סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• המתיחות בין בית-משפט לענייני משפחה ובין בית-הדין הרבני באשר לפסיקת פיצוי וגט מעושה
• הסמכות העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה למול סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעה לפיצוי נזיקי בגין סרבנות לקבל גט
• סרבנות הגט - האם מהווה הפרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?
• התניית קבלת הגט בהסדרת כל העניינים הרכושיים והממוניים תחילה
• מהו סרוב חסר תום-לב?
• האם בקשה להשכין שלום-בית יכולה לעמוד כעילה מוצדקת לסרבנות גט?
• מהו הדין כאשר אין בפני בית-משפט לענייני משפחה פסק-דין לגירושין?
• סרבנות גט כתופעה הפוגעת בחירותו של הפרט ובזכותו להתנתקות מבן זוגו
• ממתי יש לראות בעל דין כ"סרבן גט"?
• סרבנות גט כקלף מיקוח
• האם היתר לשאת אישה אחרת "משחררת" את האישה מחובת הזהירות שלה כלפי הבעל?
• מהם השיקולים שעל בית-המשפט להתחשב בהם בקביעת גובה הנזק?
• פסיקת פיצויים מוגברים - אימתי?
• עילת פיצוי בגין סרבנות גט - בני זוג בני הדת הנוצרית
• דרכי ההתמודדות של בית-הדין הרבני עם סרבני גט
• עניינים שונים

עניינים שונים

1. סרבנות גט יכולה להוות בסיס לתביעה בנזיקין אם היא באה בגדרן של עוולות הסל, רשלנות והפרת חובה חקוקה
ב- תמ"ש (משפחה יר') 17493-06 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2011(4), 745 , 773 (2011)} נפסק מפי כב' השופט איתי כץ:

"1. בפני שלוש תביעות שהגישה התובעת (להלן גם: "האישה") כנגד הנתבע-בעלה לשעבר (להלן גם: "האיש").

תמ"ש 17493/06 - תביעת רכוש - פירוק שיתוף ו/או הצהרתי ו/או על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

תמ"ש 17494/06 - תביעה לדמי שימוש ראויים.

תמ"ש 17496/06 - תביעה נזיקית...

סרבנות גט
231. האישה טוענת כי האיש עיגן אותה במשך שנתיים למן המועד שהגיש את תביעת הגירושין בחודש יולי XXX עד למתן הגט בחודש נובמבר XXX. לדבריה, היא הסכימה לקבל גט מהנתבע אולם הוא סירב להתגרש, הגם שהיה זה שהגיש את תביעת הגירושין, בטענה שהוא חפץ לסיים את המחלוקות הרכושיות ביניהם קודם לגט ובה בעת סירב לדון באותן מחלוקות בטענה שטרם הגיע מועד האיזון משנישואיהם טרם פקעו. לדבריה, משיכת הגט על-ידי האיש היתה צעד טקטי להשגת מטרות פסולות וכאמצעי סחיטה להשגת הישגים כלכליים (עמ' 29 לתצהיר עדותה הראשית וסעיף 106 לסיכומיה).

232. לשיטת האישה, הגם שהנתבע לא חוייב בגט, אין הדבר מפחית מחובתו כלפיה ומאחריותו בנזיקין בגין סירובו ליתן לה גט. לדידה, אין צורך בחיוב בגט בענייננו לאור העובדה שהוא עצמו הגיש את תביעת הגירושין ודי בכך שהסכימה לקבל את גיטה. לחילופין היא טוענת כי משהאיש הגיש את תביעת הגירושין, ניתן לראותו כמחוייב בגט וכל עוד עמד בסירובו, הרי הוא נחשב סרבן גט (סעיף 65 לכתב התביעה).

233. התובעת טוענת כי כתוצאה מסירוב האיש לתת לה גט, נגרמו לה נזקים נפשיים: צער, סבל, בושה, השפלה עוגמת נפש, פגיעה באוטונומיה ובחירותה לחיות את חייה על-פי רצונה, לבחור בן זוג ולהתנתק מקשר שאינה חפצה בו. כן לטענתה נגרמו לה נזקים ממוניים מאחר שהכנסות של משפחה גבוהות יותר מהכנסה של משפחה חד-הורית. בכך שהנתבע מנע ממנה את היכולת להינשא בשנית, הוא אחראי לנטל הכלכלי המוטל על כתפיה בהיעדר בעל מפרנס.

234. את עתירתה לפיצוי בגין סרבנות גט משתיתה התובעת על העוולות כדלקמן (סעיף 99 לסיכומיה):

(א) הפרת חובה חקוקה של הוראות חוק אלה: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"ה-1995 ; סעיף 427, 428 ו- 431 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בקשר לסעיף חוק אלה יצויין כי התובעת לא ציינה אותם בכתב התביעה כי אם בסיכומים בלבד ומשכך לא אתייחס אליהן. לגופו של עניין ראה עמדת כב' השופטת ט' סיון ב- תמ"ש 24782/98 נ.ש נ' נ.י., תק-מש 2008(4), 292 (2008) לפיה אין מקום לתביעה בגין סרבנות גט על יסוד הוראות חוק אלו).

(ב) כליאת שווא

(ג) רשלנות

235. האיש טוען כי לא עיגן את האישה, לא סירב לתת לה גט ולא עיכב את מתן הגט. לדבריו, הגם שהגיש את תביעת הגירושין, לא בחר להתגרש מיד עם הגשתה אלא פעל במקביל בניסיון למנוע את הגירושין מתוך תקווה לרפא את החלאים שנתגלעו בחיי הנישואין של הצדדים. את העובדה שלא גילה לתובעת את דבר הגשת תביעת הגירושין מיד עם הגשתה, נימק: 'לא גיליתי מכיוון שאני רציתי למצות הליכים של פיוס. זה מה ששנינו ביחד רצינו גם אחרי שידעה שיש תביעת גירושין' (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 11.07.10, שורות 31-30). לדבריו התנהלותו בבית-דין רבני היתה כנה ואמיתית ואכן בעקבות התביעה שהגיש, החלו הצדדים בנסיונות לשלום-בית ואף פנו לטיפול זוגי.

236. האיש מוסיף ומדגיש כי האישה לא הגישה כלל תביעת גירושין, כי לא ניתנה החלטה המחייבת אותו בגט וכי לא מעט דיונים שנקבעו בפני בית-דין רבני בתביעת הגירושין נדחו לבקשת האישה או על-פי בקשות משותפות שהוגשו בעטיו של משא-ומתן שניהלו על תנאי הגירושין. בתשובה לטענת האישה כי משך את הגט בתירוצים כלכליים שונים, טוען האיש כי זכותו היתה לנסות למצות את המשא-ומתן לקראת הסכם גירושין כולל וכי לא היתה עליו חובה להותיר את ההכרעה בנושאים הטעונים הסכמה או הכרעה לאחר סידור הגט דווקא.
237. בטרם דיון לגופם של דברים, אציין כי ביום 04.11.08 התקיים דיון בבית-המשפט המחוזי בערעור האיש על פסק-הדין החלקי שניתן על-ידי בעניין דירת Y. כפי שעולה מטענות הצדדים בפני ומפסק-הדין שניתן בערעור, הוצע לצדדים, בדיון בערעור, כי האיש יתן גט לאישה וכי התיק יוחזר לבית-משפט זה לדיון מחודש בעניין הדירה בתנאי שהאיש יפקיד סך של 60,000 ש"ח להבטחת הוצאות האישה. וכך נכתב בפסק-הדין:

'... מן הראוי כי פסק-דין זה ישקף את אשר ארע במועד הדיון בפנינו: בית-המשפט הציע כי יינתן גט; הצדדים הסכימו; היתה שיחת טלפון עם מנהל בתי-הדין הרבני (כך במקור - א.כ) הרב אליהו בן דהן אשר הורה על הסדרת מתן הגט בהקדם המירבי (יומיים לאחר הדיון) ; הגט אכן ניתן באותו מועד. כל צד רשאי לעשות שימוש בנתונים אלה וזאת לאור טיעוניו בכל הליך שהוא.'

238. התובעת טוענת כי האיש ניאות לתת לה את גיטה רק כאשר יכול היה להרוויח מכך בעצם ההסכמה לדיון חוזר בעניין דירת Y. לדבריה היא "קנתה" את הגט במחיר דיון מחדש בעניין הדירה (סעיף 86 לסיכומיה). הנתבע מצידו טוען כי לא הדיון בערעור הביא לסידור הגט, כי אם הבנתו שנישואי הצדדים הגיעו לקיצם וכי אפסו הסיכויים להגיע לשלום-בית ומשנוכח לראות כי התובעת מנצלת נושא זה לטענות שווא בדבר עיכוב בגט.

דיון
239. בדיני הנזיקין לא קיימת עוולה של "סרבנות גט" ברם נקבע בשורה של פסקי-דין כי סרבנות גט יכולה להוות בסיס לתביעה בנזיקין אם היא באה בגדרן של עוולות הסל, רשלנות והפרת חובה חקוקה.
240. הקביעה אם סרבנות גט עולה כדי עוולה נזיקית נעשית על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

241. משכך יש לבחון בענייננו האם אי-מתן הגט בתקופה של שנתיים וארבעה חודשים שחלפו מיום שהאיש הגיש את תביעת הגירושין בחודש יולי 2006 עד למועד סידור הגט בפועל בחודש נובמבר 2008, מהווה סרבנות גט וככל שכן - האם מדובר היא עולה כדי עוולה המזכה בפיצויים.

242. הסעד המבוקש בתביעה הוא כל-כולו פיצוי בגין העבר שכן זו הוגשה כחצי שנה לאחר שהצדדים התגרשו. משכך נהיר כי מטרת התביעה הינה אחת והיא פיצוי כספי בגין נזקים נטענים ולא ניסיון להגיע למה שמכונה "עסקה סיבובית" שמטרתה בסופו-של-יום הינה קבלת הגט המיוחל . משכך אין גם המקרה דנן מעורר חששות כלשהם מפני גט מעושה, הגם שעל דרך הכלל, שיקול הלכתי זה אינו מנחה את בית-המשפט עת הוא דן בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט.

243. יש לעמוד, עם-זאת, על הנסיבות המיוחדות בענייננו כאשר אין בנמצא כל החלטה של בית-דין רבני לגבי גירושין, לא החלטה המחייבת בגט ולמצער - החלטה המצווה או ממליצה על גט. לא זו אף זו, אלא שהצד הטוען כי הוא "המסורב" כלל לא יזם הליך גירושין אלא דווקא הצד שנטען כי הוא "סרבן" הוא זה שהגיש תביעה לגירושין.

244. בפסק-דין שניתן ב- תמ"ש 6743/02 כ' נ' כ', תק-מש 2008(3), 96 (2008) הכיר כב' השופט ב' גרינברגר באפשרות פסיקת פיצוי מכוח עוולת הרשלנות בגין תקופה שקודם מתן פסק-דין המחייב בגט. חשוב לציין כי באותו מקרה ניתנה החלטה של בית-דין רבני לגבי חיוב בגט והחידוש של פסק-הדין היה למעשה בפסיקת פיצויים גם בגין התקופה שקדמה לחיוב בגט. משכך, לא ניתן להקיש באופן מלא ממקרה זה, עליו בין היתר סומכת האישה ידיה בכתבי טענותיה, לענייננו אנו.

245. שני מקרים אחרים שנדונו בפסיקה בהם כבענייננו, לא היתה החלטה של בית-דין רבני בעניין הגט, נדונו האחד ב- תמ"ש 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (2010) על-ידי עמיתי כב' השופט מ' הכהן והשני, ניתן לאחרונה על-ידי כב' השופטת א' שטיין ב- תמ"ש 9877/02 פ.ע נ' פ.י, תק-מש 2011(3), 584 (2011). לגבי האחרון יוער כי באותו מקרה ניתנו מספר החלטות המחייבות את הבעל בגט, ברם אלו בוטלו בשלב מאוחר יותר על-ידי בית-הדין הגדול מן הטעם שהאישה לא מחקה את תביעת הנזיקין שהגישה לבית-המשפט ולא בעטיה של קביעה לגופם של דברים שאין מקום לחייב בגט.

246. המלומד ד"ר ב' שמואלי (להלן: "ד"ר שמואלי") במאמרו: "הדור הבא של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט כדי להשיג את הגט ו"כלל האחריות" של קלבריזי ומלמד" משפטים מא (התשע"א), 153 מנתח את התפתחות תביעות נזיקין בגין סרבנות גט ומעלה את השאלה האם ניתן לצעוד צעד גדול קדימה להכרה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט בנסיבות של מה שהוא מכנה: "היעדר מגדלור" קרי, היעדר החלטה כלשהיא של בית-דין רבני בעניין הגט - חיוב בגט או דרגת חיוב נמוכה יותר ואולי אף כאשר לא הוגשה כלל תביעת גירושין בבית-דין רבני. ד"ר שמואלי נדרש לשאלת ההצדקה מבחינת דיני הנזיקין להכרה בתביעה נזיקית כזו ומסקנתו בשאלה זו הינה חיובית (ראה מעמ' 221 ואילך).

247. לדידו, אין לחסום מראש תביעות כאלה, אם ניתן להוכיח התרשלות מצד הבן הזוג הנתבע:
'אפשר לבחון התרשלות הבעל גם כשאין פסק-דין רבני המכריז במפורש שהוא חייב לגרש את אשתו (חיוב) ואפילו אם לא ניתן פסק-דין רבני בדרגת חיוב נמוכה יותר (מצווה או המלצה). ברור שקיומו של פסק-דין רבני בדרגת חיוב או אפילו מתחת כך -אותו מגדלור - מקל מאוד את הקביעה כי משלא קיים הבעל את פסק-הדין הרבני, הריהו רשלן. אך התנאי לטעמי אינו הכרחי כל עוד ההליכה נעשית במתווה של עוולת הרשלנות.'
(עמ' 222)

ובהמשך:

'אכן הסימטריה בין הקביעה ההלכתית שהבעל צריך לגרש את אשתו לבין הקביעה הנזיקית כי משלא עשה כן הריהו מעוול-נראית טבעית. אך היא לא הכרחית; יש בה רק משום סיוע לבחינה פרקטית של עצם האחריות בנזיקין ומועד תחילתה.' (עמ' 252)

248. ד"ר שמואלי מתייחס לאופן הוכחת תביעה כזו מן הפן הראייתי וכך הוא כותב:

'אין ספק שמגדלור כזה היה יכול לסייע מאד ולקצר את הדרך בכך שהיה יוצר חזקה שהבעל שהפר את החיוב (ואולי גם את המצווה וההמלצה) הוא גם מעוול בנזיקין. אך אפשר להגיע לתוצאה של הפרת חובת הזהירות בין בעל לאשתו גם במקרים שבהם אין חזקה כזו, אם האישה תוכל להוכיח את אותו מגדלור חלוש בדמות פתיחת התיק ותעמוד בהוכחת כל יסודותיה של עוולת הרשלנות. לצורך זאת דרושה כאמור התאמצות רבה יותר בפן הראייתי.'
(עמ' 234)
249. לשיטתו, אפשר ואף נדרש להכביד מבחינה ראייתית על תובעת שאינה יכולה להצביע על עוגן בדמותו של פסק-דין רבני בדרגת חיוב כלשהיא. לכן הוא מציע לבנות מה שהוא מכנה "מקבילית כוחות" לפיה ככל שדרגת פסק-הדין הרבני גבוהה יותר, כך תהיה נטיה רבה יותר להכיר בתביעת הנזיקין וככל שדרגת פסק-הדין הרבני נמוכה יותר,יקשה להוכיח את העוולה במישור הראייתי.

250. ד"ר שמואלי מונה שני פקטורים לבחינת רשלנות והוכחתה גם בהיעדר פסיקה רבנית בעניין הגט, אשר הוכחתם תספיק לצורך הוכחת נזק לא ממוני ולמילוי החלל הראייתי של היעדר אותו "מגדלור".

(1) חלוף הזמן מאז הפירוד בפועל ופתיחת התיק בבית-דין רבני.

'צריכה להיות נקודת זמן אובייקטיבית מסויימת שבה, בראיה אזרחית, עצם הסירוב לתת גט - גם אם אין מגדלור בדמות החלטה כלשהי של בית-הדין הרבני - שקול להתעללות נפשית וגורם לנזק נפשי, ומכאן שהוא בבחינת רשלנות ואין הבעל יכול להמשיך ולטעון לשלום-בית מתוך ציפייה אין סופית שאשתו תחזור אליו, אף אם הוא מאמין בכך באמת ובתמים.'
(עמ' 232)

(2) התנהגות בחוסר תום-לב - מצב בו בן הזוג הנתבע מסרב לתת גט הגם שברור לכל כי הנישואין התפרקו בפועל.

251. ד"ר שמואלי מדגיש כי אין מדובר בגט אזרחי אלא בהכרה שנישואי הצדדים הגיעו לסיומם דה פקטו. עוד הוא מדגיש:
'ודוק: אין בכך משום קריאה להכיר באופן גורף בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט במקרים שבהם בית-הדין הרבני (עדיין) לא אמר את דברו. יש כאן הצעה מאוזנת שאינה חוסמת תביעות כאלה מלכתחילה ומאפשרת להתפתח במסגרת דיני הרשלנות, אך גם אינה מאפשרת הוכחת תביעות כאלה בנקל.'
(עמ' 253)

252. מוצא אני להזכיר כאן כי כבר בראשית דרכן של התובענות הנזיקיות בגין סרבנות גט בבתי-המשפט, הושם דגש על-כך שההכרה בקיומה של עילת נזיקית במקרים בהם ניתנה החלטת בית-דין רבני בדרגת נמוכה יותר מחיוב, נגעה למקרים מיוחדים של סרבנות עיקשת ונמשכת. ראה למשל בפסק-דינו של כב' השופט צ' ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל, תק-מש 2006(2), 98 (2006):

'לדעתי גם בחייו של סרבן גט תעמוד כנגדו עילה נזיקית בפסקי-דין שלשונם "המלצה" או "מצווה" לגרש אך זאת אך ורק במקרים מיוחדים של סרבנות גט עיקשת לתקופה ארוכה ללא כל טעם סביר והגיוני.'

253. במקרה שלפנינו, בהיעדר פסיקה רבנית כלשהי בעניין הגט ובהיעדר הליך יזום מצד התובעת לגירושין, נושאת היא איפוא בנטל ראיה כבד ומשמעותי להוכחת רשלנות הנתבע כלפיה באי-מתן הגט, נטל שלא שוכנעתי כי הורם על ידה כפי שאפרט להלן.

254. מגמת הפסיקה היא שלא לקבוע ברירת מחדל, "חזקה" בדבר משך הזמן אשר ממנו והלאה יש לראות באי-מתן גט משום סרבנות, כי אם בחינת כל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו. ראה לעניין זה פסק-הדין ב- תמ"ש 6743/02 הנזכר לעיל:

'לטענת ב"כ התובעת יש לקבוע כחזקה משפטית שאם ממשיך הבעל בסירובו למתן גט בחלוף שנה לאחר הגשת התביעה לגירושין, כי אז ייחשב סרבנותו כלא מוצדקת, וככל שייגרם נזק לאישה מיום השנה ואילך, תזכה לפיצוי הולם... אין אני מקבל את התיזה שיש לקבוע מועד של שנה כ"ברירת מחדל" בתביעות מהסוג הזה. נראה לי כי לא יהיה זה צודק לצפות מבעל אשר נגדו הוגשה תביעת גירושין להגיב לדרישת האישה ולמסור לה את הגט אם טרם התגבשה אצלו הבנה והשלמה לעובדת פירוק התא המשפחתי. לא תמיד מגיעים שני בני הזוג למסקנה שעליהם להתגרש בדיוק באותו שלב בחייהם, ולפעמים דרוש זמן לא מבוטל לבן הזוג הנתבע לישר קו עם בן הזוג התובע ולהסכים שאכן יש להתגרש. לפעמים קיימים שיקולים כלכליים לגיטימיים, או שיקולים הקשורים לטובת הילדים, אשר מצדיקים השהייה מסויימת במתן הגט, כדי שניתן יהיה לבדוק את האלטרנטיבות שעומדות לרשותן של בני הזוג כתחליף לגירושין מיידיים... ואכן, יהיו מקרים בהם לא יהיה זה צודק לצפות שבן זוג יסכים לגירושין בתקופה אף של שנתיים, ולפעמים אף יותר, ועל-כן אינני קובע מסמרות ביחס לתיחום מועד הסירוב, אשר ממנו ואילך ייחשב לסירוב בלתי-סביר, ויש לדון בכל מקרה לגופו.'

ראה גם ב- תמ"ש 21162/07 הנזכר לעיל.

255. סרבנות הגט מתגבשת לכדי עוולה בנקודת הזמן בה היה על בן הזוג המסרב להבין כי הצד השני נחוש, איתן ונחרץ בדעתו לסיים את הנישואין והיה עליו לצפות כדי סירובו לדרישה להתגרש עלול להסב לצד השני נזק (וראה ד"ר שמואלי במאמרו הנזכר בעמ' 201).

256. בחינת המסכת העובדתית והשתלשלות העניינים בין הצדדים ואופן התנהלותם במקרה שלפני, מביאה אותי לכלל מסקנה כי הגם שהאיש פתח תביעת גירושין בחודש יולי 2006, לא התרשמתי כי אי-מתן הגט לאישה בתקופה שעד אמצע שנת 2008 לערך, הוא בבחינת סרבנות העולה כדי עוולה ואנמק דבריי.

257. השתלשלות ההליך בבית-דין רבני כפי שעולה מן האסמכתאות שצירפו הצדדים לכתבי טענותיהם, היתה כדלקמן:

א. ביום 24.07.06 פתח האיש תביעת גירושין בבית-דין רבני באופן עצמאי ללא יצוג של עורך-דין. בד-בבד עם הגשתה, הגיש בקשה להקפיאה ושלא להמציא את כתב התביעה לאישה בנמקו: 'אני פועל לשלום-בית להורדת המתחים וליצירת מצב טוב ביחסים ביננו שיאפשרו חיים יחדיו.' (צורפה כנספח מ"ו לתצהיר עדותה הראשית של האישה)
ב. ביום 13.08.06 עתר האיש לביטול הקפאת תיק הגירושין וביום 03.10.06 הגיש בקשה דומה. בית-דין רבני בהחלטתו מיום 16.10.06 נעתר לבקשה וקבע מועד דיון.
ג. ב"כ האישה עתר לדחיית מועד הדיון ולאחר שבית-דין רבני קבע מועד דיון חדש, הגיש שוב בקשה לדחיית מועד דיון.
ד. האיש הגיש התנגדות לדחיית מועד הדיון.
ה. ביום 24.12.06 ניתנה החלטה על-ידי אחד מדייני ההרכב כי הוא אינו יכול לשמש כדיין בהרכב. בהמשך היום ניתנה החלטה על דחיית מועד הדיון בשל כך שאין הרכב.
ו. ב"כ האיש דאז, עורך-דין בראל, עתר לבית-דין רבני בשתי בקשות לקביעת מועד דיון.
ז. ביום 01.02.07 הגישו הצדדים הודעה משותפת על הקפאת הדיונים, כהאי לישנא:
'מתוך רצון משותף החליטו הצדדים לנסות ולפתור את המחלוקות מחוץ לכתלי בית-הדין ובית-המשפט. בכוונת הצדדים לפנות לרב מוסכם על-מנת שיסייע בידם להגיע להבנות בדרכי נועם... היה וח"ח הצדדים לא יצליחו להידבר, תוגש הודעה בהתאם באשר להמשך ההליכים לכן בשלב זה מבוקש שלא לקבוע דיון חלופי... הצדדים מסכימים שהיה וחו"ח יכשל פתרון הסכסוך בין הצדדים בדרכי נועם... יכי אז הצדדים יגישו בקשות לחידוש הדיונים...'
ח. בית-דין רבני נעתר לבקשה.
ט. ביום 02.03.08 הגישו הצדדים בקשה משותפת לדחיית הדיון שנקבע ליום המחרת: 'בשל נסיבות אובייקטיביות והואיל וב"כ הצדדים מקווים שלאחר מתן פסק-דין במחלוקת בין הצדדים בבית-המשפט...ניתן יהא להתקדם עם סידור הגט, יוערך אם כת"ר ידחה הדיון...'
י. ביום 09.04.08 ניתנה החלטת בית-דין רבני כדלקמן: 'הצדדים לא הופיעו. באם לא ינמקו את סיבת אי-הופעתם ובאין פעילות בתיק, התיק יסגר בתום 45 יום'.
יא. ביום 06.05.08 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לשינוי מועד דיון.
יב. ביום 19.05.08 הגישו הצדדים הודעה מוסכמת על דחיית מועד דיון.
יג. ביום 02.07.08 ניתנה החלטת בית-דין רבני לפיה כיוון שאחד הדיינים אינו יכול לשבת בתיק, יש להעבירו להנהלת בית-הדין לקביעת הרכב אחר.

בפרוטוקול הדיון מאותו יום שהתקיים בפני שני דיינים:
ב"כ האישה: "אנו מסכימים להתגרש ללא תנאי ולכן אין צורך בהרכב, הבעל כבר תבע גירושין לפני שנתיים, שאר הנושאים נדונים בערכאה אחרת והם גרים בפירוד כבר שנה ולכן סבורני שאפשר להגיע להסדר הגט מיד ואם לא יסדר גט מבקש שיוטלו סנקציות או שימחוק התביעה".
ב"כ הבעל: הבעל הגיש תביעת גירושין על כל הכרוך בה א"א. בית-המשפט קבע שבעניין הרכוש הסמכות נתונה לו, האישה גררה את הבית לבית-המשפט והיא חושבת שפה היא תקבל את הגט קודם שהכל יסודר לפני הגט ולכן צריך הרכב.
ב"ד: "אתם מוכנים להעביר את כל הנושאים לכאן?"
ב"כ הבעל: "אם יסכים להעביר את הסמכות לכאן אני יסכים."
ב"כ האישה: "כבר ניתנו פסקי-דין שם א"א להעביר לכאן."

258. למען שלמות התמונה יש לציין שלושה מכתבים ששיגר ב"כ האישה לב"כ האיש דאז במקביל להתנהלות הנ"ל בבית-דין רבני: מכתב מחודש ינואר 2007 ומכתב נוסף מחודש יולי 2007 שכותרתם: "הסכמה לגירושין" על הסכמת האישה להתגרש (נספח נ' לתצהיר עדותה הראשית). מכתב שלישי מיום 09.05.08 נושא כותרת : "התראה על עיגון אישה - תביעת נזיקין". למכתב זה צירף ב"כ האישה נוסח הודעה מוסכמת לסידור גט חתומה על ידו, עם מקום פנוי לחתימת ב"כ האיש. בפועל, לא חתמו ב"כ האיש או האיש עצמו על הודעה מוסכמת זו (ראה עדות הנתבע בעמ' 29 לפרוטוקול מיום 11.07.10).

259. המסקנה המתבקשת מהשתלשלות העניינים בין הצדדים הינה, כי אי-מתן הגט בתקופה שמיום פתיחת תביעת הגירושין עד חודש מאי-יולי 2008 אינו מהווה "סרבנות" ואינו עולה כדי רשלנות של הנתבע כלפי התובעת.

260. בתקופה שממועד הגשת תביעת הגירושין בחודש יולי 2006 עד המועד בו עזבה האישה את הבית בחודש אוגוסט 2007 ונוכח התנהלות הצדדים בבית-דין רבני בפרק זמן זה כפי שפורטה לעיל, אין התמונה מתיישבת עם טענה לפיה מדובר בסרבנות גט מצד האיש ובעיכוב בלתי-סביר של הגט. לא זו בלבד שהאישה לא גילתה דעתה כי רצונה בגירושין והציבה דרישה ברורה כזו בפני האיש, אלא נראה כי הצדדים עצמם לא הגיעו לכלל החלטה כי פניהם לגירושין. כפי שצויין לעיל, הצדדים התגוררו יחד באותה דירה, לנו באותו חדר שינה ואף פנו לטיפולים זוגיים גם לאחר שנודע לתובעת על דבר תביעת הגירושין שפתח הנתבע, כפי שעולה מעדותו שלא נסתרה:

'ש. אתה כותב לבית-הדין שרצונך בגט?
ת. לא. כתבתי שאני מגיש תביעת גירושין, לא זוכר מה כתוב במסמך הזה. לא עברתי עליו בזמן האחרון.
ש. האם דרשת לחייב אותה בגט?
ת. הגשתי תביעת גירושין.
ש. הלכתית שאם אדם רוצה בגירושין אסור לו לחיות חיי אישות עם אשתו נכון?
ת. אני יודע שלמרות התביעה לגירושין שנינו יחדיו תוך רצון משותף פעלנו לפיוס במשך תקופה וזה היה חלק מהויתורים שלי שאני הולך למהלכים של פיוס למרות שלא מתנהגת כאישה ואני ניסיתי בכל כוחי לשמור על הבית.'
מיד בהמשך נשאל:
'ש. נכון שהיא הסכימה לתת צ'אנס והלכת אתך לברלינר 6 פגישות?
ת. נכון אבל אני לא זוכר אם היה 6 או 7 פגישות.'
(עמ' 22 לפרוטוקול מיום 11.07.10)

261. בנסיבות אלה ברי כי לא ניתן לומר שנישואי הצדדים הגיעו לקיצם דה פקטו וממילא לא ניתן לדבר על חובת זהירות קונקרטית או על הפרתה בכך שהאיש לא נתן לתובעת את גיטה בתקופה זו.

262. אף לגבי התקופה שמחודש אוגוסט 2007, לאחר עזיבת האישה את הבית ועד חודש מאי 2008, איני סבור כי ניתן לומר שנישואי הצדדים הגיעו לקיצם דה פקטו. גם על רקע שני מכתבי ההסכמה לגירושין ששיגר ב"כ האישה לב"כ האיש, עדיין רואים שהצדדים המשיכו לדחות באופן יזום ומוסכם את הדיונים בבית-דין רבני ודיברו על ניהול משא-ומתן לפתרון הסכסוך בדרכי נועם. התובעת לא הביאה כל ראיה לכך שגלתה באותה עת דעתה באופן ברור ונחרץ שהיא אינה חפצה עוד בנישואין ושהאיש מצידו סירב סירוב עיקש לדרישתה.

263. לא התרשמתי כי הנתבע גרר את ההליך בבית-דין רבני או נסה לגרור לסחבת ועיכוב בדיונים כי אם להיפך; האיש התנגד בשעתו לדחיית מועד הדיון שנתבקשה על-ידי ב"כ האישה ועתר פעמיים, בשתי בקשות, לקיום דיון בתביעתו. כמו-כן, במצב בו הצדדים עתרו במשותף להקפאת הדיונים כאשר הם מדברים על ניסיון להגיע להבנות בדרכי נועם, ברי כי אין לתלות את המחדל באי-מתן הגט בנתבע בלבד ולא ניתן לייחס לו חוסר תום-לב באי-מתן הגט.

264. עולה אם-כן כי המועד המוקדם ביותר שבו אפשר לומר כי נישואי הצדדים הגיעו לקיצם דה פקטו הוא חודש מאי 2008 - מועד המכתב בדבר "התראה על עיגון" אליו צורפה אותה בקשה מוסכמת לסידור גט עליה סירב הנתבע לחתום, ובהמשך ישיר אליו ישנם הדברים החד-משמעיים שנאמרו מפי ב"כ האישה בדיון שהתקיים כעבור חודשיים, בחודש יולי כפי שהובאו לעיל. מועד זה הוא המועד שבו ניתן לזהות דרישה ברורה וחד-משמעית של האישה לגט ושממנו ניתן לומר כי היה על הנתבע להבין שהתובעת איתנה ברצונה בגט, שאין מקום להידברויות והבנות ולהיתלות בטיעונים בדבר סיכוי לשלום-בית והיה עליו לצפות כי אי-מתן הגט על ידו עלול לגרום לאישה נזקים.

265. יצויין כי הנתבע מצידו העיד שהבין שנישואיו לתובעת הגיעו לקיצם כחודשיים לפני הדיון בערעור בבית-המשפט המחוזי:

'ש. נכון שהסכמת להתגרש רק אחרי שהשופט דרורי בערעור על דירת Y הציע שמצד אחד האישה תסכים שיהיה דיון נוסף בבית-משפט זה על דירת Y?
ת. הדרישה שלכם למתן גט היתה מלווה בכל מיני דברים ותביעות שאי-אפשר היה לעמוד בהם. נכון שפחות או יותר 8-7 שבועות לא זוכר לפני שהיינו בבית-המשפט המחוזי הבנתי והשלמתי שלחזור לחיי נישואים לא הולך. לפני זה היו לי תקוות שהיו מבוססות על כמה דברים . זה לא היה מותנה אחד בשני.'
(עמ' 29 לפרוטוקול מיום 11.07.10, ש' 10-5)

266. למרות עדותו זו, מסקנתי לאור התנהלות הצדדים, היא כי אי-מתן הגט התגבש לכלל "סרבנות" בחודש מאי 2008.

267. יוצא כי פרק הזמן מאותה נקודה בו עד למתן הגט בפועל מתמצה בכשישה חודשים.

268. תקופת זמן זו אינה "ארוכה ומשמעותית" על-מנת להוכיח קיומה של רשלנות. זאת ועוד, אם נאמר שממועד מכתב ההתראה על עיגון התגבשה חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי התובעת ושהיה עליו לצפות שהתנהגותו עלולה להזיק לתובעת וכי המשך סירובו לתת לה גט היה ללא טעם סביר ומשכך, עולה כדי חוסר תום-לב, אזי במעבר לבחינת יסוד הנזק, הנמנה על יסודות עוולת הרשלנות, מתבקשת המסקנה לפיה בפרק זמן של כחצי שנה, לא ניתן לדבר על התגבשות של נזקים. אין בחומר הראיות שלפני די כדי למלא את החסר של היעדר אותו "מגדלור" רבני לצורך התגבשות נזק בלתי-ממוני ועל אחת כמה וכמה לצורך התגבשות הנזקים הממוניים להם טוענת האישה של היעדר בעל מפרנס (ראה בסעיף 233 לעיל). לגבי הנזקים הממוניים הנטענים על-ידי התובעת אוסיף כי סבורני שהסיבתיות בין אלה להפרת חובת הזהירות הקונטקרטית על-ידי התובע רחוקה.

269. לגבי חוסר תום-לב באי-מתן הגט אוסיף עוד מספר הערות: כפי שכבר הבעתי דעתי לעיל, קביעת בית-המשפט כי תביעת הגירושין של האיש אינה כנה, יפה לעניין כללי סמכות הדיון במירוץ הסמכויות, והיא אינה מביאה בהכרח לקביעה שאי-מתן הגט נגוע בחוסר תום-לב ובאי-סבירות ועולה כדי עוולה. לא מספיקה לטעמי הוכחת חוסר תום-לב בהגשת תביעת הגירושין כדי לבסס קביעה של סרבנות העולה כדי עוולה אלא השאלה היא האם האיש התכוון לסרב הגם שהגיש את התביעה, הביא במכוון לסחבת בדיונים ומשך את האישה בתואנות מתואנות שונות לפרק זמן ממושך. התנהגות האיש בענייננו אנו לא נופלת כדי התנהגות המתוארת.

270. לגבי עיתוי מתן הגט, מיד לאחר הדיון בבית-המשפט המחוזי בעניין דירת Y אומר כי אף אם נניח לצורך העניין כי הצעת בית-המשפט המחוזי היתה זו שהולידה את מתן הגט וגם אם האישה חשה כי "קנתה" את גיטה בתמורה לדיון מחודש בעניין דירת Y, עדיין אין בכך כדי להקרין אחורנית בזמן ולהעיד על כי התנהגות האיש באי-מתן הגט לאורך כל התקופה היתה רשלנית ואין בכך כדי לשנות מן הקביעה לפיה לא הוכח קיומו של נזק.

271. סופו-של-יום, התשתית הראייתית בנסיבות המקרה דנן ומשקלה, אינה מספקת להוכחת רשלנות הנתבע כלפי התובעת באי-מתן הגט בתקופה הרלוונטית ואני דוחה את טענות האישה בעניין זה.

272. לסיום אומר לגבי יתר העוולות עליהן השתיתה התובעת תביעתה, כי משלא שוכנעתי כאמור בקיומו של נזק ממוני או לא ממוני, ברי כי אין תשתית לתביעה מכח עוולת הסל של הפרת חובה חקוקה, שאף לגביה כבעוולת הרשלנות, יסוד הנזק הינו אחד מיסודות העוולה (וראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982)). כמו-כן לא מצאתי ממש בטענת האישה כי מתן הגט על-ידי האיש עולה כדי עוולת "כליאת שווא".

273. ממכלול הטעמים שהובאו לעיל, הנני דוחה התביעה."

2. ברי כי היה על הנתבעת לצפות כי סירובה לקבל את גיטה יפגע בתובע ויסב לו נזק
ב- תמ"ש (משפחה יר') 18561/07 {ש' ד' נ' ר' ד', תק-מש 2010(2), 225, 231 (2010)} נפסק מפי כב' השופט איתי כץ:

"1. בפני תביעה נזיקית לפיצוי כספי בסך של מיליון ש"ח שהגיש התובע (להלן גם: "האיש") כנגד אשתו-הנתבעת (להלן: "האישה") בגין סירובה לקבל ממנו את גיטה חרף פסיקות בתי-הדין הרבניים, האזורי והגדול (להלן בהתאמה: "בית-הדין האזורי" ו- "בית-הדין הגדול") המחייבות אותה לעשות כן.
רקע עובדתי רלוונטי (שעיקרו השתלשלות העניינים בבתי-הדין)
2. התובע, רב צה"לי בגמלאות, והנתבעת נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1972 ומנישואיהם נולדו חמישה ילדים, כולם היום בגירים.

3. ביום 28.10.03 הגיש האיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים, לאחר שעזב את ביתו לצמיתות.

4. ביום 19.02.06 ניתן על-ידי בית-הדין פסק-דין (נספח א' לכתב התביעה) כדלקמן:

'לדעת הרוב כיוון שהצדדים גרים בנפרד זמן מרובה, הבעל מאשים את האישה בהאשמות חמורות הפוגעות בחיי משפחה תקינים. גם ד"ר פרלמוטר בחוות-דעתו כתב שלא נראה שיחזור השלום לשרור ביניהם כי הקרע ביניהם עמוק מאוד ולפי שהבעל טוען שהאישה מאוסה עליו ויש רגליים לדבר, אין מנוס מגירושין ולפיכך לדעת רוב בית-הדין כל צד ימציא לבית-הדין את תנאיו להסכם הגירושין ואם תהיה מחלוקת ביניהם, בית-הדין יחליט את תנאי הגירושין. לדעת המיעוט אחרי עיון בחומר שבתיק ובסיכומי הצדדים נראה ברור כי אין סיכוי לשלום-בית ביניהם וכפי שכתבו כל היועצים. מה עוד שזה כ- 10 שנים אין ביניהם חיי אישות. אי-לכך קורא בית-הדין לצדדים להגיע להסכם גירושין הוגן ולהתגרש. אם לא יגיעו לידי הסכם יש לקבוע כי הבעל רשאי להפקיד כתובת אשתו ויהיה פטור ממזונותיה... ויש לאמץ דעת הרא"ם במקרה זה לאור המצב הקשה והפירוד בין הצדדים ושאין שום סיכוי לשלום ביניהם.'

5. ערעור האיש לבית-הדין הרבני הגדול על פסק-הדין התקבל. בהחלטתו מיום 20.09.06 קבע בית-הדין הגדול חיוב בגירושין המופנה כלפי האישה (נספח ב' לכתב התביעה) כדלקמן:

'בתיק זה אנו עוסקים זמן רב... בתאריך כב' שבט תשס"ה חזרנו לעסוק בעניינם וקבענו בפסק-הדין כי מבחינה עובדתית השלום מהם והלאה ואין פתרון זולתי פירוד... בתאריך כ"א שבט תשס"ו (מועד מתן פסק-הדין הנ"ל - א.כ) קבע בית-הדין עמדה בנושא הגירושין. לכל הדעות הסכים בית-הדין שעליהם להתגרש אלא שדעת הרוב היתה לנסח את הדברים כהמלצה לכל צד להגיש תנאי גירושין...לדעת המיעוט, היות והבעל מואס באשתו מאיסה מוחלטת יש להפעיל דברי הרא"ם המאפשרים לבעל להשליש גט וכתובה ולהפטר ממזונות. על-כך הוגש ערעור נוסף שבו מבקש ב"כ הבעל לפסוק חיוב בגירושין או לפחות לאמץ דעת המיעוט. אכן זו דעתנו... בנסיבות שנוצרו יש מקום לקבוע חיוב לגירושין לפחות בדרגה התחלתית. חיוב גמור היה שולל מן האישה את מזונותיה לאלתר. בחיוב התחלתי מוכל להסתפק במהלך מדורג'.

6. בית-הדין הגדול פירט בהמשך החלטתו מהלך מדורג לפיו על האישה לקבל גט בתוך 45 יום שאם לא כן, יפחתו מזונותיה לסך מסויים וככל שתתמיד בסירובה לתקופות נוספות של שלושה חודשים כל פעם, יופחתו מזונותיה עוד עד לשלב החמישי והאחרון באותו מהלך מדורג לפיו:

'אם גם אז לא תקבל גט, ישליש הבעל גט וכתובה ויפטר ממזונות לחלוטין. נשקול לתת לבעל היתר נישואין.'

7. וכך חתם בית-הדין את החלטתו:

'זהו מהלך הדרגתי שאינו מקובל בדרך-כלל, אבל מצאנו בו צורך בכדי להבהיר לאישה שלגורם הזמן יש ערך ושלסירוב יש מחיר. מהלך זה ישכנע את האישה להחליט מוקדם ככל האפשר שצריך לסיים את הפרשה וימנע עגינות מיותרת לשני הצדדים. על הצדדים להודיענו תוך 30 יום על ביצוע פסק-הדין.'

8. ביום 26.12.06 ניתן על-ידי בית-הדין הגדול פסק-דין (נספח ג' לכתב התביעה) כדלקמן:

'...קיבלנו הסכמת המערער (למתווה ההדרגתי שהוצע בהחלטה הנ"ל - א.כ) לא קבלנו הסכמת המשיבה שחזרה ופנתה לעיון נוסף. לאחר העיון, הגענו למסקנה שאכן זו הדרך ואין אפשרות אחרת להביא הצדדים לקו המטרה ללא שימוש באמצעים שהעלנו באותה החלטה. על-כן החלטתנו מיום כ"ז אלול (ההחלטה הנ"ל - א.כ) על כל סעיפיה מתקבלת בזה תוקף פסק-דין. שעון הזמן המנוי באותה החלטה יחל מיום 01.01.07.'

9. ביום 12.02.08 ניתן על-ידי בית-הדין הגדול פסק-דין נוסף (נספח ד' לכתב התביעה) כדלקמן:

'קבענו ישיבה להיום בכדי לדון בבקשת המערער למתן היתר נישואין. בתאריך כ"ז אלול ניתן על-ידינו פסק-דין המחייב את המשיבה בגט וקובע מסלול הדרגתי... מאז ועד עתה סירבה המשיבה לגט. בישיבה שנקבעה להיום הופיע המערער ובא-כוחו ואילו המשיבה לא הופיעה... אין מנוס מצעד נוסף. אנו קובעים בזה כי המערער ישליש גט וכן שטר התחייבות ללא סכום נקוב... לאחר-מכן נקבע את עמדתנו ביחס להיתר הנישואין.'

10. ביום 14.05.08 ניתן עוד פסק-דין על-ידי בית-הדין הגדול (נספח ו' לכתב התביעה) כדלקמן:

'בתיק זה ניתן על-ידינו פסק-דין ביום כ"ז אלול תשס"ו. באותו פסק-דין קבענו כי על האישה לקבל גט מבעלה וקבענו מתווה לתשלום מזונות... מאז ועד עתה מסרבת האישה לקבל גט... לאחר שהבעל השליש גט היום בהתאם להוראותינו... אנו מאפשרים לו לשאת אישה על אשתו. פסק-דין זה טעון אישורו של נשיא בית-הדין הגדול וכן היתר ק' רבנים.'

11. ביום 24.08.08 נתן כב' נשיא בית-הדין הגדול החלטתו כדלקמן (נספחים ז'-ח'):
'בית-הדין הרבני הגדול נתן פסק-דין לחייב האישה בגט פיטורין ביום כז' אלול תשס"ו. ביום ו' באדר א' תשס"ח ניתן על-ידי בית-הדין הרבני הגדול פסק-דין להיתר נישואין לאחר שהבעל ישליש גט פיטורין ויקבל היתר מאה רבנים וכן ניתן אישור עקרוני. לאחר עיון בתיק וחתימת ק' הרבנים, הנני מאשר למר... ת.ז... לשאת אישה על אשתו הגב' .... ת.ז...' (ההדגשה בקו שלי - א.כ)

12. ביום 23.11.08, ניתן על-ידי פסק-דין בתביעה רכושית שהגישה האישה כנגד האיש (תמ"ש 18560/07 להלן: "תביעת הרכוש"). בפסק-הדין קבעתי כי חזקת השיתוף קמה בין הצדדים ולא נסתרה; עוד נקבע כי מועד הקרע בין הצדדים הוא יום ה- 01.05.03 וכי כל רכוש שנצבר ממועד הנישואין עד למועד הקרע יחולק בין הצדדים שווה בשווה. בסיפא לפסק-הדין הוריתי כי: 'מאחר ועל-פי הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה הם עצמם יפעלו לחלוקת הנכסים ביניהם בהתאם לקביעה לעיל, איני רואה להיכנס לאופן החלוקה. הצדדים רשאים להגיש פסיקתא לחתימה'.

13. אין חולק כי עד היום לא קבלה האישה את גיטה ולא עלה בידי האיש לשאת אישה שניה למרות, שלטענתו, הוא מבקש לעשות כן.

טענות הצדדים
טענות התובע
14. האיש טוען כי: 'במעשיה ובמחדליה מעוולת הנתבעת כלפי התובע בעוולות רבות לרבות עוולת הרשלנות. בסירובה לציית לפסקי-הדין שחייבו אותה לפעול על-פי הקבוע בהם, גורמת הנתבעת לתובע נזקים רבים ומגוונים, שוללת את חירותו, את כבודו ואת מימושו העצמי.' (סעיף 2.1 לכתב התביעה)

15. לטענתו, האישה מפרה את החובה החקוקה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") בכך שהיא מסרבת לקיים אחר פסיקת בתי-הדין הרבניים.

16. התובע מציין כי סרבנות גט מהווה פגיעה קשה ומהותית בזכויות האדם הבסיסיות המעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, פגיעה אשר הוכרה על-ידי בתי-המשפט ככזו המזכה את התובע בפיצוי הולם. הוא מוסיף וטוען כי פגיעת הנתבעת בו בעצם סירובה לקבל את גיטה אינה מהווה פגיעה נפשית בלבד כי אם גם פגיעה כלכלית מהותית ומשמעותית וזאת בשל תפקידו ועיסוקו מאז ומתמיד - כרב, משרה הדורשת כי הנושא בה יהיה נשוי כדת וכדין. לדבריו, בשל מצבו האישי כיום נמנעת ממנו האפשרות לקבל משרת רב ובכך מתעצמת לדבריו פגיעת הנתבעת בכל הקשור לחירותו ופורשת ידיה גם על חופש העיסוק שלו .

17. התובע כימת את ראשי הנזק אותם תבע על בסיס חדשי בגין עיגון ופגיעה באוטונומיה שלו, פגיעה בחופש עיסוקו, בושה, סבל, כאב, השפלה ופגיעה בכבוד בסך של כמיליון ש"ח ובנוסף תבע פיצוי על נזק נמשך.

18. כמו-כן, עתר התובע להשית על הנתבעת פיצויים מוגברים בשל התנהלותה חסרת תום-הלב והתרסתה "הזדונית וההצהרתית" כלשונו כי לא תציית לפסקי-דין של בתי-המשפט בישראל.

טענות הנתבעת
19. ברישא לכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענת מקדמית ולפיה דין התביעה להידחות על-הסף בהיותה טרדנית, נקמנית, קנטרנית והרסנית שנועדה "למוטט אותה כליל" כלשונה. יצויין כאן כי הנתבעת לא הגישה בקשה לסילוק התביעה על-הסף.

20. בסיכומים, שבה ב"כ האישה על הטענה כי דין התביעה להידחות על-הסף בהטעימה כי אין מקום לתביעה כגון דא כאשר מדובר בגבר תובע, וכלשונה: 'מדובר בתביעה של גבר כנגד אשתו, תביעה שאסור שיהא לה מקום במשפט ובפרט לא בנסיבות נורמאליות, הגיוניות ושכיחות כבמקרה דנן. באם יינתן פתח לתביעה דנן אזי יצא שכרנו בהפסדנו ובמקום שניסו לעזור לנשים עגונות בשל האפליה הקשה נגדן בדין העברי, רק יגרמו להן לפגיעות כלכליות קשות עוד יותר'.

21. האישה טוענת עוד לחוסר תום-לב והיעדר נקיון-כפיים של התובע המסרב לדבריה מאז מתן פסק-הדין בעניין פירוק השיתוף הרכושי ביניהם להעביר לה את חלקה ברכוש.

22. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי אין מדובר בסרבנות גט מצידה כי אם ב- "עיכוב גט באופן זמני בלבד" (סעיף א'1 לכתב ההגנה) עיכוב מוצדק וסביר בנסיבות העניין בהן בקשה לזכות בזכויות המגיעות לה מקשר הנישואין.

23. לטענתה, היא בקשה לסיים את ההליכים הרכושיים שבין הצדדים לאחר 37 שנות נישואין ולאחר שאפשרה לתובע לפתח קריירה ומוניטין ולצבור כספים ורכוש רב בעוד היא עשתה לביתם וגידלה את ילדיהם. לאחר שהתאכזבה מבית-הדין הגדול ונוכח פסיקתו המקוממת כלשונה, סירבה לתבוע את זכויותיה הרכושיות בבית-הדין ובקשה לתבען בבית-משפט זה. לאחר קבלת פסק-הדין, בקשה להיפגש עם התובע על-מנת להגיע להסכמות ולפעול לחלוקת הנכסים לפי פסק-הדין ולפעול לגיבוש להסכם כולל ברם התובע "משך אותה" באמתלות שונות עד אשר ניאות לשבת עימה ובכך למעשה עיגן את עצמו. לדבריה, גם לאחר שניתן פסק-הדין לפירוק שיתוף לפיו היא זכאית למחצית הרכוש שצבר התובע ובכלל זה, זכויות הפנסיה, התובע מסרב לשלם לה את חלקו.

24. מוסיפה האישה וטוענת כי אין לטענת התובע לפיה הוא ניזוק מסירובה לקבל את גיטה על מה שתישען וזאת בשל כך שניתן לו היתר מאה רבנים. לשיטתה, לא נגרם לתובע כל נזק מעיכוב סביר של הגט שהרי קיבל היתר לשאת אישה שניה ואין מניעה כי יעשה כן. לדידה, לא ניתן להסתמך בהקשר זה על פסיקה שקבעה כי נשים זכאיות לפיצוי על עיגון הואיל ולא היתה להן אפשרות להינשא בטרם יקבלו את הגט.
25. הנתבעת מעלה גם טענות בנוגע לאופן התנהלות בית-הדין האזורי והגדול, אותו היא מגדירה "תמוהה", אשר הובילה למתן הפסיקות שניתנו כמפורט לעיל.

דיון והכרעה
דיון בטענה מקדמית
26. לא מצאתי ממש בטענה המקדמית שהעלתה האישה בעניין סילוק התביעה על-הסף על שני נימוקיה; באשר לנימוק הראשון כי מדובר בתביעה "טרדנית וקנטרנית" - מדובר בטענה שנטענה באופן כללי וסתמי ולא מצאתי כי יש בה כדי להוות בסיס לנקיטת סעד קיצוני של סילוק על-הסף. אוסיף ואומר כי לא התרשמתי מן האיש כי תביעתו היא כפי שמציירת האישה.

27. לגבי הנימוק השני שהעלתה ב"כ האישה לסילוקה של התביעה על-הסף, לפיו אין מקום לתביעה מסוג זה מקום בו מדובר על גבר תובע (להבדיל מאישה תובעת) אף הוא דינו להידחות. נכון הוא כי השיח שהיה עד כה מצוי בפסיקת בתי-המשפט למשפחה ובספרות המשפטית עסק ב- "סרבן גט" מחד ו- "מסורבת גט" מאידך , אולם שיח זה במהותו, על הצדקותיו השונות, עומד בעינו גם במקרה הפוך של "מסורב גט" ו- "סרבנית גט" .

28. כאן אציין כי ימים מספר לאחר ישיבת ההוכחות בתיק זה, ניתן על-ידי חברי כב' השופט מ' הכהן, פסק-דין בתביעת גבר לפיצוי נזיקי בגין סרבנות גט בו הוכרה אפשרות תביעה של גבר לפיצוי נזיקי בגין סרבנות גט והדברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו:

'הנושא בו עסקינן במסגרת התביעה שבפני, נידון והוכרע על-ידי בית-המשפט למשפחה על מחוזותיו השונים במספר פסקי-דין בודדים, אשר ברובם ככולם, הוכרה תופעת סרבנות הגט כעילת תביעה נזיקית, הנופלת בגדרי עוולת הרשלנות, ועוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין - במקרים בהם ניתנה החלטה בבית-הדין הרבני המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן להעניק גט; הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). עילת תביעה כאמור, מקנה לבן הזוג זכות לעתור לפיצוי נזיקי כנגד בן הזוג המסרב להעניק לו גט, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסירוב להתגרש. בהתאם לכך, נפסקו עד כה פיצויי נזיקין לנשים מסורבות גט, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה... בחינת פסקי-הדין אשר ניתנו בעניין שלפני מלמדת, כי ההכרעה בתיקים אלה והקביעה האם סרבנות הגט עולה לכדי עוולה נזיקית, תיעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בנוסף יש לומר, כי אין לטעמי כל נימוק האמור לשלול תוקפן של פסיקות אלה, שנתנו עד כה במקרה של סרבנות גט מצד הבעל, בנסיבות בהן יתברר כי האישה היא המסרבת לקבל מידי בעלה את הגט, כגון המקרה שבפני, אם כי יתכן ויהיה הבדל בכל האמור לראשי הנזק ושעור הפיצוי.'
(תמ"ש (משפחה) 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (2010))

29. עמדתי העקרונית זהה לזו של עמיתי בפסק-דינו הנ"ל; בבואנו לבחון את האינטרסים הנפגעים כתוצאה מסרבנות גבר ליתן גט ואת ההצדקות למתן סעד של פיצוי נזיקי, נקל לראות כי אותם אינטרסים נמצאים נפגעים וההצדקות למתן הסעד יפות גם במקרה הפוך של סרבנות אישה לקבל גט. יחד-עם-זאת, יש לתת את הדעת לשוני מבחינת הנזקים וכימותם כנגזרת של שוני בין המינים; כך למשל שוני פיזיולוגי (פגיעה באפשרות להרות) או שוני מבחינת האפשרויות ההלכתיות כדוגמת היתר מאה רבנים הניתן לגברים בשונה מנשים.

30. כמובן שהדיון בתביעה ייעשה לפי נסיבותיו של המקרה הספציפי.

ולגופם של דברים
31. כאמור לעיל, התובע משתית תביעתו על שתי עוולות והן: רשלנות והפרת חובה חקוקה.

32. בטרם אדון בכל אחת מן העוולות, אדרש לטענת הנתבעת לפיה אין מדובר ב"סרבנות גט" מצידה כי אם ב- "עיכוב זמני" וכי התובע בסירובו לשבת עימה ולהסדיר את עניין חלוקת הרכוש "עיגן את עצמו" לתקופה מסויימת.

33. לא מצאתי ממש בטענה זו של האישה; האישה הגישה את תביעת הרכוש לבית-משפט זה ביום 16.08.07, כשנה לאחר מתן פסק-הדין של בית-הדין הגדול המחייב אותה לקבל את גיטה. זאת ועוד, תוך כדי ניהול התביעה כאן וטרם מתן פסק-הדין בה, ניתן ביום 14.05.08 היתר מאה רבנים. נוכח כך, אין לטענתה כי התובע הוא זה שעיגן את עצמו משסירב לאחר פסק-הדין להסדיר עימה את חלוקת הרכוש על מה שתסמוך שכן העיגון כבר היה קיים קודם לכן ומקורו - בה. זאת ועוד, מחומר הראיות שהובא בפני - ובעיקר מן הפרוטוקולים וההחלטות של בית-הדין האזורי והגדול נקל לראות כי חוזרות ונשנות בהם קביעות ואמירות חד-משמעיות לפיהן האישה מסרבת לקבל גט מן האיש. להלן מקבץ דוגמאות:

'לדעת הרוב כיוון שהצדדים גרים בנפרד זמן מרובה, הבעל מאשים את האישה בהאשמות חמורות הפוגעות בחיי משפחה תקינים. גם ד"ר פרלמוטר בחוות-דעתו כתב שלא נראה שיחזור השלום לשרור ביניהם כי הקרע ביניהם עמוק מאוד ולפי שהבעל טוען שהאישה מאוסה עליו ויש רגליים לדבר...'
(נספח א' לכתב התביעה)

'האישה ממשיכה לאחוז בקרנות המזבח וטוענת לשלום-בית כאשר השלום מהם והלאה'; 'יש כאן בודאי מאיסות מוחלטת וגם אמתלא ברורה לכך. הבעל מוכן לחלק את כל הרכוש לפי החוק האזרחי'; 'זהו מהלך הדרגתי שאינו מקובל בדרך-כלל, אבל מצאנו בו צורך בכדי להבהיר לאישה שלגורם הזמן יש ערך ושלסירוב יש מחיר. מהלך זה ישכנע את האישה להחליט מוקדם ככל האפשר שצריך לסיים את הפרשה וימנע עגינות מיותרת לשני הצדדים.'
(נספח ב' לכתב התביעה)

34. גם בעובדה שבית-הדין מצא לנכון לדון באפשרות של מתן היתר מאה רבנים, היתר אשר אינו ניתן כדבר שבשגרה ובסופו-של-יום היתר כזה ניתן גם ניתן - די לי בכך על-מנת לקבוע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי מדובר בסרבנות ולא "עיכוב זמני" גרידא.

35. בכל הנ"ל יש כדי להביא למסקנה כי מדובר בסרבנות של הנתבעת לקבל את גיטה.

36. בהקשר זה אוסיף כי איני רואה להתייחס לטענות האישה באשר לאופן התנהלותו של בית-הדין הרבני ולטיבן של החלטות שיצאו תחת ידו (כמפורט בסעיף 15 לתצהיר עדותה הראשית), שהרי אין ערכאה זו ערכאת ערעור על בית-הדין. ככל שחפצה היתה האישה להשיג על החלטות בית-הדין, פתוחים היו בפניה הערוצים המשפטיים המקובלים לשם כך ואם נמנעה מלעשות כן, טעמיה עימה (ראה עדותה בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 2-1).

עוולת הרשלנות
37. תופעת סרבנות גט חרף חיוב בגט על-ידי בית-הדין הרבני הוכרה בפסיקה ככזו העולה כדי עוולת רשלנות, בהתקיים היסודות המצטברים לגיבוש העוולה. יצויין כאן כי חברי כב' השופט גרינברגר הכיר באפשרות התגבשות העוולה אף קודם למתן פסק-דין המחייב בגט (תמ"ש 6743/02 כ' נ' כ', תק-מש 2008(3), 96 (2008)).

38. יסודות עוולת הרשלנות הם: קיומה של חובת זהירות; הפרת החובה; נזק; קשר סיבתי בין קרות הנזק להפרת חובת הזהירות.

חובת זהירות - קיומה והפרתה
39. חובת זהירות מושגית קיימת מעצם טיבו של קשר הנישואין ומערכת היחסים הקיימת בין בעל ואישה והדברים ברורים וידועים ואיני רואה להכביר מילים בעניין זה. ראה דברי כב' השופטת ט' סיוון ב- תמ"ש 24782/98 נ.ש נ' נ.י, תק-מש 2008(4), 292 (2008):

'בעניינן של מסורבות גט מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה.'

ועוד ראה ב- תמ"ש 18551/00 ק.ס נ' ק.מ, תק-מש 2004(2), 279 (2004); תמ"ש 30560/07 ה.ש נ' ה.א, פורסם באתר האינטרנט נבו; תמ"ש 20673/04 ב.מ נ' ב.ה.א, תק-מש 2008(1), 701 (2008)).
40. כאמור לעיל, טוען התובע כי התנהגות הנתבעת סוטה מאמת-המידה המקובלת של "האדם הסביר" ובכך היא מפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפיו בהיותה אשתו וכי היה עליה לצפות מראש את התוצאות הישירות של סירובה לקבל את גיטה ואת הנזק נפשי והרגשי שנגרמו לו. מאידך כזכור טוענת הנתבעת כי אין כל התרשלות בהתנהגותה הואיל כל רצונה היה לקבל את זכויותיה הכספיות, מה שהופך את סירובה לקבל הגט מוצדק בנסיבות העניין. לשיטתה: 'לא בהכרח אי-ציות לפסק-דין המחייב בגירושין עולה כדי התנהגות שאינה סבירה ובפרט כשמדובר במצב בו אני חיכיתי להכרעה בדבר זכויותי הלגיטימיות וזאת על-מנת שלא אצא בלא כלום.' (סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית)

41. אין בידי לקבל את טענת האישה; לא זו בלבד שפסיקת בית-הדין הגדול בדבר חיובה לקבל גט ניתנה כאמור כשנה טרם שהגישה את תביעת הרכוש לבית-משפט זה - עובדה שיש בה כשלעצמה כדי לשמוט הבסיס לטענתה, אלא שהאישה כלל לא פעלה לאכיפתו ולהוצאתו לפועל של פסק-הדין הרכושי שהיה בידה , כפי שעולה מעדותה בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-3:

'ש. זה נכון שמעולם לא פתחת תיק הוצל"פ כדי לאלץ את ש' לתת לך את מה שבית-המשפט הזה פסק לטובתך, נכון או לא נכון?
ת. לא פתחתי תיק הוצל"פ.
ש. גם לא ביקשת למנות כונס נכסים על הרכוש שלו כדי לממש את פסק-הדין?
ת. נכון.'

42. לא זו בלבד, האישה גם לא טענה - וממילא לא הוכיחה - כי פנתה לתובע בעניין הסדרת ענייני הרכוש קודם שהגישה את תביעתה לבית-משפט זה, דהיינו לאחר מתן פסק-הדין של בית-הדין הגדול ואף קודם שניתן. נוכח האמור, אין לקבל צידוקה שסירובה היה מוצדק בכך שהמתינה לקבל את חלקה ברכוש.

43. למעלה מן הצורך אוסיף כי לא שוכנעתי בטענה לפיה האיש "משך" את האישה באמתלות שונות עד שניאות לשבת עימה לאחר מתן פסק-הדין בתביעת הרכוש ומכל מקום אף לו היתה התרשמותי אחרת, לא היה בכך כדי להוות הצדקה לסירוב האישה לקבל את גיטה ולמלא את פסק-דינו של בית-הדין הגדול עוד קודם למתן פסק-הדין בתביעת הרכוש.

44. מצאתי בענייננו כי האישה חבה אף בחובת זהירות קונקרטית כלפי האיש וכי היא הפרה אותה; אין מחלוקת כי היא והאיש חיו בנפרד משך תקופה ארוכה, לא קיימו יחסי אישות משך למעלה מעשור, לאחר-מכן אירעה הפרידה ממשית עם עזיבת האיש את הבית בשנת 2003, האיש הביע כל העת רצון לסיים את קשר הנישואין ובית-הדין עצמו חזר והביע דעתו באופן חד-משמעי כחוט השני לאורך כל החלטותיו כי אין סיכוי לשלום-בית בין הצדדים.

45. בנסיבות אלה, ברי כי היה על הנתבעת לצפות כי סירובה לקבל את גיטה יפגע בתובע ויסב לו נזק.

הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות
46. התובע טוען כי עצם סירוב הנתבעת להתגרש ולציית לפסק-הדין של בית-הדין הגדול, על-אף שהנישואין "מתו" כלשונו לפני שנים רבות, פוגע קשות באוטונומיה האישית שלו, פוגע בחירותו לנהל את חייו, מסכל את מימושו העצמי ופוגע ברצונותיו וביכולת הבחירה שלו. כמו-כן טוען התובע כי נזקו אינו מתמצה במישור הנפשי כי אם גם במישור הכלכלי - בפגיעה ביכולתו להתקבל למשרת רב.

47. האישה טוענת כי אין לטענת התובע לפיה הוא ניזוק מסירובה לקבל את גיטה על מה שתישען שעה שניתן לו היתר לשאת אישה שניה ואין מניעה כי יעשה כן. לדבריה, משבחר התובע שלא לנצל היתר זה ולא נשא לו אישה שניה, אין לו אלא להלין על עצמו.

48. "נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כ-: 'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה'.

49. בפסיקה נקבע כי גם אינטרסים בלתי-מוחשיים ונזקים בלתי-ממונים דוגמת פגיעה נפשית, צער וסבל נכללים בהגדרת "נזק" לפי הסעיף הנ"ל. (ראה לעניין זה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985). כך הוכרה גם פגיעה באוטונומיה כראש נזק המזכה בפיצוי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99(3), 574 (1999)).

50. על יסוד הלכות אלה, הכירו בתי-המשפט לענייני משפחה הכירו בנזקיה הנפשיים של מסורבת הגט כנזקים בני פיצוי (ראה למשל פסק-דינו של חברי, כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח', תק-מש 2001(1), 124 (2001)). גם בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ הביע עמדתו בנושא באומרו:

'תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית.'

דברים אלה יפים גם למקרה כבענייננו - בו מדובר על סרבנות אישה לקבל את גיטה.

51. אין לקבל את ניסיונה של האישה לתלות יהבה בהיתר מאה הרבנים ולטעון כי החל ממועד מתן ההיתר, לא נגרם לאיש למעשה כל נזק. ההיתר שניתן לאיש לשאת אישה שניה על הנתבעת אינו מוחק או מרפא את הנזקים שנגרמו בעטיה של סרבנות האישה לקבל את גיטה ואינו מסיר מן הנתבעת את האחריות לגרימתם.

52. ההיתר לשאת אישה נוספת פותר את המניעה ההלכתית-חוקית של גבר להינשא, אולם אינו פותר את יתר הנזקים כגון פגיעה בחופש הבחירה, הזכות להשתחרר מקשר כפוי וכיו"ב שנגרמו בעטיה של הסרבנות לקבל הגט. לא ניתן להתעלם מכך שהגבר נותר נשוי לאשתו הראשונה - זו שמסרבת לקבל את גיטה, בניגוד לרצונו.

53. ואומר עמיתי כב' השופט הכהן ב- תמ"ש 21162/07 בהתייחסו להיתר מאה רבנים (הגם שבאותו מקרה לא ניתן היתר שכזה) ואמר:

'כך למשל, נקבע על-ידי כב' השופט ויצמן ב- תמ"ש (כ"ס) 19480/05 פלונית נ' עזבון פלוני, תק-מש 2006(2), 98 (2006), כי: '...ועדיין דומה כי מצבו של הבעל שפיר מזה של האישה שכן שעה שהסרבנות באה מצד האישה, ישנה במקרים קיצוניים אפשרות למתן היתר נישואין לבעל ללא שנתן גט לאשתו'. יחד-עם-זאת, אין לשכוח לעניין זה, כי היתר נישואין אינו שקול לגט, ואף שמבחינה פורמאלית ניתן בידי הבעל להינשא לאישה שניה, אין מדובר בהליך פשוט, וכי גם לאחר שניתן היתר נישואין, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי אותו בעל מסורב גט עדיין נשוי לאשתו הראשונה, וזאת בניגוד לרצונו. דברים אלה מקבלים משנה-חשיבות במקרה דנן, נוכח גילו המתקדם של התובע.'

54. נמצא כי יסודות עוולת הרשלנות, לרבות יסוד הנזק, עודם ממשיכים להתקיים אף לאחר מתן היתר מאה הרבנים.

55. באשר לראש הנזק של המניעה להינשא אשר לכאורה בא על פתרונו באופן מלא מעת שניתן היתר מאה הרבנים: התובע טוען גם בעניין זה כי אף לאחר היתר הנישואין שניתן לו, הוא מתקשה למצוא בת זוג הואיל ונשים נרתעות מלהשתדך עימו מאחר שהוא נשוי עדיין לאישה אחרת והעיד כדלקמן:

'היה משרד שידוכין שאמרתי חלק מן האמת שאני גרוש הציעו לי נשים רבות עקב הנתונים האישיים שיש לי בצירוף תמונה. אחרי שפגשתי אישה אחת ואמרתי לה את האמת באני בעל היתר נישואין האישה סיפרה את הנתון הזה לשדכנית והיא הפסיקה את הקשר עימי. אני התחלתי את הליך הגירושין כשהייתי בן 55 שנים והיום אני בן 62 שנים, בשנים האלה היפות שעברו לי הם לא חוזרות כבר.'
(עמ' 3 לפרוטוקול מיום 05.01.10, שורות 19-15)
56. הגם שעדות זו של האיש לא הוכחה בפני, איני סבור כי ניתן להתייחס אליה בביטול; עמדתי בעניין זה כי היא ההיתר ההלכתי אינו חזות הכל ואין להסתפק ולהתמקד רק ברובד ההלכתי-אובייקטיבי שבא על פתרונו (הגם שמדובר כאמור בפתרון משמעותי שאינו קיים לגבי נשים מסורבות גט) במנותק מבחינה סובייקטיבית של הדברים ובמנותק מהמשמעויות וההשפעות האנושיות והרגשיות שיש לו על הגבר.

57. יחד-עם-זאת ועל-אף האמור ברור כי לא ניתן התעלם מכך שההיתר מסיר מחסום הלכתי משמעותי ופותח את האפשרות ההלכתית והחוקית של גבר להינשא ולפיכך יש לו השפעה ממתנת על גובה הנזק ובית-המשפט יקח עניין זה בחשבון בקביעת גובה הנזק.

58. התובע עותר לפסיקת פיצוי החל מיום 19.02.06 יום מתן ההחלטה על-ידי בית-הדין האזורי, שבעה חודשים טרם מתן פסק-הדין בערעור אשר חייב את האישה לקבל גט.

59. מאחר שהתובע ביקש לפסוק את הפיצוי ממועד זה, בית-המשפט יכבד החלטתו ,למרות שהעילה התגבשה לכאורה כבר קודם לכן, כפי שהוצהר על-ידי בית-הדין בהחלטתו (וראה לעניין זה גם פסק-דינו של חברי כב' השופט הכהן ב- תמ"ש 21162/07 הנזכר לעיל בו הצטרף לעמדתו של חברי כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 6743/02 הנזכר לפיה ייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצוי נזיקי בגין סרבנות גט מכח עוולת הרשלנות גם בנסיבות בהן טרם ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין, המחייבת, או ממליצה לבן הזוג הסרבן להעניק את הגט, וכי עניין זה מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט, ויוכרע על-פי נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה).

פגיעה כלכלית
60. באשר לטענת התובע לפיה הפגיעה אינה מתמצה במישור הנפשי כי אם מהווה גם פגיעה כלכלית "מהותית ומשמעותית" ופגיעה בחופש העיסוק: התובע מדגיש בהקשר זה את הייחודיות של כהונת רב שאינה פוקעת בגיל פרישה אלא מהווה משרה שהנושא בה ממשיך להחזיק בה עד סוף ימיו (התובע אף מציין כי פרש מכהונתו כרב בצה"ל בגיל ששים). וכך הוא טוען בסעיף 5 לכתב התביעה:

'משרת רב שונה מכל משרה אחרת. משרה זו בהחלט דורשת כי הנושא בה יהא נשוי לבת זוג כדת וכדין באשר התובע אינו יכול לשם המשל לקבל משרת רב כשהוא לבדו ואינו חלק ממשפחה מורחבת. הוא אינו יכול לשמש כרב ביישוב פלוני בעוד הוא מגיע לשם בגפו, ללא "עזר כנגדו" ותחת הרושם שמדובר ב "משפחה חד-הורית" וכדומה. זה אינו מתאים למשרת רב ודי בעובדה זו כשלעצמה כדי לדחות את התובע ממשרות פנויות להן ביקש להתמודד.'

61. הגם שלא נקב זאת ברחל בתך הקטנה, נראה שהתובע מכוון למעשה בדבריו לנזק ממוני וככזה - הוא טעון הוכחתו והוכחת גובהו וזאת, להבדיל מנזק כללי.

62. יצויין כי בפסיקות בתי-המשפט לענייני משפחה שהוזכרו לעיל נמנעו השופטים מלפסוק פיצוי בגין נזקים ממוניים (כך למשל חברי כב' השופט גרינברגר בפסק-דינו ב- תמ"ש 6743/02 הסתייג מפסיקת פיצוי בגין נזק ממוני. באותו עניין שם תבעה אישה מסורבת גט פיצוי בגין הכנסות אובדות בהתבססו על ההנמקה שיש לתבען במסגרת הליך של תביעה למזונות אישה; ראה גם פסק-דינו של השופט הכהן ב- תמ"ש 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ., תק-מש 2004(4), 353 (2004) ופסק-דינו של כב' השופט ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 הנ"ל).

63. שקלתי את טענת התובע ואין בידי לקבלה. ראשית אומר כי התובע לא הרים הנטל להוכחת הנזק לו הוא טוען. טענתו נטענה באופן היפותטי ומדובר למעשה בהנחת נזק ולא בנזק שהתרחש. האיש לא הביא כל ראיה כי ניסה להתקבל למשרת רב וסורב על רקע מצבו האישי.

64. נמצא איפוא כי לא הוכח כדבעי קיומו של נזק. אוסיף ואומר כי אף לו היה מוכח בפני הנזק הנטען, מכל מקום נראה לי מרחיק לכת להגדיר הפגיעה בעצם סירוב האישה לקבל את גיטה כ- "פגיעה בחופש העיסוק", דהיינו אף מבחינת הסיבתיות - הקשר הסיבתי לקרות הנזק חלש מאוד עד כי אינו מתקיים.

הפרת חובה חקוקה
65. סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שכותרתו "הפרת חובה חקוקה" קובע:
'(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.'
66. היסודות המצטברים להחלתה של העוולה הם : א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק. ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו. ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק. ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
(ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982))

67. התובע מפנה לשתי הוראות חוק אותן לטענתו הפרה הנתבעת בסירובה לקבל את גטה: האחת - הוראת סעיף 287(א) לחוק העונשין והשניה - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חוק העונשין
68. סעיף 287 לחוק העונשין שכותרתו "הפרת הוראה חוקית" קובע בסעיף-קטן (א) כדלקמן:

'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו - מאסר שנתיים.'

69. בכלל "בית-משפט" נכלל גם בית-הדין הרבני (ע"א 741/83 גדרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 698 (1985)).

70. לטענת התובע, הנתבעת הפרה חובה זו בסרבה לקיים אחר פסקי-הדין שניתנו על-ידי בית-הדין הגדול המחייבים אותה לקבל את גיטה.

71. בפסיקת בתי-המשפט לענייני משפחה עד כה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט ניתן לזהות שתי גישות באשר לשאלה האם סירוב לציית לפסק-דין של בית-הדין הרבני המטיל חיוב בגט חוסה בצילה של הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין. ראשון בעניין זה היה עמיתי כב' השופט הכהן אשר הביע ספק בפסק-דינו ב- תמ"ש 19270/03 הנזכר לעיל אם הוראת סעיף 287 נועדה להגן על האינטרס של הפרט.

72. עמדה אחרת הביע כב' השופט ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל, תק-מש 2006(2), 98 (2006):

'לטענת התובעת, הפר המנוח חובה החקוקה בדין בכך שהתעלם מהוראת בית-הדין הרבני המחייבת אותו ליתן לה גט. אני סבור כי יש ממש בטענתה זו... כב' השופט מנחם הכהן התחבט בפסק-דינו ב- תמ"ש 19270/03 הנ"ל האומנם הפרת סעיף 287 לחוק העונשין על-ידי סרבן גט מהווה עילה של הפרת חובה חקוקה שכן לטענתו – 'ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים קולקטיוויים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, ולא להגן על האינטרסים של הפרט' לדעתי אין לקבל טיעון זה. הוראה בדין אפשר שתשרת אינטרס ציבורי אך באותה עת תשרת באופן ישיר אף את עניינו של הפרט. ראה ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3), 169 (1984), פסקה 6 לפסק-הדין. ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - נתניה, פ"ד מו(5), 727, 744 (1992). אומנם תכליתו של סעיף 287 לחוק העונשין הינה להבטיח מחד - קיום "מוראה של מלכות" לבל יחשוב איש כי "לית דין ולית דיין" אך מאידך נועד הוא להבטיח את אינטרס הפרט כי פסק-דין בו זכה ימומש ובכלל זה אינטרס אישה כי בעלה יתן לה גיטה כפי שחוייב. ועדיין עלינו לשאול - האם התכוון המחוקק בהוראת סעיף 287 לחוק העונשין למנוע את אותו נזק הנגרם למסורבת גט? - אף לשאלה זו יש להשיב בחיוב. שהרי מעת שמצאנו שתכלית הסעיף אינה אך ורק לשמור על האינטרס הציבורי אלא אף על עניינם של פרטים שונים הרי שתכליתו למנוע מהם הנזקים שאפשר שיגרמו להם מהפרה זו.' (ההדגשות בקו שלי - א.כ)

73. לעמדה זו הצטרף עמיתי כב' השופט גרינברגר - תמ"ש 6743/02 הנזכר לעיל באומרו:

'העובדה היא שמאז 2006, כשנתן בית-הדין הגדול את פסק-דינו, טרם ניתן הגט, ומצב זה מהווה הפרה ברורה ובוטה של חובתו החקוקה של הנתבע לציית להוראות של הערכאה המוסמכת, במקרה זה, בית-הדין הרבני הגדול.'

74. כב' השופטת ח' קיציס אף היא נקטה באותה עמדה בפסק-דינה ב- תמ"ש 30560/07 הנזכר לעיל.

75. אף עמדתי היא כי קיימת זכות תביעה לפרט בגין הפרת חובה חקוקה בהקשר של הוראת סעיף 287 לחוק העונשין, גם כאשר מדובר על פרט התובע בגין אינטרסים שנפגעו על-ידי פרט אחר וזאת מאחר שבסופו-של-דבר הנורמה אותה מבקשים לאכוף כאן היא אינה בעיקרה שמירה על האינטרס של הציבור ככלל אלא הגנה על פרט מהתעמרות בן זוגו והנזק שעשוי להיגרם לו כתוצאה ממנה. בענייננו אין מחלוקת כי האישה עודנה מתמידה בסירובה לקבל את גיטה תוך שהיא מפירה את פסק-הדין של בית-הדין הגדול מיום 20.09.06.




חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
76. התובע טוען כי הנתבעת מפרה את הוראת החובה החקוקה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכך שכבודו וחירותו נפגעים "פגיעה אנושה" כלשונו בשל כך שבמשך שנים הוא מבקש להשתחרר מעגינותו הקשה אולם אינו מצליח לעשות כן בעטיה של האישה.

77. גם בהקשר לאפשרות לתבוע על הפרת חובה חקוקה בהקשר עם חוק יסוד זה קיימות מספר גישות בפסיקה הקיימת. עמיתי כב' השופט הכהן בפסק-דינו ב- תמ"ש 19270/03 הנזכר לעיל סבר כי הגם שסרבנות גט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בחוק יסוד כבוד האדם בכללם כבוד, חופש בחירה, אוטונומיה עצמית, זכות למימוש עצמי והזכות להינשא ולהוליד ילדים, אין מקום לחייב הצד הסרבן בפיצויים בשל הפרת החובה החקוקה של חוק זה שעה שמדובר במישור היחסים שבין פרטים להבדיל מיחסי פרט-שלטון. עם-זאת הוסיף חברי כי: 'הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יכולות לשמש כלי מכוון ומנחה בפרשנות וניתוח העוולות הקיימות.'

78. לעמדה זו חברה כב' השופטת ט' סיוון בפסק-דינה ב- תמ"ש 24782/98 הנזכר לעיל.

79. בעמדה שונה אחז חברי כב' השופט גרינברגר בפסק-דינו ב- תמ"ש 6743/02 הנזכר באומרו כי:

'גם בנושא זה הועלו ספקות באשר לאפשרותו של אדם לתבוע פיצויים בגין פגיעה בזכויות יסוד כדוגמת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר נגרמו לו על-ידי אדם פרטי... לדעתי ניתן לצרף טענה זו לטענות הנוספות בעליהם מסתמך בית-המשפט בהכירו בזכותה של האישה לפיצויים.'

80. במתווה זה הלכה גם כב' השופטת ח' קיציס בפסק-דינה ב- תמ"ש 30560/07 הנזכר לעיל.

81. אכן נראה לי כי התנהגות הנתבעת כלפי התובע פוגעת בזכות יסוד של התובע - פגיעה באוטונומיה, החירות לנהל את חייו באופן שיחפוץ לבחור בת זוג ולהתנתק מקשר שהוא אינו חפץ בו ובעניין זה מצטרף אני לעמדת עמיתיי כב' השופט גרינברגר וכב' השופטת קיציס, כי ניתן לתבוע בגין עוולת הפרת החובה החקוקה בחוק היסוד הנ"ל גם כאשר התביעה עניינה פגיעה של הפרט בפרט אחר.

קביעת גובה הפיצוי והיקפו
82. התובע עותר לחיוב הנתבעת לשלם לו פיצוי כדלקמן:
א. סך של 10,000 ש"ח בגין כל חודש של עיגון ופגיעה באוטונומיה שלו החל מיום מתן פסק-הדין הראשון של בית-הדין הרבני האזורי ביום 19.02.06 ובסה"כ: 380,000 ש"ח.
ב. סך של 10,000 ש"ח בגין כל חודש של פגיעה בחופש העיסוק שלו ובסה"כ: 380,000 ש"ח.
ג. סך של 250,000 ש"ח בגין בושה, סבל, כאב, השפלה ופגיעה בכבוד.
ד. סך של 10,000 ש"ח לכל חודש של המשך סירובה לקבל גט.
כמו-כן עתר להשתת פיצויים מוגברים על הנתבעת.

83. בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי-המשפט לענייני משפחה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט יישמו את ההלכה שנקבעה ב-ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995) ולפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק. על בסיס זה אני קובע כי אף בהיעדר ראיות על נזק ממשי, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק כללי בגין היותו מסורב גט.

84. גובהו של הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט ונקבע על דרך הכלל בדרך של הערכה ואומדנא בהתבסס על נסיבות העניין הנדון ובעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק. בית-המשפט נדרש לילך בטווח שבין פסיקת פיצוי נמוך שאינו הולם את מידת הפגיעה בניזוק ומאידך - לא לפסוק פיצוי מופרז.

85. לאחר ששקלתי בכובד ראש את מכלול נסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, הנני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי, בגין העבר, עד ליום מתן פסק-דין זה בסך של 300,000 ש"ח.

פיצויים מוגברים
86. מטרת הסעד של פיצוי נזיקי היא העמדת הניזוק במצב אלמלא היה ניזוק. פיצויים מוגברים נפסקים במקרה של נזק שאינו רכושי כגון פגיעה ברגשות או בשם טוב. מטרתם היא מתן ביטוי לחומרת העוולה שביצע המעוול כלפי הניזוק. פיצויים אלה אף הם אינם ניתנים מטבע הדברים להערכה מדוייקת ובית-המשפט בבואו להעריכם נדרש לשקול את הנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה בכלל זה התנהגותו הזדונית של המעוול , אופי הביטויים שהשתמש בהם וחומרתם.

87. כאמור לעיל, התובע עותר להשית על הנתבעת פיצויים מוגברים בשל התנהלותה חסרת תום-הלב והתרסתה "הזדונית וההצהרתית" כלשונו כי לא תציית לפסקי-דין של בתי-המשפט בישראל. ואם להביא טענותיו כלשונן: "יש לתמחר התנהגות שלילית זו באופן שיהא בה כדי להביע את שאט הנפש מהתנהגותה בצורה של השתת פיצויים מוגברים ולו למען יישמעו וייראו" (סעיף 2.11 לכתב התביעה).

88. לאחר ששקלתי את נסיבות העניין נחה-דעתי כי אכן יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי מוגבר בסך 100,000 ש"ח כביטוי לחומרה בה רואה בית-המשפט התנהגות מעוולת מעין זו ולצורך לבערה. אין להשלים עם מצב בו צד ינסה לנצל את רצונו של הצד השני בגט כקרדום לחפור בו ו/או כדי להזיק לו. על בית-המשפט להניף דגל בולט כדי לאותת למי שמפליג לכוון זה, כי ההפלגה מסוכנת ותג מחיר בצידה.

פגיעה כלכלית - נזק ממוני כתוצאה מפגיעה בחופש העיסוק
89. ראש נזק זה לא הוכח כמפורט לעיל ודינו להידחות.

נזק נמשך - עתידי
90. לאחר שקבעתי לעיל שאי-מתן הגט מסב לתובע נזק והנזק ממשיך להצטבר כל עוד האישה מסרבת לקבל את גיטה, הרי השיפוי לנזקי העבר אין בו די ויש מקום להיענות לתביעתו של האיש לשיפוי על הנזקים העתידיים שיגרמו לו, כל עוד תמשיך הנתבעת לעמוד במריה ותסרב לקבל את גיטה. הנזק כפי שציינתי לעיל הוא נזק גלובאלי ואני קובע אותו לצורך העניין על-סך של 4000 ש"ח לכל חודש שהגט לא ניתן בו.


סוף דבר
לאור האמור לעיל הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
סך של 300,000 ש"ח פיצוי גלובאלי בגין נזקי העבר עד יום מתן פסק-הדין.
סך של 100,000 ש"ח פיצויים מוגברים.
סך של 4,000 ש"ח לחודש בגין כל חודש מהיום ועד מועד קבלת הגט שישולמו ב- 1 לכל חודש עבור החודש הקודם. סכום זה יעודכן בהצמדה למדד המחירים לצרכן.
סך של 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק בגין שכר-טרחת ב"כ האיש ובנוסף בהחזר הוצאות אגרת התביעה בסך 10,065 ש"ח."


3. אם דורשת האישה מבעלה שייתן לה גט, הרי שבכוחו של הבעל להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על פיהן היה בית-הדין מחייבו לתת את הגט
ב- תמ"ש (משפחה יר') 6743/02 {כ' נ' כ', תק-מש 2008(3), 96, 106 (2008)} נפסק מפי כב' השופט בן ציון גרינברגר:

"1. בפניי תביעה שהגישה התובעת נגד בעלה לפיצויי כספי בגין הסבל אשר לטענתה נגרם לה עקב סירובו של בעלה לתת לה גט. בכתב התביעה מפרטת התובעת את מרכיבי הנזק הנטען, כולל נזק ממוני ונזק לא ממוני. בכתב התביעה העמידה התובעת את סכום התביעה על-סך של 1,836,000 ש"ח, בעוד שבסיכומיה עדכנה התובעת את הסכום לסך של 2,218,000 ש"ח.

2. האישה הגישה תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים ביום 08.03.98, לאחר 9 שנות נישואין. כחודשיים לאחר-מכן, ביום 29.05.98, עזבה האישה את הבית המשותף עם ילדיה ועברה להתגורר בבית אמה ב... , ומאוחר יותר - לישוב ... ליד מגורי אחיה.

3. לאחר דיונים רבים והתייעצויות בבית-הדין הרבני האזורי ומחוצה לו, נתן בית-הדין את פסק-דינו ביום 17.11.04, בו דחה את תביעת הגירושין. על פסק-דין זה הגישה האישה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול ביום 02.01.05, וביום 05.06.06 קיבל בית-הדין הרבני הגדול את הערעור והוציא מתחת ידו, פה-אחד, פסק-דין המחייב את הבעל במתן גט לאישה. מפאת חשיבות הדברים להבנת הרקע לתביעה שבפניי, אני מביא להלן את דברי בית-הדין הרבני הגדול בפסק-הדין האמור ככתבם וכלשונם:

'פסק-דין
לפנינו זוג החי בנפרד כ- 8 שנים. האישה עזבה את הבית, ועיקר טענותיה הן:
א. אלימות פיסית ונפשית.
ב. חיי אישות בדרכים מגונות ומקולקלות.
לעניין טענת האלימות משיב הבעל שהוא השתמש באלימות להגנה בלבד.
לעניין חיי האישות החריגים הוא טוען שזה היה בהסכמתה ולאחר שקיבלו היתר מרב.'

עיינתי בחומר שלפנינו ובתיקי בית-הדין האזורי כולם. מתוך החומר הרב עולה לאור הפירוד הממושך ולאור הדברים ששמענו וראינו ברור שהאישה מואסת בו ויש אמתלא מבוררת לדבריה. גם אם ניתנה בשעתו הסכמתה להתנהגות הקלוקלת מכל מקום היתה זו הסכמה שבהכנעה ומתוך תמימות שאם רב התיר הרי זו מצווה שלא לסרב לבעל.

למרות שבתחילת הנישואין היתה גם התנהגות באיסור מצד האישה אבל דבר זה היה בתקופה קצרה. לעומת-זאת התנהגות הבעל החריגה נמשכה תקופה ארוכה וכאשר האישה התעשתה ורצתה לחזור לחיים על-פי דרך התורה נוצר לה מיאוס וגועל כלפי מי שדרדר אותה לחיי תאווה ויצרים.

גם אם יש הודאה מהאישה שלא בא עליה באונס מכל מקום כל אורח החיים הזה בא ביוזמתו ובמעגל של דחף בלתי-פוסק וגם אם הרב התיר דברים בזויים לפעמים מכל מקום הרי היה מי שיזם והלך לשאול ודחף בכיוון - וזה היה הבעל. האישה הרגישה כמותקפת ומאולצת לחיים בלתי-מוסריים ובלתי-ערכיים וגם אם לא התנגדה בפועל מכל מקום כל המעשים הללו כולל ביאה מאחור והסתכלות בפנס היו מעשים של ביזוי, פגיעה ולחץ נפשי כבד.

קשה אומנם לכפות על הבעל בשם דברים שעליהם נזכר בגמרא וברמב"ם שהבעל רשאי לעשותם אולם כמו שאמרו שני הצדדים יש הבדל בין התנהגות חד-פעמית שבזה אולי דיברה הגמרא וכן על הבעל לחוש היטב את מידת הרגישות והפגיעה שהדבר גורם לאישה.

במקרה דנן שיש לפנינו מאיסות ברורה עם אמתלאות מבוררות וגם לחץ נפשי כבד שנלחצה האישה בחיי האישות על-ידי בעלה וגם התנהגות תוקפנית גם אם לא אלימות, נראה שיש לקבל את הערעור בחלקו ולחייב את הבעל לגרש את אשתו ומיד.

באם הבעל מוכן לגרש ויש לו תנאים סבירים ידון בזה בית-הדין האזורי.
כמו-כן באם יסרב הבעל לתת גט עשוי בית-הדין לדון בדרכי אכיפה לכל סוגיהם כולל מאסר.

(-) חגי איזירר
מצטרף.
(-) שלמה דיכובסקי
מצטרף להסכמת עמיתיי הרה"ג לחייב הבעל בגט ובמידה שיסרב לבצע הגט ידון בית-הדין בדרכי אכיפת פסק-הדין פרט למאסר.
(-) אברהם שרמן
לאור הנ"ל פוסקים:
א. מחייבים הבעל בגט.
ב. אם הבעל יסרב למתן גט, עשוי בית-הדין לדון בדרכי אכיפה, כולל מאסר. סעיף זה ניתן ברוב דעות.

(-) שלמה דיכובסקי (-) אברהם שרמן (-) חגי איזירר
דיין דיין דיין

4. יש לציין כי גם בית-משפט זה עסק בעבר בטענות האישה הקשורות לסיבות עזיבתה את הבית ובאשר לסבלה משך שנות נישואיה, במסגרת תביעה שהגישה נגד הבעל לדמי שימוש ראויים. ביום 24.7.06 ניתן פסק-דין (ב- תמ"ש 6742/02) בתביעה האמורה, בה חוייב הנתבע בדמי שימוש על בסיס הערכת שמאי. בין השאר נקבע בפסק-הדין כדלהלן:

'טענותיה באשר להתעללות המינית לא הוכחשו על-ידי הנתבע, ובמכתב שצורף לתביעה, מודה הנתבע בפירוש בביצועם של "מעשים שפלים ומשפילים", ובאחריותו למעשים אלה... מהעולה בפניי נראה כי התובעת המשיכה לגור עם התובע חרף מעשיו אולם נוכחתי כי "שיתוף הפעולה" לו טוען הנתבע, נבע רק מחמת החשש לפרוץ את המוסכמות והמסגרות של העולם החרדי, ודבר זה הוביל לכך שהתובעת למעשה נאלצה במשך שנים לספוג התנהגות זו של הנתבע, עד אשר הצליחה לבסוף להשתחרר ממעגל הסבל, ואזרה אומץ לעזוב את הבית ולמחות כנגד מעשים אלה. מכתבו של הנתבע אשר נכתב כתוצאה מעזיבה זו מוכיח בבירור כי התנהגות זו הובילה לעזיבה, וכי הנתבע הוא האחראי הבלעדי לכך. יוצא איפוא, כי בענייננו עזבה התובעת את הבית מסיבה מוצדקת הנעוצה באופן ברור ב"אשמתו" של הנתבע, וללא ספק פחדה של האישה מהמשך התנהגות זו של הנתבע כלפיה אם היתה חוזרת למגורים משותפים עמו, מנע ממנה שימוש סביר בבית.'

בדברים אלה יש למצוא תימוכין לטענת האישה שעזיבתה את הבית באה על רקע הסבל שנגרם לה בשנים שחיו בני הזוג ביחד, וכי עזיבתה היתה מוצדקת בנסיבות העניין.

5. לכל אורך הדרך מאז שהגישה האישה את תביעתה, טענה בעקביות כי התנהגותו של הבעל בשנים שחיו יחדיו גרמו לה לרמה של מיאוס וגועל עד כדי שאין כלל מקום לדבר על האפשרות של שלום-בית. מאידך, הבעל טען וחזר וטען בכל דיון ובכל פורום שברצונו לשכנע את אשתו לחזור אליו וכי יש סיכוי לשלום-בית ולפיוס. מעיון בפרוטוקולים שבבית-הדין הרבני האזורי משך כל השנים שבהם התנהלו שם הדיונים עולה חד-משמעית כי האישה אכן סירבה לכל הצעה שמשמעותה חזרה לחיים בצוותא. האישה אף גייסה לצידה מכתבים והמלצות של רבנים חשובים אשר השתכנעו אף הם כי אין כל סיכוי לנישואים אלה וכי על בני הזוג להתגרש.
6. יש לציין כי על-אף טענת הבעל כי סירובו נעוץ באמונה כנה בסיכויי שלום-בית, מעיון בתיק עולה כי עמדתו של הבעל הינה עקשנית, אבסולוטית, ובלתי-מתפשרת. כך לדוגמה בדיון של 07.12.05 בבית-הדין הרבני הגדול, היינו, מעל שבע שנים מיום הגשת התביעה ועזיבת האישה את הבית, מצהיר הבעל, ללא סייג וללא תנאי: "אני לא רוצה להתגרש" (פרוטוקול בית-הדין 17.12.05, עמ' 1, שורה 47). כמו-כן העידה הטוענת הרבנית ד.ק. בתצהיר עדות אשר הוגש לתיק, את הדברים הבאים:

'אמרתי לבעל כי אין שום סיכוי לשלום-בית. הבעל אמר שהוא רואה ילדים להורים גרושים בישיבה, וילדיו לעולם לא יהיו ילדים להורים גרושים... וחזר ואמר כי ילדיו לא יהיו ילדים להורים גרושים...'

בתצהיר זה אף שומעים עד כמה מזלזל הבעל גם בדיינים, בעוד שבפני בית-משפט זה הצהיר שיציית לכל הוראה שיקבל מהם. כך מעידה הגב' ר':

'אמרתי לו, אתה הרי אדם חרדי והדיינים קבעו שאתה חייב לגרש את אשתך. הבעל אמר: "אלה לא רבנים, הם רשעים, אני לא מחוייב לפסק דינם.'

7. ב"כ האישה מסכמת את סבלה משך כל השנים מאז שעזבה האישה את הבית במילים הבאות (סיכומי התובעת סעיף 4.2):

'גם האישה מעידה על רגשי בושה וחוסר אונים: 'היותי עגונה גורמת לי בושה גדולה, פגיעה ברגשות שלי, סבל וכאב קשים מנשוא ותחושת חוסר אונים' (תצהיר ר.כ, סעיף 11). לגבי רצונה העז של האישה בהקמת זוגיות חדשה היא מעידה כי: 'כיום הנני בת 39 שנה. כילתי כבר 9 שנים ברדיפה חסרת תכלית אחרי הבעל בניסיונות לקבל גט. ברצוני לגדל את ילדיי בשלווה, ולהקים מערכת זוגית חדשה לאחר 10 שנים של סבל ומרורים אשר אני בהם כ"אלמנה חיה" ' (סעיף 9). האישה אף העידה כי הבעל פוגע במעמדה בחברה: 'אני כמעט לא יוצאת מהבית לאירועים חברתיים או לחתונות... אני מתביישת במצבי המשפחתי... אין לי מעמד של אישה נשואה ומאידך גם אינני גרושה. מעמדי המעורפל פוגע בי באופן רגשי ומעשי.'
(סעיף 10 ו- 12)

8. אחיה של האישה העיד אף הוא לגבי הנזק שנגרם לאחותו מאז הפירוד:

'אחותי רוצה להתחתן, להקים משפחה נורמאלית, חמה ואוהבת, ולבנות את החיים שלה מחדש אך הבעל מונע זאת ממנה באי-נתינת הגט.'
(תצהיר האח י.ר. סעיף 7)

9. לפני שאתייחס לפרטי התביעה וטיעוניה המשפטיים של התובעת, עלי להתייחס לטענת סף אשר מעלה ב"כ הבעל בסיכומיו, ואשר אף מרומזת בכתב הגנתו, והיא, שהתביעה המונחת בפני בית-משפט זה אינה אלא מרכיב נוסף במאמציה של האישה לאלץ את בעלה למתן גט, ועל-אף שבכתב התביעה אין, כמובן, כל בקשה מבית-משפט זה לצוות פורמאלית על מתן גט, או להפעיל סנקציות נגד הבעל שמטרתן לאלץ אותו ישירות לתת גט לאשתו, שהם סעדים שאין בסמכותו של בית-משפט זה לתתם, הרי שכל מטרת התביעה לפיצויים בגין סרבנות גט אינה אלא ליצור לחץ כספי כבד על הבעל כדי שייעתר לבקשת האישה וייתן את הגט המיוחל בתמורה לויתורה של האישה על כל סכום פיצויים שייקבע. אי-לכך, טוען ב"כ הבעל כי עצם ניהול ההליך מהווה התערבות לא לגיטימית בעניינים אשר אמורים להיות נידונים אך ורק בפני בית-הדין הרבני.

אציין כי טענה זו הועלתה ונדחתה במספר החלטות של בתי-משפט שהתמודדו בשאלה זו. בהחלטתי ב- תמ"ש 3950/00 פלונית נ' אלמוני, פ"מ התשס"א(1), 29 (2001), קבעתי כדלקמן:

'התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין ובנזיקין בלבד. ככל שהטענה היא שנגרמה (שנגרם) לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל, העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי-מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום של 'ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה' שבסמכותם הבלעדית של בתי-הדין, גם אם המחדל באי-ביצוע ה"אקט" הזה הינו מעשה אשר עצמו נתון לסמכותו של בית-הדין.'

כמו-כן פסקו חבריי, כב' השופט פיליפ מרכוס, ב- תמ"ש (יר') 9101/00 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2000(4), 50 (2000), כב' השופט אלבז ב- תמ"ש (יר') 12130/03, כב' השופט מנחם הכהן ב- תמ"ש (יר') 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ., תק-מש 2004(4), 353 (2004) וכב' השופט צבי ויצמן ב- תמ"ש (כ"ס) 19480/05 פלונית נ' עזבון פלוני, תק-מש 2006(2), 94 (2006).

חלק מעמיתיי אף התייחסו לפסיקת בית-המשפט העליון בפרשת מרום (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1), 673 (1967)) בה נפסק כי בית-המשפט האזרחי אינו מוסמך לדון בתביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם גירושין בו התחייב הבעל לתת גט לאשתו, מאחר שתביעה מהסוג הזה מסורה לסמכותו הבלעדית של בית-הדין הרבני. במקרה דנן, מאידך גיסא, ובתביעות דומות המוגשות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו בגין סרבנות גט, אין התביעה מתייחסת לאכיפת התחייבות מפורשת שקיבל על עצמו הבעל למתן גט כחלק מהסכם גירושין אשר אושר בבית-הדין הרבני, אלא לדרישת האישה לקבלת פיצויים בגין הנזקים אשר לטענתה נגרמו מהתנהגותו של הבעל. אין בפסק-דין מרום כדי לחייב את המסקנה שאף קשר עקיף זה שבין התביעה לבין מתן הגט ניתן לסמכותו הבלעדית של בית-הדין הרבני.

זאת ועוד. קשה לקבל את הטענה כי בית-הדין הרבני הוא אשר אמור לדון בתביעה לפיצויים בגין סרבנות גט, מאחר שספק רב אם הנזקים הנטענים בתביעות מהסוג הזה יזכו בכלל לפיצוי על-פי הדין העברי, אשר בו ניתן בדרך-כלל להעניק פיצוי לנזקים נפשיים רק אם הינם תוצאה של פגיעה גופנית. השווה, הרב אוריאל לביא "סידור גט לאחר חיוב הבעל בפיצוי כספי לאשתו" תחומין כו (התשס"ו), 165-164:

'אמנם אילו היה הבעל מחוייב בתשלום על-פי הדין - כגון שחבל באשתו ובית-הדין היה מחייבו בנזק, צער, ריפוי וכו' - אין כל מניעה להשית את התשלום על הבעל. ואף אם בסופו-של-דבר האישה תוותר לו על התשלום תמורת מתן הגט, אין בכך ריעותא... אולם לא כך היא המציאות העומדת בפנינו. במקרה שלנו התשלום שמחוייב בו הבעל על-ידי בית-המשפט הוא על הנזק שגרם לאשתו - השנים שחייתה כעגונה, אלא שנזק כזה אינו נכנס בשום גדר של חיובי אדם המזיק. פסק-דינו של בית-המשפט נועד ביסודו להביא את הבעל ליתן את הגט.'

בנסיבות אלו, כשידוע מראש שאם היתה מוגשת לבית-הדין הרבני תביעה לפיצויים בגין סרבנות גט היתה התביעה מיועדת לכישלון ודאי, מאחר שסוג הנזק הנתבע "אינו נכנס בשום גדר של חיובי אדם המזיק" לפי ההלכה (ואשאיר לעת מצוא השאלה האם אכן עוולות וראשי נזק הקבועים בחקיקת הכנסת אינם בעלי מעמד הלכתי מחייב), הרי שעצם העלאת הטענה נגועה בחוסר תום-לב. (השווה, דבריו של הנשיא (דאז) ברק ב- בג"צ 2232/03 פלוני נ' בית-הדין הרבני האזורי ת"א-יפו, תק-על 2006(4), 1748 (2006)).

ואכן, כאמור, כל בתי-המשפט למשפחה אשר התייחסו לטענה האמורה תמימי-דעים במסקנה שתביעות מהסוג הזה ניתנות לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, וכן גם דעתי.

10. מסקנה זו מובילה למצב שבית-משפט האזרחי אכן ידון בתביעות המוגשות לפיצויים בגין נזקים הנגרמים על-ידי סרבני גט; וגם אם לפי הניתוח המשפטי דלעיל אין בכך כדי להוות התערבות ישירה בהליכי הגירושין, אין ספק כי לכל החלטה שתתקבל בתביעה כזו בבית-משפט זה עלולות להיות השלכות הלכתיות, אם וכאשר יהפוך הנושא של מתן הגט להיות אקטואלי בבית-הדין הרבני. ידועה ההלכה כי מתן הגט חייב להתבצע מרצונו החופשי של המגרש, וכל צעד או סנקציה שיינקט נגד הבעל, אשר מטרתו, או אף תוצאתו, הינה לאלץ את הבעל במתן הגט, באופן שלא היה נותן את הגט אילולא אותם צעדים או סנקציות, מעורר את החשש לפגם הלכתי במתן הגט אשר ידוע כ"גט מעושה". לאחרונה אף ניתן פסק-דין בבית-הדין הרבני הגדול (בתיק 7041-21-1 מיום 11.03.08, ד' אדר ב' תשס"ח), אשר מעלה מפורשות את הבעייתיות של פסקי-דין אזרחיים בהם מחוייבים סרבני גט בתשלום פיצויים, בדיוק מהסיבה הזו. עמיתיי השופטים הכהן ווייצמן התייחסו לבעיה זו כל אחד כדרכו, זה בצמצום וזה בהרחבה, ברם, אני מצידי לא אכניס את ראשי בין ההרים בשאלה אשר הינה שאלה הלכתית טהורה. אם כי נראה לי להלכה כי ניתן למצוא את הדרכים להתגבר על בעיית הגט המעושה בנסיבות שבפניי, ובפרט לאור העובדה כי במקרה דנן, כמו במקרים אחרים שנידונו במסגרת זו, כבר חוייב הבעל במתן גט לאשתו עוד לפני הגשת תביעה בנזיקין, כפי שיפורט להלן, כך שהתביעה ודאי לא שיחקה תפקיד כלשהו בהחלטת בית-הדין לחייב את הבעל בגט. עם-זאת, בדיקת דעותיהם של כל הדיינים והפוסקים בדורנו אשר התייחסו לשאלה זו כבר הביעו את דעתם פה-אחד כי תביעת אישה לפיצויים בגין סרבנות גט עלולה להפוך כל גט שיינתן לגט מעושה, ואם כך יוחלט, הרי שהגט יהיה פסול והאישה לא תשיג את מטרתה להשתחרר מבעלה.

מתעוררת אם-כן השאלה, באיזו מידה חייב בית-המשפט להתחשב בסיכון האמור בבואו לדון בתביעה. דעות שונות הובעו בפסיקה, כמפורט לעיל, וגם בכתיבה אקדמית בנושא; אני מפנה למאמריהם המאלפים של יחיאל קפלן ו- רונן פרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כח(3), עמ' 869-773 (יוני 2005); יפעת ביטון "עניינים נשיים, ניתוח פמיניסטי והפער המסוכן ביניהם - מענה ליחיאל קפלן ורונן פרי" עיוני משפט כח (התשס"ה), 902-871; ו- בנימין שמואלי "פיצוי נזיקי למסורבות גט" המשפט יב (ספר זיכרון לשופט עדי אזר ז"ל), 343-285 (2007).

ראשית אציין כי בפתיחת הדיון שבפניי העליתי את הנושא בפני התובעת והדגשתי בפניה שאם יינתן פסק-דין בהתאם לתביעה, כי אז עלולה להסתבך תביעתה לגירושין בבית-הדין הרבני בגין בעיית גט מעושה; תגובתה, באמצעות באת-כוחה, היתה חד-משמעית, כי היא מבקשת מבית-משפט זה לעסוק רק בתביעה הנזיקית ולא להתייחס כלל לבעיות ההלכתיות אשר עלולות להתעורר בהמשך בבית-הדין הרבני. כך גם כותבת ב"כ התובעת בסיכומיה.

שנית, אילו היה בית-המשפט משהה או אף מצמצם את היקף התביעה עקב ההשלכות האפשריות שלה בדיון שעוד יתקיים בבית-הדין הרבני בנושא כשרות הגט שיינתן, כי אז היה בכך כדי להוות פגיעה בזכויות הדיוניות הבסיסיות של התובעת. בהגישה תביעה זו, כבכל תביעה אחרת המוגשת על-ידי אזרח, חזקה על התובעת ששקלה את הגשת התביעה תוך התייחסות למכלול הנסיבות ולמכלול ההשלכות של התביעה בכל תחומי חייה, ובמקרה דנן, כולל כל הקשור לתביעתה לגט. אם כי מדובר בנושא הלכתי מורכב אשר אין התובעת עצמה אמורה להיות מודעת לו, הרי שהתובעת מיוצגת, ובמקרה דנן - על-ידי עורכת-דין העוסקת רבות בנושא נישואין וגירושין, כך שחזקה עליה שפרסה בפני התובעת את כל ההשלכות של התביעה, גם לגבי ההליכים בבתי-הדין. בנסיבות אלו, אין לבית-המשפט האזרחי כל זכות או סמכות להתערב בשיקולים אלה ולהכתיב לתובעת מה עליה לתבוע, מתי לתבוע, ובאיזה היקף לתבוע.

זאת ועוד. התביעה כפי שהוגשה אינה מחייבת ואף אינה מאפשרת לבית-המשפט לשקול שיקולים הלכתיים, מאחר ואין הם קשורים לעילות הנזיקין אשר התביעה מתבססת עליהן. מקובלות עלי דברי המלומד שמואלי דלהלן המופיעים במאמרו הנ"ל:

'על השופטים לדון בתביעה בבית-המשפט לענייני משפחה כתביעה "טהורה" בדיני נזיקין, ולבחון אך ורק אם היא עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין ועם המטרה של יישוב הסכסוכים. האחריות והסמכות להתמודד עם ההשלכות האפשריות שיהיו לתביעה במישור כשרות הגט, הן אכן של בית-הדין הרבני בלבד. זו אכן "חלוקת העבודה"... לפיכך יש לקבל את התביעה הנזיקית אף אם יש חשש לגט מעושה... עניינה של תביעה זו הוא סבלה הנפשי של האישה, תביעה שבהחלט יש לה תימוכין בדיני הנזיקין. אין כאן עניין של מעשה בית-דין או הליכים מקבילים, וכיוצא בזה. מי שחייב להביא בחשבון במכלול שיקוליו את השלכות התביעה הנזיקית על הדין האישי, היא התובעת בלבד. על התובעת לשקול את שמתריעים מפניו קפלן ופרי, דהיינו, שמא יצא שכרה בהפסדה - משמע, שתקבל פסק-דין שמחייב את הבעל לשלם לה פיצויים הגונים, מחד גיסא, במחיר הפיכת הגט למעושה על-ידי בית-הדין הרבני, במקרים שיינתן כדי להפטר מהחיוב הנזיקי... כל אלה שיקולים אשר מן הראוי שיישקלו על-ידי התובעת בלבד, ואל להם להפוך לשיקולי מדיניות של המחוקק או של בית-המשפט.'

כאמור, האישה הצהירה בפני בית-משפט זה כי שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים והיא מבקשת מבית-המשפט לעסוק בתביעה אך ורק כפי שהוגשה. זה אכן תפקידו של בית-המשפט, ועל-כן כך גם יפעל בהכרעתו בתביעה, כפי שמונחת בפניו.

11. התביעה של האישה נשענת בעיקר על שתיים מתוך העוולות המוכרות בדיני הנזיקין:

(1) הפרת חובה חקוקה:
סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כדלהלן:

'(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או שלבני אדם מסוג או הגדר שעימם נמנה אותו פלוני.'

טוענת האישה כי מכוח סעיף 287(א) לחוק העונשין, על-פיו, 'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים', הופך החיוב במתן גט שניתן על-ידי בית-הדין הרבני הגדול ל"חובה חקוקה", ועל-כן, הפרת החיוב האמור - המתבצעת מאי-ביצוע החיוב - יוצרת עילה לפיצויים לפי סעיף 63 הנ"ל. אם כי חברי השופט הכהן (ב- תמ"ש 19270/03 הנ"ל) הרהר האם סירובו של הבעל לציית לפסק-דין של בית-הדין הרבני המחייבו במתן גט אכן נכלל בהוראות סעיף 63 הנ"ל, מאחר ולטענתו, 'ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים הקולקטיביים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, לא להגן על האינטרסים של הפרט', נחה-דעתי כי לצידה של המטרה האמורה שואף סעיף 287(א) לחוק העונשין לכך שלא ייגרם נזק לאותם אנשים אשר ההוראה החקוקה באה להגן עליהם.

אין ספק כי אכיפת הוראות של בית-הדין תקדם את האינטרס הציבורי של ציות להוראות הערכאות המוסמכות במדינה, וביניהם בתי-הדין הרבניים; ברם באותה מידה אין ספק כי אכיפה כנ"ל מיועדת גם לטובתה של האישה אשר לידיה אמור הבעל למסור את הגט לפי אותו חיוב של בית-הדין. היות שכך, מתקיימים הקריטריונים של סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כפי שפורטו בעניין ועקנין, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982), היינו:

א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.
ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.

נחה-דעתי כי אכן יש להסיק כי סעיף 287 נועד גם לשמירת האינטרס של האישה ולא רק האינטרס הציבורי. כדברי השופט ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 הנ"ל:
'...מעת שמצאנו שתכלית הסעיף אינה אך ורק לשמור על האינטרס הציבורי אלא אף על עניינם של פרטים שונים הרי שתכליתו למנוע מהם הנזקים שאפשר שייגרמו להם מהפרה זו. דברים דומים אמר בית-המשפט בעניין סולטאן - באותו עניין גירש בעל מוסלמי את אשתו מבלי שניתן פסק-דין להתרת נישואיהם. סעיף 181 לחוק העונשין מטיל עונש מאסר על אדם המתיר קשר נישואין עם אשתו בעל כורחה ומבלי שניתן פסק-דין המחייב את התרת הנישואין, ולפיכך הבהיר בית-המשפט - '... משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק-דין של בית-המשפט או של בית-דין מוסמך, שחייבה בגירושין...' ' ע"א 245/81 חוריה ג'מיל מחמוד סולטאן נ' חסן כמאל סולטאן, פ"ד לח(3), 169, 183-182 (1984).

ההיגיון שבהחלטת בית-המשפט בעניין סולטאן, באשר לסעיף 181 לחוק העונשין, תקף לא פחות באשר לסעיף 287(א) לחוק הנ"ל. מאחר שכן, יש לראות בסירובו של הבעל לציית להוראות בית-הדין הגדול למתן גט לאשתו כהפרת חובה חקוקה על כל המשתמע מכך, ועל-כן זכאית התובעת לפיצוי בגין העוולה הנ"ל.

אומנם, טוען ב"כ הנתבע כי אין לראות בהחלטתו של בית-הדין הגדול חיוב אבסולוטי וחד-משמעי למתן גט, מאחר שבסוף דבריו של הדיין הרב איזירר, בהם כלול גם החיוב לתת גט, מוסיף כבוד הרב את המילים הבאות: 'ואם הבעל מוכן לגרש ויש לו תנאים סבירים ידון בזה בית-הדין האזורי'. לדעתו של ב"כ הנתבע, בדברים אלה פתח בית-הדין הגדול פתח להמשך הדיונים בבית-הדין הרבני האזורי, כדי שהבעל יוכל להציג בפני בית-הדין את תנאיו. לדבריו, מאחר שדיון כזה טרם התקיים, ומאחר שתנאיו טרם נידונו, לא חל עליו החיוב למתן גט מיידית.

אין לדעתי לקבל טענה זו. ראשית, בהוראות האופרטיביות שבסוף פסק-הדין הנ"ל כתוב מפורשות: 'לאור הנ"ל פוסקים: א. מחייבים הבעל בגט. ב. אם הבעל יסרב למתן גט, עשוי בית-הדין לדון בדרכי אכיפה, כולל מאסר.' דברים אלה הם חד-משמעיים ואינם ניתנים לפרשנויות. העובדה שבדברי כב' הרב איזירר כלולה גם הערה שהבעל יוכל להציג בפני בית-הדין את תנאיו, אינה אלא אמרה שהיתה נכונה גם אילולא שנאמרה מפורשות, מאחר שבמעמד הדיון האמור להתקיים לצורך סגירת נושא מתן הגט בהתאם לחיוב שהוטל על הנתבע בבית-הדין הרבני הגדול, ניתן להעלות כל תנאי סביר לדיון, ברם אין במתן הזדמנות או אפשרות זו כדי להוות עילה לעצירת חלות החיוב שהטיל בית-הדין על הנתבע, וחיוב זה אינו מותנה בתנאים כלשהם.

העובדה היא שמאז 2006, כשנתן בית-הדין הגדול את פסק-דינו, טרם ניתן הגט, ומצב זה מהווה הפרה ברורה ובוטה של חובתו החקוקה של הנתבע לציית להוראות של הערכאה המוסמכת, במקרה זה, בית-הדין הרבני הגדול.

ודוק: הפרת החובה לציית לבית-הדין הגדול תזכה את האישה בפיצויים רק ממועד מתן פסק-הדין עצמו, היינו מיום 05.06.06, מאחר שלפני מועד זה לא חוייב הבעל במתן גט על-ידי כל ערכאה.

מוסיפה התובעת וטוענת כי חובתו של הנתבע לציית לפסק-הדין של בית-הדין הגדול בהתאם לסעיף 287 לחוק העונשין אינה החובה הסטטוטורית היחידה שהפר הנתבע במחדלו ובסרבנותו. לטענתה, חלות על הנתבע הוראות חוק נוספות, אשר אינן תלויות או קשורות במועד החיוב האמור:

א. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענת האישה, זכותה להשתחרר מכבלי הנישואין כלולה בזכותה לכבוד כאדם בעל זכויות שווה-ערך לזכויותיו של הנתבע, וזאת מאחר שהפגיעה בזכותה לאוטונומיה אישית, ובכלל זה זכותה להתחתן, להתגרש, להוליד ילדים, לקיים קשר אינטימי עם בחיר לבה ולחיות חיים חברתיים מלאים, הפגיעה בכל אלה פוגעת בכבודה כאדם.

אציין כי גם בנושא זה הועלו ספקות באשר לאפשרותו של אדם לתבוע פיצויים בגין פגיעה בזכויות יסוד כדוגמת זכות יסוד כבוד האדם וחרותו, אשר נגרמו לו על-ידי אדם פרטי ולא על-ידי מעשים או מחדלים של גורמים ממשלתיים, ושאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה. מסיבה זו הכריע כב' השופט הכהן ב- תמ"ש 19270/03 הנ"ל נגד מתן פיצויים על בסיס עוולת הפרת חובה חקוקה, ככל שהפרה זו מתייחסת לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו.

לדעתי, ניתן לצרף טענה זו לטענות הנוספות שעליהם מסתמך בית-המשפט בהכירו בזכותה של האישה לפיצויים. העיר על-כך כב' הנשיא (כתוארו דאז) אהרון ברק: '...עם חקיקתם של חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן מעמד חוקתי לזכויות האדם בישראל... ההפרה יכולה להיעשות על-ידי רשות שלטונית או על-ידי הפרט.' (דברי כב' הנשיא אהרון ברק בהקדמתו לספרה של דפנה ברק ארז עוולות חוקתיות, התשנ"ב).

ב. סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991: לפי סעיף 3 הנ"ל רשאי בית-המשפט לתת צו הגנה נגד אדם אם '...התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו...'. טוענת האישה שסירובו של הבעל משך שנים רבות לתת לה גט מהווה אף הוא "התעללות נפשית מתמשכת", ומאחר שהתנהגות כזו יוצרת עילה למתן סעדים לפי החוק האמור, הרי שגם הפרת חובה חקוקה זו מזכה את התובעת בפיצויים כהפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.

אין אני מקבל טענה זו של האישה. החוק למניעת אלימות במשפחה מיועד למתן פתרונות זמניים וקצרים למצבים אקוטיים המעמידים את הנפגעת בסיכון מיידי לשלומה ואשר מחייבים נקיטת צעדים יחסית קיצוניים, כגון הרחקת אדם מביתו, כדי לנטרל את הסיכון המיידי הנגרם מהתנהגותו של המשיב. קשה להסיק כי המחוקק התכוון בחוק זה לסוג הנזק אשר בגינה תובעת האישה פיצויים בהליך הנוכחי, ועל-כן, לא מתקיימים בנושא זה הקריטריונים המקובלים לחיוב פיצויים מכוח סעיף 63 האמור.



(2) רשלנות:
לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

אין ספק כי היסודות שבסעיף 35 לפקודה מתקיימים כולם במקרה דנן.

לית מאן דפליג כי אדם חייב חובת זהירות לבת זוגו, כמפורט בסעיף 36 לפקודה, על-פיו חב אדם חובת זהירות 'כלפי כל אדם... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע' מהתנהגותו.

כפי שמעירים קפלן ופרי במאמרם האמור:

'אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עמו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו... יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחוייב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר - על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בודאי שהנזק המתוכנן ייגרם...'. (קפלן ופרי, שם, 795).

השווה את דבריה של כב' השופטת נילי מימון:

'אכן, בין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קירבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית.'
(תמ"ש (יר') 18551/00 ק.ס. נ' ק.מ., תק-מש 2004(2), 279, 292 (2004))

יש גם לציין שעל-אף שמדובר במעשה זדוני ומכוון, ניתן לכלול את המעשה או המחדל הנ"ל במסגרת עוולת הרשלנות אם ההתנהגות אינה סבירה וצפויה לגרום לנזק:

'...המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי-סבירה, בלשון המעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי מתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי-הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק...'
(ע"א 2034/98 אמין נ' אמין ואח', תק-על 99(3), 1324, 1329 (1999))

מאחר שהוכח לשביעות רצוני כי סירוב הבעל למתן גט במקרה שבפני הינו מעשה בלתי-סביר בנסיבות העניין והתנהגותו של הבעל אכן גרמה נזק נפשי חמור לאישה בהתעקשותו לסרב לבקשתה למתן גט, מהווה התנהגות זו רשלנות, על כל המשתמע מכך, ועל-כן זכאית האישה לקבלת פיצוי בגין הנזקים האמורים.

באשר להיקף העוולה מבחינת התקופה הרלוונטית, חלוקה דעתי מדעתם של קפלן ופרי כפי שבאה לידי ביטוי בדברים שהבאתי מפיהם לעיל. במסגרת הערות המחברים המלומדים באשר לאופייה של התנהגות הבעל כהתנהגות של רשלנות, נאמר המשפט הבא: 'אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עמו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו... יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחוייב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב...' במילים אחרות, מוכנים קפלן ופרי לסווג את התנהגותו של הבעל כרשלנות אך ורק ככל שממשיך לסרב לתת גט רק לאחר שחוייב לעשות כן על-ידי בית-הדין הרבני. גם חבריי השופטים הכהן וויצמן בפסקי-דין המאוזכרים לעיל, מצמצמים את מתן הפיצוי בגין עוולת הרשלנות למועד שלאחר חיוב הגט בבית-הדין. עמדה זו אינה מקובלת עלי, מאחר שהרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית-הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האישה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה. במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית-הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר-מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית-הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק-דין של ערכאה כלשהי.

ודוק: מערכת הגירושין הקיימת במדינת ישראל מבוססת על ההלכה היהודית, ועל-כן קיימים שני מסלולים נפרדים אשר בני הזוג המעוניינים להתגרש יכולים לעלות עליהם. מסלול אחד הינו מסלול של חיוב או כפיה למתן הגט; ועל-מנת שאישה תזכה בתביעה כזו, עליה לשכנע את בית-הדין כי קיימת עילה מבין העילות המוכרות בהלכה לחיוב מתן הגט. כל עוד שבית-הדין לא ישוכנע שקיימת עילה המצדיקה זאת, לא יחייב בית-הדין את הבעל לתת גט לאשתו. ברם, קיים מסלול שני, עצמאי, אשר כלל אינו קשור לקיומן של עילות הלכתיות למתן הגט, והוא בדרך של מתן הגט בהסכמה. ברגע שהבעל יסכים מרצונו לתת גט, לא יחקור בית-הדין האם קיימת עילה הלכתית, ועצם ההסכמה מהווה בסיס עצמאי ומספיק למתן גט גם אם למעשה לא קיימות עילות לגירושין. הדבר היחיד שבית-הדין יבדוק במקרה כזה הוא האם אכן ניתנת הסכמתו של הבעל מרצונו החופשי, הא ותו לא.

אי-לכך, אם דורשת האישה מבעלה שייתן לה גט, הרי שבכוחו של הבעל להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על פיהן היה בית-הדין מחייבו לתת את הגט. ואם הבעל מסיבותיו הוא מסרב לתת את הסכמתו, עצם סירוב זה - אשר בגינו, ורק בגינו לא מתבצעים הגירושין כבקשת האישה - הינו התנהגות אשר עלולה להוות רשלנות, על כל המשתמע מכך, אם צפוי כי בסירובו הנ"ל ייגרם נזק לאישה. על-כן אין כל משמעות להצהרת הנתבע, אשר הוא משמיע בכל הזדמנות ואשר משמש לו כאצטלא של צדקנות בטיעוניו בפניי, כי יהיה מוכן לציית לכל הוראה של בית-הדין, וכי על-כן אין כלל לכנותו "סרבן גט". וכי מי זה אשר מונע ממנו מלהסכים מרצונו החופשי מלתת גט לאשתו, גם אם אין הוראה כזו מטעם בית-הדין?! אי-לכך, בבוא בית-המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חוייב הבעל בגט או לא חוייב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. על-כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל.

השווה את דבריו של שמואלי בנושא זה:

'הכרה בכך שסירוב ליתן גט הוא מקרה פרטי של נזק רגשי, שנגרם למסורבת הגט עקב התעללות נפשית שחוותה, מובילה למסקנה כי התביעה מנותקת מדיני המעמד האישי מפן נוסף: המועד שבו קבע בית-הדין הרבני שעל הבעל לתת גט, הוא המועד הרשמי לתחילת ה"סרבנות"... גישתי היא, שקביעה זו אינה במקומה... אם אכן מקור הנזק שנגרם לתובעת הוא נזק רגשי כאמור, לא תמיד תהיה נפקות למועד שבו חייב בית-הדין הרבני את הבעל ליתן גט לאשתו... אין לחסום מהתובעת את האפשרות לטעון ולהוכיח כי הנזק הרגשי החל לפני (ואפילו הרבה לפני) המועד הרשמי שבו הוכרז הבעל סרבן... דיני הנזיקין מחייבים מסקנה זו! אין לקבל פרשנות, שלפיה העוולה אינה מתגבשת כל עוד לא היה חיוב של בית-הדין הרבני ליתן את הגט, אם עניינה של עוולת הרשלנות הוא התעמרות נפשית ארוכה באישה שחלה עוד בטרם הסירוב הרשמי להחלטת בית-הדין.'
(שם, 311)

מסיבה זו גם אין ביכולתי להסכים לגישתם של חבריי השופטים הכהן ו- ויצמן, אשר צמצמו בפסקי-דין שלהם את חלות עוולת הרשלנות לתקופה שממועד חיוב הגט ואילך.

המקרה שבפניי מוכיח כי תהיה זו טעות להתייחס לרשלנות אך ורק מיום חיוב הגט ואילך. האישה הגישה תביעתה לגירושין ב- 1998, ופסק-הדין המחייב את הבעל במתן הגט ניתן רק שמונה שנים לאחר-מכן, ביולי 2006. אומנם חלפו שנתיים גם מאז, ואין ספק כי בשנתיים האחרונות נגרם נזק נוסף לאישה בגין סרבנותו לציית לחיובו של בית-הדין הרבני הגדול. ברם, מה יעלה בגורלן של ששת השנים אשר קדמו לחיוב הגט, שבהן התעקש הבעל שלא להיענות לבקשת האישה במתן הגט? האם העובדה שבית-הדין טרם חייבו במתן הגט, פירושה שלא נגרם כל נזק לאישה? בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפניי, בהן טענה האישה מהיום הראשון שהתנהגותו של הבעל עובר לעזיבתה מהבית יצרה בעיניה מיאוס וגועל אשר בגינם אין היא מסוגלת לא רק לחזור לחיי נישואין עמו אלא אף לשהות במחיצתו ולו לרגע קט. ברור, איפוא, שהסבל העמוק של האישה החל כבר בשנים הראשונות ולא המתין בפגיעתו למועד החיוב של בית-הדין הגדול.

אי-לכך, אינני רואה כי מועד חיוב הגט מהווה מחסום לקביעת קיומה של העוולה עוד בשנים שחלפו לפני המועד האמור.

לטענת ב"כ התובעת יש לקבוע כחזקה משפטית שאם ממשיך הבעל בסירובו למתן גט בחלוף שנה לאחר הגשת התביעה לגירושין, כי אז ייחשב סרבנותו כלא מוצדקת, וככל שייגרם נזק לאישה מיום השנה ואילך, תזכה לפיצוי הולם. ב"כ התובעת מבססת את טענתה שתקופת שנה היא סבירה על-כך שבמספר רב של מדינות בעולם נחשבת תקופת שנה של פירוד בין בני הזוג כעילה מספקת למתן גירושין, ומכך היא מבקשת להסיק לעניין סרבנות גט, כי סירוב מעבר לתקופה של שנה ממועד הגשת התביעה למתן גט הינו בלתי-סביר ומהווה רשלנות.

אין אני מקבל את התיזה שיש לקבוע מועד של שנה כ"ברירת מחדל" בתביעות מהסוג הזה. נראה לי כי לא יהיה זה צודק לצפות מבעל אשר נגדו הוגשה תביעת גירושין להגיב לדרישת האישה ולמסור לה את הגט אם טרם התגבשה אצלו הבנה והשלמה לעובדת פירוק התא המשפחתי. לא תמיד מגיעים שני בני הזוג למסקנה שעליהם להתגרש בדיוק באותו שלב בחייהם, ולפעמים דרוש זמן לא מבוטל לבן הזוג הנתבע לישר קו עם בן הזוג התובע ולהסכים שאכן יש להתגרש. לפעמים קיימים שיקולים כלכליים לגיטימיים, או שיקולים הקשורים לטובת הילדים, אשר מצדיקים השהייה מסויימת במתן הגט, כדי שניתן יהיה לבדוק את האלטרנטיבות שעומדות לרשותן של בני הזוג כתחליף לגירושין מיידיים.

בהקשר זה יהיה זה ראוי להשוות את דברי ד"ר שחר ליפשיץ במאמר מקיף בו מציע הסדרה אזרחית של גירושין בישראל, שם מביע המחבר את דעתו שאין לאמץ את השיטה של גירושין מיידיים:

'הרצון להבטיח הליך גירושין מיושב שימנע גירושין גחמתיים, האינטרס הציבורי בחיזוק הנורמות החברתיות המדגישות את המחוייבויות הגלומות בנישואין והצורך לאפשר לצדדים חלשים כלכלית תקופת התאוששות מבהירים כי גם מנקודת מבט אזרחית אין הצדקה לקבלה מידית של כל דרישה לגירושין. ברוח זו תיתכן הארכה של פרק הזמן ממועד דרישת הגירושין למועד ביצועם; אפשר שתוטל חובה להעזר במנגנון של ייעוץ ופישור כחלק מהליך הגירושין; ותידרש אולי הסדרה של ענייני הרכוש, במיוחד עניינים הקשורים לילדים, עובר לגירושים...'
שחר ליפשיץ "ברצוני להתגרש ומיד! על ההסדרה האזרחית של הגירושים" עיוני משפט כח(3), 671, 737.

ואכן, יהיו מקרים בהם לא יהיה זה צודק לצפות שבן זוג יסכים לגירושין בתקופה אף של שנתיים, ולפעמים אף יותר, ועל-כן אינני קובע מסמרות ביחס לתיחום מועד הסירוב, אשר ממנו ואילך ייחשב לסירוב בלתי-סביר, ויש לדון בכל מקרה לגופו.

במקרה דנן, לאור הטענות הקשות שהעלתה האישה נגד בעלה, וכפי שבאו לידי ביטוי בבית-הדין הרבני הגדול, ובפסק-דין בית-משפט זה לדמי שימוש ראויים, נראה לי סבירה בקשת האישה כי עוולת הרשלנות תחל מתום שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין, היינו מחודש יוני 1999. באותו מועד, היה ברור לבעל כי דעתה של האישה נחרצת, וכי לא נשארו אופציות כלשהן פרט לגירושין. כמו-כן, היה ברור לנתבע בתום שנה כי האישה סובלת משהייתו במתן הגט. למרות זאת, המשיך הנתבע להתל באישה, בכל דרך אפשרית, ועל-כך עליו לתת את הדין.

12. מאחר שהגענו למסקנה שהתנהגות הבעל וסירובו משך שנים רבות לתת גט לאשתו הינה בגדר של עוולה המזכה את האישה לפיצוי, עלינו לקבוע את גובה הפיצוי. בכתב התביעה ובסיכומיה של האישה מסתמכת באת כוחה על קביעת כבוד השופט הכהן בפסק-דינו האמור, בו פסק פיצויים בגין הנזקים הלא ממוניים של אישה מסורבת גט בסך של 200,000 ש"ח לשנה. על בסיס קביעה עקרונית זו, תובעת האישה עבור התקופה שבין 1.6.99 ועד ליום הגשת התביעה, 20.11.06, סך של 1,600,000 ש"ח עבור שמונה שנות סירוב. בנוסף תובעת האישה סכום של 130,000 ש"ח עבור התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום הגשת הסיכומים ביולי 2007. התובעת מוסיפה גם בקשה לפיצויים מוגברים בסך 100,000 ש"ח אשר ישקפו את חומרת מעשיו של הנתבע, וחיוב חודשי של 4,000 ש"ח לחודש לפיצוי עבור נזק ממוני (הכנסה אבודה מיום 1.6.99 עד יום הגשת הסיכומים) בסך 388,000 ש"ח, סה"כ 2,218,000 ש"ח. לבסוף מבקשת האישה להוסיף חיוב בסך של 549 ש"ח ליום מיום הגשת הסיכומים ועד למתן הגט בפועל, כפיצוי עבור נזק מתמשך.

עם כל הכבוד לפסק-הדין האמור, נראה לי כי הסכומים הנגזרים מקביעתו של כב' השופט הכהן אינם מציאותיים כשמדובר במספר רב של שנים, והמכפלה של ה"תעריף" השנתי של 200,000 ש"ח לשנה תביא לתוצאה החורגת במידה ניכרת מתחום הסבירות. בדיקת הפסיקה הנזיקית במדינת ישראל בכל תחומי הנזיקין תתקשה למצוא חיובי פיצויים בסכומים המבוקשים בתיק שבפניי אף בפגיעות חמורות בגוף, שלא לדבר על נזק נפשי שהוא הנושא בתיק שבפניי.

אני גם מסתייג מבקשת האישה לפיצוי בגין נזק ממוני, מאחר שההכנסות האבודות אשר אליהם היא מתייחסת קשורות יותר לנושא מזונות האישה, אשר עליה להעלות בפני בית-הדין הרבני כנושא עצמאי אשר אינו קשור לסרבנות הגט אלא בעקיפין.

כמו-כן, נראה לי כי עדיף שלא לקבוע פיצוי עבור נזק מתמשך, אשר הינו סממן מובהק של כפיה הפוסלת מתן כל גט והופכת אותו לגט מעושה; ועל-מנת לשמור על זכויותיה של האישה לפיצוי בגין נזקים עתידיים אני מתיר מיוזמתי פיצול סעדים (מכוח סמכותי לפי סעיף 8 לחוק בתי-משפט לענייני משפחה) כך שהאישה תוכל לתבוע נזקים שייגרמו לה לאחר יום מתן פסק-הדין אם יעמוד הבעל בסירובו.

13. לאחר שאני משקלל את כל השיקולים דלעיל, אני מחייב בזה את הבעל בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לאישה מיום 1.6.99 ועד יום מתן פסק-דין זה בסך 450,000 ש"ח בתוספת 100,000 ש"ח עבור פיצויים מוגברים, סה"כ 550,000 ש"ח.

כמו-כן אני מחייב בזה את הנתבע בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ."


4. פסיקת פיצויים כנגד נתבע, בגין סרבנותו ליתן לתובעת גט, במשך למעלה מ- 12 שנים
ב- תמ"ש (משפחה יר') 19270/03 {כ.ש. נ' כ.פ., תק-מש 2004(4), 353 (2004)} נפסק מפי כב' השופט מנחם הכהן:

"1. מונחת בפני תביעה לפיצוי כספי, בגין נזקים שנגרמו לאישה, עקב סרבנותו של בעלה ליתן לה גט פיטורין, וזאת - לאחר שבית-הדין הרבני חייבו ליתן לה גט. הנזקים בגינם מבוקש הפיצוי, הינם בעיקרם נזקים לא ממוניים, ובהם: עוגמת נפש, בושה, סבל, בדידות וצער בשנות ההמתנה לגט, אובדן הנאות החיים ובכללם הנאה מינית, פגיעה באוטונומיה וכן אובדן הסיכוי להינשא ולהביא ילדים לעולם. בנוסף לכך, עתרה התובעת לפיצוי ממוני על הפסדים שנגרמו לה כתוצאה מההליכים הארוכים בבית-הדין הרבני, וכן על הירידה בהכנסותיה בהיעדר בעל שיפרנס אותה ואת משפחתה. במהלך הדיון, חזרה בה התובעת מטענותיה לפיצוי בשל התעללות, התעמרות ואלימות מצד הבעל כלפיה, טענות שהוכחשו על-ידי הבעל, כאשר באת-כוחה מצהירה: 'אני מעמידה את הסעד המבוקש ... על הנזק שנגרם לאישה עקב היותה מסורבת גט'.

2. עובדתית, אין חולק כי הבעל מסרב לתת גט לאישה מזה למעלה מ- 12 שנה, וכי ביום 24.01.02 החליט בית-הדין הרבני "לחייב את הבעל במתן גט לאשתו ללא דיחוי".

3. בעיית סרבנות הגט, הינה בעיית יסוד בהלכה היהודית, ובדיני המשפחה בישראל.
ב- בג"צ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים ואח', פ"ד נט(4), 817 (2004) אומרת כב' השופטת פרוקצ'יה:

'בעיית העגונה היא אכן בעיה קשה... ואכן, שיטות משפט שונות בעולם המערבי נתנו ביטוי לבעיה זו במסגרת שיטתן המשפטית, ונקטו דרכים שונות, בחקיקה ובפסיקה להושטת עזרה לנשים עגונות הכפופות לסמכות שיפוטן... תופעת סרבנות הגט והעגינות היא אחת מהדילמות הקשות והכאובות בענייני המעמד האישי בין בני זוג יהודיים. היא מתרחשת בין בני זוג החיים בישראל וכן בקרב בני זוג יהודיים בקהילות ברחבי העולם. תופעה זו מלווה את החיים והמשפט לאורך דורות רבים, ונמצאו לה במהלך השנים פתרונות שונים בישראל ובקהילות שמחוץ לישראל'... יש הכרח 'למצוא פתרונות ראויים לתופעה זו... כדי לשחרר בני זוג מכבלי עגינותם ולאפשר להם לפתוח חיים חדשים, ולמצות בכך את זכותם לחיים עצמאיים בתחום המעמד האישי.'

כב' השופט רובינשטיין בפסק-דין זה מגדיר הסוגיה כ:

'בעיה אנושית ומשפטית בלתי-פתורה כדבעי של סרבנות גט על-ידי בעלים... על-פי ההלכה סרבן גט עלול לעגן את אשתו אף לנצח כל עוד מצוי הוא בין החיים.'

בהמשך מפרט כב' השופט רובינשטיין את האמצעים והסנקציות אותם מפעילים בתי-הדין הרבניים כנגד סרבני גט הן מכוח חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, ומכוח חוק שיפוט בתי-דין רבניים נישואין וגירושין, התשי"ג-1953, לרבות 'הגבלות של יציאה מהארץ, קבלת דרכון, החזקת רשיון נהיגה, התמנות למשרה, החזקת חשבון בנק' ומאסרו של סרבן הגט.

(לעניין זה, ראה גם סקירתו של מ' קורינאלידי, בספר דיני אישים, משפחה וירושה - בין דת למדינה (2004), פרק שביעי – "בעיית סרבני הגט והדרכים לפתרונה". בסקירה זו מתוארים האמצעיים ההלכתיים שהתפתחו במהלך השנים להתמודדות עם תופעה זו, ועולים ממנה הקשיים בהתמודדותם של בתי-הדין הרבניים עם תופעה זו).

4. אקדים ואומר כי במסגרת התביעה שבפני, אין מדובר בקביעת סנקציה נוספת כנגד סרבן הגט, שתכליתה לזרז את מתן הגט, ובית-משפט זה אינו עוסק באמצעים לסידור הגט בעתיד, אלא אך ורק בהשלכות הישירות הנובעות מאי-מתן הגט, על זכות האישה לפיצויים נזקיים.

אמנם, בסיכומיה עותרת התובעת גם לפיצוי יומי בגין כל ראשי הנזק שמנתה, לתקופה המתחילה ביום הגשת התביעה ושתסתיים ביום סידור הגט. אולם סעד זה, מהווה שינוי חזית מובהק, שכן זכרו לא בא לא בכתב התביעה ולא בתצהירי העדות הראשית. כלומר, הסעד לו אני נדרש, אינו צופה פני עתיד. זהו סעד שעניינו בעבר - בנזקים שנגרמו לאישה בתקופה שחיכתה למתן הגט, עד יום הגשת התביעה. הסעד במקרה וינתן, לא יותנה, ייבחן או יופחת אם יינתן הגט לאחר-מכן, ואף לו ניתן היה גט במהלך הדיונים בתביעה זו - לא היה בכך כדי להשפיע על פסיקתי בהליך שבפני.

אוסיף ואומר, כי לא לי לקבוע, (הגם שהעליתי סוגיה זו במהלך ישיבת קדם המשפט), האם במידה והתביעה המונחת בפני תתקבל, ובעקבות כך יתרצה הבעל וימסור לאישה הגט המיוחל, יהיה זה גט מעושה או לא.
הרקע העובדתי
5. בני הזוג, המנהלים אורח חיים חרדי, נישאו זה לזו כדמו"י ביום 21.06.82.

לשניים שישה ילדים, שלושה מהם קטינים.

6. יחסיהם של הצדדים עלו על שרטון, וביום 11.05.1992, בהיות בתם הקטנה של בני הזוג בת 8 חודשים, הגישה האישה תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים (התביעה צורפה כנספח א' לכתב התביעה). מסמוך להגשת תביעת הגירושין, אין בני הזוג מתגוררים ביחד.

7. ההליכים המשפטיים נמשכו שנים רבות, כאשר במסגרתם פנו בני הזוג - לבקשת הבעל - לרבנים שונים כדי שיישבו את המחלוקות ביניהם.

8. יצויין, כי במקביל לתביעת הגירושין שהגישה האישה לבית-הדין הרבני האזורי, פנה הבעל, במהלך שנת 1997, לבד"ץ של העדה החרדית, וגם בפניו נתבררה המחלוקת. ביום 19.05.1998 ניתן פסק-דין על-ידי בד"צ העדה החרדית, בו נפסק: "אנו קוראים להבעל לגרש אשתו". בתגובה לכך הודיע הנתבע לבית-דין זה, כי הוא מבקש לחזור ולהתדיין בבית-הדין הרבני (ראה נספחים ז/2 - ז/3 לכתב התביעה).

9. במהלך השנים, נאותה התובעת לבקשת הנתבע ופנתה עמו לרבנים שונים כדי שיפסקו במחלוקת ביניהם.

להלן חלק מהרבנים אליהם פנו השניים:

הרב דב וייס, רב קהילת קריית צאנז, שקבע כי הנתבע "אינו מבין היאך להתנהג בכבוד עם זוגתו החשובה".

הרב יהושוע כהן, שהזהיר את הנתבע מאלימותו המילולית כלפי התובעת, לרבות בנוכחות הילדים, הרב מנחם מנדל פוקס, שקבע כי הקדיש שעות רבות בנסיונות להשכין שלום-בית בין בני הזוג, אך בעניין זה "אין שום סיכוי לשלום-בית".

הרב שלום אייזנברג, שקבע כי הנתבע הינו:

'בריון ומעורער בדעתו והאישה... משכלת ויראת שמיים ואחראית על חינוך בניה ובנותיה בדרך ישראל סבא...'

והנתבע, 'מוציא לעז עליה בתחבולות מרושעות'.

לאחר-מכן, ביקש הבעל כי השניים יופנו לרב ברנסדופר, אחר-כך לרב מרדכי הופמן, לאחר-מכן לרב יעקבסון, ולאחר-מכן לרב יהושוע בק, כשגם זה, האחרון, קבע חד-משמעית כי לנתבע אין את הכישורים לפקח על חינוך הילדים ו:

'להפך, כאמור, התערבותו גורמת להפסד... חסרה בו ההבנה כיצד לתקשר אתה ואתם... אין אני רואה שום אפשרות לשלום-בית ולגישור.'

10. ביום 07.12.1998 הגישה האישה בשנית תביעה לגירושין לבית-הדין הרבני האזורי, וחידשה תביעתה למזונות. בדיונים שהתנהלו לאור תביעה זו, הופנו בני הזוג, שוב לבקשת הבעל, לרבנים נוספים שינסו ליישב המחלוקת ביניהם, כאמור בסעיף 9 לעיל.

11. ביום 16.08.1999 הגישה האישה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, על סכום המזונות שנפסק לה בבית-הדין הרבני האזורי, והמחלוקת בין בני הזוג עברה להתברר בפני בית-דין זה. במסגרת ההליכים בבית-הדין הרבני הגדול, הופנו שוב בני הזוג לרבנים שונים, בהתאם לבקשתו של הבעל.

12. בדיון שהתקיים ביום 3.06.20010, התחייב הבעל כי אם ילכו בני הזוג לאדמו"ר מאמשינוב, יקבל כל החלטה שייתן זה (ראה החלטת בית-הדין הרבני הגדול, נספח יד' לכתב התביעה). שוב נעתרה התובעת לבקשת הנתבע, ובית-הדין הוציא תחת ידו החלטה בה נאמר:

'לאור הצהרת המשיב בפני בית-הדין כי יקבל עליו כל החלטה שתנתן על-ידי כבוד קדושת האדמור מאמשינוב שליט"א, הסכימה המערערת להופיע יחד עם בעלה, המשיב, בפני האדמור שליט"א שישמע את שני הצדדים ויתן את חוות-דעתו בסכסוך שבינה ובין בעלה.'

השניים הופיעו בפני האדמור מאמשינוב, שקבע גם הוא "שהצדדים צריכים להתגרש חד וחלק". בשלב זה הציע הבעל כי הוא יפנה אל הרב אליישיב שכן "אני רוצה דעת תורה, האדמור מאמשינוב הוא לא דעת תורה בשבילי". כאשר אמר לו בית-הדין כי ניתן להוציא נגדו פסק-דין, בו יצווה לאוסרו למשך חודש ימים, אמר המשיב, גם "אם יכניסו אותי לבית סוהר אני לא אתן" גט.

13. ביום 24.01.2002 הוציא תחת ידו בית-הדין הרבני הגדול החלטה, ובה נקבע כדלקמן:
'...ביום י"ב בסיון תשס"א בית דיננו החליט לאור הצהרת המשיב כי הוא יקבל עליו כל החלטה שתנתן על-ידי כבוד האדמו"ר מאמשינוב שליט"א.'

'ואכן, אומר כבוד האדמור שליט"א, (ש)שוחח אישית אתי, ואמר לי במפורש כי בני הזוג צריכים להתגרש בצורה חד-משמעית.
ולאחר העיון בכל התיקים והפרוטוקולים, ולאחר שכבוד האדמו"ר שליט"א קבע כי הצדדים צריכים להתגרש. ולפי כל הנסיבות הנמצאות בתיק, וכן לאור הפירוד של הרבה שנים, אנו מחליטים לחייב את הבעל במתן גט לאשתו ללא דיחוי, מאחר וקיבל עליו בצורה ברורה לשמוע בקול חכמים וביחוד את כבוד האדמו"ר שליט"א.'

יצויין, כי בדעת מיעוט קבע אחד מהדיינים, הרב עזרא בר שלום, כי העובדה שהצדדים חיים בנפרד אינה נראית לו נימוק מספיק לחיוב גט, אך מאחר שהבעל הצהיר כי יקבל את המלצת האדמו"ר מאמשינוב, והלה המליץ על גירושין, יש לחייב את הבעל לכבד את דעת האדמו"ר.

14. כעבור כשנה, ביום 02.02.2003, משלא נתן הבעל גט לאישה, עיין בית-הדין הרבני הגדול שוב במחלוקת בין בני הזוג, ובפסק-דין שיצא תחת ידו, שב וחייב את הבעל ליתן גט לאישה, הטיל על הבעל את סנקציית חרם דרבינו תם, אך לא כפה על הבעל מתן גט ולא הורה להכניסו למעצר. זאת, בניגוד לדעת המיעוט של אב בית-הדין הרב שלמה דיכובסקי, שסבר כי התנהגותו של הבעל מגיעה לכדי ביזוי והשפלה כלפי האישה והילדים, וזלזול בדברי חכמים ולפיכך יש לכפות על הבעל ליתן לאישה גט ולהורות על מאסרו (ראה נספח יז לכתב התביעה).

לאור פסק-הדין, הוטל על הבעל חרם דרבינו תם ביום 20.02.2003 (ראה נספח יח' לכתב התביעה). הסנקציות שניתנו נגד הבעל עד הגשת התביעה שבפני לא סייעו, והבעל לא נתן גט לאישה עד עצם היום הזה.

סמכות
15. הגם, שהנתבע לא העלה כל טענה בנוגע לסמכות בית-משפט זה להידרש ולדון בתביעה, אלא להיפך, טען בסיכומיו, כי "בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בתביעה" (תוך שטען אמנם, כי בית-משפט זה אינו "הפורום הנאות" לדיון בסוגיה זו), אתייחס בכל זאת, בקצרה, לעניין סוגיית הסמכות.

16. שלושה מעמיתיי, כב' השופט מרכוס כב' השופט גרינברגר וכב' השופט אלבז, נדרשו בעבר ליתן החלטות בסוגיית סמכותו של בית-משפט זה, לדון בתביעה שכזו (תמ"ש 9101/00 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2000(4), 50 (2000); תמ"ש 3950/00 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2001(1), 124 (2001); תמ"ש 12130/03). בשלוש ההחלטות נקבע, כי לבית-משפט זה נתונה הסמכות לדון בתביעת אישה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב סרבנות בעלה להעניק לה גט. כב' השופט גרינברגר קבע, כי לבית-משפט זה נתונה הסמכות לדון בתביעה מאחר ו:

'בית-משפט זה כלל אינו מתערב במעשה מתן הגט, ואין האישה מבקשת ממנו להתערב במעשה זה; התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין... העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי-מתן גט, אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחומם של 'ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל...' שבסמכותם הבלעדית של בתי-הדין'.'

כב' השופטים מרכוס ואלבז, הבחינו בין מקרה כגון זה העומד בפני, ובין פסיקת בית-המשפט העליון בפרשת מרום (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1), 673 (1967)), בה נקבע, כי בית-המשפט למשפחה נעדר סמכות לדון בתביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם גירושין, שכן תביעה כזו מסורה לסמכותו הייחודית של בית-הדין מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

בהחלטתו של כב' השופט אלבז (תמ"ש 1230/03), הובאו דברי המלומדים ד"ר יחיאל ש' קפלן וד"ר רונן פרי, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מתוך מאמרם "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" (העתיד להתפרסם בעיוני משפט כח (התשס"ה)). כב' השופט אלבז הביא בהחלטתו את תמצית דבריהם הנוגעת לעניינינו:

'במאמרם מאבחנים המחברים את פסק-דין מרום, ממקרה של תובענה נזיקית כנגד סרבן גט בכך, ש'הפרת התחייבות למתן גט היא מענייני הנישואין והגירושין, הואיל ושאלת תוקפה והשלכותיה של התחייבות כזו היא שאלה שבה צריך להכריע בית-הדין הדן לפי דינם האישי של הצדדים'. לעומת-זאת, במקרים דוגמת המקרה דנן, בית-המשפט אינו נדרש לקבוע אם האיש הפר התחייבותו ליתן גט לאשתו אם לאו. הכרעה שכזו, אשר נדרשה בפרשת מרום, אכן אינה יכולה להתקבל בלי התחשבות בעקרונות הדין האישי של הצדדים... נקודת המוצא היא שבית-הדין הרבני כבר הכריע בדבר וקבע, שקיימת עילת גירושין שבגינה חייב הבעל לגרש את אשתו '. בהמשך המאמר דנו החוקרים בשאלה אם הלכת מרום איננה שוללת את סמכותו של בית-המשפט האזרחי ביחס לכל תביעה שקבלתה עלולה להשפיע על תוקפו של הגט בעיני ההלכה, ומסקנתם היא - ש'אין זה מן ההכרח, לאור עקרונות המשפט העברי, שקיומה של זכות תביעה בנזיקין ותשלום הפיצוי למסורבת הגט, יפגום בתוקפו של הגט. תביעת הנזיקין אינה מיועדת לשמש אמצעי ישיר לאכיפת פסק-דין של גירושין. תוצאותיה בתחום הגירושין עקיפות...' .'

17. כאמור, טוען הנתבע בסיכומיו, כי בית-משפט זה אינו "הפורום הנאות" לדיון בסוגיה זו. נראה לי כי בהערה זו, מתכוון למעשה הנתבע לטעון, כי הסוגיה שבפני אינה "שפיטה בבית-משפט אזרחי", או לפחות אינה ראויה להיות נדונה בו.

18. לשון אחר - האם ראוי לבית-משפט אזרחי להתערב בסכסוך, שמקורו בהלכה היהודית. האם לא יהיה זה ראוי יותר - כטענת הנתבע - להותיר לבתי-הדין הרבניים מציאת מזור לבעיה בין בני הזוג שבפניי, ובין צדדים אחרים הנתקלים בבעיה דומה.

19. טוענת התובעת בתגובתה לסיכומי הנתבע, כי בית-הדין הרבני אינו יכול לשמש "הפורום הנאות" כדי לדון בתביעה זו, שכן בית-הדין משולל כל סמכות להידרש ולדון בתביעה הנזיקית בין הצדדים. סוגיית ה"פורום הנאות" יכולה לעלות, אך ורק, במקרה בו לשתי ערכאות, סמכות לדון בתביעה מסויימת, מה שלא כן בענייננו.

אך מעבר להיבט זה, להשקפתי, פסיקת פיצויים נזיקיים בסכסוך פרטי, אינה מהווה חדירה בלתי-ראויה לתחום מומחיותם של בתי-הדין הרבניים. בתי-הדין הרבניים עוסקים, בקצב זה או אחר, במציאת פתרונות הלכתיים לתופעת סרבנות הגט, ובפיתוח כלים הלכתיים להפעלת לחץ על סרבני הגט כדי שיתרצו להעניק לנשותיהם את הגט המיוחל. ואולם בתביעה זו, אין בית-המשפט חודר לתחום זה, ואין מטרת פסק-הדין, במידה ויעתר לסעד המבוקש, לזרז את מתן הגט. מטרת הסעד המבוקש, היא לשפות את האישה על נזקים ניכרים שנגרמו לה, כתוצאה משנים ארוכות של עגינות, בדידות ומצוקה נפשית שכפה עליה בעלה.

20. זה זמן רב חדלו בתי-המשפט מהרתיעה מפני חדירה לתחומי המשפחה, גם לאותם סכסוכים שמעצם טבעם נגזרים מכללי הנישואין בעדה דתית מסויימת. כך ב- ע"א 245/81 חוריה ג'מיל מחמוד סולטאן נ' חסן כמאל סולטאן, פ"ד לח(3), 169, 173-172 (1984); (להלן: "עניין סולטאן") קבעה השופטת נתניהו:

'העובדה, שהדין השרעי מכיר בזכויות ממוניות מסוימות שלה כאישה גרושה, אינה שוללת את העובדה, שהיא נפגעת וניזוקה בעצם גירושיה ללא עילה שהוכרה בפסק-דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. בכך קמה לה עילת תביעה בנזיקין.'

עוד יש להזכיר את דברי כב' הנשיא ברק ב- בג"צ 1635/90 ז'רזבסקי נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד מה(1), 749, 857-856 (1990) כי:

'היחסים בין אדם לבין חברו בתחום המוסר או החברה אינם נופלים בגדר חלל משפטי. המשפט הוא בכל.'

עילות התביעה
21. הנתבע לא הגיש בקשה נפרדת לדחיית התביעה בשל היעדר עילה. יחד-עם-זאת, בכתב הגנתו (סעיף 14) טוען הוא:
'כי מעשיו אינם מהווים עוולה נזיקית, ואף לא מחדלו והמנעותו מלתת גט פיטורין לתובעת אינם מהווים עוולה נזיקית, גם אם יוסכם שהתנהגות זו אינה ראויה.'

22. בסיכומיו כותב הנתבע כי הוא 'נכון להודות כי עיגון אישה לחינם, כאשר כל מטרת העיגון לצער את האישה הינו עוולה, וכי יש מקום לפצות את האישה על-כך, אולם אין מקרה שלנו דומה לכך כלל. הבעל באמת ובתמים מקווה ליום בו תחדל אשתו מרצונה להתגרש ממנו ונכון הוא לחזור לחיי משפחה תקינים מצידו'.

אם אני מבין נכון את הבחנתו של הנתבע, הוא מכיר בכך כי עיגון מהווה עוולה נזיקית, אך זאת - בתנאי שמצטרף לכך יסוד נפשי של כוונה לצער את האישה ולגרום לה נזק.

הבחנה אחרת העולה מדבריו הינה - כי למרות אי-ציותו לפסק-דינו של בית-הדין שחייבו במתן גט - אין מדובר "בעיגון אישה לחינם".

בהתייחסו לעוולת הרשלנות אומר הנתבע בסיכומיו, כי יתכן ועוולה זו תחול ב"מקרה בו הבעל מעגן את אשתו". אולם הוא שב ומסייג קביעתו זו, וטוען כי העוולה תחול:

'כאשר הבעל נוטש את אשתו וחי לו עם אישה אחרת או מתנהג באופן ברור שאינו חפץ יותר באשתו ובנישואיו עימה, אולם למרות זאת, אין הוא מסכים לגרש את אשתו. ובמקרה כזה, בהחלט שהאישה זכאית לפיצוי.'

אולם בענייננו, "הבעל רוצה באמת לחזור לחיי שלום-בית". כלומר, לשיטתו של הנתבע, סרבן גט מבצע עוולת רשלנות, רק אם נטש את האישה, אינו מעוניין בשלום-בית, אך בה בעת מסרב ליתן לה גט.

23. בשלוש ההחלטות שיצאו תחת ידי חבריי והמוזכרות בסעיף 16 לעיל, נדרשו הם לסוגיית בחינת העילה בתביעה שכזו, לאחר שהנתבעים טענו כי התביעות שהוגשו נגדם - משוללות כל עילה. השאלה המשפטית הראשונה הדורשת הכרעה היא, האם מדובר בעוולה נזיקית שניתן להעניק בגינה פיצוי, ואם-כן - באיזו עוולה מדובר.

24. בהחלטות הנ"ל, ציינו השופטים כמה עוולות אפשריות שבאמצעותן ניתן לתבוע בעל המסרב לתת גט לאשתו חרף חיובו או כפייתו בגט בבית-דין רבני.
סגן הנשיא כב' השופט מרכוס קבע, כי ניתן יהיה לבסס את התביעה על העוולות המוכרות, רשלנות והפרת חובה חקוקה. כמוהו סבר גם כב' השופט אלבז.

כב' השופט גרינברגר הביע דעתו כי מדובר בעוולה נזיקית אחת, שהיא "פגיעה באוטונומיה". קביעה זו נסמכת בין השאר על דבריו של כב' השופט אור ב- ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח הכרמל (דינים עליון נח, 174 (1999)).
(לעניות דעתי, כפי שיבואר להלן, "פגיעה באוטונומיה" הוכרה בפסק-דין זה כ"ראש נזק", ולא כ"עוולה נזיקית").

25. כמה עוולות אפשריות הוזכרו בכתבי טענותיה של התובעת:
בראשן - הפרת חובה חקוקה, שנשענת על הפרתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק העונשין, החוק למניעת אלימות במשפחה, חוק החוזים ואמנות בינלאומיות. בנוסף צויינה בכתב התביעה עוולת הרשלנות, העוולה של "כליאת שווא", וכן נטען כי יש לקבוע כי "עיגון" לכשעצמו, הינו עוולה נזיקית. להלן אדון בעוולות שנזכרו בכתב התביעה, ובהתקיימות יסודותיהן במקרה שבפני. באם אקבע כי אכן התקיימה עוולה נזיקית, אדרש לבחון קיומם של נזקים וגובה הפיצוי הראוי בגינם.

הפרת חובה חקוקה - כללי
26. בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הוגדרה העוולה של הפרת חובה חקוקה כדלהלן:

'63. הפרת חובה חקוקה
(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או שלבני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.'

27. בסעיף 63 לפקודת הנזיקין קבע אם-כן המחוקק, כי הפרת חובה חקוקה עשויה בתנאים מסוימים, המפורטים באותו סעיף, להקים לניזוק זכות לתרופות המנויות בפקודה.

28. עוולה זו הינה "עוולת מסגרת", שבה "רב לו ידו של בית-המשפט ביצירת חבויות" (אנגלרד, ברק, חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, חלק 6, (מהדורה 2, התשל"ז), 86). המדובר איפוא בעוולה המתמלאת תוכן קונקרטי בכל מקרה ומקרה, כאשר על בית-המשפט לקבוע, באמצעות הפעלת שיקולים של מדיניות משפטית, אלו תכנים ראוי לצקת לתוך עוולה זו.

29. סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מונה לפי ההלכה הפסוקה חמישה יסודות מצטברים:
א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.
ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
(ראה ע"א 145/80 ש' ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113, 136 (1982) ואילך; להלן: "עניין ועקנין").

30. במאמרה של עדה בר-שירה הפרת חובה חקוקה - דיני הנזיקין העוולות השונות (בעריכת ג' טדסקי (1989)), נותח סעיף 63 שלעיל, ונדון היקפה הראוי של החובה החקוקה, ונאמר:

'השאלות מה היקפה ומהם תחומיה של החובה המופרת, לטובת מי נועדה, איזה נזק באה למנוע והאם יש זכות תביעה על הפרתה, נחרצות מתוך פרשנות החיקוק המופר. לפיכך מטיל סעיף 63 על בתי-המשפט תפקיד נכבד של פרשנות. דבר זה 'פותח פתח ליצירת עילות אין ספור בנזיקין, במקביל לחובות המוטלות על מאן דהוא בחוק... מאליו מובן שיש כאן כר נרחב ל"חקיקה שיפוטית" במצוות החוק'.' (שם, 10).

31. מהאמור לעיל עולה, כי בבואנו לעשות שימוש בעוולת הפרת חובה חקוקה יש לנקוט בפירוש מצמצם, כדי שהעוולה לא תשמש סעיף סל המקים חבות כמעט אבסולוטית באופן החוטא למטרתו המקורית (ראה ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור (פ"ד לט(1), 393, 439-438 (1985)).

32. עמד על-כך הנשיא אגרנט, בקבעו:

'... אם מדובר במקרה בו עשה הנתבע, בנסיבות כנ"ל, משגה שהיה נעוץ בהפרת חובה סטטוטורית והפרה זו היא המהווה את עילת התביעה, כי אז הכרחי להתחשב, לעניין המסקנה "הקאוזלית", במטרה שעמדה לנגד עיני המחוקק בקבעו את החובה האמורה.'
(ע"א 227/67, המ' 113/68 אברהם נ' כץ, פ"ד כב(1), 313, 325-324 (1968)).

הפרת חובה חקוקה - חוק העונשין
33. האישה טענה כי באי-ציותו להוראת בית-הדין הרבני הגבוה, שחייבו במתן גט, הפר הבעל את סעיף 287(א) לחוק העונשין הקובע כדלקמן:

'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו - מאסר שנתיים.'

34. אינני משוכנע אם ניתן לקבל טענה זו. כפי שצויין לעיל, אחד התנאים לגיבושה של אחריות במסגרת העוולה של הפרת חובה חקוקה, הוא כי החיקוק שביסוד החובה, לפי פירושו הנכון, נועד "לטובתו או להגנתו" של התובע (ראה ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, תק-על 2003(2), 3144, 3148 (2003); להלן: "עניין לוטונט").

35. בעניין "לוטונט" נקבע, כי גם בהנחה שהופר איסור פלילי, על התובע להוכיח כי החיקוק שעליו הוא מבסס את תביעתו, אכן נועד להגן על האינטרסים שלו (השווה גם: דפנה לוינסון-זמיר הפרת חובה חקוקה, דיני הנזיקין - העוולות השונות (בעריכת ג' טדסקי, התשמ"ט-1989)).

36. בעניין ועקנין עמד כב' השופט (כתוארו אז) ברק על תנאי זה, באמרו:

'הוראה זו מבחינה בין חיקוקים שנועדו לטובתו או להגנתו של היחיד, לבין חוקים, שלא נועדו לטובתו או להגנתו של היחיד, להבחנה זו עלינו ליתן תוקף. נראה לי, כי חיקוק בא "לטובתו או להגנתו של אחר", אם אותו חיקוק קובע נורמות ורמות התנהגות, אשר נועדו להגן על האינטרסים של הפרט. כנגד חיקוק מסוג זה, באים אותם חיקוקים אשר לא נועדו להגן על האינטרסים של הפרט. ביניהם ניתן לכלול אותם חיקוקים, שבאו להגן על האינטרסים של המדינה, של הממשלה, ושל מירקם החיים הקולטיביים ואורחות חיי האומה.'

37. אמנם, בפרשת ועקנין צומצמה במידה רבה משמעותו של התנאי האמור, אך נקבע כי חרף הצמצום על בית-המשפט לשאול את עצמו "אם הוראה פלונית באה להגן על אינטרסים של היחיד אם לאו, בין אם יחיד זה עומד לעצמו, ובין אם יחיד זה כמוהו כשאר היחידים". גם בעניין "לוטונט" נקבע כי למפעל הפיס אין זכות תביעה נגד לוטונט על הפרת האיסור על הגרלות, מאחר שלא להגנה על האינטרסים של מפעל הפיס נחקק איסור זה.

38. במקרה שלפני, נראה כי ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים קולקטיוויים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, ולא להגן על האינטרסים של הפרט. לפיכך, ולאור התוצאה אליה הגעתי בסיום בחינת סוגיית העוולה הראויה, אינני מכריע האם ניתן להשתית את העוולה של הפרת חובה חקוקה, על בסיס הפרת סעיף 287(א) לחוק העונשין.

הפרת חובה חקוקה - החוק למניעת אלימות במשפחה
39. התובעת טענה, כי יש לראות בהפרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.

40. סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, קובע:

'בקשה למתן צו הגנה והתנאים לנתינתו (תיקונים: התשנ"ו, התשנ"ח)
לבקשת בן משפחה, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, תובע משטרתי או פקיד סעד שהתמנה על-פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, רשאי בית-המשפט לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:
... (3) התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו.'

41. ניתן בהחלט לומר כי בנסיבות חייה של התובעת, אי-מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות.

42. מקובלים עלי דבריה של העובדת הסוציאלית רחל אקרמן, המטפלת במסורבות גט במגזר החרדי במסגרת המרפאה לטיפול משפחתי במגזר החרדי "המכון למשפחה". גב' אקרמן תיארה את השפעת הסירוב על האישה החרדית במילים אלה:

'...מסורבות גט אינן יכולות לנקוט אמצעים לשנות את מעמדן. בכבילות בעליהן, הסטטוס החברתי של הנשים פגום במידה רחבה, והערכתן בעיני הקהילה נמוכה. על-כן, הן מרגישות בידוד חברתי, השפלה כבדה, בושה ועגמת נפש.
כתוצאה ממרכזיותם של הנישואיין בחיים החרדיים, במקרה של רווקות או גרושות, הקהילה פועלת במציאת שידוך עבורן. האינטראקציה הנורמטיבית בין הקהילה לגרושות ממוקדת בניסיונות למצוא הן בעל חדש, כדי שהן יוכלו להעלות את מעמדן בחברה. איפוא, אין כל אינטראקציה מקובלת בין מסורבות גט לקהילתן. אין מקומן של נשים אלה בקהילה ברור. מצד אחד, נשים אלו אינן בקהל הנשואות, וככל שהסרבנות אורכת זמן רב, הפער בינן לבין חברותיהן העסוקות בגידול והגדלת המשפחה גדל. ומאידך גיסא, אינן בקהל הגרושות, ולכן לא ניתן להציע להן שידוך, ואין הן נהנות מהתגייסות הקהילה לעזרתן. בדחייתן לסטטוס הזה, בעליהם גורמים להן בידוד מקהילתן להן הן שייכות. סטטוס זה גם כרוך בבושה והשפלה, ונשים אלו חשות היעדר בטחון עצמי והרגשות של חוסר ערך.'
(ראה תצהירה של גב' אקרמן, שהוגש ביום 31.3.2004).
43. כמו-כן, שלא כסעיף 287(א) לחוק העונשין, אין כל ספק כי החוק למניעת אלימות במשפחה, נועד - בראש ובראשונה - להגן על נשים הסובלות מהתעללות או התעמרות מצד בעליהן.

44. בעניין סולטאן נקבע, כי עצם הטלת הסנקציה בחיקוק עצמו, אינה בהכרח מצביעה על כוונה לשלול את התרופה האזרחית. כך קבעה בעניין זה כבוד השופטת נתניהו:

'אין סתירה בין הענישה לבין שלילת הסעד האזרחי. הכול תלוי במשמעותו של החיקוק, וזו שאלה של פרשנות, שצריכה להיות מודרכת על-ידי שיקולי מדיניות. קיומה של סנקציית הענישה הוא רק אחד השיקולים שאותם יש לשקול.'

בהמשך אושרה הלכה זו, בין היתר ב- ע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין, תק-על 99(3), 1324, 1329 (1999)).

45. ואולם, גם לאחר שאמרנו כי החיקוק הנדון נועד להגנתה של התובעת, ולאחר שנמצא כי הבעל הפר את האמור בו, עדיין יש לברר האם התכוון חיקוק זה, לפי פירושו הנכון ותכליתו, (שאין לה ולסוגיית העיגון - ולא כלום), להעניק תרופה אזרחית על הפרתו, מהסוג של הענקת פיצוי בשל גרימת עוולה של הפרת חובה חקוקה.

46. נראה לי, כי אין להשיב על-כך בחיוב, ואין התובעת בעניינינו יכולה להשתית תביעתה על עוולת הפרת חובה חקוקה הנשענת על הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה.

הפרת חובה חקוקה - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
47. סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע כי 'אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". סעיף 5 לחוק היסוד עשוי גם הוא להיות רלוונטי לסוגיה שבפני, והוא קובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת'.

48. ניתן לומר, כי רבה הפגיעה בכבודה וחירותה של אישה, אשר במשך שנים מבקשת להשתחרר מכבלי קשר שאינה רוצה בו, ונמצאת מחוייבת לקשר נישואין בעל כורחה. אין ספק כי חירותה ורצונה כאדם חופשי נפגעים אנושות, וזאת בתחום שהוא לב לבם של חיי הפרט, ובו אמורים להשתקף מאווייו, רצונותיו ויכולת הבחירה שלו באופן מלא ומוחלט. כפי שאמר הנשיא (כתוארו אז) שמגר ב- ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח', פ"ד מח(3), 837 (1994):

'כבוד האדם משתקף, בין היתר ביכולתו של יצור אנוש בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חפשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפיה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש...' (שם, 842)

דברים אלה תקפים ביחס לחברה הישראלית כולה, אך נדמה כי כאשר מדובר באישה חרדית, מתעצם אף יותר תפקידו של קשר הנישואין בחייה הפרטיים, ומשפיע על כבודה ומעמדה בקהילה שאליה היא משתייכת.

49. אין לפיכך ספק, כי סרבנות הגט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהם הכבוד, חופש הבחירה, הזכות למימוש עצמי, האוטונומיה העצמית, זכויות חברתיות והזכות להינשא ולהוליד ילדים.
50. אולם לא די בקביעה כי בסרבו להעניק גט פוגע הבעל פגיעה מתמשכת בכבודה וחירותה של אשתו, כדי לחייבו בפיצויים מכוח הפרת חובה חקוקה. על-מנת לעשות זאת, יש לבחון האם מתקיימים יסודות העילה, כפי שנקבעו בעניין ועקנין, והאם ראוי לעשות שימוש בעילה זו במסגרת החיקוק הספציפי של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

51. כפי שאמר כב' השופט אור ב- ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל, תק-על 99(3), 574, 626 (1999); להלן: "עניין דעקה"):

'פיתוחן של עילות תביעה הסבות על הפרת זכויות יסוד ופגיעה בהן, הינו נושא מורכב העושה עתה אך את צעדיו הראשונים במשפט הישראלי. הכרה בקיומן של עילות תביעה חוקתיות מעוררת שלל קשיים ושאלות שטרם זכו לליבון ודיון בפסיקת בתי-המשפט ובכתיבת המלומדים, כגון אילו זכויות יהיו מושא להגנה על-ידי עילות חוקתיות, מהם המבחנים להגנה על זכויות אלה, מהם הסעדים ההולמים פגיעה בזכות חוקתית וכדומה.'

52. בספרה של דפנה ברק-ארז עוולות חוקתיות (הוצאת בורסי, התשנ"ד), נדונה האפשרות לראות בפעולה שלטונית שפגעה בזכויות אדם, משום ביצוע עוולה חוקתית שתנותח בכלים של פקודת הנזיקין, כחלק מעוולת הרשלנות (והשווה: אהרון ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי", ספר קלינגהופר (1993), 163).

53. ואולם נראה כי לפי שעה, הדרך להכרה בעוולה חוקתית כזו, ביחסים שבין שני פרטים - עדיין רחוקה.

אוסיף, כי הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יכולות לשמש כלי מכוון ומנחה בפרשנות וניתוח העוולות הקיימות.

רשלנות
54. לדעתי, סירובו של הנתבע להעניק לאשתו גט, עולה בגדר עוולת הרשלנות, בהתאם לפרשנותה הנזיקית, ויש בכוחה של עוולה זו להכיל את המקרה שבפני.

55. סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 קובע:

'עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.'

על שלושה יסודות עומדת עוולת הרשלנות:

'קיום חובת זהירות מצד הנתבע, הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבע וקיומו של נזק שנגרם לתובע בעטיה של הפרת חובת הזהירות.'

56. בדיני הנזיקין, להבדיל מבדין הפלילי, רשלנות הינה יסוד אובייקטיבי המתייחס לחריגה מסטאנדרט ההתנהגות הראוי לדעת בית-המשפט, ללא נפקות ליסוד הנפשי של המזיק המתלווה לחריגה זו. אמנם, בעבר הובעה עמדתו של פרופ' טדסקי, לפיה ספק אם ניתן להטיל אחריות על מעשה מכוון במסגרת עוולת הרשלנות (גד טדסקי "נזקי גוף ללא שימוש בכוח ו"הרשלנות הזדונית" " הפרקליט י"ג (התשכ"ז), 170).

ואולם גישה זו נדחתה הן בספרות (ראה: אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" הפרקליט כא (התשכ"ה), 61, וכן: מ' וייסמן תביעות רשלנות בנזיקין, ירושלים), והן על-ידי בית-המשפט העליון (ראה: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד נ' ציזיק, פ"ד מא(3), 169 (1987), וכן ע"א 515/63 נגר נ' דהרי, פ"ד יח(2), 169 (1964), שם ראה בית-המשפט העליון בפעולה מודעת ואקטיבית, רשלנות לצורך פקודת הנזיקין).

57. בדיון בסוגיה העקרונית שבפני - השתת פיצויים נזיקיים על סרבן גט - הביעו המלומדים ד"ר רונן פרי ו- ד"ר יחיאל קפלן את דעתם, כי ניתן להיזקק לעוולת הרשלנות בתביעת פיצוי של האישה כנגד בעלה סרבן הגט, הגם שהרשלנות היא רשלנות זדונית (קפלן ופרי "הרצאה בנושא האחריות בנזיקין של סרבני גט" יום עיון על-ידי אוניברסיטת חיפה בנושא מגמות חדשות בדיני גירושין (18.5.04)).

58. ב- ע"א 593/81 הנ"ל, נדונו עקרונות הפרשנות של עוולת הרשלנות, כפי שתוארו משך שנים בפסיקה ובספרות המשפטית:

'כבר נפסק בעבר כי 'רשלנות מהווה עקרון שוטף אשר יש להחילו על התנאים ובעיות החיים המגוונים ביותר...' (השופט אגרנט - ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 674 (1953)); ... כבר קודם לכן נפסק כי לא תמיד ניתן למצוא תשובה מלאה במבחן הציפיות, ולפיכך שומה על הפרשן להדגיש את היסוד החברתי והמוסרי של העניין העומד לדיון (השופט ויתקון ז"ל ב- ע"א 360/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' ברקוביץ, פ"ד יד 206 (1960)); שומה על בית-המשפט לאזן בין אינטרסים הראויים להגנה, ובכך יש לבית-המשפט תפקיד נורמטיבי ויוצר (השופט ברק ב- ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980). ב- ע"פ 186/80 הנ"ל נאמר על-ידי אותו שופט (בעמ' 779) כי 'הקטיגוריות של הרשלנות לעולם אינן סגורות, לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים, אלא נקבעות הן בהתאם לתחושת המוסר והצדק החברתי והסוציאלי וצרכי החברה המשתנים'. ושוב: "כמובן, עם שינוי הגישות החברתיות מאבדים אינטרסים מסויימים את חשיבותם ואילו אינטרסים אחרים זוכים לבכורה. כתוצאה מכך חל שינוי בקטיגוריות עצמן.' (השופט ברק ב- ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982); 'ואין לך על-כן (באותם מקרים שטרם נפסקה הלכה) אלא להיתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כדי לצקת תוכן למושג זה על-פי התחושה וצורכי החברה שנזכרו לעיל ועל-פי המדיניות השיפוטית' (השופט גולדברג ב- ע"א 190/81 פלג נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 54 (1984)...

בבוא בית-המשפט לקבוע מסמרות לעניין קביעת קיומה של חבות בעוולת הרשלנות, אין הוא פועל בדרך שרירותית אלא מאזן בין אינטרסים שונים".

59. במאמרם של רובינשטיין ופרידמן נאמר, כי רשלנות היא:

'התנהגות הנופלת מסטנדרט מסויים שנקבע בדין. המבחן הוא אובייקטיבי ועובדתי בלבד. בית-המשפט מודד את התנהגות הנתבע על-פי אמת-מידה אובייקטיבית המכונה, בדרך-כלל, קנה המידה של האדם הסביר.' (שם, 67-66).

60. בהתאם למבחן "האדם הסביר", הפר הנתבע את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי אשתו, וסטה באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי. זאת, בכך שסירב במשך שנים ארוכות לבקשת אשתו להתגרש, היתל בה משך שנים ארוכות במושכו אותה מרב אחד לרב אחר, כשכולם מחווים-דעתם - כי על בני זוג אלה להתגרש, וביחוד - משהפר את החלטת בית-הדין הרבני הגדול שחייבו לתת גט לאשתו. אין ספק כי כל אדם סביר, היה צופה כי התנהגות זו תגרום לנזק רגשי לאישה ולפגיעה בכבודה.

61. הבעל חב חובת זהירות לאשתו, הוא נהג ברשלנות עת הפר חובת זהירות זו, שעה שיכול היה לצפות את הנזק שייגרם כתוצאה מההפרה, לכבודה של האישה, למעמדה בחברה, לחירותה ולנפשה.

62. במסקנה כי הבעל חב חובת זהירות מושגית לאשתו, ניתן משקל ניכר למערכת היחסים בין בעל לאישה, היא מערכת יחסים של תלות וקרבה. במערכת יחסים מעין זו, מצופה זהירות מיוחדת לרגשותיו ורווחתו של בן הזוג, יותר מזו המצופה כלפי אדם זר.

63. לסיום נושא העוולות הנזקיות אציין, כי בפסק-דינה של חברתי, כב' השופטת נילי מימון - תמ"ש (יר') 18551/00 ק. ס. נ' ק. מ., תק-מש 2004(2), 279 (2004) הובעה דיעה, אשר לה אני שותף, כי ראוי לקבוע עוולה נזיקית מיוחדת, שתיתן מענה להתעללות - פיסית ונפשית - בתוך המשפחה.

כב' השופטת מימון כתבה שם כי:

'קביעת עוולה מיוחדת... לרבות התייחסות לשאלת הנזק והפיצוי, תיתן מענה טוב יותר במאבק כנגד תופעה קשה זו ותהווה חלק ממארג המלחמה בתופעה חברתית נלוזה זו יחד עם החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, החוק למניעת הטרדה מאיימת התשנ"א-1991.'

הנזקים וגובהם
64. משקבענו כי התקיימה עוולה, יש לבחון את הנזקים להם טוענת התובעת והערכת הפיצוי הראוי על גרימתם.

65. בכתב סיכומיה עותרת התובעת לראשי נזק ממוניים ולראשי נזק שאינם ממוניים.

66. לגבי הסוג הראשון, מבקשת היא פיצוי בשל התמשכות ההליך המשפטי בבתי-הדין הרבניים, ההוצאות הרבות שנגרמו לה בגין שכר-טרחת עורך-דין, ימי עבודה ונסיעות, וכן מבוקש פיצוי בגין ההפסד שנגרם לה עקב היותה מפרנסת יחידה, תוך שהנתבע מנע ממנה את היכולת להינשא מחדש.

67. לגבי הפיצוי בגין ראשי הנזק שאינם ממוניים, עותרת התובעת לפיצוי בגין התקופה בה היתה מסורבת גט, החל מיום 11.5.1994, שנתיים מהיום בו הגישה לראשונה את תביעתה לגירושין, ועד יום הגשת התביעה. זאת מאחר, ו "אדם סביר" היה אמור לצפות כי סרובו ליתן גט לבת זוגו לאחר שנתיים ימים מיום שביקשה זאת, עלול לגרום לה סבל ועגמת נפש. כן מוזכר כי בפועל, אין בני הזוג מתגוררים יחד מיום הגשת תביעת הגירושין, 11.5.1992, וכי ברוב מדינות המערב, "תקופת פירוד של שנתיים - היא עילה לגירושין".

68. ואלה הנם הנזקים להם טוענת התובעת:

א. פגיעה בזכות להתחתן - 500,000 ש"ח.
לטענתה, כל עוד הנתבע מסרב להעניק לה גט נבצר ממנה להנשא בשנית. הזכות להנשא מוכרת כזכות רבת ערך בדין, ופגיעה בה מזכה בפיצויים.

ב. פגיעה בזכות להוליד ילדים - 200,000 ש"ח.
כל עוד הנתבע מסרב להעניק לה הגט, נבצר ממנה ללדת ילדים לאדם אחר, וגם זכות זו, להעמיד צאצאים, הנה זכות מוכרת שפגיעה בה מזכה בפיצויים.

ג. פגיעה בזכות להנאה מינית - 500,000 ש"ח.
כל עוד לא נמסר בידה הגט נמנעים ממנה ההנאה והסיפוק שביחסי אישות.

ד. בדידות חברתית - 350,000 ש"ח.
בשל מעמדה הבלתי-ברור בקהילה החרדית בה היא חיה, "לא נשואה ולא גרושה" נגרמים לה בידוד חברתי, צער וכאב, ואין היא יכולה לקיים כל קשר עם בני המין השני.

ה. פגיעה במוניטין האישה - 100,000 ש"ח.
בשל היותה מסורבת גט, שמה הטוב בקהילתה מוכפש והסטטוס החברתי שלה ושל ילדיה נפגע.

ו. פגיעה באוטונומיה - 350,000 ש"ח.
עקב סירובו של הבעל ליתן לה גט, חשה היא חוסר שליטה לגבי עתידה.

ז. בושת, סבל, כאב, השפלה - 300,000 ש"ח.
תחושות אלה נגרמות לה באופן ישיר מסרובו המתמשך של הנתבע להעניק לה גט, וגורמות לה נזק נפשי גדול.
כן עותרת היא לפיצוי יומי, מיום הגשת התביעה ועד ליום סידור הגט, בגין כל אחד מראשי הנזק (להוציא ראש הנזק הראשון, פיצוי בשל ההליך המשפטי).

69. מעבר לכל זאת, דורשת התובעת "פיצויים מוגברים", בסך של 200,000 ש"ח. ולפיכך - סך כל הפיצוי הנתבע בגין ראשי הנזק, לרבות הפיצויים המוגברים, עד יום הגשת התביעה הנו בסך של 3,044,000 ש"ח, והפיצוי היומי המבוקש, מיום הגשת התביעה ועד ליום סידור הגט עומד על-סך של 2,433 ש"ח ליום.

70. כאמור בסעיף 4 לפסק-דין זה, הפיצוי היומי המבוקש הנו שינוי חזית מובהק, סעד זה לא בא זכרו בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית, ולפיכך לא אדון בו.

71. אין מקום לפסוק לאישה פיצוי בשל שני הנזקים הממוניים להם טענה, פיצוי בשל ההליך המשפטי ופיצוי עבור הכנסה אבודה. תרופתה לנזקים אלה אמורה להינתן במסגרת הוצאות משפט בהליכים שהתקיימו בבתי-הדין, ובתביעתה למזונותיה.

72. בהתייחסו לשאר הנזקים הנטענים - טוען הבעל כי אין כל מקום לפיצוי בשל נזקים אלה:

פגיעה ביכולת להתחתן - הנתבע כופר בחבותו לשלם ראש נזק זה. לטענתו, משבחרה התובעת להינשא לו, מימשה את זכותה להינשא ומכאן שאין היא יכולה לתבוע ממנו ראש נזק זה. הנתבע מציין כי לו היה מגרשה ומעליל עליה עלילות שווא, או פוגע בסיכוייה לשוב ולהינשא, אזי היה מקום לדון בראש נזק זה.
פגיעה ביכולת ללדת ילדים מאיש אחר - לטענת הנתבע, לו חפצה התובעת בילדים נוספים, לא היה הנתבע מונע זאת ממנה, והיא אשר החליטה להתנתק מעמו. לא ייתכן כי כיום תתבע אותו על הפסד זה כאשר היא אחראית למחדל זה.

פגיעה ביכולת ליהנות מחיי אישות - לטענתו, המגבלה לקיים יחסי אישות עם כל גבר זר למעט בעלה, חלה על התובעת עם קידושיה לבעלה, מעשה אותו עשתה מרצונה החופשי. הגט כאשר יינתן, יתיר את האיסור שנעשה עם הקידושין, ולפיכך, אין לראות בו כמי שגרם לראש נזק זה, שכן הוא מצדו נכון היה לקיים מצוות עונה עם אשתו, ואילו היא זו אשר סירבה.

בידוד חברתי - לטענת הנתבע, אין אשתו סובלת מבידוד חברתי עקב בחירתה מרצון לחיות בנפרד ממנו, שכן אף בהיותם חיים יחדיו מתוך אהבה ואחווה, לא יצאו לבלות בבתי קפה ובתיאטראות כדרך החילוניים.

פגיעה במוניטין - לטענת הנתבע, אין הוא הגורם להרגשת חוסר השליטה אשר חשה התובעת לגבי עתידה, ככל שהיא חשה בכך.

ראשי נזק לא מוחשיים (בושת, כאב וסבל, השפלה) - לטענתו, לא הוא הגורם להרגשות התובעת ככל שחשה היא בסבל, בושה, או השפלה כלשהם. התובעת לא הוכיחה את סבלה, על-אף שניתן לה יומה בבית-המשפט.

פיצוי מוגבר - לטענת התובע, אין כל סיבה, טעם והגיון, לקנוס אותו ולחייבו בפיצוי מוגבר לתובעת, שהרי אף זכויותיו שלו הופרו - קרי - התובעת מרדה בו ואינה נוהגת כלפיו כבעל, כאשר הוא מנסה לשקם הריסות ביתו ולכונן את משכן משפחתו, על-כן מבוקש לדחות הדרישה לפיצויים מוגברים.
לסיכום, טוען הנתבע, כי התובעת הגישה תביעתה לנזיקין ללא שפרטה את ראשי הנזק ושיעורם כנדרש. כן טוען הוא, כי לא יכול היה לכלכל צעדי הגנתו, ובשל כך יש לדחות את התביעה. בנוסף, טוען הוא, כי לא התקיים דיון לגופם של דברים וכי התובעת לא הוכיחה תביעתה. התובעת אף לא הגישה כל חוות-דעת בגין מצבה הרפואי ו/או הנפשי, וכל שנאמר, נטען כטענה בעלמא. חוות-הדעת היחידה אשר הוגשה על-ידי התובעת, הינה של עובדת סוציאלית, ולמעשה הינה חוות-דעת אקדמית בלבד, ללא קשר למקרה הספציפי. אף לגבי ראשי הנזק הנטענים על-ידי התובעת, לא הובאו על ידה כל הוכחות שהן, כך שיוכל הנתבע להתגונן מפניהן. הנתבע חולק אף על גובהם של הפיצויים הנתבעים, אשר אין להם אח ורע, ומעידים הם אך על כוונת התובעת להטרידו. כן טוען הנתבע, כי טענת התובעת לחייבו בפיצויים נמשכים, עבור כל יום נוסף בו עדיין תישאר אשתו, טענה זו, ודאי שיוצרת לחץ ממוני על הנתבע לגרשה, ובכך גורמת היא לגט מעושה. בנסיבות אלה סבור הנתבע, כי יש לדחות התובענה, וכן כי בית-המשפט לא צריך היה כלל להידרש ולדון בשאלה העקרונית העולה מתביעה זו - האם על בית-המשפט לענייני משפחה לפסוק פיצויים במקרה של בעל סרבן גט.

73. הנה-כי-כן, כל הנזקים בתביעה שבפני, אינם ממוניים.

פקודת הנזקים מכירה אף בסוג כזה של נזקים כנזקים ברי פיצוי. המונח "נזק" בסעיף 1 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מוגדר בצורה רחבה, ונוגע לנזקים מסוגים רבים, גם בלתי-ממוניים באופיים:

'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה.'

74. במסגרת הגדרה זו, ניתנה הגנה לאינטרסים בלתי-מוחשיים רבים. כך, ניתן פיצוי בגין נזק לא רכושי - למשל, כאב וסבל - הכרוך בנזק גוף שנגרם לניזוק. נוכח יריעתה הרחבה של הגדרה זו, נפסק כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד - גם אם אין להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי - עשויים להוות נזק בר-פיצוי בנזיקין (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985); להלן:"עניין גורדון").

75. על-פי הגישה שהובעה בעניין גורדון, מגינה פקודת הנזיקין גם 'על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו' (שם, 142). לפיכך, נקבע כי למי שהוטרד כתוצאה מהליך פלילי אשר נבע כתוצאה מנקיטה רשלנית של הליך פלילי מוטעה כנגדו, עומדת זכות לפיצוי בגין פגיעה זו כלפי הרשות התובעת (שם, שם).

76. בשורה של פסקי-דין שניתנו בעקבות עניין גורדון, הלכו בתי-המשפט בדרך דומה, ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין. כך, נקבע כי הנזק הרגשי ועגמת הנפש שנגרמו לבעל זכות יוצרים עקב הפרת זכותו, הינו נזק בר-פיצוי (ראו פסק-דינו של המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, ב- ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מט(1), 419 (1992). כמו-כן נפסק כי הפגיעה בכבודו וחירותו של אדם, הטבועה בעצם אשפוזו בכפיה שלא כדין בבית חולים לחולי נפש, מהווה נזק בר-פיצוי ממוני (ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 757 (1987)) ובעניין דעקה הנ"ל הוכרה אף פגיעה באוטונומיה כראש נזק בר-פיצוי.

77. באופן דומה למקרה שבפני, נקבע ב- ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (דינים עליון לח 369 (1995)) כי הסבל שנגרם לאישה, הטבוע בעצם העובדה שבעלה גירש אותה בעל כורחה, מהווה נזק בר-פיצוי. כב' השופט גולדברג קבע בעניין זה, כי בהיעדר ראיות על נזק ממשי, וכאשר לא יכול להיות כל ספק בהיגרמו של נזק, יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי.

באותו עניין נדונה תביעת נזיקין של אישה כנגד בעלה לשעבר, אשר גירש אותה בעל כורחה, בניגוד להוראת סעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לא הובאו כל ראיות מטעם התובעת לעניין הנזק שנגרם לה בשל כך. כב' השופט גולדברג קבע, כי חרף עובדה זו, הרי שלא יכול להיות ספק כי נגרם לתובעת סבל בשל גירושים כפויים אלה. כב' השופט גולדברג קבע, בנסיבות אלה, כי:

'גם בהיעדר ראיות על נזק ממשי שנגרם לתובעת, היה על בית-המשפט לפסוק פיצוי מוערך על נזק כללי שבוודאי נגרם לה כתוצאה מהתרת המשיב את קשר הנישואין על כורחה.'
(בפסקה 9 לפסק-הדין)

לפיכך, קיבל כב' השופט גולדברג את ערעורה של התובעת, בכל הנוגע לעילה הנזיקית עליה סמכה את תביעתה, והעריך את הנזק הכללי שנגרם לה עקב גירושיה בסך 30,000 ש"ח.

העיקרון העולה מפסק-דין זה הוא, כפי שתואר בעניין דעקה, כי במקרים רבים אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו, עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק.

78. להשקפתי, יש ליישם עקרון זה בעניין שבפני. התובעת עתרה לכמה ראשי נזק, והגם שאף אחד מהם אינו ניתן למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי לי שנזקים אלה אכן נגרמו לתובעת. כן דרשה התובעת פיצויים מוגברים, לאור הנסיבות המיוחדות של ביצוע העוולה.
79. ב- תמ"ש (יר') 18551/00, ק.ס. נ' ק.מ, תק-מש 2004(2), 279 (2004), אמרה עמיתתי, כב' השופטת נילי מימון:

'הזכויות שכל הפרה שלהן ראויה להניב זכות לפיצוי הן "הזכויות המהותיות החיוביות". אלה הן הזכויות הבסיסיות ביותר של הפרט, וההכרה בהן היא חלק מן ההכרה העצמית של כל אדם בערך עצמו... לפגיעה בזכויות אלה יפים העקרונות האנגליים של פיצויים "כלליים" ו"מוגברים". הפיצוי יתבסס על הערכת מידתה של הפגיעה ברגשותיו של היחיד, על רקע נסיבות העניין. נוכח מהותה של הפגיעה בזכויות מסוג זה, לא ניתן לצפות להוכחה מדוייקת של הנזק כדוגמת ההוכחה שנדרשת בהתייחס לנזקים התוצאתיים - הפיזיים או הכלכליים' (ד' ברק ארז עוולות חוקתיות, 276, 277).

ראה: דעתה של עורכת-הדין יפעת ביטון בעבודת הדוקטורט, לקבוע פיצויים מוגברים בגין פגיעה ברגשות בגין הפלייה כנגד נשים.

יפעת ביטון "קריאה מחדש של דיני הנזיקין מזווית פמיניסטית-חברתית" הנ"ל.

המחברת מציעה להכיר בפגיעה ברגשות כראש נזק מוכר כאשר מדובר בהפליה וניצול פערי כוח נגד נשים ובהערכת עוצמת הנזק שנגרם לתובעת, להפעיל מדדים שונים שיהיו לעזר לבית-המשפט. הדברים יפים גם לעניננו, לפגיעה ברגשות בגין השפלה, ביזוי, פגיעה באוטונומיה ובכבוד, ואלה דבריה:

'בשלב ראשון, יש להגדיר את הפגיעה ברגשות כראש נזק מוכר וחשוב בדיני הנזיקין. הגדרה זו נובעת מקיבוץ התחושות הרלבנטיות אשר תוארו לעיל כמי שמקורן במעשי ההשפלה ו/או ניצול פערי הכוח של אדם כלפי רעותו, וביניהן בין היתר, תחושות שעניינן פגיעה בכבוד, פגיעה באוטונומיה, סבל נפשי, השפלה, בושה, צער, עלבון, תסכול, ערעור האמונה ותפיסת העצמי ופגיעה בהערכה העצמית של הפרט, הן כאינדיבידואל והן כחלק מקבוצה. השימוש במדדים אלה יאפשר לבית-המשפט בראש ובראשונה לזהות את סוג הנזק שלפניו ולהמשיגו, מבין מגוון התחושות הקשות המפורטות בו כלעיל. בשלב שני, בבואו להעריך את עוצמת הנזק שגרמו מעשי הנתבע, יוכל בית-המשפט להפעיל מדדים שונים העשויים להיות לו לעזר לזיהוי היקף ועוצמת הנזק. כך למשל יילקחו בחשבון מידת הפגיעה בניזוק, כפי שהוא מתארה, טיב הזכות של הניזוק שנפגעה, איפיון הזכות כחוקתית-מהותית, אופן הפגיעה בזכות - למשל, האם נעשתה לעיני אחרים מלבד הניזוק, כוונת המזיק לפגוע בניזוק, חומרת המעשים או המחדלים של התובע ומידת חריגתם מהתנהגות סבירה, מידת חוזקו הכלכלי, חברתי או תרבותי של הנתבע למול התובע, וכל שיקול נוסף אשר יראה לבית-המשפט צודק ונכון בנסיבות העניין לצורך הערכת היקף הנזק שנגרם לניזוק ומידתו. מדדים אלה עשוים להוות כולם, מדד חשוב להערכת מידת הפגיעה בניזוק, אשר מגדירה בעצם את "נזקו", והיא קורלטיבית להערכת הפיצוי ההולם בגין נזק זה. בד-בבד, מדדים אלה יכולים להוות בסיס לקביעה האם להעניק כלל פיצוים מוגברים לניזוק במקרה הנדון. הכלל הראוי הוא כי פיצויים בגין פגיעה ברגשות צריכים להינתן כעניין שבשגרה, מתוך ההבנה הגוברת בחשיבותם החברתית והמוסרית של האינטרסים המוגנים במסגרת ראש נזק זה. לצדם, יידרש התובע להוכיח כי במקרה שלו, מן הראוי להעניק לו גם פיצויים מוגברים בשל אופי הפגיעה הייחודית והמשפילה בו, שהיה בה כדי להגביר את נזקו. כפראפראזה על דברי הנשיא ברק בנושא הפיצוי בגין הפגיעה באינטרס הבלתי-רכושי בלשון הרע, יוכל בית-המשפט לומר בכל מקרה ומקרה כך: "אכן, הנזק הלא רכושי הוא נזק בר-פיצוי. לעיתים קרובות נזק הוא ניכר, והניזוק זכאי לפיצוי ממשי ולא אך לפיצויי נחמה... על בית-המשפט לעשות מאמץ תוך בחינת כל מקרה לגופו, להעריך את היקף הפגיעה ... ולקבוע אותו פיצוי אשר יהא בכוחו, ככל האפשר, להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון...'
(שם, 338)

80. אין-ספק-בליבי, כי לאישה נגרמו כל שבעת הנזקים הלא ממוניים להם היא עותרת. יחד-עם-זאת אומר, כי הפגיעה בזכותה להוליד ילדים, הנה פגיעה מזערית, זאת לאחר שזכתה להעמיד שישה צאצאים, ואין מדובר במסורבת גט ללא פרי בטן.

בעדותה הראשית מספרת התובעת:

'עובדת היותי אישה עגונה משפיעה ומשליכה על כל מישורי חיי, מקשה ומכבידה על חיי אף הרבה יותר מאשר לו הייתי גרושה. היותי עגונה גורמת לי בושה גדולה, פגישה ברגשות שלי, סבל וכאב קשים מנשוא ותחושת חוסר אונים...
אין לי מעמד של אישה נשואה ומאידך גם אינני גרושה. מעמדי המעורפל פוגע בי באופן רגשי ומעשי... כל ארוע משפחתי היה עבורי סיוט מתמשך. נאלצתי להתארגן לבד עם שישה ילדים קטנים...
עיני רואות וכלות איך כל אחת אחרת מופיעה עם בן זוגה... רק אנוכי, יצאתי פעמים רבות כדי לבכות מבלי שיבחינו בי....
בעלי דרש ממני אין ספור פעמים ללכת עמו ליעוצים שונים והבטיח לי לפעול על-פי הנחייתם. שוב ושוב התפתתי להאמין לו שאכן כך יעשה...
נאלצתי לחשוף את עצמי, את ספור חיי ואת תלאותיי במישור הזוגי בפני אנשים ורבנים זרים. במאמצים על אנושיים התגברתי על הבושה ואי-הנעימות הכרוכה בכך, והכל היה לשווא...'

בנם של הצדדים י.כ. , בן ה- 20, העיד בבית-המשפט על בידודה החברתי של אמו, ועל-כך ש"רוב הלילות היא בוכה במיטה".

81. גם בית-הדין הרבני הגדול, ער היה לנזקים שנגרמו לאישה על-ידי התנהגות הבעל, תוך שקבע בפסק-דינו מיום 02.02.03, בו חוזר בית-הדין ומחייב את הנתבע ליתן גט לאישה ומטיל עליו את חרם דרבינו תם, כי הבעל גורם לאישה על-ידי התנהגותו "ביזוי והשפלה" וכי מדובר באדם "המתעלל באשתו ובילדיו מתעטף באדרת של צדקנות". אוסיף ואומר, כי גם הבעל עצמו מודה, כי לאישה מסורבת גט מגיע פיצוי, אך טוען כי בענייננו, מאחר והוא מעוניין בשלום-בית, במובחן ממקרה של סרבן גט שנטש את אשתו, חי עם אחרת, אך מסרב לגרש את הראשונה (ובלשון הנתבע: "עיגון אישה לחינם") - אין לחייבו בפיצוי.

בכל הכבוד, אין בידי לקבל אבחנה זו. גם אם נאמר שאין הבעל מתכוון להזיק לאישה, הרי סירובו לציית לפסק-דין בית-הדין הרבני הגדול שחייבו ליתן לה גט, מהווה, כפי שבואר לעיל, עוולת רשלנות, המחייבו בפיצויים בגין הנזק שגרם לאישה.

82. הנתבע גזר על האישה בדידות, היעדר זוגיות אינטימיות וחיי אישות עם בן המין השני. התובע פגע קשות באוטונומיה של התובעת, בזכותה לממש את עצמה, ופגע בכבודה, בחירותה, תוך שגרם לה נזק נפשי גדול.

ב- תמ"ש (יר') 3950/00 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2001(1), 124 (2001) אומר כב' השופט גרינברגר באשר לנזקיה הפוטנציאלים של מסורבת גט:

כאשר 'למרות מתן החלטה בבית-הדין הרבני המחייבת מתן גט, ולמרות כוחו של בית-הדין להטיל על הבעל סקנציות, מתעקש הבעל ואינו נותן את הגט, ועובר זמן שבו סובלת האישה, ללא בן זוג אמיתי, ללא חיים משותפים, ללא אפשרות של הבאת ילדים לעולם וגידולם בחיק משפחה נורמטיבית, וללא כל אפשרות להתחתן מחדש ולקבוע את עתידה...'.

83. הזכות לאוטונומיה הוגדרה בעניין דעקה נגד בית החולים "כרמל" הנ"ל, כ 'זכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו ולפעול בהתאם לבחירות אלה... זכותו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו - היכן יחיה, במה יעסוק, עם מי יחיה, במה יאמין, היא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של כל פרט ופרט כעולם בפני עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט במובן זה, שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדירות את אישיות ואת חייו של הפרט...'.

84. הנתבע העמיד את התובעת במצב נפשי קשה של חוסר אונים, של תלות מוחלטת בו בכל האמור לסיום קשר הנישואין, תוך שמעמידה בפני מלכוד: הסכמתה לפנות שוב ושוב ל"בורר", "מגשר" או רב כלשהו, תאריך את סבלה, מצוקתה ועגינותה ולא תביא לה כל מזור. אך מאידך - סירובה לכך, עלול לגזור עליה על-ידי בית-הדין את התואר "מעגנת את עצמה", כפי שאכן קבע בית-הדין באחת מהחלטותיו (וזאת לאחר שהבעל חוייב ליתן גט לאשתו !), כי:

'עקשנותה של האישה שלא למצות דרכים אחרות שיש להן סיכוי סביר להשתחרר מעגינותא... היא היא שמותירה את האישה כעגונה.'

85. אמנם, אין כל מקום לייחס לנתבע ביצוע עוולה של "כליאת שווא", אחת החלופות שהוצעה על-ידי התובעת. אולם, אין ספק, כי בפועל התובעת כלואה ואסורה על-ידי התובע, ללא יכולת לפרוץ ולהיחלץ מקשר הנישואין שאינה חפצה בו עוד. לפנינו כליאה חברתית ונפשית מובהקת.

הנתבע מוסיף חטא על פשע, ולצד סרבנותו העיקשת והמתמשכת מליתן הגט לאישה, היתל בה, סובבה בכחש, ומשכה ב"לך ושוב". פעמים אין ספור, הצית בה תקווה משהבטיח לה כי יפנו "אך זו הפעם" לרב נוסף אחרון, כשהוא מתחייב לקיים את פסקו, אך בעוד מבטיח הוא זאת, נעדר הוא כל כוונה לקיים הבטחה זו. משגם רב זה פוסק לגירושין, שב הנתבע וחוזר לסרבנותו, תוך שמציע שוב סמכות הלכתית אחרת - וחוזר חלילה.
קל לשער את מפח נפשה של התובעת, הצער, ההשפלה, הביזוי והכאב שחשה, בכל הליך שכזה, שחזר על עצמו פעמים רבות.

86. אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים, אמור לחול החל מיום 11.5.1994 - שנתיים ימים לאחר הגשת תביעת הגירושין הראשונה על ידה. מאחר וקבעתי (סעיפים 61-60 לעיל), כי העוולה הראויה לחול בענייננו הינה עוולת הרשלנות, וכי הבעל נהג ברשלנות, עת הפר את חובת הזהירות כלפיה, תוך שסטה מסטנדרט ההתנהגות הראוי של אדם סביר, שהיה נעתר לפסק בית-הדין הרבני שחייבו להתגרש, והיה צופה את הנזקים שהיו נגרמים לבת זוגו עקב התנהגותו, שלא צייתה לפסק-הדין של בית-הדין, זכאית התובעת לפיצוי, עבור התקופה מיום מתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני, שחייב את הנתבע ליתן גט לתובעת, ועד ליום הגשת התביעה.

אין לומר כי הבעל ביצע עוולת רשלנות קודם למתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני, ואולי את הרשלנות, קודם למועד זה, יש לתלות בגורם אחר.

פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים
87. ב- ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', תק-על 2004(1), 2452, 2493-2491 (2004), סיכם באריכות כב' השופט א' ריבלין, אודות מטרותיו של הסעד הנזיקי בכלל ומטרות ה"פיצויים העונשיים" בפרט:

'... הסעד הנזיקי אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי (remedial), שנועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה(4), 584 (2001); ברק, במאמרו הנ"ל)... תכלית הפיצויים היא להעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר באמצעות תשלום כסף, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. תכלית זו שזורה ושלובה בעיקרון לפיו אין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם. עקרון זה מקבל ביטוי בהתניית האחריות בנזיקין בקיומם של נזק שהוסב לניזוק ושל קשר סיבתי בין המעשה העוולתי לבין אותו נזק.

עם-זאת, קיימות שיטות משפט, המכירות בסעד של פיצויים עונשיים
(exemplary damages, punitive damages, vindictive damages), קרי:
'פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על-ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה' (א' ברק דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1976), 579). הפיצויים העונשיים נבדלים מן הפיצויים המוגברים (aggravated damages), אשר גם הם מביאים בחשבון את חומרת התנהגותו של המזיק, אך מבטאים 'הערכה כנה של הנזק שנגרם (לניזוק), כאשר נזק זה הוגבר על-ידי התנהגותו הבלתי-ראויה של המזיק' (שם, בעמ' 579; ראו גם Khodaparast v. Shad (2000) 1 W.L.R 618; Vorvis v. Insurance Corp. of British Columbia (1989) 1 S.C.R. 1085; A. Beever, "The Structure of Aggravated and Exemplary Damages" 33 Oxford J. L. Stud. 87 (2003)).)... הפיצויים העונשיים, אם-כן, אינם נשענים על בסיס "מרפא" או "מתקן". הרציונל מאחוריהם הוא עונשי והרתעתי (ראו Hill v. Church of Scientology of Toronto (1995) 2 S.C.R. 1130, 1208).). ראוי לציין, כי פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת, בדרך-כלל, בעוולות-כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. שיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולת הרשלנות, אולם בתי-המשפט עושים זאת, על-פי-רוב, במשֹורה ובמקרים חריגים... ה- Privy Council קבעה לאחרונה, בערעור על בית-המשפט לערעורים של ניו-זילנד, ברוב של שלושה שופטים מול שניים, כי, בעיקרון, ניתן לפסוק פיצויים עונשיים גם במקרים של התרשלות שאין עמה כוונה או מודעות, ובלבד שהתנאי היסודי של התנהגות שערורייתית (outrageous conduct) מתקיים. דעת המיעוט ראתה חשיבות רבה במצבו הנפשי של המעוול, מתוך תפיסה כי מטרת הפיצויים מסוג זה היא להעניש, ולא לבטא את מורת רוחו של בית-המשפט מן ההתנהגות
(A. v. Bottrill (2002) 3 W.L.R. 1406; Andrew Phang & Pey-Woan Lee, "Exemlary Damages - Two Commonwealth Cases" (2003) C.L.J. 32(.'

88. ב- ת"א (ת"א) 1056/00 יורשי עזבון המנוחה נילי דבוש ז"ל ואח' נ' עיריית תל אביב - המחלקה לכיבוי אש ואח', תק-מח 2003(3), 8890 (2003), נאמר לעניין פסיקת פיצויים עונשיים:

'...בשיטתנו, אין פוסקים פיצויים עונשיים בגין רשלנות אפילו היא רשלנות חמורה, אם הנזק נגרם ללא זדון (ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא(1), 225, 234 (1957) וכן ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע, פ"ד יב(2), 1261 (1958)). לכן, ניתן לפסוק פיצויים עונשיים במקרים של עוולות שנעשו בזדון כמו תקיפה, לשון הרע וזאת כדי להביא את המזיק ודומיו להתנהגות נורמטיבית מרוסנת. מעשים מכוונים של התנהגות זדונית מצדיקים לעיתים שימוש בכלי הרתעתי כמו פיצויים עונשיים, אך אין זה הכלל , אלא בגדר החריג, וגם זאת כאמור לא במקרים של רשלנות רגילה או כל עוולה אחרת שאין בה זדון.'

89. בתי-המשפט בישראל הכירו באפשרות לחייב מזיק בפיצויים עונשיים. כבר ב- ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט 1331, נקבע כי:

'התקפת המערער על המשיבה היתה זדונית, ללא התגרות מיידית שקדמה לה, והיא בוצעה בפראות שהיתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה. בית-המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים אלה, כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף, בקבעו פיצויים עונשיים... בהתחשב עם כל הגורמים האלה אנו מוצאים שהמסיבות הצדיקו הטלת סכום ניכר כפיצוי כללי...'
(שם, 1335).

והפסיקה חזרה וקבעה כי לבתי-המשפט בישראל סמכות לפסוק פיצויים עונשיים (ראו ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225, 234 (1957); ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע, פ"ד יב 1261 (1958); ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225, 237 (1973); ע"א 670/79 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 205 (1987)), אף כי גישה זו זכתה לביקורת (אנגלרד, ברק, חשין בספרם הנ"ל, בעמ' 584-583 וראו גם דברי השופט קיסטר ב- ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד כח(1), 393 ((1974)).

90. לעניין מטרות הפיצויים המוגברים ומהותם, יפים דבריה של כב' השופטת נילי מיימון בפסק-דינה ב- תמ"ש (יר') 28551/00 הנ"ל, בו פסקה פיצויים מוגברים לאישה בגין נזקים שגרם לה בעלה בתקיפתו אותה ובהתעללו בה:

'הפיצויים המוגברים נפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות. בסוג זה של פיצויים יש להביא בחשבון את ההתנהגות הזדונית של המזיק וביטויים בהם השתמש. אף כאן יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק כדי להגדיל את סכום הפיצוי (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 494, 489 (1991))...
משמדובר בפיצויים מוגברים (AGGRAVATED DAMAGES) הנזק שנגרם לניזוק אינו "רכושי", אלא נזק שפגע בשמו הטוב או ברגשותיו, ועל-כן סכום הפיצויים הנפסק הוא מטבעו "AT LARGE", דהיינו, אינו ניתן להערכה כספית מדוייקת, בהערכת נזקים אלה יש מקום להתחשב בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה, כגון בהתנהגותו הזדונית של המזיק, והביטויים שבהם השתמש. נסיבות אלה הן רלבנטיות, שכן הן משפיעות על שיעור הנזק שנגרם לניזוק. חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. מכאן שגם בסוג זה של פיצויים, כמו בפיצויים לדוגמה, יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק, ולהגדיל, בהתאם לכך, את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק. למרות דמיון זה בין שני סוגי הפיצויים, נבדלים הם אלו מאלו בכך, שהפיצויים לדוגמה מניחים מראש כי סכום הנפסק לניזוק אינו מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, אלא בא למטרות עונשיות; לעומת-זאת, בפיצויים המוגברים, סכום הכסף שנפסק לניזוק מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, כאשר נזק זה הוגבר על-ידי התנהגות הבלתי-ראויה של המזיק. (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (טדסקי עורך), 579).
דברים אלה נאמרו בהתייחס לפגיעה בשמו הטוב של אדם. דברים אלה יפים גם לנסיבות שבפנינו בתביעה דנן, דברים אלה יפים בהתייחס לנזק הרגשי, לפגיעה, לאובדן רווחתה של התובעת בגינם יש לפצותה ובהערכת נזקה יש להתחשב בהתנהגותו הבלתי-ראויה של הנתבע כלפיה.'

91. ב- ע"א 1370/91 מנצרת נ' חביבי, פ"ד מז(1), 535 (1993), נאמר לגבי פסיקתו של פיצוי מוגבר בגין פירסום לשון הרע כי היא 'מיועדת לשרת תכלית חינוכית והרתעתית כללית (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225, 224 (1973); ו- ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2), 489, 494 (1991)). כלפי הפוגע, (המעוול), יש לפסיקתו של פיצוי מוגבר אופי עונשי, שכן הוא מחוייב לשלם לנפגע סכום יותר גדול מן הדרוש להטבת הנזק שגרם לו. הנפגע, לעומת-זאת, יוצא נשכר, ובטרם יזכה אותו בפיצוי מוגבר, צריך בית-המשפט להיווכח, שהוא עצמו חף מן האשם שבעטיו צפוי הפוגע להיענש...'.

ב- ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225 (1973), כב' השופט עציוני מביא את דבריו של המלומד פרופ' Julius stone, הנוגעים להבחנה בין פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים :

'... פרופ' stone במאמרו... מצביע על-כך שלמעשה כוללים הפיצויים המוגברים (aggravated damages) כמעט את כל האלמנטים של הפיצויים המוגדרים כענשיים או כפיצויים לדוגמה, בפרט כאשר מדובר, כמו במקרה שלפנינו, בפיצויים בגין הוצאת דיבה; כתוצאה מכך הוא גם מציע לבטל לגמרי את הפיצויים הענשיים... עינינו הרואות: בין אם מדובר בפיצויים ענשיים ובין בפיצויים מוגברים, יש להביא בחשבון בפסיקת הפיצויים אותם השיקולים, שהרי כאמור לעיל, יש להם לרוב אלמנטים משותפים בפרט בתביעה שעניינה פגיעה בשמו הטוב של אדם.'

לאור האמור לעיל, לפנינו מקרה מובהק, בו יש להשית על הנתבע גם פיצויים מוגברים.

92. אבקש לסיים פסק-דין זה, באמור ב- תמ"ש (יר') 3950/00 הנ"ל, מתוך דבריו של פרופ' אריאל רוזן-צבי המנוח, שמסר בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט (פרוטוקול מספר 240, 8.11.1994, עמוד 10) במסגרת דיון שהתקיים בקשר להצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ד-1994:

'לטעמי, המושג הבסיסי של כבוד האדם וקדושת חייו, בהיותו בן חורין, לא יכול להתיישב בשום פנים ואופן עם סרבנות גט או עם עגינות, מלכתחילה, ואינו סובל מצב של תלות שבו צד אחד מגביל את הצד השני ויוצר כלפיו תוצאות בלתי-אפשריות. מצב של עגינות, לפיו סרבן גט משאיר אישה... פוגע בכבודה הבסיסי. זה לא רק היבט הלכתי שהרב עובדיה יוסף נתן לו ביטוי מובהק. יש ביטוי מופלא בדעת המהרש"א בסוף מסכת יבמות שכותב: 'במקום שיש עיגון אין שלום, וכל התורה לא ניתנה אלא למען עשיית השלום'. כלומר, מצב של עגינות, עוקר מבחינה זו את המטרה הבסיסית שלשמה ניתנה תורה. אלה דברים שמבטאים את התפישה האוניברסלית של שלום, של חירות ושל כבוד האדם.'

ביטוי חריף עוד יותר לפגיעה בחייה של מסורבת גט המובא גם כן ב- תמ"ש 3950/00 הנ"ל, יש למצוא בדבריו של אחד מגדולי הפוסקים של במאה העשרים, הרב י.א. הענקין בספרו עדות לישראל אומר הרב העקנין כדלהלן:

'... ומי שהוא מעכב הגט משום שהוא דורשת דמים בלי דין הרי הוא גזלן, וגרוע מזה, דהוא "אביזרא" (תת-סעיף) דשפיכות דמים.' עמ' 144 (הובא גם ב"כתבי הגרי"א הענקין", כרך א', דף קט"ו עמ' ב').

עניין לנו, איפוא, בפגיעה כה חמורה גם בעיני ההלכה, עד שיש לראותה לא רק כפגיעה רוחנית, אמוציונלית, נפשית, אלא כשפיכות דמים ממש; ויפים הדברים לאמרם.



93. סוף דבר
בשל כל נזקיה של התובעת, שנגרמו בשל סירובו של הנתבע ליתן לה גט, וזאת החל מיום 24.1.2002, המועד בו חוייב הנתבע על-ידי בית-הדין הרבני הגדול ליתן גט לאישה, ועד יום הגשת התביעה, 9.9.2003, אני פוסק לה פיצוי בסך של 200,000 ש"ח לשנה, ולפיכך בגין כל התקופה (תשעה עשר וחצי חודשים) סך של 325,000 ש"ח.

כן אני מחייב את הנתבע בפיצויים מוגברים בסך של 100,000 ש"ח.

סך-הכל, על הנתבע לפצות את התובעת בסך של 425,000 ש"ח.

סך זה ישולם בתוך 30 יום, ולאחר-מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל."