פירוק השיתוף במשפט העברי

סעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"37. הזכות לתבוע פירוק השיתוף
(א) כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף.
(ב) הייתה בהסכם השיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית-המשפט, כעבור שלוש שנים, לצוות על פירוק השיתוף, על-אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין."

סעיף 37 הנ"ל קובע את הכלל לפיו, כל שותף זכאי לדרוש את פירוק השיתוף, בכל עת. בקביעה זו באה לידי ביטוי הזכות הקניינית העקרונית, של כל אדם לעשות בנכסיו כרצונו.

לפי המשפט העברי, שותף יחיד המבקש את פירוק השיתוף, זכאי לדרוש משותפיו האחרים, להפריש לו את חלקו, ובכך להיפרד מן השיתוף. אולם, אין הוא זכאי לדרוש משותפיו האחרים לפרק גם את השיתוף שביניהם. על-כך פסק הרמב"ם {רמב"ם, הלכות שכנים, פרק א, הלכה א. כך פסק גם שו"ע, חו"מ, קעא,א. (להלן: "רמבם")}:

"אחד הקונה מחברו חצי שדהו, או שניים שקנו מאחד שדה, או שירשו, או שניתנה להם במתנה, או שהחזיקו בה מן ההפקר, או נכסי גר, כללו של דבר: כל שיש ביניהם שיתוף בקרקע, וביקש אחד מן השותפים לחלוק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותה קרקע דין חלוקה, כופה את שאר השותפים וחולקין עמו."

הוראה זו מסוייגת למקרים בהם החלוקה בקרקע אפשרית לביצוע. כך שגם לאחרי החלוקה יישאר בידי כל שותף די קרקע המאפשר לו שימוש. במידה והחלוקה אינה אפשרית, אין זכות לשותף יחיד לדרוש מחבריו לתת לו את חלקו בנפרד {ראו: רמבם}. אולם, הוא זכאי לדרוש משותפיו לתת לו את חלקו בדרך של "גוד או אגוד", הווה אומר, קנה אתה את חלקי, או אני אקנה את חלקך.

"איזהו דין חלוקה? כל שאלו יחלק לפי השותפין יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל קרוי עליו, אבל אם אין שם הכל נקרא על החלק אין בה דין חלוקה" {ראו: "רמבם"}.

בתרגום חופשי; הקרקע תחולק, רק באם כל שותף בה יקבל יחידה שלמה, התואמת את לחלקו היחסי בשותפות.

הן לפי חוק המקרקעין והן לפי דיני המשפט העברי, זכאי כל שותף לדרוש את פירוק השיתוף, ואז יפורק גם השיתוף שבין שאר השותפים ביניהם לבין עצמם, אלא אם שאר השותפים מעוניינים בהמשך יחסי השיתוף.

חוק המקרקעין קובע, כי במידה וקיימת תניה השוללת או מגבילה את הזכות להביא לפירוק השיתוף, תוקפה מוגבל לשלוש שנים בלבד, שלאחריהן מעניק החוק לבית-המשפט סמכות לפרק את השיתוף, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין.

לפי המשפט העברי, תניה כזאת אינה מוגבלת בזמן, וכן התניה מכפיפה לה גם את החליפים של השותפים, באם ישנם.

סעיף 38 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"38. פירוק על-פי הסכם או צו בית-משפט
(א) פירוק השיתוף יהיה על-פי הסכם בין השותפים: נקבעה בהסכם חלוקת המקרקעין בעין, טעון ההסכם אישור המפקח, המאשר כי החלוקה תואמת את הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וכל חיקוק אחר בנידון.
(ב) באין הסכם כאמור בסעיף-קטן (א), יהיה פירוק השיתוף על-פי צו בית-המשפט, בהתאם לסעיפים 39 עד 43."

לפי חוק המקרקעין, כאשר קם הצורך לפרק את השיתוף, קיימת עדיפות ברורה לכך שהפירוק יתבצע על-ידי הסכם בכתב בין השותפים.

לפי המשפט העברי, במידה והשותפים חלקו ביניהם את הקרקע וכל שותף קיבל את חלקו, ההסכם ביניהם תקף.

כמו-כן, יש תוקף להסכם בו הוסכם על-ידי השותפים לעשות הגרלה בה יקבע איזה שותף יקבל איזה חלק.

באם, חלק מן השותפים הסכימו על חלוקה, ונטלו חלקיהם, ונותרו מקצת שותפים שלא לקחו חלק בהסכמות ולא ידעו על החלוקה, אין הם יכולים לבטל את החלוקה, וכל שנותר להם הוא לקחת את חלקם שנותר.

סעיף 39 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"39. פירוק דרך חלוקה
(א) במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין."

בחוק המקרקעין קיימת העדפה ברורה לפירוק בדרך של חלוקה בעין וסעיף 39 הנ"ל מציין זאת נחרצות. לעניין זה עמדת המשפט העברי זהה לעמדת החוק.

השוני בין המשפט העברי לחוק המקרקעין נעוץ בהגדרה למהם "מקרקעין הניתנים לחלוקה" בחוק המקרקעין פורשו "מקרקעין הניתנים לחלוקה" כמקרקעין שניתן לגביהם אישור המפקח המאשר כי החלוקה תואמת את הוראות התכנון והבניה.

לפי המשפט העברי, "מקרקעין הניתנים לחלוקה", הינם מקרקעין שאחרי חלוקתם, חלקו של כל שותף יהא גדול דיו, כך שניתן יהיה לעשות בו שימוש כבעבר.

"במקרקעין שאיכותם אחידה, כל שותף יקבל את חלקו במקום אחד. אם יש לאחד מן השותפים מקרקעין הגובלים במקרקעין המשותפים, סבורים הרמב"ם והשולחן ערוך שיש לתת לאותו שותף את חלקו בסמוך למקרקעיו, ואילו הרא"ש והרמ"א סבורים שאין לו זכות לדרוש זאת. אם איכות המקרקעין אחידה, אין בית-הדין צריך להכריע היכן יקבל כל שותף את חלקו, אלא בית-הדין יכוף את השותפים לחלוק על-פי גורל.

במקרקעין שאיכותם אינה אחידה, לפי רוב הפסקים, אם הדבר אפשרי, יש לחלק את המקרקעין לכמה חלקים, לפי איכות המקרקעין, ולחלק את כל אחד מן החלקים האלו בין השותפים, לפי חלקם היחסי במקרקעין, וכך פסק הרמ"א. אבל הרמב"ם סבור שיש לחלק את המקרקעין בלי להתחשב באיכותו של כל חלק, ובאופן שכל החלקים יהיו זהים בערכם, כדי שהחלוקה תהיה צודקת.

אם המקרקעין המשותפים מפוזרים במקומות שונים, והמקרקעין השונים שווים באיכותם, לדעת הרמ"א, יש לחלוק שדה כנגד שדה. אולם, אם יש עדיפות כלשהי לחלקת מקרקעין אחת על האחרת, מחלקים בין השותפים כל חלקת מקרקעין בפני עצמה" {ברוך כהנא ונחום רקובר, פירוק השיתוף במקרקעין, מורשת המשפט העברי (ירושלים, התשס"ג-2003)}.

חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע בסעיף 39(ב):

"39(ב) הייתה החלוקה בעין אפשרית רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי בית-המשפט לחייבם בתשלומים כאלה, אם נראה לו הדבר יעיל וצודק בנסיבות העניין; על תשלומי האיזון יחולו הוראות סעיף 25, בשינויים המחוייבים."

חוק המקרקעין קובע, כי במידת הצורך ישולמו תשלומי איזון לשותפים שיוצאים נפסדים מהחלוקה בעין. עמדת המשפט העברי זהה, ובמידת הצורך, ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף.
ובסעיף 39(ג) קובע חוק המקרקעין כי:

"39(ג) ראה בית-המשפט צורך בכך, רשאי הוא לצוות על רישום זיקת הנאה בין החלקות."

חוק המקרקעין קובע, כי במידת הצורך, יצווה בית-המשפט על רישום זיקת הנאה בין החלקות. לפי המשפט העברי, אם עקב החלוקה, עולה צורך בקיום זיקת הנאה בין החלקות, ייחשבו המקרקעין כמקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, שבהם אין מבצעים חלוקה בעין אלא אם הסכימו השותפים על חלוקת המקרקעין.

"אם החלוקה נעשתה בלי שומא, היינו בלי להתחשב בכך שאחד החלקים יקר יותר, אין לאף שותף זיקת הנאה בחלק חברו. אם נעשתה החלוקה על-פי שומא, ולא פרטו בשומא אילו דברים נכללים בה, קיימת זיקת הנאה בין החלקות גם לאחר החלוקה, וכל שותף יכול להנות מחלק חברו במקום שלולא זה אין הוא יכול להפיק הנאה מחלקו. אם פרטו בשעת השומא מדוע חלק מסויים יקר יותר ממשנהו, קיימות זיקות הנאה רק ביחס להנאות שפורטו בשומא, שבהן יתר חלק אחד על האחר במקרקעין. כל האמור הוא רק ביחס לזיקות הנאה שגם ללא קיומן, מתאפשרת הנאה מן החלקה; אבל אם ללא קביעת זיקת הנאה לא תהיה שום אפשרות להשתמש וליהנות מן החלקה - קיימת זיקת ההנאה, בכל אופן."
{ברוך כהנא ונחום רקובר, פירוק השיתוף במקרקעין, מורשת המשפט העברי (ירושלים התשס"ג-2003)}

סעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"40. פירוק דרך מכירה
(א) במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית-המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין, וחלוקת הפדיון.
(ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית-המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין."

בסעיף 40 הנ"ל נקבע, כי במידה ולא נערך הסכם פירוק בין השותפים וכן במידה וחלוקה בעין תגרום להפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, ימכרו המקרקעין ופדיונם יחולק בין השותפים לפי חלקם היחסי בשיתוף.

לפי המשפט העברי, מוגדר המונח "הפסד ניכר" כהפסד של חמישית מערך המקרקעין, או-אז יוכל השותף המעוניין בפירוק לקבוע מחיר למקרקעין, ובלבד שאין הוא נופל ממחיר השוק, ולדרוש משותפיו לבחור בין האפשרות לקנות את חלקו, לבין האפשרות למכור לו את חלקם, על-פי המחיר שקבע.

"הרמ"א פסק שהפסד של חמישית מערך המקרקעין, ייחשב כהפסד ניכר, שבגינו יש להימנע מפירוק בדרך של חלוקה בעין, גם במקרקעין שיש בהם כדי חלוקה. אבל החתם סופר, סבור שבשיתוף שלא נוצר מדעת השותפים, כגון שיתוף שבין יורשים, יתבצע הפירוק בדרך של חלוקה בעין, אם יש בקרקע כדי חלוקה, גם אם הדבר יגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם.

בעוד שהמכירה לפי סעיף זה, פתוחה לכל מי שירצה לקנות, הרי המשפט העברי אינו מאפשר לשותף לדרוש את מכירת המקרקעין לכל מי שירצה, אלא רק לדרוש "גוד או אגוד", היינו שהשותף מציע לשותפיו לבחור באחת משתי אפשרויות: או שיקנו הם את חלקו, או שיקנה הוא את חלקם במקרקעין. השותף שמציע "גוד או אגוד" זכאי לקבוע את מחיר המקרקעין, שלפיו ייקבע גובה התשלום עבור חלקו במקרקעין, ועבור חלקי שותפיו. אולם, אין הוא רשאי לקבוע מחיר הנמוך מערך המקרקעין בשוק.

לפי הרמב"ם, שותף זכאי לתבוע משותפיו "גוד או אגוד", גם אם במקום להציע שהוא עצמו יקנה, הוא מציע למכור את כל המקרקעין לאדם שלישי. אולם הרא"ש חולק עליו.

אם השותף האחד תובע פירוק בדרך של "גוד או אגוד", והשותף השני מחליט למכור את חלקו לשותף הראשון, על השותף הראשון לשלם את דמי הרכישה מייד אחר התביעה. אבל אם השותף השני מחליט לקנות את חלקו של השותף הראשון, ניתנת לו ארכה של שלושים יום, כדי שיוכל להשיג אמצעים, שבהם יקנה את חלק שותפו" {ראו הרב כהנא לעיל}.

סעיף 41 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"41. פירוק במקרים מיוחדים
(א) הייתה מניעה לחלוקת המקרקעין בעין רק לגבי אחד השותפים ולאותו שותף היו מקרקעין הגובלים במקרקעין המשותפים והוא הסכים שחלקו יצורף למקרקעין הגובלים, יחולקו המקרקעין לפי זה.
(ב) הייתה מניעה לחלוקה בעין בין כל השותפים אך אין מניעה לחלוקה זאת אם שותפים אחדים יטלו חלקיהם במשותף ואותם שותפים הסכימו לכך, יחולקו המקרקעין לפי זה.
(ג) הייתה מניעה לחלוקה בעין רק לגבי מקצת השותפים, רשאים האחרים לקיים את המקרקעין בידם במשותף או לחלקם ביניהם, ובלבד שישלמו לאותם השותפים מה שהיה נופל בחלקם אילו המקרקעין היו נמכרים כאמור בסעיף 40."

בסעיף 41 הנ"ל מנויות דרכים שונות לביצוע חלוקה בעין, בין השאר, על-ידי הצמדות חלקות זו לזו.

לפי המשפט העברי, חלוקה דוגמת זו המנויה בסעיף-קטן (א), מתבצעת גם בלי צורך בהסכמת השותף, אם השותף האחר דורש זאת.

סעיף 41(ב) מציע חלוקה בדרך של איחוד חלקותיהם של שותפים אחדים, בהסכמתם, כך שיוכלו להמשיך ולקיים את השיתוף ביניהם.

לפי המשפט העברי, שוב לא נדרשת הסכמה, כל שותף שחלקו במקרקעין גדול דיו, רשאי ליטול את חלקו, ויתר השותפים ממשיכים לקיים את השיתוף בינם לבין עצמם.

לפי סעיף 41(ג), במידה וקיימת מניעה לחלוקה ביחס למקצת השותפים, רשאים השותפים האחרים להוסיף ולקיים ביניהם את השיתוף, ובלבד שישולמו לשותפים האחרים את חלקם.

לפי המשפט העברי, אי-אפשר לחייב שותף למכור את חלקו, מבלי להציע לו תחילה לקנות את חלקם של האחרים.

"לפי המשפט העברי, קיימת דרך נוספת לכוף חלוקה בעין, גם כאשר המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה: השותף שחלקו ראוי לחלוקה, יטול מקצת מחלקו, ובחלק הנותר יהיה בשיתוף עם שותפו, ובלבד שיישאר בשיתוף שיעור ראוי. אולם, אם אין לאף אחד מן השותפים חלק בשיעור ראוי, נחלקו הפסקים בשאלה, האם ניתן לכפות חלוקה בעין בדרך זו."
{ראו הרב כהנא לעיל}

סעיף 43 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"43. משאלות השותפים
בית-המשפט יתחשב ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם, ובשאר משאלותיהם של השותפים."

סעיף 43 הנ"ל מורה לבית-המשפט להתחשב בדרישות מקצת השותפים ולקיים את השיתוף ביניהם.

במשפט העברי, לא קיימת הוראה כזו. שכן, בית-המשפט אינו מוסמך למנוע את פירוק השיתוף בכללו, על-פי בקשת השותפים.

אולם, אם אחד השותפים דורש את פירוק חלקו בשיתוף, הרי זוהי דרך המלך במשפט העברי, היינו, שאם שותף אחד דורש פירוק, שאר השותפים נשארים בשיתופם, ואין צורך בהוראה המסמיכה טריבונל משפטי להורות כך.

ב- ת"א (יר') 3348/01 {מוניק טובול ואח' נ' טובה גרינברג ואח', תק-מח 2005(4), 7169 (2005)} כב' השופט משה דרורי מתייחס לעקרונות המשפט העברי באשר לפירוק השיתוף, באומרו:

"העיקרון הבסיסי של דיני הקניין ודיני השכנים, על-פי המשפט העברי הוא כי יש לאפשר לכל שותף לנצל באופן מרבי את זכויותיו ברכוש המשותף, והוא זכאי - בכל עת - לדרוש את חלוקת הזכויות כדי לממש את חלקו ברכוש המשותף.

המשנה הראשונה במסכת בבא בתרא קובעת כי 'השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר - בונים את הכותל באמצע'. בתחילת סוגיית הגמרא (תלמוד בבלי בבא בתרא, דף ב, עמ' ב), מקשה התלמוד על המונח "רצו", האם הדבר תלוי רק ברצון הצדדים, וכי ללא רצון משותף אין מחלקים את החצר, ובכך תיפגע זכותו של אותו שותף החפץ בחלוקה לפרטיות ("היזק ראיה").

לכן המסקנה העולה מן הסוגיה, וכך גם נפסק על-ידי הרמב"ם והשולחן ערוך היא, כי יש זכות לכל שותף לדרוש חלוקה, כדי לממש את זכותו בחצר המשותפת, ואין משמעות לשנים שעברו, ואין במחדל התביעה כל השנים כדי לגרוע מזכות כל שותף לממש את זכותו ברכוש המשותף. נביא לעניין זה את דברי הרמב"ם, הלכות שכנים, פרק ב, הלכה יד:

"חצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או שחילקוה ברצונם, אף על-פי שאין בה חלוקה, יש לכל אחד מהן לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו, שהיזק ראיה - היזק הוא. ואין לו חזקה בחצר, אלא אף-על-פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה, כופהו לעשות מחיצה, בכל עת שירצה."
דברים אלה נכללו גם, הלכה למעשה, בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנז, סעיף א, שהוא הקטע הפותח את הנושא של "הלכות שותפים בקרקע.

הרחבת זכות זו של השותף, דהיינו: קביעת זכותו לחלוקת רכוש משותף ולא רק חצר, מופיעה בפתח הלכות שכנים של הרמב"ם (הלכות שכנים, פרק א, הלכה א):

"אחד הקונה מחבירו חצי שדהו, או שנים שקנו מאחד שדה, או שירשו, או שניתנה להן במתנה, או שהחזיקו בה מן ההפקר, או נכסי גר, כללו של דבר: כל שיש ביניהם שותפות בקרקע וביקש אחד מן השותפין לחלק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותה קרקע דין חלוקה - כופה את שאר השותפין וחולקין עמו; ואם אין בה דין חלוקה - אין אחד מהן יכול לכוף את חבירו לחלוק. וכן הדין במיטלטלין. במה דברים אמורים? בשאין אחד מהן מכיר את חלקו במקום שהן שותפין בו, אלא יד כולן משתמשת בכל המקום; אבל אם היה אחד מהן מכיר חלקו, אף-על-פי שאין בה דין חלוקה - כופה כל אחד מהן את חבירו להבדיל בין חלקו לחלק חבירו."

ודברים אלה נשנו גם בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קעא, סעיפים א-ב, כאשר הוסף טעם בסוף הקטע, במילים אלה: "כדי שלא יזיקו זה לזה בראיה".

זכותו של כל שותף לתבוע פירוק שיתוף ולדרוש "לחלק וליטול חלקו לבדו", כלשון הרמב"ם, מזכיר לנו את נוסח סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, אשר קובע כי 'כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף'. ואכן, פרופ' נחום רקובר, כאשר ערך לקט של הלכות מתוך משנה תורה, בזיקה לסעיפי החוק של מדינת ישראל, הביא את דברי הרמב"ם בהלכות שכנים, א, א, ליד סעיף 37(א) לחוק המקרקעין {ראה: נ' רקובר, הרמב"ם והחוק במדינת ישראל (ירושלים, התשמ"ה), 452}.

ראוי לציין כי הרמב"ם בפתח ההלכה שבהלכות שכנים, א, א, קובע כי זכות השותף לתבוע מימוש השותפות אינה תלויה בשאלה כיצד נוצרה השותפות, האם עקב קניית חלק משדה, או קנייה משותפת של שדה או ירושה משותפת קבלת מתנה משותפת או קבלת נכס במשותף מן ההפקר. המקור התלמודי לפסיקת הרמב"ם - שהיא המשנה הראשונה במסכת בבא בתרא (ראה פסקה 33 לעיל) - אינו מתייחס לחלופות אלה. ברם, ר' וידאל די טולושא (מגדולי חכמי ספרד במאה הארבע-עשרה) אומר כי 'זה פשוט ומבואר במשנה פ"ק דבבא בתרא (דף ב'). ואף-על-פי שלא נזכר שם קנייה והפקר ומתנה בפירוש, כל שהן שותפין בקרקע מאי זו טענה שיהיה - הדין כן. וזה פשוט' (מגיד משנה על רמב"ם, הלכות שכנים, א, א).

לאור עיקרון זה של הרמב"ם, אין הבדל בין זכויותיהם של הצדדים בתיק זה, כאשר טובול וגרינברג רכשו את הזכויות ישירות מרשות הפיתוח, קרן יער קיבלה את הזכויות במתנה מדודה (שרכש את הזכויות מרשות הפיתוח) ולורך שרכש בתמורה כספית מלאה את הזכויות מדיירים מוגנים שרכשו את זכויותיהם מרשות הפיתוח. אמרתי דברים אלה כדי להוציא מליבם של מי שיטען כי כאילו יש מקום לאבחנה בין מי שרכש את הזכויות כמות שהן מרשות הפיתוח, לבין מי שבאופן מודע קנה זכויות "בעיתיות" מרוכש שקנה מרשות הפיתוח. אין כל משמעות, מבחינת הזכאות המשפטית, למקור ההיסטורי שגרם ליצירת השותפות. מרגע שהצדדים הינם שותפים - אפילו בעל כורחם - בנכס, בזכויות, ובאחוזי בניה, קמה להם הזכות לדרוש את מימוש חלקם בשותפות.

מכאן עולה כי גם על-פי עקרונות המשפט העברי, המחייבים אותנו במדינת ישראל שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית, יש להעדיף את זכויות השותף הרוצה הפרדה ומימוש זכויותיו, על פני המשך השיתוף."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פירוק השיתוף במשפט העברי