הוכחת חוב בראי הליך פשיטת הרגל
הפרקים שבספר:
תחולת דיני ההתיישנות על הליכי פשיטת רגל
על-פי סעיף ההגדרות בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {ייקרא להלן: "חוק ההתיישנות"} "בית-משפט" הינו "כל רשות שיפוטית או בורר, למעט בית דין דתי".על-פי סעיף ההגדרות בחוק ההתיישנות "תובענה" הינה "הליך אזרחי לפני בית-משפט".
סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד. כדי לבטל את הזכות גופה."
אם כן, על-מנת לברר את שאלת תחולת חוק ההתיישנות על הליכי פשיטת רגל, יש לקבוע תחילה האם הוכחת חוב המוגשת לנאמן בהליך פשיטת רגל היא הליך אזרחי לפני בית-משפט, ואם הנאמן בהליך פשיטת רגל הוא "בית-משפט" כמשמעותו בחוק ההתיישנות.
הגדרת בית-משפט בחוק כוללת כזכור רשות שיפוטית או בורר. בורר מוגדר בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 {ייקרא להלן: "חוק הבוררות"} כ"בורר שנתמנה בהסכם בוררות או על-פיו, לרבות בורר מכריע ובורר חליף".
ומכאן עולה בפירוש שאין "בורר" כולל את הנאמן בפשיטת רגל ועתה. לפיכך, יש לבדוק עתה שאלה אחת בלבד, והיא אם הנאמן בפשיטת רגל מהווה רשות שיפוטית לצורך חוק ההתיישנות, ואם התשובה לשאלה זו היא חיובית, ממילא גם הליך בפני הנאמן נכלל בהגדרת התובענה בחוק ההתיישנות.
כשהגדיר המחוקק "בית-משפט" בחוק ההתיישנות טרח והבהיר בסעיף ההגדרות שבו כי בית-משפט הינו לא רק בית-משפט במשמעותו הרגילה או בית-דין, אלא כל רשות שהיא רשות שיפוטית, ואפילו בורר שאין הוא רשות {שהרי אין הוא "מוסד" המתקיים דרך קבע} נכלל בהגדרת בית-משפט.
כלומר המחוקק חיווה דעתו במפורש כי כל מקום שבו נותן החוק סמכויות שיפוטיות לגוף כלשהו, יחולו גם הוראות חוק ההתיישנות.
לפי מהותו של "מוסד" הנאמן, התפקיד שהוא ממלא יש בו גם סמכויות שיפוטיות. כך למשל, תפקידו לעניין הכרעה בתביעות החוב המוגשות לו וכפי שראינו בחיבור זה.
אם כן, עולה כי מעמדו של הנאמן הוא כמעמדה של רשות שיפוטית לצורך חוק ההתיישנות, והוכחת חוב המוגשת לו הינה הליך אזרחי לפני בית-משפט, כלומר תובענה לפי משמעותו של חוק זה.
כלומר, ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות חלה על הליכי פשיטת רגל {ע"א 402/77 אריה גולדמן ואח' נ' יחיאל הרמן ואח', פ"ד לב(2), 421 (17.05.78)}.