סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• נחלה - הסדרים משפטיים נפוצים
• חוזה יש לפרש על-פי עקרון תום-הלב
• עבירותה של הרשות במקרקעין
• דיני הירושה
• מעמדו של "בן ממשיך"
• פירוק השיתוף בנחלה חקלאית
• עבירות משק חקלאי מכוח הסדרים חקיקתיים שלא מדיני הירושה
• מתנה
• עניינים שונים

מעמדו של "בן ממשיך"

1. כללי
מוסד והסדר נוסף הרלבנטי להעברת זכויות במשק חקלאי הינו מוסד ה"בן ממשיך".

"בן ממשיך" הוא מוסד שהתפתח במשקים חקלאיים "הלא הוא הבן שבונה ביתו בחלקה או ליד בית ההורים, מעבד עימם את המשק ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם" {ס' אוטולנגי "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק עובדים" עיוני משפט, ט (התשמ"ד), 469}.

במקרים בהם על-פי הסכם החכירה זכותו של המתיישב הינה זכות של בר-רשות, מוכר ההסדר של "בן ממשיך" וניתן לראות בהסדר זה מיתווה המאפשר להורים להציע למינהל למי להעניק את הזכות לאחר פטירתם ובאם המינהל מאשר את ההצעה, ניתן לראות בכך התחייבות של המינהל כלפי ה"בן הממשיך" כאשר המינוי כ"בן ממשיך" מתגבש ונכנס לתוקף רק לאחר פטירת ההורים {תמ"ש (ת"א) 80170/96 גולדשטיין נ' גולדשטיין, תק-מש 2003(1), 65 (2003); תמ"ש (כ"ס) 2140/08 יובל גורביץ נ' ניצה גורביץ, תק-מש 2010(2), 350 (2010)}.

ואולם, באם עולה מחוזה החכירה כי הזכויות בנחלה הניתנות למתיישב ניתנות להורשה והן חלק מעזבון המנוחים הרי שאז לא ניתן להחיל את הסדר ה"בן הממשיך" מההיבט הקנייני שכן, העברת זכות קניין לאחר פטירה שלא על דרך הצוואה דינה להתבטל הן נוכח הוראתו של סעיף 8(א) לחוק הירושה הקובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו בטל והן נוכח הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה הקובעת כי מתנה שאדם נותן בחייו על-מנת שתוקנה למקבל לאחר מותו אינה ברת-תוקף אך אם נעשתה בדרך של צוואה {דנ"א 3231/00 מדעי נ' מדעי, תק-על 2000(2), 1484 (2000); ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477, 481 (1991); תמ"ש 48620/05 א' ק' ואח' נ' י' ע' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (19.03.08)}.

א' שבת ואורן שבת גורסים בספרם {ירושה - עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות (תשס"ו-2006), 120-119} כדלקמן:

"במקרים בהם קובע 'ההסכם המשולש' בין המושב, הסוכנות היהודית והמינהל, כי הזכות המוענקת לבן הממשיך מוגבלת בעבירותה וזו אינה חלק מעזבון הוריו, ומקרים אלה מהווים את הרוב המכריע, לא חל על מקרים אלה חוק הירושה וההסדר של 'בן ממשיך' יהא קביל, תקין ותקף ומניה וביה לא יהיה מדובר בירושה עתידה הנלכדת ברישתו של סעיף 8 לחוק הירושה. לעומת-זאת, כאשר רשות השימוש ניתנת להעברה, כאשר ההיתר לכך משתמע מתנאי החוזה או ממכלול הנסיבות, הרי שהמשק הינו בר-הורשה ומשכך חל בנסיבות אלה סעיף 8 לחוק הירושה. על-כן יישום ההסדר של 'בן ממשיך' (העברה לאחר המוות) במצבים בהם המשק הינו בר-הורשה אינו אפשרי, באשר המשק הינו חלק מהעזבון משכך חל סעיף 8 לחוק הירושה."
בהמשך לדברים שלעיל, מקום בו הוכח לבית-המשפט כי הבן שנטען לגביו שהוא "בן ממשיך" לא התגורר במשק ו/או לא בנה בית במשק ו/או לא עסק בחקלאות ו/או כלל לא ידע שהוא "בן ממשיך" - יקבע בית-המשפט כי הבן הנ"ל אינו "בן ממשיך" {ב- תמ"ש (ת"א) 71010/97 צרור שמחה ואח' נ' שמעון צרור, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.02) קבע בית-המשפט כי הנתבע נכנס למשק רק לאחר פטירת אימו כדי לתפוס שם חזקה}.

למושג "בן ממשיך" ישנן מספר משמעויות וכן קיימים שני מישורים בהם בא לידי ביטוי מעמדו של ה"בן הממשיך": האחד, במישור היחסים בין האגודה לבין ה"בן הממשיך". השני, במישור היחסים הנוגע לזכויות הירושה במשק עצמו, בין ה"בן הממשיך" לבין המוסדות המיישבים.

תכלית המינוי והקביעה של "הבן הממשיך" היא להבטיח את ההעברה הבינדורית של הזכויות בנחלה, כאשר בדרך-כלל, לאחר אותה קביעה של "הבן הממשיך" הוא בונה את ביתו בתוך הנחלה של הוריו. האמצעי להשגת התכלית הינו "טופס ההצהרה וההתחייבות" {תמ"ש (טב') 14340-09-09 ש' ב' ואח' נ' נ' ב' ואח', תק-מש 2011(4), 22 (2011); תמ"ש (טב') 34371-08-11 א' א' נ' ש' א' ואח', תק-מש 2012(3), 582 (2012)}.

הגדרתו של "הבן הממשיך" נולד כרעיון לפתרון יזום מראש למחלוקות משפחתיות עתידיות בנושא מיהות הצאצא שיקבל זכויות ההורים במשק לאחר פטירתם בייחוד כאשר ישנם מספר צאצאים והואיל ולפי הפסיקה זכויות בנחלה אינן ניתנות להורשה באשר הן אינן חלק מעזבון {ע"א 566/89 דב שטיין נ' דבורה סופר ואח', פ"ד מז(4), 167 (1993); עמ"ש (חי') 31693-08-11 ש' ק' ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (30.01.12); ע"א (נצ') 1044/07 בנק לאומי לישראל בע"מ סניף קריית טבעון נ' עזבון המנוח יוסף יונג ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.08); תמ"ש (ת"א) 48620/05 א' ק' נ' י' ע', פורסם באתר האינטרנט נבו (19.03.08); תמ"ש (ת"א) 99549/00 ב' ק' נ' ע' ק', פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.10); תמ"ש (קריית גת) 5680/05 ל' אב' נ' ל' לא', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.04.09); תמ"ש (ת"א) 85550/98 א' מ' נ' מ' י', פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.08); ת"ע (נצ') 1180/08 א' ד' נ' א' ד', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.02.11); ת"ע (יר') 4338-01-11 ב' א' נ' צ' ח', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.11); תמ"ש (טב') 6770-01-11 ר' ר' נ' ח' ת', פורסם באתר האינטרנט נבו 30.04.12)}.

כאמור, ובהקשר זה, יש להבחין בין הגדרת "הבן הממשיך" {הנקבעת לפי דיני האגודות השיתופיות}, לבין מהות והיקף זכויותיו והאופן שבו ממנים ברי-רשות "בן ממשיך" {הנבחנים ונקבעים לפי דיני החוזים}.

2. מישור היחסים בין האגודה לבין ה"בן הממשיך"
תקנה 1 {סעיף ההגדרות} לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 {להלן: "תקנות האגודות השיתופיות"} מגדירה את הביטוי "בן ממשיך" כדלקמן:

"1. הגדרות (תיקונים: התש"ם, התש"ס, התשס"ד, התשס"ט)
...
"בן ממשיך" - בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי-חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי-קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לעניין זה, "הורים" - לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החלקאי או שנפטר."

תקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות, קובעת את הנוהל לקבלתו של "בן ממשיך" כחבר באגודה.

כמו-כן, מורה סעיף 6א לפקודת האגודות השיתופיות, על חברות אוטומטית, ללא צורך בהליכי קבלה ואישור מוסדות האגודה, לבן זוג של חבר ביישוב שיתופי, שסווג על-ידי הרשם כמושב עובדים או ככפר שיתופי, בתנאי שיתקיימו בו התנאים הבאים:

הראשון, בן הזוג הגיש לאגודה הודעה בטופס שנקבע בתקנות על רצונו להיות חבר באגודה;

השני, בן הזוג כשיר לפי תקנות האגודה להיות חברה בה;

השלישי, בני הזוג גרים דרך קבע ביישוב השיתופי;

הרביעי, בני הזוג מחזיקים בדין במשק חקלאי בתחום היישוב השיתופי כבעלים, חוכרים או חוכרי-משנה או כבני-רשות של האגודה או של מוסד מיישב כמשמעותו בחוק המועדמים להתיישבות חקלאית, התשי"ג-1953.

בתיקון לחוק בעניין "בן ממשיך" נקבע כי לגבי מושבי עובדים, כ"בן ממשיך" יכול להתמנות גם מי שמחזיק במשק לתקופה בלתי-קצובה, או לכל הפחות לשנה. בעבר, רק חוכר או בר-רשות מטעם הסוכנות היהודית, יכול היה להתמנות כ"בן ממשיך".

לאחר התיקון יכול גם בר-רשות מטעם האגודה להתמנות כ"בן ממשיך". התיקון איפשר גם למושבים בעלי חוזה דו-צדדי להחיל את מוסד ה"בן הממשיך". בתקנה 3א(ח) לתקנות האגודות השיתופיות הוספה תוספת לפיה ההסדר הנ"ל תקף "זולת אם נקבעו בתקנון האגודה הוראות ותנאים אחרים בעניין קבלתו של בן ממשיך כחבר באגודה".

תקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות איננה דנה בזכויות ה"בן הממשיך" במשק אלא רק בזכויותיו באגודה. החוק לא קובע דבר לגבי זכויות הקניין של ה"בן הממשיך" במשק. כלומר, קבלת מעמד של "בן ממשיך" אינה מעניקה בהכרח זכויות ל"בן הממשיך" במשק הוריו. זכויות אלה נקבעות בהתאם לחוזה החל על המשק.

גם במצב בו מגיעים לקביעה לפיה אין ל"בן הממשיך" זכויות במשק החקלאי או כי הזכויות המוקנות לו אינן מעניקות לו חזקה ייחודית במשק, אין בכך כדי לומר כי כל הזכויות במשק ההורים בטלות. במקרים רבים מרשים ההורים ל"בן הממשיך" לבנות את ביתו בחלקתם.

ב- ע"א 5136/91 {קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2), 419 (1995)}, דחה בית-המשפט את עתירת ה"בן הממשיך" להכרה כי הזכויות במשק עוברות אליו בהיותו "בן ממשיך". אולם, לגבי בית המגורים שנבנה על-ידי ה"בן הממשיך" במשק בהסכמת הוריו נקבע כי יש ל"בן הממשיך" זכות לחזקה ייחודית בדירה על בסיס ההסכמה שנתנו לו ההורים לבנות את ביתו.

עוד נקבע בעניין קוגלמס כי זכותו של בן כ"בן ממשיך" מתגבשת רק לאחר מות שני הוריו וכי עצם מעמדו של המשיב כ"בן ממשיך" אין בו כשלעצמו משום חסינות מוחלטת כנגד תביעות אחד ההורים כאשר ההורה השני נפטר ואפילו ציווה את חלקו ל"בן הממשיך".

על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, אשר חזר על העיקרון, לפיו הוראות חוזה החכירה גוברות על דיני הירושה. כלומר, בעל זכות חכירה אינו יכול להוריש יותר מאשר את הזכויות המוקנות לו בחוזה החכירה ובמידה וחוזה החכירה הגביל את העברת הזכות על-ידי החוכר, בין בחייו ובין לאחר מותו, הגבלות אלה מונעות העברת הזכות שלא על פיהן.

נדגיש כי התקנות שלעיל עניינן בקביעת מסגרת היחסים בין ה"בן הממשיך" לבין האגודה בלבד {ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5), 184 (1992); ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1989)}. הן אינן יוצרות את זכויות "הבן הממשיך" ואינן יוצרות מאליהן העברה של הזכויות מן המתיישב אל "הבן הממשיך".

יצירת זכות "הבן הממשיך" בפועל נוצרת על-ידי החוזים שנכרתים בין ההורים לבין בנם ומועברים לאישור הגורמים המיישבים {ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295 (2002)}.




3. אימתי מתגבשות זכויותיו של ה"בן הממשיך" - ממשיך אחר מות? או ממשיך בחיים?
ב- תמ"ש (ת"א) 86460/98 {פרץ ריצ'רד נ' פרץ ג'ורג', תק-מש 2003(1), 357 (2003)} קבע בית-המשפט:

"16. נחזור להגדרת זכויותיו של הבן הממשיך. מתי הן מתגבשות ככאלה?

משהבהרנו כי "הבן הממשיך" בא "בנעלי" הוריו, וממשיך לקיים את המשק כיחידה חקלאית, נשאלת שאלת המועד: ממשיך אחר מות? או ממשיך בחיים?

ההגדרה אמנם נמצאת, וכפי שהובהר, בסעיף 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (החלה גם בענייננו), אולם מאחר והסעיף דן אך ורק בזכויות "הבן הממשיך" כלפי האגודה, ואינו קובע את זכויותיו של "הבן הממשיך" במשק, נותרת השאלה בעינה, מכוח מה, מתגבשות זכויותיו של "הבן הממשיך" במשק/נחלה, ומתי? (בחיים, או לאחר מות?), וזאת כאשר וכמו בענייננו חלות הוראות החוזה המשולש (מינהל, סוכנות, אגודה), (ראה לעניין זה: פרשת בצר נ' צילביץ).

זכויותיו של "הבן הממשיך" במשק/נחלה, נקבעות, בתהליך המגובה במסמכים {כפי שיובהר להלן} ובהסכמים נפרדים, ומכוח החוזה המשולש, אשר יש בכוחם להעניק מבחינה משפטית "לבן הממשיך" את זכויותיו במשק.

עולה מהאמור: כי קודם לכל, מוקנות ל"בן הממשיך" ככזה, בדרך משפטית תקפה, זכויותיו במשק, מכוח זכויות הוריו, ורק בהתקיים האמור, יוקנה לו מעמדו העצמאי ביחסים בינו לבין האגודה.
מבחינת האגודה, די בהודעת הורים על מינויו של הבן, אותו בן כ"בן ממשיך", והעברת הזכויות צריכה כי תהיה בדרך ראויה.

"הדרך הראויה" נלמדת מסעיף 3א(א) עצמו: מכוח הסכם עם ההורים, מכוח ירושה, מכוח התחייבות בלתי-חוזרת בכתב של ההורים המעניקה ל"בן הממשיך" שיתוף בזכות החזקה במשק/נחלה.

17. בענייננו, משמדובר בזכויות של בר-רשות (זכויות שאינן רשומות) כיצד ניתן היה להבטיח את הקניית הזכויות ל"בן הממשיך" במישור בין האם המנוחה ברטה פרץ ז"ל, ולבחון אם אכן הנתבע הוא בן ממשיך - אליו הועברו זכויות האם המנוחה, כדין?

פסק-הדין המרכזי, לעניין זה, הינו ע"א 103/89 מזל אזולאי נ' פנינה אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1991), (להלן" "פרשת אזולאי").

ההורים בעלי המשק במושב, מינו את נכדם כבן ממשיך, לאחר שחתמו על כתב הצהרה והתחייבות בו קבעו כי לאחר פטירתם יהא זכאי הנכד לקבל את החזקה הבלעדית במשק, ואף ניתנה לו רשות לבנות בית נוסף, לזה הקיים, במשק. הנכד נישא, וחל קרע בינו לבין אשתו, והם עזבו את המשק. הסבתא, בעלת הזכויות בקשה להצהיר על בטלות המסמך שניתן לטובתו של הנכד.

לענייננו, בפרק זה, חשובה קביעתו של בית-המשפט העליון, באשר להסכם (המסמך) אשר הקנה לנכד - הבן הממשיך את המשק לאחר מות בעלי הזכויות.

על-פי פסיקתו של בית-המשפט העליון, בפרשת אזולאי, היו רשאים בעלי הזכויות כברי-רשות, להעביר את הזכויות הללו, למי שנקבע על ידם כבן ממשיך - נכדם, בכפוף לאישור הסוכנות, ואמר שם ביהמ"ש כי מאחר ולפנינו העברה מחמת מיתה, יש לבדוק את סעיף 8(א) לחוק הירושה.

המסקנה הנלמדת מפרשת אזולאי, לפרק זה: כי הזכות (בר-רשות) עבירה בין בחיים, ובין מחמת מיתה, בנסיבות כמו בענייננו. כלומר: נסיבות פסק-הדין אזולאי, אינן מתקיימות בענייננו. מששם נפסק כפי שנפסק - שלא על-פי חוזה משולש, שלא היה בפני בית-המשפט, משלא הוצג ככזה.

את תנאי העבירות, וכפי שהבהרנו, וכמו בענייננו, יש לבחון על-פי החוזה המשולש (ראה גם לעניין זה: ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3), 868 (1996)).

18. לסיום פרק זה, ולתנאי ההכרה כבן ממשיך אשר נקבע ככזה על-ידי ההורה:

לאחרונה נפסק ב- ע"א 1662/99 חזקיה חיים נ' אליהו חיים ואח', תק-על 2002(4), 824 (2002), כי בן ממשיך יוכר ככזה, מי שעמד בכל תנאי ההליך, גם אם זכותו זו תעמוד לו לאחר מות ההורים, משרק לאחר פטירה (ההורה שנותר בחיים) עוברות הזכויות בפועל, לבן ממשיך."

4. העברת המשק כמתנה
מינוי "בן ממשיך" במאה הקודמת נעשה על-פי רוב על גבי "טופס" בן עמוד אחד, הכולל הצהרה קצרה של ההורים ושל הבן הממשיך ועליו חותמים כל הצדדים ומאוחר יותר חותמות {על גבי אותו טופס}, גם האגודה והסוכנות.

הזכות הנוצרת מכוחו של "טופס" זה {זכאות לקבל המשק לאחר פטירת שני ההורים}, נתפסה בפסיקת בית-המשפט ככזו שנחלשת על-ידי דיני המתנה {ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4), 385 (2000); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295, 314 (2002); בע"מ 445/05 אייזמן עו"ד ועזבון המנוח הנדלסמן ז"ל נ' מחלב ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.06); בע"מ 9295/05 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.05); בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.06); בע"מ 2044/09 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.09); בע"מ 10168/09 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.10); בע"מ 8292/08 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.09); בע"מ 3795/11 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.07.11); בע"מ 9115/10 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.05.11); עמ"ש (מחוזי מרכז) 2070-09-07 עליזה תייר נ' שמעון כחלון, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.08); ת"א (מחוזי ב"ש) 5285/08 חדד נ' כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.03.10); ע"א (מחוזי יר') 6133/99 בן שוען נ' בן שוען, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.01); תמ"ש (ת"א) 13500/06 י' ר נ' י' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.08); תמ"ש (ת"א) 50500/99 א' ל' ואח' נ' צ' ל' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (26.06.07); תמ"ש (ת"א) 71010/97 צרור שמחה נ' שמעון צרור, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.02); תמ"ש (כ"ס) 9960/06 א' מ' נ' ב' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.10.08); תמ"ש (יר') 13500/06 י' ר' נ' י' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (16.03.08); תמ"ש (ראשל"צ) 43690/08 ש' פ' נ' מ' פ', פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.11); תמ"ש (יר') 13500/06 י' ר' נ' י' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (16.03.08); תמ"ש (יר') 7770/09 י' ע' נ' כ' ע', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.11); תמ"ש (ק"ש) 2240/98 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו; תמ"ש (טב') 17271-09-09 ל' ד' נ' ש' ד', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.05.11); תמ"ש (טב') 14340-09-09 ש' ב' נ' נ' ב', פורסם באתר האינטרנט נבו (04.10.11); תמ"ש (יר') 19073/96 פלונים נ' אלמונים, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.00); תמ"ש (קר') 5840/05 י' א' נ' י' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.05.07)}.

אם-כן, דרך נוספת להעברת זכויות במשק ל"בן הממשיך" הינה, העברת המשק כמתנה עוד בחייו של הנותן. באם העברה שכזו הושלמה בטרם מות נותן המתנה, המתנה מקבלת תוקף ואינה ניתנת לביטול.

נשאלת השאלה מה דינה של התחייבות לתת מתנה שטרם הושלמה?

ב- ת"א (נצ') 1202/01 {ציון חסן נ' דינה חסן, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.03.03)} הובעה דעה כי ניתן לראות בפעולתם הראשונית של ההורים לקביעת ה"בן הממשיך" בבחינת מתנה בחיים כמשמעותה בחוק המתנה. במקרה דנן, ההורים חתמו על טופס התחייבות בלתי-חוזרת.

עוד נקבע כי מעמדה של הנתבעת ובעלה המנוח כבנים ממשיכים הוכר ואושר על-ידי מוסדות האגודה, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל. מדובר בהצהרה והתחייבות בהם נאמר במפורש כי הינם בלתי-חוזרים. כיוון שכך, הרי שמדובר במתנה שהושלמה ולא בהתחייבות ליתן מתנה, ולכן לא ניתן לחזור ממתנה זו.

ב- ע"א 1108/98 {מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4), 385 (2000)} קבע בית-המשפט כי לאחר שנחתמו על-ידי ההורים המנוחים ברי-הרשות ההצהרה וההתחייבות הבלתי-חוזרים ואושרו על-ידי הסוכנות והמינהל, די בכך כדי להשלים את המתנה ולא ניתן לחזור ממנה.
עוד נקבע כי "לשם השלמת המתנה מצד נותן המתנה, די בעצם מתן אישור מצד אדם שלישי.... במילים אחרות, מבחינתו של נותן המתנה הסתיימה הקניית הנכס עם מתן האישור העקרוני מאדם שלישי, כך שאין עוד רשות לנותן המתנה לחזור בו מן המתנה".

ב- ע"א 2836/90 {בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5), 191 (1992)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות דומות כי כיוון שלמנוחים היו זכויות של בר-רשות בנחלה, הרי שאין בידם להעבירם בלא הסכמת המינהל. אולם כשניתנה הסכמה אשר כזאת, העברת הרישיון היא מיידית {שהרי אין זכויות המושב והמתיישבים רשומות בלשכת רישום המקרקעין} ודי במסירת המסמך לידי מקבל המתנה המזכה אותו לקבלה {ראה גם סעיף 6 לחוק המתנה}.

5. האם ניתן ללמוד על זכותו של "בן ממשיך" מהתנהגות הצדדים?
ניתן ללמוד על זכותו של "בן ממשיך" גם מההתנהגות ומההתכתבויות הצדדים לאורך השנים ואין צורך במסמך מפורש.

ב- ת"א 1463/91 {אורידה עזרע ואחק נ' ציון עזרא ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.98)} קבע בית-המשפט כדלקמן:

"הנתבע הוכר כבן ממשיך בחייו של האב המנוח, ובשורה של מסמכים שהוגשו נקבע מעמדו כבן ממשיך. די לחזור ולהתייחס למכתבו של המושב... בין אם האם נתנה את הסכמתה במפורשת לכך, ובין אם לאו, אין ספק שבחיי האב לא מחתה על הקניית המעמד האמור, ואף לא התנגדה למגורי הנתבעת ביחידה... כפי שכבר נאמר נהגו המושב, המינהל והסוכנות בנתבע כבן ממשיך, יתר-על-כן גם הוריו, שבהסכמתם המפורשת או מכללא הוקמה היחידה השניה למגורי הנתבע, ראו בו בן ממשיך... התובעים ויתרו בהתנהגותם במשך שנים על עמידה על דרישת הכתב... ובהתנהגותם הכירו במעמד של נתבע מס' 1."

6. אימתי תותר פיצולן של נחלות לשני מגרשים נפרדים?
העיקרון המרכזי הנוגע לפיקוח המינהל, הסוכנות והאגודה על עבירות זכויות השימוש וההחזקה במשקים חקלאיים בישראל נעוץ ברעיון שהמשק החקלאי נועד להיות יחידה חקלאית שלמה אחת באופן שהמתיישב יוכל לגור בה ובה בעת למצות את פוטנציאל הפרנסה שלה {החלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295 (2002)}.

לכן, קבע המחוקק איסור על מכירה רצונית של חלק מהמשק {בכפוף להסדרים חדשים של מינהל מקרקעי ישראל} ועל פיצול המשק בין יורשים {בע"מ 4937/11 ניסים עמרם נ' משה עמרם, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.12)}.

יחד-עם-זאת, לאחרונה רוח אחרת נושבת הרואה לנכון לאפשר פיצולן של נחלות לשני מגרשים נפרדים {בע"מ 9518/08 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.10); ב- עמ"ש (חי') 31693-08-11 ש' ק' ואח' נ' ע' מ' ואח', תק-מח 2012(1), 20863 (2012) שם הותר פיצול נחלה בין "הבן הממשיך" לבין יורשים אחרים עם מנגנוני פיצוי שונים; כן עיין בהוראת אגף חקלאי 62 שפרסם מינהל מקרקעי ישראל ביום 14.02.99 ובפרט יש לעיין היטב בסעיף 4.7. להחלטה מספר 979 של מינהל מקרקעי ישראל; וכן בסעיף 4.7. להחלטה מספר 1155; בג"צ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.11)}.

אלא שבניגוד לחלק מפסקי-הדין ולהוראות מינהל מקרקעי ישראל עצמו, הלכה למעשה, כמעט בכל תגובות המינהל בתובענות שמנינו לעיל, נתקלים בתי-המשפט בעמדה קבועה שלא השתנתה ולפיה המינהל מתנגד לפיצול הנחלה {דברי בית-המשפט ב- תמ"ש (טב') 34371-08-11 א' א' נ' ש' א' ואח', תק-מש 2012(3), 582 (2012)}.

ב- בע"מ 9518/08 {פלוני נ' פלוני ואח', תק-על 2009(2), 908 (2009)} בית-משפט לענייני משפחה קבע כי ההכרה במבקש כ"בן ממשיך" הושלמה.

עוד נקבע כי ההכרה ב"בן ממשיך" היא מטבעה התחייבות ליתן מתנה "שאם תאמר שבעל נחלה אינו רשאי בשום תנאים לחזור בו מהסכמתו למנות בן כבן ממשיך, יוצא איפוא כי למעשה הזכויות בנחלה עוברות לבן הממשיך בחייו".

לפיכך, נקבע כי המשיבים ראשים לחזור בהם ממינוי המבקש כ"בן ממשיך" בכפוף למנגנון פיצוי כדלקמן: הנחלה תפוצל, הזכויות במבנה יירשמו על-שם המבקש, ויתרת הנחלה תישאר בבעלותם של המשיבים.

בית-המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעור המשיבים בקובעו {בדעת רוב} כי הנחלה אכן תפוצל.

בהתייחס לדעת המיעוט נאמר כי חרף ספיקות באשר לאפשרות המשפטית לבטל את מינויו של המבקש ל"בן ממשיך", בהעדר ערעור מצידו אין מקום להורות על ביטול פסק-הדין קמא וזאת מחמת הסיבה כי שימוש בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי צריך שייעשה במשורה ובמקרים מיוחדים ואין המקרה דנא נכנס בגדרם של אלה.

בית-המשפט העליון, בסופו-של-יום סבר כי לאחר עיון בבקשת רשות ערעור שהוגשה לו אין מקום להעתר לבקשה.

7. "בן ממשיך" וחוזה למראית עין
ב- עמ"ש (חי') 31693-08-11 {ש' ק' ואח' נ' ע' מ' ואח', תק-מח 2012(1), 20863 (2012)} נדונה השאלה העוסקת בחוזה למראית עין ו"בן ממשיך". בשל מחלוקת בין הרכב השופטים מובא פסק-הדין במלואו:

"פסק-דין
השופטת יעל וילנר
בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' סגנית הנשיא השופטת ש' ברגר) מיום 01.06.11 בתיקי תמ"ש 19880/04 ו- תמ"ש 19881/04.

העובדות
1. המחלוקת שבפנינו נוגעת לזכויות בנחלה מס' XXבמושב XXX (להלן: "הנחלה"). הנחלה כוללת שטח לעיבוד חקלאי בגודל של כ- 40 דונם המסומן כמגרש XX, ושטח המיועד למגורי משפחה המסומן מגרש XXא, ומכונה גם מגרש XX (להלן יכונה שטח זה: "מגרש 87").

2. המערערים, מ' וש' ק', הם בניה של המנוחה ר' ק' ז"ל (להלן: "המנוחה") שהלכה לבית עולמה ביום 2003 המשיבים הם בתה ע' ובעלה ש' (להלן: "המשיבים").

3. להלן בתמצית השתלשלות העניינים הנוגעת לענייננו בקשר לזכויות בנחלה:

בשנת 1958 נרשמו זכויות בר-רשות בנחלה על-שם ק' י' ו- ר' (להלן: "המנוחים"). ביום 11.04.83 חתמו המנוחים על הצהרה והתחייבות למינוי בנם ק' מ' ורעייתו ק' ח' לבנים ממשיכים בנחלה. מינוי זה אושר על-ידי הסוכנות ביום 10.05.83. ביום 11.08.99 חתמו מ' ורעייתו ח', הבנים הממשיכים דאז, על תצהירי ויתור על כל זכויותיהם כ'בנים ממשיכים' בנחלה. ביום 01.11.01 העבירה הסוכנות את כל הזכויות במשק על-שם המנוחה, זאת בעקבות פטירת האב ק' י' ז"ל ביום 2001 ביום 05.12.02 חתמה המנוחה על כתב התחייבות המעניק לה רישיון של בת-רשות בנחלה. ביום 03.10.02 חתמה המנוחה על צוואה לפיה ציוותה את כל עזבונה לשלושת ילדיה, מ', ש' וע' בחלקים שווים. באשר לנחלה ציוותה המנוחה כי מגרש 87 שיועד לבניית בית מגורים יפוצל מיתר הנחלה וזכויות החכירה בו יירשמו על-שמה של ע'. יתרת הנחלה תימכר ותחולק בין ילדיה בחלקים שווים. באותו יום - 03.10.02, חתמה ע' על תצהיר בפני עורכת דין הגב' הולצר במסגרתו הצהירה כי היא תירשם כבת ממשיכה בנחלה וכי הדבר ייעשה אך ורק לצורך אפשרות בניה במגרש 87 ואין ברישום זה כדי להקנות לה זכות כלשהי בנחלה, למעט זכות במגרש 87 (סומן ת/1 במוצגי התביעה בבית-משפט קמא. להלן יקרא: "תצהיר ת/1")). ביום 16.12.02, לאחר שע' חתמה על התצהיר ת/1, חתמה המנוחה על ביטול מינויים של ק' מ' ורעייתו ח' כבנים ממשיכים. במועד זה, נחתם הסכם 'בן ממשיך' בין המנוחה למשיבים לפיו מינתה המנוחה את המשיבים ל'בנים ממשיכים' במקום מ' ו- ח'. ביום 01.01.03 הודיעה אגודת XX לסוכנות כי המשיבים אושרו להיות בנים ממשיכים בנחלה. ביום 02.01.03 ניתן אישור הסוכנות למינוי המשיבים כבנים ממשיכים. ביום 25.12.03 אישר המינהל כי קיבל את הודעת הסוכנות על מינוי בן ממשיך לנחלה. ביום 17.5.04 העבירה הסוכנות הפניה למינהל להעברת הזכויות בנחלה אל הבנים הממשיכים, הם המשיבים.

האם נפטרה ביום 2003.

4. בעקבות מינוי המשיבים לבנים ממשיכים ובקשתם לרישום הזכויות בנחלה על-שמם, הגישו המערערים שתי תביעות לבית-משפט קמא - האחת, למתן צו מניעה קבוע אשר ימנע את העברת רישום הזכויות בנחלה על-שם המשיבים, ו/או להתנות את רישום הזכויות בנחלה בתשלום סכום של 1,764,000 ₪ למערערים על-פי סעיף 114 לחוק הירושה... השניה, תביעה למתן צו עשה המורה למשיבים לפעול כאמור בצוואתה של המנוחה ולאפשר מכירת הנחלה וחלוקת התמורה בין יורשיה של המנוחה.

5. בבית-משפט קמא טענו המערערים כי יש לקיים את צוואת המנוחה ובהתאם יש להורות על פיצול מגרש 87 מהנחלה, כאשר הזכויות במגרש יינתנו למשיבים, ויתר הנחלה תימכר והתמורה תחולק בין כל היורשים בחלקים שווים כמצוות המנוחה. המערערים טענו בבית-משפט קמא כי לא היתה למנוחה כל כוונה למנות את המשיבים כבנים ממשיכים אלא לאפשר להם לבנות את ביתם במגרש 87, כפי שאף עולה בברור מהתצהיר עליו חתמה ע' במסגרתו הצהירה כי אין ולא תהיינה לה כל זכויות של בן ממשיך למעט במגרש 87.

לחילופין טענו המערערים כי אף אם ייקבע שהמשיבים רשאים להירשם כבעלי הזכויות בכל הנחלה מוטלת עליהם החובה לפצות את היורשים האחרים בהתאם לאמור בסעיף 114 לחוק הירושה. בנוסף, טען הבן מ' כי הוא זכאי לשווי השקעותיו בבית שבנה על מגרש 87.

6. המשיבים טענו כי אין תוקף לצוואת המנוחה מאחר והיא לא היתה רשאית להוריש את זכויותיה כבת-רשות בנחלה, שכן, הנחלה אינה מהווה חלק מנכסי העזבון. לטענתם, היות והם מונו להיות בנים ממשיכים בנחלה לאחר פטירת המנוחה, הם זכאים להירשם כבעלי מלוא הזכויות בנחלה. אשר לתביעת מנחם בגין השקעותיו בבית טענו המשיבים כי הדרישה לא הוכחה על-ידי מנחם ומכל מקום התביעה בעניין זה התיישנה.

פסק-דינו של בית-משפט קמא
7. בפסק-דינו קבע בית-משפט קמא כי המנוחה לא היתה רשאית להוריש בצוואתה את זכויותיה כבת-רשות בנחלה הואיל והנחלה אינה מהווה חלק מהעזבון. עוד קבע בית-משפט קמא כי לא היה ניתן בזמנו להורות על פיצול הנחלה ואף מטעם זה לא ניתן לממש את הצוואה. עוד נקבע כי המשיבים מונו כבנים ממשיכים בנחלה וכי ההליך למינויים הושלם.

אשר לתצהיר ת/1 נקבע כי אין ליתן לו כל תוקף שכן משחתמו המנוחה והמשיבים ביום 16.12.02 על מסמכי הבן הממשיך, בוטל למעשה התצהיר ת/1. בית-משפט קבע כי הסכם הבן הממשיך, ההצהרה, והתחייבות המתיישבים עליהם חתמה המנוחה, הינם ההסכמים האחרונים שנחתמו על ידה ויש לראות בהם ביטול כל מסמך קודם עליו חתמה המנוחה. לדעת בית-משפט קמא, במסמכים אלה התחייבה המנוחה להעניק את הזכויות בנחלה למשיבים כבנים ממשיכים ללא כל תנאי. לפיכך, יש לראותם כגוברים על הוראות הצוואה ועל האמור בתצהיר ת/1.

בית-משפט עמד על היחסים הטובים שהיו בין המנוחה לבין המשיבים במהלך כל השנים וקבע שמחומר הראיות שהונח בפניו עולה המסקנה כי החלטתה של המנוחה למנות את המשיבים כבנים ממשיכים נעשתה מרצונה החופשי ולאחר שהבינה את המשמעות של המינוי והיותו צעד שאין לחזור ממנו. לפיכך, דחה בית-משפט קמא את התביעות וקבע כי הזכויות בנחלה תועברנה ותירשמנה על-שם המשיבים כבנים ממשיכים.

לעניין השקעות מ' בבית קבע בית-משפט קמא כי הסכום הנתבע לא הוכח על ידו.

הערעור
8. על פסק-דין זה מונח הערעור שבפנינו. שני הצדדים האריכו בטענותיהם מעבר לנדרש ולהלן אביא את תמצית הטענות בלבד.

טענות המערערים
9. המערערים טוענים כי טעה בית-משפט קמא בדחותו את תביעותיהם. לטענתם, בית-משפט קמא התעלם למעשה מהתחייבות ע' בתצהיר ת/1 המהווה הסכם בינה לבין המנוחה לטובת המערערים. לטענתם, אין כל מניעה לאכוף את ת/1 ביחסים הפנים משפחתיים על-ידי חיוב ע' למכור את הנחלה כפי שהתחייבה כלפי המנוחה.

עוד טוענים המערערים כי רצונה של המנוחה הובע בצוואתה באופן ברור ומפורש ויש לכבד רצון זה.

בשולי הדברים מוסיפים המערערים וטוענים כי כיום אין עוד לבעל הזכויות בנחלה כל מניעה להוריש את זכויותיו, שכן החל מחודש אפריל 2007 חדל מושב XXX להיות מושב עובדים של הסוכנות וההסכם בין המושב לבין חבריו הוחלף על-ידי הסכם דו-צדדי בין המינהל לבין המושב ולגביו חלים דיני הירושה הרגילים, קרי, שהמוריש יכול להורות בצוואתו כיצד ינהגו בנחלתו לאחר פטירתו. לטענת המערערים, יש להחיל על המקרה שלפנינו את הוראות ההסכם החדש וממילא היתה המנוחה רשאית להוריש את הזכויות בנחלה לבניה.

טענות המשיבים
10. המשיבים סומכים ידיהם על פסק-דינו של בית-משפט קמא וטוענים כי לא נפל בו כל פגם. המשיבים טוענים כי עיקר קביעותיו של בית-משפט קמא בפסק-דינו הן קביעות עובדתיות ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלה. לטענת המשיבים אין תוקף לצוואת המנוחה בנוגע להעברת זכויותיה בנחלה שכן הנחלה אינה חלק מעזבון המנוחה. לטענתם, יש לכבד את מינויים כבנים ממשיכים ולהורות על רישום הזכויות בנחלה על-שמם בלבד.

11. לגבי התצהיר ת/1 טוענים המשיבים כי טענות המערערים בהקשר זה מהוות הרחבת חזית אסורה, שכן הטענות לא נטענו על-ידי המערערים במסגרת כתבי טענותיהם בבית-משפט קמא. עוד נטען כי כנגד מ' אשר ויתר בשנת 1999 על זכויותיו כבן ממשיך בנחלה, עומדת טענת השתק.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי לא ניתן להסיק מהתצהיר התחייבות המשיבה בנוגע למכירת הנחלה. לטענתם, כל שניתן להסיק מהתצהיר הוא כי ל- ע' אין זכויות בנחלה למעט במגרש 87 ואכן במועד עריכת התצהיר לא היו לה כל זכויות בנחלה שהרי הזכויות נולדו רק לאחר פטירתה של המנוחה. עוד נטען כי ת/1 נחתם רק על-ידי ע', ובוודאי שאינו מחייב את בעלה ש'.

המשיבים טוענים עוד כי משנחתמו מסמכי הבן הממשיך ביום 16.12.02 בוטל למעשה התצהיר ת/1 ויש לקיים את התחייבות המנוחה להעניק את הזכויות בנחלה למשיבים כבנים ממשיכים ללא כל תנאי. המשיבים מדגישים כי בעת שהמנוחה חתמה על מסמכי המינוי לבן ממשיך, היא היתה מודעת לכך שמדובר במינוי בלתי-חוזר שגובר על כל הוראה אחרת, לרבות על צוואה, כפי שהוסבר לה בזמנו על-ידי נציג הסוכנות, מר דוברין.

12. עוד טוענים המשיבים כי למעשה תביעת המערערים היא תביעה כספית כנגד ע' שכן התצהיר ת/1 הינו מסמך שאינו אכיף מול המינהל, ולכל היותר מהווה בסיס להתחייבות כספית, של ע' בלבד, כלפי המערערים. בעניין זה נטען שהמערערים לא הוכיחו את תביעתם שכן הם לא הוכיחו את שיעור הסכום הנטען על ידם באמצעות חוות-דעת שמאי ובראיות ממשיות אחרות.

13. בשולי טענותיהם מוסיפים המשיבים וטוענים כי החוזה הדו-צדדי שהחליף את החוזה המשולש אינו רלוונטי במקרה שלפנינו שכן הוא אינו יכול לחול באופן רטרואקטיבי וליצור למנוחה זכויות שכלל לא היו לה במועד עריכת הצוואה, במועד חתימת מסמכי הבן הממשיך, ואף במועד פטירתה.


טענות המינהל, המושב והסוכנות
14. המינהל ומושב XXX לא הגישו עיקרי טיעון ובדיון בפנינו טענו כי יקבלו כל קביעה של בית-המשפט ויפעלו על פיה ולפי הנהלים המקובלים.

15. הסוכנות טענה כי החל מחודש אפריל 2007 הסתיים החוזה המשולש ובמקומו נחתם חוזה דו-צדדי בין המינהל לאגודה ביחס למשבצת המקרקעין של מושב XXולפיכך לא ניתן כל סעד כנגד הסוכנות כפי שעתרו המערערים בפני בית-משפט קמא. עוד טענה הסוכנות כי מדובר בסכסוך משפחתי גרידא ולפיכך היא משאירה את ההכרעה במחלוקת לשיקולו של בית-המשפט.

דיון
רקע קצר טרם הכרעה
16. טרם הדיון אבהיר בקצרה את מערכת ההסכמים וההתחייבויות החלה על העניין:

"ההסכם המשולש"
את טיב הזכויות שהיו למנוחה בנחלה יש לבחון, בראש ובראשונה, על-פי "ההסכם המשולש" - ההסכם בין המינהל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית XXX.

ההסכם המשולש הוא הסכם שכירות אשר נחתם בין המינהל בהיותו "המשכיר", לבין הסוכנות היהודית בהיותה "המיישבת", או השוכרת לבין אגודת אביאל שכונתה בהסכם "האגודה". הסכם זה מסדיר את מערכת היחסים "המשולשת" בין כל הצדדים להסכם (להלן: "ההסכם המשולש"), והוא היה תקף מיום 24.04.02 עד יום 23.04.2005.
במבוא להסכם המשולש צויין כי "המשכיר, המיישבת (הסוכנות היהודית) והאגודה מעוניינים כי האגודה תהיה ברת-רשות במשבצת".

בסעיפים 2 ו- 3 להסכם נקבע כי המינהל משכיר לסוכנות שטח מסויים שנקרא "משבצת" לתקופה הקבועה בהסכם לצורך ניצול השטח לצורכי חקלאות, וכיוצ"ב.

בסעיף 8ב להסכם נקבע כדלקמן:

"אין האגודה רשאית להעביר את זכותה שבחוזה זה לאחר בכל דרך שהיא או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כלשהו מהמשבצת - פרט לאנשים שהינם חברי האגודה בתאריך חתימת חוזה זה ושאושרו על-ידי המשכיר והמיישבת - בלא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר והמיישבת."

בסעיף 18א להסכם נקבע:

"המיישבת מוסרת בזה בהסכמת המשכיר את המשבצת, לשימושה של האגודה בתורת בת-רשות בלבד, לתקופה של 3 שנים, וזאת לצורך ביצוע כל מטרות חוזה זה. האגודה מאשרת בזה כי על-ידי חתימתה על חוזה זה היא קיבלה את המשבצת על-ידי המיישבת כבת-רשות, כאמור לעיל."



בסעיף 20(ה)(1) להסכם נקבע כדלקמן:

"במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב ביישוב תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השימוש בנחלה ו/או במשק העזר שבשימושו. למען-הסר-ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין כאמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על-פי חוזה זה כבר-רשות לכל דבר ועניין:
(1) (1) (1) במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על-ידי ההורים ושאושר על-ידי המיישבת.
באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965."

עד כאן הפן ההסכמי של מערכת היחסים בין הצדדים ככל שהיא רלוונטית לענייננו.

17. זכויותיה של המנוחה בנחלה ניתנו לה בהתאם למסמך מיום 06.08.1958 שכותרתו - "אישור קבלת רכוש", עליו חתמה המנוחה, וכן בהתאם להצהרת התחייבות כלפי הסוכנות שנחתמה על ידה ביום 05.12.02.

מהוראות ההסכם המשולש כמובא לעיל, ומתוקף התחייבותה והצהרתה של המנוחה, ניתן לסכם כדלקמן:

א. הזכויות של חבר האגודה, קרי, של המנוחה, הינן זכויות של בר-רשות בלבד ואינן חלק מעזבונה.

ב. במקרה של פטירת המנוחה ובאין בן זוג, יועברו זכויותיה בנחלה ל"בן ממשיך". באין "בן ממשיך", יועברו הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה (סעיף 20(ה)(1) להסכם המשולש).

על יסוד דברים אלה נבחן את המקרה שלפנינו.

18. לאור הוראות ההסכם המשולש, לא יכולה להיות מחלוקת כי זכויות המנוחה בנחלה הן זכויות של בר-רשות ואינן זכויות קנייניות העוברות בירושה. הדברים עולים באופן מפורש מהוראות ההסכם המשולש הקובע כאמור כי "אין כאמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו" (סעיף 20ה להסכם המשולש).

19. על מהות זכויותיהם של ברי-הרשות בנחלה דובר ונכתב רבות בפסיקה.

בפרשת ברמלי (ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3), 868, (1996)), נקבע כדלקמן:

"ברי כי גם זכויות של בר-רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. אם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר-הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו (ראו גם ע"א 260/65 צ' חייקין ואח' נ' ממר ואח', פ"ד יט 183, 190 (1965)). אף בפרשת אזולאי (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1991) מבהיר הנשיא שמגר כי רשות השימוש ניתנת להעברה רק בכפוף להיתר המשתמע מתנאי החוזה או ממכלול הנסיבות (ראו פרשת אזולאי, 481). לפיכך, כשחוזה החכירה או הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב בלי שאלה יהיו לחלק מעזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעזבונו...
ניתן אם כן לראות כי הזכויות הוקנו לאגודה המיישבת כשזו מוסמכת להעבירן לחבריה בהגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא ייכללו בעזבונו של החבר.לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין עוד ממה שניתן להם בהסכם המשולש. מכאן שעל-פי ההסכם העומד לפנינו הזכויות במשק אינן חלק מעזבונה של האם, ואינן כפופות להוראות סעיף 8לחוק הירושה. זכויות אלו יעברו איפוא לבן הממשיך על-פי הקבוע בהסכם המשולש. בענייננו אין מחלוקת שהבן הממשיך הוא ד. - המשיב בערעור זה. לפיכך דין ערעור זה להידחות..."

הלכה זו צוטטה רבות , וראו לדוגמה:

"גדר המחלוקת בין בעלי הדין, יש להבינה על רקע שתי הנחות משפטיות שהנחו אותם ואשר נתקבלו גם על דעת בית-המשפט. הנחה אחת היא כי "ההסכם המשולש" בין המושב, הסוכנות והמינהל, המבטיח את זכותו של בן ממשיך לאחר פטירת הוריו, אינו "עסקה בירושה עתידה" הנתפסת על-ידי סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. הנחה זו התבססה על הלכה שנפסקה בבית-משפט זה ב- ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3), 868 (1996) (להלן: "הלכת ברמלי"), מפי חברתי השופטת ביניש. לפי הלכת ברמלי, לא חל סעיף 8 לחוק הירושה על "ההסכם המשולש", משום שעל-פי סעיף 20ה ל"הסכם המשולש", "הזכות" המוענקת לבן הממשיך אינה חלק מעזבון הוריו."
(ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4), 385, 390 (2000) הדגשה שלי י.ו)

כן ראו: דנ"א 3231/00 שמחה מדעי נ' משה מדעי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.05.00):

"... טעם הדבר הוא, כי בעלה המנוח של המבקשת (אביו של המשיב) לא רכש במשק, מעיקרה, אלא זכויות של בר-רשות. ובהוראות "ההסכם המשולש", שבין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ומושב ברקת, שהכיר בזכותו של חבר המושב לקבוע "בן ממשיך", הותנה במפורש, כי זכויותיו של החבר כבר-רשות בלבד "אינן חלק מעזבונו". וכבר נפסק, כי זכויותיו של בר-רשות במשק אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת, וכי הקנייתן של זכויות כאלה ל"בן ממשיך" אינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה (ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3), 868 (1996))".

וראו עוד: רע"א 7783/00 בנק הפועלים בע"מ נ' יאיר כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.01)); (ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295, 306 (2002)).

20. מכל האמור עולה כי ההלכה לפיה זכויות בר-רשות של חבר אגודה בנחלה אינן עוברות בירושה ואינן חלק מעזבונו, מקום בו היה בתוקף ההסכם המשולש, מושרשת היטב בפסיקה הענפה שעסקה בסוגיה, ואין מקום לסטות הימנה.
משאלה הם פני הדברים, מסקנת בית-משפט קמא בפסק-דינו כי "הנחלה אינה מהווה חלק מעזבון המנוחה ומכאן, שהמנוחה לא יכולה היתה להוריש בצוואתה זכויות בעלות בנחלה, בשום שהיו לה זכויות של ברת-רשות בלבד ולא היה ביכולתה להוריש יותר ממה שיש לה", היא מסקנה נכונה ומעוגנת היטב במערכת ההסכמים שהיתה חלה בעת ההיא ומבוססת על אדני הפסיקה, ואין מקום להתערב במסקנה זו.

המשיבים כבנים ממשיכים - חוזה למראית עין
21. בית-משפט קמא קבע כי הושלם הליך מינוי המשיבים כ"בנים ממשיכים" בנחלה, ולפיכך תרשמנה על-שמם מלוא הזכויות בנחלה בכפוף לנוהלי המינהל.

איני שותפה לדעתו של בית-משפט קמא בעניין זה.

דעתי היא כי ההסכם בן ממשיך, שנחתם על-ידי המנוחה ביום 16.12.02 בגדרו מינתה המנוחה את המשיבים ל'בנים ממשיכים', נעשה למראית עין בלבד במטרה לאפשר להם לעקוף את הוראות המינהל ולבנות את ביתם על חלק ממגרש 87. על-פי הוראות אלה, לא ניתן היה בזמנו, למי שאינו בן ממשיך, לבנות בית בנחלה (ראו סעיף 2 להחלטה 479 של המינהל וכן ראו בהקשר זה עדותו של נציג הסוכנות מר אהרון דוברין , אשר ציין כי לו ידע על קיום הצוואה ו/או על התצהיר ת/1, לא היה מאשר את העברת הזכויות למשיבים כבנים ממשיכים).

22. כב' השופט ברק (כתוארו אז) הגדיר במילים הבאות חוזה למראית עין:

"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על סדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המסוכם על הצדדים, והמערכת השניה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו..." (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2), 576, 581 (1979)).

כך בענייננו - המנוחה והמשיבים הסכימו בניהם, כלפי חוץ, על היות המשיבים "בנים ממשיכים", בעוד שכוונתם האמיתית היתה שונה, ולפיה, לא יוענקו למשיבים זכויות בן ממשיך, אלא הרשאה לבנות את ביתם בחלק ממגרש 87 בלבד. למעשה, כפי שנראה להלן, המערכת ההסכמית הפנימית ביניהם, היינו הצוואה והתצהיר ת/1, רוקנה מכל תוכן וביטלה את המערכת החיצונית, קרי, את מעמדם של המשיבים כבנים ממשיכים על כל המשתמע מכך. כך, האמור בתצהיר ת/1 ובצוואה מלמד כי המציאות הנחזית, זו הנראית לעין - מינויים של המשיבים לבנים ממשיכים - היא מציאות פיקטיבית שמאחוריה מסתתר חוזה מוסווה המבטל למעשה את החוזה החיצוני המסווה (ראו ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ., פ"ד נ(1), 238, 242 (1996)).

23. בצוואתה, ציוותה המנוחה את כל עזבונה כדלקמן:

"את כל נכסי וקנייני מסוג כלשהו, מיטלטלין ומקרקעין, לרבות כל זכות וטובת הנאה מכול סוג שהוא, בין שהם בידי כיום ובין שיגיעו לידי בעתיד, לרבות כל דבר ועניין שיש לי או יהיה לי הכוח המשפטי לצוות בו, הנני מצווה בחלקים שווים לילדיי: ק' ש' ת.ז. XXXXX ק' מ1 ת.ז. XXXXX ו- מ' ע' ת.ז. XXXXX בכפוף לכך שחלוקת נחלה מס' 79 במושב XXX (להלן: "הנחלה") תעשה ביניהם כמפורט להלן: מגרש מספר 87 שיועד לבניית בית המגורים של ע' (להלן: "המגרש") יפוצל מהנחלה וזכויות החכירה בו יירשמו על-שמה של מ' ע'. יתרת הנחלה כשהיא נקיה מכל משכנתא תימכר לכל המרבה במחיר ותמורתה תחולק בין ילדי הנ"ל בחלקים שווים ביניהם. דמי ההוון שידרשו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל לצורך רישום המגרש על-שם בתי ע', ישולמו מחלקה היחסי של ע. בתמורה שתתקבל ממכירת יתרת הנחלה. מובהר שכל משכנתא שתרבוץ על הנחלה כתוצאה מלקיחת הלוואה לבניית ביתה של ע', תיגרר למגרש וכל ההתחייבויות לפירעון הלוואה זו יוסבו במלואן על-שם ע'."
(בצוואה הופיעו השמות המלאים בתוספת תעודות הזהות של היורשים)

בד-בבד עם עריכת הצוואה, חתמה ע' על תצהיר ת/1 בו הצהירה כדלקמן:

"הנני מצהירה מאשרת ומתחייבת כי רישומי כ"בת ממשיכה" נעשה אך ורק לצורך אפשרות בניה במגרש מס' 87 גוש XXX ואין ברישום זה כדי להקנות לי זכות כלשהי בנחלה למעט זכות במגרש מס' 87."

עורכת דין גב' הולצר, מי שהיתה עדה להשתלשלות העניינים, הסבירה בבית-משפט קמא את פשר חתימת ע. על התצהיר:

"כאשר ערכתי את המסמך הזה, התצהיר, התצהיר נעשה במועד הכנת הצוואה, כאשר הכנתי את הצוואה היו בפני מסמכים משנת 99 ומשנת 2000 שבו בוטל מינוי הבן הממשיך מ' ויש תצהירים של ההורים המנוחים ליתן את הזכות לבת ממשיכה למ', לכן ראיתי שהצוואה לא עומד בכפיפה אחת עם אותם תצהירים שהכנתי עבורם. הכוונה לתצהירים משנת 99 ושנת 2000. אז היא אמרה לי 'זה בסדר, תקראי למ' ומ' תחתום על מסמך שאומר מדוע בעצם התחלנו בתהליך של חילוף בן ממשיך' והחתמתי אותה על הצוואה, וקראנו למ' הסכימה לחתום על התצהיר הזה."
(הדגשה שלי י.ו. במקור הופיעו שמות הצדדים במלואם)

מדברים אלה עולה כי המנוחה חתמה על הצוואה בידיעה ברורה שלמשיבים אין ולא תהינה כל זכויות בן ממשיך, אלא מתן הרשאה לבניה במגרש 87 בלבד. מסיבה זו ביקשה המנוחה מע' לחתום על תצהיר ויתור הזכויות, על-מנת להסיר כל ספק. ואכן, ביום 16.12.02, רק לאחר שע' חתמה על התצהיר ת/1, לפיו אין לה כל זכויות של בן ממשיך, ובהסתמך על האמור בתצהיר, ביטלה המנוחה את מינוי מ' ו- ח' ק' כבנים ממשיכים ומינתה במקומם את המשיבים.

24. לסיכום ניתן לומר כי ארבעת הפעולות בהן נקטה המנוחה - שהובילו בסופו-של-דבר להכרה במשיבים כבנים ממשיכים (למראית עין בלבד) - היו שלובות זו בזו, משלימות זו את זו ומותנות זו בזו, כדלקמן:

03.10.02 - המנוחה יזמה חתימה של ע. על התצהיר לפיו אין לה זכויות בן ממשיך בנחלה מעט מתן הרשאה לבניה במגרש 87;

03.10.02 - המנוחה ערכה את צוואתה בה קבעה כי הזכויות בנחלה יועברו לכל ילדיה (למעט החלק ממגרש 87);

16.02.02 - המנוחה חתמה על מסמך ביטול זכויות מ' ו- ח' ק' כבנים ממשיכים;

16.10.02 - המנוחה חתמה על "הסכם בן ממשיך" עם המשיבים.

25. ואם עוד נותר ספק בכך שיש לראות בכל הפעולות מקשה אחת, הרי דבריה של עו"ד הולצר, אשר כאמור היתה מעורבת בכל השלבים, מסירים כל ספק. ראו עדותה בעמוד 19 לפרוטוקול שם ציינה שהיא זאת שאמתה את החתימות על הסכם 'בן הממשיך' תוך שהיא העמידה את המנוחה על-כך שיש סתירה בין הצוואה להסכם הבן הממשיך, והמנוחה אמרה לה שההתחייבות של ע' בתצהירה מבטלת את הסתירה. כך שבעת החתימה על ההסכם 'בן ממשיך' סברה המנוחה שההסכם אינו מבטל את הצוואה ולא את ההתחייבות של ע' בתצהירה.

26. המסקנה המתחייבת מכל האמור היא כי מינויים של המשיבים כבנים ממשיכים, מותנה היה בויתור המשיבים על כל זכויותיהם כבנים ממשיכים. קונסטרוקציה זו נועדה אך ורק על-מנת לאפשר למשיבים לבנות את ביתם על מגרש 87. לפיכך, אף שלכאורה מונו המשיבים לבנים ממשיכים, הרי המינוי נעשה למראית עין בלבד. לא היתה למנוחה כל כוונה להעניק למשיבים זכויות בנים ממשיכים, כמו גם שלמשיבים לא היתה כל כוונה לקבל זכויות אלה.

גורלו של חוזה למראית עין
27. על חוזה שנכרת למראית עין חלה הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובעת כי: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל..."

חוזה למראית עין בטל מעיקרו, משמע - מעולם לא בא לעולם. ראו: "בטלות חוזה למראית עין היא מוחלטת... בטלות חוזה אינה ניתנת לחלוקה והיא פועלת כלפי כולי עלמא. חוזה בטל אינו חוזה כלל ועיקר; מעולם לא היה ולעולם לא יהיה לו תוקף כלשהו" (שלו דיני חוזים, החלק הכללי (תשס"ה), 256).

ובענייננו - הגשמת רצונם האמיתי של המנוחה והמשיבים הוא ביטול מעיקרו של ההסכם 'בן ממשיך', שהרי מתן תוקף למינויים של המשיבים כבנים ממשיכים עולה על מה שהמשיבים רצו או קיבלו מלכתחילה מהמנוחה. ראו:

"בטלות החוזה למראית עין נובעת - באופן פרדוקסלי קמעא - מהתחקות אחר רצונם האמיתי של הצדדים לחוזה. דווקא הגשמת כוונתם המשותפת מחייבת שלא להעניק ליציר דבריהם והתנהגותם תוקף העולה על מה שרצו הם עצמם להקנות לו. קביעת בטלותו המוחלטת של חוזה שנכרת למראית עין בלבד נובעת מהעדפת כוונתם הפנימית של הצדדים על פני השתקפותה החיצונית של הכוונה."
(שם, 257)

לפיכך, אני סבורה כי הגשמת רצון המנוחה והמשיבים מחייבת אף היא שלא להעניק להסכם 'בן ממשיך' תוקף משפטי מחייב.

28. לסיכום - דעתי היא כי ההסכם "בן ממשיך" מיום 16.10.02 עליו חתמו המנוחה והמשיבים, הוא חוזה למראית עין הבטל מעיקרו.

29. למעלה מן הצורך אוסיף עוד כי ניתן היה להגיע לתוצאה דומה בהחלת דוקטרינת ההשתק על ענייננו, לפיה, התחייבות ע' בתצהירה ת/1, משתיקה אותה כיום מלהעלות כל טענה לגבי זכויותיה בנחלה למעט בחלק ממגרש 87. המניעות אינה נובעת רק מחובת תום-הלב החלה על ע', אלא אף מתוקף דיני החוזים לפיהם התחייבות ע' בתצהירה, מהווה התחייבות תקפה ביחסים שבינה לבין המערערים (ראו דברי כב' השופטת שטרסברג כהן - "א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295 (2002), סעיפים 10 עד 16).

30. ולבסוף, טענת ש' כי התצהיר ת/1 חתום רק על-ידי ע' ולכן אינו מחייב אותו, דינה להידחות. אני סבורה כי העלאת הטענה מהווה חוסר תום-לב שכן, ברי כי מינוי ש' לבן ממשיך על-ידי המנוחה, נעשה מתוך נקודת מוצא של כל הצדדים כי האמור בתצהיר ת/1 הוא גם על דעתו של ש'. אוסיף, כי ש' מונה לבן ממשיך רק מכוח היותו בן זוגה של ע'. כלומר, ש' שאב את זכויותיו מזכויותיה של ע'. ממילא, באין לע. זכויות מעיקרא, אף לש' אין.

31. טענת המשיבים להרחבת חזית על-ידי המערערים שביקשו להסתמך על התצהיר ת/1, מוטב היה לו לא היתה נטענת, שכן המשיבים לא טרחו ליידע את המערערים אודות קיומו של התצהיר והוא נחשף רק במהלך הדיונים בבית-משפט קמא.

32. התוצאה מכל המקובץ היא כי למעשה, אין 'בן ממשיך' אחר זכויותיה של המנוחה בנחלה.



סעיף 114 לחוק הירושה
33. בהעדר "בן ממשיך" חלה הוראת סעיף 20(ה)(2) להסכם המשולש, המחילה את הוראת סעיף 114 לחוק הירושה כדלקמן:

"במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על-ידי ההורים ושאושר על-ידי המיישבת.
באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965."
(הדגשה שלי י.ו)

סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"(א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.
(ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית-המשפט לפי הנסיבות.
(ג) היו שני יורשים או יותר, ובהם בן זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי - בן זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים.
(ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור."

על-פי הוראה זו, יש לקבוע כי אחד מהיורשים יקבל את הזכויות בנחלה ויפצה את יתר היורשים.

34. דומה כי מאחר והמשיבים מתגוררים כיום בנחלה, ראוי לקבוע שהנחלה תימסר להם והם יפצו את יתר היורשים בשווי הנחלה. עוד יש לקבוע כי מסכום הפיצוי, ינוכה שווי החלק ממגרש 87 עליו אמורים היו המשיבים לבנות את ביתם, שכן המערערים הסכימו במסגרת כתבי טענותיהם כי הזכויות בחלקה זו שייכות למשיבים.

35. אשר לערעורו של מ' לגבי השקעותיו בבית - דין הערעור להידחות שכן מדובר בערעור עובדתי מובהק. בית-משפט קמא קבע שמ' לא הוכיח טענותיו בסוגיה זו ולא מצאתי כל צידוק להתערב במסקנה זו המבוססת היטב.

36. סוף דבר - התוצאה מכל האמור היא כי מינוי המשיבים כבנים ממשיכים בטל. ממילא חלה הוראת סעיף 114 לחוק הירושה. אני מציעה כי התיק יוחזר לבית-משפט קמא על-מנת שיפעל בהתאם לאמור בסעיף 114 ויורה על האופן בו תיושם הוראה זו (בכפוף לאמור בסעיף 35 לעיל, בנוגע לניכוי שווי חלק ממגרש 87) .
השופטת שושנה שטמר - אב"ד:
1. עמד לפני פסק-דינה המלומד של חברתי, השופטת וילנר. דעתי שונה, אם כי התוצאה דומה במובן זה שהערעור מתקבל ויש לחלק את ערכה של הנחלה בין המערערים (להלן: "האחים") לבין ע', בניכוי ערך מגרש 87, שהוא או תמורתו יהיו של ע'.

לעמדתי בפרשה שלפנינו, שהשופטת וילנר הציגה בה את כל העובדות שעליהן יש לבסס את המסקנות בתיק זה, מוצאת אני שנערכו שני חוזים:

חוזה אחד (להלן: "הסכם בן ממשיך"), נעשה ביום 16.12.02 והושלם עם אישורם של הסוכנות, המינהל והמושב שהבת ע' ובעלה ש' (להלן: "ע' ו- ש'") הם בנים ממשיכים. הצדדים לו היו האם המנוחה, ע', המושב, המינהל והסוכנות. על-פי הסכם זה, נקבע בין כל הצדדים כי ע' ובעלה ש' יהיו "בנים ממשיכים". חוזה זה הוא, להבנתי, חוזה תקף, ואינו הסכם למראית עין. בכך, עיקר השוני בין דעתי לבין דעתה של השופטת וילנר.

2. החוזה השני הוא החוזה בין האם המנוחה לע' (להלן: "ההסכם על-פי תצהיר ע'"), הקובע, שהמטרה בהענקת הזכות להיות בן ממשיך היא אך ורק על-מנת לפצל את הנחלה, כך שע' תוכל לבנות על חלקה 87. על-פי הסכם זה, שיש לפרשו על רקע נסיבות חתימתו, בצמוד לצוואה (וראו גם עדותה של עורכת הדין הולצר) כל מה שקיבלה ע' הוא את מגרש 87 וכן שליש מהתמורה שתתקבל ממכירת יתרת הנחלה. ניתן לראות בהסכם זה, גם חוזה לטובת צד ג', כאשר צד ג' הם המערערים, אחיה של ע' ובניה של המנוחה.

אבוא לנמק את מסקנותי אלו.
3. ההסכם של בן ממשיך: כאמור, דעתי היא שהסכם זה אינו הסכם למראית עין.

הסכם למראית עין הוא הסכם, שיש בו אי-התאמה מכוונת בין הכתוב בו לבין רצונם האמיתי של הצדדים. ב- ע"א 53/86 עמיחי סולל נ' מתתיהו צוקרמן, פ''ד מב(2), 625 (1988), הבהיר הנשיא שמגר, מהו חוזה למראית עין:

"מהו חוזה למראית עין?
כפי שנאמר ב- ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2), 576 581 (1979):
'בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המוסכם על הצדדים, והמערכת השניה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו...'
הדין מורה, כי במקרה זה, שבו חזות פני הדברים אינה משקפת את רצונם האמיתי של הצדדים, יינתן תוקף לאותו רצון אמיתי, ולכן נקבע, כי ההסכם שהצדדים אינם מעוניינים בו ואשר ערכו אותו אך למראית עין - הוא בטל. בכך מקיים הדין את רצונם של הצדדים אשר מבקשים שלא לתת רוח חיים באות המתה שערכו ביניהם מטעמים השמורים עימם."

השופט שמגר המשיך ואבחן בין חוזים שמראית העין היא מוחלטת לבין מראית עין יחסית, והתייחס אף למקרה שבו קיימים שני חוזים, אחד מהם משקף נכונה את רצון הצדדים, והשני אינו משקף משום שהוא מיועד להשיג מטרה שלא ניתן היה להשיגה בהסכם האמיתי:

"יש להבחין בין חוזים, שמראית העין בהם היא מוחלטת, לבין חוזים, שמראית העין בהם היא יחסית (ראה ע"א 630/78, עניין ביטון, 582-581). לגבי החוזים מן הסוג השני התעוררה השאלה, שטרם הוכרעה, והיא, אם ניתן להחיות את ההסדר הנסתר, האמיתי, שבין הצדדים ולתת לו תוקף (ראה ע"א 759/81 ברש נ' ירדני, פ"ד מא(2), 253, 272 (1986) והפסיקה המוזכרת שם). נקבע גם, כי כאשר קיימים שני הסכמים נפרדים, שהאחד מהם חוקי ומביע נכונה את הסכמת הצדדים, והאחר אינו משקף כלל את הסכמת הצדדים ונועד למטרה שאינה קשורה כלל בביצוע העיסקה, ייתן בית-המשפט תוקף מלא לעיסקה האמיתית שבין בעל הדין ויאשראת דבר בטלותו של ההסכם שנעשה למראית עין (ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4), 214, 219 (1982)).

ב- ע"א 630/78, עניין ביטון הנ"ל, שבו נדרש בית-משפט זה לראשונה לסוגיית החוזה למראית עין, הוער, כי יש להבחין בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי:

"בחוזה למראית עין, אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ. לעומת-זאת בחוזה מלאכותי, מעוניינים הצדדים בקיומה של העסקה המוצהרת, אם כי הם הגיעו אליה בדרך מלאכותית."
(שם, 581)

4. במקרה שלפנינו, הצדדים התכוונו ש- ע/ ו- ש' יהיו במעמד של "בן ממשיך". הסוכנות, המינהל והמושב ודאי התכוונו כי ע' ו- ש' יהיו בנים ממשיכים, ולא היו מודעים למטרת הרישום של ע' ו- ש' כבנים ממשיכים. אף האם התכוונה כי ע' ו- ש' היו בנים ממשיכים, אמנם אך ורק למטרה מסויימת, אולם מאחר שלצורך השגת אותה מטרה, צריך היה ש- ע' ו- ש' ימונו כבנים ממשיכים ולו לזמן קצר, הרי היא הסכימה כי ע' ו- ש' יהיו בנים ממשיכים ולו לתקופה עד שתתמלא המטרה שבמינויים. לפיכך, ההסכם משקף נכונה את רצונם של הצדדים, ש- ע' ו- ש' יהיו במעמד של בנים ממשיכים.

5. אולם, במקביל להסכם זה, חתמו האם המנוחה ו- ע' על הסכם נוסף שקיבל את ביטויו בתצהיר של ע' ובצוואה שנחתמה במקביל לתצהיר. התצהיר בא להשיג את מטרות האם בצוואה. על-פי התצהיר התחייבה ע' שהיא ממונה כבת ממשיכה אך ורק לצורך מילוי המטרה של פיצול הנחלה כך שהזכויות במגרש 87 יהיו שלה, והיא תוכל לבנות עליו את ביתה. לא מן המותר לחזור ולהביא את נוסחות של התצהיר:

"הנני מצהירה מאשרת ומתחייבת כי רישומי כ"בת ממשיכה" נעשה אך ורק לצורך אפשרות בניה במגרש מס' 87 גוש 12416 ואין ברישום זה כדי להקנות לי זכות כלשהי בנחלה למעט זכות במגרש מס' 87."

בתצהיר זה יש יותר ממה שנכתב בו: על-פי הפרשנות המקובלת עלינו, יש לקבוע את אומד-דעתם של הצדדים על-פי כל הנסיבות שבעריכת ההסכם. חברתי סקרה את הקשר של התצהיר של ע' לצוואה ולכך שהוא נועד למלא את רצונה של האם בצוואה: מגרש 87 יהיה של ע' ואילו יתרת הנחלה תמכר ותחולק בין הצדדים. בתצהיר שנתנה ע', יש התחייבות שלה, שהיא תפעל כך: דהיינו היא לא תיהיה בת ממשיכה עם הפיצול, היא תקבל על-פי ההסכם עם האם שבא לידי ביטוי בתצהירה או בצוואתה של האם, את מגרש 87, ויתרת הנחלה תחולק בינה לבין אחיה בחלקים שווים. אין כל מקום ליתן ל- ע' פטור מהתחייבויותיה כלפי האם, שהם בבחינת הסכם תקף ומחייב. לעזבון יש זכות לדרוש את מימוש התחייבויותיה, ולאחיה יש זכות לתבוע את מימוש התחייבויותיה בהיותם מוטבים בהסכם לטובת צד ג'.

ודוק: אינני נותנת תוקף לצוואה, שבעניין זה מסכימה אני עם חברתי וילנר, כי לאם לא היתה זכות להוריש את הנחלה. אלא מצביעה אני על התחייבות של ע' לפעול על-פי התצהיר והצוואה. ההתחייבות לפעול על-פי התצהיר עולה ממנו ואילו ההתחייבות לפעול על-פי הצוואה, אם האם לא תהיה בחיים עולה מבחינת אומד-דעתם של הצדדים.

6. מקרה דומה נדון ב- ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים (להלן: "פרשת חיים"). גם שם מונה אח אחד כבן ממשיך והוא התחייב לאפשר גם לאחיו לבנות בנחלה את ביתו ולהמשיך יחדיו בעיבוד הנחלה. גם התחייבות זו ניתנה על אף היותה סותרת את המתחייב מההסכם המשולש. בית-המשפט העליון, ברוב קולות, פסק כי התחייבותו של הבן הממשיך לאמו לשמור על זכויותיו של אחיו, תקפה על אף היותה סותרת את ההסכם המשולש. כך כתב הנשיא ברק בהציבו את ההלכה שהזכרתי:

"לשיטתי, במצב שבו ניתנת התחייבות להעברת זכות תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה. אין כל הכרח לשלול תוקף משפטי מהתחייבות שניתנה רק בשל העובדה כי היא נעשתה בניגוד לתניה חוזית אחרת. אכן, אדם יכול להתחייב למכור מה שאינו שלו, אך לא יהיה בכוחו להוציא התחייבות זו מן הכוח אל הפועל. בנסיבות מעין אלה החוזה יהיה תקף לכל דבר ועניין, והצד שכלפיו התחייבו להעביר את הזכות יהיה זכאי לסעדים בגין הפרת חוזה (פרט לאכיפה) (ראו ע"א 2836/90 הנ"ל (19), 193). המישור החוזי ממשיך להתקיים גם אם עצם כריתת החוזה עומדת בניגוד לאמור בהסכם אחר (פרשת אלעוברה (3), 676). לפיכך במישור היחסים החוזיים שבין הצדדים להסכם המאוחר יותר (מעביר הזכות והנעבר) יש לראות כעיקרון את ההסכם כתקף."

מקרה אחר נדון ב- ת"א 1878/03 סויפר דבורה נ' שיין דב, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.09.07) ובו נפסק כי על אף שהנחלה אינה ניתנת לחלוקה, על הבן הממשיך לפצות את היורשים האחרים בשווי הערך הכלכלי של חלקם בנחלה, בהתאם לצוואת המורישים.

7. בהסכם בין ע' לבין האם, שכאמור בא לידי ביטוי בתצהיר ובנסיבות עריכתו, אין התייחסות מפורשת לשתי שאלות מתבקשות: הראשונה - מה יהיה אם האם לא תהיה בחיים, כאשר יגיע המועד למילוי התחייבויותיה של ע', ויתור על הנחלה. על שאלה זו עניתי למעשה, כאשר התייחסתי לנסיבות עריכת התצהיר - בד-בבד עם הצוואה ובמטרה לאפשר את ביצועה, כאשר האם לא תהיה בחיים. לפיכך, התשובה לשאלה הראשונה היא, ש- ע' התחייבה שאם האם לא תהיה בחיים, היא תקבל את המגרש 87 ואילו יתרת הנחלה תימכר על ידה, כפי שהתחייבה כלפי האם, ותמורתה תחולק בינה לבין האחים. השאלה השניה היא - עד מתי תהיה ע' רשאית להיות בת ממשיכה, אם לא תפעל לפיצול הנחלה או שלא ניתן יהיה לפיצול הנחלה. התשובה לכך היא שמועד שלא נקבע בהסכם יש לאפשר את ביצועו תוך זמן סביר (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). עד היום לא בנתה ע' על פני מגרש 87, אלא השתלטה על בית האם המנוחה, והיא מתגוררת בו מאז מותה של האם. לעמדתי, הזמן הסביר, חלף עבר.

סבורה אני כי ההסדר שיש לחייב בו את הצדדים הוא כדלקמן: בנסיבות, כאשר ע' מחזיקה בנחלה מזה כעשר שנים, תהיה לה זכות לשלם את תמורת הנחלה בהפחתה של ערך מגרש 87. אם תחליט שאין היא רוצה לשלם לאחיה תוך הישארותה להיות בת ממשיכה ובעלים של הזכויות בכל הנחלה, כי אז תינתן לה תקופה של שישה חודשים על-מנת לבצע את הפיצול, כך שאם תומה, תימכר יתרת הנחלה, ואם לא תצליח בפיצול, תימכר כל הנחלה.

8. אוסיף כי אני מסכימה לכל יתר קביעותיה של השופטת וילנר בפסק-דינה, לרבות שדינו של ש' כדינה של ע' מטעמיה של חברתי (וראו סעיף 31 לפסק-דינה).

לסיכום והוראות אופרטיביות אליבא דגירסתי:

9. לו דעתי תשמע, יש לפסוק כדלקמן:

א. יוצהר, על ע' ו- ש' למלא את התחייבויותיה של ע' בהסכם בינה לבין אמה, וכאשר הסכם זה מהווה אף הסכם לטובת צד ג'.

לפני ע' ו- ש' יעמדו שלוש אופציות לבחירתם, המפורטות להלן.

ב. ל- ע ול- ש' תהיה זכות להישאר בעלי הזכויות בנחלה במלואה אם ישלמו לאחים את ערך המגיע להם בה. לפיכך, על ע' ו- ש' להודיע לבית-משפט קמא תוך 30 ימים מהיום אם הם מבקשים להשאר בנחלה על-ידי רכישת המגיע ממנה לאחים - שני שליש מערך הנחלה לאחר שהופחת ממנו ערך מגרש 87 (אופציה ראשונה), או שהם מבקשים שהות על-מנת לנסות לפצל את הנחלה, כך שמגרש 87 יופרד ממנה, הם יישארו בעליו, ויתרת הנחלה תחולק בין שלושת ילדי המנוחה (אופציה שניה) או שהם מבקשים למכור את הנחלה ולחלק את תמורתה, כך שערך הנחלה, לאחר הפחתת ערך מגרש 87, יחולק בינה לבין אחיה (אופציה שלישית).

בחירה באופציה הראשונה
ג. הודיעו ע' ו- ש' כי הם מבקשים לרכוש את חלקם של האחים, כמפורט לעיל, יפקידו בתיק בית-המשפט, להוכחת רצינות כוונותיהם וכדמי קדימה לאחים, סכום של 350,000 ₪ וזאת בד-בבד עם הודעתם על בחירתם באופציה זו ותוך התקופה שנקבעה לעיל.

ד. בחרו ע' ו- ש' באופציה זו, של השארת הזכויות בנחלה בבעלותם, ימונה על-ידי בית-משפט קמא, מוקדם ככל שניתן, שמאי, אשר יעריך את ערך הנחלה ובנפרד את ערך מגרש 87. תוך 60 ימים מיום קבלת הערכתו, ישלמו ע' ו- ש' את יתרת המגיע לאחים.

ה. לא יעמדו ע' ו- ש' בתשלומים אלו, יהיו האחים רשאים לעקל את כל הנחלה ולמוכרה למימוש המגיע להם.


האופציה השניה
ז. היה ו- ע' ו- ש' לא יעמדו באחד התנאים שנקבעו לעיל על-פי האופציה של השארת הנחלה בידיהם, והם יבקשו לממש אך ורק את זכותם לפיצול הנחלה כך שברשותם יישאר רק מגרש 87, תינתן להם שהות של ששה חודשים על-מנת לבצע פיצול זה, ויירשם שיעבוד לטובת האחים לגובה של מיליון ₪, שהוא אומדנא של שווי יתרת הנחלה.

ח. בתום שישה חודשים, אם יבוצע הפיצול, ימונה כונס נכסים לגבי יתרת הנחלה על-מנת למכרה ולחלק את התמורה בין ע' לשני אחיה.

ט. לא יבוצע הפיצול תוך המועד שנקבע, תימכר הנחלה על-פי האופציה השלישית.

האופציה השלישית
י. אם תשובתם של ע' ושל ש' תהיה שהם מבקשים למכור את הנחלה על-מנת שכל אחד מהם, היא ואחיה, יקבלו את חלקם, או שלא תימסר הודעה לבית-המשפט על האופציה הראשונה או השניה במועד, או שהפיצול לא יבוצע תוך התקופה שנקבעה, ימנה בית-משפט קמא באופן מיידי כונס נכסים, אשר יפעל למכירתה של הנחלה על-פי ערכה בשוק החופשי. החלוקה של התמורה, תהיה בהתאם לחלוקה שפורטה לעיל - הפחתת ערך המגרש 87, שאותו תקבל ע', וחלוקת היתרה לשלושה חלקים שווים.

10. הפיקוח על ביצוע המפורט לעיל, יהיה בידי בית-משפט קמא, והצדדים יוכלו לפנות אליו בכל מחלוקת ולצורך קבלת כל החלטה שיזדקקו לה, הם, השמאי או הכונס.
11. בהתחשב בתוצאות, יישאו ע. ו- ש. בהוצאות המערערים בערעור ובשכר טרחת עורך דינם בסכום של 20,000 ₪ בשתי הערכאות.

השופט דר' עדי זרנקין:
אף אני סבור, כחברותיי, שפסק-דינו של בית-משפט קמא אינו יכול לעמוד על כנו, ויש להתערב בו.

אין שמץ של ספק בכך שכוונת המנוחה והמשיבים היתה להקנות למשיבים זכות לבניה במגרש 87 בלבד, אלא שהם סברו שהדרך להשגת תכלית זו חייבת לעבור דרך מינויים של המשיבים כבנים ממשיכים, וזאת מן הטעם שבשעתו לא ניתן היה, למי שאינו בן ממשיך, לבנות בית בנחלה.

השופטת וילנר סברה כי עסקינן בחוזה למראית עין, שכן, כוונתם האמיתית של הצדדים היתה שונה מן המעטה החיצוני שלה, ובשל כך אין לתת תוקף ללבוש החיצוני הפיקטיבי, יש להכריזו כבטל, וכפועל יוצא מכך יש לבטל את מעמדם של המשיבים כבנים ממשיכים.

השופטת שטמר סברה כי אין עסקינן בחוזה למראית עין, אלא בחוזה תקף, אלא שעומד הוא לצידו של הסכם נוסף, הוא ההסכם הבא לידי ביטוי בתצהירה של ע', המבהיר שהכוונה המסתתרת מאחורי הענקת מעמד של בן ממשיך למשיבים, הינה אך ורק על-מנת להביא לפיצול הנחלה, שתאפשר למשיבים לבנות את ביתם על חלקה 87.

השאלה שנשאלת היא, אכן, מהי המשבצת המשפטית בה אנו מצויים, על בסיס תשתית עובדתית אשר כזאת.
חוזה למראית עין הינו חוזה אשר הצדדים למעשה אינם מעוניינים בקיומו, ואשר ערכו אותו אך למראית עין, ולפיכך, בשעה שאנו מבטלים אותו, מקיימים אנו בכך את רצונם של הצדדים שלא לתת בו רוח חיים (ראה ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2), 625 (1988)).

לדעתי, לא ניתן לומר כי המנוחה והמשיבים לא התכוונו להקנות למשיבים מעמד של בנים ממשיכים, הם בהחלט התכוונו לעשות כן, אף כי המניע לצעד זה היה לאפשר למשיבים לבנות את ביתם בנחלה, משום שחישבו ומצאו כי זו הדרך היחידה לילך בה, על-מנת להגשים כוונה זו.

לו ניתן היה לעשות את קפיצת הדרך ולהעניק את זכויות בניית הבית בנחלה למשיבים, מבלי להעניק להם מעמד של בנים ממשיכים, לא היו המנוחה והמשיבים נזקקים כלל לקונסטרוקציה משפטית זאת.

מבחינה זו ניתן לומר, אולי, כי עסקינן בחוזה מלאכותי אשר עילתו הבלעדית הינה השגת מטרה אחרת, וחוזה מלאכותי אשר כזה אין לומר עליו, בשל מלאכותיותו בלבד, כי הוא בטל.

לעניין הבחנה זו שבין חוזה למראית עין לחוזה מלאכותי התייחס כב' השופט ברק בערעור אזרחי 630/78 ביטון נ' מזרחי, ובעמוד 581 כך הוא אומר: "...אין לערבב בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי. בחוזה למראית עין אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ. לעומת-זאת בחוזה מלאכותי, מעוניינים הצדדים בקיומה של העסקה המוצהרת, אם כי הם הגיעו אליה בדרך מלאכותית".

משאלו הם פני הדברים, נראה לי כי עדיפה דרך הילוכה של חברתי כב' השופטת שטמר, אשר רואה את כלל המערכת ההסכמית כמקשה אחת תקפה, ואשר על פיה הקניית מעמד של בנים ממשיכים הינה אך תחנה ראשונה בדרך ליעד הסופי, שהוא הקניית מגרש 87 למשיבים, לשם בניית ביתם, וחלוקת יתרת הנחלה בין ע. לבין אחיה, בחלקים שווים ביניהם.

מסכים אני גם עם דעתן של חברותיי, כי התצהיר שערכה ע' מהווה אף הסכם לטובת צד ג' - שני אחיה של ע', המערערים דכאן, ועם דבריה של חברתי, השופטת וילנר, כי מכוח דוקטרינת ההשתק, מנועה ע' מלהעלות כל טענה כלפי המערערים לגבי זכויותיה בנחלה, זולתי חלקה במגרש 87 .

מוכן אני אף לסמוך ידי על שלוש האופציות שהוצעו על-ידי חברתי השופטת שטמר, באשר אני סבור כי יש בהם כדי לבטא אל נכון את כוונותיהם של הצדדים, ובוודאי את רצונה של האם המנוחה.

משכך, מצטרף אני לחוות-דעתה של חברתי השופטת שטמר.

ע' זרנקין, שופט

לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולקבוע (ברוב דעות של השופטים ש' שטמר ודר' ע' זרנקין) כמפורט בחוות-דעתה של כב' השופטת ש' שטמר - אב"ד בסעיפים 9 - 11; אנו מחייבים את הצדדים לפעול על-פי המפורט בהם, והחיובים הכספיים יהיו על פיהם."


8. הלכות בתי-המשפט
8.1 הסכם המשקף את זכויותיו של התובע כבן ממשיך
ב- תמ"ש (נצ') 11583-04-09 {י' י' נ' ש' ב', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.14)} מדובר בסכסוך בין חתן לחמה המתגוררים במבנים סמוכים באותה הנחלה {להלן: "הנחלה" ו/או "המשק"} מזה כ- 25 שנים, שעל-פי רישומי מינהל מקרקעי ישראל בעלת הזכויות בה היא הנתבעת והתובע הינו בגדר "בן ממשיך".

הסכסוך נסוב בעניין יישום ההסכם שנחתם בין הצדדים {ובעלה של הנתבעת שנפטר מאוחר יותר} ביום 10.03.94 {להלן: "ההסכם"} בעקבות פטירתה הטראגית של אשת התובע היא ביתה של הנתבעת ולשם הסדרת חילוקי-הדעות ביניהם.

ההסכם משקף את זכויותיו של התובע כ"בן ממשיך" שהניהול של המשק יעבור לידיו הואיל והנתבעת ובעלה היו בגיל מתקדם ולא היה ביכולתם לתפעל את המשק ומפאת החובות שרבצו עליהם ואף היו זקוקים לתמיכה כספית, כנגד תשלום חודשי קבוע שישלם לנתבעת, תשלום חלק מרווחי המשק, כיסוי חובות והוצאות המשק, בניית חדר לדירתה של הנתבעת והתחייבויות נוספות בתמורה להתחייבותה של הנתבעת ובעלה לסייע לתובע לנהל את המשק.

מכוחו של ההסכם ניהל ומנהל התובע עסקים מגוונים בנחלה, שהמרכזי בהם נכון להגשת התביעה היה מלון צימרים.

לטענת התובע, הנתבעת שבה ומבקשת לבטל את ההסכם ואולם מנגד, היא ממשיכה לנהוג כאילו ההסכם תקף ומחייב, ולקבל כספים על פיו מהתובע.
לאור המכלול, בית-המשפט דחה את התביעה שכנגד של הנתבעת להפרת ההסכם בגין התקופה לשנים 2002 בחלקה עד 3/07 במהלכה לא שולמו התשלומים החודשיים וכן את הטענה כי מדובר בהפרת תנאי שנקבע בפסק-הדין, מהטעם כי ההסכם בוטל על-ידי הנתבעת תוך סירוב מצידה לקבל את התשלומים החודשיים עבור אותה תקופה וזאת לכל הפחות עד 7/07 ומהטעם כי היא לא קיימה את החיוב השלוב המוטל עליה מכוח ההסכם בהמשך.

בית-המשפט קבע כי התביעה לאכיפת ההסכם מתקבלת ועל הנתבעת לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך תפעול המשק לרבות לצורך קבלת רישיון עסק.

8.2 האם יש בהתנהגות מחפירה של הנתבעת כדי להביא לביטול זכותה של האחרונה כבת ממשיכה?
ב- תמ"ש (טב') 14046-11-11 {פ.ת נ' מ.ת, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.14)} התובעת ובעלה ז"ל {להלן: "התובעת" ו/או "ההורים"}, היו יחדיו בעלי זכויות של ברי-רשות בנחלה {להלן: "המשק" ו/או "הנחלה"}. על משק זה חל חוזה משולש שנערך בין הנתבעים 4-2 {מושב עובדים, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל}.

בשנת 1990 מינו ההורים את בנם ז"ל ואשתו {הנתבעת} כבנים ממשיכים במשק. המינוי אושר על-ידי המושב והסוכנות היהודית לארץ ישראל {נתבעים 3-2}.

בין התובעת לנתבעת נכרת הסכם וזאת באמצעות שני תצהירים אחד של התובעת והשני של הנתבעת לפיו:

התובעת מוותרת לטובת הנתבעת, על חלקה בכספי פוליסת ביטוח החיים של בנה ז"ל {בעלה של הנתבעת} וגם על חלקה בעזבון בעלה המנוח {של התובעת} בכספי פוליסת הביטוח. הנתבעת בתמורה לוויתור זה - ויתרה על זכותה כבת ממשיכה במשק בכפוף לקבלת מגרש והבית הבנוי עליו, ללא תמורה כספית.

התובעת עותרת להורות על אכיפת התחייבות הנתבעת בהסכם. לשיטתה, בהתנהגותה של הנתבעת המסרבת לעמוד אחר התחייבויותיה למרות שקיבלה ממנה כסף רב, יש כדי התנהגות מחפירה המעניקה לה את הזכות לבטל מינויה כבת ממשיכה.

לטענת הנתבעת, מי שעומד מאחורי התביעה שהוגשה על-ידי התובעת {חמותה של הנתבעת} הינם ילדיה של התובעת אשר לוטשים עינם אל המשק ואל זכויותיה של הנתבעת כ"בן ממשיך" ומנסים בכל דרך לסלק את הנתבעת מדרכם ולנשל אותה מזכויותיה. לטענת הנתבעת, מי שעומד מאחורי התביעה הינו הגיס המיועד לקחת את מקומה כבן ממשיך. לשיטתה, לא היה ולא נכרת הסכם בתמורה לפיו היא מוותרת על זכויותיה במשק כבת ממשיכה בתמורה לויתור התובעת על כספי דמי הביטוח של המנוח.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, על-פי לשונו הברורה של תצהיר התובעת בהסכם בין התובעת לנתבעת, הראשונה וויתרה על דמי פוליסת ביטוח החיים של בנה ז"ל {בעלה של הנתבעת} לטובת אשתו הנתבעת אך, אין כל זכר בגוף התצהיר לתמורה כלשהי כנגד הויתור ובוודאי לא בתמורה לוויתור על זכות של "בן ממשיך".

בנוסף, קבע בית-המשפט כי, לאחר שהתובעת או מי מטעמה הציגו לנתבעת מצג שווא, תוך הטעיה, הצהרה כוזבת למציאות והעלמת פרטים, חתמה על ההסכם לפיו: כי אם היא מוותרת על זכויות "בן ממשיך" במשק, היא תקבל את המגרש לרבות בית המגורים, הצימרים תוך תשלום כל עלויות פיצול המגרש, אחרת אם לא תחתום, איימו עליה שלא תקבל כלום ואף לא את בית המגורים והצימרים כי המשק עדיין רשום על-שם התובעת.

ועל-כן, חתמה על ויתור בגין זכויותיה כבת ממשיכה באמונה שלמה ותמימה כי זה מצב הדברים הנכון וכי בדרך זו "תציל" את בית המגורים והצימרים. היא לא ידעה שבהיותה "בן ממשיך" היא ממילא תקבל את כל המשק והמגרש כולל הבית והצימרים.

בית-המשפט הורה על דחיית התביעה וקבע כי הנתבעת יכולה לחזור בה מהתחייבותה לוותר על זכותה כבת ממשיכה.

8.3 האם ניתן לפצל את הנחלה בין מספר יורשים לאחר שהוכרז "בן ממשיך"
ב- תמ"ש (ת"א) 23866-06-11 {ר.ס נ' ז.ג, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.01.14)} הוגשה תובענה לביטול הסכמת התובעים מיום 08.11.10 בה הסכימו לפצות את הנתבעים על מלוא יתרת שטח החלקה {להלן: "הנחלה"}, במקום על 2/3 ממנה. הסכמת הצדדים קיבלה בו ביום תוקף של החלטה.

התובעת 1 והנתבעים הם אחים, בניהם של החוכרים לדורות של הנחלה ממינהל מקרקעי ישראל {להלן: "ההורים"}. לאחר פטירת האב - נרשמו הזכויות בנחלה על-שם אשתו ז"ל.

בשנת 1973 לערך הסכימו התובעים {התובעת 1 ובעלה} לבנות בית לעצמם ליד בית ההורים בנחלה, בתנאי שיובטחו להם זכויות בלעדיות לגבי הבית והקרקע שעליו ייבנה.

ביום 25.02.07 חתמה האם המנוחה על צוואה לפיה היא מורישה את כל רכושה לשלושת ילדיה בחלקים שווים. צוואה זו קויימה על-ידי בית-המשפט בהסכמה ביום 02.10.08.

לאחר פטירת האם המנוחה, תבעו הנתבעים את פירוק השיתוף בנחלה על דרך של מכירה ו/או פיצול.

התובעים טענו כי הם הוכרזו להיות "בן ממשיך" במשק וכי לא ניתן לפצל את הנחלה בין מספר יורשים.

הנתבעים טענו כי, התובעים התחייבו כלפי הוריהם בהסכם להפריד את הבית בו הם גרים מהנחלה לכשזה יתאפשר, על חשבונם של התובעים לבדם וכן התחייבו שלא תהיינה להם כל תביעות ו/או טענות לגבי יתרת החלקה זולת הבית בו הם גרים.

בית-המשפט קבע כי, לא עלה בידי התובעים להוכיח עילה לביטול ההסכמה הדיונית שהתקבלה ביום 08.11.10 ואשר קיבלה תוקף של החלטה ומשכך הורה על דחיית התביעה.



8.4 למי נתונה הזכות להמליץ על "בן ממשיך"
ב- תמ"ש (ת"א) 41490-09 {א. ל נ' צ. ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.13)} עסקינן במלחמת אחים אשר מתכתשים בפני הערכאות למעלה מעשור שנים, על האדמה אשר עליה הם גרים ואותה עובדים.

התובע והנתבע הינם אחים, בנים להוריהם המנוחים {להלן: "ההורים"}.

ההורים היו ברי-רשות במשק במושב {להלן: "הנחלה" ו/או "המשק"}. ביום 10.02.97 ערך אביהם המנוח של התובע והנתבע צוואה במסגרתה ציווה על אופן חלוקת עזבונו. ביום 09.12.99 הלך האב לבית עולמו.

הנתבע טען כי בהתאם ל"כתב הצהרה והתחייבות" שנחתם על-ידי ההורים המנוחים ביום 27.08.85 ובו נקבע כי הוא ה"בן ממשיך" במשק, הרי שהוא זה הזכאי לקבל זכויות המנוח במשק ואין תוקף להוראות הצוואה המתייחסות לכך. לטענתו, המשק כלל לא נכלל בעזבון שכן לאחר מות האב המנוח, עברו זכויותיו במשק לידי האם המנוחה. ולאחר מותה עבר המשק לנתבע, נוכח בחירתו כ"בן ממשיך", מה גם שהאם המנוחה הורישה את כל זכויותיה, לרבות המשק, לנתבע בצוואה שניתן צו לקיומה.

התובע טען כי אביו המנוח העביר לו את זכויותיו במשק בצוואה האמורה מיום 10.02.97 ומשכך "כתב ההצהרה וההתחייבות" שניתן לאחיו בטל ואין הוא זכאי מכוחו להיות "בן ממשיך" במשק.

בנוסף, התובע טען כי, הוא זה הזכאי להירשם כבעל הזכויות במגרש בהרחבת היישוב לנוכח הוראות צוואת האב המנוח ושעה שהוא אינו רשום כבעל זכויות בנחלה וגם איננו בעל זכויות במגרש, בשונה מן הנתבע, מן הדין להקצות את המגרש בהרחבה לתובע בהתאם להחלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל שעניינן הקצאת מגרשים בהרחבות יישובים בהן חל איסור על מי שהינו בעל זכויות בנחלה להיות גם בעל זכויות במגרש בהרחבה. ומשכך, הוא הזכאי להמליץ על מועמד מטעמו לקבלת מגרש בהרחבת המושב.

מינהל מקרקעי ישראל טען בעניין זה מספר טענות: הראשונה, כי במסגרת ההליך דנן התובע מבקש לקבל את המגרש בהרחבת המושב בהתבסס על טענתו לפיה הנתבע לא יכול לזכות גם במגרש בהרחבה בנוסף על המשק שקיבל.

השניה, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהלי המנהל בעניין הרחבות למגורים, המינהל מקצה מגרשי מגורים בהרחבה בפטור ממכרז על-פי המלצת האגודה ולא על-פי המלצת בעלי הזכויות בנחלות במושב. משכך, גם במקרה דנן, אין בסיס לטענות התובע לזכאות למגרש בהרחבה אך מן הטעם שאחיו, הנתבע, הוא זה שירש את נחלת ההורים המנוחים.

השלישית, מתיק המינהל עולה כי המוריש לא רכש את הזכויות בנחלה אלא קיבל הזכויות ללא תשלום ובפטור ממכרז, על-פי המלצת האגודה.

נוכח העובדה כי המקבל בא בנעלי המוריש, היורש כיום אינו יכול לקבל מגרש בהרחבה ללא מכרז וזאת להבדיל ממי שרכש את הנחלה בשוק החופשי מאחר או אז יהא זכאי הוא לקבלת המגרש בהרחבה בפטור.

בית-המשפט קבע כי, זכויות המנוח ורעייתו המנוחה במשק היו כאמור זכויות של "בר-רשות" המוגדרות בחוזה שכירות {הסכם משבצת תלת-צדדי} שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל {המשכיר}, הסוכנות היהודית {המיישבת} והמושב {האגודה}.

זכות המנוח כבר-רשות בנחלה איננה ניתנת להעברה לכל אשר יחפוץ אלא, כפופה להסכם המשבצת. כלומר, לאחר הפטירה יעברו הזכויות לבן הזוג שנותר בחיים ואין אפשרות לעקוף הוראה זו באמצעות צוואה.

סיכומו-של-דבר, ממועד בו קיבל הנתבע את כל הזכויות הישירות במשק, הרי שקיבל לידיו גם את הזכויות העקיפות הקשורות בטבורן למשק וביניהן - הזכות להמליץ על מועמד למגרש בהרחבה.

בית-המשפט קבע כי, לא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו ומשכך הורה על דחיית התביעה.

8.5 "זכות" התובעת למנות "בן ממשיך" מול קביעות בית-המשפט
ב- תמ"ש (טב') 25961-05-12 {ז.כ נ' א.כ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.12.13)} נדונה השאלת זכותה של אם למנות בן אחד כ"בן ממשיך" במשק אשר הזכויות בו רשומות במינהל על-שמה ושם בעלה ז"ל, וזאת חרף קביעות בית-המשפט כי בן אחר - שלא הוכר "כבן ממשיך", הינו בעל זכויות שימוש בלתי-הדירות ברוב שטחי המשק.

הנתבע הגיש תביעה להצהיר עליו "כבן ממשיך" בנחלה. בתביעה זו יחד עם מספר תביעות הדדיות אחרות, נתן בית-המשפט לענייני משפחה פסק-דין שם נקבע כי הוריו של הנתבע התחייבו בפניו להכיר בו כ"בן ממשיך", ונתנו לו רשות לבנות בנחלתם.

הנתבע, לא הוכר כ"בן ממשיך" מאחר ולא התקיימו כל הליכי ההכרה בו כ"בן ממשיך" אצל המינהל והסוכנות. בית-המשפט קבע כי התחייבות ההורים למנות את הנתבע כ"בן ממשיך" הינה בבחינת התחייבות לתת מתנה. כלומר, האם רשאית לחזור בה מהתחייבותה למנותו כ"בן ממשיך", אולם אינה רשאית לחזור בה מהענקת זכויות בבית ובסככה הגדולה לרבות המקרקעין עליהם הבית והסככה עומדים.

כן נקבע כי הבניה על שטחי הנחלה ברשות ההורים מתפרשת כרישיון בלתי-הדיר. על-כן, נקבע בפסק-הדין כי הזכויות בשטח עליו בנויים ביתו של הנתבע ייגרעו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל משטחי הנחלה וירשמו על-שם הנתבע.

בנוסף, עד אשר יושלמו ההליכים הגורעים חלקים אלה מהנחלה ורישומם על-שם הנתבע, השימוש אותו הנתבע ובני משפחתו עושים וייעשו בבית הוא בגדר רישיון בלתי-הדיר והזכויות ביתרת הנחלה יירשמו במינהל על-שם האם.

בהמשך התגלעה מחלוקת בין הצדדים: האם חרף קביעות בית-המשפט לעיל כי הנתבע הוא בעל זכויות השימוש בשטחים בנחלה, התובעת יכולה למנות "בן ממשיך" אחר בנחלה {תובע מס' 2}.

התובעים טוענים כי התובע מס' 2 הינו "בן ממשיך" בנחלה. לשיטתם, חרף קביעת פסקי-הדין הנ"ל, האם זכאית לממש את האוטונומיה שלה ולבקש כי בנה התובע מס' 2 המטפל בה ודואג לה, יוכר כ"בן ממשיך" במשק.

לדידם, הנתבע מתעלם מכך כי הנו בבחינת מחזיק בלבד בשטחים שהוענקו לו משטח הנחלה. לנתבע אין כל אפשרות לגרוע את השטחים שבשימושו כעת ולרשום אותם על-שמו, שכן לשיטת המינהל ושאר הגופים אין אפשרות חוקית לפצל את הנחלה.

הנתבע טוען כי, התובעת אינה רשאית למנות "בן ממשיך" על הזכויות המצומצמות שנותרו לה בנחלה, כאשר הנתבע מחזיק ברוב רובם של שטחי הנחלה, הגם שזכויות אלה עדיין לא רשומות. לכל היותר התובעת רשאית לצוות את חלקה בצוואה. הנתבע עצמו והוא בלבד זכאי למנות "בן ממשיך" על כל שטחי הנחלה שהוענקו לו.

בית-המשפט קבע כי, התובע אינו יכול לשמש כ"בן ממשיך" ולהמשיך לקיים את כל המשק כיחידה חקלאית אחת. וזאת במיוחד על רקע כך שהוענקו לנתבע על-פי פסקי-הדין הקודמים זכויות שימוש בלתי-הדירות ברוב שטחי הנחלה.

בנוסף נקבע כי, על-אף שהוענקו לנתבע זכויות שימוש בלתי-הדירות בחלק רב בנחלה ועל-אף שהנחלה מחולקת בפועל לשטח הנמצא בשימוש הנתבע ולשטח הנמצא בשימוש התובעת הרי הנחלה לא פוצלה ברישומים ובמוסדות הרשמיים ולא נרשמה כשני מגרשים נפרדים ולכן, אין מקום למנות "בן ממשיך" על החלק שנשאר ברשות ובשימוש התובעת.

אי-רישום זכויותיו של הנתבע במינהל או הקושי ברישום זה, אינו פוגע בזכויות השימוש שהוענקו לו בחלק הארי בנחלה על-פי פסקי-הדין.

בית-המשפט סבר כי, האפשרות של מינוי "בן ממשיך" בנחלה במצב בו ישנו סכסוך גדול בין בני-המשפחה, אינה ריאלית ואינה מעשית. להיפך, מינוי "בן ממשיך" אחר בנחלה שעה שלנתבע הוענקו זכויות שימוש בלתי-הדירות ברוב חלקי הנחלה, יביא לויכוחים וחיכוכים תכופים, להסלמה ביחסים בין האחים ולהנצחת הסכסוך, דבר שעלול לפגוע בהמשך קיומו ותפעולו של המשק החקלאי, וגם בסופו-של-דבר עלול להביא להגשת תביעות משפטיות בעתיד ולהמשך הסכסוך המשפחתי ללא קץ. על-כן נקבע כי, אין "בן ממשיך" בנחלה.

התובעת אינה יכולה בנסיבות הספיצפיות של המקרה דנן למנות את התובע מס'2 כ"בן ממשיך" בנחלה.

בית-המשפט דחה את התביעה למתן סעד הצהרתי לפיו התובע מס' 2 הינו "בן ממשיך" במשק.

8.6 מקרה בו לא מונה "בן ממשיך", הזכויות במשק מועברות בהתאם לסעיף 20(ה) ל"הסכם המשולש"
ב- תמ"ש (ב"ש) 6231-05 {מ.ל. ואח' נ' א. ל. פורסם באתר האינטרנט נבו (11.12.13)}, הזכויות במשק נשוא המחלוקת רשומות על-שם הנתבע שהוא הנכד של בעל המשק שנפטר {להלן: "המנוח"} ואף בת זוגו נפטרה {להלן: "המנוחה"}.

בתביעה קודמת ביקשו התובעים להצהיר, בין היתר, כי מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג, מחצית הזכויות במשק שייכות להם כיורשים של אימם המנוחה.

תביעה זו נדחתה לאחר שהובהר על-ידי הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל כי, ככל שהיו למנוחה זכויות במשק, הם עברו לבעלה המנוח עם פטירתה.

בתביעה במקרה דנן מבקשים התובעים פינוי הנתבע מהמשק, חיובו בדמי שימוש ראויים, וחלוקת המשק על-פי הוראות סעיף 114 לחוק הירושה. התביעה התבססה על הטענה כי חרף האמור בצוואה, הנתבע מחזיק במשק שלא כדין שכן בהתאם להוראות "ההסכם המשולש" {סעיף 20ה(1)} בין הסוכנות היהודית, המינהל והמושב {האגודה}, המנוח לא יכול היה לצוות את זכויותיו במשק לנתבע או לכל אדם אחר והמשק כלל אינו מהווה חלק מעזבון המנוח.

לטענת התובעים, העברת הזכויות במשק במקרה דנן מוסדרת על-ידי "ההסכם המשולש", שעמד בתוקף במועד פטירתו של המנוח. לשיטתם, המועד הקובע לבחינת חלוקתן של זכויות המנוח במשק הוא מועד פטירתו, קרי, בתקופה בה הוסדרו הזכויות באמצעות "ההסכם המשולש". כלומר, המשק אינו חלק מעזבונו של המנוח ובהתאמה זכויות המנוח במשק אינן ניתנות להורשה בצוואה.

הנתבע טוען שניתן לקבוע, או למצער לבקש, בצוואה את זהותו של יורש המשק, ובה בעת הזוכה על-פי הצוואה אינו חייב לפצות את היורשים על-פי דין שלא נקבעו כיורשים בצוואה. נטען כי אפילו רואים במשק נכס חוץ-עזבוני, ניתן לקבוע את "המוטב" של המשק במסגרת צוואה. כן נטען כי ההוראה בסעיף 114 לחוק הירושה המתייחסת להענקת פיצוי, רלוונטית רק מקום שבו אי-חלוקת המשק גורמת לאחד היורשים לזכות ביותר מחלקו הראוי, אך אינה רלוונטית מקום שבו יש רק יורש אחד על-פי הצוואה.
לטענת הנתבע, גם על-פי "ההסכם המשולש" ניתן לצוות בצוואה למי תימסרנה הזכויות במשק ובהתאם לצוואת המנוח, הנתבע זכאי להירשם כמחזיק זכויות השימוש במשק.

המינהל טוען כי, כי "לאור העובדה כי המשק אינו חלק מעזבונו של המנוח, מסכים המינהל כי יש לפעול על-פי האמור בסעיף 114 לחוק הירושה".

עמדת המינהל היא, שבנסיבות המקיימות בהן הנתבע הוא הזוכה על-פי הצוואה, גם מכוח סעיף 114 לחוק הירושה וההסכם המשולש, הנתבע הוא היורש של המשק וזכאי להירשם כבעל הזכויות במשק.

הסוכנות היהודית טוענת כי, יורש נקבע על-פי חוק, אם בצו ירושה, ואם בצו קיום צוואה. במקרה הזה, יש יורש אחד, הוא צריך להגיע עם צו קיום צוואה, והזכויות מועברות על-שמו.

בית-המשפט דחה את התביעה מהטעמים הבאים:

הטעם הראשון, המשק שייך למשבצת הקרקע אותה שוכרת אגודת המושב וכי למנוח היו זכויות בר-רשות במשק. זכויות בני-הרשות במושב מוסדרות ב"הסכם משולש" בין מינהל מקרקעי ישראל לבין הסוכנות היהודית לבין המושב.

הטעם השני, כי מתיישב, בר-רשות, רשאי להוריש את זכויותיו למי שיחפוץ, אלא אם כן הוגבלה האפשרות או נשללה בהסכם המסדיר את זכויותיו. נקודת מוצא זו, המושתתת גם על העיקרון בדבר כיבוד רצון המת, כפופה כאמור לבחינת השאלה האם האפשרות להורות למי יועברו הזכויות אחר הפטירה של המתיישב הוגבלה או נשללה בהסכם הרשיון.

הטעם השלישי, פרשנות ראויה של סעיף 20ה(1) ל"הסכם המשולש" וסעיף 114 לחוק הירושה מובילה למסקנה כי בר-רשות במשק רשאי לקבוע בצוואה את זהותו של יורש המשק ואותו יורש/זוכה על-פי הצוואה אינו חייב לפצות את היורשים על-פי דין, אם אלה לא נקבעו כיורשים על-פי הצוואה. וזאת, על-פי הנסיבות בהן מפנה "ההסכם המשולש" לסעיף 114 לחוק הירושה, קרי בעת פטירת חבר האגודה הוא לא הותיר אחריו בן/בת זוג והוא לא מינה בחייו "בן ממשיך" ולא ניתן להורות שהמשק ימסר ליותר מאדם אחד.

הטעם הרביעי, שיש להביא בחשבון את עמדת מינהל מקרקעי ישראל, הבעלים של המקרקעין ואת עמדת הסוכנות היהודית, שוכרת הקרקע {"ההסכם המשולש"}. גופים אלה, בעלי הזכויות בקרקע, הם שהקנו זכויות בר-רשות לאגודה והם שביקשו להסדיר בהסכם המשולש את אופן העברת הזכויות בפטירת חבר אגודה. לפרשנותם את הוראות ההסכם יש משקל נכבד. שני גופים אלה הביעו עמדתם כי בנסיבות המקרה, בהן הנתבע הוא הזוכה על-פי הצוואה, הרי שמכוח סעיף 114 לחוק הירושה וסעיף 20ה להסכם המשולש, הנתבע הוא היורש של המשק וזכאי להירשם כבעל הזכויות במשק.

משכך, אין מקום לתביעה לסילוק ידו של הנתבע מהמשק ואין מקום לחייבו בדמי שימוש ראויים לטובת הנתבעים.



8.7 העברת זכויות "בן ממשיך" בנחלה מאחות לאחיה
ב- תמ"ש (ראשל"צ) 11040-07 {א' נ' ש', פורסם באתר האינטרנט נבו (01.09.13)} מדובר בתביעה לפסק-דין הצהרתי במסגרתו התבקש בית-המשפט להצהיר שהתובע הינו חבר באגודה וזכאי להירשם במינהל, ובכל מרשם על-פי דין, כבעל הזכויות במשק החל מיום 02.07.00 בכפוף לזכותו של הנתבע להמשיך ולהתגורר בו כל ימי חייו ולצוות על הנתבע לפנות משטח המשק קראוון ולפנות את הטרקטור והכלים החקלאיים מביתו של התובע ומסביבתו.

התובע הינו בנו של נתבע 1 {להלן: "הנתבע", שניהם יחד יקראו להלן: "הצדדים"}. הנתבע 2 הינו מינהל מקרקעי ישראל {להלן: "המינהל"}. הנתבע 3 הינו מושב שהוא כפר שיתופי המאוגד כאגודה שיתופית {להלן: "המושב"}.

הנתבע, יחד עם אשתו הראשונה ז"ל, שהיתה אימו של התובע {להלן: "האם"}, קיבלו ביום 19.11.51 זכויות לרישום זכות חכירה בקרקע במשק בחלקים שווים, על-פי חוזה חכירה עם קק"ל. לא ניתן היה לרשום את זכויות החכירה מאחר שמדובר במקרקעין לא מוסדרים אך, קיים רישום במינהל כי הנתבע הוא בעל הזכויות. המדובר בזכויות של "בר-רשות".

בשנת 1987 נפטרה האם. האם הותירה צוואה, שניתן לה צו קיום על-ידי בית-המשפט המחוזי.

התובע פנה למינהל כדי לרשום את זכויותיו במשק בהתאם לצוואה ונמסר לו כי לא ניתן לעשות זאת, מאחר שמדובר בזכויות של בר-רשות, שאינן עוברות בירושה.
ביום 02.07.87 חתמו הנתבע ובתו {להלן: "הבת"} על הסכם. האב התחייב לתת ולהעביר את כל זכויותיו בנחלה לבתו. הבת התחייבה לשלם ולפרוע את הצ'קים שהתחייבה בהם על חשבון החובות הרובצים על הנחלה ולקבל על-שמה את כל זכויותיו של האב בנחלה.

האב יהא זכאי להתגורר ולנהל את הנחלה לקבל הכנסות הנחלה, לבנות מבנים ולעשות כפי שימצא לנכון, לשארית ימי חייו או כל עוד ירצה בכך. כל עוד האב מחזיק בנחלה לא תהיה הבת זכאית לכל תמורה שהיא בגין החזקתה והשימוש בה על-ידי האב.

ביום 06.12.93 הגיש הנתבע בקשה למושב ובה ביקש לקבל את בנו כחבר האגודה כ"בן ממשיך", ולפי צוואתה של אשתו המנוחה הנו בעל חצי המשק.

ביום 08.01.96 חתמו הנתבע והבת על הסכם לפיו הבת מעבירה את כל הזכויות במשק שרכשה מאביה לידי התובע, כאשר הנתבע מתחייב לערוך עם התובע הסכם נפרד ובו יעביר לו את כל זכויותיו במשק.

התובע טוען כי, במסגרת הסדר בין הנתבע לאשתו - האם, נעשה ביניהם הסכם בכתב-יד במסגרתו מחלה האם על חוב מזונות שחב לה הנתבע כנגד התחייבותו להכיר בבת כדור המשך באופן שתקבל את המשק בעתיד.

בשלב מאוחר יותר התברר, כי מאחר שבבעלות הבת היה בית אחר במושב, לא ניתן היה להכיר בה כ"דור המשך", והיא הסכימה להעביר את הזכות של "בן ממשיך" לתובע, שהוכר על-ידי הנתבעת 3 ביום 17.09.86 כדור המשך.

התובע טען, כי הנתבע לא היה רשאי לחזור בו מהתחייבותו להעברת זכויותיו במשק לידיו, ומשכך, גם האגודה לא היתה רשאית להיענות לבקשת הנתבע לביטול העברת הזכויות לאחר שאישרה את ההעברה.

הנתבע טען, כי מלכתחילה חשדו התובע ואחותו בקיומו של קשר רומנטי של הנתבע עוד לפני פטירת האם וחששו כי הוא יעביר את הזכויות בנחלה לצד ג'.

הנתבע לא התנגד, בעבר הרחוק, כי לאחר אריכות ימיו תעבורנה הזכויות בנחלה למי מילדיו, אך הוא ביקש להישאר עד למועד זה, בעל הזכויות היחידי בנחלה, הקובע היחידי בענייניה והנהנה היחידי מפירותיה. ואולם על-אף האמור לעיל אולץ הנתבע על-ידי ילדיו, בסחיטה ובאיומים לחתום על מסמכים שונים בניגוד לרצונו ולאינטרסים שלו. ולנוכח התנהלות ילדיו כלפיו, הוא חזר בו מההסכמה כי מי מילדיו יהיה "בן ממשיך" או מקבל הזכויות בנחלה, לא בחייו ולא לאחר אריכות ימיו.

הנתבע 2 {מינהל מקרקעי ישראל} טען כי, הוא אינו יכול לאשר העברת זכויות בנחלה במושב ללא אישור בכתב מאת המושב. אם ינתן אישור כזה או שיקבע על-ידי בית-המשפט כי על המושב להסכים להעברת הזכויות המבוקשות ו/או ייקבע לאור העובדות והמסמכים המובאים בכתב התביעה כי התובע זכאי להירשם כבעל הזכויות בנחלה בשלמותה, המינהל ימלא אחר פסק-הדין ובלבד שיפונה הקראוון המצוי בנחלה ויומצאו למינהל המסמכים והאישורים המקובלים להעברת זכויות לרבות אישורי מיסים.

הנתבעת 3 {כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ} טענה כי, אינה צד לסכסוך ותפעל על-פי הוראות בית-המשפט. בנוסף טענה כי, בחדילת האב מלהיות חבר באגודה, אין הבן יכול להיות אף הוא חבר באגודה. נתבעת 3 לא הסכימה שמי שאינו רשום כבעל הזכויות במשק יהיה חבר באגודה, ובעוד מי שרשום כבעל הזכויות במשק לא יהיה חבר באגודה.

בית-המשפט קבע כי, במישור היחסים המשפחתי, ההחלטה למנות את התובע כ"בן ממשיך" אינה החלטה של הנתבע בלבד, אלא ניתן לראותה כהחלטה משותפת של הנתבע ואשתו המנוחה. ההתחייבות החוזית אינה רק כלפי התובע אלא גם כלפי המנוחה. ואת ההתחייבות החוזית ביחס למנוחה לא ניתן לשנות.

הנתבע פעל מספר פעמים באופן שהצביע על רצונו להנחיל את מלוא זכויותיו במשק לילדיו. משהובהר לנתבע כי חבר באגודה צריך להיות בעל זכויות במשק חקלאי הודיע הנתבע למושב במכתב מיום 02.07.00 כי הוא מבקש לזמנו לישיבה כדי להעביר זכויותיו לתובע והוא מודע לכך שבסיום תהליך העברת הזכויות תפוג חברותו באגודה והוא מסכים לכך. אולם, מאחר שהתובע לא פעל להסדרת רישום זכויותיו כבר-רשות באמצעות רישום במינהל, לא נכנסה חברותו לתוקף. על-כן, מדובר בהתחייבות לתת מתנה.

בית-המשפט קבע כי, התובע הוכיח תביעתו. אשר-על-כן, הורה, כי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים הם בתוקף, והתובע מוכרז כ"בן ממשיך" ביחס לנחלה.

8.8 האם הסכמת ההורים ליתן לאחד מילדיהם רישיון מגורים נחשב כהסכמה למינוי האחרון כ"בן ממשיך" בנחלה?
ב- תמ"ש (יר') 14810-09 {ע' פ' נ' ע' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.06.13)} הוגשה תובענה ותובענה שכנגד. הנתבעים בתביעה הראשית והתובעים בתביעה שכנגד {להלן "האב","האם", "ההורים"} הינם בני-הרשות הרשומים במשק {להלן "המשק" ו/או "הנחלה"} והוריה של התובעת והנתבעת שכנגד 1 (להלן: "הבת").

התובע 2 הוא בעלה של הבת {להלן: "בעלה של הבת" ושניהם ביחד "הבת ובעלה" או "התובעים"}. להורים שלוש בנות נוספות לבת התובעת {להלן: "האחיות" ו/או "הבנות"}.

הנתבעים 5-3 בתביעה שכנגד הינם צדדים לחוזה שכירות {משבצת, תלת-צדדי, החוזה המשולש}{להלן: "האגודה", "הסוכנות", "המנהל" וכולם ביחד "המוסדות המיישבים"}.

הבת ובעלה טוענים כי מונו כ"בן ממשיך" למשק ועותרים לבית-המשפט כדי שיצהיר ויורה כדלקמן:

הבת ובעלה הינם בעלי הזכויות במשק ובכל הזכויות הנלוות למשק מתוקף מינויים כ"בן ממשיך", וכי לאחר מותם של הההורים ירשמו כבעלי הזכויות היחידים במשק. וזוהי התחייבות שלא ניתן לחזור ממנה. לטענתם, יש להורות כי הינם בעלי הזכויות הבלעדיים בבית שבו הם מתגוררים בתחומי המשק {להלן: " הבית השני"}. ובנוסף, ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם להעביר את הזכויות במשק לצד שלישי כלשהו ולבצע כל דיספוזיציה שהיא בזכויותיהם במשק.

לטענת ההורים, הינם מכחישים כי מינו את הבת ובעלה כבן ממשיך במשק מבקשים כי בית-המשפט ידחה התובענה. לטענתם, כל כוונתם הסתכמה במתן אפשרות מגורים לבת ולבעלה שסבלו ממצוקת דיור ולא התכוונו לקפח את בנותיהן הנוספות והם מבקשים לאחר 120 כי המשק יחולק בין הבנות. יש להורות על פינוי הבת ובעלה מן המשק לרבות פינויים וסילוק-ידם מבית המגורים בו הם מתגוררים ו/או מכל מבנה אחר במשק.

לחילופין, מבקשים ההורים לפסוק לבת ולבעל פיצוי בגין השקעותיהם בהתחשב בכל הנסיבות כולל מגורי החינם שלהם, התנהגותם כלפי התובעים, לרבות פעולותיהם הבלתי-חוקיות והכל לפי שיקול-דעת בית-המשפט ולחילופי חילופין להורות לנתבעים לפצל את בית המגורים בו הם מתגוררים ועל חשבונם מן הנחלה כעולה מהוראות הנוהל אגף חקלאי של מינהל מקרקעי ישראל.

המדינה התנגדה למתן הסעדים שנתבקשו על-ידי הבת ובעלה בנימוק שלא ניתן להצהיר כי התובעים הם בעלי הזכויות בנכס כאשר בעלי הזכויות הרשומים בנכס הם ההורים בחיים.

כמו-כן התנגדה המדינה להכרה בבת ובבעלה כבעלי הזכויות הבלעדיים בבית שבו הם מתגוררים היות וההורים הם בעלי הזכויות הרשומים. זאת לאור החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1 הקובעת בין היתר את מדיניות הקרקע החקלאית הקובעת שלא ניתן לפצל נחלה וכן נקבע הדבר בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 279.

ההורים חתמו על טופס הצהרה בו הצהירו כי בתם תהיה "בן ממשיך" בנחלה. בית-המשפט קבע כי, מקובלת עליו עמדת ההורים כי נוסח מסמך ההצהרה תמציתי ולקוני ואין בו התחייבות בלתי-חוזרת למינוי בן ממשיך, שהוא המסמך המכונן בהליך המינוי ולפיכך אין בו גמירות-דעת מספקת לצורך הענקת מתנה. יש לציין גם כי שמו של בעלה של הבת - התובע 2 אינו מופיע בו כלל.
יתרה-מזו, לא הוגש כל מסמך החתום על-ידי הבת ובעלה ובו הצהירו על נכונותם לקבל על עצמם להיות "בן ממשיך" בנחלה ובכך נגרע יסוד הקיבול הנדרש להתקשרות בחוזה מתנה מסוג זה.

כמו-כן, הבת ובעלה אינם חברי אגודה ואף לא פנו לוועד האגודה לקבלם כחברים באגודה.

ביום 23.07.97 נחתם הסכם בין המינהל, האב והמושב. אף-על-פי מסמך זה לא ניתן למצוא עיגון למינוי כ"בן ממשיך" שכן עצם בניית בית לתובעים אינו מעיד בהכרח על כוונה למנותם כבנים ממשיכים.

בית-המשפט קיבל את עמדת ההורים כי, אין אזכור המושג "בן ממשיך" בפניות המשפחה לרשויות כשלעצמו משום הקניית זכויות בן ממשיך לבת ובעלה ביהעדר ביטוי ברור לכך במסמכים מפורשים. יתרה-מזו, מקובלת עליו עמדת האב כי, ניתן ללמוד על גמירות-דעתם של ההורים לחלק את הנחלה או שוויה בין הבנות ולא כי הבת ובעלה יהיו "בן ממשיך".

בית-המשפט קבע כי, הבת ובעלה לא הרימו את נטל ההוכחה והשכנוע להראות כי מונו כ-"בן ממשיך" ואין מנוס מדחיית התובענה העיקרית על כל ראשיה.

בתביעה שכנגד טענים ההורים כי לאור מערכת היחסים העכורה שנכפתה עליהם בעל-כורחם ושלא בטובתם ומאחר שהבית בו מתגוררים התובעים שייך להם עומדת להם הזכות לבקש את סילוק-ידם המיידי ככל האפשר של הבת ובעלה מתחומי הנחלה שכן החיים במחיצתם של האחרונים הפכו למעמסה נפשית כבדה מנשוא עד כדי סבל יום יומי.

בית-המשפט קבע כי, לאחר שנדחתה התביעה העיקרית מקובלת עליו עמדת ההורים כי זכותם לבטל את רישיון המגורים שניתן לבת ולדרוש סילוק-ידם של הבת ובעלה מן המשק בכפוף לכך שהאחרונים יפוצו על הוצאותיהם והשקעותיהם, מאחר שהנכס יעבור לרשות ההורים.

בית-המשפט נעתר לבקשה והורה כמבוקש כי הבת ובעלה יפנו את הבית ויסלקו את ידם מן המשק בכפוף לכך שההורים ישלמו להם פיצויים עבור השקעתם בו.

8.9 למי וכיצד תועברנה הזכויות במשק לאחר מות ההורים שהיו בעלי הזכויות?
ב- תמ"ש (טב') 30318-02-10 {ג.י נ' נ.י, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.13)} הוריהם של התובע והנתבעים 2-1 היו בעלי זכויות מסוג בר-רשות במשק חקלאי. ההורים נפטרו וכעת חלוקים ילדיהם בשאלה למי וכיצד תועברנה זכויותיהם במשק: האם לתובע שגר בנחלת ההורים במושב הטוען שהוא "בן ממשיך" או "הבן שמסוגל לקיים את המשק"? או האם לצד ג' כמצוות ההורים בצוואותיהם?

בית-המשפט קבע כי, בירור המחלוקת מצריך למעשה דיון ופרשנות של שני מסמכים עיקריים: האחד, החוזה הדו-צדדי בין המינהל לבין האגודה הקובע את אופן העברת הזכויות במשק במקרה של פטירת ההורים ובו מספר חלופות, ללא היררכיה ברורה. השני, הוא צוואת אמם המנוחה של הצדדים הקובעת כי על המשק להימכר ועל תמורת הפדיון להתחלק בין שלוש ילדיה בחלקים שווים.

התובע הינו בנם הבכור של המנוחים והוא אחיהם של הנתבעים 2-1. ההורים המנוחים קיבלו בחייהם זכויות מסוג "בר-רשות" במשק.

זכויותיהם של ההורים בנחלה הוסדרו תחילה מכוח "חוזה משולש" שנכרת בשעתו בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית של המושב.

ביום 20.10.78 ערכו ההורים המנוחים מסמך ובו רשמו, כי הם "מעוניינים למנות את בננו ג.י. כבן ממשיך במשקנו". מדובר במסמך בכתב יד שלא אושר בידי עורך-דין ואינו רשום כהתחייבות בלתי-חוזרת לפי הנוסח שהונהג בשעתו על-ידי הסוכנות היהודית. ולאחר-מכן, פנו לאגודה וביקשו לאשר את בנם כ"בן ממשיך".

ביום 21.05.81 אישרה הסוכנות היהודית, כי מינויו של התובע "כבן ממשיך" אושר בכפוף להמצאת אישורים שונים. התובע הוכיח, כי המציא חלק מהאישורים האמורים לסוכנות, ברם מסיבות לא ידועות טענה הסוכנות, כי הרישום לא הושלם ולא נרשם בפנקסיה.

למותר לציין, כי שני ההורים הותירו צוואות הדדיות בהן התעלמו לחלוטין מסוגיית מינויו של בנם "כבן ממשיך" וקבעו, כי לאחר מותם, תימכר הנחלה ותמורת המכירה הכספית תחולק בין שלוש ילדיהם בחלקים שווים.

התובע טען כי כל הזכויות בנחלה הוקנו לו והן שלו ולא של הוריו יותר. על-פי טענתו, הוריו מינו אותו "כבן ממשיך" והוא הוכר ככזה. לשיטתו, הואיל ולאחיו {נתבע 1} יש זכויות בנחלה אחרת, הרי שהוא מנוע מלקבל זכויות בנחלה.
הנתבעים טענו, כי יש לבצע את רצונם האחרון של ההורים המנוחים ולחלק שווי נחלה בין שלוש האחים בחלקים שווים. לשיטתם, נסיונו התובע להכיר בו כ"בן ממשיך", מהווה לעג לרצונם האחרון של ההורים ואף מהווה שימוש לרעה במסמכים שחתמו עליהם ההורים למטרה אחת בלבד והיא מתן אפשרות לתובע לבנות בית משלו בנחלה. הנתבעים התנגדו איפוא נחרצות להכרזה על התובע כ"בן ממשיך".

הסוכנות היהודית טענה, כי איננה מטפלת בזכויות חברי המושב הנדון עוד מאז שנות השמונים המוקדמות של המאה הקודמת. כן צויין, כי על-פי רישומי הסוכנות, הזכויות במשק רשומות על-שם המנוחים בלבד. הסוכנות הודתה כי בשנת 1981 החל הליך למינוי "בן ממשיך", ברם הליך זה לא הסתיים ברישום מסיבות שאינן ידועות לסוכנות.

בכתב הגנתו ציין המינהל, כי על-פי רישומיו הזכויות במשק רשומות על-שם המנוחים בלבד וכי אין כל רישום בדבר התחייבות ל"בן ממשיך".

בית-המשפט קבע, כי הזכויות במשק תועברנה על-שם התובע, וקבע מנגנון פיצוי/תשלום לאחיו הלוקח בחשבון עובדת החזקתו הבלעדית במגרש על הבית שהקים עליו וכן תשלומים שנשא בהם בגין המשק.

8.10 האם ניתן לרשום זכות "בן ממשיך" שלא אושר בחיי בר-הרשות אלא לאחר פטירתו?
ב- תמ"ש (יר') 45266-03-11 {מ.ז נ' מ.א.ז, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.03.13)} נדונה תביעה שעניינה קביעת "בן ממשיך", בנחלה {להלן גם: "הנחלה" או "החלקה" או "המשק"}.
אב המשפחה המנוח ואשתו המנוחה חתמו על "כתב התחייבות" מול הסוכנות היהודית המצהיר על זכויותיהם כבני-רשות בנחלה. הסוכנות אישרה תוכנית בניה עבור יחידת מגורים בנחלה על-שם המנוח.

לאחר פטירת אב המשפחה, עברו הזכויות בנחלה בשלמות, מכוח הסכמי ההרשאה וחוזי המשבצת, לידי המנוחה.

בשנת 2003, נחתם הסכם "בן ממשיך" בין המנוחה לתובעים 2-1, לרבות "הצהרות והתחייבות המתיישבים" והצהרת והתחייבות ה"בן הממשיך".

בישיבת ועד ההנהלה של האגודה, החליטה האגודה לקבל את התובעים כ"בן ממשיך" בנחלה. הבקשה אושרה תוך ביטול החלטה קודמת, אשר קיבלה את הנתבע 2 כ"בן ממשיך" במושב.

לאחר פטירת המנוחה, פנו התובעים 2-1 לנציגת הנתבעת 5 בבקשה לרשום את התובעים 2-1 כ"בן ממשיך". בתשובת נציגת הנתבעת 5, נטען על-ידי הנתבעת 5 כי הסכם המינוי לא הועבר לאישור הנתבעת 5, ומשכך לא ניתן לרשום את התובעים 2-1 כ"בן ממשיך" ומכאן תביעתם.

לטענת התובעים 2-1, בשנת 1995 מינתה המנוחה את הנתבע 2 כ"בן ממשיך" בנחלה. בשנת 2003 כשהחליט הנתבע 2 כי אינו מעוניין להמשיך לגור במושב, בוטל מינויו והוא מכר את הדירה שבנה בנחלה, לתובעים. התובעים השקיעו כספים רבים בנחלה על סמך הבטחת האם למנותם כ"בן ממשיך".

מנגד, טוענים הנתבעים 4-1 כי לא היתה בכוונת המנוחה למנות את התובעים כ"בן ממשיך" בנחלה. לטענתם, ניתן ללמוד על היעדר הרצון של המנוחה למנות את התובעים 4-1, מן העובדה כי המינוי לא נרשם הלכה למעשה בסוכנות היהודית לארץ ישראל ובמינהל מקרקעי ישראל.

עמדת הסוכנות היהודית לארץ ישראל ומינהל מקרקעי ישראל {להלן גם: "נתבעת 5"/"הסוכנות" ו"נתבע 6"/"המינהל"}, היתה, כי מעת שלא נרשם המינוי עובר לפטירת המנוחה, אין מינוי של "בן ממשיך" ולא ניתן לרשום את המינוי כעת לאחר הפטירה.

הנתבעים 3-1 מכחישים את הטענה כי הנתבע 2 מונה אי-פעם כ"בן ממשיך" בנחלה. לטענתם, כדי להירשם כ"בן ממשיך" יש להירשם בסוכנות ובמינהל, וזאת לא עשו. לטענתם, האם אכן חתמה לנתבע 2 על טפסי מינוי ל"בן ממשיך", אך זאת כדי לאפשר לו לקחת משכנתא ולבנות בית נוסף בנחלה. האם נמנעה, לטענתם, מהעברת המסמכים הנדרשים לסוכנות כדי שלא ירשם "בן ממשיך" לאחר פטירתה, וכך היה גם עם התובעים. לטענתם, האם רצתה כי כל ילדיה ירשו אותה, וכי כל הבנים יוכלו להמשיך להתגורר בנחלה גם לאחר פטירתה.

הנתבע 2 אכן מכר לתובעים דירה בנחלה, אך אין בהסכם כל אזכור למכירת זכות המינוי של ה"בן הממשיך". הנתבע 2 מכר את הזכויות בדירה, הא ותו לא.

בנוסף, טענו הנתבעים כי הם מתנגדים לסילוק הנתבעים 4,3,1 מן הנחלה. הנתבע 2 אשר אינו מתגורר בנחלה, נתן הסכמתו להסתלק מן העזבון בתנאי שהתובעים יתחייבו כי הנתבעים 4-3 לא יפונו מן הנחלה והתובעים ידאגו להם להמשך מגוריהם חינם בנכס לכל ימי חייהם וחיי ילדיהם ונשותיהם. לטענתם, מינוי ה"בן הממשיך" לא אושר עובר לפטירת המנוחה, ולכן אין לו כל נפקות. לגרסתם, לא ניתן לאשר את המינוי רטרואקטיבית אם לא אושר המינוי בחיי המנוחה.

הסוכנות היהודית טענה כי, עד לפניית התובעים לנתבעת 5, לא הובאו בפניה המסמכים בעניין מינוי התובעים כ"בן ממשיך" במשק. הסוכנות לא ידעה על בניית הבית בנחלה או על עסקת המקרקעין בה התחייבה המנוחה כלפי התובעים. הנתבעת 5 מתנגדת לעסקה זו. מינוי "בן ממשיך" תקף רק אם אושר על-ידי הסוכנות ועל-כן כל המסמכים שהיו בידי התובעים, אינם מחייבים את הסוכנות ואינם מהווים מינוי "בן ממשיך".

בכתב הגנתו טען המינהל כי אין לו עמדה בסכסוך שבין הצדדים, כל עוד לא תפוצל הנחלה. המינהל אינו מכריע במחלוקות פנימיות ומשמש אך כגוף המנהל את הרישום בהתאם להודעת הסוכנות והמסמכים אשר מוצגים בפניו.

לטענת המינהל, לפי שרישום ה"בן הממשיך" לא נעשה בחיי בר-הרשות, קרי המנוחה, לא ניתן, בדיעבד, לרשום "בן ממשיך". זכויות בר-הרשות אינן חלק מעזבונו של בר-הרשות, במקרה של פטירה הזכויות עוברות לבן/בת הזוג של המנוח/ה. בהיעדר בן/בת זוג מועברות לבן ממשיך שנקבע על-ידי ההורה ואושר על-ידי הסוכנות והמינהל.

לאור כל האמור מבקש המינהל כי בית-המשפט ידחה את התביעה ויקבע מיהו הבן שיקבל הזכויות בנחלה, או החלטה על מכירת הנחלה לצד ג', בכפוף לאישור המינהל.

בית-המשפט קיבל את תביעת התובעים ובהתאם לכך קבע כי התובעים זכאים להירשם כבעלי זכויות במשק. הסוכנות והמינהל ירשמו את התובעים כבעלי הזכויות בנחלה וזאת בכפוף לנהליהם. הנתבע 1 יסלק ידו מן הנחלה.

8.11 האם נתבע רשאי לבטל מינוי "בן ממשיך"?
ב- תמ"ש (טב') 34019-05-10 {פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.12)} התובע מספר 1 הוא בנם של נתבע מספר 1 ונתבעת מספר 2. תובעת מספר 2 היא אשתו של התובע מספר 1. {להלן: "תובעים" "נתבעת" "נתבע"). הנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי זכות בר-רשות בנחלה.

בתביעה זו עותרים התובעים למתן פסק-דין המצהיר, כי הם "בן ממשיך" בנחלה. נתבעת מספר 2 מסכימה לתביעה, ואילו נתבע מספר 1 מתנגד.

יחסיהם של בני הזוג, הנתבעים 1 ו- 2, היו מורכבים, רוויי סכסוכים. מאז אחד ממקרי האלימות הורחק הנתבע 1 מתחום הנחלה. הוא אינו מתגורר עוד בנחלה, וגם דוחה כל ניסיון שנעשה על-ידי התובע 1 למצוא פתרון שיביא לחזרתו לתחום הנחלה.

התובעים פנו לוועד המושב בבקשה להכיר בהם כ"בן ממשיך" ולקבלם לחברות באגודה. ועד ההנהלה של האגודה קיבל החלטה לפיה התובעים הם "בן ממשיך" בהסכמת ההורים. ההליך למינויים לא הושלם ברישום אצל הגורמים המיישבים והמוסמכים, בסוכנות ובמינהל.

על רקע הסכסוכים פנה הנתבע 1 למזכירות האגודה, והודיע כי אינו מעוניין שבנו התובע יהיה "בן ממשיך" בנחלה, ועל-כן אם קיימות לתובע זכויות כ"בן ממשיך", הוא מבקש לבטלן.
נתבעים 1 ו- 2 אינם חלוקים, כי עם שחרורו של התובע 1 מהשירות הצבאי - הוא חזר לנחלה, עבד בה, ובעצם ניהל אותה. בשנת 1997 חלה הנתבע 1, ונטען כי מי שטיפל פיזית בו וכן הוציא את כל ההוצאות הנחוצות לטיפול הרפואי הוא התובע 1. בשנת 1998 נישאו התובעים 1 ו- 2, עברו להתגורר בתחילה בקראוון שהוצב בתחום הנחלה, ובהמשך בנו את בית מגוריהם על הנחלה. במקביל, נשאו שני התובעים בכל הוצאותיהם של ההורים, הנתבעים 1 ו- 2.


לטענת התובעים, ההורים - הנתבעים 1 ו- 2, מינו אותם כ"בן ממשיך" ואף הודיעו על מינוי זה בכתב לאגודה. האגודה עדיין נוהגת בהם כ"בן ממשיך" כל השנים. על בסיס זה אף קיבלה אותם לחברות. בהתבסס על עובדה זו, הם בנו את ביתם בנחלה, הוציאו מאות אלפי שקלים לפירעון חובות שרבצו על הנחלה, ופרנסו את הנתבעים-ההורים.

הנתבע 1 מתנגד לתביעה וטען, כי מעולם לא מינה איש מן התובעים כ"בן ממשיך" והוא אינו מסכים לרישומם ככאלה. לטענתו, תביעה זו אינה אלא חלק ממסע שיטתי אותו מנהלת הנתבעת 2 - אשתו, נגדו כחלק מהליך גירושין, תוך שהיא רותמת את התובעים להשגת מטרותיה.

בנוסף, טען הנתבע 1 כי, בשנת 1997 עת מצבו הבריאותי התדרדר, ניצל התובע 1 את מצבו והשתלט על הנחלה ללא הסכמתו תוך שעשה בה כבשלו.

הנתבעת 2, אימו של התובע כאמור, מודה כי אכן היא והנתבע 1 מינו את התובעים כ"בן ממשיך" בנחלה, הודיעו זאת לאגודה, חתמו על פרוטוקול אישור קבלתם של התובעים לחברות בפני ועד האגודה וכן חתמו על אישור לקבלת משכנתא שנלקחה על-ידי התובעים לצורך בניית ביתם על הנחלה. היא מצטרפת לתביעת התובעים למתן פסק-דין המצהיר על מינויים כ"בן ממשיך".

המינהל ציין בכתב הגנתו, כי הוא מותיר לשיקול-דעתו של בית-המשפט את מתן הסעדים המבוקשים בתובענות. כמו-כן אישר כי ברישומיו לא קיים מינוי "בן ממשיך".

הסוכנות הבהירה, כי אינה נוקטת עמדה ביחס למחלוקת שבין הצדדים. יחד-עם-זאת, בא-כוחה ציין בכתב הגנתו כי על-פי הרישומים שבידיו, הנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי הזכויות בנחלה וכי לא נרשם "בן ממשיך".

האגודה הודיעה כי תכבד כל הכרעה, וכי על-פי רישומיה בעל הזכויות הרשום היום בספרי האגודה הינו הנתבע 1 בלבד, כי התובעים לא התקבלו לחברות באגודה מעולם, כי איננה יודעת מי בנה את הבית בנחלה, וכי לכל היותר הכירה בהצהרת הנתבעים 1 ו- 2 שהתובעים הינם בנים ממשיכים על-סמך הצהרת הנתבע 1.

בית-המשפט קבע כי, התובעים אכן נקבעו כ"בן ממשיך" על-ידי הנתבעים 1 ו- 2, הם אושרו ככאלה על-ידי האגודה ואף, שינו מצבם בהסתמך על מינויים כ"בן ממשיך". לאחר שניתנה להם התחייבות הם השקיעו כספים לבניית בית מגוריהם בנחלה, שם נולדו ילדיהם. התובע השקיע את כל מרצו והונו בנחלה ובפיתוחה.

בית-המשפט קבע כי, אף לו היו מתקבלות טענות האב כי הוכחה התנהגות מחפירה עדיין לא היה בכך כדי להצדיק ביטול המינוי של התובע שעה שזה שינה מצבו לרעה בהסתמך על המינוי. נוסף על-כך, לא הוכחה הרעה כלל במצבו של הנתבע 1, הוכח שהתובעים הציעו לנתבע 1 פתרונות מגורים, הם המשיכו לשאת באופן ישיר בהוצאותיו של הנתבע 1 גם לאחר שיצא מהנחלה. הם הפסיקו לעשות כן רק לאחר שהנתבע 1 עמד על-כך שהוא מבקש לבטל את מעמדם כ"בן ממשיך". יתר-על-כן, התובע הצהיר בפני בית-המשפט כי ימשיך וישא בכל צרכיו של אביו, כפי שעשה, ועל-כן, גם בעילה זו שנטענה על-ידי הנתבע 1 בית-המשפט לא התיר חזרה מהתחייבותו למינוי התובע כ"בן ממשיך".

8.12 בידי מי האחריות לבצע את הליך הרישום בפועל של "בן ממשיך"?
ב- תמ"ש (טב') 34371-08-11 {א.א נ' ש.א, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.12)} נדונה תביעה להצהיר על התובע "כבן ממשיך" במשק מתוקף הסכם שנחתם בינו לבין הוריו ולהורות לוועד האגודה של המושב, הסוכנות והמינהל להשלים הליכי רישומו ככזה. אמו של התובע, היא הנתבעת 1, מתנגדת לתביעה מכל וכל, טוענת שההסכם בוטל שבועות ספורים לאחר שנכרת, וכי המינוי כלל לא החל בתהליכי רישום ועל-כן רשאית היא לעשות כרצונה בנחלה, לרבות מינוי בן אחר {הנתבע 2} "כבן ממשיך".

התובע הינו אחד משמונת ילדי הנתבעת 1 ובעלה המנוח. הנתבעת 1 הינה בעלת זכויות "בר-הרשות" במשק. הנתבע 2 הינו אחיו של התובע ובן נוסף של הנתבעת.

הנתבע 3 הינו ועד האגודה השיתופית של המושב. האגודה הינה ברת-רשות וצד להסכמים ביחס למקרקעי המשבצת והיא מאגדת את חברי המושב.

הנתבע 4 הינו מינהל מקרקעי ישראל והוא מנהל את קרקעות המושב וקובע הכללים לרישום והעברת הזכויות של החברים {בחיים ובפטירה}.

הנתבעת 5 הינה הסוכנות היהודית שהינה הגוף המיישב השוכר את הקרקע מהמינהל על-פי חוזה שכירות {הסכם משבצת} שאמור להתחדש מדי שלוש שנים.

האם ובעלה המנוח {להלן : "המנוח" ויחדיו "ההורים"} קיבלו זכויות שימוש {בר-רשות} והחזקה {מתחדשות} במשק חקלאי. זכויותיהם אלו של ההורים נרשמו בחלקים שווים בפנקסי האגודה, הסוכנות והמינהל.

ההורים ביקשו למנות את התובע כ"בן ממשיך" עוד בשנת 1999, ולשם כך חתמו על כתב מינוי והצהרה של "בן ממשיך", אך ההליך לא קרם עור וגידים ולא הושלם ברישום אצל הגורמים המיישבים והמוסמכים. התובענה הנוכחית עוסקת במינוי מאוחר יותר ולא במינוי משנת 1999 שתוקפו אינו עומד על הפרק עוד.

הנתבעים 5-3 לא מתנגדים לרשום את התובע כ"בן ממשיך" במידה וינתן פסק-דין הצהרתי בעניין זה על-ידי בית-המשפט.

האם טענה, כי היא והאב הודיעו בעל-פה לתובע על-כך שהחליטו לחזור בהם מהמינוי ועובדה שהתובע לא פעל מעולם להשלמת המינוי ברישום באגודה ובסוכנות והמתין 7 שנים עם הגשת התביעה, דבר המעיד על מספר כשלים מצידו. בנוסף, טענה האם כי, מיד לאחר החתימה על ההסכם הבינו היא ובעלה, כי טעו בכך שחתמו וכי התובע אינו מתכוון כלל לסייע להם ולכן פעלו לביטול המינוי מול האגודה והסוכנות.

התובע טען, כי ההורים השקיטו אותו והודיעו לו שאין לו מה למהר עם הליכי הרישום ומעולם לא הודיעו לו שבכוונתם לחזור בהם מהמינוי. עוד הוא טען, כי אינו מעורה בהליכים של קבלתו כחבר באגודה וגם בהסכם למינויו לא נקבעה תקופת זמן שבמהלכה עליו לפעול להתקבל כחבר בוועד ובכך לקדם המינוי. התובע טען, כי בא-כוח האגודה לא הסביר לו שעליו האחריות לפעול לרישום המינוי באגודה ובסוכנות.

בית-המשפט קבע כי, התובע הוכיח תביעתו וכי הוא רשאי לקבל הסעד שעתר לו במקור בתביעה זו. כלומר, ניתן פסק-דין המצהיר, כי "ההסכם למינוי בן ממשיך" החתום על-ידי התובע והוריו שריר וקיים וכך גם כל המסמכים שמכוחו. גם אם שמרו להם ההורים על זכותם לחזור בהם מההתחייבות, הרי שלאור ההסתמכות של התובע, הם לא היו רשאים לחזור בהם.

התובע שינה מסלול חייו בעקבות פניית הוריו שיהיה בן ממשיך, כאשר השינוי החל במסגרת "המינוי הראשון" משנת 1999 - מינוי שאף הוא לא הושלם ברישום. המינוי משנת 2004 הינו המשך טבעי של הראשון ודי בכך שבעקבותיו, נותר התובע במושב ובמשק, התגורר בסמוך להוריו, טיפל במשק ובצרכי ההורים {ולא עבר לארה"ב כיתר אחיו}, כדי ללמד על הסתמכות על ההתחייבות למנותו "כבן ממשיך".

יתרה-מכך, האם לא הודיעה מפורשות בכתב לבנה על ביטול המנוי ולא כיתבה אותו כנמען במכתב שהעבירה לאגודה ולסוכנות וככל הנראה זאת לא בכדי.

בית-המשפט דחה את כל טענותיה של האם בדבר התנהגות מחפירה מצידו של התובע כלפיה או כלפי האב. לפיכך, על התובע לפעול בהקדם בהתאם להוראות ההסכם, ולדאוג לקיום קבלתו כחבר בןועד האגודה.

יתר-על-כן, אין בפסק-הדין כי לחסום דרכם של הצדדים לגבש הסכמה בדבר פיצול הנחלה או למנוע מהאם להשכיר את זכויותיה בנחלה כדי לממן שהייה בבית אבות ו/או לצורך אישי חיוני אחר.

8.13 זכויות "בן ממשיך" וסילוק יד במקרקעין
ב- תמ"ש (כ"ס) 34479-11-09 {ג. ד נ' נ. ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.12)} נדונה בקשתו של התובע לסלק את ידם של הנתבעים, אָחִיו ובני משפחתו, מהמשק במושב.

התובע, הינו בעל זכויות בר-רשות במשק הרשומות במינהל מקרקעי ישראל, לאחר שקיבלן במתנה מאמו.

הנתבע 1 {להלן: "הנתבע"} הינו אָחִיו של התובע, הנתבעת 2 הינה אשתו של הנתבע {להלן: "הנתבעת"}, ואילו הנתבעים 3-4 הינם ילדיהם הבגירים הגרים עימם יחדיו בבית המגורים הנמצא במשק.

הזכויות במשק היו שייכות במקורן להורי התובע והנתבע. בשנת 1984 הלך אביהם של האחים לבית עולמו ואימם הפכה לבעלת הזכויות במשק.

לטענת התובע, הנתבעים הגיעו למשק, במהלך שנת 2004, אחר שמצבם הכלכלי התדרדר והיה בכי רע. מתוך שכך ועל-מנת לחסוך בהוצאותיהם הם עזבו את הבית בו התגוררו בשכירות במושב ועברו לדור יחד עם האם בבית המגורים במשק. לטענת התובע, אין זו הפעם הראשונה בה חזר הנתבע עם משפחתו להתגורר במשק, למעשה כך נהג לעשות כל אימת שנקלע לקשיים כלכליים.
התובע טען גם כי, ראה בעין יפה את מגורי אחיו ומשפחתו יחד עם אימו והשגחתם עליה, כיוון שכך, ועל-אף שבין לבין העבירה האם לידיו את הזכויות במשק במתנה, הוא לא ביקש את סילוק ידם מהמשק והעדיף את נוכחותם במשק תוך כדי טיפול באם הקשישה.

אלא, שלטענת התובע במהלך שהייתם במשק החלו הנתבעים לנהוג בבית מנהג בעלים ולבצע בו עבודות בניה בניגוד להסכמתו ומבלי שקיבלו את רשותו.

יותר מכך, לטענת התובע, החלו הנתבעים להציק לאֵם הקשישה ולרדת לחייה עד אשר היא נאלצה להגיש כנגדם תלונות שונות בגין הטרדה ואיומים. לבסוף, כאשר כלו כל הקיצין והצדדים לא יכלו עוד לדור יחדיו, נאלצה האם לעזוב את ביתה שלה ולעבור להתגורר במחיצתו מחוץ למשק.

הנתבעים טענו כי, הם מודים כי זו לא פעם ראשונה בה חזרו להתגורר במשק, אלא, שלטענתם בשנת 1987 התבקש הנתבע על-ידי אימו לעזור לה בעיבוד המשק, אשר היה שרוי אותה עת בחובות רבים. כיוון שכך עזבו הנתבע ומשפחתו את המשק אשר היה בבעלותם במושב ועברו להתגורר יחד עם האֵם.

אותה עת אף פנתה האֵם למזכירות המושב לצורך רישומו של הנתבע כבן ממשיך. אלא, שמערכת היחסים בין הנתבעים לבין האם והתובע השתבשה עד אשר לא יכלו עוד הנתבעים לדור עימם בכפיפה אחת והם עזבו את המשק ושכרו למגוריהם בית פרטי במושב. אך, כעבור כחמש שנים, במהלכן חל נתק מוחלט בין הנתבעים ובין התובע והאֵם, הופיע התובע בבית הנתבעים וביקש להתפייס עימם. במהלך אותו מפגש הבהיר התובע לנתבעים כי האֵם מעוניינת שהם יחזרו למשק, יתגוררו עימה ויסעדו אותה, ובתמורה יקבלו הנתבעים את הזכויות בבית הבנוי על המשק והחצר הצמודה לו ואילו התובע עצמו יקבל את יתרת המשק.

בית-המשפט השתכנע כי, חזרתם של הנתבעים למשק נעשתה לבקשתם של התובע ואימו כנגד הבטחתה של האֵם כי יוכלו להישאר בבית ולהתגורר בו לאורך זמן ואף יקבלו את זכויות בר-הרשות בבית ככל שהדבר יתאפשר מבחינה מינהלית וניתן יהא לפצלו מהמשק, ואף זאת כתנאי וכנגד להשגחתם וטיפולם בה.

מהסכמות הצדדים, בין אם נעשו בעל-פה ובין אם על דרך ההתנהגות, ניתן ללמוד על הסכמה לאפשר לנתבעים, לכל הפחות, מגורים במשק למותר חייהם ואולם זאת בתנאי מפורש וברור שיטפלו באֵם וידאגו לכל צרכיה. מכאן, הרי שהמתנה שהובטחה לנתבעים טרם הושלמה. אך, לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנה, ניתן לאפשר לאֵם את חזרתה מהתחייבותה לנתבע, מכיוון שחלה הרעה במצבה הכלכלי עקב עזיבתה את ביתה שלה.

בית-המשפט הורה על סילוק ידם של הנתבעים מהבית כנגד פיצוי כספי העולה כדי שווים של דמי שכירות ראויים למשך 7 שנים בבית זה, אשר אינו כולל את השימוש בחדר שיועד לשימושה של האֵם, כאשר הם מהוונים למועד התשלום.

הנתבעים יפנו את המשק לאחר הפקדת הסך האמור בנאמנות בידי בא-כוח התובע. סכום הפיצוי יועבר לידי הנתבעים אך ורק לאחר פינוי המשק בפועל מכל אדם וחפץ.

8.14 משלא מונה "בן ממשיך", יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה
ת"ע (ראשל"צ) 16204-11-10 {מ.י נ' ח.א, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.12)} נדונה בקשה לסילוק על-הסף של תביעה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי התובעים הם בעלי הזכות במשק וכי מי מהם על-פי החלטתם ירשם כבן המסוגל לקיים את המשק והוא יפצה את שאר התובעים. לחילופין, להורות שהמשק יימכר ותמורתו תחולק בין כל התובעים בחלקים.

המנוחים רשומים כבעלי הזכויות בנחלה, כבני-רשות, מתוקף הסכם תלת-צדדי שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל {להלן: "המינהל"}, הסוכנות היהודית {להלן: "הסוכנות"} והמושב {להלן: "האגודה"}.

בתיק המינהל פנייה מהסוכנות לרישום הנחלה על-שם הנתבע 3 ואשתו על-פי תצהירי מתנה ללא תמורה על פיהם העביר המנוח את הנחלה אליהם במתנה ועל-פי ייפוי-כוח בלתי-חוזר.

הנתבע 3 התקבל על-ידי אסיפת האגודה כחבר במושב במשק. מועמדותו כמו גם הבקשה להעברת הזכויות בנחלה מהמנוח אליו, אושרה על-ידי הסוכנות.

התובעים מבקשים לקבוע כי הם בעלי הזכויות בנחלה. הבקשה לסילוק על-הסף הוגשה על-ידי הנתבע 3 ועל-ידי האגודה.

הנתבע 3 טען כי, המנוחה, אמם של התובעים, נפטרה לפני המנוח לפיכך, אין למשיבים כל מעמד חוקי או משפטי ביחס לעזבונו של המנוח שכן הזכויות שהיו לה כבת-רשות הועברו עם מותה למנוח. בין המשיבים לבין המנוח אין כל קשר. המשיבים מעולם לא אומצו על-ידי המנוח, לא גדלו אצלו ולא התגוררו עמו. נקבע בפסיקה כי אימוץ בפועל איננו מקנה זכות ירושה על-פי דין.

הנתבע 3 הוא היחיד שדאג למנוח לאורך כל השנים. בשנת 1998, המנוח העביר {עוד בחייו} לנתבע 3 את הזכויות במשק. הנתבע 3 הוא היחיד שעבד בנחלה והשקיע בה מהונו, בנה בה את ביתו, מבלי לקבל תמורה.

הנתבעים 2 ו- 4 {הסכונות והאגודה/המושב} טענו כי, המשיבים בחרו שלא להצטרף אל התביעות למתן צווי ירושה ולאחר שהצווים ניתנו בחרו לבטל את פסק-הדין שלא בדרך של ערעור, אלא על-ידי הגשת התביעה דנן. התובעים אינם יורשיו של המנוח. המשיבים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט תוך ניסיון ליטול מהנתבע 3, המתגורר במשק משנת 1998, את זכויותיו מבלי שיש להם כל מעמד בתביעה זו.

ביום 27.03.93 נתקבלה החלטה על-ידי האגודה לאשר לנתבע 3 ורעייתו לקבל את הזכויות במשק. אביהם של התובעים נכח באסיפה ואף הצביע בעד רישומם של הנתבע 3 ורעייתו כחברים באגודה. המנוח העביר את זכויותיו במשק לנתבע 3 בשנת 1998, באמצעות מסמכי העברה שנערכו ונחתמו בפני עורך-דין. זכויות אלה אושרו במלואם באגודה ובסוכנות, אולם העברה לא הסתיימה במינהל. אין באי-השלמת הרישום במינהל כדי לפגוע בהתחייבויות הפנימיות שבין המנוח לנתבע 3. עד להגשת תביעה זו המשיבים לא ערערו על זכויותיו של הנתבע 3 במשק ולא טענו לזכויות כלשהן.

המינהל טען כי, בהתאם למסמכים המצויים בתיק המינהל הזכויות במשק עדיין רשומות על-שם האם והמנוח ז"ל. מאחר שההורים לא מינו "בן ממשיך", הרי במידה ובית-המשפט יקבע כי אין להעביר את הזכויות במשק לנתבע 3 ורעייתו על-פי תצהירי המתנה אזי, הזכויות תועברנה בהתאם לאמור בסעיף 114 לחוק הירושה, היינו ליורש המוכן והמסוגל לקיים את המשק.

המשיבים טענו כי, לאחר נישואי אמם, אימץ המנוח את התובעת 1 ואת אביהם בפועל, אך הרישום לא נרשם כדין. התובעת 1 ואביהם סייעו למנוח ולאם בכל עבודות המשק, גם לאחר שעזבו את בית המגורים.

הנתבע 3 פלש למשק שלא כדין, והוא מסרב להתפנות ממנו. זכויות האם והמנוח במשק הם של בר-רשות ועל-פי סעיף 20 להסכם המשולש אינם ניתנות להורשה ומשלא מונה "בן ממשיך", יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בס' 114 לחוק הירושה. גם אם יתברר כי הנתבע 3 השקיע כספים בבניית בית, הרי שאין בכך להפקיע את זכותם של המשיבים בכל המשק. הבית מהווה רק חלק קטן מהמשק ומשוויו.

בית-המשפט קבע כי, המנוח לא השאיר אחריו בן ממשיך משום שלא היו לו ילדים משל עצמו. לפיכך חל כאמור סעיף 114 לחוק הירושה לגדרו התובעים אינם נכנסים. הנתבע 3 הוא יורש של המנוח על-פי דין. על הזכויות במשק לעבור לאחד מהיורשים, כפי שנקבעו בצו הירושה. כאמור, המבקשים אינם נמנים מבין היורשים ולכן אין אפשרות להעביר למי מהם את הזכויות במשק.

עוד יש להוסיף שבהתאם לסעיף 20ד להסכם התלת-צדדי ניתן להעביר את הנחלה עוד בחיים בהסכמת המינהל הסוכנות והאגודה. מתיק המינהל עולה כי המנוח אכן עשה פעולות להעברת הנחלה לנתבע 3 עוד בחייו, שנים רבות לפני שנפטר. כתוצאה מפעולתו, הנתבע 3 התקבל באספת ישיבת ועד הנהלת האגודה כחבר אגודה במשק. האגודה הודיעה על האישור לסוכנות ולתנועת המושבים. בתיק המינהל נמצאה התחייבותם של הנתבע 3 ואשתו לקבל על עצמם את מלוא ההתחייבויות והחובות של הנחלה. התחייבות להוריש שנתן המנוח בחייו חסרת תוקף על-פי חוק הירושה אך המנוח לא הסתפק באותה התחייבות ושנים לאחר-מכן ערך את הסכם המתנה. גם אם המתנה לא הושלמה ברישום ברי שבתיק המינהל ההתחייבות ליתן מתנה בין המנוח לנתבע 3, התחייבות שהיא בת-תוקף.

בית-המשפט קיבל את הבקשה למחיקה על-הסף בהיעדר עילה, בהיעדר יריבות ובשל טורדנותה זאת לאחר שהוסבר להם מיד עם הגשתה את מצב זכויותיהם בנחלה. בנוסף, דחה את התביעה כנגד המינהל, הסוכנות והאגודה.

8.15 מינוי "בן ממשיך" - מעמדה של הכלה
ב- תמ"ש (טב') 14340-09-09 {ש.ב נ' נ.ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.10.11)} התובעים {יכונו יחדיו: "ההורים" ולחוד יכונו: "האב" ו"האם"}, בנם המנוח והכלה חתמו ביום 19.07.81 על כתב מינוי והצהרה בלתי-חוזרים בדבר מינויים של המנוח והכלה "כבנים ממשיכים".

המינוי אושר על-ידי הסוכנות. בשנת 1984, קיבלו המנוח והכלה היתר בניה לבנות בית נוסף בנחלת ההורים והם בנו בנחלה את בית מגוריהם. בשנת 1997 פנו ההורים לסוכנות לשם ביטולו של המנוח "כבן ממשיך" וקביעת אחיו "כבן ממשיך" במקומו.

הסוכנות הודיעה, כי לשם כך יש להעביר הסכמתו של המנוח ואין חולק, כי לא ננקט הליך משפטי בהקשר זה ולא הומצאה לסוכנות כל הסכמה מטעם המנוח להחלפתו באחיו כ"בן ממשיך".

בשנת 1999 ערכה אמו של המנוח צוואה לפיה היא מורישה את כל זכויותיה בנחלה לאחיו של המנוח "כבן ממשיך". צוואה זהה נערכה על-ידי שני ההורים גם ביום 30.03.04.

ביום 07.01.07 ניתן צו ירושה לפיו הכלה וילדיה הם יורשיו של המנוח. עד שנת 20047, לא נרשם דבר מינוים של המנוח והכלה "כבנים ממשיכים" ביחס לנחלה ברישומי מינהל מקרקעי ישראל.

כחצי שנה לאחר פטירת המנוח, שבו ההורים לפעול מול המינהל לביטול מעמדם של הכלה והמנוח "כבנים ממשיכים" ולמינויו של האח "כבן ממשיך" במקומם.

לאחר שניסיון זה לא צלח הגישו התובעים את התביעה דנן, למתן פסק-דין שיצהיר על בטלות מינוי בנם המנוח ואשתו "כבנים ממשיכים", כך שיוכלו להעביר ו/או למכור את זכויותיהם בנחלה לבן אחר או לצד ג' אחר.

לטענת ההורים, "כוונת הצדדים" בחתימת ההצהרה למינוי "בן ממשיך" היתה אך לאפשר בניית בית נוסף בנחלה ולא על-מנת למנות את המנוח והכלה כ"בנים ממשיכים".

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה לפסק-דין הצהרתי. בתביעה שעניינה הצהרה, כי הכלה איננה בעלת מעמד של "בן ממשיך": חלה התיישנות ולמצער חל שיהוי, על טענת ההורים, לפיה התכוונו אך לאפשר לבנם המנוח ולכלה לבנות בית נוסף על הנחלה ולא למנותם כ"בנים ממשיכים", בייחוד לאור העובדה שהתביעה הוגשה לאחר שכבר בשנת 1994 ידעו ההורים בוודאות, כי בנם המנוח מונה כ"בן ממשיך" בסוכנות ובייחוד שעה שהתביעה הוגשה שעה שהמנוח איננו בין החיים ולא ניתן לשמוע עדות מפיו בעניין זה. לפיכך, מקבל בית-המשפט את טענת ההתיישנות שהעלתה הכלה כנגד תביעת ההורים וקבע כי מטעם זה בלבד היה ראוי לדחות התביעה כנגדה על-הסף. אפילו לא היתה חלה התיישנות על התביעה, היה מקום לדחותה {כנגד הכלה} על-הסף מטעמי שיהוי, שעה שהיא הוגשה לאחר פטירת המנוח ובחלוף 28 שנים מאז מינויו עם הכלה "כבן ממשיך" בנחלה.

לשון כתב המינוי וההצהרה הינה ברורה, מובנת לכל בר-דעת והתיבות "בן ממשיך" ו"בלתי-חוזר", חוזרות על עצמן בטופס זה מספר פעמים ללא שהן מותירות מקום לספק אודות פרשנותן וקשה לקבל הטיעון כאילו מדובר בהתחייבות או הסכמה לבניית בית בשטח הנחלה בלבד ללא קשר למינוי המנוח וכלתו "כבנים ממשיכים" ביחס לנחלה כולה.

בית-המשפט בעניין דנן קבע כי, ההורים מינו אותה ואת בעלה המנוח "כבנים ממשיכים" ולא רק כדי לאפשר להם לבנות בית בתחומי המשק.

מאז המינוי שנערך בשנת 1981 ועד לפטירת המנוח בשנת 2003, לא העלו ההורים כל השגה כלפי המינוי או תקפותו. נהפוך הוא במסמכי הסוכנות המופנים להורים עולה, כי מאז 1994 ואילך מודעים ההורים לכך שבנם המנוח מונה כ"בן ממשיך" בנחלה וככל הנראה הם לא פנו אליו לקבל הסכמתו לביטול מעמדו זה. רק לאחר פטירת המנוח, החלו ההורים נוקטים בהליכים משפטיים בהקשר זה. בנוסף, בהתנגדותם לבקשת צו הירושה הצהירו ההורים כי "אפשרו למנוח ולכלה לבנות יחידת דיור נוספת על הנחלה ומינו את בנם המנוח כבן ממשיך".

כן נדחתה טענת הורים כי הליך מינוי המנוח והכלה "כבנים ממשיכים" פגום עד כדי בטלות. נקבע כי המינוי תקף, חרף קיומו של פגם טכני שנפל בהמלצת האגודה בכך שלא נחתמה בשתי חתימות של מורשי חתימה, אלא בחתימה אחת בלבד. שכן, עניין ההרשאה הינו עניין פנימי של הוועד ואינו מקים עילה עצמאית להורים, מקום שהוועד עצמו לא עתר לביטול המינוי ומקום שההורים אינם מתכחשים לחתימתם על גבי טופס ההצהרה. בנסיבות אלו, אין לראות בכך פגם מהותי, ואף לו היה כן, מדובר בטענה שחלה עליה התיישנות, שאינה עומדת מול שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה וטעמי וצדק החולשים על הסכסוך ואין לשעות לה.

אף הטענה שהכלה לא התקבלה עד כה כחברה באסיפת האגודה או כי קבלת המנוח על-ידי האסיפה נעשתה באיחור רב, אין בה כדי לפגום במינוי גופו. בהקשר זה נקבע, כי המלצת ועד האגודה היא הרלבנטית ולא קבלת הכלה כחברת אגודה.

8.16 מהו הדין כאשר לא ניתנה לנתבע התחייבות למסירת הזכויות במשק אלא ניתן לנתבע במתנה רישיון לבנות יחידת דיור?
ב- תמ"ש (ראשל"צ) 43690/08 {ש' פ' נ' מ' פ', פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.11)} נדונה התביעה במינוי הנתבע כ"בן ממשיך" בשנת 1979. לא ניתנה לנתבע התחייבות למסירת הזכויות במשק על-שמו אלא, ניתן לנתבע במתנה רישיון לבנות יחידת דיור בנחלת ההורים לרבות סיוע לבניית היחידה.

בית-משפט לענייני משפחה קיבל את התביעה בחלקה, מהטעמים הבאים: עוד בשנת 1979 מונה הנתבע 1 כ"בן ממשיך "על-ידי התובע, מינוי שאושר על-ידי הסוכנות ועל-ידי האגודה ובהתאם לעמדת הסוכנות, במועד הרלוונטי הנוהג היה שאישור הסוכנות הספיק למינויו של "בן ממשיך".

בנוסף, שוכנע בית-משפט לענייני משפחה מהראיות, כי המינוי התבצע לצורך הקמת יחידת דיור עבור הנתבע. כל זכות נוספת ניתנה כמתנה נפרדת.

לאחר שהסוכנות, האגודה והמינהל אישרו את המסמך המקנה לנתבע את המעמד כ"בן ממשיך" ולו לצורך בניית יחידת הדיור בלבד הרי שבכך הושלמה המתנה. מהותה של המתנה: רישיון לבנות יחידת דיור בנחלה ולהתגורר בה.

התובעים טענו שכלל לא מינו את הבן כ"בן ממשיך" לצורך קבלת זכויות במשק אלא, שביקשו להרחיב ולבנות יחידת דיור נוספת ולכן הצהירו על-כך שהנתבע הוא "בן ממשיך". התובעים מתגוררים מחוץ לנחלה וכל מטרתם למכור את הנחלה ולהיטיב ולשפר את רמת חייהם.

לטענתם, הם בעלי הזכויות הבלעדיות בנחלה. הם מפנים בעניין זה לעמדת המינהל לפיה ההסכם הקיים הוא הסכם דו-צדדי בין מינהל מקרקעי ישראל לאגודה השיתופית לפיו לא קיים כלל המושג "בן ממשיך". הנתבע אינו עומד בשום קריטריון של "בן ממשיך". המעמד של "בן ממשיך" מתקיים אך ורק במושב עובדים ובמקרה דנן אין מדובר במושב עובדים אלא באגודה שיתופית, מכאן שהתקנות העוסקות ב"בן ממשיך"כלל אינן חלות במקרה זה.

הנתבעים טענו שהם ה"בנים הממשיכים". הם קיבלו מתנה שהסתיימה ברישום בסוכנות כפי שהיה מקובל במועד שניתנה ההצהרה. שזכויות "הבן הממשיך" נקבעו בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) מ- 1979 והן חלות עליהם. לפיכך, הם זכאים להיות בעלי הזכויות במשק לאחר מות התובעים. לחילופין, הם זכאים להיות בעלי הזכויות בבית שבו הם מתגוררים ועל השטח עליו יושב הבית וזאת מבלי שיחוייבו בתשלום כלשהו לנתבעים ו/או למי מטעמם ולמינהל.

המינהל טען כי, המושב הוא "אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ". ההסכם החל הוא הסכם דו-צדדי בין האגודה לבין המינהל. הסכם המתחדש כל שלוש שנים. התובעים בלבד הם בעלי הזכויות במשבצת כבני-רשות. בהסכם המשבצת אין כלל התייחסות למושג "בן ממשיך" כך שגם אם מונה הנתבע כ"בן ממשיך "על-ידי התובעים או הסוכנות ו/או האגודה דבר שמוכחש על-ידי המינהל מחוסר ידיעה שכן אין כל מסמך מסוג זה בתיק המינהל, הרי שאין לכך כל משמעות כלפי המינהל בהיבט הזכויות בנחלה. בהתאם לסעיף 19ג(7) להסכם ישנה משמעות למושג "בן ממשיך" לאחר פטירת שני בני הזוג שהם בעלי הזכויות בנחלה אך זאת בכפוף לשני תנאים קשיחים שלא מתקיימים במקרה זה: האחד הצגת אישורים או התחייבויות בכתב של הסוכנות כלפי חבר אגודה בדבר מסירת זכויות השימוש במשק שלו לאותו בן ששמו ננקב במפורש והשני פטירת אותו חבר אגודה. יחד-עם-זאת המינהל משאיר לשיקול-דעת בית-המשפט את הקביעה האם הנתבעים מונו כבנים ממשיכים כבר בחייהם.

מבחינת הסוכנות מרגע שאושר המינוי של הנתבע כ"בן ממשיך" על-ידי הסוכנות הרי שמדובר במינוי גמור וסופי אשר לא ניתן לביטול אלא בהסכמת ההורים הממנים והבנים המתמנים או על-פי החלטת בית-המשפט. עוד צויין שבמועד שבו מונה הנתבע כ"בן ממשיך" היה נהוג ומקובל לרשום בנים ממשיכים אצל הסוכנות בלבד ורק החל מסוף שנות ה- 80 לערך נרשמו המינויים גם במינהל מקרקעי ישראל.

בעקבות אישור הסוכנות את הנתבע כ"בן ממשיך", אישרה גם האגודה את הנתבע כ"בן ממשיך" ובהתאם לנוהג שחל באותו מועד הנתבע התקבל כחבר באגודה. על-פי רישומי המושב התובעים הם בעלי הזכויות הבלעדיים בנחלה.

בית-המשפט קבע כי, בנסיבות המקרה דנן, באיזון האינטרסים בין האפשרות לאפשר לתובעים לחיות חיים הוגנים בערוב ימיהם אל מול האינטרסים של הנתבעים להמשיך להתגורר בהתאם לרישיון שקיבלו בנחלה של הוריהם המהווה עבורם בעיקר מקום מגורים ולא מקור הכנסה בתחום החקלאות, וכאשר התובעים ידעו כל השנים שהתובעת 2 מעוניינת במכירת הנחלה ושהמגורים שלהם במשק אינם מובטחים לעד, הרי שיש להעדיף את האינטרס של התובעים בכפוף לכך שהנתבעים יפוצו עבור השקעתם.

לאור זאת ניתן בזאת צו לפינוי הנתבעים או מי מטעמם מהנחלה בכפוף לכך שיקבלו את התמורה של שווי הבית שבו הם מתגוררים. הפינוי יתבצע בתוך חצי שנה לאחר קבלת התמורה מאת התובעים וזאת על-מנת לאפשר לנתבעים למצוא לעצמם דיור חלופי.

8.17 תוקפו של מינוי "בן ממשיך" שטרם הושלם לטענת התובע
ב- תמ"ש (טב') 17271-09-09 {ל.ד נ' ש.ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.05.11)} נדונה הכרעה בשאלת תוקף מינויים של הנתבעים 2-1 "כבנים ממשיכים" במשק, אשר זכויות בר-הרשות בו, רשומות על-שם התובע {אלמן בן 91 שנים, חסוי} - אביו של הנתבע 1.

לטענת התובע, המינוי לא הושלם ו/או כי הינו חסר תוקף - כיוון שהנתבעים בנו ביתם מחוץ לנחלת ההורים {באותו מושב}, ו/או כיוון שהמלצת המושב בדבר מינוי הנתבעים "כבנים ממשיכים" נחתמה בידי חבר ועד בודד {במקום שניים} וללא חותמת המושב ו/או כיוון שהמינוי אושר בידי הסוכנות {כחודש לאחר המינוי}, אך הגיע למינהל רק לאחר פרוץ הסכסוך ולמעשה טרם נרשם במינהל {משך 25 שנים} ו/או בשל "התנהגות מחפירה" מצד הנתבעים - ולכן עותר לביטולו.

מנגד, הוגשה תביעה שכנגד על-ידי הבן ואשתו להצהיר על תקפות המינוי. לשיטתם, מדובר במינוי שהושלם ואין לראות בהתנהגותם כדי התנהגות מחפירה. עוד לטענתם, התביעה הוגשה אמנם על-ידי התובע, אולם, למעשה מדובר בתביעה של אחיו של הנתבע, אשר מנסה לטרפד את המינוי.

בית-המשפט דחה את תביעת האב וקיבל את התביעה שכנגד, מהטעמים הבאים: ראשית, נדחתה הטענה כי עקב בניית בית המגורים של הנתבעים מחוץ לנחלה הם לא רשאים להיחשב כ"בנים ממשיכים". אמנם, מהגדרת "בן ממשיך" המצויה בסעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות לפיו "בן ממשיך" הוגדר כמי שבונה ביתו בחלקה ליד הוריו, מעבד עמם את המשק ומצפה לכך שעם מותם בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם.

לכאורה עולה, כי על-מנת שהנתבעים ייחשבו "לבנים ממשיכים", היה עליהם {בין השאר}, לבנות את ביתם בחלקה של האב. בפועל, ביתם נבנה בשטח אחר במושב {לא בנחלת האב}.

שנית כי, אין מדובר בפגם המביא לבטלות ההצהרה, זאת גם על-פי תיזת "חזקת התקינות" של המעשה המינהלי - היעדר החתימה לא הפך את המלצת האגודה לבטלה בעיני הסוכנות שהיא הגורם המאשר את ההמלצה של המושב ואת הצהרת ההורים.

בית-המשפט סבר שהפגם שנפל אינו פגם מהותי על-פי דיני האגודות השיתופיות עצמן ומכיוון שאפילו היה מדובר בסטיה מהותית ו/או בפגם שיורד לשורשו של עניין, עדיין לא היה בכך להוביל לבטלות המלצת האגודה.

לגישת בית-המשפט, יש להתייחס באופן ענייני להמלצת האגודה על גבי טופס ההצהרה בדבר מינוי בן ממשיך, להבדיל מהתייחסות טכנית הבוחנת קיומו או היעדרו של פגם ו/או תנאי טכני כזה או אחר בדמות חתימה נוספת או צירוף חותמת.

במקרה דנן, די בכך שהסוכנות אישרה את המלצת האגודה כמות שהיא ובחלוף הזמן, כדי להביא את בית-המשפט לכדי הכרה, כי שיקולי מדיניות שיפוטית וצדק החולשים על הסכסוך לא יאפשרו לקבל טענה של בטלות המלצת האגודה ו/או בטלות מינוי הנתבע כבן ממשיך בשל העובדה שחסרה חתימה ו/או חותמת האגודה על גבי הטופס. עם חתימת טופס ההצהרה והמינוי של בנם "כבן ממשיך", על-ידי ההורים, הסתיימה המתנה והיא הפכה לעניין מוגמר.

הסוכנות אישרה את ההצהרה והמינוי של הבן הממשיך ומכאן שהמתנה הושלמה. אמנם, המינוי לא הועבר למינהל עד לשנת 2009, ברם, אין בכך לפגום במינוי.

שלישית כי, לא נכרת חוזה מפורש בין ההורים לנתבע ואשתו זולת טופס הצהרת מינויים "כבנים ממשיכים" ושעה שמדובר במינוי שאושר בידי הסוכנות, הן על-פי הדין הנוהג, {והן על-פי הדין המוצע}, מדובר במתנה שהסתיימה והאב אינו יכול לחזור בה באמצעות שימוש בסעיף 5(ב) לחוק המתנה {טענת "התנהגות מחפירה" של מקבלי המתנה}.

מה גם שלא הובאה כל תשתית ראייתית היכולה לבסס קיומה של "התנהגות מחפירה" מצדם של הנתבעים, נהפוך הוא. למען-הסר-ספק, אפילו היתה מוכחת התנהגות מחפירה מצד הנתבע, לא היה בכך די כדי לאפשר לאב לחזור בו מהמינוי כיוון שהנתבעים שינו מצבם בהסתמך על ההתחייבות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את תביעת האב והתביעה שכנגד התקבלה.

8.18 תוקפו של הסכם "בן ממשיך" שנחתם בין הצדדים
תמש (יר') 18451/07 {צ. ש נ' ת. ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.01.11)} נדונה שאלת תוקפו של הסכם "בן ממשיך" שנחתם בין התובעת 1 - אלמנה כבת 80, בעלת משק, לבין ביתה - הנתבעת 1, ביחס למשק וכן במחלוקות ביחס לזכויות נוספות הקשורות למשק זה. הנתבעת 1 רשומה במינהל כבת ממשיכה במשק. התובעים 3-2, הם אחיה וגיסתה של הנתבעת, אשר התגוררו אף הם במשק התובעת.

טענתם המרכזית של התובעים היא, שבעת החתימה על הסכם הבן הממשיך, האמינה תובעת 1 שהנתבעת תהיה לה לעזר ולמשענת בעת זקנתה ותדאג לכל מחסורה, הפיזי והנפשי, וכי העובדה שהנתבעת וילדיה יגורו בסמיכות אליה תשמח אותה ותיתן מימד חיוני לחייה. ואולם, טענו, מהר מאוד התבדתה התובעת כאשר הנתבעים החלו לנהוג בה באופן מחפיר, הן נפשית והן פיזית.
לטענת הנתבעים, בסמוך לאחר חתונתם הציעו להם הורי הנתבעת להתגורר בביתם ולבנות עבורם דירה קטנה נפרדת. הזוג נענה להצעת ההורים, כאשר עד לבניית דירתם הציעו הורי הנתבעת לנתבעים לעבור לגור בחדר פנוי בביתם. הנתבעים טיפלו ועזרו רבות להורים לרבות טיפול בסידורים מול רשויות שונות. ואף סייעו להורים כספית בתשלום חודשי בסך 1400 ₪ אותו העבירו להורים החל מן העת בה לקה האב בשיתוק מוחין, ואילך. בשלב כלשהו יצאו הנתבעים להתגורר בבית שכור למשך מספר שנים, אך חזרו להתגורר במשק בשנת 1995, כאשר בשנת 1996 החלה עבודת האדריכלית על תכניות בניה עבורם. בשנת 1991 לאחר פטירת האב המנוח, חתמו התובעת והנתבעת על מסמך בלתי-הדיר למינוי הנתבעת לבת ממשיכה, כפי שהיתה כוונת ההורים וכפי שבא לידי ביטוי בצוואותיהם. מנגד, טענו הנתבעים, כי דווקא התובעים היו אלו אשר התנהגו התנהגות מחפירה כלפיהם, הן טרם הגשת התביעה והן במהלך ההליכים המשפטיים.

לעצם עניין קביעת הנתבעת כבן ממשיך טענו הנתבעים, כי בנסיבות המקרה אין מדובר בהתחייבות לתת מתנה, כטענת התובעים, שכן הליך רישום הנתבעת כבת ממשיכה הסתיים זה מכבר, כפי שמעיד אישור בכתב של מינהל מקרקעי ישראל ולכן מדובר במתנה שהושלמה. משכך, אף לו היתה מוכחת התנהגות מחפירה של הנתבעים, אשר מוכחשת מכל וכל, הרי שהמועד להעלאת הטענה עבר, כיוון שזוהי מתנה שהושלמה.

נתבע 3 {המושב} כלל לא הגיב לתביעה.

נתבע 4 {המינהל}, הצהיר בכתב הגנתו, כי הבעלות במשק נמצאת בידי רשות הפיתוח, כאשר נתבע 4 מנהל את הקרקע מטעמה, ומשכיר אותה לאגודת המושב. לפי העולה מרישומי נתבע 4, התובעת 1 היא בר-רשות במשק מטעם האגודה, שהיא בר-רשות מטעם נתבע 4. למעשה, זכויות האגודה במקרקעי המושב הן זכויות של בר-רשות, וחברת האגודה, תובעת 1, היא בר-רשות של בר-רשות.

נתבעת 5 {הסוכנות היהודית} טענה בכתב תביעתה, כי על-פי רישומיה, זכויות בר-הרשות במשק ניתנו לתובעת 1 ובעלה המנוח, ולאחר פטירת הבעל הועברו, באישור המינהל, על-שם התובעת 1 בלבד. עוד אישרה, כי בחודש אפריל 2001 החל הליך למינוי נתבעת 1 כבת ממשיכה במשק, המינוי אושר על-ידי הסוכנות ונרשם במינהל. עוד ציינה נתבעת 5, כי בשנת 2006 קיבלה פניה בנוגע לביטול מינוי בן ממשיך עבור במשק, אך השיבה כי לא ניתן לבטל את המינוי באופן חד-צדדי.

בית-המשפט דחה את התביעה לביטול הסכם הבן הממשיך אולם קיבל דרישות אחרות של התובעים, מהטעמים הבאים: התובעים לא הוכיחו קיומה של עילה המצדיקה את ביטולו של הסכם הבן הממשיך. בית-המשפט לא התרשם כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כבן ממשיך כלפי התובעת. הנתבעים סייעו רבות לאב המנוח לאחר שלקה באירוע מוחי. אמנם האב המנוח נפטר עוד טרם החתימה על הסכם הבן הממשיך. הנתבעים אף תמכו בהורים כספית בסך של 1,400 ₪ לחודש במשך תקופה של כעשר שנים ואף לקחו את התובעת לפעילויות חברתיות לאחר פטירת בעלה. מנגד, לא הוכח כי הנתבעת נהגה בתובעת באופן מבזה ומשפיל או שנקטה נגדה אלימות פיזית בזמן כלשהו.

בית-המשפט קבע שלא הורם נטל ההוכחה הנדרש להוכחת הפרת ההסכם בו התחייבו הנתבעים כלפי התובעים.

לפיכך, נדחית התביעה לביטול הסכם הבן הממשיך. הנתבעת תוכל להמשיך ולהתגורר עם ילדיה בביתה במשק וכן, תמשיך לקבל לידיה כל סכום שיתקבל בגין מכסת הביצים של המשק, מכוח ההסכם שנחתם בעניין זה בינה לבין התובעת 1. במקביל, הנתבעת תמשיך לשלם לתובעת 1 סך של 1,400 ₪ בכל חודש, וזאת במסגרת התמיכה הכספית לה היא מחוייבת לאמה כבת ממשיכה במשק מכוח ההסכם שנחתם ביניהן.

מאידך, בית-המשפט קבע כי, הנתבעת תחתום על כל מסמך שיידרש לתובעים לשם תכנון ו/או בניה ו/או פיצול הנחלה ו/או כל פעולה אחרת בקשר למגרש ו/או העברת הזכויות במגרש על-שם תובעים 3-2. כמו-כן, הנתבעת תפעל להסדרת חריגות הבניה שביצעה במשק.

8.19 תביעת דמי שימוש מהנתבע בגין שימושו במקרקעין שלתובע זכות "בן ממשיך" בהם
ב- תמ"ש (יר') 8752/07 {חיים אליהו נ' חיים חזקיהו ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.07.10)} התובע והנתבע 1 הם אחים אשר משך שנים רבות מנהלים הליכים משפטיים בקשר לזכויות במשק אשר בשעתו היה שייך במלואו לאימם המנוחה. בשנת 1981, האם חתמה על תצהיר במסגרתו מינתה את התובע להיות בן ממשיך במשק. באותו מועד, התובע חתם על תצהיר שלפיו לאחר מות האם יבוא הנתבע להתגורר עם משפחתו בביתה, ושני האחים יחלקו את המשק שהיא תשאיר אחריה {יחד עם תצהירה של האם, מכונים יחד "ההסכם הראשון"}.

בהמשך, נערך הסכם בין האם לבין הנתבע, ובו העבירה האם לו ולאשתו את הזכויות בבית המגורים {להלן: ההסכם השני}.
לאחר פטירת האם נתעוררה מחלוקת בין האחים מיהו הבן הממשיך ובדבר זכויותיהם במשק ובבית המגורים.

התובע תבע סעדים בגין שימוש של הנתבעים במקרקעין שבבעלותו, בגין שימוש בלתי-חוקי במקרקעין של התובע - הכנסת חומרים מסוכנים. בגין שימוש בלתי-חוקי במקרקעין של התובע - הנתבעים מזיקים לרכושו של התובע. בגין שימוש בלתי-חוקי במקרקעין של התובע - השלכת פסולת בשטח המשק. בגין שימוש בלתי-חוקי במקרקעין של התובע - עבודות בניה והרחבה של בית המגורים על קרקע של התובע ללא הסכמתו וללא כל היתר בניה. בגין שימוש בלתי-חוקי במקרקעין של התובע - חניה של רכבים על שטחו של התובע, ריצוף ויציקה על שטחו של התובע, והרחבת הבית בצורה של מרפסות, פרגולות וכו' ללא זכות או היתר מאת התובע. ואף דרש פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתקיפה אשר לטענתו הותקף על-ידי הנתבעים 1 ו- 3.

בית-המשפט קבע כי, מכוח קביעת האם כי התובע הוא הבן הממשיך, הזכויות הקנייניות במשק עברו לידיו הבלעדיות. ברם, בעקבות ההסכמים עם האם, בהם התחייב התובע להתחלק עם הנתבע, לא רק בבית המגורים אלא גם במשק כולו - לנתבע ולבני משפחתו זכות שימוש במחצית המשק כולו.

מאחר שהתובע התחייב "להתחלק" במשק החקלאי עם אחיו הנתבע, הרי שאין כל מקום לקבל את עמדתו כאילו שהדבר היחיד המחייבו מול אחיו הינו ההסכם בין האם לבין הנתבע להעברת דירת המגורים לידיו. מכאן, שלנתבע זכויות שימוש במחצית המשק. ואין לתובע כל זכות לטעון נגד שימושים אלה.


8.20 מינוי "בן ממשיך"
ב- תמ"ש (יר') 1252/07 {החסויה, המנוחה ח', ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.10)} נדונה התובענה לפסק-דין הצהרתי ולאישור מכירת נחלה, חרף מינוי הנתבע בעבר כבן ממשיך.

האם {המנוחה} ובעלה היו ברי-רשות בנחלה חקלאית במושב. לזוג נולדו 7 ילדים מהם התובע 1 והנתבע. לאחר פטירת האב, נותרה האם לבדה בת-רשות בנחלה. לאחר-מכן, נפטרה האם ועם מותה התייתרו חלק מהמחלוקות בין הצדדים.

בשטח הנחלה שני בתים: "בית סוכנות" ישן, אליו הוסיפו ההורים תוספת ובו מתגורר הנתבע ובית דו-קומתי גדול.

במהלך שנת 1982, מינתה האם את הנתבע כבן ממשיך בנחלה, פעולה שגררה בעקבותיה סכסוך בין הבנים.

הנתבע טען שהרקע למינויו כבן ממשיך, החל עוד בשנת 1980, לאחר שחרורו מצה"ל. בתקופה זו, היו ההורים מבוגרים והמשק נקלע לקשיים כלכליים קשים. בשל היותו בן הזקונים והיחיד שהתגורר במשק, ביקשו ממנו ההורים לעזור בשיקום המשק ובתשלום החובות שהצטברו. לאור מעורבותו, הבטיחו לו ההורים שהוא יהיה בן ממשיך. לאחר פטירת האב, מצבה הקשה של הנחלה וחוסר יכולת האם להחזיק את המשק ולשלם את חובותיו, הפסיק הנתבע את לימודי התעודה, וקיבל את הצעת האם להתמנות כבן ממשיך בנחלה. לטענתו, באותם ימים, שוויה של הנחלה לא עלה על 20,000$ והיה באפשרותו לרכוש נחלה אחרת. הנתבע העדיף את טובת האם ונעתר להצעתה ומה גם שהאחים לא הביעו כל התנגדות לפעולה זו.

בחודש מרץ 1982, פנתה האם למזכירות המושב וביקשה למנות את הנתבע כבן ממשיך. בפנייתה ציינה האם שהבקשה הינה בהמשך לבקשת בעלה המנוח. האם חתמה על מסמך שכותרתו "הצהרה והתחייבות המתיישבים", בה קבעה, באופן בלתי-חוזר, את הנתבע כבן ממשיך והסכימה שהנתבע יבנה בית למגוריו בשטח המשק וניתנה הסכמת האגודה ונתקבל אישור הסוכנות היהודית, למינוי הנתבע כבן ממשיך.

הסוכנות הודיעה למינהל מקרקעי ישראל דבר חתימת האם והבן על ההתחייבות האמורה, לאחר שהצהירו שהבינו את תוכן המסמכים שנחתמו על ידם. הסוכנות ביקשה מהמינהל לרשום בתיקו התחייבות זו ולא להסכים למסירת המשק לאחר, אלא על-פי הוראת הסוכנות בכתב או לפי פסק-דין חלוט, המחייב את המינהל או את הסוכנות למסור את המשק לאחר.

לאחר למעלה מ- 10 שנים נשלח לסוכנות מכתב, הנושא חתימת האם. במכתב זה, התבקשה הסוכנות לבטל את מינוי הנתבע כבן ממשיך. הסוכנות התבקשה להחזיר לאם את הזכויות בנחלה, "כולל זכות ההחלטה מי יהיה הבן הממשיך". הנתבע טען שהמכתב האמור לא נחתם על-ידי האם וחתימתה לא אומתה על-ידי מאן דהו.

עיקר טענת התובעים בתביעתם היא שהאם היא הבעלים הרשומים של הנחלה ועל-כן ולמרות התחייבותה בעבר, למינוי הנתבע כבן ממשיך, היא רשאית למכור את הנחלה.

כמו-כן, מכיוון שכל עוד האם בחיים אין לנתבע זכויות קנייניות במשק, עליו לשלם שכר-דירה לשם מימון סיעודה והוצאותיה, עד אחרית ימיה.

הנתבע טען שהוא מונה כבן ממשיך לפני כ- 28 שנים, ובמהלך כל השנים הסתמך על עובדה זו, התגורר במשק, השקיע בו והחזיר חובות ובמהלך שנים אלה לא פנה איש לבית-המשפט בבקשה לבטל מינויו כבן ממשיך. ובעוד הוא מנסה לשקם את המשק, ניסו התובעים להשביתו ולהביא לקריסתו. הם פעלו למכירת מכסת העופות של הנחלה, ללא הסכמתו ואת כספי התמורה שלשלו לכיסם ולא העבירו למשקם, כפי שהיה עליהם לעשות. בפעולותיהם אלה, גרמו נזק למשק.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי עם מות האם, בטל גם הצורך הנטען במתן פסקי-דין בתובענות, אשר הוגשו בחיי האם, לטענת התובעים, לצרכיה. על כל אלה יש להוסיף שגם טענת התובעים לפיה כל עוד האם הינה בחיים, הרי שבהתאם למינוי הבן הממשיך, היא ממשיכה להיות הבעלים של הנחלה, אינה רלבנטית עוד לאחר פטירתה.

התובעים ניצלו את מינויים כאפוטרופוסים לאם, כדי לנסות להשיג הישגים אישיים. לאפשר מכירת הנחלה, עוד בחיי האם, ובכך לשלול את מעמדו וזכויותיו של הנתבע כבן ממשיך, כל זאת כדי להתחלק בתמורה שתתקבל ממכירת הנחלה.

מינוי הנתבע כ"בן ממשיך" הינו בגדר מתנה שהושלמה, כאשר האם פעלה למינויו והמינוי אושר על-ידי כל המוסדות הרלבנטיים.

טענת התובעים שהמינוי היה מותנה בתנאי - דאגת הנתבע לאם עד אריכות ימיה ושנותיה וכי התנאי הופר על-ידי הנתבע - נדחתה על-ידי בית-המשפט.

8.21 מינוי "בן ממשיך" בהתאם לנהלים
ב- תמ"ש (ק"ג) 2350/08 {ח. ש נ' א.ש, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.11.10)} נדונה תובענה לפסק-דין הצהרתי במסגרתו עתרה התובעת להורות כי הנתבע 1 {להלן: "הנתבע"} לא מונה כבן ממשיך במשק על-פי הנהלים והדרישות מטעם מינהל מקרקעי ישראל {להלן: "המינהל"}, הסוכנות היהודית לארץ ישראל {להלן: "הסוכנות"} והמושב - אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ {להלן: "המושב"}.

התובעת, אימו של הנתבע, ובעלה ז"ל רכשו בשנות ה-50 משק במושב. אדמות המושב הינן בבעלות רשות הפיתוח או קק"ל ומנוהלות על-ידי המנהל.

בשנת 1988 החלו התובעת ובעלה ז"ל בהליך לקביעת הנתבע כבן ממשיך במשק. הנתבע התקבל כבן ממשיך במושב אך אין רישום לכך במינהל מקרקעי ישראל.

לאחר מות בעלה של התובעת, ובהתאם לתנאי ההסכם הדו-צדדי הועברו זכויותיו במשק אל התובעת, כך שעל-פי הרישום במינהל, היא בעלת מלוא זכויות בר-הרשות במשק.

לטענת התובעת, הליך קביעת הנתבע כבן ממשיך לא הסתיים. הנתבע אמנם קיבל אישור מוועד ההנהלה של המושב בדבר קבלתו כבן ממשיך, אולם בכך לא סגי, משעה שהחלטת ועד ההנהלה לא אושרה באסיפה הכללית ומינוי הנתבע כבן ממשיך לא נרשם בסוכנות היהודית ובמינהל מקרקעי ישראל. ההחלטה למנות את הנתבע כבן ממשיך התקבלה נוכח התחייבותו לגור עם הוריו, לטפל בהם ולתמוך בהם כלכלית. לדבריה, הנתבע הפר את התחייבותו בעצם העתקת מקום מגוריו לנתיבות ולאחר-מכן כאשר ניתק את הקשר עימה.

הנתבע טען כי, הליך קביעתו כבן ממשיך הושלם, ולראיה הציג את רישומו בספרי האגודה כבן ממשיך. לשיטתו לא היה צורך ברישומו כבן ממשיך בסוכנות כיוון שבמועד הרלוונטי עבר הטיפול ורישום הזכויות במשק למינהל, ובמינהל אין כלל פרוצדורה לרישום בן ממשיך.

בנוסף, טען הנתבע כי שינה מצבו בכך שהשקיע כספים רבים במשק וזאת בהסתמך על התחייבות התובעת ואביו ז"ל להעביר לו את הזכויות במשק, ולפיכך התובעת אינה זכאית לחזור בה מהתחייבותה, לטענתו התובעת מונעת משיקולי אחותו של הנתבע, הנתבע מכחיש את טענתה של התובעת בעניין התנהגות מחפירה, לטענתו השקיע מכספיו וכיבד את אימו.

בית-המשפט לא קיבל את טענת הנתבע כי בעת מינוי כבן ממשיך אין צורך בקבלת הסכמת המנהל הואיל ולא קיימת "פרוצדורה" כזו בתיקי המינהל. אכן במסגרת ההסכם הדו-צדדי לא הוסדרו תנאים או כללים למינוי בן ממשיך, אולם מכך יש ללמוד כי עם העברת הטיפול ברישום ובהעברת הזכויות למינהל, ולאחר החתימה על ההסכם הדו-צדדי, לא ניתן עוד למנות בן ממשיך כפי שניתן היה לעשות בעבר על-פי ההסכם המשולש.

במקרה דנן אין נפקות לכך שהתביעה הוגשה עוד בחיי התובעת, שכן גם לאחר אריכות ימים ושנים לא ניתן לבצע העברת זכויות לנתבע כבן ממשיך, משעה שלא מונה כדין ולא קיבל התחייבות מטעם הסוכנות להעברת הזכויות על-שמו.לתובעת ולבעלה אכן היתה כוונה למנות את הנתבע כבן ממשיך. גם התובעת לכתב התביעה מצהירה על-כך אולם טוענת כי המינוי לא השתכלל משעה שהתובעת ובעלה לא חתמו על מסמך ו/או בקשה ו/או התחייבות לעניין זה.

מן המקובץ לעיל עולה כי הנתבע לא מונה כבן ממשיך על-פי הנהלים והדרישות בסוכנות ובמינהל, ובהיעדר הסכמת המינהל לא ניתן יהיה להורות בעתיד על העברת הזכויות במשק לנתבע.



בית-המשפט סבר כי אכן כוונת התובעת ובעלה המנוח היתה, למנות את הנתבע כבן ממשיך ובמשך שנים רבות ראתה התובעת את הנתבע כבן ממשיך מבלי לערער על-כך. רק לאחר שנים, עם הגשת התביעה דנן, מצאה התובעת זיז להיתלות בו וטענה כי לא ניתנה הסכמת המינהל ולפיכך מינוי הנתבע כבן ממשיך לא השתכלל.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את התביעה והורה כי הנתבע לא מונה כבן ממשיך על-פי הנהלים והדרישות בסוכנות היהודית ובמינהל מקרקעי ישראל.

8.22 מינוי "בן ממשי" שטרם אושר על-ידי המינהל
ב- תמ"ש (ראשל"צ) 29030-08 {ע.ט נ' ש.ט, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.10)} הוגשה תביעה לסעד הצהרתי לפיו מתבקש בית-המשפט לקבוע כי התובעים הם בעלי הזכויות הבלעדיות במשק ולהורות למינהל מקרקעי ישראל לרשום אותם כבעלי הזכויות. הזכויות במשק רשומות על-שם אמם המנוחה של הצדדים. בשנת 1982, התחייבו ההורים למנות את התובע ואשתו הראשונה ז"ל כ"בנים ממשיכים" במשק. התחייבות בלתי-חוזרת זו, אושרה לאחר כחודש ימים, על-ידי המושב ועל-ידי הסוכנות היהודית.

לאחר-מכן, אישרה הסוכנות בניית בית מגורים נוסף במשק עבור התובע כ-"בן ממשיך". על סמך אישור זה, התובע בנה את ביתו בחלקה שאיננה סמוכה למשק אשר סופחה למשק ההורים.

לטענת התובע, הוא השקיע במשק ובבית שבנה כספים רבים.

פעולת רישום התובע כ"בן ממשיך" לא הסתיימה. דא עקא, בין לבין נחתם הסכם בין האם המנוחה ושאר ילדיה {בשנת 1999} בקשר לזכויות במשק בו נכתב שלמרות היות התובע "בן ממשיך", למעט ביתו של התובע "יהפוך משק זה לירושה חד-משמעית לירושתם של כל נוכחי הישיבה החתומים מטה".

אל המכתב הוספה "התחייבות" התובע והצהרתו כי איננו רוצה להיות היורש היחיד של המשק ולכן אם תלך האם המנוחה לעולמה המשק יעמוד לחלוקה בין כל האחים החתומים מטה.

בנוסף, הותירה האם המנוחה צוואה משנת 1995, לפיה היא מורישה את זכויותיה במשק בחלקים שווים לכל ילדיה אשר ביחד עם התובע הם שישה.

הנתבבעים טענו כי, המשק איננו מתפקד מזה כ- 15 שנה כמשק חקלאי. לכן, יש לחלק את המשק באופן שווה בין האחים ולחילופין לפצותם. לטענתם, זו היתה כוונת ההורים ומסיבה זו, הם לא השלימו את רישומו של התובע כ"בן ממשיך". פעולות ההורים בעניין נועדו אך כדי לאפשר לתובע לבנות את ביתו.

עמדת המינהל היא שצוואת האם המנוחה נוגדת את הסכם המשבצת האוסר פיצול הזכויות בנחלה לכן לא ניתן לקיימה, אך בהתאם לסעיף 19(ג)(7) להסכם, אם התובע לא ויתר על זכויותיו כ"בן ממשיך", בעקבות אותו הסכם, הרי שניתן להעביר את זכויות השימוש במשק אליו.

בית-המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי מהטעמים הבאים: ראשית, במועד התחייבות ההורים למנות את התובע כבן ממשיך חל הסכם משולש בין המושב, הסוכנות והמינהל. על-פי אותו הסכם כדי להיחשב כ"בן ממשיך" היה צורך לקבל גם את הסכמת המינהל והסכמה זו לא התקבלה. אולם, כיום לא חל יותר ההסכם המשולש אלא הסכם המשבצת שהוא הסכם דו-צדדי בין המושב לבין המינהל.

בסעיף 19 להסכם הדו-צדדי, נקבע שהמשק איננו חלק מעזבונו של חבר האגודה אלא שהוא מחזיק בו כ"בר-רשות". במקרה של פטירת החבר, הזכויות תעבורנה לבן זוגו ובמקרה שבן הזוג נפטר והותיר אחריו יותר מאשר ילד אחד תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק רק לאחד מביניהם המוכן ומסוגל לקיים את המשק. המושג "בן ממשיך" כלל לא נכלל בהסכם זה. עם-זאת, בסעיף 19(ג)(7) נקבע אם ניתנו עד לתאריך חתימתו של החוזה אישורים או התחייבויות בכתב של הסוכנות כלפי חבר האגודה, בדבר מסירת זכויות שימוש במשק שלו לאחד מילדיו ששמו ננקב במפורש, תימסרנה הזכויות הנ"ל במשק, לאחר פטירתו של אותו חבר אגודה בהתאם להתחייבות הסוכנות כלפיו. בעניין דנן, מאחר וההורים נתנו התחייבות בלתי-חוזרת לתובע ומאחר וההתחייבות אושרה על-ידי האגודה ועל-ידי הסוכנות היהודית הרי שעל-פי סעיף 19(ג)(7) להסכם ניתן להעביר את כלל הזכויות במשק לתובע.

הצדדים אינם חלוקים שהתובע זכאי בכל מקרה לשטח שסופח למשק ההורים עליו בנה התובע את ביתו. בית-המשפט אינו משוכנע באמיתות "כתב ההסכמה והתחייבות", הרי המסמך מבטא את רצון האם המנוחה ואת ציפיית הנתבע משום שהיא עולה בקנה אחד עם הצוואה שנכתבה 4 שנים קודם לכן ולהסכם השכירות בין התובע לאמו, הסכם שנערך 3 שנים לפני כן.

בנסיבות אלו, ומשעמדת המינהל כפי שעולה מכתב הגנתו, שלא ניתן על-פי דין או הסכם לפצל את הזכויות בנחלה ליותר מאדם אחד, ומשהמשק איננו מתפקד מזה כ- 15 שנה כמשק חקלאי ועל-מנת להגשים מטרות הסכם המשבצת מחד גיסא ואת רצון האם המנוחה מאידך גיסא נקבע שהדרך הראויה היא מסירת המשק לתובע תוך תשלום פיצוי לאחיו, בהתאם לערכו של המשק במכירה בשוק החופשי בניכוי כל ההשקעות שהושקעו על ידו ו/או הושבחו על ידו {בהיתר המינהל}, בקיזוז חובות שהיו למשק ככל ששולמו על ידו ולאחר קיזוז לעניין דמי השימוש שגבו ההצדדים מהשכרת מבנים במשק מאז מות האם המנוחה. הסכום שיוותר יחולק ל- 6/6 מתוכם יפצה התובע את הנתבעים ב- 5/6 מאותו סכום - 1/6 לכל אח.

8.23 תקפותה של הצהרת "בן ממשיך" שניתנה על-ידי חסוי {כיום} לפני שנים רבות
ב- א"פ (טב') 23077-06-10 {אלמוני (חסוי) נ' פלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.10.10)} נדונה התביעה באדם זקן, שהתיישב בנחלה חקלאית הקים בית ומשפחה בישראל, אינו יכול עוד לדאוג לענייניו והוא הופך למעשה לחסוי שיש למנות לו אפוטרופוס ועל-כך אין עוד חולקין בין הצדדים.

ברם, לשאלת מינוי האפוטרופוס של החסוי השלכה ישירה גם על סכסוך משפטי שמתנהל בין החסוי, המבקש והמשיב 1. עניינו של סכסוך זה הוא תביעות הדדיות שהגישו הצדדים אודות תקפותה של הצהרת "בן ממשיך" שניתנה על-ידי החסוי לפי שנים רבות.

לטענת המבקש, מבקש לבטל הצהרת "בן ממשיך" שנתן החסוי בשעתו למשיב 1 בשל "התנהגותו המחפירה" שלו ושל ילדיו. המבקש טען, כי בינו לבין אביו החסוי יחסים קרובים במיוחד ולאורם הוא אף העניק לו ייפוי-כוח נוטריוני כללי לשם טיפול בכל ענייניו וכי החסוי ביקש ממנו לדאוג להתמנות כאפוטרופוס על גופו ועל רכושו.

לטענת המשיב, החסוי למעשה הוסת והושפע קשות על-ידי המבקש אשר מבקש להשתלט על רכושו ולבטל את רוע הגזירה מבחינתו, בדבר היות אחיו, המשיב 1, הבן הממשיך.

המשיב התנגד מכל וכל למינוי אחיו כאפוטרופוס על גופו ורכושו של אביהם החסוי. התנגדותו של המשיב מבוססת על הסכסוך העסקי והמשפחתי שקיים מזה למעלה משנתיים בין הצדדים ואשר גלש לפסים משפטיים ולתביעות שונות.

בית-המשפט קבע כי מחד-גיסא, רצון החסוי שהמבקש יתמנה כאפוטרופוס על גופו ועל רכושו אכן הובע במספר הזדמנויות, ויש ליתן משקל רב לרצון החסוי וככלל, יש לשוות רצונו לנגד עיני בית-המשפט בכל עת.
מאידך גיסא, לא נעלמה מעיני בית-המשפט טענת המשיב להשפעה בלתי-הוגנת מצד המבקש ומכלול הסכסוך. האיזון שראה לנכון בית-המשפט הוא לקבל רצון החסוי בעניין מינוי המבקש כאפוטרופוס על גופו ועל רכושו אך סיווג תפקידיו בכל הנוגע לסכסוך המשפטי שהחסוי צד לו.

בית-המשפט קבע כי, אינו מוציא מכלל אפשרות, כי התביעה לביטול הצהרת "בן ממשיך" היתה פרי רצונו של החסוי ולא של המבקש ועך-כן ממנה את המבקש כאפוטרופוס על החסוי.

8.24 מינוי "בן ממשיך"
ב- תמ"ש (יר') 13500/06 {י' ר' נ' י' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.08)} נדונה תביעה להכריז על מינויים של הנתבעים 2-1 {להלן: "הנתבעים"} כ- "בן ממשיך" במשק כבטל מעיקרו, או לחילופין, לבטל המינוי מיום מתן פסק-הדין וכן לפנות הנתבעים מביתם שבמשק.

התובעים, זוג נשוי, הינם הוריו של הנתבע 1, הנתבעת 2 היא אשתו של הנתבע 1 והנתבעת 3 - הסוכנות היהודית לארץ ישראל מופיעה כנתבעת פורמלית.

התובעים הינם ברי-רשות במשק מכוח הסכם משולש בין האגודה השיתופית, הסוכנות היהודית, ובין מינהל מקרקעי ישראל והם מתגוררים בו משנת 1956.
הנתבעים אף הם מתגוררים במשק ביחידת דיור נפרדת.

התובעים חתמו על טפסים אחידים של הסוכנות היהודית הנחוצים כדי למנות "בן ממשיך" {להלן: "ההסכם"}, "הצהרה והתחייבות מתיישבים {וביחד להלן: "המסמכים"}. על גבי המסמכים מופיע אישור חתימת הצדדים והצהרותיהם על-ידי עורך-דין.

ההסכם הומלץ על-ידי המושב, אושר על-ידי הסוכנות היהודית ונרשם מינוי הנתבעים במינהל מקרקעי ישראל.

התובעים טענו כי ההסכם בטל מעיקרו עקב פגמים חמורים שנפלו בהליך המינוי. התובע לא חתם על ההסכם ומסמכי המינוי בפני עורך-הדין כנדרש. התובעת לא ידעה את פרטי ההסכם עליו חתמה ומשמעותו לא הוסברה לה. לאחר החתימה על ההסכם, נעשה בו שינוי על-ידי הנתבעים מבלי שקיבלו את אישור התובעים לכך וללא ידיעתם, מועד מסירת החזקה במשק שצויין בהסכם שונה ובמקומו נכתב כי מועד מסירת החזקה במשק יהיה לאחר פטירת שני ההורים - התובעים.

התובעים רצו אמנם למנות את בנם כ- "בן ממשיך" לאחר אריכות ימים אבל הם לא ידעו כי המינוי יפקיע מהם את הזכות לעשות כל פעולה משמעותית במשק בלי הסכמתו של הבן וגרוע מכך, ללא הסכמת הכלה. ובנוסף, דין ההסכם להתבטל עקב הפרה יסודית של הנתבעים את התחייבותם להעניק לתובעים תמיכה כספית , התחייבות שבלעדיה לא היו חותמים עליו.

הנתבעים טענו כי הליך מינויים כ- "בן ממשיך" נעשה ביוזמת התובעים ולא נפל בו כל פגם. התובעים שיתפו פעולה בחתימה על המסמכים ולא נקטו כל צעד לביטול המינוי למרות שחלפו כשלוש שנים מיום החתימה על ההסכם - ועד לאישור המינוי על-ידי מינהל מקרקעי ישראל. וכי הם לא הפרו את ההסכם. התובעים ויתרו בכתב על זכותם לחזור בהם מן המתנה ואין הם יכולים לעשות זאת כעת. התובעים מנועים ומושתקים מלתבוע את ביטול המתנה גם בשל כך שהנתבעים הסתמכו על מצגם של התובעים ושינו את מצבם לרעה על סמך מצג זה.

הסוכנות היהודית טענה כי, על-פי רישומיה מינו התובעים, בעלי הזכויות במשק את הנתבעים 1 ו- 2 כ-"בנים ממשיכים". מינוי זה אושר על-ידי האגודה השיתופית, הסוכנות היהודית ונרשם במינהל מקרקעי ישראל.

על-פי הוראות החוזה המשולש, לאחר פטירת שני בעלי הזכויות במשק {הבעל והאישה} יועברו הזכויות במשק לבנים הממשיכים ועל-כן מבחינת הסוכנות היהודית, לאחר פטירת ההורים, אמורות הזכויות במשק להיות מועברות לנתבעים 1 ו- 2. המינוי נעשה כדין, כל המסמכים שנדרשו הומצאו לסוכנות היהודית חתומים ומאומתים על-ידי עורך-דין כפי שנדרש על ידה.

בית-המשפט קבע כי, אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בהסכם מתנה כאשר זכות ה- "בן ממשיך" מתגבשת לאחר מות שני ההורים. מינוי הנתבעים כ- "בן ממשיך" הומלץ על-ידי האגודה השיתופית, אושר על-ידי הסוכנות היהודית וכי המינוי נרשם במינהל מקרקעי ישראל. משכך, עסקינן במתנה מוגמרת שהקנייתה לנתבעים הושלמה עם רישום המינוי במינהל מקרקעי ישראל.

בית-המשפט לא מצא כי הנתבעים התנהגו התנהגות מחפירה בכך שסירבו לסעוד את התובעת בעת מחלתה ובכך שהנתבע הסתבך בהימורים וכתוצאה מכך היה על התובע להתמודד מול נושי הנתבע.

הנתבעים לא הפרו את ההסכם ועל-כן לא ניתן לחזור מן ההתחייבות ליתן מתנה ואף לבטלה. הזכות להתקבל כחבר באגודה, שהינה חלק מן הזכות המוקנית ל- "בן ממשיך" ניתנה לנתבעים לאלתר ורק לאחר-מכן קמה ההתחייבות לתמוך כספית בתובעים. קבלת הזכות אינה מותנית בקיומה של ההתחייבות אלא היא נפרדת לה.

מן האמור לעיל עולה, כי התובעים לא הוכיחו כי חשבו מחשבות או אמונות שאינם תואמות את המציאות באשר למינוי והבינו את משמעותו. על-כן, התביעה נדחית.

8.25 אימתי "כתב הצהרה והתחייבות המשיבים" - בטל?
ב- תמ"ש (ת"א) 50500/99 {א. ל נ' צ. ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.06.07)} הוגשה תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו "כתב הצהרה והתחייבות המתיישבים" שניתן על-ידי ההורים המנוחים של הצדדים, ובו נקבע כי הנתבע 1 {להלן: "הנתבע"} כ"בן ממשיך" במשק בטל ומבוטל.

לחלופין מבוקש להצהיר, כי זכויות הנתבע במשק,כפופות לזכויות התובעים במשק, ובכלל זה לשטחים המצויים בחזקתם, ולנכסים אשר ציווה להם אביהם המנוח בצוואתו אשר קויימה - ללא כל מגבלה שהיא, ובכלל זה מגבלת זמן.

התובעים והנתבע הינם אחים, בנים להוריהם המנוחים. הנתבעת 2, הינה אגודה שיתופית, המסווגת כמושב עובדים {להלן: "האגודה"}. הנתבע 3, הוא מינהל מקרקעי ישראל {להלן: "המינהל"}, הנתבעת 4, הינה הסוכנות היהודית {להלן: "הסוכנות"}.

התביעה הוגשה במקורה על-ידי האב המנוח כנגד הנתבעים. לאחר מותו של האב, באו התובעים במקומו לצורך כתב התביעה, כחליפיו. להורים היו זכויות מסוג "בר-רשות" במשק. ביום 27.08.85, חתמו ההורים על כתב "הצהרה והתחייבות המתיישבים".

המינוי אושר על-ידי הסוכנות ביום 10.08.86, ונרשם במינהל ביום 14.10.86.

ביום 10.2.97 ערך האב צוואה, במסגרתה ציווה כי לאחר מותו יתחלק כל כל רכושו בין שלושת בניו - התובעים והנתבע - בחלקים שווים.

ביום 02.11.98 הודיע האב למינהל, לאגודה ולסוכנות, כי הוא מבטל את מינויו של הנתבע כ"בן ממשיך". הסוכנות הגיבה כי אין זה אפשרי אלא אם הבן הממשיך מוותר או על-ידי בית-המשפט.

ביום 09.12.99 הלך האב לבית עולמו. ולכן, הגישו התובעים בקשה לקיום צוואת האב המנוח. הנתבע התנגד לקיום הצוואה, בטענה כי הזכויות במשק אינן כלולות בעזבון האב וכי הוראות הצוואה נוגדות את הוראות סעיף 114 לחוק הירושה בעניין פיצול משק חקלאי. כמו-כן, טען הנתבע, כי סעיף 3 לצוואה {המחלק את עזבון האב בין שלושת הבנים} בטל, מאחר ומדובר בזכויות עתידיות אשר לא היו למנוח בעת פטירתו.

גם האם ערכה צוואה, בה היא מורישה את כל רכושה לנתבע.

התובעים טענו מספר טענות: הראשונה, מזה למעלה מ- 15 שנים מוחזק המשק על ידם ועל-ידי הנתבע {ביחד עם ההורים בחייהם}, כאשר מרבית שטחי המשק מוחזקים על ידם, ובהם הם מנהלים עסק. לטענתם, הנתבע מחזיק בשטח מצומצם במשק, ורק בשנת 1990 עבר להתגורר במשק. לטענתם, החזקה בפועל בשטחים אלו, בהסכמתם של ההורים וללא התנגדות הנתבע, מונעת כיום את פינויים מהמשק.

השניה, כתב ההתחייבות ניתן על-ידי ההורים, לבקשת הנתבע, לצורך הקמת יחידת מגורים לנתבע במשק, בלבד. לטענת התובעים, משנוכח האב כי בכוונת הנתבע להשתלט על המשק ולנשל את אחיו, הוא הודיע לסוכנות כי התחייבותו לקבוע את הנתבע כבן ממשיך - בטלה.

השלישית, התחייבות ההורים כלפי הנתבע כי ייקבע כבן ממשיך במשק, אמורה היתה להיות מוקנית לו לאחר מותם של ההורים. המתנה לא הושלמה, והאב חזר בו מהתחייבותו כלפי הנתבע.

הרביעית, רצון ההורים היה כי המשק ישמש את שלושת האחים. זאת מבקשים ללמוד התובעים מצוואת האב, מהתביעה שהגיש האב בשנת 1998 ומהמצב הנוהג במשק מזה שנים, אף בחייהם של ההורים, בו מחזיקים התובעים במרבית שטחי המשק לפרנסתם.

החמישית, כי לא נעשה כל הסכם בין ההורים המנוחים לנתבע, ולפיכך אין כל תוקף לכתב ההתחייבות אשר נעשה על סמך הסכם כביכול בין ההורים לנתבע.
השישית, לעניין זכויותיה של האם המנוחה במשק טוענים התובעים, כי האם המנוחה מעולם לא פנתה לגופים המוסמכים להעברת הזכויות במשק על-שמה, ועל-כן ממילא לא עברו זכויות האב המנוח במשק על-שמה. בנסיבות אלו, לטענתם, האם לא היתה יכולה לצוות זכויות שמעולם לא עברו אליה.

השביעית, אפילו יוכר הנתבע כ"בן ממשיך", יש לחייבו לפצותם כדי שווי הנכסים שבחזקתם ושהאב המנוח ציווה להם בצוואתו, בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה.

לטענת הנתבע, בשנת 1985, פנו ההורים אליו ואל התובעים, בהצעה שאחד מהם יתמנה כבן ממשיך. התובעים סרבו להתמנות בנים ממשיכים, ולא התנגדו למינוי הנתבע כבן ממשיך. לטענת הנתבע, הוסבר להורים משמעות מינוי בן ממשיך, והם חתמו על כתב ההתחייבות מתוך הבנת משמעותה של ההתחייבות והשלכותיה. בהסתמך על כתב ההתחייבות ועל היעדר התנגדות מצד התובעים, הוא החליט להשתקע במשק ולבנות בו את ביתו. לטענתו, המשק מהווה עבורו מקור פרנסה יחיד מזה למעלה מ- 20 שנה. לו היה יודע כי התובעים מעוניינים לחלק את המשק, הוא לא היה מסכים למינויו כבן ממשיך, ולא היה נשאר במשק.

לטענת הנתבע, כל המוסדות מכירים אותו כבן ממשיך וכנציג היחידי של המשק. בנוסף, המשק כלל לא נכלל בעזבון ההורים המנוחים, וניתן להעבירו אך ורק בדרך הקבועה בחוזה המשולש. דהיינו: לאחר מות האב עברו הזכויות במשק לאם, ולאחר מותה עברו הזכויות אל הנתבע, כבן ממשיך.

המינהל הודיע, כי אין לו כל עמדה בשאלה האם ניתן לבטל את ההתחייבות למינוי הבן הממשיך שניתנה על-ידי ההורים או שמדובר בהתחייבות שלא ניתן לחזור ממנה. המניהל משאיר את ההכרעה בעניין זה לשיקול-דעת בית-המשפט. אין תוקף להוראות הצוואה בדבר הורשת המשק, אלא אם הן תואמות את האמור בחוזה המשולש.

לטענת הסוכנות, זכותם של ההורים במשק הינה זכות אישית, אשר פוקעת עם פטירתם. זכות זו כפופה להסכם המשולש, אינה ניתנת להעברה ו/או ירושה והיא אינה חלק מעזבונם. ביטול מינוי של בן ממשיך, לאחר שאושר כנדרש על-ידי הסוכנות, אפשרי רק בהסכמת בעל הזכויות והבן הממשיך, או על-ידי החלטת בית-משפט.

האגודה הצטרפה לעמדת מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית.

בית-המשפט לא קיבל את הטענה כי, ההורים לא ידעו מה משמעות בן ממשיך, וקביעת הנתבע כבן ממשיך נעשתה אך ורק לצורך מתן רשות לנתבע להקים יחידה בשטח מצומצם במשק. חזקה על בעל זכות של בר-רשות במשק, אשר חי במשק ומתפרנס ממנו במשך שנים, כי ידע "בן-ממשיך" מהו, ולכל הפחות מה משמעותו.

בחתימת ההורים והנתבע על כתב ההתחייבות, המלצת האגודה ואישור הסוכנות והמינהל לקביעת הנתבע כבן ממשיך - הושלמה המתנה. משכך, אין תוקף להודעת הביטול של האב לסוכנות מיום 02.11.98. האב יכול היה לחזור בו ממתנתו ולבטל את קביעתו של הנתבע כבן ממשיך, ללא הסכמתו של הנתבע.

מה גם, ולמעלה מן הצורך יצויין, כי הנתבע הסתמך על קביעתו כבן ממשיך, ושינה את מצבו לרעה כתוצאה מקביעתו כבן ממשיך - קשר את חייו עם המשק.

בית-המשפט קבע כי, נולדו לתובעים זכויות שימוש וחזקה מכוח הסכמת ההורים, בחייהם, ואי-התנגדות הנתבע בהמשך, לאחר מות ההורים.
ועל-כן, בית-המשפט אמנם לא קיבל את תביעתם העיקרית של התובעים {לביטול הגדרת הנתבע כ"בן ממשיך"}, שכן הענקת זכויות בן ממשיך הינן בלתי-חוזרות, אך קיבל את תביעתם החלופית, וקבע כי זכויותיו של הנתבע כבן ממשיך במשק, כפופה לזכות השימוש והחזקה של התובעים בשטחים המעובדים על ידם. עליהם לשאת בהוצאות החזקת השטחים, כפי שהוסכם בין הצדדים.

8.26 הכרזת מינוי "בן ממשיך" בלתי-הדירה
ב- תמ"ש (קריות) 5840/05 {י. א נ' י. מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.05.07)} מדובר באם שלאחר מות ראש המשפחה נותרה בעלת הזכויות בנחלה במושב. ביום 27.08.82 מינו ההורים את התובע ל- "בן ממשיך" בנחלה. התובע בנה את ביתו, מאז 1984, בנחלה. משפחתו, המונה שבע נפשות, מתגוררת בה. שני אחיו זכו לנחלות משלהם במושבים אחרים.

הנתבע קיבל במתנה מהוריו מגרש, הצמוד לביתם. בשנת 1992, לאחר מות האב, קיבל על עצמו הנתבע, שלעת ההיא, היה רווק והתגורר בבית האם, את השליטה והניהול המשפחתי, לרבות, ובעיקר, הניהול הכספי.

התובע טען כי שעה שניתנה כלפיו התחייבות, בלתי-חוזרת, לשמש כ"בן ממשיך" בנחלה, אין בכוח האם לוותר על מכסת הביצים, אשר הינה אמצעי הייצור ומקור ההכנסה היחיד במשק. הכרזתו כ"בן ממשיך", עוד משנת 1982, כלל איננה נתונה למחלוקת ומשהוענקה הזכות - הפכה לבלתי-הדירה.

התובע מצביע על-כך כי נגרם לו עוול עת גורש על-ידי הנתבע, מהלול, והוא עותר, מתוך אינטרס ההסתמכות ועשיית עושר, להמשיך ולעבוד בלול שבנחלה.
התובע מצביע על-כך, כי הוריו חילקו את נכסיהם בין בניהם, כך שלכל אחד מהבנים ניתן בית ומקור פרנסה והוא לא זכה ליותר מאחיו.

הנתבעים טענו כי, התובע אינו "בעל נחלה" וכי רבים מבעלי מכסת ביצים ביישוב אינם בעלי נחלות בפועל.

בית-המשפט קבע כי, צדק התובע בבסיס טענותיו, ודין התביעה להתקבל, אם כי לא במלואה.

החל משנת 1984 פעל התובע מתוך הבנה כי הזכות כ"בן ממשיך" הוענקה לו על-ידי הוריו, כהגדרתו בתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973. האב המנוח, לאחר שעזר לשני בניו הבוגרים בבניית בתיהם, ביקש לדאוג אף לשני אחיהם הצעירים, כאשר הנתבע, אשר לא הועיד עצמו לעבודה חקלאית, סייע בבניית ביתו בסמוך לנחלה, ואילו לתובע, הועיד להמשך העבודה במשק.

מימוש זכות "הבן הממשיך", מתבטאת אף, ושמא: בעיקר, ביכולת להמשיך את ניהול הלול, וביכולת לזכות במכסת הביצים הקיימת למשק זה.

מול זכות התובע לקבל מעמד כ"בן ממשיך", חלה עליו החובה להפעיל את לול התרנגולות במשק.

8.27 ביטול קביעה של "בן ממשיך"
ב- תמ"ש (ת"א) 78931/98 {י.א נ' ע.א, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.06.06)} התובעים והנתבע 1, אחים, ילדיהם של ההורים המנוחים שבחייהם היו הבעלים של זכויות במשק מכוח הסכם עם הנתבעים 3-2 {הסוכנות היהודית והמינהל}. ההורים חתמו, כמתיישבים, על כתב "הצהרה והתחייבות" המופנה לנתבעת 2 {הסוכנות}, בו הם מודיעים לה, כי הם קבעו את הנתבע 1 ואת אשתו דאז, באופן בלתי-חוזר, כבן ממשיך במשק אשר יקבל את החזקה הבלעדית בו לאחר מותם.

לימים עלו נישואי הנתבע ואשתו על שרטון. והשניים חתמו על הסכם גירושין בו הצהירה האישה, כי אין לה כל תביעות לגבי המשק במושב. הסכם הגירושין אושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-משפט.

הנתבע אשר ביקש להעביר את הזכויות במשק על-שמו בשלמות נדרש, על-ידי הנתבעת 2, להמציא כתב ויתור והודעה על עזיבה חתום על-ידי אשתו שנקבעה אף היא כבן ממשיך, יחד עמו. האישה סירבה לחתום על כתב הויתור חרף הצהרתה בהסכם הגירושין.

הנתבע פנה לבית-משפט בתביעה שהסתיימה בפשרה לפיה הסכימה האישה לחתום על כל המסמכים הדרושים. בעקבות פסק-הדין הועברו הזכויות במשק על-שמו של הנתבע.

בתובענה בעניין הנדון, עותרים התובעים לביטול קביעתו של הנתבע 1 כבן ממשיך במשק, קביעה שנעשתה עוד בחיי ההורים בפני הנתבעת 2 ובאישור המושב. התובענה מוגשת על-ידי התובעים במעמדם כיורשים של עזבון הוריהם המנוחים על-פי צווי ירושה.

בית-המשפט קבע כי, יש לדחות את טענת התובעים, בכתב התביעה, בדבר בטלות קביעת הנתבע על-ידי ההורים כבן ממשיך מהטעם שנוגדת היא את הוראות סעיפים 8(א) ו- 8(ב) לחוק הירושה.
משכך, התובענה נדחיתה על-ידי בית-המשפט.

8.28 ביטול העברת זכויות במשק עקב התדרדרותו של ה-"בן ממשיך" לסמים והעברת הזכויות ל"בן ממשיך" אחר
ב- תמ"ש (ת"א) 80170/98 {ס. י. נ' ס. ז. פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.03)} התובע הינו בנו של הנתבע 1 ואחיו של הנתבע 2. הנתבעת 3 הינה אשתו של הנתבע 2 - כלתו של הנתבע 1. התובע ביקש להצהיר כי העברת הזכויות במשק מהנתבע 1 ואשתו ז"ל, במתנה וללא תמורה, אליו, שרירה וקיימת וכי הליך ביטול ההעברה בו נקט הנתבע 1 בטל הוא.

בנוסף, העברת הזכויות במשק, מהנתבע 1 ואשתו ז"ל, במתנה וללא תמורה, אל הנתבעים 3-2, בטלה ולפיכך כל רישום שנעשה על-שם הנתבעים 3-2, במינהל מקרקעי ישראל בטל ומבוטל.

התובע קיבל מהוריו את הזכות של "בן ממשיך" במשק שלהם בתמורה לטיפול ועזרה להוריו {העברה ראשונה}. לימים התוודע התובע לעולם הסמים התחיל להשתמש בהם ולהתמכר. ומהר מאד התדרדר מצבו עד כדי חוסר תיפקוד מוחלט בהחזקת המשק ובעבודות הנדרשות לקיומו והמשק צבר חובות.

הנתבע 1 נדרש על-ידי מזכירות הישוב לסלקו או למכור את המשק ולהשתמש בתמורה לסילוק החוב.

במצב דברים זה, חתמו הנתבע 1 ואשתו ז"ל, על תצהיר לפיו הם מבטלים את העברת הזכויות במשק לתובע.

במקביל, חתמו הנתבע 1 ואשתו ז"ל על תצהיר לפיו הם מעבירים ללא כל תמורה, את זכויותיהם במשק לנתבעים {העברה שניה}.

בית-המשפט קבע כי ההעברה השניה תקום ותעלה אך ורק אם השלב הראשון יסתיים בהצלחה מבחינת התובע. כלומר, היה ויקבע על-ידי בית-המשפט, כי ביטול/ בטלות ההעברה אליו ולאשתו היה כדין.

ביטול/ בטלות ההעברה הראשונה, זו לתובע ולאשתו, כדין נעשה, וזאת בין אם ייבחן מעמדה של ההעברה כ"התחייבות ליתן מתנה" {ביטול} ובין אם ייבחן מעמדה כ"מתנה לאלתר" {בטלות}.

זכויות הנתבע 1 ואשתו במשק, היו למועד הרלבנטי לנשוא התובענה, זכויות של בר-רשות. שתי ההעברות, זו לתובע וזו לנתבעים, היו העברות בחיים ולא מחמת מיתה. זכותם של הנתבע 1 ואשתו להעביר את הזכויות שלהם במשק כפופה להגבלות ולמגבלות שבחוזה הרשיון.

התובענה נדחתה על-ידי בית-המשפט. לא היתה פניה של הנתבע 1 ואשתו המנוחה למינהל והסכמת המינהל להעברה הראשונה לא ניתנה מעולם. כלומר, העברה היתה ונותרה, לעת ביטולה, בגדר התחייבות ליתן מתנה.

על-כן, העברה השניה לתובע היא בתוקף.

8.29 תביעה לביטול מעמד "בן ממשיך"
ב- תמ"ש (ת"א) 23220/99 {דנון מרגריטה נ' אשד בתיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.07.03)} התובעת הינה בעלת זכויות בר-רשות במשק במושב. נתבעים 2-1 {להלן: "הנתבעים"} הינם בתה וחתנה אשר בנו את ביתם במשק כבנים ממשיכים.

התובעת עתרה ליתן פסק-דין הצהרתי המכריז על ביטול מעמד הנתבעים כבנים ממשיכים וכי התובעת היא בעלת כל הזכויות במשק והיא רשאית למנות בן ממשיך אחר לפי שיקול-דעתה בשל סכסוך שנתגלע בין הצדדים. בנוסף, כפועל יוצא, לסלק את ידם של הנתבעים מהמשק. לטענת התובעת, הסכמתה למנות את הנתבעים כבנים ממשיכים בסמוך לאחר פטירת בעלה, הותנתה מפורשות בכך, כי הנתבעים יטפלו ויסעדו אותה וכן יטפלו במשק שבנחלה ובכל הכרוך בכך. עתה, לאחר שנתבדתה והתברר לה כי הוטעתה ובשל החרפת מערכת היחסים עם הנתבעים עד כדי התנהגותם המחפירה, החליטה לבטל את מעמד "בן ממשיך" שהעניקה להם ולסלקם מבית המגורים שהתירה להם להתגורר בו וזאת כנגד החזר השקעותיהם.

הנתבעים הגישו בקשה להתקבל כחברים באגודה וביום 18.11.93 אישרה האסיפה הכללית של האגודה את הנתבעים כבנים ממשיכים. לטענתם, הם בנו את ביתם במשק בסמוך לביתה של התובעת. כבעלת הזכויות במשק, חתמה התובעת על בקשה להיתר בניה ועל הסכם עם האגודה והמנהל לבניית יחידת מגורים נוספת לבן משפחה. בנוסף, התובעת התחייבה לתקן את צוואתה באופן שהזכויות במשק יוקנו להם לאחר פטירתה, וכי מעמד בן ממשיך מעניק להם גם זכות חזקה במשק וזכות לקבלו לאחר פטירתה. לשיטתם, מינוי בן ממשיך הוא בבחינת "מתנה", מתנה זו הושלמה ועל-כן אין עוד לתובעת רשות לחזור ממנה, ומכל מקום לא קיימת כל עילה לחזור מהמתנה.

נתבע 4, מינהל מקרקעי ישראל הודיע עמדתו, כי מינוי "בן ממשיך" אינו יוצר כל זכות שהיא כלפי המינהל בחיי ההורים, והמינהל לא נתן הסכמתו להעברת הזכויות במשק לנתבעים.

אגודת המושב, נתבעת 3, אינה רואה עצמה צד למחלוקת בין התובעת לנתבעים, אולם מתנגדת לכך שתוצאות ההליך יגרמו לפיצול המשק וקבלת חבר נוסף במשק.

בית-המשפט קבע כי, הנתבעים נטלו הלוואות והשקיעו בבניה. מכאן עולה כוונה לחזקה ייחודית של הנתבעים בבית אותו בנו, הזכויות אמנם לא הועברו אך ניתן להבין זאת כהענקת "רשיון-משנה".

אולם, מאידך גיסא, עצם העובדה שהנתבעים אכן הקימו בפועל את הבית על החלק שיועד להם בתוך המשק להתגורר בו, מבלי שהתובעת ויתרה על איזו זכות שיש לה במשק, אינה יכולה להתפרש כמתן רישיון מצד התובעת לגבי המשק כולו.

התובעת הינה בעלת הזכויות במשק. משמעות מינויים של הנתבעים ל"בנים ממשיכים" הינה קבלתם כחברים באגודה. ולתובעת אין זכות לבטל מעמדם זה כלפי האגודה. החברות באגודה פוקעת על-פי הכללים הקבועים בתקנות אגודת המושב ותקנות האגודות השיתופיות (חברות).

על-פי סעיף 3(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התובעת מיצתה את זכותה למנות בן ממשיך אחד. היא אינה רשאית למנות בן ממשיך אחר.

לנתבעים זכות חזקה ייחודית בלתי-הדירה בבית המגורים שבנו ובקרקע עליו הוא ניצב. הנתבעים רשאים לפנות לגורמים המוסמכים לצורך ביצוע הפרדה ופיצול במשק שיבטיח את הבעלות בזכויות בבית שבנו ובקרקע עליו הוא ניצב.

8.30 סכסוך בין אחים באשר לזכויות במשק
ב- תמ"ש (ת"א) 18470/97 {מרדכי גולדברג נ' אליעזר גולדברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.04.03)} עסקינן בסכסוך בין אחים, התובע 1 והנתבע 1 באשר לזכויות במשק במושב.

בשנת 1976 ביקש האב המנוח של האחים לקבוע את התובע 1 כבן ממשיך. הבקשה אושרה בישיבת הנהלת האגודה והסוכנות היהודית.

על-פי חוזה בין המינהל-האב-האגודה, נבנתה יחידת דיור בשטח הנחלה לתובע 1 והיא חלק בלתי-נפרד מהנחלה ונמצאת בהחזקתו הבלעדית של האב. מאז הסתיימה הבניה, מתגוררים התובע 1 ומשפחתו בבית אשר בנו במשק.

האב פנה לאגודה לבטל את קביעת התובע 1 כבן ממשיך וערך צוואה בה ציווה את כל רכושו לרבות זכויותיו במושב לנתבע 1.

לאחר-מכן, ניתן פסק-דין בבוררות שאושר על-ידי בית-המשפט בו חוייב התובע 1 לפנות את הבית, למוסרו לאב שישלם לתובע 1 עבור השקעותיו וההליכים לרישום התובע 1 כבן ממשיך בטלים.

לטענת התובע 1, מכוח היותו בן ממשיך ועל-פי סעיף 19ג(4) להסכם המשבצת, בהיותו הזוכה במשק על-פי צוואת האב, הוא זכאי להירשם כבעל הזכויות במשק, בניגוד לצוואת האם שחילקה את המשק בין שני האחים בחלקים שווים. האב המנוח בלבד קיבל את הזכויות במשק - האם לא היתה בעלת זכויות במשק, לא היתה חברת אגודה ולא החזיקה במשק.

לטענת הנתבע 1, שני ההורים קיבלו ביחד את הזכויות במשק. לפיכך, לאחר פטירת האב ובהתאם לסעיף 19ג(1) להסכם המשבצת מקבלת האם את מלוא הזכויות במשק, ולאחר פטירת האם, יש להכריע מי הבן המסוגל לקיים את המשק, הוא יקבל את הזכויות ויפצה את הבן השני. התובע 1 אינו בן ממשיך, ואף אם היה, אין לכך משמעות בהקשר לזכויות במשק.

הסוכנות היהודית - נתבעת 2 - אשר טיפלה בעבר בזכויות המתיישבים טענה, כי על-פי הרישומים הקיימים אצלה שני ההורים המנוחים קיבלו ביחד את הזכויות במשק.

מינהל מקרקעי ישראל - נתבע 3 - טען, כי על-פי רישומי הסוכנות, שני ההורים קיבלו ביחד את הזכויות במשק. המינהל טען כי, האישור שניתן לאב להקים יחידות דיור נוספת לבן על שטח הנחלה, אינו קובע את זכויותיו של התובע 1 כבן ממשיך או כבעל זכות כל שהיא במשק.

האגודה - נתבעת 4, מסכימה עם טענות הנתבע 1 ומינהל מקרקעי ישראל.

במקרה דנן, בני הזוג קיבלו את המשק במשותף ורק לאחר-מכן חלתה האם ואשפזה עקב מחלה נפשית. בית-המשפט קבע כי, אישפוזה של האם בשנים מאוחרות יותר אינו גורע מזכות שנולדה לה עוד קודם לכן ומחצית הזכויות במשק הן גם שלה למרות הבעלה ולכן היא יכולה לצוות אותם. בפטירת האב עברו הזכויות כולן על-שם האם. לאחר פטירתה, יש לפעול על-פי סעיף 19ג הקובע, כי זכויות השימוש תעבורנה למי מהילדים המוכן ומסוגל לקיים את המשק. באין הסכמה בין הילדים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק יחליט בכך בית-המשפט.

בעניין דנן, קיימת הסכמה והיא זו שנחתמה בהסכם פשרה בה נקבע כי כאשר ההורים יעזבו את המשק או יפסיקו להתגורר בו יועמד המשק תוך זמן סביר למכירה לכל המרבה במחיר ומהסכום שיתקבל לאחר תשלום כל המיסים יקבל התובע 1 את הערך המלא של עלות הקמת הבית ועם מכירת המשק יופקע תוקפו של "בן ממשיך".

8.31 מינוי "בן ממשיך" שאושר בהליך תקין
ב- תמ"ש (ת"א) 86460/98 {ריצ'רד פרץ נ' ג'ורג' פרץ, פ"מ תשס"א (2001) 694 (2003)} הוריהם של התובעים ושל הנתבע 1 היו בעלי הזכויות במשק. לאחר פטירת האב הפכה האם לבעלת הזכויות במשק. האם חתמה על הצהרה וכתב-התחייבות שעל פיהם הנתבע 1 הוא "בן ממשיך" של המשק. לאחר מות האם, הושלמה העברת הזכויות לנתבע 1 כ"בן ממשיך" במשק, באישור הנתבע 3 {המינהל}, בעל הזכויות בקרקע.

התובעים עותרים ליתן פסק-דין הצהרתי כי הנתבע 1 אינו "בן ממשיך" במשק של הוריהם המנוחים וכי הזכויות במשק מהוות חלק בלתי-נפרד מעזבונה של אמם המנוחה. התובעים מבקשים להחיל את הוראות סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. לטענתם של התובעים, אמם המנוחה אפשרה לנתבע רק לבנות את ביתו בנחלה, ואילו ההסכמות וההצהרות מטעמה בדבר מינויו כ"בן ממשיך" לא היו בהבנתה ובכוונתה. ומכאן, לטענתם, יש לאפשר פיצול הנחלה, בהתאם.
בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, הזכויות לנתבע 1 כ"בן ממשיך" הועברו על-פי הוראות החוזה המשולש ואין תחולה לסעיף 114 לחוק הירושה. התובעים היו עשויים להיכנס לגדרו של סעיף 114 ולעקרונותיו, אילו לא היה מתמנה הנתבע כ"בן ממשיך" בהליך תקין, מאושר על-ידי המינהל, הסוכנות והאגודה. למינהל, כבעל הזכויות בנחלה זו, שמורה הזכות לפעול כנגד שימוש חורג בנחלה, אולם לתובעים אין כל מעמד, ואף זכות טיעון בנושא זה, משאינם בעלי זכויות ואף לא כבעלי רשות, בנחלה.

האם לא הותירה צוואה, לאחר שבשנת 1989 חתמה על כתב ההתחייבות כי הנתבע יהיה לבן ממשיך. עזבונה הונחל בצו ירושה לשבעת ילדיה, ללא הנחלה אשר אינה יכולה לבוא בהיקף עזבונה.

8.32 קביעת "בן ממשיך" נדרשת על-ידי שני ההורים ולא מספיקה הצהרה של אחד מההורים
ב- תמ"ש (ת) 71010/97 {צרור שמחה - חסויה על-ידי האפוט' אגודת אקי"ם נ' שמעון צרור, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.02)} התובעות הן אחיותיו של נתבע 1. הצדדים מסוכסכים ביניהם באשר לזכויות במשק חקלאי במושב.

בשנת 1955, קיבלו הורי הצדדים את המשק מנתבעת 2{להלן: "הסוכנות"}. לאחר-מכן, חתם האב על הצהרה בזו הלשון: "בזה הנני מצהיר ומאשר שבני צרור שמעון יהיה הבן הממשיך במשק מספר 87 במושב בן זכאי ואני מסכים שיקימו בחצר משק בית מגורים לבן ממשיך בתנאים המקובלים".

בשנת 1985, נפטר האב והזכויות במשק במלואן הועברו ונרשמו בשנת 1990 על-שם האם שנפטרה בשנת 1996. לאחר פטירת האם הגיש הנתבע לבית-המשפט, בקשה לקיים צוואתה של האם, שעל פיה, הוא יורש את כל זכויותיה במשק. בבית-המשפט התברר, כי האם הוכרזה פסולת דין ולפיכך, אין תוקף לצוואתה ומשכך, ביקש הנתבע למחוק את הבקשה.

התובעות מבקשות לבטל את העברת הזכויות לנתבע כבן ממשיך. לטענתם, הרישום בסוכנות ובמינהל לא נעשה כדין, האם המנוחה מעולם לא הסכימה כי הנתבע יהיה בן ממשיך, הזכויות במשק הועברו על-שמה, ולפיכך, על-פי סעיף 20ג לחוזה ההתיישבות שנחתם בינה לבין הסוכנות, באין בן ממשיך, יועברו הזכויות והחובות של המתיישבים לאחד היורשים בהתאם לעקרונות סעיף 114 לחוק הירושה.

הנתבע מתנגד לתביעה. לטענתו, הזכויות במשק הינן של בר-רשות, האב המנוח חתם לבדו על מסמכי קבלת המשק החקלאי, והוריו מינו אותו לבן ממשיך כבר בשנת 1974.

הסוכנות - נתבעת 2 טענה בכתב הגנתה, כי בשנת 1955 חתם האב המנוח על-פי הנוהג גם בשם האם על קבלת רשות שימוש וחזקה במשק. בשנת 1974 מינה האב המנוח את הנתבע כבן ממשיך, ובאותה תקופה "כמקובל במושב בן זכאי" פעל המנוח בשמו ובשם האם. לאחר העברת הזכויות על-שם האם, לא פעלה היא לביטול זכויות בן ממשיך, לפיכך, לאחר פטירת האם, על-פי תנאי רשות השימוש והחזקה, זכאי היה הנתבע לקבל את זכויות השימוש והחזקה במשק כבר-רשות. לטענתם, רישום הזכויות על-שם הנתבע היה כדין.

המינהל-נתבע 3, הודיע, כי אינו מתערב בסכסוך שבין הצדדים בשאלה מי זכאי לקבל את המשק ובלבד שהמשק ימסר ליורש אחד בלבד כפי שנקבע בעקרונות סעיף 114 לחוק הירושה, אשר התובעים מתבססים עליו.
המושב - נתבע 4, הודיע במכתב כי הוא מעכב כל טיפול עד להכרעת בית-המשפט.

בית-המשפט קבע כי, האב לבדו הצהיר על הנתבע כבן ממשיך. ידיעת והסכמת האם לא הוכחה, הוכח אף ההיפך מכך. ללא הסכמת האם וחתימתה על מסמך בכתב, אין תוקף למינויו של הנתבע כבן ממשיך באשר נדרשת קביעת שני ההורים כאמור בסעיף 20 לחוזה ההתיישבות וסעיף 20(1) לחוזה המשבצת. הנתבע לא ידע על מינויו כבן ממשיך וגם מעולם לא ענה על הקריטריונים הנדרשים מבן ממשיך.

לאחר פטירת האב, קיבלה האם את מלוא הזכויות במשק בהתאם לסעיף 20ה(א) לחוזה ההתיישבות וסעיף 20(1) לחוזה המשבצת. משנפטרה האם ולא נקבע בן ממשיך, יש להעביר את הזכויות במשק לאחד היורשים בהתאם לעקרונות סעיף 114 לחוק הירושה וסעיף 20ה(ג) לחוזה ההתיישבות ולסעיף 20(1) לחוזה המשבצת.

הפועל היוצא הוא, כי אין תוקף לרישום הזכויות במשק על-שם הנתבע, לכן, רישום זה בטל.

תובעת 1, בשל מוגבלותה, אינה מסוגלת לקיים את המשק. תובעות 2, 3, לא עתרו למסור להן את המשק ולא טענו כי מסוגלות לקיימו כאמור בסעיף 114(א) לחוק הירושה. בנסיבות אלה קבע בית-המשפט, כי המשק ימסר לנתבע 1 בכפוף לפיצוי הנתבעות בשיעור חלקם בעזבון ההורים היינו לכל אחד מהתובעות על-פי הערכת שמאי.

8.33 ביטול מעמד "בן ממשיך"
ב- ת"א (יר') 19073/96 {פלונים נ' אלמונים, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.00)}הוגשה תביעה של הורים כנגד בנם וכלתם לביטול מעמדם של הנתבעים כ"בן ממשיך" ולהורות על פינויים וסילוק ידם מן המשק.

התובעים טענו כי, בשנת 1982 פנו הנתבעים ביוזמתם לתובעים וביקשו הסכמתם להעברת הזכויות במשק וליתן להם מעמד של "בן ממשיך". בתמורה התחייבו הנתבעים כלפי התובעים כי יעבדו ויטפלו במשק ויכבדו את הוריהם התובעים, תוך דאגה לכל מחסורם. התחייבויותיהם והבטחותיהם של הנתבעים הופרו אחת לאחת ואף הצהירו הנתבעים כי ימררו את חיי התובעים, וכך הם עושים בפועל. אומנם, התובעים חתמו בסוכנות היהודית על טפסי "הצהרה והתחייבות המתיישבים" אך יש לפרשם באופן דווקני ומצמצם, באופן שמה שניתן לנתבעים, על-פי המסמך הוא החזקה במשק ובבית ואין לנתבעים כל זכויות מעבר לכך.

הנתבעים טענו כי בשנת 1982 פנו התובעים ביוזמתם לנתבעים והציעו להם לקבל מעמד של "בן ממשיך", התובעים אף התנו נישואי הנתבעים בהסכמת נתבעת מס' 2 למינויים כ"בן ממשיך" במשק.

משהסכימו הנתבעים מינו אותם התובעים להיות "בן ממשיך". המינוי אושר על-ידי האגודה והמוסדות המיישבים, לאחר שהתובעים פעלו במוסדות הדרושים {האגודה והסוכנות} על-מנת להעביר את הזכויות ולהקנותם לנתבעים. העברת זכויות זו הינה העברה מוחלטת, בלתי-מותנת ובלתי-חוזרת. על בסיס קבלת הזכויות ובהסתמך על אותם אישורים, רכשו הנתבעים זכויות משל עצמם, בנו את ביתם והרחיבו את משפחתם, תוך השקעת הונם וממונם, באופן ששינו את מצבם באורח יסודי, על בסיס אותה הסתמכות.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, הנתבעים הינם בעלי מעמד של "בן-ממשיך", במשק. מעמד זה הינו בלתי-הדיר, גם לאחר מות התובעים. הזכויות שניתנו לנתבעים מכוח מעמד זה, יוותרו על כנם ללא כל גריעה בעתיד.