סוגיות בבית-הדין הרבני
הפרקים שבספר:
מזונות ילדים
1. האם בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת אב להפחית מדמי מזונות לקטין, עליהם הוסכם במסגרת הסכם גירושין בנימוק של שינוי נסיבות, כאשר בית-הדין הרבני לא קיים דיון מהותי בשאלת דמי המזונות הראויים בטרם אישר את ההסכם?אין קטין כבול להסכמת הוריו לגבי שיעור מזונותיו כאשר זו התקבלה במסגרת הסכם גירושין, אלא אם הערכאה המאשרת - בין אם זו בית-הדין הרבני או בית-המשפט לענייני משפחה - קיימה דיון מהותי בשאלת המזונות הראויים בנסיבות הספציפיות של הנוגעים בדבר, וההסכם אושר רק משנוכחה הערכאה המאשרת לדעת כי הוא משקף את טובת הקטין בנסיבות העניין {ע"א 16/98 מאיר נ' מאיר, פ"ד נג(2), 175, 185 (1999)}.
גישת בית-המשפט העליון לעניין זה מושתתת על החשש לניגודי אינטרסים בין הקטין לבין הוריו בנקודת הזמן שבה נערך הסכם הגירושין. החשש הוא שמא עקב הרצון להגיע להסדר בעניין הגירושין לא נשקל עניינו של הקטין כדבעי ובאופן נפרד מן הרצון ההדדי של ההורים או אחד מהם לקבל או לתת גט.
עקב החשש לניגוד עניינים בין ההורים-האפוטרופסים לבין הקטין-החסוי, נקבע על-ידי בית-המשפט כי הצהרת ההורים כי הסכמתם לעניין מזונות הילד נעשית גם בשמו, אינה משקפת בהכרח הסכמה של הקטין להסכם. רק אם בית-הדין או בית-המשפט "דן ופסק" בשאלות אלה, יהיה הקטין כבול ומחוייב להסכמה שניתנה על-ידי הוריו בשמו.
על-פי הגישה האמורה, אין בתי-המשפט האזרחיים מונעים עצמם מלדון בתביעת קטין למזונותיו המוגשת להם על-ידי אמו, למרות שזו הסכימה בעבר במסגרת הסכם גירושין הן לגובה המזונות שישולמו על-ידי האב והן כי כל מחלוקת עתידית בשאלת מזונות הקטין תובא לדיון והכרעה של בית-הדין הרבני.
גישה זו מעוררת קושי. נוצר פיצול מלאכותי בין גמירות-הדעת של האם להתקשר בהסכם הגירושין, לבין חוסר גמירות-הדעת כביכול של {אותה} האם כאפוטרופוס של הקטין לגובה דמי המזונות עליהם הסכימה והתחייבה במפורש וכן לגבי הערכאה שתדון בעניין.
ההפרדה הדיונית של תביעת הילדים למזונות ילדים מתביעת הגירושין של הוריהם ומהעניינים הכרוכים בה מחטיאה את המטרה. אם בית-המשפט אינו סומך על ההורים שייצגו את הילדים נאמנה בתביעה שבה נדון סכסוך הגירושין ביניהם, אין לסמוך על האם שבתביעה נפרדת בעניין מזונות ילדים היא תייצג נאמנה את טובת הילדים ואת זכויותיהם.
אכן ההורים עצמם מחוייבים להסכם שנחתם ביניהם בקשר למזונות הקטין, אך שינוי מהותי בנסיבות שחלו לאחר מתן פסק-הדין שאישר את ההסכם, מצדיק דיון בשאלת שינוי גובה המזונות, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה.
גם משניתן פסק-דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח, שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהיה זה בלתי-צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. פסק-דין מבוסס על מערכת נסיבות מסויימת, הקיימת בעת הינתנו, ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק-הדין להפוך לבלתי-צודק.
כשם שניתן לפתוח מחדש פסק-דין רגיל למזונות, שניתן על יסוד הכרעתו העניינית של בית-המשפט, כשמשתנות הנסיבות שינוי מהותי, כן ניתן לפתוח פסק-דין, גם אם הוא ניתן בהסכמה.
פסק-דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. וודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע אך גם אם לא היתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית-משפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסויימת, כפי שהיתה בעת כריתת החוזה.
מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, היינו בין אינטרס הסופיות של פסק-הדין לבין האינטרס, שלא יישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי-צודקת לחלוטין {ע"א 442/83 מ' קם נ' ד' קם, לח(1), 767, 771 (1984)}.
הסמכות לדון עקב שינוי נסיבות בתביעה לשינוי פסק-דין המיוסד על הסכם בין צדדים, מסורה כ"סמכות נילווית" לערכאה שנתנה תוקף של פסק-דין להסכם.
ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית-הדין הרבני מכוח החוק, ומקנה לה, בנסיבות מיוחדות, כוח שיפוט לחזור ולדון בעניין שהכריעה בו בעבר.
כזו היא, למשל, סמכות השיפוט של בית-משפט ובית-הדין לבטל פסק-דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם, ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק {בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית-הדין האיזורי חיפה, פ"ד יג 1490; ע"א 151/87 רחמני נ' שמש הדר חב' קבלנית לבניין, פ"ד מג(3), 489 (1989)}.
ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של עניין, אשר אירע לאחר מתן פסק-דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי-צודק. ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון ראוי בין סופיות פסק-הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק-דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי-צודקת באורח קיצוני.
תביעה להפחתת מזונות מתייחסת לפסק-דין שכבר ניתן ואינה בגדר תביעה ראשונית ועצמאית של הילדים. רק ערכאה שנתנה את פסק-הדין מוסמכת לשנותו, ותביעה להפחתת היא תביעה שבה מבוקש לשנות את פסק-הדין.
מצב שבו ערכאה אחת תיתן פסק-דין וערכאה אחרת תשנה אותו, יגרום אך ורק לתוהו ובוהו משפטי, שאין לאפשר אותו. די לנו בסיטואציה הבלתי-אפשרית של מירוץ הסמכויות, עקב כריכות והנזק הנגרם מכך ואין להוסיף עליו גם את האפשרות שערכאה אזרחית תבטל פסק-דין של ערכאה דתית ולהיפך.
לפיכך את התביעה להפחתת מזונות, שהילדים הם הנתבעים בה, יש להגיש לאותה ערכאה שנתנה את פסק-הדין.
ודוק. בעוד שהילדים רשאים להתעלם מפסק-דין שאישר את מזונותיהם בהסכם גירושין, מבלי שהתקיים דיון נפרד בענייניהם ולהגיש את תביעתם לבית-המשפט האזרחי {בין שפסק-הדין ניתן על-ידי בית-המשפט ובין שניתן על-ידי בית-הדין הרבני}, אין ההורה רשאי להתעלם מפסק-הדין ולכן עליו להגיש בקשה לשינוי פסק-הדין לערכאה שנתנה אותו.
2. קבלת תביעת אב להפחתת מזונות ילדים עקב שינוי נסיבות
בתיק מס' 581315-3 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(1), 59 (2011)} קבע בית-הדין:
"בני בית-הדין מונחות שתי תביעות מנוגדות. מחד תביעת האם ליתן תוקף פסק-דין לנספח להסכם הגירושין בנושא מזונות הילדים, ובמסגרת זו לחייב את האב להגדלת סכום המזונות. מאידך, תביעת האב להפחתת מזונות הילדים עקב שינוי נסיבות.
הקדמת פרטים עובדתיים נחוצים:
א. הצדדים התגרשו ביום י"ט כסלו התשס"ט 16.12.08.
ב. בית-הדין אישר את הסכם הגירושין ביום ט"ו חשון התשס"ט 13.11.08.
ג. בהסכם הגירושין בסעיף מזונות הילדים נקבע שהאב מתחייב לשלם למזונותיהם סך 4000 ₪ לחודש.
ד. במקביל להסכם הגירושין הנ"ל, נכתב נספח להסכם שנחתם על-ידי הצדדים, ובו מתחייב האב לשלם סכום נוסף למזונות הילדים בסך 3000 ₪, כך שבסך כולל חייב האב למזונות ילדיו 7000 ₪ לחודש.
ה. הנספח לא הובא לאישור בית-הדין.
ו. האישה וב"כ הגישו תביעה לאישור נספח ההסכם ביום 31.8.09.
ז. הבעל הגיש תביעה להפחתת מזונות ביום 1.9.09.
ח. בהסכם הגירושין נקבע בסעיף 5 יג' "הצדדים מסכימים כי במקרה של מחלוקת בשאלת המזונות, לרבות בשאלה באם חל שינוי נסיבות קיצוני לפנות במשותף לעורך-הדין י' שורצברג... והצדדים מסכימים לקבל המלצת המגשר מבלי לפגוע בסמכותו של כב' בית-המשפט לענייני משפחה.
ט. לאור האמור בסעיף ח' כתב בית-הדין בהחלטתו מיום 9.12.09 "כי מן הראוי שהנושאים הנ"ל השנויים במחלוקת יבואו על פתרונם עם הסכמת הצדדים לקבל על עצמם כל הצעת גישור של המגשר י' שורצברג...".
י. הניסיון לפתור את המחלוקת באמצעות הבורר לא צלח, ובית-הדין הציע פשרה לצדדים לסיום ההליך.
יא. התקיימו מספר דיונים בנושאי תביעות הצדדים שבמהלכם הופיעו המגשר שערך את ההסכם, ורואה החשבון של החברה שבשליטת האב. כמו כן הוגשו מסמכים על-ידי האב וב"כ להוכחת תביעתם.
א. עמדת בית-הדין בתביעת האם לאישור הנספח:
1. מעמדו המשפטי של הסכם גירושין שנחתם על-ידי הצדדים, שהוא מחייב את הצדדים לקיימו אלא שלא ניתן לאוכפו כפי שהוא, מאחר ולא הובא לאישור ערכאה שיפוטית.
2. באשר לסעיף מזונות הילדים קיים הבדל משמעותי נוסף בין אם ההסכם אושר על-ידי ערכאה שיפוטית, לבין אם לא אושר.
3. והוא על-פי האמור בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט-1959 סעיף 12(א): "הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין כל עוד לא אושר על-ידי בית-המשפט".
4. פירושה של הוראה זו, שהסכם בין הורים המסדיר בתוכו את מזונות הילדים, אשר אושר בבית-הדין כמוהו כפסק-דין לעניין מזונות הקטין, וההורים מחוייבים לקיים את ההסכם בדבר המזונות, ולא תתקבל מטעמם טענה לאי-קיום הליך הוגן לאישור ההסכם.
5. הוא הדין הקטין מחוייב לסכום המזונות שנקבע בהסכם ואושר על-ידי בית-הדין, ולא תתקבל מטעמו טענה סתמית כי הוא אינו מחוייב להסכם, מאחר וכביכול לא היה צד לו. ברור הדבר כי הנחת המוצא היא, שהערכאה המשפטית שקלה את כל צדדי העניין וההסכם אושר לאחר שהערכאה המשפטית השתכנעה כי סך המזונות עליהם הוסכם משקף את טובת הקטין בנסיבות העניין.
6. לעומת זאת, כאשר הסכם גירושין נחתם על-ידי ההורים ולא הובא לאישור בית-הדין אמנם ההורים עצמם מחוייבים לקיים את ההסכם מכח חתימתם, אולם הקטין אינו כבול להסכם זה.
7. המקור לאבחנה החוקית בין הסכם אשר עבר הליך שיפוטי לבין הסכם שלא עבר הליך שיפוטי, הוא על-פי סעיף 12 (א) בחוק לדיני המשפחה הנ"ל.
8. ההיגיון הטמון בהוראת הסעיף הנ"ל, נועד להבטיח את טובתו של הקטין והנחת היסוד היא כי על-מנת להשיג את טובת הקטין. אין להסתפק בהסכמה שאליה הגיעו הורי הקטין, אם במסגרת הסכם גירושין , ואם באופן נפרד. אלא בהליך מבחן שיפוטי.
9. וזאת מאחר ואין שום ביטחון שההורים בהסכמתם על מזונות הקטין ראו לנגד עיניהם רק את טובת הקטין.
10. שכידוע בהסכמי גירושין בחלק גדול מהמקרים מה שמעניין בעיקר את ההורים הוא הסדרת ענייניהם האישיים והם עלולים שלא לתת תשומת-לב מספקת לצרכי הילדים.
11. לכן יש צורך שבית-הדין, שהוא אביהם של הקטינים, יבדוק את סעיף מזונות הילדים שבהסכם הגירושין באופן ספציפי, ויוודא כי הוא אכן תואם את טובתו של הקטין ומבטא באופן הראוי את צרכיו, ובמקביל את יכולתו הכלכלית של האב לעמוד בתשלום המזונות.
12. ולפיכך כאשר בית-הדין מאשר את סכום מזונות הילדים במסגרת הסכם גירושין , הרי זה כפסק-דין למזונות. וכפי שנקבע בחוק הנ"ל 12(ג) "הסכם בענייני מזונות שאושר על-ידי בית-המשפט דינו כדין פסק-דין של בית-המשפט בענייני מזונות".
13. הפועל היוצא מכל האמור שחתימת הצדדים להסכם קושרת אותם לקיומו ללא צורך בהליך משפטי.
14. ובמקרה דנן היות והצדדים חתמו על הנספח להסכם [והאב במשך תקופת זמן לאחר מכן, אף שילם את הסכום הנוסף שבנספח] ברור שהאב מחוייב להוסיף ולשלם את הסכום שנקבע בין הצדדים בנספח, ללא הבדל מסכום המזונות שנקבע בהסכם היסודי.
ב. עמדת בית-הדין בתביעת האב להפחתת מזונות עקב שינוי נסיבות:
1. כאמור הסכם הגירושין בין הצדדים נכרת בסוף שנת 2008.
2. בתקופת כריתת הסכם הגירושין היתה בבעלות התובע חברה שעסקה בשיפוץ דירות בשם [...].
3. הומצא לבית-הדין מאזן בוחן לשנת 2008 בלתי-מבוקר המראה על הפסד נצבר של החברה קרוב ל - 300,000 ₪.
4. חובה לציין שבשנת 2008 רכשה החברה רכב חדש בסך 70,000 ₪. כמו כן השקיע בעל השליטה בחברה סך 150,000 ₪ לצורך כיסוי הפסדים של החברה.
5. בשנת 2008 ממשיך הגידול במחזור ההכנסות של החברה לעומת שנים קודמות. כלומר קיים גידול בהכנסות שמראה על צמיחה בחברה, אך לא נראים רווחים, היות ואחוז הרווח הגלום הוא כ - 10 אחוז בלבד, שאינו שונה משנים קודמות בהם היה הרווח בין 15-10 אחוז.
6. לעומת זאת בשנת 2009 החברה עבדה חמישה חודשים קודם לקריסתה. ומאזן הבוחן מראה על רווח נאה.
7. אולם לפי דברי יועץ המס, מאזן הבוחן אינו משקף את מלוא ההוצאות של החברה, מאחר שחסרות חשבוניות מקבלני משנה .
8. על-פי עדותם הכתובה של רואה החשבון ויועץ המס, החברה [...] נקלעה למצב כספי קשה, הפסדים וקשיי נזילות. ועקב כך הפסיקה פעילותה באמצע שנת 2009.
9. מאזנים מבוקרים למצב החברה בשנים 2009-2008 לא הוגשו עד היום. מסתבר שזה כתוצאה מחוסר אפשרותו של בעל השליטה בחברה לשלם ליועץ המס שכר-טרחה.
10. הכנסותיו האישיות של התובע ממשכורת נטו (לאחר כל הניכויים כולל ביטוח מנהלים) נעו בין 5000-4000 ₪ בכל השנים ועד היום, ואף בזמן עריכת ההסכם.
11. אף לא נראו מהמסמכים שהומצאו משיכות מהחברה בשנים 2008-2006 אלא ההיפך רק סכומי הפקדה לחברה על-ידי בעל השליטה.
12. לפיכך לא ניתן לקבוע שהתובע בשעת עריכת ההסכם הסתמך על משיכות מהחברה.
13. באוקטובר 2009 הוקמה חברה חדשה בשם [...] מחזור הכנסותיה נמוך מחד, ומאידך היא אינה מפסידה.
14. החברה הנוכחית לעומת החברה הקודמת, הריווח הגולמי שלה שונה לחלוטין, ומחזור הכנסותיה נמוך ביותר, וטרם הומצאו מאזנים מבוקרים.
15. על כל פנים הרושם הוא שבשלב זה מדובר בחברה קיקיונית.
16. גם החברה הנוכחית מצליחה בדומה לחברה הקודמת להפיק משכורת בסך כ - 5000 ₪ לבעל השליטה.
17. בסיכומו של עניין הדבר ברור שחל שינוי לרעה במצבו הכלכלי של התובע, והחברה הקודמת [...] שהיתה בשליטתו קרסה בעקבות קשיים כלכליים.
18. לאחר שמיצינו בתמציתיות את ההתפתחות במצבו הכלכלי של התובע, קיימת כאן שאלה האם שינוי הנסיבות נוצר לאחר כריתת ההסכם או קודם לכן. כי במידה והשינוי במצבו הכלכלי של התובע החל כבר בשעה שהתחייב בהסכם אין מקום לתביעת האב .
19. דהנה בדיון האחרון שהתקיים ביום 23.1.11 שבו הופיע הרואה חשבון שליווה את התובע לצורך שיקום החברה שבשליטתו, העיד שמרבית החובות שהחברה צברה נוצרו בשנת 2008. ואף מהדוחו"ת שהומצאו לבית-הדין עולה שהחברה נקלעה לקשיים כבר משנת 2008.
20. יוצא לפי זה שבשעת כריתת הסכם הגירושין חתם התובע על ההסכם מתוך ידיעה שמצבו הכלכלי מצוי במדרון.
21. אם כן לא התחדשו כאן נסיבות שלא היו קיימות קודם חתימת ההסכם, ואין מקום לכאורה לתביעת האב להפחתת מזונות על רקע של שינוי נסיבות.
22. הפתרון לשאלה זו מצוי בחוק העוסק בשינוי נסיבות לצורך קביעת מזונות.
23. בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959 סעיף 13(א) נכתב "בית-המשפט רשאי לשנות את אשר נקבע בהסכם, בויתור ובפסק-דין, אם ראה לעשות כן על סמך נסיבות שנודעו למבקש או שנשתנו אחרי ההסכם הויתור, או פסק-הדין".
24. מלשון הסעיף משתמע באופן ברור שיתכן מצב בו המבקש ידע משינוי הנסיבות בשעת חתימת ההסכם ולמרות זאת יתכן שינוי נסיבות לאחר ההסכם המהווה סיבה לשינוי גובה המזונות.
25. שהרי הלשון הוא "שנודעו למבקש או שנשתנו אחרי ההסכם" המחוקק ציין ב' אופנים המוגדרים כשינוי נסיבות. אופן אחד שהמבקש לא ידע בשעת ההסכם שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לעמוד בסכום המזונות שנקבע, ולכן רשאי בית-הדין להיעתר לבקשה לשינוי המזונות.
26. אופן נוסף "או שנשתנו אחרי ההסכם" כלומר יתכן והמבקש ידע שחלו שינויים נסיבתיים בשעת החתימה על ההסכם, ואע"פ כן יוכל להגיש בקשה לשינוי נסיבות.
27. שילוב פרדוכסלי שכזה קיים כאשר אמנם המבקש היה מודע לקשיים הכלכליים שהוא מצוי בהם בשעת ההסכם, אולם מצב זה יתכן והוא עדיין אינו צופה את פני העתיד.
28. או משום שהמבקש היה משוכנע שמצבו הנוכחי הוא מצב זמני, שאמור להשתנות בטווח כזה או אחר. או שלמרות שהשינויים הנסיבתיים היו קיימים כבר בשעת ההסכם נוצרה החרפה יתירה במצבו הכלכלי של המבקש שלא נצפתה בשעת ההסכם.
29. המקרה בו אנו עוסקים יכול לשמש דוגמה מעשית לפרשנות האמורה.
30. היות וכאמור בתקופה שבה גובש ההסכם התובע הזרים לחברה שבשליטתו סכום כסף גדול לכיסוי הפסדים, פעולה המוכיחה שהתובע נתן סיכוי לכך שהחברה תתייצב כלכלית.
31. ומתוך שיקול זה הסכים להתחייבות סכום המזונות שבהסכם ובנספח. ואף בתחילה ביצע את התשלומים בהתאם.
32. יחד-עם-זאת עדיין קינן חשש אצל תובע בדבר יציבותה של החברה לאורך זמן, ולכן ביקש שהמזונות שבנספח לא יובאו לאישור בית-הדין.
33. כלומר בשעה שהתובע חתם על ההסכם החברה כבר היתה נתונה בקשיים שלא נעלמו מעיני התובע. אולם התובע לא צפה את הקריסה הסופית של החברה.
34. לאור האמור יש בהחלט מקום לתביעתו של התובע להפחתת מזונות עקב שינוי נסיבות.
סיכום עמדת בית-הדין בתביעות הנגדיות:
א. באשר לנספח להסכם, לא ניתן לתת לו תוקף פסק-דין ללא הסכמת שני הצדדים.
ב. האב מחוייב לקיום הנספח להסכם, היות והוא חתם עליו, ולפיכך עליו לשלם למזונות ילדיו סך כולל של 7000 ₪.
ג. תביעת האב להפחתת מזונות עקב שינוי נסיבות מתקבלת, לאחר שהוכח שאכן חל שינוי נסיבות במצבו הכלכלי.
ד. באותה מידה באם יתרחש שינוי נסיבות חיובי אצל האב, היינו שמצבו הכלכלי ישתפר בעתיד, תהא האם רשאית להגיש תביעה להגדלת מזונות הילדים. {במידה ואכן תוגש בעתיד תביעה על-ידי האם להגדלת מזונות, ובית-הדין יגיע למסקנה שיש בסיס להגדלת מזונות, יצטרך בית-הדין לקבוע האם ההגדלה תיעשה רטרואקטיבית מיום ההפחתה. או רק מיום הגשת התביעה להגדלה. וכבר הבעתי עמדתי בנושא זה בהחלטה אחרת, ויש עוד להאריך בשאלה זו לכשיגיע המועד המתאים (א. מ.)}.
בשולי הדברים נבקש להעיר, כי אף שדיוננו לעיל עסק בניתוח הוראות החוק הקשורות לעניין, אין שוני מהותי בדרך ניתוח הדברים ובמסקנה כאשר בוחנים את העניין דנן מנקודת מבט הלכתית. נציין לעניין זה כי על-פי הוראות החוק הנ"ל, החיוב במזונות ילד שהוריו יהודים הוא על-פי הדין האישי שהינו דין התורה.
לאור האמור בית-הדין פוסק כדלהלן:
א. למרות היות האב מחוייב לקיים את הנספח מחמת חתימתו, תביעת האם וב"כ למתן תוקף פסק-דין לנספח נדחית.
ב. תביעת האב וב"כ להפחתת מזונות הילדים עקב שינוי נסיבות מתקבלת.
ג. סכום המזונות החודשיים שעל האב לשלם יעמוד על סך 4,000 ₪ באופן שנקבע בהסכם הגירושין בסעיף 5(א) וקיבל תוקף פסק-דין מיום 13.11.08.
ד. הפחתת המזונות תחל מיום הגשת התביעה על-ידי האב וב"כ 1.09.09. עד לתאריך זה, כל מה שלא שולם על-ידי האב למזונות ילדיו על-פי ההסכם נזקף לו כחוב.
ה. במידה ויחול שיפור במצבו הכלכלי של האב רשאית האם וב"כ להגיש תביעה להגדלת מזונות הילדים.
ו. בית-הדין חוזר על הצעתו מיום 2.3.10 כי על הצדדים לשתף פעולה למכור את הדירה המשותפת בהקדם לכל המרבה במחיר. כאשר מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה לאחר קיזוז יתרת המשכנתא, יתחלקו הצדדים בהתאם לאמור בהסכם הגירושין."
3. מה הדין כאשר האב התחייב לגובה מזונות, אך כעת הבן אינו זקוק לכך?
בתיק מס' 550715-5 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(1), 64, 66 (2011)} קבע בית-הדין:
"בפנינו תביעת האב להפחתת מזונות. האישה מתנגדת כי יופחתו המזונות מעבר למה שמקבלת כיום מביטוח לאומי (כ- 1800 ש''ח לחודש).
הצדדים גרושים מיום 27.3.03.
לצדדים בן משותף בן 12.5.
לטענת האב, הבן שווהה כבר 4 שנים במוסד "א'", והמוסד מממן את כל צרכיו.
לעומתו, האישה טוענת כי פעם בשבועיים הבן מגיע הביתה לביתה, והיא מכלכלת אותו בשבתות אלו. האישה מודה כי כל צרכי הילד הבסיסיים מסופקים על-ידי המוסד, כולל ביגוד מינמאלי, אך טוענת כי אף היא קונה ביגוד לבן. טוענת כי גם היא משלמת למוסד, אך לא נוקבת בסכום.
בהסכם הגירושין שנערך בין הצדדים נקבע כי האב ישלם לאם בעבור הבן סך מזונות של 1,500 ש''ח, אולם ביום 10.5.04 תוקן גובה סך המזונות ל- 2,500 ש''ח לחודש, לאור בקשה משותפת של הצדדים, וניתן תוקף של פסק-דין לתיקון זה.
האב מצהיר כי הוא מוכן להתאמץ ולשלם לאישה עבור הילד סך של 1,200-1,000 ש''ח, אך לא יותר. ב"כ האב טוען כי הוא הוכרז כפושט רגל.
ועוד כמה ציטוטים מתוך הדיון שהתקיים ביום 29.3.11:
בית-הדין: למה המזונות הועלו ל- 2,500 ₪ בשנת 2004.
האישה: לילד יש צרכים מיוחדים הוא מקבל תרופות וגם הוא עבד בעבודה אחרת והשתכר יותר.
ב"כ הבעל: הוא אבא טוב והסכים לתת לו יותר אבל כרגע הוא פושט רגל והילד נכנס למוסד וממומן על-ידי המדינה ולכן אין סיבה שימשיך לשלם סכום כזה גבוה.
בנסיבות תיק זה בית-הדין קובע כי סך דמי המזונות יעמוד על 1500 ש''ח לחודש. בית-הדין סבור כי בנסיבות המצויינות לעיל, הבן אינו זקוק לסך מזונות כה גבוה, ואף סך נמוך מכך יספק את צרכיו.
בנוסף, פסק-הדין מתבסס על הנימוקים שיובאו להלן.
חובת אב לזון ילדיו כשיש להם נכסים נוספים
בנידון דידן לבן ישנם אמצעי מחיה אף ללא האב, ויש לבדוק כיצד משפיע הדבר על חובתו של כל אב לזון ילדיו, אף במקרה שלא התחייב על כך בפירוש בהסכם הגירושין.
ראשית נפתח בשאלה עקרונית. האם חייב אב במזונות ילדיו במקרה שיש להם תכנית חסכון השייכת להם או נכסים שקבלו ממקום אחר ואין לאב חלק בהם?
הרא"ש (כתובות, פרק ד', סימן ד') כתב: "אבל זן את הקטני קטנים, ועד כמה, עד בן שש. ותנן נמי אם היתה מינקת, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, דשמעינן מינה דחייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים. ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, פסק רבינו מאיר דחייב לזונם, דכיוון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהן, דומיא דמזונות האישה, מדכלל מזונות האישה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד". המהר"ם מרוטנבורג סבר כי חובתו של אב בפרנסת בניו הקטנים היא אף אם יש להם רכוש משל עצמם.
ואולם, לכאורה לא כל הראשונים הסכימו לכך. לשאלה זו התייחס גם הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק ב סימן שצא), וכך נשאל שם: "עוד אמרתם שאותו בן הקטן, יש לו נכסים ממקום אחר, והאב אינו רוצה לזונו, אף-על-פי שהוא קטן. ויש אומרים שעל האב לזונו, דתנאי ב"ד הוא, מדדרש רבה אפתחא דבי נשיאה: אף-על-פי שאמרו וכו', אבל זן הוא קטני קטנים. ועד כמה, עד בן שש. וסתמא אמרו, לא שנא יש לבן נכסים שנפלו לו מבית אבי אמו, ולא שנא אין לו נכסים אחרים. וכעניין אלמנה הניזונית מנכסי יתומים, אף-על-פי שיש לה נכסים ממקום אחר. ויש מי שאומר שלא חייבו את האב לזונו, אלא כשאין לו במה שיתפרנס. הודיענו הדין עם מי?"
והשיב הרשב"א: "תשובה, גם בזה הדין עם האב, שלא אמרו אלא מפני שאין לו. ושלושה זמנים יש, כשהבן גדול ויכול להשתדל, אין האב חייב לזונו כלל, ואין כופין אותו, אפילו בכפיית אסיתא. וכל שהוא קטן, כבר שבע כבר תמני ועד שיגדיל, כופין אותו בכפיית אסיתא, ומכריזין עליו עורבא בעי בני, והאי גברא לא בעי בני, לפי שאין הבן עדיין יודע להשתדל. וכשהוא קטן קטנים, כופין אותו בבית-דין לפי שאין לו, ואינו יכול להשתדל כלל. אבל כל שיש לו, למה יתחייב האב לזונו. ומה שטען הטוען, שהוא תנאי בית-דין, ובא לדמותו למזונות אלמנה, אינו כן, לפי שמזון הבנים אינו מתנאי כתובה וכו'".
על פניו נראה לומר כי הרשב"א חלק על המהר"ם דלעיל (המובא ברא"ש), וסבר הרשב"א שביחס לכל גיל, אם יש לילד מקורות פרנסה או נכסים ממקום אחר, אין האב חייב לפרנסו.
ביאור לסברא זו מצאתי בפסקי-דין רבניים (חלק ה', עמ' 342), שם כתבו כך: "גדרם של דברים נראה דבעיקר יסוד החיוב דאב חייב לפרנס את בנו הוא מגדר צדקה, אלא דבקטני קטנים אפילו האב לא אמיד תקנו חז"ל דחייב בצדקה זו, מאחר דאינו יכול להשתדל בעצמו, אבל בעיקר יסודו הוא דין צדקה, ולכן היכא דיש נכסים לבן, האב פטור".
ואולם, עי' פד"ר ז (עמוד 150), שם כתבו כי לאחר העיון נראה שאין בזה מחלוקת בין המהר"ם לרשב"א, וכו"ע סברי כשיטת המהר"ם (שחיובו לזון בניו אף ביש להם נכסים), אלא שהרשב"א דיבר במקרה שכל חיובו של אב הוא רק מדין צדקה (במקרה שאין האם קיימת, וע"פ שיטת הר"ן דחיובו לבן נובע מחיובו לאם), ועל זה כתב שכשיש לבן נכסים, נפטר האב מחיובו (ואולם, בהמשך פסק-הדין, עמוד 152, מובאת דעת מיעוט של הגרח"ג צימבליסט שליט"א שלא קיבל חילוק זה, וסבר שאף במקרה שאינו חייב במזונות האם, מכל מקום חייב במזונות הבנים עד שש בחיוב גמור מתקנת חכמים, ולא מדין צדקה. וממילא אף אם יש להם ממון שלהם, חייב לזונם).
מהי שיטת הרמב"ם בזה? עי' בב"ח (אבהע"ז, סימן עא) שכתב והוכיח ששיטת הרמב"ם היא כשיטתו של המהר"ם מרוטנבורג, עי"ש.
יש לציין עוד כי יש מי שחילק (ספר דינא דחיי לכנה"ג, חלק הלאוין פ"א, דף עח) וכתב שכל דינו של המהר"ם מרוטנבורג הוא רק אודות קטנים מגיל שש, אולם מגיל שש ומעלה, אם יש להם ממה להתפרנס, אין כופין את האב, אפילו באמיד (ועי' גם בית שמואל, אבהע"ז, סימן עא ס"ק ב).
למעשה נראה כי חיוב האב לזון את בניו קטני קטנים הוא אף אם יש להם נכסים מעצמם (כגון שנפלו להם נכסים בירושה מהסבא, אבי האם), כמובא ברא"ש בשם מהר"ם דלעיל, וכפי שנפסק בשו"ע אבן העזר סימן עא, סעיף א' (ועי' בזה עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן רצב). אולם אם הגיעו לגיל שש, אינו חייב לפרנסם אם הם בעכלי נכסים, כמובא בב"ש שם ס"ק ב'.
ואכן, בפסקי-דין רבניים (חלק ז', עמ' 151) פסקו כך: "מסקנת הדברים כי חובת האב לזון את בניו הקטנים עד גיל שש אף כשהם בעלי רכוש ויכולים להתפרנס משלהם. אולם אחרי גיל שש, שאז האב חייב לפרנסם מתורת צדקה, החיוב אינו אלא כשאין להם משלהם, אבל כשיש להם רכוש שיכול לפרנסם, אין חובה על האב לפרנסם ולתת צדקה למי שאינו נצרך לכך". וסיימו: "הלכה זו ברורה ואין חולק עליה".
ואולם, אם הילדים מתפרנסים בפועל ממקור אחר הדין שונה. כן מובא בפסקי-דין רבניים (חלק ז עמוד 156, דברי הרה"ג ח"ג צימבליסט שליט"א), וכך חידש: "ויש ללמוד מזה למעשה, דאם האישה או הבנים עד שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חדשית עבור מזונות, אין זה פוטר את הבעל או האב מלזונם, דההקצבה החודשית נחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם, אבל אם למשל האישה או הילד סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש, אין לחייב את הבעל או את האב במזונותיהם, דהא סוף סוף יש להם".
עולה מהדברים הנ"ל כי ביחס לבן שאינו קטני קטנים, והוא מעל גיל שש, יהיה האב פטור מלזונו, אם הבן מתפרנס במוסד בו הוא גדל.
ברם, בנידון דידן קיימת נקודה נוספת מעבר לכך שלבן ישנה פרנסה ממקור אחר, והיא, שהאב התחייב בפירוש בסך מסויים למזונות הבן, והשאלה העולה לדיון - האם יש להפחית את התחייבותו העצמית של האב כאשר הבן כבר לא זקוק לאותו ממון, או שמא התחייבות זאת הינה בכל מקרה, ואיננה תלויה בצרכיו של הבן בכל רגע נתון.
האב התחייב לגובה מזונות, אך כעת הבן אינו זקוק לכך
בשאלה זו עסקו בפסקי-דין רבניים כרך ט' (עמ' 299, שם דנו אודות אב שהתחייב בהסכם הגירושין לזון את הבת עד גיל שמונה-עשרה, אך קודם לכן היא החלה לעבוד ולפרנס את עצמה), וכך כתבו:
"בשאלה אם האב הנתבע עומד בהתחייבותו לזון את בתו כאשר היא עובדת ומרויחה לפרנסתה ולצרכיה. ראה פסק הרמ"א בחו"מ סימן ס' סעיף ג: "וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע". ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט"ו שכתב דדוחק לפרש דדברי הרמ"א שמסתפק אם משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שצריך, ואפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך, סתמא דעתו היה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך, אז דעתו היה כל ימי חייו, וצ"ע. והש"ך בס"ק ט"ו העתיק לשון הסמ"ע."
"לדברי הסמ"ע כשאנו מסופקים בהתחייבותו של המתחייב אם כוונתו היתה לזון אף כשאינו צריך למתחייב, עלינו לבדוק את מצבו של המקבל בשעת ההתחייבות. אם אז היה זקוק להתחייבותו של הנותן, אנו אומרים שכאשר המקבל אינו זקוק כבר לעזרתו של הנותן שוב אין עליו התחייבות, כי אנו אומדים דעת המתחייב שרוצה לתת למקבל עזרה כשיהיה זקוק לאותה עזרה כמו בעת ההתחייבות. אבל אם בעת שקבל עליו הנותן לזון את המקבל, לא היה המקבל זקוק לעזרתו, ובכל זאת התחייב הנותן לזונו, אנו יכולים להסיק כי דעתו של הנותן היה לזונו גם כאשר לא יהיה זקוק לעזרתו, ומפרשים אנו את ההתחייבות, שלכל ימי חייו יזונו."
והוסיפו ביחס לנידון שלפניהם:
"ומכאן לנידוננו, שהאב (הנתבע) התחייב לשלם לתובעת עבור מזונות הילדים סך שלש מאות ל"י (מתוך הסך שש מאות ל"י) עד שיגיעו לגיל שמונה-עשרה שנה, יש מקום לדון, דיתכן שחשבו אז שעד גיל שמונה-עשרה שנה יהיו זקוקים למזונות האב, כי כן הוא הנוהג המקובל שעד אותה תקופה הילדים זקוקים לעזרת האב, ולכן התחייבותו של האב היתה כל זמן שיצטרכו לעזרתו, וכאשר הבת אינה זקוקה לעזרתו, אין לחייבו להמשיך לשלם הסכום שלש מאות ל"י חודשית."
"אבל ראה טורי זהב שם שכתב על דברי הרמ"א או כל זמן שצריך משמע: צ"ע מ"ש ממי שקבל עליו לזון את בת אשתו, דאמרינן בפרק הנושא דאף-על-פי שיש לה מזונות, אחר-כך צריך לתת לה דמי מזונות. וכתב ע"ז בהגה שם (מבעל חכם צבי) וז"ל: ולע"ד אין כאן קושיא, דשאני התם שקצב חמש שנים, לאפוקי הכא דמיירי במחייב עצמו סתם כמבואר. וכבר אפשר לחלק בעניין אחר, דשאני הנושא את אישה וכו' דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא, אלא גם בדעת האישה, והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות, משא"כ הכא דהכל תלוי בדעת הנותן, אבל אין צריך לזה כי העיקר כמש"כ לחלק בין קוצב למתחייב סתם וכו'. לדברי חכם צבי בנידוננו שהנתבע התחייב לזון זמן קצוב עד הגיעם לגיל שמונה-עשרה שנה, הרי יש במשמעות ההתחייבות שכל אותם השנים ישלם לפרנסתם, אף אם לא יהיו זקוקים לעזרתו כמו במתחייב לזון בת אשתו. וחילוק זה הלא קובע חכם צבי כעיקר להלכה."
"ואף גם לחילוק השני של חכם צבי שתלוי אם ההתחייבות היתה תמורת משהו מהמקבל שאז אין אנו מפרשים את ההתחייבות כמוגבלת בתנאי שיהיה המקבל זקוק לעזרת הנותן, כי לא מפיו של המתחייב לבד אנו חיים. ויתכן שהמקבל לא היה מסכים לתת הסכמתו לתוכן ההתחייבות והגבלתו, והיה דורש שההתחייבות תעמוד בתוקפה בכל אופן גם כשלא יהיה זקוק לעזרת הנותן, אחרת לא היה מסכים לחוזה שביניהם. ולכן בנידוננו הרי כאמור היתה התחייבות האב תמורת הסכמת האישה לקבל גט, ויתכן שהאישה לא היתה מסכימה לקבל גט אלא אחר-כך יתחייב האב לזון את בתו עד גיל שמונה-עשרה בכל המצבים, גם כאשר תעבוד הבת ותרויח כדי צרכיה."
וסיכמו:
"בסיכום, הוברר שלדעת גדולי הפוסקים האב שמתחייב במזונות בתו עד גיל מסויים, עומד בחיובו גם כאשר הבת מרויחה לצרכיה."
ועי' עוד בפד"ר ג עמוד 338 שהביא מסקנה דומה.
ביחס לנידון דידן נראה לומר כי יהיה האב פטור מלשלם כפי התחייבותו השניה, דהיינו 2500 ש''ח לחודש. אמנם, באשר לתירוץ הראשון, המחלק בין קצב המתחייב או לא, הרי המעיין בהסכם הגירושין יראה כי אף בהסכם המקורי נקצבו המזונות עד גיל 18 שנה.
ברם, באשר לתירוצו השני, האם החיוב תלוי בדעת אחר, נראה לומר כי נידון דידן שונה מהאמור בפד"ר שם. שהרי טעמם היה: " ולכן בנידוננו הרי כאמור היתה התחייבות האב תמורת הסכמת האישה לקבל גט, ויתכן שהאישה לא היתה מסכימה לקבל גט אלא אחר-כך יתחייב האב לזון את בתו עד גיל שמונה-עשרה בכל המצבים, גם כאשר תעבוד הבת ותרויח כדי צרכיה". טעם זה אינו שייך בנסיבות מקרה דידן, שההסכם על 2500 ש''ח לחודש לא היה בהסכם הגירושין ותמורת הגירושין, אלא היה הסכם מאוחר יותר (הסכמה) בגין שינוי בצרכיו של הילד (החל לצרוך תרופות, משום צרכיו המיוחדים של הילד וכן משום שהאב החל להרוויח יותר, כאמור בפרוטוקול (ומצוטט לעיל), ההסכם השני נעשה זמן רב לאחר הגירושין, וממילא יש לומר שלא היה תלוי בהסכמת האם ובויתורים שלה בתמורה, אלא רק משום הגידול בצרכיו של הבן וביכולות האב, וממילא, עתה, כשצרכיו החיצוניים פחתו (מקבל צרכיו מהמוסד) וכן שיכולתו של אב פחתה, קל להבין כי האב לא יתחייב לשלם כפי המוסכם ביניהם בהסכם השני, קרי - 2500 ש''ח לחודש.
אולם, גם לסברא זו, את סך החיוב שנקבע בהסכם הגירושין, קרי - 1500 ש''ח לחודש, יהיה עליו לשלם, שהרי עדיין קיימת הסברא המובאת בפד"ר שם, שהתחייבות זו היתה כהתחייבות הדדית, בתמורה לעצם הגירושין (אף שיהיה ניתן לומר כי האישה הסכימה להתגרש ולא התנתה את הסכמתה לכך בגובה המזונות הנ"ל, אולם כאשר ההסכם נערך על בסיס גירושין, יהיה נכון לומר כי גובה מזונות נמוך, עשוי שיהיה אבן נגף בעצם הגירושין, ממילא קל להבין שהוא תלוי ושלוב בעצם ההסכמה להתגרש).
גם לביאורו של הסמ"ע (המוזכר בפד"ר שם) קל להבין כי האב לא יהיה חייב בתשלום המזונות הגבוה שקבל על עצמו בהסכם השני, שהרי סך זה נקבע כאשר המקבל, הבן, היה זקוק לסך זה, אולם, כיום, שאינן נזקק לסך זה, אומדן דעת הנותן היא שבכגון זה לא התחייב לזון את בנו בסך כה גבוה.
מסקנה:
בית-הדין מחליט על הפחתת מזונות האב מ- 2500 ש''ח לחודש, ל- 1500 ש''ח לחודש.
הפחתה זו הינה החל מיום 1.4.11, זאת כפשר בין הסברות השונות שהוצגו לעיל בשאלת פסיקת הפחתת המזונות."
4. שינוי נסיבות - פטירת האב מתשלום מזונות - אימתי?
בתיק מס' 7672-29-1 (באר שבע) {פלוני נ' פלונית, פדאור (2006)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב אליהו אברג'יל, אב"ד; הרב אליהו הישריק, דיין; הרב יגאל לרר, דיין}:
"הצדדים התגרשו בבית-הדין בבאר שבע בתאריך י"ב שבט התש"ס (19.1.00), לאחר שחתמו בפני בית-הדין על הסכם גירושין, ובית-הדין אישר ונתן לו תוקף של פסק-דין.
נושא המחלוקת בין הצדדים הוא התחייבותו של האב, לשלם לאשתו לאחר הגירושין תשלום עבור מזונות שני ילדיו אלמוני ואלמונית.
התחייבות זו מופיעה בהסכם הגירושין בסעיף 7.א. היות ועל בסיס סעיף זה הוגשה התביעה נצטט כאן את הסעיף כלשונו:
"7. א. האישה מצהירה בזאת כי אין ביכולתה לזון את ילדיה, היא תקבל עזרת הבעל מיום עזיבתו את הבית ועד ליום מתן הגט, וכן לתקופה מיום מתן הגט לפי הסכום שיקבע.
הסכום שנקבע - 1,680 ש"ח לחודש לאלמוני, לכל ימי חייו.
420 ש"ח לחודש לאלמונית, עד נישואיה.
התשלומים הנ"ל יעברו לחשבון הילדים אלמוני ואלמונית בדרך של הוראת קבע לא ניתנת לביטול רק על-ידי חתימת שני הצדדים ניתן יהא לבטלה."
ע"כ החלק הרלוונטי לתביעה שבפנינו.
אין מחלוקת על כך, שבזמן שהאב שהתחייב במזונות הילדים הנ"ל, היו הילדים בגירים ואף-על-פי-כן נעשתה ההתחייבות לתשלום המזונות. ההתחייבות נעשתה גם לאורך זמן ביחס לבן אלמוני, וזאת עקב היותו של הבן מוגבל, ולכן צויין בהתחייבות היא לכל ימי חייו. לגבי הבת נעשתה ההתחייבות בפועל עד נישואיה.
האב ובא-כוחו העלו שלוש טענות עיקריות שמכוחן דורשים לבטל את חיוב המזונות שהתחייב הבעל :
1. הבעל וב"כ טוענים שאין קשר בין הילדים לאביהם, הילדים לא מכבדים אותו ולא רוצים קשר איתו. לפיכך יש בכך הפרה של הסכם הגירושין והאב לא מוכן לשלם למזונות כאשר ילדיו אינם מכירים בו.
2. שינוי מצב כלכלי. הבעל וב"כ טוענים כי אין ביכולתו של האב לעמוד בנטל הוצאה כה גדולה מידי חודש ובפרט שהאב עומד לצאת לפנסיה וגמלתו תעמוד על 3,000 ש"ח לחודש. במצב זה לא יוכל לשלם את המזונות שהרי זקוק הוא לכסף למחייתו.
האב וב"כ צרפו אישור מהמעביד - חברת חשמל - על גובה הפנסיה שיקבל האב עם פרישתו.
3. ההתחייבות לא תקפה כלל ביחס למצב היום וניתנה בתנאי מצב אחרים. טענת האב וב"כ, כי ההתחייבות לא היתה מכוונת על מצב זה שכרגע נמצאים בו הילדים והאמא. כלומר, האב טוען שכל ההתחייבות היתה מכוונת על מצב שהאמא שמחזיקה את הילדים תצטרך לשאת בנטל כלכלתם, ומכיוון שאין בכוחה לשאת בזאת הסכים האב להתחייב לממן את המזונות של הבן והבת. וכאמור לעיל הבן מוגבל והבת טרם נישאה, ועקב מצב זה התחייב האב במזונותיהם כל אחד לאורך זמן אחר - לבן לכל ימי חייו ולבת עד לנישואין. אך היות ונשתנה המצב, ראשית הבת עובדת כמהנדסת ומרוויחה משכורת מכובדת, והבן נמצא במגורים הממומנים על-ידי משרד העבודה והרווחה. לפיכך, המגורים וכל-הסביב להם אינם עולים כסף בפועל, ובנוסף הבן עובד לפרנסתו ומשתכר 3,000 ש"ח לחודש.
למעשה, טוען האב, כיום הילדים אינם גרים אצל האם, אינם מוחזקים על ידה ואינם בחזקת נזקקים לתמיכה כספית מהאם או מכל גורם אחר, ממילא, נשמט כל בסיס התחייבותו של האב לסיוע. לטענתו מציין האב את האמור בריש סעיף 7 להסכם הגירושין, אותו סעיף הנוגע להתחייבות האב לתשלום המזונות. הסעיף מנוסח בצורה מיוחדת ובו יש פתיח המאפיין את התחייבות האב, וכך נפתח סעיף המזונות:
"האישה מצהירה בזאת כי אין ביכולה לזון את ילדיה, היא תקבל עזרת הבעל מיום עזיבתו את הבית ועד ליום מתן הגט, וכן לתקופה מיום מתן הגט לפי הסכם שיקבע. הסכום שנקבע וכו'."
טוען האב וב"כ, הנה מפורש שבסיס התחייבותו היה על סמך המצב שהאם היתה צריכה לכלכל ולהחזיק את שני הילדים, וכלשון הסעיף "היא תקבל עזרת הבעל". מעתה, כאשר הילדים כלל לא גרים אצלה ולא ניזונים ממנה אלא בכוחות עצמם, אין כל סיבה שימשיך תשלום המזונות, שהרי לא אדעתא דהכי היתה ההתחייבות מלכתחילה.
בבואנו לדון בתביעה הנ"ל, יש להפריד בין שתי הנקודות הראשונות לנקודה השלישית, כפי שיתברר.
לצורך כך יש להקדים כי, יש הבחנה ברורה בין התחייבות שאדם חייב על-פי הלכה מסויימת שמחייבת אותו, לבין חיוב שאדם נוטל על עצמו והתחייב בו.
שכן, חיוב המוטל על האדם מכוח ההלכה, הרי הוא נתון בתנאים שהגבילה אותו ההלכה או לחיוב או לפטור. משא"כ בהתחייבות שנוטל אדם על עצמו, הוא בלבד יכול להגבילה ובלא שהגבילה הרי היא חלה בכל אופן.
לפיכך, כל אותם טענות שאם נקבלם יכולות לפטור אדם מחיוב מזונות, קיימות הן ביחס לחיוב מדין "מזונות" שהטילו עליו חכמים אם מכוח תקנה או מדין צדקה. וכגון טענה זו של אב שאינו מקבל את בנו לביקורים או שבנו אינו רוצה בקשר עימו, וכן טענה זו של חוסר יכולת כלכלית, שבכה"ג אינו מחוייב מדין צדקה או מדין התקנה, כל אלו נכונות כאשר היינו באים לדון על אב המחוייב לשלם מדין חיוב המזונות ההלכתי.
אבל ביחס להתחייבות שקיבל אדם על עצמו במקום שההלכה כלל אינו מחייבתו, וידע זאת מראש בעת התחייבותו, הרי זו התחייבות ממונית גרידא ככל התחייבות בשטר חוב שבין ראובן לשמעון שאינה כפופה כלל למגבלות דיני המזונות.
לפיכך, בנדון שלפנינו שהתחייבות האב בהסכם הגירושין היתה לשלם עבור החזקת וכלכלת ילדיו הבגירים, וגם הפירוט על אורך תקופת החיוב, אם ביחס לבת עד נישואיה ואם ביחס לבן לכל ימי חייו, הרי מלכתחילה אלו אינם בכלל תנאים של חיוב "מזונות" ההלכתי, אלא כמו המתחייב לזון את חברו והרי זה שטר התחייבות ממוני שדינו להיות נבחן ככל שטר חוב אחר.
סיכומו של האמור, הסכם גירושין בכל הנוגע להתחייבויות שאינם במסגרת החיוב ההלכתי הרי דינו ככל חוזה ממון ושטר חוב ממוני אחר. ולכן יש לדחות את שתי הטענות הראשונות של האב לפוטרו, אם מחמת שאין הבן שומר על קשר עימו ואם מחמת שאין לו יכולת כלכלית כל אלו אינם סיבות כלל בנוגע לשטר חוב ממוני רגיל ואין בהן שום סיבה לפטור אדם שהתחייב לחברו.
מה שנותר לדון הוא על הטענה השלישית שהעלה האב, והיא, הטענה שיש כאן אומדנה שההתחייבות לא חלה מראש אלא על מצב מסויים ולא על המצב שנוצר לאחר מכן. כלומר, שמראש התחייב רק משום שהילדים היו מוטלים כלכלית על האם, אבל לא לגבי מצב שהילדים בעצם מחזיקים את עצמם.
השאלה היא, האם ניתן להכניס אומדנה על התחייבות שלא הוגבלה בשעתה, ולומר שאף-על-פי שלא נאמרה הגבלה זו בפירוש, מ"מ האומדנא היא שאדעתא דהכי לא נתחייב, או שכל שלא הוגבל בפירוש אין לנו לצמצם את ההתחייבות שמטבעה חלה ללא הגבלה.
יש לתלות שאלה זו במקרה אחר בדיני התחייבות.
מי שקיבל עליו לזון את חברו סתם ולא נקב זמן, האם מחוייב מכוח זה לזון אותו לכל ימי חייו או שיש מקום להגביל את ההתחייבות בזמן מסויים וא"כ איזה זמן? כלומר, האם אמרינן שיש אומדן דעת מסויים מאחורי אותה התחייבות.
במשנה במס' גיטין ע"ה ע"ב:
"הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא, ע"מ שתניקי את בני, כמה היא מניקתו? שתי שנים. רבי יהודה אומר שמונה-עשר חודש" וכו'.
והקשו בגמ':
"ומי בעינן כולי האי ורמינהי שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט וכו' רבא אומר ל"ק כאן בסתם כאן במפרש רב אשי אמר כל סתם נמי כמפרש יום אחד דמי."
נחלקו הראשונים כיצד לפסוק במחלוקת זו. הרי"ף פסק כרבא והרמב"ם פסק כרב אשי. והביא הר"ן (לז ע"ב מדפי הרי"ף):
"וכתב הרשב"א ז"ל דבדיני ממונות כיוצא בזה אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן, דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהם ולרב אשר כמפרש יום אחד או שנה אחת דמי, ואיכא למימר דלכו"ע לעניין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו ולא פליג רב אשר אלא לגבי גיטין דלצעורה קא מכיוון והרי צערה יום אחד, והדבר צריך תלמוד ע"כ."
ובתשובותיו ח"ו סי' ה' פסק דהמתחייב לזון סתם כל ימי חייו במשמע.
דבר הר"ן אלו הובא להלכה ברמ"א חו"מ סי' ס' סעיף ג :
"וי"א המקבל עליו לזון חברו סתם כל ימי חיו או כל זמן שצריך משמע וכו'."
על הסתירה בין שני הזמנים שהוזכרו ברמ"א עמד בסמ"ע ובש"ך, וז"ל הסמ"ע ס"ק ט"ו:
"אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו היה כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו היה אכל ימי חייו, וצ"ע."
ובלשון זה הביאו הש"ך.
הנה-כי-כן עולה מדברי הש"ך והסמ"ע בביאור פסק הרמ"א, כי בהתחייבות אף שהתחייב סתם וניתן להרחיב אותה לאורך זמן, הרי שבמקרה שיש לנו אינדיקציה לאמוד-דעת המתחייב, אנו נצמצם אותה. ולמשל באם התחייב בשעה שהיה זקוק לכך, אנו אומדים שההתחייבות תהא כל זמן שחברו זקוק, אך כאשר כבר יכול לפרנס עצמו, על דעת כן לא חלה ההתחייבות.
לפי זה, הרי שבמקרה הנידון לפנינו, שהתחייב האב לזון את שני ילדיו, הרי לגבי הבת תלה זו עד שעת נישואיה, ואילו לגבי הבן - כל ימי חייו.
עוד ידוע לנו כי לגבי שני ילדיו הנותרים לא התחייב כלל. הסבר חלוקת ההתחייבות למי כן ולמי לא, וכן אורך זמן ההתחייבות מוכיח כי סיבת ההתחייבות היא עקב צרכי המקבלים באותה שעה, ולכן לגבי שנים מילדיו שהיו נשואים לא ראה כל צורך לדאוג להם, שהרי הם מבוססים. אך לגבי הנשארים בבית היות ויישארו ברשות האם ע"פ הסכם הגירושין, והיות - וזה הודגש - שאין בכוח האם להחזיקם מבחינה כלכלית, הרי שהתחייב האב לקצוב להם סכום מסויים כדי שלא ייפגעו מהליך הגירושין. שהרי בהיות האב בבית היה הוא זה שדאג להם בהיותו מפרנס הבית, והרישא של סעיף ההתחייבות יש בו כדי ללמד על סיבת ההתחייבות,- היות ואין בכוח האם לפרנסם, ברור א"כ שיש לנו לכוון אומדנא זו בפירוש המצמצם של התחייבות האב.
אלא שמאידך יש לומר, ההסכם הוא הסכם חוזי בין הבעל לאשתו לקראת הגירושין. סביר לומר שהאישה נתרצתה לכל תנאי הממון שבהסכם הגירושין, כולל החזקת הילדים וויתור על הכתובה תמורת התחייבות לרווחתה הכלכלית. גם אם ציינה את הכתובת למשלוח הסיוע לידי הילדים, מ"מ היא זו צד להסכם וממנה קיבל הבעל את התמורה בכך, א"כ י"ל שהרי זו עסקה בין קונה ומוכר לכל דבר ובזה נקבעה התמורה שהרי הבעל כבר קיבל את שלו.
האם יש לסברא זו משקל בהלכה.
הט"ז בסי' ס' על דברי הרמ"א ועוד הקשו מהגמ' כתובות קא ע"ב מדין המקבל עליו לזון בת אשתו דמבואר בגמ' שם, שאע"פ שיש לה מזונות מאחר, צריך ליתן לה דמי מזונות.
ובהגהות של החכם צבי תי' ב' תירוצים, אחד לחלק בין מחייב עצמו לחמש שנים ובין מחייב עצמו סתם דבזה אמרינן כל זמן שצריך, ועוד חילק בין המתחייב לזון בת אשתו שלא תלוי רק בו אלא ג"כ בדעת האישה, והאישה דעתה אפי' אם לא תצטרך הבת למזונות, משא"כ במקרה של השו"ע דתלוי בדעת הנותן. וסיים אבל העיקר א"צ לזה כי העיקר כמ"ש לחלק בין קוצב למתחייב סתם.
ובתומים סק"ח כתב, דאם נדר לעני הוי מדין נדר וצדקה - והוי להחמיר - כל זמן שצריך, ואפי' כל ימי חייו. משא"כ בנדר סתם, בזה פסקינן כדעת הראש ששנה אחת בלבד. ובפתחי תשובה הביא שכן כתב החתם סופר חו"מ סי' ט.
גם הנתיבות בס"ק ח' הביא חילוק זה וכן הרשב"א והר"ן הגיטין לא למדו מהתם, רק בנותן מתנה לחברו ומתנה עימו שיזון אותו כיוון דהתנאי לצרכו ולהרווחה דידיה, אבל עצמו לחברו אמרינן דכוונתו היה על החיוב הפחות שאפשר. כלומר שהחילוק הוא בין כאשר קיבל תמורה להתחייבותו לבין התחייבות עצמית סתם לזון.
כלומר, ההתחייבות לזון את בת אשתו שונה מלזון את חברו, שכן שם היא בתמורה להסכמת האישה להינשא לו ולכן אין בכוחו להפקיע תנאי זה גם אם אינה צריכה, משא"כ כאשר ההתחייבות היא עצמית ללא צד שני הנותן תמורה, שם אמדינן דעת הנותן.
ולכאורה לפי"ז, בנידון דידן הרי ההסכם נעשה בין הבעל לאישה כהסכם חוקי, כאשר כל צד נותן בהסכם זה משהו לצד השני, אם זה עצם החזקת משמורת הילדים או הויתור על כתובה, וא"כ בזה לא נוכל לדון על התחייבותו בפירוש המצמצם עקב אומדן-דעת שעל דעת כן לא התחייב.
אומנם נראה, שאפי' לצד חילוק זה שונה המקרה שלפנינו. שכן וודאי שונה הדין בין מתחייב בלא פירוש, ורק המצב בפועל באותה שעה היה שהמקבל היה זקוק ודחוק ונצרך לכך, שבזה יש מקום לדון אם אנו מתרגמים מציאות זו והופכין אותה לאומדן דעת בהתחייבות המתחייב שלא הוזכר בה דבר וחצי דבר מכך, לבין מקרה שבו אומר המתחייב ומקדים את הזכרת המצב בפועל כאשר הוא מתחייב, והרי במקרה שלפנינו הקדים האב בהתחייבותו כי עקב המצב שהאישה הצהירה כי אינה יכולה לשאת בעול ההוצאות - מתחייב האב לשלם כך וכך. כאן נראה שלכו"ע יש להחיל את המצב ולנסוך אותו לתוך עצם ההתחייבות ולומר שאדעתא דהכי התחייב ולא על דעת שיהיה מצב שלא יהיה צורך בסיועו הכספי לאישה, כמו במצב שהאישה כלל לא מחזיקה את הבן וגם הבן משתכר למחייתו.
שהרי ברור הוא ואין חולק על כך, שהתחייבות כזו לזון בנים בגירים בכלל, ובפרט לכל ימי חייו של הבן היא יוצאת דופן ואינה מקובלת כלל , אלא א"כ נאמר שיש סיבה לכך, והסיבה הרי ידועה שהבן מוגבל, ובזמן הגירושין לא היה מסוגל לדאוג כלכלית לעצמו ונטל אחזקתו נפל על האישה בגירושין, וחלל זה באה התחייבות האב למלאות. אך משנוצר מצב חדש שבו אין האם מחזיקה את הבן מבחינה כלכלית, ומאידך הבן הוא שדואג ומפרנס את עצמו, הרי שעל דעת כן לא התחייב.
עוד מה שהיה ניתן לטעון, כי המקרה שלפנינו, שונה מהמקרה המובא ברמ"א בסי' ס', שבנדון הרמ"א מדובר בהתחייב "סתם" דהיינו ללא קביעה והתייחסות כלל לאורך זמן ההתחייבות, א"כ שם האומדנא אינה מתנגשת עם לשון ההתחייבות, שהרי מראש ניתן מקום לפירושים כאשר הדבר סתום ולא מפורש ויכול לסבול כל זמן שנכניס בו. משא"כ במקרה שלפנינו שהודגש בהתחייבות "לכל ימי חייו" של הבן אלמוני. וא"כ יש מקום לומר שבזה לא שמענו להוציא מדבר מפורש הכתוב בהתחייבות.
אלא שנראה שאין הדבר כן, שהרי לא באנו להגביל את זמן החיוב של ההתחייבות באופן שרירותי ולומר שאע"פ שנאמר "לכל ימי חייו" הכוונה עד זמן מסויים בלבד, שאם כן היינו באים לעשות היה מקום לטיעון הנ"ל, אולם הנידון במקרה שלנו הוא לומר שבסיס ההתחייבות נוצר על רקע של מצב מסויים, דהיינו אמנם בעיקרון אין חולק שההתחייבות לכל ימי חייו של הבן, אלא שאנו אומרים שזה כפוף לכך שהמצב יישאר כפי שהיה בעת שההתחייבות נוצרה.
והרי זה דומה לנדון הגמ' בקידושין מט ע"ב במי שמכר נכסיו "אדעתא למיסק לארעא דישראל". ובשעת המכר לא אמר כלום. והקשו התוס' שם בד"ה דברים דאפילו אם הזכיר, אך הרי בעינן תנאי כפול ובלא זה אינו כלום, ותירצו בתוס' דאם אמר בשעת המכר הוי אומדנא דבלבו ובלב כל אדם ודי בכך כדי לבטל המכירה.
למדנו מכך כי הזכרת המצב המהווה בסיס לעסקה, יכולה לבטלה אף אם לא הותנה בדיני התנאים.
והנה הנידון שלפנינו עדיף על הנדון בסוגיא, שהרי אם נעיין היטב בסעיף המזונות בהסכם הגירושין נראה ברור שהדברים מדברים בעד עצמם, בסעיף נאמר:
"האישה מצהירה בזאת כי אין ביכולתה לזון את ילדיה, היא תקבל עזרת הבעל מיום וכו'..."
אין ספק כי זה נוסח חריג בלשונו וכי לשם מה להתחיל בסעיף המזונות בהצהרת האישה, מה מקומה כאן? אם לא להראות בבירור את בסיס ההתחייבות של הבעל. ויתירה מכך, המשך הסעיף מגדיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את מטרת ההתחייבות: "היא (האישה) תקבל עזרת הבעל". כלומר, הולדתה ויצירתה של התחייבות זו נעשתה במטרה אחת - עזרת הבעל לאישה שתוכל לזון את ילדיה, דבר שבלי עזרה זו הצהירה האישה בתוך ההסכם כי אין ביכולה לעשות כן.
ניתוח הדברים א"כ פשוט וברור ועדיף על מקרה הגמ' בסוגיא בקידושין. דהיינו, אין ספק שהצהרת האישה הרי היא אמירה מפורשת באשר לבסיס התחייבות הבעל למזונות ואפי' שנכתב אח"כ "לכל ימי חייו" של הבן, מ"מ ברור שזה על בסיס הנאמר בהתחלה ובעיקר כאשר הוגדרה ההתחייבות כ"עזרת הבעל לאישה". כלומר כאשר האישה היא זו שמוטל עליה צרכי הילדים כאשר הילדים היו ברשותה וצרכיהם מוטלים עליה.
מעתה, ששונה מצב זה, ושני הילדים כלל לא חיים אצל האם, ויתירה מכך משתכרים לפרנסתם ומתקיימים בכוחות עצמם, ודאי שאין מקום להתחייבות הבעל ומעולם לא חלה על מצב זה אלא על המצב הקודם.
יצויין עוד, שביחס להתחייבות האב למזונות בת, הרי הבת עצמה הופיעה והצהירה כי אינה זקוקה וכלל אינה מעוניינת בכספי האב, וגם האם שהיתה בדיון הסכימה לדבריה שהבת כלל לא חיה אצלה וגם משתכרת יפה לעצמה, כך שלמעשה פטורים היינו מלדון בהתחייבות זו, ומה שנותר לדון היה ביחס להתחייבות במזונות הבן ומ"מ הדברים נכונים ביחס לכל ההתחייבות של האב.
העולה מכל האמור, שעל-פי המצב הקיים כיום אין מקום שהבעל ימשיך לשלם מזונות ובית-הדין מקבל את תביעת הבעל למתן פסק-דין האומר שסעיף המזונות שנחתם בזמנו בהסכם הגירושין אינו בתוקף והבעל לשעבר פטור מחיוב לשלם מזונות עבור הבן אלמוני והבת אלמונית.
לסיכום, לאחר שמיעת הצדדים ובאי-כוחם, והעיון בכל המסמכים שהוגשו לבית-הדין, פוסק בית-הדין:
סעיף המזונות בהסכם הגירושין שנחתם בזמן הגירושין אינו בתוקף עקב שינוי הנסיבות אשר אינן כלולות מלכתחילה בהתחייבות זו של האב, ולפיכך הבעל-האב פטור מחיובו לשלם מזונות עבור הבן אלמוני והבת אלמונית."