רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4), 337, 342-343 (2000); עוד ראו: דן ארבל ויהושע גייפמן "חוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995" הפרקליט מג 431, 433 (1997) (להלן: ארבל וגייפמן)).

חוק בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי בכל עניין שבסדרי-דין ובראיות שאין לגביו הוראה אחרת, "ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק" (ראו: סעיף 8(א) לחוק, והסייג הקבוע במסגרתו לעניין היעדר גריעה מכללי חסיונות עדים וראיות חסויות). תכליתה של הוראה זו היתה לצייד את בתי-המשפט לענייני משפחה בגמישות מספקת בעניינים דיוניים וראייתיים, על-מנת לאפשר להם להתמודד בהצלחה עם ייחודם של סכסוכים משפחתיים הבאים בפניהם. עם זאת, החוק לא פירט במסגרתו את מכלול סדרי הדין החלים בתובענות בענייני משפחה. לצורך כך, הסמיך סעיף 26 לחוק את שר המשפטים להסדיר בתקנות "את סדרי הדין והנוהג לפני בית-המשפט לענייני משפחה...". מכוח הסמכות האמורה, הוסף בשנת 1995 פרק ג1 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תובענות בענייני משפחה". בתקנות אלה נקבעו סדרי-דין מיוחדים להליכים בפני בית-המשפט לענייני משפחה על-מנת לאפשר דיון יעיל במסגרתם, כגון: חובת גילוי מסמכים מוקדמת עם הגשת כתב-תביעה (תקנה 258ט); צמצום האפשרות להגשת חוות-דעת מומחים מטעם הצדדים תוך העדפת מנגנון של מינוי מומחה על-ידי בית-המשפט (תקנה 258יב בשילוב עם סעיף 8(ג) לחוק); קביעת חובת התייצבות של בעלי-הדין עצמם בישיבת קדם-משפט (תקנה 258יא) ועוד (ראו בעניין זה: ארבל וגייפמן, עמ' 444-446).

2. כשנה לאחר חקיקתו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה והתקנת פרק ג1 הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי, ראה שר המשפטים להתקין את תקנות 258יט-258כה - הן התקנות ליישוב סכסוך המצויות במרכז העתירות שלפנינו. בהמשך הדברים נעמוד על פרטי ההסדר שנקבע בתקנות האמורות. בשלב זה נציין כי תקנה 258כ ותקנה 258כא עליהן נסוב עיקר המחלוקת לפנינו, מסדירות את דרך הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ואת אופן ההתייחסות אליה. וזו לשון תקנה 258כ:

'258כ. בקשה ליישוב סכסוך
(א) בן זוג רשאי להגיש לבית-המשפט בקשה ליישוב סכסוך עם בן זוגו ולהפניה ליחידת הסיוע (להלן- בקשה ליישוב סכסוך).
(ב) בקשה ליישוב סכסוך תוגש לפי טופס 26ב, ויצורף לה טופס 26א מאומת בתצהיר.
(ב1) הוגשה בקשה ליישוב סכסוך, רשאי בית-המשפט להפנות את בני הזוג ליחידת הסיוע כאמור בתקנה 258יט או להפנותם, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור.
(ג) הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהעניין נובע מהקשר ביניהם כבני זוג.
(ד) בן זוג שהגיש בקשה ליישוב סכסוך לא יגיש נגד בן זוגו בקשה נוספת ליישוב סכסוך בתוך שנה מיום הגשת הבקשה הקודמת.'

תקנה 258כא לתקנות סדר הדין האזרחי מוסיפה כדלקמן:

'258כא. התנגדות להפניה
(א) סירב בן הזוג האחר להופיע בפני יחידת הסיוע ונמסרה על כך הודעה בכתב לפי סעיף 5(ג) לחוק או פגה תקופת עיכוב ההליכים לפי תקנה 258יט(ג), יורה בית-המשפט על חידוש ההליכים בפניו; היתה ההפניה ליחידת הסיוע על-פי בקשה ליישוב סכסוך, יורה בית-המשפט לבן הזוג שהגיש את הבקשה להגיש כתב תביעה כאמור בתקנה 258ז, בתוך שלושים ימים.
(ב) הוגש לבית-המשפט כתב תביעה כאמור יראו אותו כאילו הוגש במועד הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך; לא הוגש כתב תביעה- תימחק הבקשה.'

הנה כי כן, מתקנות 258כ-258כא הנ"ל עולה כי כאשר אחד מבני הזוג הגיש בקשה ליישוב סכסוך לבית-המשפט לענייני משפחה, נחשבת הבקשה ליישוב סכסוך כהגשת תובענה כנגד בן-הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1)-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, קרי - 'תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד על-פי חוק יחסי ממון'; 'תובענה למזונות ולמדור'; וכן 'תובענה בענייני קטין שנושאה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו ויציאת הקטין מהארץ'.

עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, מופנים הצדדים על-ידי בית-המשפט ליחידת הסיוע או, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור. בנסיבות אלה, מעוכבים ההליכים המשפטיים ביניהם למשך 30 ימים. אם לא עלה בידי בני הזוג לפתור את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה במסגרת ההליך ביחידת הסיוע או במסגרת הייעוץ או הפישור, ניתנת שהות לבן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך להגיש כתבי-תביעה בנושאים המפורטים בתקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי. בהתאם לתקנה 258כא(ב), אם הוגשו כתבי-תביעה כאמור, רואים אותם כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.

בהתאם להסדר הקבוע בתקנות 258כ(ג) ו-258כא(ב) הנ"ל, הגשת בקשה ליישוב סכסוך מקנה לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בענייני חלוקת רכוש, מזונות ומדור, וכן משמורת וחינוך קטינים בנסיבות בהן הדבר נובע מהקשר שבין בני הזוג. משמעותן של התקנות הנדונות היא כי אין בכוחה של תביעת גירושין שהוגשה לבית-הדין הרבני לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, כדי להקנות לבית-הדין סמכות-שיפוט בעניינים שנכרכו בפניו; זאת, למעט בנסיבות בהן בן הזוג נמנע מלהגיש בפני בית-המשפט לענייני משפחה כתבי תביעה בתקופת הזמן שנקבעה לכך בתקנה 258כא, שאז הבקשה ליישוב סכסוך נמחקת.

3. שאלת חוקיותן של ההוראות האמורות והיקף פרישתן היא המצויה במוקד המחלוקת בעתירות שלפנינו. על-מנת לעמוד על גדרי המחלוקת נלך בדרך הבאה: ראשית, נעמוד על תמצית העובדות המשותפות לשתי העתירות שלפנינו. יודגש כי בשלב זה של הדיון, נמָנע מפירוט העובדות הקונקרטיות של כל פרשה. שנית, נעמוד על עיקרי פסיקותיהם של בית-הדין הרבני האיזורי ובית-הדין הרבני הגדול כנגדם מופנות העתירות שלפנינו. שלישית, נעמוד בקצרה על טיעוני הצדדים ונגדיר את השאלות השנויות במחלוקת. לאחר כל אלה, נפנה להכריע בשאלות העקרוניות שהתעוררו במסגרת העתירות. בסיום הדברים, ניישם את הכרעתנו על נסיבותיה של כל אחת מהפרשות לגופה.




תמצית העובדות המשותפות לשתי העתירות

4. ביסוד שתי העתירות לפנינו מונחים סכסוכים בין בני זוג המצויים בהליכי פירוד, לאחר שהיו נשואים תקופה ארוכה והביאו לעולם ילדים משותפים. בשני המקרים, הגישו העותרות בקשה ליישוב סכסוך לבית-המשפט לענייני משפחה: בעניינם של בני הזוג ד' (בג"צ 5918/07), הגישה העותרת את הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא; ובעניינם של בני הזוג פ' (בג"צ 6919/07), הגישה העותרת את הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה בקריות. בשני המקרים, הפנה בית-המשפט לענייני משפחה את הצדדים ליחידת הסיוע בסמוך לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.

זמן לא רב לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, הגישו המשיבים-הבעלים תביעת גירושין כרוכה לבית-הדין הרבני: בעניינם של בני הזוג ד', כרך הבעל בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין הרבני האיזורי בנתניה את מזונות האישה, משמורת הקטינים וחינוכם, וענייני רכוש; ובעניינם של בני הזוג פ', כרך הבעל בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין הרבני האיזורי בחיפה את ענייני הרכוש בלבד.

בשתי הפרשות, לא התקיימו ישיבות בפני יחידת הסיוע. בהתחשב בכך, הגישו העותרות לבית-המשפט לענייני משפחה כתבי תביעה באותם נושאים שנכרכו בפני בית-הדין הרבני בפרק-הזמן שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך: בעניינם של בני הזוג ד', הגישה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא שלושה כתבי-תביעה שעניינם מזונות ומדור, משמורת ואחזקת קטינים, וחלוקת רכוש; ובעניינם של בני הזוג פ', הגישה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה בקריות כתב-תביעה בעניינים רכושיים.

בהתחשב בכך שבפני בתי-המשפט לענייני משפחה ובתי-הדין הרבניים האיזוריים עמדו תביעות סותרות באותם העניינים ובין אותם בני זוג, התעוררה בשתי הפרשות מחלוקת בשאלת הערכאה המוסמכת לדון בעניינים אלה. עיקר השאלה היה האם הפורום המוסמך לדון באותם העניינים הוא בית-המשפט לענייני משפחה אליו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך בטרם הוגשה תביעת הגירושין הכרוכה בפני בית-הדין הרבני; או שמא סמכות השיפוט נתונה לבית-הדין הרבני האיזורי אליו הוגשה תביעת הגירושין הכרוכה בטרם הוגשו כתבי-תביעה באותם העניינים בפני בית-המשפט לענייני משפחה.

בשתי הפרשות בית-הדין הרבני האיזורי נזקק ראשון לשאלת הסמכות, ופסק כי סמכות השיפוט נתונה בידיו מנימוקים שיפורטו להלן. הערעורים לבית-הדין הרבני הגדול נדחו מטעמים שאף הם יפורטו בהמשך הדברים. כנגד פסיקות אלה של בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו, הוגשו העתירות שלפנינו.

יוער כי בשתי הפרשות נהג בית-המשפט לענייני משפחה בהתאם לעקרונות שפורטו בבג"צ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2), 118 (2003) (להלן: הלכת פלמן) ונמנע מלפסוק בעצמו בשאלת הסמכות נוכח הכרעתו הקודמת של בית-הדין הרבני האיזורי בסוגיה וכמתחייב מעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות: בעניינם של בני הזוג ד' דחה בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (השופט ויצמן) את מועד הדיון שנקבע לבירור שאלת הסמכות, וזאת בהמתנה לפסיקה מנומקת של בית-הדין הרבני האיזורי בשאלה. מאוחר יותר הורה בית-המשפט על מחיקת התביעות שהגישה בפניו האישה, נוכח החלטת בית-הדין הרבני האיזורי על סמכות השיפוט הנתונה בידיו בעניינים הכרוכים. אשר לבני הזוג פ' - בית-המשפט לענייני משפחה בקריות (השופטת ברגמן) פסק ביום 12.2.04 כי שאלת הסמכות תידון לאחר הגשת כתבי-טענות, אם אמנם שאלה זו תיוותר שנויה במחלוקת. ביום 12.9.04 פסק בית-הדין הרבני האזורי, לאחר שקיים דיון ושמע את טיעוני הצדדים בסוגיה, כי הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ'. בהתחשב בכך, קבע בית-המשפט לענייני משפחה ביום 1.12.04 כי בהתאם לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות הוא נמנע מלהיזקק לשאלת הסמכות ואף נמנע מלדון בתביעה הרכושית שהוגשה בפניו, וזאת על-אף שלשיטתו של בית-המשפט סמכות-השיפוט נתונה בידיו מנימוקים שפורטו בהחלטתו. עוד נפסק כי בשלב זה "התיק יישאר תלוי ועומד". יוער כי בעניינם של בני הזוג פ', הגישה האישה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי כנגד החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לשאלת הסמכות ולתביעה הרכושית לגופה. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שנשמעה בהסכמת הצדדים כערעור, בקובעו כי נוכח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות והטעמים המונחים בבסיסו של עיקרון זה, "...אין מנוס מלהמתין עד להכרעה סופית בהחלטתו של בית-הדין הרבני הגדול בשאלת הסמכות לדון בענייני הרכוש" (סגן-הנשיא פיזם). בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת לבית-משפט זה נדחתה אף היא מטעמים דומים (ראו: בע"מ 2914/05 מפי השופט א' רובינשטיין).

פסיקותיו של בית-הדין הרבני והשתלשלות העניינים בעתירות שלפנינו

5. כעולה מתיאור עיקרי העובדות לעיל, השאלה המרכזית שעמדה להכרעת בית-הדין הרבני האזורי בשתי הפרשות נגעה לסמכותו לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהוגשה על-ידי הבעל, כאשר קודם להגשת תביעת הגירושין הכרוכה הגישה האישה לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך.

אשר לעניינם של בני הזוג ד' (בג"צ 5918/07) - ביום 18.5.06 נתן בית-הדין הרבני האיזורי בנתניה (הדיינים זמיר, שפירא ושינדלר) החלטה לפיה בסמכותו לדון במכלול העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהגיש בפניו הבעל (מזונות אישה, משמורת קטינים וחינוכם, וענייני רכוש). ההנמקה לכך ניתנה בנפרד, ובמסגרתה פורטו בהרחבה הטעמים למסקנה האמורה. נימוקיו של בית-הדין הרבני האיזורי בנוגע לסמכות-שיפוטו הושתתו על מספר קביעות עיקריות: ראשית, נקבע כי תביעת הגירושין שהגיש הבעל הינה על-פניה תביעה כנה, וכי הכריכה בתביעת הגירושין היתה כנה וכדין. שנית, בית-הדין הרבני האיזורי נזקק לטענת העותרת לפיה סמכות-השיפוט בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין נתונה בידי בית-המשפט לענייני משפחה, בהתחשב בכך שהבקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית-המשפט בטרם פנה הבעל לבית-הדין הרבני. בהקשר זה, ציין בית-הדין הרבני האיזורי כי כדי להכריע בטענה האמורה, הוא מוסמך להידרש לשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך. זאת מאחר ו "...בית-הדין הרבני הינו חלק מכלל המערכת השיפוטית בישראל; ככזה הוא רשאי ואף חייב לפרש דברי חקיקה אזרחיים, ככל שהדבר נדרש לצורך הכרעה בסכסוך שבפניו". בית-הדין הרבני האיזורי הוסיף כי 'על-פי המצב החוקתי הקיים כיום, בית-משפט העוסק בפרשנות דברי חקיקה במסגרת סכסוך המתברר בפניו, מוסמך ... להצהיר כי הוראת חקיקת-משנה בטלה עקב היותה נוגדת לחוק ראשי. אותה סמכות עצמה מצויה בידי בית-הדין הרבני'. בהמשך החלטתו, עמד בית-הדין הרבני האיזורי על כך שבכתיבתם של מלומדים ובפסיקת בתי-המשפט לענייני משפחה הובעו דעות מנוגדות בשאלת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך. בעניין זה ציין בית-הדין הרבני האיזורי כדלקמן:

'סקרנו בקיצור נמרץ את דעתם של המלומדים והשופטים שהוצגו בפנינו. לא רצינו להיכנס לדיון בגוף הטענות שהוזכרו בפסקי-הדין שהוצגו בפנינו מחמת קוצר הזמן, אך לאחר העיון נראה לנו שיש להעדיף את הגישה של המלומדים והשופטים שקבעו שאין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בביהמ"ש לענייני משפחה, בכדי להקנות סמכות לביהמ"ש ולגבור על האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, לפיו יש לביה"ד סמכות ייחודית לדון בכל שנכרך בתביעת הגירושין...'.

בהתחשב בדברים האמורים, בא בית-הדין הרבני האיזורי למסקנה כי העובדה שהעותרת הקדימה להגיש בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, לא היה בה כדי להקנות לבית-המשפט סמכות לדון בענייני מזונות האישה, משמורת קטינים וחינוכם וענייני הרכוש. עוד נקבע כי בנסיבות העניין, בית-הדין הרבני הוא המוסמך לדון בסוגיות האמורות שכן האישה הגישה לבית-המשפט לענייני משפחה את כתבי התביעה בסוגיות האמורות, רק לאחר שהבעל כבר הגיש את תביעת הגירושין הכרוכה בפני בית-הדין. לבסוף, פסק בית-הדין הרבני האיזורי כי בנסיבות עניינם של בני הזוג ד' מתקיים טעם נוסף לשלילת סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. זאת בשל כך שהבקשה ליישוב הסכסוך הוגשה על-ידי העותרת בחוסר תום-לב ובחוסר כנות תוך עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט. על-מנת לבסס את מסקנתו האמורה עמד בית-הדין בהחלטתו על התנהלות העותרת בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, ולכך נתייחס בהמשך הדברים (פסקה 54). את מסקנתו בעניין זה ניסח בית-הדין הרבני האיזורי כדלקמן:

'העולה מכל מה שהארכנו הוא שהתנהלות האישה, בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך לוקה בחוסר תום-לב קיצוני, וכנראה שמטרת הגשת הבקשה לא היתה לצורך יישוב סכסוך אלא לצורך עיכוב ההליכים המשפטיים ומניעה מהבעל להגיש תביעתו בבית-הדין, עד שתוגש תביעת האישה לביהמ"ש, ומשכך ברור שהגשת הבקשה ליישוב סכסוך בחוסר תום-לב, לא מקנה סמכות לבית-המשפט. והסמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים הינה של בית-הדין'.

בסיום דברים אלה, הדגיש בית-הדין הרבני האיזורי כי ההכרעה בשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך אינה מתחייבת בנסיבות המקרה שלפניו, באשר ממילא אין בכוחה של בקשה ליישוב סכסוך שהוגשה בחוסר תום-לב, כדי להקנות סמכות-שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה.

6. על החלטה זו של בית-הדין הרבני האיזורי בנתניה, הגישה העותרת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. ביום 21.5.07 פסק בית-הדין הרבני הגדול (הדיינים טופיק, בן-שמעון ואיזירר) כי דין הערעור להידחות, מהטעמים שפורטו בהחלטתו של בית-הדין הרבני האיזורי בנתניה. הרב איזירר הוסיף כי דין הערעור להידחות אף מהטעמים העקרוניים שהובאו בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול בעניינם של בני הזוג פ' כפי שיפורטו להלן. כנגד פסק-דין זה הוגשה העתירה ב- בג"צ 5918/07.

7. אשר לעניינם של בני הזוג פ' (בג"צ 6919/07) - ביום 12.9.04 נתן בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה את הכרעתו בשאלת סמכותו לדון בענייני הרכוש של בני הזוג (הדיינים חשאי, כהן ופרימן). בפסק-דינו קבע בית-הדין הרבני האיזורי כי על-אף שהעותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך חמישה ימים לפני שהבעל הגיש את תביעת הגירושין הכרוכה, סמכות השיפוט בענייני הרכוש נתונה בידי בית-הדין הרבני. וכך נקבע בהחלטה:

'לאחר שבדקנו את החומר המשפטי שהועמד לעיוננו הגענו למסקנה שיש להעדיף את העמדה המשפטית השוללת את תוקפן של התקנות הנ"ל (ליישוב סכסוך) ככל שהן באות להיצר את סמכותם של בתי-הדין הרבניים, והיננו מסכימים לנימוקי המלומדים והשופטים שקבעו שאין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לביהמ"ש לענייני משפחה כדי לגבור על האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים לפיו יש לבית-הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בכל שנכרך בתביעת הגירושין שהוגשה לביה"ד.'

בהמשך לדברים האמורים, קבע בית-הדין הרבני האיזורי כי בנסיבות העניין, התביעה לגירושין היתה כנה ואף כריכת הרכוש נעשתה בכנות וכדין. בהתחשב בכל אלה, פסק בית-הדין הרבני האיזורי כי הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ' וכי יש לקבוע מועד להמשך הדיון בתביעת הגירושין וכל הכרוך בה.

8. על החלטתו האמורה של בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה הגישה העותרת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול (הדיינים עמאר, דיכובסקי ואיזירר). במסגרת הערעור האמור, נתן בית-הדין הרבני הגדול שני פסקי-דין: פסק-דין חלקי מיום 11.7.05 ופסק-דין משלים מיום 30.4.07. בפסק-הדין החלקי ציין בית-הדין הרבני הגדול כי שאלת חוקיותן ותוקפן של תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך כמוה כהגשת תביעות בפני בית-המשפט לענייני משפחה בענייני מזונות ומדור, החזקת קטינים וחינוכם וענייני רכוש - לא הוכרעה מפורשות עד אותה עת וכי מדובר בשאלה קשה המעוררת ספקות. בהתחשב בכך, ביקש בית-הדין הרבני הגדול כי יוקם בית-דין מיוחד מכוח סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922-1947, וכי יובאו להכרעתו שתי שאלות: ראשית, האם נשללת סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני מזונות אישה, החזקת ילדים וחלוקת רכוש שנכרכו בתביעת-גירושין בכנות וכדין, בנסיבות בהן הוגשה קודם-לכן לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך. שנית, אם אמנם נשללת סמכותו של בית-הדין הרבני, מה הם התנאים הנדרשים על-מנת לקבוע כי בקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה "כדין" ו"בכנות".

בהחלטתו מיום 18.5.06 (בש"א 7028/05) קבע הנשיא א' ברק כי דין הבקשה להקמת בית-דין מיוחד להידחות, באשר שתי השאלות האמורות אינן באות בגדר התנאים של סימן 55 הנ"ל. את החלטתו האמורה, ביסס הנשיא ברק על שני טעמים עיקריים: ראשית, נפסק כי שאלת תוקפם של ההסדרים הדיוניים שנקבעו בתקנות ליישוב סכסוך אינה שאלה של "מעמד אישי" כנדרש בסימן 55 הנ"ל, אלא מרכזה הוא בקביעת סדרי דין ובעילות של המשפט הציבורי-מינהלי באשר לתוקפן של התקנות. שנית, נקבע כי לא מדובר בשאלה שעניינה הישיר הוא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני כנדרש בסימן 55, אלא מדובר בשאלה שעניינה '...סמכותו של בית-הדין הרבני האיזורי לבטל דבר חקיקה וצדקתה של החלטה זו.'

9. בהתחשב בדחיית הבקשה להקמת בית-דין מיוחד, נתן בית-הדין הרבני הגדול פסק-דין משלים לגופה של סוגית הסמכות בעניינם של בני הזוג פ'. (כאמור, הנימוקים העקרוניים שפורטו בפסק-הדין המשלים הנ"ל היוו, בין היתר, את הבסיס להנמקתו של בית-הדין הרבני הגדול בעניינם של בני הזוג ד').

פסק-הדין המשלים שנכתב מפי הרב דיכובסקי, הושתת על שלושה נדבכים עיקריים: ראשית, נקבע כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בשאלת תוקף התקנות ליישוב סכסוך, שכן לכל ערכאות השיפוט בישראל - ובכלל זה לבית-הדין הרבני - סמכות נגררת לדון בתוקפו של דבר חקיקה כאשר הדבר נדרש לצורך הכרעה בעניין הנמצא בפניו בגדר סמכותו. בית-הדין הרבני הגדול הבהיר כי הכרעה של ערכאה שיפוטית שאינה בית-המשפט העליון בדבר בטלותו של דבר חקיקה, אינה מהווה תקדים מחייב לעתיד לבוא, וכי יש בה כדי להכריע בשאלה רק בכל הקשור לצדדים לסכסוך.

שנית, בית-הדין הרבני הגדול עמד על כך שקיימות גישות סותרות של שופטים ומלומדים בשאלת תוקף התקנות ליישוב סכסוך, ובעיקר תקנות 258כ(ג) ו-258כא(ב). בהקשר זה, ציין בית-הדין הרבני הגדול כי 'לאחר עיון רב בנימוקי הגישות השונות, באנו לידי מסקנה כי צדקו אלו השוללים את תוקף התקנות שבמחלוקת, ועיקרי טעמיהם נראים לנו'. במסגרת פסק-הדין המשלים, פירט בית-הדין הרבני הגדול את הטעמים המונחים בבסיס עמדתו בדבר בטלוּת תקנות 258כ(ג) ו-258כא(ב). הטעם הראשון אליו התייחס בית-הדין היה כי בקשה ליישוב סכסוך אינה בבחינת "תובענה" שבכוחה להקנות לבית-המשפט סמכות לדון ב"ענייני משפחה" כנדרש בסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. לגישת בית-הדין הרבני הגדול, בקשה ליישוב סכסוך אינה בגדר "תובענה" שכן היא מוגשת באמצעות טופס סתמי ולקוני, שכל מטרתו היא לאפשר לבית-המשפט להפנות את בני הזוג המצויים בסכסוך ליחידת הסיוע או לייעוץ או לפישור, בלא שהבקשה מכוונת לקבלת סעד ספציפי ובלא שהיא מתבררת בפני שופט או מוכרעת על ידו. יוער כי בסופו של דיון, ראה בית-הדין הרבני הגדול להותיר ללא הכרעה את השאלה האם שר המשפטים היה מוסמך להתקין תקנות שיסדירו הגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית-המשפט לענייני משפחה אף ללא הגשת "תובענה".
הטעם המרכזי עליו השתית בית-הדין הרבני הגדול את מסקנתו בדבר בטלות התקנות שבמחלוקת, נעוץ בעמדתו לפיה התקנות פוגעות בסמכויות-השיפוט של בתי-הדין הרבניים. בהקשר זה, ציין הרב דיכובסקי כי תכליתן הכללית של התקנות הנדונות היתה להביא לידי סיום את הסכסוך בין בני הזוג בדרכי הסכמה במקום בדרך של הכרעה שיפוטית, וכי תכלית זו ראויה וחשובה. בהמשך לכך, ציין הרב דיכובסקי כי התכלית האמורה יפה לכל סכסוך שבין בני זוג כמפורט בתקנה 258ז; אף-על-פי-כן, התקנות קובעות כי בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה כנגד בן הזוג האחר רק בענייני מזונות אישה, החזקת קטינים וחינוכם וכן ענייני רכוש. עוד קובעות התקנות כי רק בעניינים אלה יראו כתב תביעה שהוגש לאחר כשלון ההפניה ליחידת סיוע, כאילו הוגש במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. לדעת הרב דיכובסקי, התכלית הספציפית המונחת בבסיס האבחנה האמורה, נוגעת לסמכויותיו של בית-הדין הרבני. בעוד שענייני מזונות אישה, משמורת וחינוך ילדים וכן חלוקת רכוש הינם העניינים "הקלאסיים" שנהוג לכורכם בתביעת גירושין, הרי יתר ענייני המשפחה המפורטים בתקנה 258ז אינם נכרכים בתביעת גירושין. לדברי הרב דיכובסקי: 'נמצא אם כן שהתכלית היחידה העומדת בבסיס ההבחנה בין סוגי העניינים שלגביהם הגשת בקשה ליישוב סכסוך כמוה כהגשת תובענה במועד הגשת אותה בקשה, לבין העניינים האחרים, היא כוונתו של מחוקק-המשנה להיצר את סמכות בתי-הדין הרבניים כאשר מוגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית-המשפט'. לשיטתו, כוונה זו נוגדת את הוראת הסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה הקובעת כי אין בחוק האמור כדי לגרוע מסמכויות בתי-הדין הדתיים, ולפיכך התקנות חסרות תוקף.

נוכח מסקנתו בדבר בטלות התקנות ליישוב סכסוך, פסק בית-הדין הרבני הגדול כי בית-הדין הרבני האיזורי רכש סמכות-שיפוט ייחודית לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ'. זאת מאחר ובבקשה ליישוב סכסוך, כשלעצמה, לא היה כדי להקנות סמכות שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה, ובהתחשב בכך שהעותרת הגישה את כתב-התביעה הרכושית לבית-המשפט לענייני משפחה רק לאחר שהבעל כבר הגיש את תביעת הגירושין הכרוכה לבית-הדין הרבני האיזורי.

לבסוף, ציין בית-הדין הרבני הגדול כי במידה וייפסק שהתקנות שבמחלוקת תקפות והותקנו כדין, כי אז ראוי לקבוע בדרך פסיקתית כי על הגשת בקשה ליישוב סכסוך להיעשות "בכנות" ו"כדין", בדומה למבחנים שפותחו בהלכה הפסוקה לעניין סמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני. לגישת בית-הדין הרבני הגדול, יש למנוע שימוש לרעה ושלא בתום-לב בהליך הבקשה ליישוב סכסוך, בנסיבות בהן אין כוונה כנה להיעזר במנגנון הטיפולי-ייעוצי לפתרון המחלוקות בין בני הזוג בדרכי שלום, אלא התכלית העיקרית של הגשת הבקשה היא להשיג יתרון דיוני ב"מירוץ הסמכויות" תוך ייתור הצורך בהגשת כתב תביעה ערוך כדין לבית-המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה, ציין הרב דיכובסקי כדלקמן:

'בקשה ליישוב סכסוך צריכה להיות כנה. מגיש הבקשה צריך להיות מעוניין באמת ובתמים ביישוב סכסוך בדרך טיפולית, ללא צורך בהתערבות שיפוטית. כדי לעמוד על כנות הבקשה אין להסתפק באמור בכותרתה. על כנות הבקשה ניתן להתרשם מהתנהגות המבקש עובר להגשת הבקשה. ניתן גם להתרשם מהתנהגותו בסמוך לאחר הגשת הבקשה. האם המבקש הודיע לצד שכנגד על הבקשה בסמוך להגשתה? האם עשה המבקש את כל הנדרש להשתתף בהליך הטיפולי שנועד ליישוב הסכסוך? האם התנהגותו עובר לבקשה ובסמוך לכך מתאימה לאדם המבקש ליישב סכסוך בדרכי שלום? וכך הלאה.

בבדיקת כנות הבקשה אין די... בקשה ליישוב סכסוך אינה בבחינת 'חתימה על החלק', שמעליו ניתן לכתוב ולהעמיס בו כל דבר שיעלה לרצון, בהתאם להתפתחות העניינים בין הצדדים. מגיש הבקשה אינו פטור מלפרט במפורש בבקשתו מהם העניינים מתוך אלו שפורטו בתקנה 258ז(1) עד (3) שאותם הוא מבקש ליישב בדרך טיפולית. הפירוט של עניינים אלו צריך להיות מפורש. בלעדי זאת אין בקשה כדין.'

סיכומם של דברים; בפסק-הדין המשלים פסק בית-הדין הרבני הגדול כי תקנות 258כ(ג) ו-258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי בטלות בהיותן גורעות מסמכויות בתי-הדין הרבניים ולפיכך נוגדות לסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. עוד נקבע כי במידה וייפסק שהתקנות האמורות חוקיות ותקפות, כי אז לשיטת בית-הדין הרבני הגדול חייבת הבקשה ליישוב סכסוך להיות מוגשת "בכנות" ו"כדין", בדומה לדרישות שנקבעו במסגרת מבחני הכריכה. בין היתר, על הבקשה לפרט את העניינים לגביהם מתבקש יישוב הסכסוך, על-מנת שהגשתה תיחשב "כדין".

בנסיבות עניינם של בני הזוג פ' נפסק כי הבקשה ליישוב סכסוך שהגישה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה לא היתה "כנה וכדין" שכן הבקשה נוסחה באופן סתמי ולקוני ולא פירטה את נושא הסכסוך אותו ביקשה האישה ליישב. בהתחשב בקביעה האמורה, פסק בית-הדין הרבני הגדול כי אף אם התקנות שבמחלוקת תקפות, לא היה בבקשה ליישוב סכסוך שהוגשה בחוסר תום-לב כדי לשלול מבית-הדין הרבני האיזורי את סמכותו לדון בתביעת הרכוש שנכרכה בפניו בכנות וכדין. כנגד פסק-דין זה הוגשה העתירה ב- בג"צ 6919/07.

10. ביום 24.10.07 הוחלט כי הדיון בשתי העתירות שלפנינו יתקיים במאוחד. זמן לא רב לאחר מכן, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו בהליך מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]; זאת, לשם הבעת עמדה בשאלת חוקיות התקנות ליישוב סכסוך המהווה 'סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים לעתירות דנן'. ביום 17.4.08 ניתן בעתירות צו-על-תנאי כמבוקש. מאוחר יותר נקבע על-ידי הרכב השופטים ששמע את העתירות (השופטים לוי, ארבל ומלצר) כי 'נוכח הסוגיות החשובות העומדות להכרעה בעתירות שלפנינו' הן יידונו בפני הרכב מורחב של שופטים. טענות הצדדים נשמעו בפני הרכב מורחב זה ביום 11.1.09.

עיקרי טענות הצדדים והשאלות העקרוניות השנויות במחלוקת

11. בטיעוניהם בכתב ובעל-פה העלו באי-כוח העותרות - עו"ד מנדלסון ועו"ד דונביץ ב- בג"צ 5918/07, ועו"ד גרובר ב- בג"צ 6919/07 - שלושה טיעונים עיקריים כנגד פסקי-דינם של בתי-הדין הרבניים: ראשית, באי-כוח העותרת ב- בג"צ 5918/07 טענו כי לא היתה לבית-הדין הרבני סמכות לדון בפרשנותן או בשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך, אף לא באופן אגבי, באשר מדובר בחקיקת-משנה החלה בבתי-המשפט האזרחיים בלבד. שנית, לגופם של דברים, בשתי העתירות נטען כי התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין. בין היתר, נטען כי בקשה ליישוב סכסוך מהווה "תובענה" שיש בה כדי לפתוח הליך חדש בפני בית-המשפט לענייני משפחה, על-אף שהיא אינה נפתחת בדרך הרגילה של הגשת כתב-תביעה. עוד נטען כי התקנות הנדונות אינן פוגעות בסמכויות בתי-הדין הרבניים ואינן משנות מכללי "מירוץ הסמכויות", באשר עסקינן בנסיבות בהן הגשת הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה קדמה להגשת תביעת הגירושין הכרוכה בפני בית-הדין הרבני. שלישית, נטען כי אין מקום להחיל את מבחני הכריכה על הגשת בקשה ליישוב סכסוך, ומכל מקום בנסיבותיהן של שתי הפרשות - כך לפי הטענה - הבקשות ליישוב סכסוך הוגשו בכנות וכדין. בהתחשב בכל אלה, ביקשו העותרות להתערב בפסיקת בתי-הדין הרבניים ולקבוע כי סמכות השיפוט בתביעות שהוגשו על-ידן נתונה בידי בית-המשפט לענייני משפחה.

מנגד, טענו באי-כוח המשיבים - עו"ד טירר ב- בג"צ 5918/07 ועו"ד צדיקה ב- בג"צ 6919/07 - כי דין העתירות להידחות מן הטעמים שפורטו בפסקי-דינם של בתי-הדין הרבניים האזוריים ובית-הדין הרבני הגדול. יוער כי בא-כוח המשיב ב- בג"צ 5918/07 הדגיש כי בעניינם של בני הזוג ד', אין הכרח להכריע בשאלת תוקף התקנות ליישוב סכסוך, שכן גם אם תקנות אלה הותקנו בסמכות וכדין, הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על-ידי העותרת בחוסר תום-לב ותוך שימוש לרעה בהליכים משפטיים, וכי בנסיבות אלה ממילא לא היה בכוחה של הבקשה האמורה כדי להקנות סמכות-שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה.

12. כאמור, היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך נוכח הסוגיות המשפטיות העקרוניות שהעתירות מעוררות. בהודעתה התייחסה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד גולומב, למספר סוגיות. ראשית, ציינה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה כי היא אינה רואה להביע עמדה נחרצת בסוגית סמכותו הנגררת של בית-הדין הרבני להכריע בשאלת תוקפו של דבר חקיקה. זאת, נוכח עמדת היועץ המשפטי לגופם של דברים כי התקנות הותקנו בסמכות וכדין והינן בתוקף. לביסוס עמדה זו, התייחסה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה לתכליתן של התקנות ליישוב סכסוך, בהתחשב בייחודו של הסכסוך המשפחתי ועל רקע חקיקתו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה. לשיטת באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, פועלן של התקנות ליישוב סכסוך הוא ביצירת דרך חדשה לפתיחת הליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, ואין בתקנות אלה כדי לשנות מהעקרונות הבסיסיים והמקובלים להסדרת הסמכויות בין בתי-המשפט לענייני משפחה לבתי-הדין הרבניים. ממילא, אין בתקנות האמורות כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הרבניים. בהמשך הדברים, ציינה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה כי אין מקום ללמוד גזירה שווה בין מבחני הכריכה לבין התנאים לסמכות-השיפוט של בית-המשפט לענייני משפחה בבקשות ליישוב סכסוך. כך למשל, אין מקום לדרוש פירוט של נושאי המחלוקת בין בני הזוג במסגרת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, באשר הדבר יעמוד בניגוד לתכליתו של ההליך כפי שתפורט להלן. עם זאת, באת-כוח המדינה ציינה כי ככל שניתן להוכיח באמצעות ראיות מתאימות במקרה קונקרטי, כי נעשה שימוש שלא בתום-לב בהליך הבקשה ליישוב סכסוך, הרי שבהתאם לכללים המקובלים בדבר חובת תום-הלב בניהול הליכים משפטיים, ניתן לקבוע כי בעל-הדין לא יוכל להינות מפירות פעולתו כאמור.

בדיון לפנינו הופיע גם עו"ד יעקובי, היועץ המשפטי של בתי-הדין הרבניים. בטיעוניו הדגיש עו"ד יעקובי את היותם של בתי-הדין הרבניים חלק בלתי-נפרד ממערכת השיפוט בישראל. עוד טען כי אף אם התקנות שבמחלוקת הותקנו כדין כנטען על-ידי באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, ראוי לקבוע בדרך פרשנית כי על בקשה ליישוב סכסוך להיות מוגשת "בכנות" ו"כדין" בדומה למבחני הכריכה, באופן שעל מגיש הבקשה לפרט את העניינים בהם מתבקש יישוב הסכסוך לצורך תפיסת סמכות עניינית על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה.

13. הנה כי כן, מהטיעונים שהוצגו לפנינו עולה כי קיימות שלוש שאלות עקרוניות הנתונות במחלוקת: ראשית, האם בית-הדין הרבני היה מוסמך להידרש בפסיקתו לשאלת חוקיותן ותוקפן של התקנות ליישוב סכסוך ולשאלת פרשנותן. שנית, האם התקנות ליישוב סכסוך הותקנו תוך חריגה מסמכות, או שהן חוקיות והותקנו בסמכות וכדין. ושלישית, אם התקנות הנדונות בתוקף - מה מהותה של חובת תום-הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, ומהו היחס בינה לבין מבחני הכריכה החלים בבית-הדין הרבני. נפנה לבחינתן של שאלות אלה לפי סדרן.

האם בית-הדין הרבני מוסמך לפסוק בשאלת פרשנותו ובשאלת תוקפו של דבר חקיקה אזרחי שאינו חל בתחומו?

14. כאמור, באי-כוח העותרת ב- בג"צ 5918/07 טענו לפנינו כי בית-הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בפרשנותן או בשאלת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך. הטענה העיקרית בהקשר זה היתה כי בית-הדין הרבני מוסמך לפרש דבר חקיקה אזרחי רק כאשר הוא חל בתחומיו. לעומת זאת, התקנות הנדונות הן בגדר חקיקת-משנה אזרחית שעניינה סדרי-דין החלים בבתי-המשפט לענייני משפחה בלבד. בהתחשב בכך, נטען כי פרשנותן של התקנות הנ"ל וכן שאלת תוקפן וחוקיותן מסורות בידי מערכת השיפוט האזרחית, ובית-הדין הרבני אינו רשאי להיזקק להן - אף לא באופן אגבי. כפי שצויין לעיל, בתי-הדין הרבניים האיזוריים ובית-הדין הרבני הגדול דחו טענות אלה בנימוק כי בתי-הדין הרבניים מהווים חלק ממערכת השיפוט בישראל, וכי כל עוד בית-משפט זה לא פסק בשאלת פרשנותן ותוקפן של התקנות ליישוב סכסוך, מוסמך בית-הדין הרבני להידרש לסוגיות אלה באופן אגבי. זאת, בהתחשב בכך שבירורן של סוגיות אלה נדרש על-מנת להכריע בשאלת סמכותו של בית-הדין להיזקק לעניינים שנכרכו בפניו.

15. בהתייחס לטענות האמורות יוער כי על-פני הדברים, מן הראוי להבחין בין שאלת סמכותם של בתי-הדין הרבניים לפרש דבר חקיקה אזרחי אף אם אינו חל בתחומם, לבין סמכותם לפסוק כעניין שבגררא בשאלת חוקיותה ותוקפה של חקיקת-משנה כאמור. בעניין זה ראוי לציין כי הסוגיה שלפנינו נוגעת להיקף סמכות השיפוט האגבית של בתי-הדין הרבניים. שאלה זו מתעוררת בהתחשב בכך שחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי-דין רבניים), הקובע את גדרי סמכותם של בתי-הדין הרבניים, אינו כולל הוראה מפורשת בדבר סמכותם הנגררת. הוראת סעיף 76 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 שכותרתה "סמכות נגררת", חלה על בתי-המשפט האזרחיים בלבד. הנה כי כן, אין בנמצא הוראת-חוק מפורשת המקנה סמכות שיפוט אגבית לבתי-הדין הרבניים. אף-על-פי-כן, הלכה פסוקה מימים ימימה היא כי לבתי-הדין הדתיים סמכות טבועה כערכאות שיפוט לדון בעניינים המתעוררים בפניהם בדרך-אגב, וזאת כאשר הדבר נדרש על-מנת להכריע בעניין שהובא בפניהם כדין (ראו למשל: ע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט 1205, 1209 (1955), מפי המשנה-לנשיא ש"ז חשין). לכך יש להוסיף כי בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה "בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה לדון בתביעה שלפניה" (הלכת פלמן, עמ' 134 והאסמכתאות המוזכרות שם).

בנסיבות העניין שלפנינו, היה בית-הדין הרבני מוסמך לדון כעניין שבגררא בפרשנות התקנות ליישוב סכסוך על-אף שתקנות אלה עוסקות בסדרי-דין החלים בבתי-המשפט לענייני משפחה. זאת מאחר ופרשנותן של התקנות האמורות משפיעה על ההכרעה בשאלת סמכותם של בתי-הדין הרבניים להידרש לעניינים שנכרכו בתביעת-הגירושין שהוגשה בפניהם לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה. בהתאם לכך - וכל עוד בית-משפט זה לא פסק בסוגיה - היו בתי-הדין הרבניים רשאים מכוח סמכותם הטבועה להביע עמדתם בשאלות הפרשניות הנוגעות למהות חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך.

אשר לסמכות בתי-הדין הרבניים לפסוק באופן אגבי בשאלת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך - השאלה המתעוררת בהקשר זה הינה האם סמכותם הטבועה של בתי-הדין הרבניים מתפרשׂת מבחינת היקפה גם על דיון אגבי בשאלת תוקפה של חקיקת-משנה אזרחית שאינה חלה בתחומם. שאלה זו מתחדדת בנסיבות בהן הסוגיה האמורה מתעוררת אגב דיון בסמכותו של בית-הדין הרבני להיזקק מלכתחילה לעניין העיקרי שהובא בפניו. כפי שצויין לעיל, באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה נמנעה מלהביע עמדה נחרצת בעניין, אולם על-פני הדברים צידדה בגישה לפיה שאלת היקף הסמכות האגבית של בתי-הדין הרבניים תלויה במגוון שיקולים אותם יש לבחון בכל מקרה לגופו, כגון: מהות העניין המתעורר באופן אגבי בפני בית-הדין הרבני; מידת הזיקה בין אותו נושא לבין הסוגיות שבסמכות בית-הדין הרבני ובתחומי מומחיותו; קיומן של אפשרויות אחרות להכריע במחלוקת שהתעוררה בגררא ועוד.

לאחר ששקלתי בעניין, באתי למסקנה כי העתירות שלפנינו אינן מצריכות הכרעה בסוגיית היקף סמכותו הטבועה של בית-הדין הרבני לדון באופן אגבי בשאלת תוקפה של חקיקת-משנה החלה במערכת השיפוט האזרחית. עמדתי זו מבוססת על שני טעמים עיקריים: ראשית, עיון בפסקי-הדין הרבניים נשוא העתירות שלפנינו מלמד כי בנסיבותיהן של שתי הפרשות, הכרעתם של בתי-הדין הרבניים בדבר סמכות-שיפוטם התבססה, בין היתר, על הקביעה כי הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית-המשפט לענייני משפחה לא נעשתה "בכנות וכדין" בהתאם לפרשנות שהעניק בית-הדין הרבני לתקנות הנדונות. בנסיבות אלה, לשיטתו של בית-הדין הרבני לא התחייבה הכרעה אגבית בשאלת חוקיותן ותוקפן של התקנות ליישוב סכסוך. שנית, מטעמים שיובהרו להלן, עמדתנו לגופה של מחלוקת הינה כי התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין, וכי השאלה המרכזית המתעוררת בעניין זה נוגעת לפרשנות התקנות, ובעיקר - למהותה של חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה. בהתחשב במסקנתנו לפיה יש להתערב לגופם של דברים בעמדה העקרונית שהביע בית-הדין הרבני בנוגע לחוקיותן של התקנות הנדונות, ממילא אין הכרח להכריע בשאלה האם קמה עילה להתערבות בפסיקתו של בית-הדין הרבני מחמת חוסר סמכותו להידרש מלכתחילה לסוגיית תוקפן של התקנות כנטען על-ידי באי-כוח העותרת. שאלה זו נותרת, איפוא, בצריך-עיון ולעת מצוא.

תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך

16. המחלוקת בדבר חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך - ובעיקר תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב) - מצאה ביטוי הן בכתיבה אקדמית והן בפסיקתם של בתי-המשפט לענייני משפחה ובתי-הדין הרבניים. בית-משפט זה התייחס בעבר למחלוקת בעניין תוקף התקנות, אולם בנסיבות המקרה שבא בפניו לא נזקק להכריע בסוגיה (ראו: בג"צ 9834/01 פלונית נ' בית-הדין הרבני גדול, פ"ד נח(2), 913 (2003); לאסמכתאות בעניין הגישה המצדדת בתוקף התקנות לעומת הגישה השוללת את חוקיותן, ראו: שם, פס' 11-10). כעת עומדת שאלת חוקיות התקנות ליישוב סכסוך להכרעתו של הרכב מורחב זה.

17. כפי שעולה מהדברים שפורטו עד כה, הטענה העיקרית כנגד התקנות הנדונות הינה כי הן הותקנו תוך חריגה מסמכות. ייאמר מיד כי אין חולק ששר המשפטים מוסמך להתקין תקנות בנוגע לסדרי הדין החלים בבתי-המשפט לענייני משפחה, וזאת מכוח סעיפים 108 ו- 109 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וכן סעיף 26 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. עם זאת, עיקרון החוקיות אינו מתמצה בכך שהשר מוסמך בחוק להתקין חקיקת-משנה. בנוסף, על חקיקת-המשנה להיות בהתאמה לכל דבר חקיקה ראשי הנוגע לעניין. (ראו בעניין זה: סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות, וכן: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך א 54 (1996)).

בהתאם לעקרונות אלה, הטענה כנגד חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך היא כי הן הותקנו תוך חריגה מסמכות בהיותן סותרות שלוש הוראות מרכזיות בחקיקה ראשית: ראשית, הטענה היא כי בקשה ליישוב סכסוך הינה תחליף לתביעה לשלום-בית. מטעם זה נטען כי התקנות ליישוב סכסוך מנוגדות לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין רבניים הקובע כי ענייני נישואין מצויים בסמכות-השיפוט הייחודית של בית-הדין הרבני. שנית, מסעיף 1 בשילוב עם סעיף 3 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה עולה כי בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון ב"ענייני משפחה" המוגשים על דרך של "תובענה". לפי הטענה, בקשה ליישוב סכסוך אינה בגדר "תובענה", ולפיכך אין בכוחה להקנות סמכות שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה. שלישית, ובכך העיקר - נטען כי התקנות ליישוב סכסוך מנוגדות לסעיף 25(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה הקובע כי אין בחוק הנ"ל שמכוחו הותקנו התקנות הנדונות, כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים. לפי הטענה, התקנות ליישוב סכסוך משליכות על "מירוץ הסמכויות" בין בתי-המשפט לענייני משפחה לבתי-הדין הרבניים באופן הגורע מסמכויותיו של בית-הדין הרבני ומחייב את בטלות התקנות.

בחנו טענות אלה לעומקן. קראנו את מכלול החומר אליו הפנו הצדדים. בכתיבה הרבה בנושא הובעו דעות שונות בסוגיה העקרונית של חוקיות התקנות. לאחר כל אלה, באנו למסקנה כי התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין ואינן עומדות בסתירה להוראות הקבועות בחקיקה הראשית. בטרם נפרט את הטעמים שהובילונו למסקנה האמורה, נעמוד תחילה על הרקע להתקנת התקנות ליישוב סכסוך, על התכלית המונחת בבסיסן ועל עיקרי ההסדר הקבוע במסגרתן.

(1) התקנות ליישוב סכסוך - הרקע להן, תכליתן ועיקריהן

18. הרקע לתקנות ליישוב סכסוך טמון בדו"ח הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה (ירושלים, 1986) בראשות השופט א' שינבוים (להלן: דו"ח הוועדה). הוועדה האמורה מונתה, בין היתר, על-מנת לבחון 'את הליכי ההתדיינות במשפטי אישות, סדרי הדין בהם, מידת המעורבות הרצויה של השופט בדיון, ותפקידו של כל אחד מן הצדדים והגורמים הנוטלים בו חלק' (דו"ח הוועדה, עמ' 1). הוועדה המליצה, בין היתר, על ריכוז סמכויות-השיפוט בענייני משפחה - שהיו מסורות עד אז בידי ערכאות שיפוט אזרחיות שונות - בידיה של ערכאה אזרחית אחת, וזאת בלא לפגוע בסמכויותיהם של בתי-הדין הרבניים (שם, עמ' 20, 27). עוד המליצה הוועדה על מניעת ניתוק בין המישור המשפטי למישור הטיפולי, ועל חתירה להעמקת התיאום ושיתוף-הפעולה בין בתי-המשפט לבין הגורמים הטיפוליים. בין היתר, המליצה הוועדה על הקמת "מוסד לייעוץ ולרווחת המשפחה" אליו יופנו בני זוג שהגישו תביעה הנובעת מקשר הנישואין ביניהם, וזאת על-מנת לבחון אפשרות לעשיית שימוש בכלים טיפוליים בטרם בירור התביעה המשפטית ביניהם. המטרה היתה '...שבני הזוג יוכלו לפרוק מעליהם את כל המפריע להם, לקבל עצה כדי להימנע מפירוק המשפחה, ולהגיע להסדר הוגן במקרה של צורך בגירושין' (שם, עמ' 8). לשם כך, המליצה הוועדה, בין היתר, על תיקון תקנות סדר הדין האזרחי בהתאם להסדר המפורט בדו"ח (שם, עמ' 12).

חוק בית-המשפט לענייני משפחה נחקק ברוח המלצותיה של ועדת שינבוים ותוך אימוץ מודלים הנוהגים בעניין זה במדינות אחרות בעולם. כפי שצויין בפסקה 1 לעיל, החוק ריכז את השיפוט האזרחי בענייני משפחה בידי ערכאה מקצועית אחת, ואף הסדיר את הקמתן של יחידות-הסיוע על-מנת להעמיד לרשות בתי-המשפט לענייני משפחה את עזרתם של גורמים טיפוליים בניסיון לטפל במשבר המשפחתי על מכלול היבטיו; זאת, באמצעות שילוב של ידע מקצועי וטיפולי בהליך השיפוטי. יצויין כי יחידות הסיוע הן חלק מבתי-המשפט לענייני משפחה וההפניה אליהן נעשית אך ורק באמצעות בית-המשפט. עוד יוער כי התהליך הטיפולי ביחידות הסיוע אינו כרוך בתשלום נפרד והוא מותנה בשיתוף הפעולה של בני הזוג. בהתאם לכך, אם בעל-דין מסרב להופיע בפני יחידת הסיוע, עליו להודיע על כך בכתב לבית-המשפט שהפנה אותו לשם (ראו: סעיף 5(ג) לחוק).

19. כאמור, כשנה לאחר חקיקתו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה והתקנת פרק ג1 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינן "תובענות בענייני משפחה", התקין שר המשפטים את התקנות ליישוב סכסוך. תקנות אלה יצרו הסדר ברוח המלצותיה של ועדת שינבוים (אף כי לא אימצו את מלוא פרטיהן). כפי שעולה מהודעתה של באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה ומטיעוניה לפנינו, תכליתן של התקנות ליישוב סכסוך היתה לנתב את הסכסוך בין בני זוג מפסים של התדיינות משפטית רגילה לפסים טיפוליים-מקצועיים, בניסיון לסייע לבני הזוג לפתור את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה בטרם החלה ההתדיינות המשפטית בפני בית-המשפט לענייני משפחה.

יוער כי התפיסה שבבסיס התקנות ליישוב סכסוך הינה כי סכסוך משפחתי בין בני זוג הוא בעל מאפיינים מיוחדים הדורשים כלים ייחודיים להתמודדות עימו: ראשית, פעמים רבות סכסוך בין בני זוג מתאפיין במשקעים רגשיים עזים, המשפיעים על היכולת של בית-המשפט לייצר פתרונות הולמים לסכסוך באמצעות הכללים הרגילים החלים בהתדיינות משפטית. לא פעם, עצם ההתדיינות המשפטית אשר במסגרתה על הצדדים לפרט את פרטי הסכסוך והגורמים לו, תורמים לליבוי הקרע בין המעורבים בסכסוך ולהעמקתו. שנית, בשונה מסכסוכים אחרים, בני זוג ימשיכו פעמים רבות לקיים מערכת יחסים כלשהיא לאחר סיום ההליך המשפטי, למשל כהורים לילדים משותפים. ההשפעה הנמשכת של הסכסוך על בני הזוג ועל ילדיהם, עלולה להיות קשה ביותר. בהתחשב במאפיינים אלה, סבר מחוקק-המשנה כי רצוי לעודד את פתרון הסכסוך הזוגי באמצעות כלים מקצועיים וטיפוליים, שבידם לסייע במציאת הסדרים מוסכמים בין בני הזוג תוך הימנעות ככל הניתן מליבוי הקרע ביניהם ותוך הגדלת הסיכויים לכיבוד ההסכם בעתיד על-ידי כל המעורבים בסכסוך. כפי שיפורט להלן, ההסדר שנקבע בתקנות ליישוב סכסוך מניח כי עדיף להפנות את בני הזוג למסלול הייעוצי-טיפולי בטרם הוגשו לבית-המשפט לענייני משפחה כתבי-טענות מפורטים שיש בהם כדי להעלות על הכתב את פרשת הסכסוך תוך העמקת המחלוקות בין בני הזוג. על-מנת להבהיר את התפיסה האמורה ואת ביטוייה, נעמוד להלן על עיקריו של ההסדר הקבוע בתקנות ליישוב סכסוך.

20. ככלל, בית-המשפט לענייני משפחה רשאי להפנות את בעלי-הדין שלפניו ליחידת הסיוע באחד משני מצבים: ראשית, הפניה מיוזמתו של בית-המשפט לאחר שהוגשו כתבי-טענות והחל הבירור המשפטי בין בעלי-הדין. הפניה כאמור יכולה להיעשות במסגרת כל תובענה בענייני משפחה שהוגשה בפני בית-המשפט, והיא אינה מוגבלת לסכסוכים בין בני זוג דווקא (ראו: סעיף 5 לחוק וכן תקנה 258יט). שנית, הפניית הצדדים ליחידת הסיוע בעקבות בקשה ליישוב סכסוך - היא ההליך נשוא הדיון לפנינו. הפנייה כאמור מקורה ביוזמת בן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך. היא נעשית בטרם החל הבירור המשפטי בין הצדדים, ומוגבלת לסכסוכים בין בני זוג (ראו: תקנה 258כ(ב1)). יצויין כי מהחומר שהובא לפנינו עולה כי מאחר והטיפול ביחידות הסיוע ניתן ללא תשלום נוסף ונוכח מוגבלות המשאבים הציבוריים, נמנע מחוקק-המשנה מהעמדת האמצעי הדיוני של בקשה ליישוב סכסוך לרשות בני-משפחה אחרים והגביל את השימוש בו לרשות בני זוג דווקא, עקב ההכרה בחשיבותו של התא המשפחתי הבסיסי ונוכח ההשלכות האפשריות של הסכסוך על ילדיהם של בני הזוג. בהמשך לדברים אלה, יוער כי בשנת 2007 הותקנה תקנה 258כא1 שפתחה את האפשרות להגשת בקשה ליישוב סכסוך גם בין הורה-הורהו של קטין לבין הורה של קטין בעניין קביעת דרכי קשר בינו לבין הקטין.

21. תקנות 258כ ו-258כא שנוסחן הובא לעיל (פסקה 2), מסדירות את דרך הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ואת אופן ההתייחסות אליה. בהתאם לתקנה 258כ(ב), הגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג צריכה להיות מוגשת לפי טופס 26ב הקובע כדלקמן:

בקשה ליישוב סכסוך

הואיל ונתגלע סכסוך ביני לבין בן הזוג, וברצוני ליישב את הסכסוך בדרכי שלום ובלא התדיינות משפטית, אני פונה לבית-המשפט בבקשה ליישוב הסכסוך ולהפניה ליחידת הסיוע או לייעוץ או לפישור, לפי שיקול-דעת בית-המשפט.

חתימת המבקש

בהתאם לתקנה 258כ(ב) הנ"ל, לבקשה ליישוב סכסוך יצורף טופס 26א המאומת בתצהיר וכולל את פרטי בני הזוג (שמות, כתובות-מגורים, מספרי-טלפון), פרטים לגבי המצב האישי, פרטי הילדים, פרטים לגבי דירת המגורים, נתונים על אלימות במשפחה, נתונים על תיקים אחרים בענייני משפחה בין בני הזוג שנידונו או נדונים בבית-המשפט, וכן מידע על דבר קיומו של קשר עם גורמים טיפוליים.

ניתן להיווכח כי בהתאם לטפסים 26א ו-26ב הנ"ל, נוסח הבקשה ליישוב סכסוך אינו דורש פירוט של מהות הסכסוך ושל העניינים המצויים במחלוקת בין הצדדים. זאת בהתאם לתכלית עליה עמדנו לעיל ולפיה השאיפה היא לאפשר לבני הזוג להסתייע בכלים המקצועיים והטיפוליים בטרם יידרשו להגיש כתבי-טענות מפורטים שיהיה בהם כדי ללבות את אש הסכסוך. התפיסה שבבסיס התקנות ליישוב סכסוך הינה כי עצם הכניסה של בני הזוג לזירה המשפטית באמצעות הגשת כתבי בית-דין הכוללים הטחת האשמות הדדיות זה כנגד זה, עלולה להוביל להסלמה בסכסוך ולפגוע באפשרות של הידברות והסכמה.

22. בהתאם לתקנה 258כ(ב1), עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך נתון לבית-המשפט לענייני משפחה שיקול-דעת האם להפנות את בני הזוג ליחידת הסיוע, או להפנותם בהסכמתם לייעוץ או לפישור. בין כך ובין אחרת, ראוי להדגיש כי בעקבות הגשת הבקשה ליישוב סכסוך יש צורך בהחלטה שיפוטית המפנה את הצדדים לאחד משני המסלולים האמורים; בלא החלטה שיפוטית כאמור, לא תטופל הבקשה ליישוב סכסוך.

משך התקופה בה בני הזוג מטופלים ביחידת הסיוע או מצויים בהליך של ייעוץ או פישור, הבירור המשפטי של ההליכים ביניהם מעוכב (ראו: תקנה 258יט(ג) וכן תקנה 258כב). יוער כי לפי תקנה 258כה, במהלך התקופה בה ההליכים בין בני הזוג מעוכבים, בן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך מנוע מלהגיש בקשות לסעדים זמניים, 'למעט צו מניעה לשמירת המצב הקיים או צו עיכוב יציאה מהארץ'. הטעם לכך נעוץ בתכלית עליה עמדנו לעיל, ולפיה רצוי לאפשר לבני הזוג להיעזר בגורמי מקצוע ולהגיע לפתרון מוסכם של הסכסוך שנתגלע ביניהם, בטרם ניהול התדיינות משפטית שיש בה כדי להעצים את המחלוקות בין הצדדים. לפיכך, קובעות התקנות כי בתקופה בה ההליכים בין בני הזוג מעוכבים, אין אפשרות להתדיין על סעדים זמניים כדי שלא להכביד על הנסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום. זאת, למעט כאשר הדבר מתחייב כדי למנוע שינוי במצב הקיים או כדי לעכב יציאה מן הארץ (ראו בעניין זה: מיכאל קורינאלדי "ההשלכות של חידושי החקיקה לעניין מירוץ הסמכויות בין ביהמ"ש לענייני משפחה לבין ביה"ד הרבני" דיני המשפחה בישראל בעידן בית-המשפט למשפחה, כרך ג 1185, 1187 (יהושע גייפמן עורך, 2000) (להלן: קורינאלדי)).

23. ככלל, כאשר הוגשה בקשה ליישוב סכסוך והצדדים הופנו ליחידת הסיוע או, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור, יכולים ההליכים ביניהם לבוא אל סיומם באחד משני אופנים: אפשרות אחת היא שבני הזוג הגיעו להסדר הפותר את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה. בנסיבות אלה, קובעת תקנה 258כד כי בית-המשפט רשאי לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק-דין.
האפשרות השניה היא שההליכים במסגרת יחידת הסיוע או במסגרת הייעוץ או הפישור נכשלו במובן זה שבן הזוג האחר סירב להופיע בפני יחידת הסיוע, או שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכם ביניהם במסגרת תקופת עיכוב ההליכים. בנסיבות אלה, קובעות תקנה 258כא ותקנה 258כג כי על בית-המשפט להורות על חידוש ההליכים בפניו לצורך בירור והכרעה שיפוטיים. בנסיבות כאמור, רלוונטיות שלוש הוראות-משנה המצויות בלב המחלוקת בעתירות שלפנינו: ראשית, תקנה 258כ(ג) הקובעת כי כאשר מוגשת בקשה ליישוב סכסוך, תיחשב הבקשה 'כהגשת תובענה כנגד בן הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהעניין נובע מהקשר שביניהם כבני זוג'. לשון אחר; בהתאם לתקנה 258כ(ג) הנ"ל, על-אף שהבקשה ליישוב סכסוך אינה כוללת פירוט של העניינים המצויים במחלוקת בין בני הזוג, יש לראות את הבקשה ליישוב סכסוך במועד הגשתה כתובענה בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים. שנית, תקנה 258כא(א) סיפא מוסיפה וקובעת כי כאשר הטיפול ביחידת הסיוע או במסגרת הייעוץ או הפישור נכשל ובית-המשפט הורה על חידוש ההליכים בפניו, 'יורה בית-המשפט לבן הזוג שהגיש את הבקשה [ליישוב סכסוך] להגיש כתב תביעה כאמור בתקנה 258ז בתוך 30 ימים'. הווה אומר - אם לא עלה בידי בני הזוג לפתור את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה, ניתנת שהות לבן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך, להגיש כתבי-תביעה בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים. לבסוף, קובעת תקנה 258כא(ב) כי אם הוגשו כתבי תביעה כאמור, רואים אותם כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. התקנה הנ"ל מוסיפה וקובעת כי אם לא הוגשו כתבי תביעה על-ידי מגיש הבקשה ליישוב סכסוך בתוך 30 הימים שהוקצבו לכך, הבקשה ליישוב סכסוך תימחק.

המחלוקת העקרונית בנוגע לתוקפן של התקנות ליישוב סכסוך, נסובה על חוקיותן של שלוש הוראות-המשנה האחרונות עליהן עמדנו. יודגש כי הן בפסקי-דינם של בתי-הדין הרבניים כנגדם מכוונות העתירות שלפנינו והן בטיעוני הצדדים, לא היה חולק כי התכלית הכללית של התקנות ליישוב סכסוך, קרי - מניעת החרפתו של הקרע בין בני הזוג ועידוד פתרון המחלוקת ביניהם בדרכי שלום במקום בדרך של הכרעה שיפוטית, היא תכלית ראויה ומבורכת. המחלוקת נסובה על השאלה האם פרטי ההסדר שנקבע בתקנות, ובעיקר - הקביעה כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב במועד הגשתה כתובענה בענייני רכוש, מזונות ומדור, וכן משמורת וחינוך קטינים - סותרים הוראות שונות בחקיקה הראשית, באופן הנוגד את עקרון החוקיות ושולל את תוקפן של התקנות הנדונות. לבירורה של מחלוקת זו נפנה כעת, תוך שנבחן את הטענות שהועלו בעניינה מן הקל לכבד.

(2) האם התקנות ליישוב סכסוך מנוגדות להוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים?

24. המשיבים טענו לפנינו, אף כי בלשון רפה, כי התקנות ליישוב סכסוך מנוגדות לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. הטענה בהקשר זה היתה כי בקשה ליישוב סכסוך מיועדת על-פי שמה ליישוב סכסוך בין בני זוג בדרכי הסכמה, ולפיכך היא מהווה תחליף לתביעה לשלום-בית. לפי הנטען, הסדר זה שבתקנות הינו חסר תוקף, בהיותו מנוגד לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, הקובע כי "ענייני נישואין" - ובכלל זה שלום-בית - מצויים בסמכות השיפוט הייחודית של בתי-הדין הרבניים. יוער כי טענה זו של המשיבים נסמכת על נימוק שהעלה פרופ' שאווה ז"ל במאמרו כנגד חוקיוּת התקנות הנדונות (ראו: מנשה שאווה "היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית-הדין הרבני" הפרקליט מד 44, 71-70 (1998) (להלן: "שאווה" I))

דין טענה זו להידחות. כאמור, בקשה ליישוב סכסוך נועדה להוביל את בני הזוג לפתרון מוסכם של המחלוקות ביניהם - אם במסגרת שמירה על אחדות התא המשפחתי ואם בעקבות פירוק הקשר הזוגי - וזאת בסיועם של גורמי טיפול ומקצוע. השאיפה היא להביא את בני הזוג לפתרון מוסכם של הסכסוך ביניהם, וזאת באחת או יותר מהסוגיות הקבועות בתקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי אשר "שלום-בית" אינו נכלל בגדרן. אכן, ההליך ביחידת הסיוע יכול להציע לבני הזוג הזדמנות נוספת לבחון את עצם ההחלטה להיפרד, ולברר האם עשו כל שביכולתם כדי לשמר את התא המשפחתי (ראו בעניין זה: דורית אלדר "תובענה ליישוב סכסוך: חלופה טיפולית בבית-המשפט לענייני משפחה" דיני המשפחה בישראל בעידן בית-המשפט למשפחה, כרך ג 1217, 1223 (יהושע גייפמן עורך, 2000); עוד ראו: קורינאלדי, עמ' 1186; ארבל וגייפמן, עמ' 433, 452). עם זאת, הבקשה ליישוב סכסוך אינה מכוונת להביא את בני הזוג לשלום-בית דווקא. זאת ועוד; אין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, כשלעצמה, כדי למנוע הגשת תביעה לשלום-בית בפני בית-הדין הרבני אף לאחר שהבקשה ליישוב סכסוך כבר הוגשה בפני בית-המשפט לענייני משפחה. יוער כי בהתאם לסעיף 2 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, התביעה לשלום-בית בפני בית-הדין הרבני תידון לפי הדין העברי.

בהתחשב בכל אלה, המסקנה המתבקשת היא כי התקנות ליישוב סכסוך אינן עומדות בסתירה לסמכות הייחודית הנתונה לבתי-הדין הרבניים לדון ב"ענייני נישואין וגירושין" לפי דין תורה, כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.

(3) האם התקנות ליישוב סכסוך עומדות בסתירה להוראות-סעיפים 1 ו-3 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה?

25. סעיף 3(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה קובע כי בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון ב"ענייני משפחה לפי חוק זה". ההגדרה ל"ענייני משפחה" קבועה בסעיף 1 לחוק, והיא מבוססת על חלופות שונות שכולן מצריכות הגשת "תובענה" באחד או יותר מהעניינים המנויים בסעיף הנ"ל.

אחת הטענות המרכזיות כנגד חוקיות התקנות ליישוב סכסוך הינה כי בקשה ליישוב סכסוך אינה מהווה "תובענה" כאמור בסעיף 1 לחוק, ולפיכך אין בכוחה להקנות סמכות שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה כנדרש בסעיף 3(א) לחוק. לפי הנטען, הבקשה ליישוב סכסוך פותחת הליך שאופיו טיפולי בלבד והוא אמור להתנהל בפני יחידת הסיוע (או בפני יועץ או מגשר בהסכמתם של בני הזוג). לפי אותה גישה, אם ההליך הטיפולי הסתיים בהסכם בין הצדדים, הוא יובא לאישורו של בית-המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 3(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה הקובע כי בית-המשפט מוסמך לאשר הסכם בעניין הנתון בסמכותו 'אף אם אינה תלויה ועומדת אותה שעה תובענה לגביו'. לחלופין, אם בני הזוג לא הגיעו להסכם המיישב את הסכסוך ביניהם בדרכי שלום, ירכוש בית-המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט רק במידה ויוגשו בפניו כתבי-תביעה באחד או יותר מהעניינים האמורים בתקנה 258ז. משמעות הטענה האמורה היא כי הגשת תביעת גירושין לבית-הדין הרבני במועד שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך וטרם הגשת כתבי-תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה, תוביל לרכישת סמכות שיפוט על-ידי בית-הדין הרבני בכל העניינים שנכרכו בפניו בכנות וכדין (לגישה זו ראו: מנשה שאווה "הצעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה (תיקון מס' 4) (השוואת סמכויות שיפוט), התשנ"ח-1998 - האמנם ברכה לנשים המוסלמיות והנוצריות?" הפרקליט מד 358, 387-391 (1999) (להלן: שאווה II)).

26. הטענה לפיה בקשה ליישוב סכסוך אינה מהווה "תובענה" כנדרש בסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, נשענת על שני טעמים מרכזיים. ראשית, נטען כי "תובענה" בענייני משפחה צריכה להיפתח במסירת כתב-תביעה. טענה זו נסמכת על תקנה 258ה(א) לתקנות סדר הדין האזרחי שזו לשונה:



'258ה. כתב תביעה
(א) תובענה, למעט בקשת ביניים, תיפתח במסירת כתב תביעה לבית-המשפט [לענייני משפחה].
...' (ההדגשה הוספה-ד.ב)

הנה כי כן, מתקנה 258ה עולה לכאורה כי על תובענות בענייני משפחה (למעט בקשות ביניים) להיפתח במסירת כתב תביעה דווקא. כפי שהובהר בפיסקה 21 לעיל, בקשה ליישוב סכסוך נפתחת בהגשת טופס כללי ותמציתי המאומת בתצהיר, ללא צירוף המסמכים הרלוונטיים. בקשה ליישוב סכסוך אינה נפתחת, איפוא, במסירת כתב-תביעה. בהתחשב בכך, נטען כי היא אינה בבחינת "תובענה" שבכוחה להקנות סמכות-שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה כאמור בסעיפים 1 ו-3 לחוק (לגישה האמורה ראו: ליאת שכטר "האם התקנות בדבר 'בקשה ליישוב סכסוך' בבית-המשפט לענייני משפחה חורגות מסמכות?' קרית המשפט א 353, 362 (2001) (להלן: שכטר); וכן: תמ"ש (תל-אביב) 5821/98 פלוני נ' פלונית, מפי השופט שוחט).

27. נקודת המוצא לבחינת הטענה האמורה טמונה בעובדה שחוק בית-המשפט לענייני משפחה אינו מגדיר מהי "תובענה" ומהן הדרכים לפתיחתה. הגדרת המונח "תובענה" נותרה, איפוא, בידיו של מחוקק-המשנה. תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה על בתי-המשפט האזרחיים בכללותם, קובעת הגדרה רחבה יחסית למונח "תובענה" בזו הלשון:

'1. הגדרות
בתקנות אלה-
...
"תובענה" - תביעות, בקשות ושאר עניינים שמביא בעל דין לפני בית-משפט באחת הדרכים שנקבעו לכך...'

הנה כי כן, מתקנה 1 הנ"ל עולה כי "תובענה" אינה חייבת להיפתח בהגשת כתב-תביעה דווקא וכי תיתכנה דרכים אחרות להבאת עניין בפני בית-משפט אזרחי. תקנה 8 לתקנות סדר הדין האזרחי מוסיפה וקובעת כי 'תובענה שאין לגביה בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין זה, תיפתח במסירת כתב תביעה לבית-המשפט (ההדגשה הוספה - ד.ב).' לשון אחר; בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, כתב-תביעה הוא בבחינת ברירת מחדל לפתיחת תובענה בפני בית-המשפט האזרחי. עם זאת, אין מדובר בדרך דיונית שאין בלתה, וניתן לקבוע הוראה אחרת בעניין.

בכל הנוגע לבית-המשפט לענייני משפחה, נקבעה בתקנות הוראה מפורשת - היא תקנה 258ה(א) שנוסחה הובא לעיל - ולפיה תובענה בענייני משפחה (למעט בקשת-ביניים) תיפתח בהגשת כתב-תביעה. שאלה פרשנית המתעוררת בהקשר זה הינה האם תקנה 258ה(א) הנ"ל נועדה לקבוע הסדר קשיח וממצה בעניין הדרך להגשת תובענות בפני בית-המשפט לענייני משפחה, או שמא ראוי לפרשה בדומה להסדר הכללי הקבוע בתקנה 8 לתקנות סדר הדין האזרחי באופן שככלל, תובענות בבית-המשפט לענייני משפחה תיפתחנה על דרך של מסירת כתב-תביעה, אלא אם נקבעה הוראה אחרת בעניין. אף שנוטה אני לתשובה השניה, אינני רואה לקבוע מסמרות בעניין. לצורך הדיון שלפנינו, מוכנה אני להניח - בלא להכריע בדבר - כי תקנה 258ה(א) נועדה לקבוע הסדר ממצה לפיו על תובענה בפני בית-המשפט לענייני משפחה להיפתח במסירת כתב-תביעה בלבד. בהנחה שכך, נוצרת סתירה לכאורית בין ההסדר הקבוע בתקנה 258ה(א) הנ"ל לבין תקנה 258כ המאפשרת פתיחת הליך ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה ללא מסירת כתב תביעה, ואף קובעת כי בקשה ליישוב סכסוך תיחשב הגשת תובענה כנגד בן הזוג האחר במכלול העניינים המפורטים שם.

אם וככל שאמנם נוצרת סתירה בין תקנה 258ה(א) לתקנה 258כ - שאלה שכאמור אינני רואה להכריע בה - הפתרון לכך טמון בכללי "ברירת הדין" שנועדו לסייע במצבי התנגשות בין נורמות משפטיות. בהתאם לכללים אלה, כאשר מדובר בנורמות שוות-מעמד אשר לא ניתן ליישב את הסתירה ביניהן בדרכים פרשניות, כי אז הנורמה המאוחרת גוברת על הנורמה המוקדמת, והנורמה המיוחדת גוברת על הנורמה הכללית (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית, כרך א', 545, 551 (1992)). בהתחשב בכך, תקנה 258כ שעניינה הגשת בקשה ליישוב סכסוך גוברת על ההסדר הקבוע בתקנה 258ה(א), בהיותה המאוחרת והספציפית מבין שתי התקנות הנדונות שהינן שוות-מעמד מבחינה נורמטיבית.

המסקנה המתבקשת היא כי תקנה 258כ קובעת דרך דיונית חדשה לפתיחת הליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, באמצעות הגשת בקשה ליישוב סכסוך שהינה בגדר "תובענה" לצורך סעיף 1 לחוק. על-אף שבקשה ליישוב סכסוך אינה נפתחת במסירת כתב-תביעה, בכוחה לפתוח תובענה בפני בית-המשפט לענייני משפחה שדינה כהגשת מספר תביעות בעת ובעונה אחת בענייני חלוקת רכוש בין בני זוג, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת ילדים (ראו: תקנה 258כ(ג)). מבחינה דיונית, מדובר בדרך מקוצרת לפתיחת הליך ביחס לדרך הדיונית הרגילה, שכן די בהגשת טופס הבקשה ליישוב סכסוך במקום הגשת מספר כתבי תביעה נפרדים ומפורטים בכל אחד מהעניינים האמורים (ראו והשוו: תקנה 258ד ותקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי). דרך דיונית זו תואמת את התכלית המרכזית של ההליך ליישוב סכסוך עליה עמדנו לעיל (פסקה 19 ואילך) לפיה נוכח ייחודו של הסכסוך המשפחתי בין בני זוג, השאיפה היא לאפשר לצדדים להיעזר בכלים מקצועיים-טיפוליים כדי להובילם לפתרון מוסכם, וזאת בטרם יידרשו להגיש כתבי טענות מפורטים שיהיה בהם כדי ללבות את אש הסכסוך שנתגלע ביניהם. דרך דיונית זו אף תואמת את רוחו ומטרתו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה להציע כלים מיוחדים - דיוניים, ראייתיים וכן מקצועיים-טיפוליים - לצורך התמודדות ראויה עם סכסוכים בענייני משפחה על מאפייניהם הייחודיים (ראו בעניין זה: ארבל וגייפמן, עמ' 441; קורינאלדי, עמ' 1186-1187; תמ"ש (תל-אביב-יפו) 51371/98 קורקין נ' קורקין, תק-של 99(2), 39 (1999) פס' 22 ואילך מפי השופט גייפמן; תמ"ש 22680/98 (תל-אביב והמרכז) כ.מ נ' א.מ, פס' 11 ואילך מפי השופטת רוטשילד).

28. לחיזוק הטענה לפיה בקשה ליישוב סכסוך אינה בגדר "תובענה" שבכוחה להקנות סמכות שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה, הובא טעם נוסף מפי הרב דיכובסקי בפסק-דינו המשלים של בית-הדין הרבני הגדול בעניינם של בני הזוג פ' (בג"צ 6919/07). בפסק-הדין האמור, הפנה הרב דיכובסקי לתקנה 1 לתקנות בתי-המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, המגדירה "תובענה" ו-"הליך" בזו הלשון:

'1. הגדרות
בתקנות אלה -
...
"תובענה" או "הליך" - תביעות, לרבות תביעות שכנגד והודעות לצד שלישי, בקשות, ערעורים ושאר עניינים שמביא בעל דין לפני בית-משפט באחת הדרכים שנקבעו לכך על-פי דין, ושנדרשת בהם החלטה או פסיקה של בית-המשפט.'

ברוח התקנה האמורה, קבע הרב דיכובסקי כי "תובענה" היא תביעה לקבלת סעד שנועדה להיות מוכרעת על-ידי בית-המשפט עצמו. לשיטת הרב דיכובסקי, בקשה ליישוב סכסוך אינה מתבררת על-ידי שופט וכל מטרתה להעביר את הסכסוך בין בני הזוג ליחידת הסיוע או, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור. בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 258כא לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נכשל ההליך ביחידת הסיוע או בפני היועץ או המגשר, יש צורך בהגשת כתבי-תביעה בפני בית-המשפט לענייני משפחה על-מנת שהשופט יוכל להכריע במחלוקות בין בני הזוג. לגישת הרב דיכובסקי, מכל אלה עולה כי הבקשה ליישוב סכסוך - להבדיל מכתבי התביעה המאוחרים - לא נועדה להיות מוכרעת על-ידי בית-המשפט, ולפיכך אינה יכולה להיחשב בגדר "תובענה" כנדרש לפי סעיפים 1 ו-3 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. לשם שלמות התמונה יצויין כי בפסק-דינו ראה הרב דיכובסקי להותיר ללא הכרעה את השאלה האם שר המשפטים היה מוסמך להתקין תקנות שיסדירו פתיחת הליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה אף אם אינו בבחינת "תובענה" (ראו: פסקה 9 לעיל).
29. בהתייחס לדברים האמורים יוער כי הנחת המוצא של הרב דיכובסקי היתה כי בקשה ליישוב סכסוך אינה דורשת החלטה או פסיקה מצד בית-המשפט עצמו, ולפיכך אינה יכולה להיחשב בגדר "הליך" או "תובענה". להנחה זו אין בידינו להסכים. ככלל, הגשת הבקשה ליישוב סכסוך כרוכה בתשלום אגרה (ששיעורה מופחת). הפניית בני הזוג ליחידת הסיוע (או לייעוץ או פישור, בהסכמתם) מחייבת החלטה שיפוטית של בית-המשפט לענייני משפחה, בלעדיה לא תטופל הבקשה ליישוב סכסוך (ראו: תקנה 258כ(ב1)). זאת ועוד; על בית-משפט לענייני משפחה אשר מפנה את בני הזוג ליחידת הסיוע, להביא לידיעתם כי על הדברים שיימסרו ליחידת הסיוע יחולו כללי חיסיון עדויות וראיות חסויות, וכי הדיון ביחידת הסיוע או הפסקתו לא ישפיעו על הדיון בפני בית-המשפט (ראו: תקנה 258יט1). עיכוב ההליכים בעקבות הפניית בני הזוג ליחידת הסיוע (או לייעוץ או לפישור), מצריך אף הוא החלטה שיפוטית (ראו: תקנה 258יט(ג)). כפי שהובהר בפיסקה 22 לעיל, במהלך התקופה בה ההליכים מעוכבים, קיימת אפשרות להגיש בקשה לסעדים זמניים מסויימים - צו מניעה לשמירת המצב הקיים או צו עיכוב יציאה מהארץ; בקשה זו תידון ותוכרע על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה (ראו: תקנה 258כה). אם בני הזוג הצליחו להגיע להסכם הפותר את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום, נדרש בית-המשפט לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק-דין (ראו: תקנה 258כד). אם ההליך בפני יחידת הסיוע נכשל, יש צורך בהחלטה שיפוטית המורה על חידוש ההליכים ועל הגשת כתבי-תביעה בעניינים המפורטים בתקנה 258ז (ראו: תקנה 258כא(א)). במידה וכתבי תביעה כאמור הוגשו במסגרת פרק הזמן שהוקצב לכך - יכריע בעניינם בית-המשפט. אם כתבי תביעה כאמור לא הוגשו - תינתן החלטה שיפוטית המורה על מחיקת ההליך (ראו: תקנה 258כא(ב)).

הנה כי כן, הבקשה ליישוב סכסוך מהווה הליך ייחודי המתנהל לכל אורכו בחסות בית-המשפט לענייני משפחה. ההליך מבוסס על שימוש באמצעים טיפוליים-מקצועיים שנועדו להוביל את בני הזוג לפתרון מוסכם של המחלוקות ביניהם. עם זאת, אין מדובר בהליך טיפולי גרידא, שכן ההליך רצוף החלטות שיפוטיות הנדרשות לאורך כל שלביו. בהתחשב בכך, מהווה הבקשה ליישוב סכסוך "תובענה" או "הליך" אף לפי הגישה המגדירה "תובענה" כמכוּונת לקבלת "החלטה או פסיקה של בית-המשפט" ברוח תקנה 1 לתקנות בתי-המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 אליהן הפנה הרב דיכובסקי בפסק-דינו.

30. סיכומם של דברים; התקנות ליישוב סכסוך יצרו דרך דיונית חלופית לפתיחת "תובענה" או "הליך" בפני בית-המשפט לענייני משפחה. במקום הדרך הרגילה של הגשת כתבי-תביעה נפרדים ומפורטים בנוגע לחלוקת הרכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים, מאפשרות התקנות לבן זוג להגיש תובענה בעניינים האמורים בדרך פשוטה וקצרה של הגשת בקשה ליישוב סכסוך. בהתאם לכך, קובעת תקנה 258כ(ג) כי 'הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהעניין נובע מהקשר ביניהם כבני זוג'.

המסקנה האמורה משליכה גם על פרשנותה של תקנה 258כא, על שני חלקיה. בהתאם לכך, הצורך בהגשת כתבי-תביעה מאוחרים בנסיבות בהן לא הושג הסכם בין בני הזוג כאמור בתקנה 258כא(א), לא נועד כדי לפתוח הליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה שהרי, כאמור, התובענה נפתחה כבר במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. בהתאם לתפיסה המונחת בבסיס התקנות, הגשת כתבי התביעה המאוחרים נדרשת על-מנת להביא בפני בית-המשפט לענייני משפחה את העובדות נשוא הסכסוך בין הצדדים, את עילות התביעה ואת הסעדים המבוקשים לצורך הכרעה בהם, בהתחשב בכך שמלכתחילה הבקשה ליישוב סכסוך לא כללה פרטים אלה נוכח התכלית עליה עמדנו בדברינו לעיל.

אותה תפיסה מונחת בבסיסה של תקנה 258כא(ב) לפיה: 'הוגש לבית-המשפט כתב תביעה כאמור [לאחר כשלון ההליך ביחידת הסיוע או במסגרת הייעוץ או הפישור - ד.ב], יראו אותו כאילו הוגש במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך...'. על-פני הדברים, נראה כי תקנה 258כא(ב) הנ"ל נועדה להסיר ספקות בדבר מהות ההליך של יישוב סכסוך כאמור בתקנה 258כ(ג). מטרתה של תקנה 258כא(ב) הנ"ל היא לשוב ולהבהיר כי מבחינה דיונית, הגשת הבקשה ליישוב סכסוך פותחת הליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה בנוגע לחלוקת רכוש בין בני זוג, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת קטינים, וכי הגשת כתבי התביעה המאוחרים בעניינים אלה אינה משנה מהעובדה כי התובענה נפתחה כבר בעת הגשת הבקשה לישוב סכסוך.

31. בהמשך לדברים האמורים יצויין כי בכתיבה האקדמית וכן פסיקתם של בתי-המשפט לענייני משפחה התעוררה מחלוקת בשאלה האם כתבי-התביעה המאוחרים מהווים תיקון למפרע של הבקשה המקורית ליישוב סכסוך, או שמא פרשנות כזו אינה תואמת את ההסדרים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי לעניין אופן תיקון כתבי-טענות. (לגישה הרואה בכתבי התביעה המאוחרים תיקון למפרע של הבקשה המקורית ליישוב סכסוך, ראו: ארבל וגייפמן, עמ' 441; תמ"ש 22680/98 (תל-אביב והמרכז) כ.מ נ' א.מ, פס' 15 מפי השופטת רוטשילד; לגישה הנגדית לפיה לא ניתן לראות בכתבי התביעה המאוחרים תיקון של כתב-טענות קיים, ראו: שכטר, עמ' 364-365, 369; תמ"ש (תל-אביב) 5821/98 פלוני נ' פלונית, פס' כה מפי השופט שוחט). יוער כי על-פני הדברים, תתכן גישה נוספת לפיה ראוי לראות בבקשה ליישוב סכסוך מעין תובענה ייחודית בעלת אופי מדורג, הנפתחת באמצעות הגשת טופס בקשה ליישוב סכסוך וממשיכה להשתכלל באמצעות הגשת כתבי תביעה מאוחרים בהעדר פתרון מוסכם בין בני הזוג.

סוגיות דיוניות אלה אינן דורשות הכרעה בנסיבות העתירות שלפנינו. לענייננו, די במסקנה כי בקשה ליישוב סכסוך מהווה דרך חלופית להגשת "תובענה" בין בני זוג כנדרש בסעיפים 1 ו-3 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, וכי הגשת כתבי-התביעה המאוחרים לא נועדה לצורך פתיחת הליך חדש אלא לצורך הבאת פרטי המחלוקת בין בני הזוג בפני בית-המשפט לשם הכרעה בהם, בנסיבות בהן לא הושג פתרון מוסכם בין בני הזוג; כל זאת במסגרת תובענה קיימת שמבחינה דיונית נפתחה עם הגשת הבקשה המקורית ליישוב סכסוך. המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי התקנות ליישוב סכסוך אינן מנוגדות להוראות-סעיפים 1 ו-3 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה שכאמור ממילא אינן מגדירות מהי "תובענה" בענייני משפחה ומהן הדרכים לפתיחתה.
(4) האם התקנות ליישוב סכסוך גורעות מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הרבניים בניגוד לאמור בסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה?

32. סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה קובע כדלקמן:

'25. שמירת סמכויות
(א) חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים ובית-הדין לעבודה.
(ב) בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית-דין דתי, יהיה בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית-הדין הדתי דן בו.'

מסעיף 25 הנ"ל עולה בבירור כי חוק בית-המשפט לענייני משפחה לא נועד לשנות את חלוקת סמכויות השיפוט בין בתי-המשפט האזרחיים לבתי-הדין הדתיים, וכי אין בחוק האמור כדי לשנות מכללי "מירוץ הסמכויות" במסגרתו מבקש כל אחד מבני הזוג להקדים את האחר בהגשת תביעה לערכאה הנוחה עבורו. (ראו: דברי השופטת ארבל בבע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 2005(4), 349 (2005) פס' 16); עוד ראו: שלמה לוין, פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 77 (2003); מנשה שאווה "היש לנקוט ב'דחייה על הסף' או ב'הקפאת התביעה' במקרה של כריכת רכוש ומזונות אישה בתביעת גירושין של הבעל?" קרית המשפט ג 145, 175 (2003) (להלן: שאווה III); ארבל וגייפמן, עמ' 435).

בהקשר זה יצויין כי "מירוץ הסמכויות" בשיטתנו המשפטית נובע מההלכה הפסוקה לפיה כאשר אחת משתי הערכאות - בית-הדין הרבני או בית-המשפט האזרחי (כיום בית-המשפט לענייני משפחה) - קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, לא תיזקק הערכאה האחרת לאותה הסוגיה אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה בעניין. בהתאם לכך, כאשר הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה תובענה לחלוקת רכוש בין בני זוג, למזונות ולמדור או למשמורת וחינוך קטינים, כריכה מאוחרת של עניינים אלה בתביעת גירושין לא תועיל, באשר בית-המשפט הקדים ורכש סמכות שיפוט בעניינם. ולהיפך - כאשר עניינים אלה נכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה שהוגשה לבית-הדין הרבני, הרי הגשת תביעות מאוחרות לבית-המשפט לענייני משפחה לא תועיל ובית-המשפט לא יזקק להן, באשר בית-הדין הרבני הקדים ורכש סמכות שיפוט ייחודית בסוגיות אלה (ראו: הלכת פלמן, עמ' 132-133 ומכלול האסמכתאות המובאות שם). הנה כי כן, העיקרון הכללי עליו מבוסס "מירוץ הסמכויות" הוא ברור: כאשר סוגיה מסויימת עשויה להיתבע לפני בית-המשפט לענייני משפחה או לפני בית-הדין הרבני, הערכאה הראשונה שבתחומיה נפתח הליך כדין על-ידי מי מהצדדים לסכסוך, היא הרוכשת סמכות שיפוט בסוגיה.

33. הטענה המרכזית כנגד חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך היא כי תקנות אלה שינו מ"מירוץ הסמכויות" בין בתי-המשפט לענייני משפחה לבתי-הדין הרבניים באופן הגורע מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הרבניים, ועל כן מנוגד להסדר הקבוע בסעיף 25 לחוק. חיצי הביקורת בעניין זה מכוונים כנגד תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. כאמור, תקנה 258כ(ג) קובעת כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה כנגד בן הזוג האחר בענייני חלוקת רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים. תקנה 258כא(ב) מוסיפה וקובעת כי יראו את כתבי-התביעה המאוחרים כאילו הוגשו במועד הבקשה ליישוב סכסוך. הטענה העיקרית בהקשר זה היא כי מטרת הייחוס לאחור של מועד הגשת כתבי-התביעה ליום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, היתה לחסום בפני בית-הדין הרבני את האפשרות לרכוש סמכות שיפוט נכרכת באותן הסוגיות, וזאת בתקופת הביניים שבין הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבין הגשת כתבי התביעה המאוחרים בפני בית-המשפט לענייני משפחה. לפי אותה גישה, המועד לתפיסת הסמכות על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בנסיבות בהן הוגשה בקשה ליישוב סכסוך, היה אמור להיות מועד הגשת כתבי-התביעה בפניו. לפי הטענה, כדי לסטות מהעיקרון הכללי לפיו סמכותה של ערכאה שיפוטית נקבעת ביום הגשת התביעה בפניה, היה צורך בחקיקה ראשית. בהתאם לכך, נטען כי מחוקק-המשנה חרג מסמכותו כאשר קבע כי כתבי-התביעה המאוחרים ייראו כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. (למצדדים בטענה זו, ראו: שאווה I, עמ' 70-71; שאווה II, עמ' 391 ואילך; שכטר, 368, 377; עוד ראו: תמ"ש (תל-אביב) 5821/98 פלוני נ' פלונית, פס' כח ואילך מפי השופט שוחט).

34. הטענה האמורה מושתתת על ההנחה לפיה כאשר מוגשת בקשה ליישוב סכסוך, ההליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה נפתח רק משעה שהוגשו לפניו כתבי-תביעה באחד או יותר מהעניינים המנויים בתקנה 258ז. בהתאם להנחת-מוצא זו, התקנות ליישוב סכסוך משנות מכללי "מירוץ הסמכויות" בקובען כי יש לייחס לאחור את הגשת כתבי-התביעה למועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. ואולם, מטעמים שהובהרו לעיל (פסקה 27 ואילך), הנחת-מוצא זו שגויה. בהתאם לתקנות הנדונות, הבקשה ליישוב סכסוך משמשת דרך חלופית לפתיחת "הליך" או "תובענה" בין בני זוג בפני בית-המשפט לענייני משפחה: במקום להגיש מספר כתבי-תביעה נפרדים בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת קטינים, יכול בן זוג להגיש בקשה ליישוב סכסוך שדינה כדין הגשת תביעות בכל העניינים האמורים. בהתחשב בכך שהתקנות ליישוב סכסוך קובעות דרך נוספת לפתיחת "תובענה" בפני בית-המשפט לענייני משפחה, אין לומר כי התקנות סותרות את העקרונות עליהם מושתת "מירוץ הסמכויות". הכלל הבסיסי נותר כשהיה: תפיסת הסמכות על-ידי בית-הדין הרבני או בית-המשפט לענייני משפחה נקבעת לפי מועד הגשת ההליך. לשון אחר; הערכאה הראשונה אליה פנה כדין מי מהצדדים לסכסוך, היא הרוכשת סמכות לדון בעניין. בהתאם לכך, כאשר הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה בטרם נכרכו ענייני הרכוש, המזונות והמדור או החינוך ומשמורת הקטינים בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני, ירכוש בית-המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בעניינים אלה ובית-הדין הרבני יימנע מלדון בהם (אלא-אם-כן בית-המשפט לענייני משפחה הורה על מחיקת הבקשה ליישוב סכסוך כאמור בתקנה 258כא(ב) סיפא). ולהפך; כאשר ענייני הרכוש, המזונות והמדור או החינוך ומשמורת הקטינים נכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני בטרם הוגשה בקשה ליישוב סכסוך לבית-המשפט לענייני משפחה, יידונו סוגיות אלה בפני בית-הדין הרבני ובית-המשפט יסרב להיזקק להן. הנה כי כן, סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני לדון בסוגיות שנכרכו בפניו בכנות וכדין, ובטרם הוגשה תובענה בעניינן לבית-המשפט לענייני משפחה - נותרת בעינה ואין בתקנות הנדונות כדי לגרוע ממנה.

35. יצויין כי דבריו של הרב דיכובסקי בפסק-הדין המשלים כמפורט בפסקה 9 לעיל, מעוררים שאלה נוספת - מדוע תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב) מחילות עצמן רק על חלוקת רכוש, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת קטינים, על-אף שבקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג יכולה להיות מוגשת גם בנוגע לענייני משפחה אחרים המנויים בתקנה 258ז (למשל - ענייני אבהות או אמהות, החזרת קטין חטוף, קביעת גיל, שינוי שם ועוד)?

התשובה לשאלה זו נעוצה במאפייניו של "מירוץ הסמכויות" שהינו בבחינת מציאות קיימת בשיטתנו המשפטית אשר מתקין התקנות ליישוב סכסוך לא יכול היה להתעלם ממנה. אחת התוצאות השליליות של "מירוץ הסמכויות" היא יצירת תמריץ שלילי למציאת פתרון מוסכם לסכסוך שבין בני הזוג, עקב הצורך של כל אחד מהם לפעול באופן מיידי ולהקדים את בן הזוג האחר בהגשת תובענות לשם תפיסת סמכות-שיפוט בערכאה הנוחה עבורו (עוד על "מירוץ הסמכויות" ועל התוצאות השליליות הנילוות לו, ראו: אריאל רוזן-צבי "הלכת 'הכריכה' ו'מירוץ הסמכויות' והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה" עיוני משפט יד 67, 88 ואילך (1989) וכן: אשר מעוז "'כרוך' זה הכרוך על עקבונו - על הכריכה בתביעת הגירושין" עיוני משפט יד 101, 123-124, 127 (1989) (להלן: מעוז)).

כפי שעולה מהודעת באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, מחוקק-המשנה היה מודע לקיומו של "מירוץ הסמכויות" ולתוצאותיו המשפטיות. לפיכך נקבע בתקנות הנדונות לפנינו כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך תהווה פתיחת "תובענה" בפני בית-המשפט לענייני משפחה בענייני חלוקת רכוש, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת קטינים, קרי - באותן סוגיות שככלל מצויות בלב הסכסוך הזוגי ועשויות להיכרך בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני. לולא קביעה זו, היה על מגיש הבקשה ליישוב סכסוך להגיש כתבי-תביעה מפורטים במועד הבקשה ליישוב סכסוך לצורך תפיסת סמכות בפני בית-המשפט לענייני משפחה; בכך היתה יוצאת נפגעת התכלית שבבסיס התקנות הנדונות, להימנע בשלב הטיפולי של ההליך מפירוט העניינים המצויים במחלוקת בין בני הזוג באופן שעלול להכשיל את הניסיונות להשגת פתרון מוסכם. יתר ענייני המשפחה המנויים בתקנה 258ז אינם מן הסוג הנכרך בתביעות גירושין, ולפיכך לא התעורר הצורך לקבוע בעניינם הסדר דומה, אף כי על-פני הדברים הבקשה ליישוב סכסוך עשויה לפי טיבה להוות פתיחת "הליך" או "תובענה" גם בסוגיות אלה.

36. לא למותר להוסיף בסיום דברים אלה כי עד כה לא הוקמו יחידות סיוע בבתי-הדין הרבניים, על-אף הצעות לתיקוני חקיקה בנושא. מסיבה זו אך גם מטעמים נוספים, האפשרות לקביעת הליך דומה של יישוב סכסוך בבתי-הדין הרבניים באמצעות חקיקת-משנה הינה מוגבלת. עם זאת, העובדה כי במצב הנוכחי, ההליך של בקשה ליישוב סכסוך ייחודי לבתי-המשפט לענייני משפחה אין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על פגיעה בסמכויות-השיפוט של בתי-הדין הרבניים, וזאת נוכח מכלול הטעמים עליהם עמדנו לעיל.

בהתחשב בכל אלה, המסקנה המתבקשת הינה כי התקנות ליישוב סכסוך אינן גורעות מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הרבניים ולפיכך אינן מנוגדות לסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. ממילא, לא היה מקום לדברי הביקורת החריפים שהשמיע בית-הדין הרבני הגדול בפסק-דינו המשלים בדבר העדר תום-ליבם של אלה שעסקו במלאכת התקנתן של תקנות אלה.

(5) סיכום ביניים

37. המסקנה אליה הגענו בדיוננו עד כה היא כי התקנות ליישוב סכסוך יצרו דרך דיונית חלופית לפתיחת "תובענה" בפני בית-המשפט לענייני משפחה, אשר אין בה כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הרבניים. התקנות הנדונות אינן עומדות בסתירה להוראות הקבועות בחוק בית-המשפט לענייני משפחה ובחוק שיפוט בתי-דין רבניים, והן הותקנו בסמכות וכדין.

משבאנו למסקנות האמורות, טרם הגענו לסופה של דרך. כפי שהובהר לעיל, תכליתן של התקנות ליישוב סכסוך היתה ליצור דרך קלה וקצרה לפתיחת תובענה בפני בית-המשפט לענייני משפחה, תוך ייתור הצורך בהגשת כתבי-טענות מפורטים בשלב הראשוני של ההליך ובטרם הפניית בני הזוג ליחידת הסיוע (או, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור). פשטות ההגשה של הבקשה ליישוב סכסוך מקנה לה את יתרונה ביחס לדרך הרגילה של הגשת כתבי תביעה, אולם דווקא משום כך מתעורר חשש מפני ניצול לרעה של הליך ייחודי זה. החשש בהקשר זה אשר הודגש בפסיקתם של בתי-הדין הרבניים, הוא מפני מצבים בהם המטרה העיקרית של הבקשה ליישוב סכסוך היא להקנות לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים בדרך מהירה וקלה, ללא צורך בהגשת כתבי-תביעה ערוכים כדבעי; זאת, בלא שמגיש הבקשה מעוניין באמת ובתמים ליישב את הסכסוך בדרכי הסכמה ותוך היעזרות בגורמים הטיפוליים והייעוציים.
הנה כי כן, על-אף שהתקנות ליישוב סכסוך אינן משנות מהכללים הבסיסיים לפיהם מתנהל "מירוץ הסמכויות" בין בתי-המשפט לענייני משפחה לבתי-הדין הרבניים, ניתן להבין את החשש שעוררו בתי-הדין מפני שימוש לרעה בהליכי המשפט לצורך הקניית יתרון דיוני-טקטי לבית-המשפט לענייני משפחה במסגרת "מירוץ הסמכויות". חשש זה דורש מענה. לגישתי, המענה הראוי לכך אינו טמון בפסילת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך בהעדר עילה משפטית לכך, אלא בפרשנותן של התקנות באשר למהות חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. יוער כי גישה זו תואמת את תפיסת-היסוד הנוהגת בשיטתנו המשפטית לפיה ראוי לקיים דבר-חקיקה באמצעים פרשניים ובכך להימנע ככל הניתן מביטול תוקפו (ראו והשוו: ע"פ 6659/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(2), 3270 (2008) פס' 8 לפסק-דיני).

לשם הבהרת העמדה האמורה, נעמוד תחילה על המסגרת הנורמטיבית שעניינה חובת תום-הלב הדיוני והאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט בשיטתנו המשפטית. לאחר מכן, נדון במהותה של חובת תום-הלב הדיוני בהקשר של הגשת בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה. בהמשך, נתייחס לשאלת היחס בין החובה האמורה לבין מבחני הכריכה החלים בבית-הדין הרבני. לבסוף, נדון בתחולת העקרונות שהותוו בהלכת פלמן בהקשר הנדון לפנינו, במטרה למנוע "מירוץ החלטות" בין בתי-המשפט לענייני משפחה לבתי-הדין הרבניים בשאלה האם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום-לב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. לאחר כל אלה, נפנה ליישם את מסקנותינו העקרוניות על נסיבותיהן של כל אחת מהפרשות שהובאו לפנינו.

הכללים להכרה בבקשה ליישוב סכסוך

(1) המסגרת הנורמטיבית - חובת תום-הלב הדיוני והאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט

38. תום-הלב הוא עיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. תחילת התערותו של עיקרון זה בשיטתנו המשפטית - בהלכה הפסוקה, המשכו בחקיקה (ראו: סעיפים 12(א) ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) ופיתוחו בפסיקה עניפה שהעמידה אותו כערך מרכזי בשיטתנו. כידוע, תחולתו של עיקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרן ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק - פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, תק-על 2007(1), 323 (2007) פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם).

39. כבר נקבע בפסיקתנו כי מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מטרתו של איסור זה במישור הציבורי הינה לשמור על תקינות ההליך השיפוטי, ולמנוע מבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי נועד האיסור הנדון למנוע תוצאות בלתי-הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט. כמו עיקרון תום-הלב, אף גבולות האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינם ניתנים לתחימה מראש, שכן מדובר במושגים דינאמיים ויחסיים המקבלים את תוכנם המהותי בהתאם לנסיבות העניין ולדרך בה יושמו ממקרה למקרה. ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעיקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי- כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה (ראו בעניין זה: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט הנ"ל, פס' 5).
אין חולק כי לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית-המשפט סמכות טבועה למתן סעד דיוני בגין ניצול לרעה של הליכי משפט. מדובר בסמכות שבשיקול-דעת - הן לעניין עצם הענקת הסעד והן לעניין מהות הסעד שניתן (לסעדים השונים האפשריים בהקשר זה, ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט הנ"ל, פס' 7; עוד ראו: שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 62 ואילך (מהדורה שניה, 2008)). אשר לאופן הפעלת שיקול-הדעת בעניין מתן סעד בגין התנהלות חסרת תום-לב של בעל-דין, ציינתי בהזדמנות אחרת בעבר כי:

'...בית-המשפט יפעיל את סמכותו למתן סעד בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובהם: שמירה על הגינות ההליך השיפוטי והגנה על התכליות המונחות בבסיס סדרי הדין מחד-גיסא; אל מול זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט מאידך-גיסא. בבואו להכריע בדבר מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, יאזן בית-המשפט בין מכלול הזכויות והאינטרסים האמורים, בשים-לב לכלל נסיבות העניין שבפניו ובהן: טיב ההתנהגות הנדונה של בעל-הדין - האם עלתה כדי התחכמות, תחבולה, שרירות לב, זלזול בבית-המשפט או הכשלת הצד שכנגד וההליך בכללותו; מצב נפשו של בעל-הדין - האם השימוש לרעה בהליך השיפוטי נעשה בהיסח הדעת, מתוך טעות או רשלנות או שמא במתכוון; היקף ועוצמת הפגיעה בכללי הפרוצדורה הרלוונטיים ובתקינות ההליך השיפוטי; וכן מידתיות הסעד המבוקש נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל-הדין'. (בש"א 6479/06 בנק דיסקונט הנ"ל, פס' 8).

(2) מהותה של חובת תום-הלב הדיוני בהקשר של הגשת בקשה ליישוב סכסוך

40. אין חולק לפנינו כי בהתאם לעיקרון תום-הלב והאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, על בקשה ליישוב סכסוך להיות מוגשת בתום-לב וללא ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. עמדה זו תואמת את החזקה הפרשנית הנגזרת ממרכזיותו של עיקרון תום-הלב בשיטתנו המשפטית, ולפיה הנחה היא כי תכליתו של דבר חקיקה הינה להגשים את עיקרון תום-הלב ואת הטעמים המונחים בבסיסו (ראו בעניין זה: ברק - פרשנות החקיקה, עמ' 551 והאסמכתאות המובאות שם). אין חולק כי חזקה פרשנית זו לא נסתרה בעניינן של התקנות ליישוב סכסוך. בהתחשב בכך, השאלה המרכזית המתעוררת בהקשר זה נוגעת לאופיה ולמהותה של חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך.

על-פי תפיסתי, מהותה של חובת תום-הלב הדיוני בהקשר הנדון לפנינו מושפעת מייחודו של ההליך ליישוב סכסוך. כפי שפורט בדברינו לעיל, תכליתו של ההליך הנדון היא לאפשר לבני זוג מסוכסכים ליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה, בטרם יידרשו להגיש כתבי טענות המפרטים את נקודות המחלוקת ביניהם ואת מכלול העילות המשפטיות והסעדים המבוקשים. בהתחשב בכך, על בן זוג המגיש בקשה ליישוב סכסוך להיות מעוניין ביישוב הסכסוך עם בן זוגו בדרכי שלום, ללא צורך בהכרעה שיפוטית. עליו להגיש את הבקשה מתוך רצון כן לחיפוש אחר פתרונות מוסכמים, ועליו להיות נכון לשתף פעולה לשם כך עם הגורמים הטיפוליים והמקצועיים ביחידת הסיוע (או בהליך הייעוץ או הפישור החיצוני אליו הופנו בני הזוג בהסכמתם). אין להסכין עם מצב בו הבקשה ליישוב סכסוך מוגשת ככסות עיניים בלבד, כשמטרתה העיקרית אינה ניסיון כן ליישב את הסכסוך הזוגי בדרכי שלום, אלא תכליתה הדומיננטית היא לרכוש סמכות שיפוט בפני בית-המשפט לענייני משפחה בדרך קלה ומהירה, תוך ייתור הצורך בהגשת כתבי טענות ערוכים כדבעי. לשון אחר; אין לאפשר ניצול לרעה של הליך הבקשה ליישוב סכסוך רק כדי להשיג יתרון טקטי במסגרת "מירוץ הסמכויות".

41. מטבע הדברים, בלתי-אפשרי להגדיר מראש את מכלול הנסיבות בהן יוכח חוסר תום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, וההלכה הפסוקה בעניין זה תצטרך להתפתח תוך צעידה זהירה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו. על-פני הדברים, ראוי לבחון האם מגיש הבקשה ליישוב סכסוך עשה את הנדרש מצידו על-מנת לקחת חלק בהליך הטיפולי בניסיון ליישב את הסכסוך בהסכמה. כן ראוי לבחון האם התנהגותו של מגיש הבקשה מצביעה על רצון אמיתי ביישוב הסכסוך בדרכי שלום. כך למשל, ניתן לומר כי בנסיבות בהן בן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך מבקש שלא לערב את יחידת הסיוע או גורמי מקצוע או טיפול חיצוניים, וזאת בלא שמתנהל אותה עת משא-ומתן רציני בין הצדדים בניסיון להגיע להסדר מוסכם, עשוי הדבר להעיד על ניצול לרעה של ההליך במובן זה שתכליתה העיקרית של הגשת הבקשה ליישוב סכסוך היתה תפיסת סמכות גרידא. מסקנה דומה עשויה להתבקש בנסיבות בהן בן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך אינו מתייצב לישיבות בפני יחידת הסיוע או בפני המייעץ או המגשר החיצוניים, וזאת ללא הסבר מתקבל על הדעת ועל-אף שהוזמן כדין. בנסיבות כאמור, חוסר תום-הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך עשוי להביא לכך שלא יהיה בבקשה האמורה כדי למנוע מבית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בעניינים שנכרכו בפניו בכנות וכדין בתקופת הביניים שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך וטרם הגשת כתבי-תביעה בפני בית-המשפט לענייני משפחה כאמור בתקנה 258כא.

יטען הטוען כי נוכח מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו המשפטית ובהתאם להלכה הפסוקה, על בית-המשפט להיזהר מלנעול שעריו בפני בעל-דין בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב, וכי רק בנסיבות חריגות יוצאות-דופן ראוי להורות על סילוק תובענה על הסף בגין חוסר תום-לב קיצוני או שימוש לרעה בוטה בהליכי משפט (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט הנ"ל, פס' 8 והאסמכתאות המוזכרות שם). בהתייחס לטענה זו נשיב שניים: ראשית, ההליך של יישוב סכסוך הוא בעל מאפיינים ייחודיים. תוכנה ומהותה של חובת תום-הלב הדיוני, כמו גם הסעדים בגין הפרתה, מושפעים מייחודו של הליך זה ומותאמים למאפייניו ולתכליתו. נוכח הקלות הרבה היחסית בה ניתן להגיש בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, ועל רקע המציאות הקיימת בשיטתנו המשפטית של "מירוץ סמכויות", מתבקש סעד מתאים בגין הפרת חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך על-מנת שהליך ייחודי זה לא ינוצל לרעה לתכליות שלא לשמן נועד. שנית, אם נדייק בדבר, הסעד בגין חוסר תום-לב דיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך אינו סגירת שערי בית-המשפט בפני המתדיין, אלא קביעה כי אין בכוחה של הבקשה ליישוב סכסוך כדי למנוע את סמכות-השיפוט שבידי בית-הדין הרבני באותם עניינים שנכרכו בפניו בכנות וכדין, וזאת בפרק הזמן שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך וטרם הגשת כתבי-תביעה ערוכים כדבעי בפני בית-המשפט לענייני משפחה.

42. לסיום חלק זה של הדיון יוער כי הדברים שנאמרו לעיל עניינם בחובת תום-הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, בהתחשב במאפייניו ובתכליותיו של ההליך הנדון. אין בכך כדי להביע עמדה לעניין היקפה ותוכנה של חובת תום-הלב הדיוני בהגשת תובענות "רגילות" בפני בית-המשפט לענייני משפחה הנפתחות בדרך של הגשת כתב-תביעה. סוגיה זו לא התעוררה בפנינו ולא ראיתי לדון בה במסגרת העתירות דנן.

(3) היחס בין חובת תום-הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לבין מבחני הכריכה החלים בבית-הדין הרבני

43. בית-הדין הרבני האיזורי בנתניה שדן בעניינם של בני הזוג ד' (בג"צ 5918/07) ובית-הדין הרבני הגדול בפסק-הדין המשלים בעניינם של בני הזוג פ' (בג"צ 6919/07) ציינו כי לפי תפיסתם, ראוי לפרש את חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך באופן דומה למכלול מבחני הכריכה שפותחו בהלכה הפסוקה, לרבות דרישה לפירוט העניינים בהם מתבקש יישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה.

לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי בידי להסכים לעמדתם האמורה של בתי-הדין הרבניים באופן חלקי בלבד. לשיטתי, חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך דומה בתכליתה ובחלק ממאפייניה לדרישת הפסיקה לפיה על תביעת גירושין ועל הכריכה בה להיעשות בכנות לשם תפיסת סמכות-שיפוט במסגרת "מירוץ הסמכויות". עם זאת, בהתחשב בלשונן הברורה של התקנות הנדונות ונוכח תכליותיו של ההליך ליישוב סכסוך, חובת תום-הלב אינה כוללת דרישה לפירוט העניינים בהם מתבקש יישוב הסכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה; זאת להבדיל מהדרישה לכריכה "כדין" בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני. להלן אבהיר עמדה זו ואת הטעמים המונחים בבסיסה.

44. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, הדן בסמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני, קובע כדלקמן:

'3. שיפוט אגב גירושין
הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האישה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.'

משך השנים, נקבעו בפסיקתו של בית-משפט זה שלושה מבחני עזר, אשר רק בהתקיימם עשוי בית-הדין הרבני לרכוש סמכות-שיפוט ייחודית בעניינים הכרוכים, וזאת '...לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה' (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג 1085, 1091 (1959)): ראשית, על תביעת הגירושין להיות "כנה"; שנית, על הכריכה להיות "כנה"; ושלישית, נדרש כי הכריכה תעשה "כדין" (להלן: מבחני הכריכה). תכליתם של מבחנים פסיקתיים אלה היתה לוודא כי כריכת העניינים בתביעת-הגירושין בפני בית-הדין הרבני התבצעה בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקתו של בית-משפט זה, וכי לא נעשה שימוש לרעה בהסדר הכריכה במטרה להשיג יתרון טקטי לבעל הדין המעוניין להתדיין בבית-הדין הרבני במסגרת "מירוץ הסמכויות", על-ידי הקמת מחסום מלאכותי מפני הגשת תביעה לבית-המשפט האזרחי (כיום בית-המשפט לענייני משפחה). (ראו בעניין זה: דברי הנשיא ברק ב- בג"צ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 2817 (2005) פס' 10).

עיון בפסיקתו הענפה של בית-משפט זה אשר עסקה לאורך השנים במבחני הכריכה, מלמד כי הדרישה לכנות תביעת הגירושין פותחה במטרה למנוע מצבים בהם אחד מבני הזוג הגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני מבלי רצון אמיתי להתגרש, אלא רק כדי למנוע מבית-המשפט האזרחי לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. הדרישה שעניינה כנות הכריכה נועדה למנוע מצבים בהם אחד מבני הזוג הגיש תביעת גירושין כנה לבית-הדין הרבני במובן זה שהיא שיקפה רצון אמיתי להתגרש; עם זאת, בן-הזוג שהגיש את תביעת הגירושין לא היה מעוניין בכך שבית-הדין ידון בעניינים הכרוכים, ורק רצה לחסום את הדרך בפני בית-המשפט האזרחי מלרכוש סמכות-שיפוט בעניינים אלה. על-מנת למנוע מצבים כאמור, נקבע בפסיקה כי בית-הדין הרבני ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו בפניו, רק כאשר תביעת הגירושין היתה כנה והכריכה בה נעשתה אף היא בכנות. עוד נפסק כי לשם קביעת כנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה, אין די בבחינת אופן ניסוח כתב-התביעה בפני בית-הדין הרבני (שהרי מלאכת הניסוח נעשית בדרך-כלל על-ידי באי-כוח הצדדים), וכי בנוסף לכך יש לבחון את כנות רצונו של בן הזוג בגירושין ובהכרעה בעניינים הכרוכים בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, ובהן: התנהגות הצדדים במהלך חיי הנישואין; התנהגותו ודבריו של בן הזוג שהגיש את תביעת הגירושין הכרוכה במסגרת הליכים שהתקיימו בין הצדדים בפני בית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה; ראיות שהובאו על-ידי מי מהצדדים בעניין כנות הגירושין והכריכה ועוד. (על מבחני הכריכה ואופן הוכחתם, ראו: אלישע שינבוים ובני דון-יחיא דיני מזונות - מזונות אישה כרך ב 476-507 (1985); מעוז, עמ' 103 ואילך; אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול 53-70 (1996)).

45. מתכליתה וממאפייניה של הדרישה בדבר כנות תביעת-גירושין והכריכה בה, עולה כי קיימת זיקה ממשית בינה לבין עיקרון תום-הלב בשיטתנו המשפטית. ובלשונו של השופט י' אנגלרד: '...בעיני מבחן ה'כנות' אינו אלא החלת העיקרון הרחב והמקיף של תום-הלב' (בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2), 625, 670 (2002); עוד ראו: דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון ב- ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2), 736 (1984), פס' 8; דברי המשנה-לנשיא (כתוארו אז) א' ברק ב- בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221 (1994), פס' 12; דברי השופט (כתוארו אז) א' מצא ב- בג"צ 772/00 זקס נ' בית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, פ"ד נה(2), 49 (2000), פס' 7).

על-פני הדברים, ניתן להצביע על דמיון, למצער חלקי, בין הדרישה לכנות תביעת הגירושין והכריכה בה בפני בית-הדין הרבני, והדרישה לתום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, וזאת מבחינת התכליות והמאפיינים של שתי הדרישות האמורות. בשני המקרים, המטרה היא לוודא כי בעל הדין שהגיש את ההליך מעוניין בו וכי לא נעשה שימוש לרעה בהליך השיפוטי שתכליתו העיקרית אינה הכרעה או מציאת פתרון מוסכם לסוגיות השנויות במחלוקת בין בני הזוג, אלא השגת יתרון דיוני ותפיסת סמכות גרידא במסגרת "מירוץ הסמכויות". בשני המקרים, קביעת הכנות או תום-הלב בהגשת ההליך לא נעשית רק בהסתמך על אופן ניסוח המסמך הפותח את ההליך, אלא בהתחשב במכלול נסיבות המקרה והתנהגות הצדדים.

46. תמונת הדברים שונה בנוגע לדרישה שעניינה כריכה "כדין", אשר פותחה בפסיקתו של בית-משפט זה כחלק ממבחני הכריכה. משמעותה של דרישה זו הינה כי יש לכרוך במפורש ובפירוט את העניינים הנלווים לתביעת הגירושין, על-מנת שבית-הדין הרבני ירכוש בהם סמכות שיפוט ייחודית. תכליתה של הדרישה לכריכה "כדין" הינה לוודא כי אין מדובר בכריכה סתמית וכי מתקיימים הכללים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו. מבלי למצות את מכלול כללי הכריכה "כדין" שנקבעו בפסיקה, נציין כדלקמן: ראשית, כריכה "כדין" משמעותה כי העניינים נכרכו בתביעת גירושין אשר הוגשה בסמכות וכדין בפני בית-הדין הרבני (להבדיל, למשל, מתביעה לשלום-בית או להכרזת אישה כמורדת, אשר בעניינן אין תחולה ישירה לסמכות הנכרכת הקבועה בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים). שנית, כריכה הינה "כדין" אם מדובר בעניינים שלפי מהותם אמנם ניתנים לכריכה. כך למשל נפסק כי תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם - להבדיל מתביעת האם להשבת הוצאות בגין מזונות הילדים - אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2), 171, 176 (1969) מפי הנשיא זוסמן; ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4), 155, 158-159 (1980) מפי הנשיא שמגר). ושלישית, כריכה "כדין" מבוססת על פירוט העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. מקור הדרישה לכריכה מפורשת ומפורטת הוא, בין היתר, בהבחנה שבין עניינים הכרוכים מעצם טיבם ומהותם בתביעת גירושין באופן שאינו מחייב את כריכתם בפועל (כגון: החזקת ילדים), לבין עניינים אחרים המחייבים כריכה מפורשת כדי שבית-הדין הרבני ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינם (כגון: חלוקת רכוש, מזונות אישה ומדור וכן חינוך ילדים) (ראו: בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457 (1961)). הנה כי כן, הדרישה לפירוט העניינים הנכרכים בתביעת הגירושין בפני בית-הדין הרבני אינה שואבת את כוחה מחובת תום-הלב ומדרישת הכנוּת בלבד, אלא היא קשורה למאפייניה של הסמכות הנכרכת ולהגיונם המשפטי של כללי הכריכה כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה.

על-פני הדברים, קיים קושי פרשני להחיל על הגשת בקשה ליישוב סכסוך דרישה הדומה במהותה לזו שעניינה כריכה "כדין" בפני בית-הדין הרבני. כבר אמרנו כי קביעת חובה פסיקתית לפירוט העניינים בהם מתבקש יישוב סכסוך כמוצע בפסק-דינו המשלים של בית-הדין הרבני הגדול, תעמוד בניגוד ללשונן הברורה ולתכליתן של התקנות ליישוב סכסוך. כפי שפורט לעיל, התכלית המרכזית של התקנות הנדונות היתה ליצור דרך קלה, נגישה ופשוטה לפתיחת הליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה ללא צורך בפירוט הנושאים השנויים במחלוקת בין בני הזוג, על-מנת שלא להחריף את הסכסוך בטרם מוצו הניסיונות הטיפוליים והמקצועיים ליישבו בדרכים מוסכמות. בהתחשב בכך, לא ניתן לייחס חוסר תום-לב דיוני לבן זוג שהגיש בקשה ליישוב סכסוך, רק משום כך שנהג לפי ההסדר הקבוע בתקנות בנוסחן הקיים, ולא פירט את הסוגיות הנתונות במחלוקת עם בן זוגו במסגרת טופס 26ב הנ"ל. יוער כי בכתיבה האקדמית הועלתה הצעה לתקן את התקנות ליישוב סכסוך באופן שטופס הגשת הבקשה ידרוש פירוט מינימאלי של הנושאים בהם מתבקש יישוב סכסוך; לפי אותה הצעה, בנסיבות בהן לא הושג הסכם בין בני הזוג, ירכוש בית-המשפט לענייני משפחה סמכות-שיפוט רק באותם נושאים בהם התבקש מלכתחילה יישוב הסכסוך (ראו: קורינאלדי, עמ' 1187). לכאורה, להצעה האמורה יתרונות וחסרונות שלא כאן המקום לפרטם. מכל מקום, ההצעה הנ"ל אינה מעוגנת בנוסחן הנוכחי של התקנות. מתשובת היועץ המשפטי לממשלה עולה כי בעת התקנת התקנות ליישוב סכסוך נמנע מחוקק-המשנה במתכוון מקביעת דרישה לפירוט כאמור, נוכח התכלית עליה עמדנו. במצב דברים זה, דומה כי אין לקבוע בדרך פסיקתית דרישה לפירוט העניינים בהם מתבקש יישוב הסכסוך.

47. סיכומם של דברים; מדיוננו עד כה מתבקשות המסקנות הבאות: ראשית, בהתאם לחובת תום-הלב הדיוני, על בקשה ליישוב סכסוך להיות מוגשת בתום-לב וללא ניצול לרעה של ההליך. שנית, מהותה של חובת תום-הלב הדיוני בהקשר של הגשת בקשה ליישוב סכסוך, נגזרת מייחודו של ההליך הנדון מבחינת תכליתו ומאפייניו. ככלל, על בן זוג המגיש בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה להגיש את הבקשה מתוך רצון כן לחיפוש אחר פתרונות מוסכמים ללא צורך בהכרעה שיפוטית; לשם כך, עליו להיות נכון לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים והמקצועיים ביחידת הסיוע (או בהליך הייעוץ או הפישור החיצוני אליו הופנו בני הזוג בהסכמתם). יש למנוע מצב בו תכליתה העיקרית של הבקשה ליישוב סכסוך היא לחסום את הדרך בפני בית-הדין הרבני במסגרת "מירוץ הסמכויות". שלישית, תום-הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך ייבחן בהתחשב במכלול נסיבות המקרה ובהן התנהגות הצדדים. רביעית, מטעמים עליהם עמדנו לעיל (פסקה 46), אין לייחס חוסר תום-לב לבן זוג שהגיש בקשה ליישוב סכסוך, רק משום כך שלא פירט במסגרת הבקשה האמורה את הסוגיות השנויות במחלוקת בין בני הזוג. ולבסוף, חוסר תום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך יוביל לכך שלא יהיה בבקשה חסרת תום-לב, כדי למנוע מבית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו בפניו בכנות וכדין לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, וטרם הגשת כתבי תביעה ערוכים כדבעי בפני בית-המשפט לענייני משפחה כאמור בתקנה 258כא לתקנות ליישוב סכסוך.

(4) מי היא הערכאה שתכריע בשאלת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך? - תחולה לעקרונות הלכת פלמן

48. נוכח הדרישה לתום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, ובהתחשב בקיומו של "מירוץ סמכויות" בשיטתנו המשפטית, עשויה להתעורר מחלוקת בשאלת סמכות השיפוט כפי שאמנם אירע בעתירות שלפנינו. טלו, למשל, מקרה בו אחד מבני הזוג הגיש בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, אשר הפנה את בני הזוג ליחידת הסיוע. זמן קצר לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, הגיש בן הזוג האחר תביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני וכרך בה עניינים שונים. לצורך הדיון שלהלן, נניח כי בתביעת הגירושין נכרכו ענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים, וכי אין מחלוקת בין בני הזוג המתדיינים כי הכריכה נעשתה בכנות וכדין. עוד נניח כי לאחר הגשת תביעת הגירושין הכרוכה בפני בית-הדין הרבני, התברר כי ההליך ביחידת הסיוע לא הניב הסכם והגיע למבוי סתום. בהתחשב בכך, ונוכח ההסדר הקבוע בתקנה 258כא, בן הזוג שביקש את יישוב הסכסוך הגיש לבית-המשפט לענייני משפחה כתבי תביעה בנושאים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), שהם אותם הנושאים שנכרכו על-ידי בן הזוג האחר בכנות וכדין בתביעת הגירושין בפני בית-הדין הרבני. בנסיבות כאמור, תתעורר שאלה האם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום-לב, שאז סמכות השיפוט תהיה נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה כאמור בתקנות 258כ-כא (שהרי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה לפני הגשת תביעת הגירושין הכרוכה בפני בית-הדין הרבני); או שמא הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בחוסר תום-לב תוך ניצול לרעה של הליכי משפט, שאז אין בה כדי למנוע מבית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט ייחודית במכלול העניינים שנכרכו בפניו בכנות וכדין בטרם הוגשו כתבי תביעה ערוכים כדבעי באותן הסוגיות בפני בית-המשפט לענייני משפחה. שאלה זו עשויה להתעורר בשתי הערכאות במקביל, כאשר כל אחד מבני הזוג יטען כנגד סמכותה של הערכאה בפניה הוא נתבע. מה יהא הדין במצב המתואר? מי משתי הערכאות תהא מוסמכת להכריע בשאלת תום-הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך?

49. שאלה זו עשויה למצוא את תשובתה בעקרונות שפורטו במסגרת הלכת פלמן. אמנם, הלכת פלמן עסקה בכללים החלים במצב של "מירוץ סמכויות" בין בית-הדין הרבני לבית-המשפט לענייני משפחה בנסיבות בהן השאלה השנויה במחלוקת עניינה בהתקיימות מבחני הכריכה בתביעת גירושין. עם זאת, אמות-המידה שנקבעו בפסק-הדין האמור, נכונות אף לעניין "מירוץ סמכויות" בין הערכאה הרבנית לבית-המשפט לענייני משפחה בנסיבות בהן המחלוקת נוגעת להתקיימות דרישת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. נקודת המוצא בהקשר זה הינה כי בנסיבות שתוארו לעיל, הן בית-הדין הרבני והן בית-המשפט לענייני משפחה מוסמכים להיזקק לשאלת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, באשר בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה (ראו בעניין זה: פסקה 15 לעיל). בהתחשב בכך, עשוי להתעורר אחד משני מצבים: האחד - מצב בו טרם ניתנה הכרעה על-ידי מי משתי הערכאות בשאלה האם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום-לב. והשני - מצב בו אחת הערכאות הקדימה את חברתה והכריעה בשאלה האמורה, ולאורה פסקה כי היא המוסמכת לדון באחד או יותר מהעניינים שפורטו לעיל, קרי - ענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים.

50. אשר למצב בו טרם ניתנה הכרעה על-ידי מי מהערכאות בשאלה האם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום-לב - הרי בהתאם לעקרונות שפורטו בהלכת פלמן ומכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות - בית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה - שיקול-דעת לעכב את הדיון בהליך שלפניו כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלה האם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום-לב, אם לאו. שיקול-הדעת האמור יופעל בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובכלל זה השלב בו מצוי ההליך בפני הערכאה האחרת (ראו והשוו: הלכת פלמן, עמ' 134).
אשר לנסיבות בהן אחת הערכאות הקדימה את האחרת ופסקה בשאלת הסמכות - הנחת הדיון בעניין זה הינה כי ראוי להימנע ממצב בו ניתנות שתי הכרעות סותרות בעניין הסמכות; זאת, על-מנת למנוע בזבוז של זמן שיפוטי יקר ובזבוז של משאבי בני הזוג בגין כפל התדיינות אודות השאלה המקדמית של סמכות-השיפוט (ראו: הלכת פלמן, עמ' 135). בהתאם להנחת המוצא האמורה ובהתחשב בעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, ראוי לקבוע כי ככלל, כאשר ערכאה אחת הכריעה בשאלת תום-הלב הדיוני בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך, ובהמשך לכך קבעה כי בסמכותה לפסוק בעניינים שהובאו לפניה, על הערכאה האחרת לסרב להיזקק לשאלות אלה בעצמה.

זאת, על-מנת שהטענות כנגד החלטת הערכאה הראשונה בסוגית הסמכות תתבררנה בדרך של ביקורת ישירה - אם בהליך של ערעור ואם בהליך של עתירה, על-פי סדרי-הדין הנוהגים בשיטתנו. רק במקרים חריגים ובהתקיים "טעם מיוחד" המצדיק זאת, רשאית הערכאה השניה להחליט בשאלת סמכותה לדון בסוגיות שהובאו לפניה, על-אף שהערכאה האחרת כבר הכריעה כי בסמכותה לדון באותן הסוגיות ממש. כך הוא המצב, למשל, מקום בו החלטת הערכאה הראשונה בדבר סמכותה ניתנה בלא נימוקים ובלא דיון מקדים בשאלת תום-הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך טרם מתן ההכרעה, באופן המעורר חשש מפני "מחטף" סמכויות בניגוד לכללי הכיבוד ההדדי בין הערכאות. מקרה אחר בו עשוי להתקיים "טעם מיוחד" כאמור, הוא כאשר ברור וגלוי על-פני הדברים כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה, ניתנה תוך חריגה ברורה מכללי הצדק הטבעי מן הסוג המביא לבטלות ההחלטה, או בנסיבות בהן ברור כי ההחלטה לוקה בחוסר-חוקיות או בפגם חמור אחר בעטים ההכרעה בטלה. טול לדוגמה מקרה בו בית-הדין הרבני פסק כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה שלא בתום-לב, וזאת אך ורק בשל העובדה כי מגיש הבקשה לא פירט במסגרתה את הסוגיות הנתונות במחלוקת עם בן זוגו. מטעמים עליהם עמדנו בפסקה 46 לעיל, נימוק זה מנוגד לדין הקיים ואין בכוחו לבסס חוסר תום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. לפיכך, אין בנימוק האמור כדי למנוע מבית-המשפט לענייני משפחה להיזקק בעצמו לשאלת הסמכות. רק במקרים חריגים ומצומצמים כגון אלה, יתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק כי הערכאה השנייה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכותה לדון בסוגיות המהותיות שלפניה, על-אף קיומה של הכרעה סותרת בנוגע לסמכות מצד הערכאה האחרת (ראו והשוו: הלכת פלמן, עמ' 138-139).

יוער כי העובדה שהערכאה השניה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה מוטעית בנסיבות אותו מקרה, או כי הטעמים שהציגה הערכאה הראשונה להכרעתה אינם משכנעים, אין בהם כשלעצמם כדי להוות "טעם מיוחד" להיזקק לשאלת הסמכות באותה סוגיה. זאת בהתחשב בכך שבית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני אינם יושבים כערכאות ערעור זה על הכרעותיו של זה, וככלל עליהם לפעול בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות (ראו והשוו: הלכת פלמן, עמ' 139).
51. בסיום דברים אלה, רואה אני להוסיף מספר הערות: ראשית, כדי להקל על הדיון, הנחת המוצא לעיל היתה כי אין מחלוקת בין בני הזוג המתדיינים כי הכריכה בפני בית-הדין הרבני נעשתה בכנות וכדין, וכי המחלוקת התמקדה בשאלת תום-הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה. ואולם, הנחת-מוצא זו אינה משקפת את המציאות הרווחת. ניתן לצפות כי בדרך-כלל, המחלוקת בין בני הזוג בשאלת הסמכות תיסוב הן על שאלת התקיימותם של מבחני הכריכה בתביעת-הגירושין שהוגשה בפני בית-הדין הרבני, והן על שאלת תום-הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה (כך אמנם היה המצב בנסיבותיהן של שתי העתירות שהוגשו לפנינו). בהתאם לכך, יש להניח כי הערכאה שתקדים את הערכאה האחרת תדון בשתי השאלות האמורות, ובהתחשב בהן תכריע בסוגית סמכותה לדון בעניינים המהותיים שהובאו לפניה. ברי כי עקרונותיה של הלכת פלמן כפי שפורטו לעיל, יחולו גם בנסיבות כאמור.

שנית, לא ניתן להתעלם מכך שתחולתו של עקרון תום-הלב על הגשת בקשות ליישוב סכסוך, עשויה להוביל להגדלת היקף ההתדיינויות המקדמיות בשאלות הנוגעות לסמכות השיפוט של בתי-המשפט לענייני משפחה מול בתי-הדין הרבניים. תוצאה זו, שאינה רצויה כלשעצמה, הינה תוצר של "מירוץ הסמכויות" הקיים בשיטתנו המשפטית. הלכת פלמן והעקרונות שהתוו במסגרתה נועדו להפחית מהתוצאות השליליות הנלוות ל"מירוץ הסמכויות", על-ידי צמצום היקף המקרים של כפל-דיונים והכרעות סותרות בשאלות הנוגעות לסמכות-שיפוט. בחלוף שש השנים מאז מתן הלכת פלמן, ניתן לומר על-פי התרשמות כללית כי הן בתי-הדין הרבניים והן בתי-המשפט לענייני משפחה גילו אחריות וכבוד הדדי, ובדרך-כלל השכילו להימנע ממתן הכרעות סותרות בסוגיות של סמכות, בנסיבות בהן השאלה השנויה במחלוקת נגעה להתקיימות מבחני הכריכה. יש לקוות כי מגמה זו תימשך גם בעתיד, ותתקיים אף כאשר המחלוקת בשאלת הסמכות תיסוב על התקיימות דרישת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך.

לבסוף, יוער כי ההלכה אותה קבענו בעתירות שלפנינו מבוססת על עקרונות המושרשים היטב בשיטתנו המשפטית, ובהם חובת תום-הלב הדיוני ועיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. בהתחשב בכך, על-פני הדברים, אין בתחולתה של ההלכה שנפסקה על ידינו משום פגיעה באינטרס הסתמכות או ציפיה הראויים להגנה. אשר-על-כן, עשויה ההלכה שיצאה מלפנינו לחול גם על תיקים תלויים ועומדים, ככל שיהא מקום ליישומה בנסיבות העניין (ראו והשוו בהקשר אחר: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, תק-על 2006(2), 1093 (2006) פס' 78 לפסק-דיני והאסמכתאות המוזכרות שם).

מן הכלל אל הפרט

(1) עניינם של בני הזוג ד' (בג"צ 5918/07)

52. בני הזוג ד' נישאו כדת משה וישראל בשנת 1994. במהלך נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים שהינם כיום קטינים. לאחר שנתגלע קרע ביחסיהם של בני הזוג, עזב המשיב את בית המגורים המשותף במרץ 2004. כשנה לאחר מכן, ביום 8.5.05, נחתם בין בני הזוג הסכם גישור, בעקבותיו קיימו הצדדים הליך גישור בניסיון ליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה. בסעיף 1 להסכם הגישור, נקבע כדלקמן:

'...המשתתפים מתחייבים שלא לבצע כל פעולה משפטית חד- צדדית, או כל פעולה חריגה בזכויות, שאינה במהלך העניינים הרגיל ושעלולה לפגוע במי מהמשתתפים האחרים; וזאת, כל עוד לא הודיעו למגשר ולמשתתפים האחרים, בכתב ומראש, על הפסקת השתתפותם בהליך הגישור.' (ההדגשה אינה במקור- ד.ב)

הליך הגישור נמשך מספר חודשים. ביום 26.10.05 הגישה העותרת בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא. בבקשה ליישוב סכסוך נכתב כדלקמן:

'הבקשה מוגשת לשם הזהירות. בשלב זה, מנהלים הצדדים מגעים באמצעות גורם שלישי והמבקשת מקווה כי ניסיון זה ישא פרי. לפיכך, ולעת הזו, אין המבקשת רואה צורך בעירובה של יחידת הסיוע שליד בית-המשפט הנכבד. אם חלילה לא יצלחו הניסיונות שמחוץ לכותלי בית-המשפט, תימסר הודעה על כך מטעם המבקשת ויתבקש עירובה של יחידת הסיוע.'

יוער כי טרם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, לא הודיעה העותרת למגשר ולמשיב על הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית-המשפט לענייני משפחה, או על הפסקת הליך הגישור.

למחרת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך (27.10.05) נתן בית-המשפט לענייני משפחה החלטה בה הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע (השופט צ' ויצמן). בפועל, לא קיימו הצדדים מפגשים ביחידת הסיוע. כעבור כשבועיים, ביום 13.11.05, שלח המשיב הודעה בכתב למגשר על הפסקת הליך הגישור, ומיד לאחר מכן הגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האיזורי בנתניה, בה כרך את ענייני מזונות האישה, משמורת הקטינים וחינוכם וענייני רכוש. כעשרה ימים מאוחר יותר, ביום 24.11.05, הגישה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא שלושה כתבי תביעה שעניינם מזונות ומדור, משמורת והחזקת קטינים וחלוקת רכוש.

נוכח קיומם של הליכים סותרים באותן הסוגיות בפני בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני, הגיש כל אחד מבני הזוג לערכאה בפניה הוא נתבע, בקשה לסילוק על הסף של התובענות שהוגשו נגדו, בנימוק כי הערכאה האחרת היא שרכשה סמכות לדון באותם העניינים. כפי שצויין בראשית הדברים (פסקה 4 לעיל), בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא פעל על-פי העקרונות שהותוו בהלכת פלמן ודחה את מועד הדיון שנקבע בפניו לבירור שאלת הסמכות, וזאת בהמתנה לפסיקה מנומקת של בית-הדין הרבני האיזורי בשאלה. מאוחר יותר, הורה בית-המשפט על מחיקת התביעות שהגישה בפניו העותרת, נוכח החלטת בית-הדין הרבני האיזורי לפיה הוא המוסמך לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. כאמור, ערעורה של העותרת כנגד פסיקת בית-הדין הרבני האיזורי נדחתה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול, ועל כך הוגשה העתירה שלפנינו.

53. עמדתם של בית-הדין הרבני האיזורי בנתניה ובית-הדין הרבני הגדול בדבר היותו של בית-הדין הרבני מוסמך לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין על-ידי המשיב, הושתתה על מספר טעמים עליהם עמדנו בפסקה 5 לעיל. בקצרה נזכיר כי אחד הנימוקים עליהם ביסס בית-הדין הרבני את מסקנתו האמורה היה כי התקנות ליישוב סכסוך הותקנו תוך חריגה מסמכות ולכן אינן חוקיות; לפיכך, נקבע כי לא היה בעצם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך על-ידי העותרת כדי להקנות לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בענייני מזונות האישה, משמורת הקטינים וחינוכם וענייני הרכוש, שהרי כתבי התביעה המפורטים בסוגיות אלה הוגשו לבית-המשפט לענייני משפחה רק לאחר שהמשיב כבר כרך את אותם העניינים בתביעת הגירושין שהגיש בפני בית-הדין הרבני. מטעמים עליהם עמדנו בהרחבה לעיל, טעם זה דינו להידחות באשר התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין, ולפיכך יש בכוחן להקנות סמכות-שיפוט לבית-המשפט כאמור בתקנות 258כ-כא.

54. הטעם הנוסף עליו השתית בית-הדין הרבני את המסקנה בדבר היותו מוסמך לדון בעניינים שנכרכו בפניו, היה כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על-ידי העותרת בחוסר תום-לב ומטעם זה לא היה בכוחה כדי להקנות סמכות-שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה.

לאחר שבחנו את מכלול נסיבות העניין בהתאם לאמות-המידה עליהן עמדנו לעיל, באנו למסקנה כי נימוק זה בדין יסודו. מסקנה זו מבוססת על הצטברותם של מכלול הטעמים שלהלן: ראשית, העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך תוך הפרת הסכם הגישור שנחתם בין הצדדים. כאמור, בהסכם נקבע כי בני הזוג מתחייבים שלא לבצע פעולה משפטית חד-צדדית 'וזאת, כל עוד לא הודיעו למגשר ולמשתתפים האחרים, בכתב ומראש, על הפסקת השתתפותם בהליך הגישור'. אין חולק כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בעיצומו של הליך הגישור, בלא להודיע על כך בכתב ומראש למגשר ולמשיב. טענתה של העותרת לפנינו היתה כי הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך ביום 26.10.05 בעקבות כך שהמשיב לא התייצב לישיבת הגישור שנקבעה ליום 16.10.05, וזאת בלא שהמשיב הודיע מראש על אי-התייצבותו לישיבה ועל הסיבה לה, ובלא שתיאם מועד חדש לקיום הישיבה. בטענה זו אין כדי לשנות מהמסקנה כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על-ידי העותרת באופן חד-צדדי בלא שקדמה לכך הודעה בכתב ומראש כנדרש בהסכם הגישור הנדון. בהקשר זה יוער כי לא כל הפרת הסכם בין בני זוג תעלה בהכרח כדי חוסר תום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. על-פני הדברים, בנסיבות עניינם של בני הזוג ד', הפרת הסעיף בהסכם הגישור לפיו כל פעולה משפטית חד-צדדית מחייבת הודעה בכתב ומראש, אינה עולה בקנה אחד עם כוונה כנה ליישב את הסכסוך הזוגי בדרכי שלום.

שנית, כפי שצויין לעיל, טענתה של העותרת לפנינו היתה כי הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בתום-לב, מאחר והמשיב לא התייצב לישיבת הגישור שנקבעה מראש והעותרת חששה מפני כשלון הליך הגישור. ואולם, אם כטענת העותרת היא חששה כי הליך הגישור נכשל ורצתה בכנות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום בחסותו של בית-המשפט לענייני משפחה, כי אז לא הוצג לפנינו הסבר משכנע מדוע ביקשה העותרת מיחידת הסיוע להימנע מהתערבות בציינה כי הצדדים '...מנהלים מגעים באמצעות גורם שלישי והמבקשת מקווה כי ניסיון זה ישא פרי'. בקשתה של העותרת להימנע מהתערבות של יחידת הסיוע על-אף שלטענתה סברה כי לא מתנהל אותה עת משא-ומתן רציני בין הצדדים, מובילה למסקנה כי הבקשה ליישוב סכסוך לא היתה כנה, אלא הוגשה כצעד טקטי לצורך תפיסת סמכות גרידא (ראו על כך גם בפסקה 41 לעיל).

שלישית, אין חולק לפנינו כי בבקשה ליישוב סכסוך ציינה המבקשת את כתובת הבית הרשום על-שם שני בני הזוג ככתובת מגוריו של המשיב, על-אף שידעה כי המשיב אינו מתגורר בבית זה מאז מרץ 2004, וכי בהמצאת הבקשה לכתובת האמורה לא יהיה כדי ליידע את המשיב אודות הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. טענתה של העותרת לפיה מסרה את הכתובת הנ"ל שכן לא ידעה מהי כתובת המגורים העדכנית של המשיב, אינה מצדיקה מסירת כתובת שהעותרת ידעה כי המשיב אינו מתגורר בה. יתרה מזאת; בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני רשמת בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא ביום 19.1.06, אישרה העותרת כי בעת שהמשיב הגיע למפגשים עם ילדיהם, נהגה העותרת למסור לידיו מכתבים שהגיעו לבית ומוענו אליו. עם זאת, העותרת אישרה בדבריה כי במהלך אותם המפגשים, היא נמנעה מליידע את המשיב כי הגישה בקשה ליישוב סכסוך ואף נמנעה מלמסור לידיו את הבקשה. התנהלות זו תורמת אף היא למסקנה כי המטרה העיקרית של הגשת הבקשה ליישוב סכסוך היתה תפיסת סמכות בפני בית-המשפט לענייני משפחה במסגרת "מירוץ הסמכויות", ולא מציאת פתרון מוסכם למחלוקות בין בני הזוג.
הצטברותן של מכלול הנסיבות האמורות בעניינם של בני הזוג ד', מובילה למסקנה כי אין עילה להתערב במסקנתו של בית-הדין הרבני לפיה הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בחוסר תום-לב ועלתה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. לפיכך, לא היה בהגשת הבקשה האמורה כדי למנוע מבית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין בכנות וכדין לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך וטרם הגשת כתבי-תביעה באותם העניינים בפני בית-המשפט לענייני משפחה.

55. בהמשך לדברים האמורים, אני רואה להוסיף שתי הערות: ראשית, מסקנתו של בית-הדין הרבני האיזורי בנתניה בדבר חוסר תום-הלב של הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, נשענה על שני טעמים נוספים ביחס לאלה שפורטו לעיל. בית-הדין הרבני ראה לבסס את מסקנתו בדבר חוסר תום-הלב האמור, בין היתר, על כך שהבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על-ידי באי-כוח העותרת ולא על-ידי העותרת עצמה. עוד נקבע כי אם העותרת היתה מעוניינת באמת ובתמים ביישוב הסכסוך בדרכי שלום, היה עליה להמשיך בהליך הגישור החיצוני אליו פנו הצדדים בהסכמה, ללא צורך בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. על-פני הדברים, טעמים אלה, כשלעצמם, אינם מעידים בהכרח כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בחוסר תום-לב. כך למשל, אין לשלול אפשרות כי בן זוג יבחר להגיש בקשה כנה ותמת-לב ליישוב סכסוך באמצעות בא-כוחו, לאחר שנועץ עימו בעניין. זאת ועוד; העובדה כי בני זוג ניהלו הליך גישור חיצוני מיוזמתם, אינה מונעת את האפשרות כי אחד מהם יגיע למסקנה כי הליך הגישור אינו נושא פרי, ויעדיף להסתייע בגורמים הטיפוליים והמקצועיים של יחידת הסיוע, בניסיון ליישב את הסכסוך בדרכי שלום בחסות בית-המשפט לענייני משפחה. בהתחשב בכך, לא ראיתי להתבסס על הטעמים האמורים בדבריי לעיל. מסקנתי בדבר חוסר תום-הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך בעניינם של בני הזוג ד' נשענת, איפוא, על הטעמים שפורטו בפסקה 54.

שנית, המסקנה לפיה בית-הדין הרבני רכש סמכות לדון בעניינים שנכרכו בפניו, מבוססת על קביעתו של בית-הדין הרבני לפיה תביעת הגירושין שהגיש המשיב היתה כנה ואף הכריכה נעשתה בכנות וכדין. בנסיבות העניין, לא מצאנו עילה להתערב בקביעות אלה על-אף הטענות שהעלתה העותרת כנגדן. בהקשר זה, יוער כי בני הזוג ניהלו הליכים מרובים שכל עניינם בשאלה המקדמית של סמכות השיפוט. דומה כי הגיעה העת לשים קץ להתדיינויות מקדמיות אלה, על-מנת שניתן יהיה לדון במחלוקות המהותיות בין הצדדים ולהביאן אל סופן.

אשר-על-כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הצו-על-תנאי שניתן בעניינם של בני הזוג ד' מבוטל והעתירה נדחית, במובן זה שבית-הדין הרבני מוסמך לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהוגשה בפניו.

(2) עניינם של בני הזוג פ' (בג"צ 6919/07)

56. בני הזוג פ' נישאו כדת משה וישראל בשנת 1980. למשיב היו אלה נישואין ראשונים ולעותרת היו אלה נישואין שניים. לבני הזוג נולדו שני ילדים משותפים שהינם כיום בגירים, והם גידלו יחדיו את בנה של העותרת מנישואיה הראשונים (אף הוא כיום בגיר). בעקבות משבר ביחסים שבין בני הזוג, הגישה העותרת ביום 3.2.04 בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה בקריות. עוד באותו היום, נתן בית-המשפט החלטה בה הפנה את בני הזוג ליחידת הסיוע (השופטת ר' ברגמן). זמן קצר לאחר מכן, ביום 8.2.04, הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בחיפה, בה כרך את ענייני הרכוש ואף קיבל לבקשתו צווי עיקול זמניים. בסמוך לאחר מכן, פנתה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה לצו מניעה לשמירת המצב הקיים - שהתקבלה, וכן בבקשה "לקביעה בעניין הסמכות" - לגביה הוחלט כי תישמע לאחר הגשת כתבי טענות אם יהיה צורך בכך. בינתיים, ניהל בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה הליך מקביל בשאלת סמכות-השיפוט בענייני הרכוש, וביום 10.3.04 הורה לצדדים על הגשת סיכומים בכתב בסוגיה.

ביום 28.3.04 נתן בית-המשפט לענייני משפחה החלטה לפיה מאחר ונתקבלה הודעה מיחידת הסיוע כי לא ניתנה הסכמה להליך של יישוב סכסוך, על העותרת להגיש כתב-תביעה בתוך 30 ימים בהתאם להסדר הקבוע בתקנות. בהתחשב בכך, הגישה העותרת ביום 22.4.04 תביעה רכושית בפני בית-המשפט לענייני משפחה. כעבור מספר חודשים, ביום 12.9.04, נתן בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה החלטה לפיה בסמכותו לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ', וזאת מן הנימוקים שפורטו בראשית הדברים (פסקה 7 לעיל). יוער כי כשלושה חודשים מאוחר יותר, ביום 1.12.04, נתן בית-המשפט לענייני משפחה החלטה במסגרתה יישם את העקרונות שהותוו בהלכת פלמן. בהחלטתו, קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי נוכח הכרעת בית-הדין הרבני האיזורי בעניין סמכות-שיפוטו ובהתחשב בעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, נמנע בית-המשפט מלדון בשאלת הסמכות ובתביעה הרכושית לגופה, על-אף שלשיטתו סמכות-השיפוט בעניין זה נתונה בידיו. עוד נקבע כי "התיק יישאר תלוי ועומד". כפי שצויין בפסקה 4 לעיל, שתי בקשות רשות ערעור שהוגשו כנגד החלטה זו לבית-המשפט המחוזי ולבית-משפט זה, נדחו.

העתירה שלפנינו הופנתה כנגד פסק-דינו המשלים של בית-הדין הרבני הגדול, אשר דחה את ערעור העותרת על פסק-דינו של בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה, במסגרתו נקבע כי בית-הדין הרבני הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ'. לאחר שבחנו את נסיבות העניין, באנו למסקנה כי דין העתירה להתקבל באשר סמכות-השיפוט בענייני הרכוש של בני הזוג פ' נתונה בידי בית-המשפט לענייני משפחה. להלן טעמינו לכך.

57. כפי שפורט בפסקה 9 לעיל, פסק-דינו המשלים של בית-הדין הרבני הגדול שניתן מפי הרב דיכובסקי, התבסס על שני טעמים מרכזיים: ראשית, בית-הדין הרבני הגדול פסק כי התקנות ליישוב סכסוך פוגעות בסמכויות-השיפוט של בתי-הדין הרבניים, ולפיכך דינן להתבטל עקב חריגה מסמכות. מטעמים עליהם עמדנו בחלק הראשון של דיוננו, דינו של טעם זה להידחות באשר התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין, והן אינן משנות מהכללים הבסיסיים החלים במסגרת "מירוץ הסמכויות" בין הערכאות. בהתאם לתקנות האמורות, בית-המשפט לענייני משפחה רכש סמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ' במועד בו הגישה העותרת את הבקשה ליישוב סכסוך (ראו: תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב)). מאחר ובנסיבות העניין הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה לפני הגשת תביעת הגירושין הכרוכה לבית-הדין הרבני, כי אז על-פי הכללים הרגילים של "מירוץ הסמכויות", בית-המשפט לענייני משפחה הקדים לרכוש סמכות שיפוט בענייני הממון של בני הזוג, ולפיכך על בית-הדין הרבני להימנע מלדון בסוגיות אלה.

שנית, בפסק-דינו המשלים הוסיף בית-הדין הרבני הגדול כי במידה וייפסק שהתקנות ליישוב סכסוך תקפות והותקנו כדין, כי אז ראוי לפרש את חובת תום-הלב בדומה למבחני הכריכה שנקבעו בהלכה הפסוקה, באופן שעל בקשה ליישוב סכסוך לפרט את הסוגיות בהן מתבקש יישוב הסכסוך בין בני הזוג. אין חולק כי בנסיבות עניינם של בני הזוג פ', העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בלא לפרט את נושא הסכסוך אותו ביקשה ליישב. מטעם זה בלבד, פסק בית-הדין הרבני הגדול כי הבקשה ליישוב סכסוך לא היתה כנה ולא הוגשה "כדין", ולפיכך לא היה בכוחה כדי למנוע מבית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בענייני הממון שנכרכו בתביעת הגירושין.

בהתייחס לדברים האמורים נזכיר כי בדיוננו לעיל (פסקאות 46-43) הבהרנו כי קביעת חובה פסיקתית לפירוט העניינים בהם מתבקש יישוב סכסוך כמוצע על-ידי בית-הדין הרבני הגדול, תעמוד בניגוד ללשונן הברורה ולתכליתן של התקנות ליישוב סכסוך. עוד קבענו כי לא ניתן לייחס חוסר תום-לב דיוני לבן זוג שהגיש בקשה ליישוב סכסוך, רק משום כך שנהג לפי ההסדר הקבוע בתקנות בנוסחן הקיים, ולא פירט במסגרת הבקשה את הסוגיות הנתונות במחלוקת עם בן זוגו. הנה כי כן, ההנמקה עליה ביסס בית-הדין הרבני הגדול את מסקנתו בדבר חוסר תום-הלב של הבקשה ליישוב סכסוך שהגישה העותרת, מנוגדת לדין ולפיכך אינה יכולה לעמוד.

בחינת יתר הנסיבות בעניינם של בני הזוג פ' מלמדת כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בכתב-ידה שכן אותה עת לא היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין. בבקשתה ציינה העותרת במפורש בכתב-יד כי היא מבקשת 'לערב את יחידת הסיוע כדי להסדיר את הסכסוך...'. על-פני הדברים, העותרת היתה מעוניינת לשתף פעולה עם יחידת הסיוע על-מנת לפתור את הסכסוך הרכושי עם המשיב בדרכי שלום. בטיעוני הצדדים לפנינו ואף בפסיקתם של בית-הדין הרבני האיזורי ובית-הדין הרבני הגדול, לא הובא טעם שיש בו כדי לשלול את תום-ליבה של העותרת בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך. בהתחשב בכל אלה, מתבקשת המסקנה כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בתום-לב; בית-המשפט לענייני משפחה הקדים ורכש סמכות שיפוט בענייני הממון של בני הזוג, ולפיכך על בית-הדין הרבני להימנע מלהידרש לעניינים אלה. יוער כי בהתחשב במסקנה האמורה, התייתר הצורך לדון בטענות שהעלתה העותרת כנגד כנות תביעת הגירושין והכריכה בה.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, דין הצו-על-תנאי שניתן בעניינם של בני הזוג פ' להפוך למוחלט ודין העתירה להתקבל, במובן זה שבית-המשפט לענייני משפחה הוא המוסמך לדון בעניינים הרכושיים של בני הזוג.


סוף דבר

א. בנסיבות עניינם של בני הזוג ד' (בג"צ 5918/07) - דין הצו-על-תנאי להתבטל ודין העתירה להידחות, במובן זה שבית-הדין הרבני הוא המוסמך לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהוגשה בפניו.
ב. בנסיבות עניינם של בני הזוג פ' (בג"צ 6919/07) - דין הצו-על-תנאי להפוך למוחלט ודין העתירה להתקבל, במובן זה שבית-המשפט לענייני משפחה הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג.

בסיום הדברים נביע תקווה כי הצדדים שלפנינו ישכילו להגיע לפתרון מוסכם של המחלוקות שנותרו ביניהם, על-מנת להביא לידי סיום מהיר את ההתדיינויות המשפטיות ארוכות השנים ביניהם.

השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.

השופטת א' חיות:
אני מסכימה.

השופט א' רובינשטיין:
אני מסכים לפסק-דינה המקיף והמאוזן של חברתי הנשיאה. הנמקתו בהירה, ותוצאתו ראויה, ולא ראיתי צורך להוסיף על כך. מנגד, נצטערתי מאי-הנחת שהביע בית-הדין הרבני הגדול בעקבות אי-ההיעתרות לפנייתו להקמת בית-דין מיוחד בסוגיה (עמ' 13-11 לפסק הדין נשוא בג"צ 6919/07). עיינתי כמובן בהחלטתו המנומקת של הנשיא ברק הדוחה את הבקשה (בש"א 7028/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)).

כשלעצמי דומני - בגדרי הכיבוד ההדדי בין מוסדות השיפוט, הרצון לברר מחלוקות ולהכריע בהן בדרכי שלום, וכמובן רצונו של המחוקק בסימן 55 לדבר המלך במועצה, 1922 וסעיף 9 לפקודת בתי-המשפט, 1940 - שיש מקום לשקול בעתיד פרשנות גמישה יותר של התנאים להקמת בית-דין מיוחד (ראו בין היתר הרב ש' מירון, "בית-הדין המיוחד לפי סימן 55 לדבר המלך ותעלומת נדירותו", דיני ישראל י'-י"א (תשמ"א-תשמ"ג) רי"ט; הרב ש' דיכובסקי, "בתי-הדין הרבניים ובתי המשפט: תחומי חיכוך", תחומין כ"ד (תשס"ד) 51, 58-57). מוסד בית-הדין המיוחד, שלאחרונה הופעל ככל הנראה בשנת 1994, והוא כמעט בחינת נשכחות בקצב השוטף של חיינו ופסיקתנו, מסמן אפשרות לשיתוף פעולה בין הגופים השיפוטיים, ומבטא את הכיבוד ההדדי אליו אנו קוראים. לדידי עשויות שתי המערכות לצאת נשכרות מכך.

המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים.

השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.

השופט ח' מלצר:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש."

11. התערבות בג"צ בהחלטות בית-הדין הרבני

גירושין מצויים בלב סמכותו של בית-הדין הרבני, לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין). בצד הסמכות מצויה בבתי-הדין הרבניים גם המומחיות בדין תורה, שהוא הדין המהותי לפי סעיף 1 לאותו חוק הנ"ל.

בג"צ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית-הדין הרבני, במיוחד מקום שעניינן של אלה בנושאים הנמצאים בלב סמכותו העניינית {בג"צ 2146/05 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, תק על 2006(2), 642 (2006); בג"צ 1521/06 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, תק על 2006(2), 656 (2006)}.

התערבות בג"צ בהחלטות בית-הדין הרבני, תהא במשורה {ראה גם בג"צ 2146/05 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בפ"ת, תק-על 2006(2), 642, 643 (2006)} ורק במקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטיה מהוראות חוק המכוונות לבית-הדין הרבני, מקרי סעד מן הצדק בהיעדר סמכות לגוף אחר {ראה בין השאר בג"צ 5182/93 לוי נ' בית-הדין האזורי רחובות, פ"ד מו(3), 1 (1994); בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3), 423 (1992); בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, תק על 2006(2), 98 (2006)}.

ב- בג"צ 10767/06 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 996, 997 (2007)} קבע בית-המשפט כי טענותיו של העותר הן ערעוריות במהותן ועניינן בסוגיית החיוב בגט, המצויה בלב סמכותם העניינית מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין).