פירוק השיתוף בבית-הדין הרבני

1. האם בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה לפירוק שיתוף כאשר זו לא נכרכה כדין?
בתיק מס' 6310-21-1 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2007(2), 61 (2007)} קבע בית-הדין הרבני כדלקמן:

"האם בית-הדין הרבני מוסמך לדון בעניין פירוק השיתוף בדירת מגורי הצדדים ?

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1982. מנישואין אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, אחד מתוכם עדיין קטין.

ביום כ"ג אייר תשס"ו (21.05.06) הגיש הבעל תביעת גירושין, אליה כרך את עניני מזונות האישה והילדים, עניני הרכוש - למעט דירת המגורים - והכרזת מורדת. בכתב תביעתו הסביר הבעל כי הוא אינו כורך את עניין דירת המגורים, מאחר ובכוונת התובע להגיש לבית-המשפט לעניני משפחה תביעה לפרוק השיתוף בדירה, מתוך אמונה כי בכך יזורזו הליכי הגירושין.

ביום ט"ז סיון תשס"ו (12.06.06) הגישה האישה לבית-הדין תביעה לשלום בית, תביעה לקביעת מדור ספציפי בדירת מגורי הצדדים וכן בקשה למתן צו מניעה האוסר על הבעל לעשות כל דיספוזיציה בדירה, לרבות הגשת תביעה וקיום דיונים בפירוק השיתוף בדירה, עד למתן פסק-דין בתביעת האישה למדור ספציפי. בית-הדין נתן צווים זמניים לפיהם הבעל מנוע מלעשות כל פעולה המסכלת את מדורה של האישה בדירה, וכי האישה זכאית למדור ספציפי בדירה. להשלמת התמונה נציין כי במסגרת ההתדיינות שבין הצדדים, נתן בית-הדין, לבקשת האישה, צו מסוג "אנטון פילר". פירוט עניינו של צו זה אינו דרוש לצורך החלטה זו.

ביום י"ט אלול תשס"ו נועד דיון בעניינם של הצדדים. באי-כוח הצדדים הצהירו לפרוטוקול, מפי בא-כוח האישה, את הדברים דלקמן:

"אנחנו מנהלים משא-ומתן להסכמות. בינתיים אנחנו מצהירים ומסכימים כי הסמכות הענינית בנושאים שנכרכו בתביעת הגירושין של הבעל יהיו בסמכות בית-הדין דהיינו מזונות האישה ונושא הרכוש. לגבי דירת המגורים יש בינינו מחלוקת: אנחנו סבורים שגם דירת המגורים היא בסמכות בית-הדין, בזמן שבא-כוח הבעל טוענת שהסכמות בנושא זה הינו לבית-המשפט למשפחה. מוסכם בינינו שצו המניעה בנושא המדור הספציפי ישאר על כנו עד הדיון הבא ובלבד שבדיון הבא ידון בית-הדין גם בנושא הזה ויחליט בנושא הצו הזמני. כל צד שומר טענותיו וזכויותיו."

ביום ז' אדר תשס"ז (25.02.07) החליט בית-המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב (השופטת טליה קופמלן-פרדו) בתיק תמ"ש 28741/06, בהסתמך על דברי הצדדים בפני בית-הדין כפי שצוטטו לעיל, ומכוח כללי הכיבוד ההדדי של הערכות {בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן פ"ד נז(2), 118 (2003)} כי בית-הדין הרבני הוא הערכאה המוסמכת להידרש לשאלת הסמכות, ולו רק משום שהטענות לעניין הסמכות הועלו בפניו בטרם שהועלו בפני בית-המשפט, ובכך למעשה קנה את הסמכות לדון בה.
ביום כ"ה אדר תשס"ז (15.03.07) קיימנו דיון בשאלת סמכות בית-הדין לדון בפירוק השיתוף בדירה. בא-כוח האישה טען, בין-היתר, כי על-פי עקרון תום-הלב, כל הנושאים היכולים להיכרך בתביעת הגירושין, ראויים לפתרון תחת קורת גג אחת, ואין לפצל את התביעות. לעומתו, טענה באת-כוח הבעל, כי אם הייתה יודעת שבית-הדין יתן פסק-דין בפירוק השיתוף בנפרד מפסק-הדין לגירושין, היא הייתה מסכימה שהדיון בעניין זה יתקיים בבית-הדין, אך מאחר והיא יודעת שבית-הדין אינו נותן פסק-דין לפרוק שיתוף אלא אם יש פסק-דין לגירושין, והיות והיא יודעת שהאישה מבקשת שלום בית, והבעל רוצה בגירושין, יבלו הצדדים בבית-הדין שנים רבות. לכן היא רוצה שעניין פירוק השיתוף ידון בבית-המשפט, שהרי לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין, אין לבית-המשפט שיקול-דעת בדונו בתביעה לפירוק שיתוף. בדיון זה שמענו כמו-כן את דברי הבעל והאישה בנוגע לתביעות שהוגשו על ידם, והורינו לבאי-כוח הצדדים להגיש סיכומים בשאלה שבפנינו.

באת-כוח הבעל מציינת בסיכומיה כי בנידון שבפנינו לא מתעוררת שאלה בדבר "כנות הכריכה" ו"הכריכה כדין", שכן הצדדים הודיעו לבית-הדין על הסמכתם כי הסמכות באותם עניינים שכרך הבעל לתביעת הגירושין מוקנית לבית-הדין הרבני. גם בלעדי זאת, אין הפיצול בתביעות הרכושיות והפניית נושא פירוק השיתוף לבית-המשפט לענייני משפחה פוגם בכנות הכריכה בעניינים שנכרכו בבית-הדין הרבני. באת-כוח הבעל מפנה לעניין זה לדבריו של כב' השופט יעקובי-שוילי בבית-המשפט המחוזי בחיפה בר"ע (חי') 1775/98 {מרסיאנו אליהו נ מרסיאנו דינה, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.99):

"...אינני סבור שהרצון לתבוע פרוק שיתוף בדירה פוגם בחזקה (שהוא מעונין שעניניו יתבררו בפורום אחד - ד' ד') ובכנות. ראוי לזכור שבית-הדין אינו מוסמך להכריע בענייני הרכוש כל עוד לא פסק שיש להתגרש (להכריע להבדיל מהסמכות שקנה בעניין הרכוש מיד עם הגשת התביעה לגירושין, כשהכריכה תופשת {ראה ע"א 617/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פ"ד לג(1), 693 (1979), וכן ע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג, פ"ד מט(5), 171 (1996)}. אם תידחה תביעת הגירושין, לא יהא בית-הדין מוסמך לפסוק בעניין הרכוש {בג"צ 644/79 גוטמן נ' בית-הדין הרבני האזורי, פ"ד לד(1), 443 (1979)}. האישה תבעה שלום בית. הוכחת זכות לגירושין מתמשכת כידוע זמן. בני הזוג אינם מצליחים לחיות חיים משותפים בבית אחד, והבעל רוצה לדאוג לעצמו לקורת גג. ההליך בבית-משפט האזרחי לעניין פירוק שיתוף בדירה הוא הליך מזורז ויעיל. לפיכך אין לומר שהפניה לבית-משפט האזרחי לפירוק השיתוף, פוגמת בכנות הרצון לדון בפורום אחד או בכנות הכריכה."

באת-כוח הבעל מדגישה כי בחוק המקרקעין לא נדרש היסוד של כנות תביעת פירוק השיתוף. לדבריה, הפסיקה קבעה כי בהגשת תביעת פירוק שיתוף במקרקעין אין לבדוק את הכנות ותום-הלב מאחד וסעיף 37 לחוק המקרקעין, קובע: "כל שותף במקרקעין המשותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף", ובכל אופן, שיקול-דעתו של בית-המשפט במניעת פירוק השיתוף הוא מצומצם {ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית נ' תמרה פיין, פ"ד ל(1), 454 (1975); ת"א (ת"א) 115/89 הלוי נ' הלוי, תק- מח 93(2), 1195 (1993)}.

לדברי באת-כוח הבעל, דוקא סרובה של האישה להתגרש מצד אחד, אולם רצונה להחזיק בדירת המגורים מצד שני, הוא זה שטומן בחובו את חוסר תום-הלב והיא מפנה להחלטת השופט שוחט ב- בש"א (ת"א) 6932/98 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 99(1), 71, (1999) ולדברי הנשיא שמגר ב- ע"א 1915/91 {יעקובי נ' יעקובי ואח', פ"ד מט(3), 529 (1995)} הקובעים כי עקרון תום-הלב יכול לשמש כלי המונע מבן זוג לעשות שימוש בהסדרים משפטיים לצורך השגת יתרונות כלכליים.

באת-כוח הבעל מפנה גם ל- בג"ץ 304/04 {יאיר נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', תק-על 2005(3), 83 (2005)}, בו דובר במקרה בו הגיש הבעל לבית-המשפט לעניני משפחה תביעה לפירוק שיתוף והאישה פנתה לבית-הדין הרבני בתביעה לשלום בית ולמדור, במסגרתה עתרה לקבלת צו למדור ספציפי. בית-הדין נעתר לבקשתה אולם באשר לבקשת הבעל בפירוק שיתוף קבעה כב' השופטת ארבל שאין מדובר ב"מרוץ סמכויות", במובנו הצר, שכן התביעות המתחרות עוסקות בעניינים שונים. עניינה של תביעת הבעל נוגעת לרכוש ואילו עניינה של תביעת האישה נוגעת למדורה, שהוא עניין של מזונותיה.

בא-כוח האישה טוען בסיכומיו, בין-היתר, כי במסגרת התביעות והבקשות שהוגשו על-ידי האישה לבית-הדין, החליט בית-הדין שהבעל מנוע מלעשות כל פעולה המסכלת את מדורה של האישה בדירה, וכי האישה זכאית למדור ספיציפי בדירה. חרף החלטות אלו, הגיש הבעל ביום 10.08.06 תביעה לפירוק השיתוף בדירה לבית-המשפט לענייני משפחה. בא-כוח האישה סבור כי "דילוגיו" של הבעל, בין ערכאות השיפוט השונות, כשמחד - כורך את ענייני הרכוש, בתביעת הגירושין בבית-הדין ומאידך - תובע את פירוק השיתוף בדירה, בבית-המשפט לענייני משפחה, מהווים ניסיון, לא ראוי, לחפש את הסעד הרצוי, בערכאה הנוחה וזאת, בניגוד למדיניות השיפוטית הראויה. עצם הפיצול הנ"ל, ממוטט את הקונספציה, העומדת מאחורי רעיון הכריכה וכן, מהווה פיצול זה, משום חוסר תום-לב מובהק. השיקולים והמדיניות השיפוטית, בכריכת מזונות האישה והנושאים הרכושיים לתביעת הגירושין, נועדו לאפשר דיון כולל, של כלל הנושאים הכרוכים בגירושין, בפני ערכאה אחת. ריכוז התביעות הרכושיות בפני ערכאה אחת - בית-הדין הרבני, יוביל לא רק לתוצאה צודקת, אלא גם ליעילות הדיון.

באשר לטענה שהועלתה על-ידי בא-כוח הבעל, לפיה הפסיקה לעניין פיצול ענייני הרכוש בין בית-הדין הרבני לבין בית-המשפט האזרחי, אינה אחידה, טוען בא-כוח האישה כי לא כך הדבר - הפסיקה המעודכנת היא חד-משמעית. בנוסף, נסיבות המקרה שלנו מיוחדות בכך שבכל פסקי-הדין, שלפני בג"צ פלמן הנ"ל, בהם קבע בית-המשפט האזרחי, כי יש לו סמכות לדון בתביעה לפירוק השיתוף, חרף צווים של בית-הדין הרבני, דובר בצווי עיקול שהוטלו על-ידי בית-הדין הרבני ולא בצווי מניעה, המונעים מהבעל לנקוט בהליך של פירוק שיתוף, כמו במקרה שלנו. צו עיקול הוא סעד המונע ביצוע פסק-דין לפירוק שיתוף, אך איננו מונע דיון בפירוק השיתוף, בזמן שצו המניעה, שניתן בתיק שלנו, מונע את עצם הגשת התביעה לפירוק שיתוף, קל וחומר דיון בתביעה כזאת. על-כן, הפסיקה "השונה", כביכול, איננה רלוונטית לענינינו. לדברי בא-כוח האישה, היה על הבעל, טרם הגשת תביעתו לפירוק השיתוף, לפעול לביטול צו המניעה, שניתן כנגדו, כצו אישי. לשם כך, היה עליו לפנות לבית-הדין ובמקרה הצורך, להגיש ערעור לבית-הדין הרבני הגדול ואולי אף עתירה לבג"ץ. אך לא כך פעל הבעל. הוא היפר, בריש גלי, את צו המניעה, שניתן על-ידי בית-הדין והגיש תביעה לפירוק שיתוף, תוך ידיעה ברורה שהוא מפר את הצו. זהו טעם נפרד, שבגינו - כך לטענת בא-כוח האישה - ראוי שלא להתחשב בטענות הבעל.

מסכימים אנו, בכל הכבוד לעמדת בית-המשפט לענייני משפחה, כי משהועלו הטענות בעניין הסמכות לראשונה בפני בית-הדין, נתונה לו הסמכות לדון ולהכריע בהן. כן מסכימים אנו לדברי בית-המשפט לענייני משפחה בפסקה 13 להחלטתו, בה נאמר:

"הלכת פלמן הנ"ל נועדה להקטין עד למינימום את החיכוך בין בית-המשפט האזרחי לבית-הדין הרבני ועל-פיה, כמו בית-המשפט כך גם בית-הדין הרבני מוסמך להידרש לשאלת סמכותו לדון בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין ומי שטוען כנגד סמכותו לדון ולהכריע בעניינים הכרוכים, עליו נטל השכנוע בדבר אי-התקיימותם של תנאי הכריכה."

שתיים הן השאלות הצריכות הכרעה בעניין שלפנינו:

א. האם בפיצול ענייני הרכוש על-ידי הבעל בין בית-הדין לבית-המשפט לענייני משפחה, נפגמה חובת תום-הלב, באופן המאיין את סמכות בית-המשפט לדון בנושא פרוק השיתוף בדירה.

ב. האם עניין פירוק השיתוף נכרך כדין ובכנות בתביעת הגירושין שבפני בית-הדין.

באשר לשאלה הראשונה, מקובל עלינו כי תביעות בענייני משפחה צריכות להיות מוגשות בתום לב, הן לבית-הדין הרבני והן לבית-המשפט לענייני משפחה. זכות הגישה לכל אחת מן הערכאות השונות מעוגנת בחוק החרות, וקיימת חובה בדין לעשות שימוש בזכות בתום-לב ובדרך מקובלת. עם-זאת, נראה לנו כי אין לראות בפיצול שעשה הבעל בין ענייני הרכוש השונים, כדי לפגום בחובת תום-הלב. הבעל הסביר כבר בכתב תביעתו כי נראה לו שהוא יכול לקדם את ההכרעה בעניין פירוק השיתוף בדירה על-ידי הפרדת דיון זה מיתר העניינים הרכושיים והבאתו בפני בית-המשפט לענייני משפחה. אף שהיינו רוצים שכל הסכסוכים שבין בני זוג יידונו אך ורק בפני בתי-הדין הרבניים, איננו יכולים להתעלם מן ההגיון הפנימי שבדברי הבעל, על-פי נקודת השקפתו. לא ניתן לומר כי השיקולים המעשיים שהדריכו את הבעל לפצל את תביעותיו, נגועים בחוסר תום-לב ובחוסר כנות. יחד-עם-זאת, איננו מסכימים לדברי באת-כוח הבעל, כי בבוא בית-משפט להחליט בתביעה לפירוק שיתוף בין בני זוג, נאסר עליו לשקול אם הסעד המבוקש נגוע בחוסר תום-לב, או לשקול שיקולים רלוונטיים אחרים מתחום דיני המשפחה. אדרבא, אף שסעיף 37 לחוק המקרקעין קובע כי כל שותף במקרקעין המשותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף, אין מדובר בהוראת חוק הגוברת על הוראות דין אחרות. בית-המשפט צריך לשקול בהקשר זה את הנסיבות והרקע בהן מוגשת התביעה לפירוק שיתוף ולשקול דחיה של התביעה, או עיכוב ביצוע של פסק-הדין, בהתחשב בכל הוראות הדין הרלוונטיות, אף אם הן חורגות מתחום חוק המקרקעין. ברם, בשלב זה איננו עוסקים בתום-הלב הנוגע לגופה של התביעה לפירוק השיתוף. אנו עוסקים בשאלת תום-הלב של פיצול התביעות הרכושיות, ובהקשר זה לא מצאנו פגם {ראו והשוו: בג"ץ 5747/03 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(5), 776 (2004)}.

פיצול תביעות בענייני רכוש בין בית-הדין הרבני לבין בית-המשפט לענייני משפחה, הוא אפשרי ועולה משורה של פסקי-דין: בג"צ 635/82 {וינברג נ' בית-הדין הרבני, פ"ד לז(4), 253, 259 (1983); בג"צ 9834/01 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2), 913, 929 (2003); בג"צ 772/00 זקס נ' בית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, פ"ד נה(2), 49, 54 (2000); ע"א 4909/92 מלכה דורות נ' בצלאל דורות, תק-על 95(2), 1473 (1995)}.

באשר לשאלה השניה, התשובה היא בחיוב. אף שהבעל, שתבע גירושין, לא כרך את עניין פירוק השיתוף בדירה בתביעתו לגירושין, הרי שבפועל נכרך עניין זה על-ידי האישה בתביעת הבעל. הדבר נעשה במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום י"ט אלול תשס"ו, באמצעות דברי בא-כוח האישה שנרשמו בפרוטוקול. בא-כוח האישה הודיע לבית-הדין כי עמדתו היא "שגם דירת המגורים היא בסמכות בית-הדין". בדברים אלו ביקש בא-כוח האישה, הלכה למעשה, כי בית-הדין יכריע בעניין פירוק השיתוף בדירה בכרוך לתביעת הגירושין של הבעל. וזאת לדעת, כי אין דרך מסויימת אחת, שבה ניתן לכרוך סכסוך בין בני זוג בתביעת גירושין. לא רק תובע הגירושין רשאי לכרוך עניין בתביעת גירושין, אלא גם נתבע המסרב להתגרש ומבקש שתביעת הגירושין תידחה, רשאי לדרוש כי במידה ותביעת הגירושין תתקבל יפסוק בית-הדין, בכריכה אחת, בסכסוך המובא על ידו לבית-הדין ואשר תובע הגירושין נמנע מלהביאו. השקפה זו עולה בקנה אחד עם הרציונאל המונח בהוראת הכריכה. דיון מפורט לעניין זה מצוי בפסק-דין של בית-הדין הרבני הגדול בתיק 6350-22-1, מיום ט' שבט תשס"ז, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.07). בית-הדין הגדול מסתמך שם, בין-היתר, על בג"ץ 155/65 {גורוביץ נ' בית-הדין הרבני ואח', פ"ד יט(4), 16 (1965)}. שם דובר בכריכת זכות מדור על-ידי האישה לתביעת גירושין שהגיש הבעל:

"על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, משהוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, בית-הדין מוסמך לדון גם 'בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין'. כאמור, מטרת העיקול הייתה להבטיח את זכות המדור של האישה ומשהגישה האישה בקשתה לבית-הדין הרבני להבטחת זכויותיה, הרי כרכה את העניין בתביעת הגירושין התלויה ועומדת לפני בית-הדין. ואין צריך לומר שעניין המדור, היינו זכות המגורים של האישה, הוא עניין ששעת בירורו בשעת בירור התביעת הגירושין, ומקומו בבית-דין הדן בתביעת הגירושין."

כן הביא בית-הדין הגדול את דברי הנשיא ברק ב- בג"ץ 5679/03 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 2817 (2005)}:

"10. סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב, איפוא, את סמכות בית-הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מעניני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על-ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. ...

13. לטעמי, אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית-הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת {השוו בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 82(3), 1385 (1982)}."

אכן, כדברי הנשיא ברק, אין חובה שהכריכה תיעשה "בדרך פורמלית מוגדרת", והיא אף אינה חייבת להיות בכתב דווקא. יכולה היא להיעשות גם במהלך הדיון, ודי לה שהיא נכתבה בפרוטוקול בית-הדין: תקנה ל"ב לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג.

לאור עמדתנו זו, לא ראינו צורך - ומעניין שגם בית-המשפט לענייני משפחה לא ראה צורך - לדון בטענת בא-כוח האישה, לפיה משהחליט בית-הדין כי הבעל מנוע מלעשות כל פעולה המסכלת את מדורה של האישה בדירה, הרי נאסר עליו לנקוט הליך לפירוק שיתוף בדירה בבית-המשפט לענייני משפחה. זוהי אומנם טענה שובת-לב, אך היא מעלה קשיים לא פשוטים באשר לזכות היסוד של הגישה לערכאות, המוכרת ומעוגנת היטב במשפט הישראלי. לכאורה, קשה להלום מצב שבו ערכאה מוסמכת אחת בישראל תאסור על בעל-דין לנקוט הליך משפטי בערכאה מוסמכת אחרת בישראל. לכאורה, חזקה שככל שבעל-הדין לא זכאי לסעד המבוקש על ידו בערכאה האחרת, או שהערכאה האחרת איננה מוסמכת לדון באותה תביעה, היא לא תיתן את הסעד ולא תדון בתביעה. הסוגיה דומה, אך אינה זהה, לשאלת מתן "צו חוסם" נגד בעל דין המבקש לנקוט הליך בבית-משפט מוסמך מחוץ לישראל, כאשר אותו עניין תלוי ועומד בפני ערכאה מוסמכת בישראל - עניין שעלה באחרונה בהחלטת הרכב אחר של בית-הדין הרבני האזורי בתל אביב (תיק 9361-21-1 פורסם באתר האינטרנט נבו). על-פי האמור שם, "צו חוסם" ינתן רק במקרים בהם הוכח על-ידי המבקש כי התביעה שהוגשה בפורום הזר היא תביעה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה. הכרעה בשאלה זו תוכתב על-ידי שיקולי הצדק לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה {רע"א 778/03 אינטר-לאב בע"מ נ' Israel Bio Engineering Project, פ"ד נז(5), 769 (2003)}. במקרה דנן, אף אם נעשה שימוש באותן אמות מידה הנהוגות לגבי "צו חוסם", לכאורה לא ניתן לומר כי התביעה שהגיש הבעל לבית-המשפט לענייני משפחה הינה תביעה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה, ומכל מקום ספק אם ניתן לפרש את צו בית-הדין, האוסר על הבעל לעשות כל פעולה שתפריע למדורה הספציפי של האישה בדירה, כאוסר עליו להגיש תביעה לבית-משפט מוסמך בישראל. כאמור, אין צורך, בנסיבות, שנידרש לסוגיה זו.

התוצאה היא, שבית-הדין הרבני הוא המוסמך לדון בעניין פירוק השיתוף בדירה שנכרך על-ידי האישה בתביעת הבעל לגירושין."

2. הזכות לקבל דמי שימוש קיימת רק לאחר שתוגש תביעה לחלוקת הנכס המשותף
ב- תיק מס' 274145-4 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2013(2), 254, 256 (2013)} נפסק מפי כב' הרב מיכאל עמוס - אב"ד, כב' הרב שניאור פרדס - דיין וכב' הרב אריאל ינאי - דיין כי:

הצדדים התגרשו לפני למעלה מעשר שנים, והסכם הגירושין שלהם אושר על-ידי בית-דין זה בהרכבו הקודם. בסעיף 3 להסכם נקבע כי האישה (להלן: "התובעת") תמשיך להתגורר עם הילדים בדירה, וזכות המגורים בדירה תעמוד לה כל עוד שהיא תהיה ההורה המשמורן. הבעל (להלן: "הנתבע") יישא בהוצאות מזונות הילדים בשיעור של 1,200 שקלים לילד ותשלומי המשכנתא ישולמו בשווה על-ידי שני הצדדים. עוד הוסכם כי "במקרה שאחד מהילדים יעבור למשמורת האב, תשלם האישה בגין אחזקת כל ילד סכום של 600 שקלים" (סעיף 5).

לאחר הגירושין המשיכה התובעת לגור בדירה עם הילדים עד לחודש אוגוסט 2005. במועד זה עזבה התובעת את הדירה, ובמקומה נכנס הנתבע להתגורר בה עם הקטינים. הדבר נעשה מתוך הסכמה בלי להיזקק להתערבות בית-הדין במתן החלטה להעברת המשמורת. הסדר זה התנהל על מי מנוחות במשך כשש שנים. בכל השנים האלה לא דרש הנתבע מהתובעת שתשלם לו 600 שקלים עבור אחזקת כל ילד כפי שמחייב ההסכם; התובע אף נשא לבדו בתשלומי המשכנתא ולא תבע מהתובעת שתשלם את חלקה. מהצד השני, התובעת לא תבעה למכור את הדירה או לקבל דמי שימוש עבור החלק שלה בדירה, והסדרי הראיה של האם עם הילדים המשיכו להתקיים בצורה תקינה. למרבה הצער, לאחר תקופה של שש שנים התחלפו "מי המנוחות" והפכו ל"מי מריבה".
בין הצדדים פרץ סכסוך שבעטיו הגישה התובעת ביום 06.07.11 בבית-הדין הרבני תביעה לפירוק שיתוף בדירה. לדבריה, הנתבע הפסיק לשתף אותה בגידול הילדים ואף "הגדיל לעשות" כשהחליף את מנעולי הדירה ומנע ממנה מלהיכנס לדירה ולבקר את הילדים כפי שהיה עד כה. חודשיים לאחר מכן, ביום 01.11.11, היא הגישה תביעה לקבלת דמי שימוש ראויים עבור חלקה בדירה. מהצד השני, הגיש הנתבע בקשת ביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כדי לקבל את דמי מזונות הקטין (מ' מ') בסך של 600 שקלים. תביעה זו הוגשה שש שנים רטרואקטיבית - ממועד עזיבת התובעת את הדירה באוגוסט 2005 - בהתאם להסכם הגירושין; ועוד הוא תבע את תשלומי המשכנתא שהוא שילם במקומה בכל התקופה הזו.

בתום דיון שנערך בלשכת ההוצאה לפועל, פנתה לבית-הדין הרבני כבוד הרשמת בבקשת הבהרה אם ניתנה החלטה ספציפית בנושא המשמורת - דהיינו להבהיר אם ניתנה החלטה שיפוטית בדבר העברת המשמורת לאב - לצורך הכרעה בטענת "פרעתי" של התובעת (שם היא הנתבעת).

באשר לפירוק השיתוף בדירה, יש לציין שהדירה כבר נמכרה על-ידי הצדדים, והודעה על-כך הומצאה לבית-הדין הרבני (ראו החלטה מיום י"ד בכסלו, 28.11.12).

כאמור, התביעות שעומדות כעת על הפרק הן תביעת התובעת לקבלת דמי שימוש; ומנגד תביעת הנתבע לאכוף את הסכם הגירושין - לקבל את דמי אחזקת הקטין שש שנים למפרע - בקשת ביצוע שהגיש ללשכת ההוצאה לפועל. יש לציין כי בדיון שנערך, וגם בסיכומי התובעת לקבלת דמי שימוש הצטדק בא־כוחה והבהיר כי למרות שבתביעתו המקורית דובר על תביעה לקבל דמי שימוש החל מחודש נובמבר 2011 ואילך, כיום תובעת מרשתו לקבל דמי שימוש לשש שנים אחורה - ממועד עזיבתה.

את הצידוק שלו לשדרוג התביעה נימק בא-כוחה של התובעת בהתנהלות הקשה והמנוכרת של האב כלפיה בעניין הילדים, ובעיקר בשל תביעת המזונות שהוא הגיש נגדה בנושא המזונות (אחזקת הקטין). כלומר, אם הנתבע דורש דמי מזונות למפרע, הרי שכמשקל נגד יש למרשתו זכות לתבוע את דמי השימוש למפרע. מידה כנגד מידה, תביעה כנגד תביעה.

להגנתו טוען הנתבע שאין מקום לחייבו בדמי שימוש מאחר שמההסכם משתמע, שגם לו כהורה המשמורן עמדה זכות המגורים בדירה, וכלשונו של בא-כוחו:

"משעבר האב להיות המשמורן של הילדים הקטינים, הלכה למעשה נכנס הוא בנעליה של האישה בכל הקשור לזכויות של ההורה המשמורן."

כלומר, תעמוד לו זכות השימוש בדירה מכוח ההסכם, כשם שזכות זו עמדה לתובעת בתקופה שהיא גרה בדירה ושימשה כהורה המשמורן על הקטינים. עוד מוסיף בא-כוחו וכותב בסיכומיו כי גם אם בית-הדין יסבור שיש מקום לחייבו בדמי שימוש ראויים, עדיין אין לחייבו במחצית מדמי השכירות הראויים כמשתמש ייחודי הואיל ושניים מהילדים (אחד בגיר ואחד קטין) מתגוררים עד היום עם אביהם-הנתבע בדירה, ואם-כן יש להפחית את חלקם היחסי מכלל דמי השימוש.

דיון
באופן עקרוני, דרישה לקבלת דמי שימוש ראויים בדירה היא תביעה ראויה. לאחר פירוק השיתוף בין שני שותפים יש זכות לאחד מהם לדרוש את דמי השימוש או השכירות משותפו לשעבר כאשר הלה עושה בנכס שימוש ייחודי. על מדוכה זו כבר עמד בית-הדין הרבני במספר רב של פסקי-דין והבהיר את ההלכה הקיימת בסוגיה זו ואת פרטיה {ראו את שכבר נכתב בתיק (רבני נת') 267132/9; בתיק (רבני נת') 275858/11; ובתיק (רבני נת') 9424-24-1, פורסמו באתרים משפטיים}.

יצויין, שזוהי ההלכה הרווחת בכל פסיקות בית-הדין הרבניים {ראו תיק (רבני צפת) 617243/6 (כב' הדיינים: הרב לביא - אב"ד הרב בזק והרב אריאל); תיקים (רבני חי') 518656/4; 58532/5 (כב' הדיינים: הרב אדרי - אב"ד, הרב יוסף והרב בר שלטון); תיק (רבני חי') 573821/2 (כב' הדיינים: הרב גמזו - אב"ד, הרב יגודה והרב רפפורט); תיק (רבני חי') 557662/7 (כב' הדיינים: הרב נהרי - אב"ד, הרב יגודה והרב מייזלס), ועוד}.

אך-עם-זאת, חשוב להדגיש כי הזכות לקבל דמי שימוש קיימת רק לאחר שתוגש תביעה לחלוקת הנכס המשותף. על דרך הכלל נאמר כי כל עוד שתביעה שכזו לא הוגשה הרי שיש לראות את השותפות הזו כשותפות נמשכת וקיימת - עובדה ששוללת את הזכות לקבל דמי שימוש. אמור מעתה, גם אם שני בני הזוג התגרשו, אך מסיבה כלשהי הוסכם כי אחד מהצדדים ימשיך להתגורר בדירה מסיבות שונות - כמו בשל היותו ההורה המשמורן וכיו"ב - אזי אין מקום לדרוש דמי שימוש. כאמור, השיתוף בדירה ממשיך כל עוד שאין תביעה ממונית הדורשת את פירוק השיתוף; וכשיש שיתוף אין מקום לדרישת דמי שימוש.
הלכה היא יסוד מוסד בהלכות שותפים ששותף איננו יכול לתבוע מחברו דמי שימוש במשך תקופת השותפות שלהם - דבר שמנוגד לעצם השותפות שלהם - אלא-אם-כן אחד מהשותפים מונע את חברו מלהשתמש בנכס המשותף {ראו בדברי הרמ"א חושן משפט סימן ח (מקורו מדברי תשובת הרשב"א סימן תתקנו וח"ב סימן קמא); וראו עוד שו"ת בית דוד (סלוניקי) חו"מ נה, שו"ת בית שלמה (דרימר) חו"מ מח, שו"ת מהרש"ם ח"א ח, ובספר דברי גאונים כלל ק' אות ה' מה שהביא בשם שו"ת זרע יעקב (בן נאים) סימן יז - וראו מה שנכתב בנושא זה בתיק (רבני נת') 267132/9, ולא נכפול שוב את הדברים}.

התובעת הגישה את תביעתה לקבלת דמי שימוש רק בחודש נובמבר 2011 - זמן קצר לאחר שהיא הגישה את תביעתה לפירוק שיתוף - ואם-כן, אין מקום לעשיית מקצה שיפורים ולדרוש כעת דמי השימוש שבע שנים אחורה, ממועד עזיבתה את הדירה. השיתוף שלהם בדירה המשיך עד למועד הגשת התביעה לפירוק שיתוף. אם בתקופת הנישואין התבטא השיתוף שלהם בדירה במגורים משותפים של כל המשפחה וגידול הילדים בה, הרי בנסיבות המקרה דנא לאחר הגירושין הצטמצם השיתוף ביניהם, ויש להגדירו כשיתוף עבור מדורם וגידולם של הילדים על-ידי ההורה המשמורן כפי שנקבע בהסכם הגירושין. השיתוף ממשיך ומתקיים עד להגשת תביעה לחלוקת הדירה ולפירוק השיתוף בה, כאמור.

באשר לקביעת המשמורת של הקטינים - כפי שנתבקשנו על-ידי לשכת ההוצאה לפועל - יש להבהיר מספר דברים. נכון הדבר כי לא ניתנה החלטה שיפוטית "דה יורה" שתעביר את המשמורת מידי התובעת לידי הנתבע, שהרי הדבר נעשה בהסכמת הצדדים. על העובדות אין חולק: החל מחודש אוגוסט 2005 הפך הנתבע "דה פקטו" להורה המשמורן של הילדים. הוא נכנס לגור בדירה עם הילדים והוא זה שמגדל אותם.

נחדד את הדברים. החלטה שיפוטית רשמית בקביעת משמורת תתקיים בשני אופנים: האחד כשקיים מאבק משפטי בין שני ההורים על קבלת המשמורת ובסיומו ניתנת הכרעה שיפוטית מיהו ההורה המשמורן. והאופן השני, בדרך של מתן פסק-דין שמאשר הסכם גירושין לפיו הסכימו הצדדים מרצונם על זהותו של ההורה המשמורן. אם נבחן את המקרה שלפנינו נוכל להסיק כי הכרעה שיפוטית בנושא המשמורת ניתנה באופן השני. אפשרות של החלפת המשמורת מהאם לאב נקבעה בהסכם הגירושין בסעיף 5(ג) - ולכן גם נכתב באותו סעיף שבמקרה זה תשלם האם עבור אחזקת כל ילד סך של 600 שקלים. אם-כן, משאושר ההסכם, אושרה גם אפשרות העברת המשמורת לאב, והדבר קיבל תוקף שיפוטי. אם-כן, החל מחודש אוגוסט 2005 - המועד שבו עזבה התובעת את הדירה, והנתבע נכנס לגור בה עם הילדים - התקיים בכך סעיף הסכם הגירושין שהכיר בהחלפת המשמורת בין ההורים וקבע בכך את זהותו של הנתבע כהורה המשמורן. אם-כן, בהתאם להסכם הגירושין יש לנתבע זכות לדרוש מהתובעת לקיים את אשר היא התחייבה במקרה של החלפת משמורת, ועליה לשלם עבור הקטין (מ' מ') סך של 600 שקלים לחודש על כל אותם השנים.

מאז שהנתבע הפך להיות ההורה המשמורן, הוא לא תבע את התובעת שתשלם לו את דמי מזונות הקטין (מ' מ'). הוא גם נשא במלוא חוב המשכנתא, התחשב במצבה הכלכלי של התובעת ושילם גם את חלקה במשכנתא לאחר הגירושין למרות שבהסכם הגירושין (סעיף 3) התחייבה התובעת לשלם מחצית מ תשלומי המשכנתא החודשיים. מאז ועד לתחילת ההליך המשפטי שנפתח ביניהם בגין הסכסוך שפרץ ביניהם לא הגיש התובע תביעות ממוניות כנגד התובעת, בהתאם לזכויות שיש לו מכוח ההסכם. ונבהיר ברורות: אליבא דהמשפט העברי אי־הגשת תביעה אין פירושה מחילה. לפי ההלכה אין מושג של התיישנות על חוב ממוני. קיימות הלכות ברורות כיצד מתבצעת מחילת חוב ובאילו לשונות של מחילה ניתן למחול על חוב ממוני {ראו חושן משפט סימן רמא ועוד}.

זאת-ועוד, במקרה שלפנינו היעדר הגשת תביעה מסודרת לקבלת דמי מזונות הקטין איננה מלמדת על מחילה וגם אין לראות בכך אומדנה של מחילה. הלכה פסוקה היא שגם אומדנה של מחילה או של מתנה צריכה להיות ברורה וניכרת ("אומדנה דמוכח") {ראו בחושן משפט סימן רמו, ובספר "משפט שלום" (למהרש"ם מבערזאן) כמה דינים בעניין אומדנה דמוכח; וכן האריך בסוגיה זו בספר "אמרי בינה" (אוירבך) הלכות דיינים סימן ב' עיי"ש, ובספר דברי גאונים (כלל נז ובמקורות שהביא}. במקרה שלפנינו אין כל אומדנה שכזו, ולהיפך. הנתבע התחשב כל השנים בנתבעת ולא אכף את זכויותיו בהתאם להסכם. כשם שביחס לחוב המשכנתא אין לקבוע שהנתבע מחל על חובו בכך שילם את חלקה של התובעת, כך גם בנוגע לדמי אחזקת הקטין. כאמור, אי-תביעה איננה מחילה, בפרט כשעל פני הדברים נראה שהייתה זו התנהלות ג'נטלמנית מצדו ביחס לתובעת במהלך שש השנים המדוברות.

באשר לתביעת דמי השימוש שהתובעת דורשת לקבל שש שנים אחורה - דינה להידחות ואין לקבלה. יש לפסוק לה דמי שימוש רק מזמן הגשת תביעת פירוק השיתוף, החל מחודש נובמבר 2011 ועד למכירת הדירה בפועל. כפי שכבר נכתב, כל עוד שלא הוגשה תביעה לפירוק שיתוף בדירה - השותפות ממשיכה, למרות שהצדדים כבר התגרשו ומבחינה הלכתית אסור לתובעת להתייחד עם הנתבע באותה דירה ונחסמה דרכה לדירה בשל מגורי הנתבע־הגרוש בה (במקרה של ייחוד הם גם יצטרכו סידור גט נוסף מהלכת "לנה עמו בפונדקי" בבני זוג גרושים - ומשכך גם כל טיעוני באי-כוחם של הצדדים שנסובו סביב חסימת התובעת מלהיכנס לדירה בגין החלפת המנעול - כלל אינם רלוונטיים).

הגט כרת ביניהם את קשר הנישואין האישי, אך לא כרת ביניהם את השיתוף הממוני. שיתוף הצדדים בדירה ממשיך כשיתוף במתן מדור לקטינים ולהורה המשמורן שלהם. באופן טבעי הדבר גם משליך על הפחתת גובה דמי המזונות באי־תשלום דמי מדור קטינים על-ידי האב. לפיכך, בשל המשכת השיתוף בדירה, יש לפטור את הנתבע מלשלם דמי שימוש שש שנים אחורנית. את חיובו של הנתבע לשלם דמי שימוש יש לחשב החל ממועד הגשת תביעת פירוק השיתוף ותביעת דמי השימוש שבאה בעקבותיה.

נבהיר שלקביעה זו שהשיתוף בדירה ממשיך גם לאחר הגירושין יש השלכה ישירה גם לעניינה של המשכנתא - ומשום כך אין לראות בתשלום חלקה של התובעת במשכנתא על-ידי הנתבע כדין "פורע חובו של חברו" שפטור משלם לו (חו"מ קכא, א). הלכה היא שדין זה של פורע חובו של חברו איננו אמור בשותפים כשאחד מהשותפים פרע את חוב השותפות במלואו מכיסו ודינו לגבות את הכול מחברו {ראו חו"מ סימן עז, א, בסמ"ע שם ס"ק ו, בש"ך שם ס"ק ה, ובנתיבות בביאורים ס"ק ד ובתומים שם שחלקו על הש"ך; וראו גם בשו"ת תורת אמת (מהר"א ששון תשובה קעב) שנקט בפשיטות שדין זה של פורע חובו של חברו אינו אמור בשותפים}.

עוד נעיר כי טענתו של בא-כוחו של הנתבע לפטור את מרשו מלשלם דמי שימוש שש שנים למפרע משום שהנתבע כביכול נכנס "לנעליה של התובעת" - דינה להידחות. מעיון בהסכם מוכח בעליל כי בנקודה זו יפה כוחה של התובעת מכוחו של הנתבע. הזכות להתגורר בדירה המשותפת של הצדדים ולמנוע מהצד השני את מכירתה כל עוד שהוא משמש כמשמורן לילדים - הוקנתה אך ורק לתובעת ולא לנתבע. זכותה של התובעת נקבעה במפורש בסעיף 3(ג) - "כל עוד תהיה משמורת הילדים ביד האישה, תישאר בידיה הזכות למגורים בדירה".

בהמשך הסעיף גם נקבעה הגבלה לזכות זו ולפיה אם האישה תקיים מערכת יחסים עם אדם אחר ותנהל עמו משק משותף כידועים בציבור אזי יותר לה להתגורר בדירה רק לפרק זמן של ארבעה חודשים ולאחר מכן יהיה עליה לעזוב את הדירה. אולם ביחס לנתבע אין סעיף שכזה. אם-כן, זכות מקבילה להישאר בדירה בתור ההורה המשמורן איננה קיימת ביחס אליו. אם נשתמש בניסוחו של בא-כוחו של הנתבע, נאמר כי הנתבע לא יכול היה להיכנס ל"נעליה של התובעת" מפני שנעלים אלה - גדולות עליו ואינם לפי מידתו. זכות זו להמשיך ולהתגורר בדירה ניתנה רק לה, ולא לו.

אשר-על-כן, נפסק כי הנתבע פטור מלשלם דמי שימוש קודם למועד הגשת תביעות התובעת לפירוק השיתוף ולקבלת דמי שימוש; החל מיום 06.07.11 - מועד הגשת תביעת פירוק השיתוף - זכאית התובעת לקבל דמי שימוש עבור מחצית חלקה בדירה; דרישת הנתבע לקזז את חלק דמי מדור שני הילדים (שאחד מהם בגיר) הגרים עם הנתבע מדמי השימוש המגיעים לתובעת - נדחית. התובעת אינה חייבת במדור הקטין, ובוודאי שלא במדור הבגיר; יש לחייב את התובעת בדמי אחזקת הקטין (מ' מ') בתקופת העבר החל מחודש אוגוסט 2005 בסך של 600 שקלים לחודש; תשלומי המשכנתא ששולמו על־ידי הנתבע ייזקפו לזכותו במסגרת חלוקת תקבולי מכירת הדירה.

3. ערעור על החלטת בית-הדין האזורי שפסק כי על האישה לשלם לבעל דמי שימוש ראויים עבור מגוריה בדירת הצדדים - דחייתו
ב- תיק מס' 798422/3 (רבני גדול) {פלונית נ' פלוני, ירושלים, פורסם באתר אוצר המשפט, 08.03.11} מפי כב' הרב ציון אלגרבלי ו- כב' הרב בנימין בארי כי:

לפנינו ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בפתח תקוה מיום כ"ז בסיון התש"ע (09.06.2010) בתיק 205421/3, שבו נפסק כי האישה תעביר דמי שימוש ראויים סך 153,443 שקלים עבור מגוריה בדירת הצדדים מיום הגירושין 16.09.03 ועד לתאריך 26.03.09.

האישה מערערת על פסק-הדין בטיעונים כדלהלן:

א. האישה הייתה מעוניינת למכור את הדירה סמוך לגירושין ולהתחלק בתמורה והבעל הוא זה שיצר סחבת ועיכב את המכירה ובגללו נאלצו להישאר בדירה למשך כל התקופה הנ"ל. ומשכך אין לחייבה בשכר דירה.

ב. בהסכם הראשון שנחתם בבית-הדין בתאריך 15.09.03 התחייב הבעל לשלם מזונות לאישה לאחר הגירושין למשך שנתיים עד שלוש ולטענתם בכלל חיוב המזונות נכלל גם מדור ואם-כן אינה מחויבת בשכר דירה עבור מדור למשך השנתיים הראשונות.

ג. לבעל היו חפצים אישיים שהשאיר בדירה באותה תקופה ואחר-כך יש לקזז את שווי שכר דירה של אותם חפצים.
ד. הערכת השמאי לאותה תקופה נעשתה לאחר עליית המחירים ואינה משקפת את המחיר האמיתי לכל אותם השנים.

ה. עוד מערערת האישה על גובה המזונות למשך שנתיים שלאחר הגירושין שבית-הדין האזורי קבע סך 2000 שקלים ולטענתה מגיע לה יותר מדין עולה עמו.

ו. ובנוסף מבקשת המערערת להעריך את זכותה במוניטין של החנות שמחציתה מגיע לה.

לאחר העיון בחומר שבתיק עולה שחלק מהטענות חוזרות על עצמן פעם שניה ושלישית הן בבית-הדין האזורי והן בבית-הדין הגדול.

טענת האישה שלא היא אשמה בסחבת במכירת הדירה אלא הבעל, כבר נטענה בפני בית-הדין הגדול ובתאריך 10.03.08 קבע שאין מקום לשינוי וכך נכתב בפסק-דין "בעניין שכר דירה ראוי אכן המערערת מתגוררת בדירת הצדדים לו יהי שהאמת כדבריה שהיא אינה מעכבת את מכירת הדירה, הרי סוף-סוף היא מתגוררת ונהנית מחלקו של הבעל לשעבר והוא זכאי לקבל על כך החזר. אחר-כך טענה זו נטענה ונדחתה בבית-הדין הגדול ואין מקום להעלותו שוב.

טענת האישה שבהתחייבות הבעל למזונות לאחר הגירושין נכלל גם מדורה של האישה ומשכך יש להפחית את חיוב שכר דירה למשך שנתיים אלו. יש לדחות טענה זו כמבואר ב - שו"ע חו"מ סי' ס' סע' ג' במי שמתחייב לזון את חברו כתב הרמ"א בשם תשובת הרשב"א "ואין מלבושים בכלל מזונות אלא-אם-כן אמר אזון ואפרנס ומלבושים הוא בכלל פרנסה" עכ"ל. ומדור הוא בכלל כסות כמבואר ב - אבע"ז סי' ע' וא"כ אין בכלל חיוב המזונות שנקבע ביום הגירושין אלא מזונות בלבד ולא מדור וכסות וכדו'. כמו-כן, יש לציין שכך הנוהג המקובל ביום בהסכמים שאם רוצים לכלול חיוב מדור כותבים זאת במפורש ואין זה נכלל במזונות.

הטענה אודות החפצים שהשאיר הבעל באותה תקופה בדירה בית-הדין האזורי בפסק-דין מתאריך 09.06.10 שדן בבקשת האישה להבהרה לפסק-דין מתאריך 08.10.07 תמה על דרך התנהלותו של בא-כוח האישה שמבקש לפתוח מחדש פסק-דין שמזמן הפך להיות חלוט. וכותב שם שהעובדה שחפציו של הבעל נותרו בדירה הייתה ידועה לאישה ובא-כוחה כבר מיום מתן פסק-הדין (היינו מתאריך 08.10.07) ומדוע המתינו שנתיים וחצי עד להעלאת טענה זו בהקשר לחפציו של הבעל ובנוסף נכתב שם בפסק-הדין שהמדובר בכמה שקיות אשפה שבהם בגדים ישנים ומשומשים. שלא סביר לדרוש על-כך שכר דירה מה גם שבחלק מחפצי הבעל היינו מכשירי חשמל ורהיטים האישה השתמשה לטענת הבעל ובנוסף גם לאישה היו חפצים בחנות שהבעל שילם לבדו את דמי השכירות, כך שיש לקזז את שני הדברים. טענת האישה שהבעל הסכים לשלם שכר דירה - בדיון בבית-הדין הגדול טען בא-כוח הבעל שהמדובר על מכשירי חשמל והריהוט ולא על שקיות הבגדים ונראה משכך לדחות גם טענה זו.

בעניין השומא של ערך שכר הדירה לאותם שנים, בפסק-הדין של בית-הדין האזורי פתח-תקווה מתאריך 09.06.10 נאמר שבא-כוח האישה לא יכול לבקש לשום את שכר הדירה לכל שנה בנפרד אלא-אם-כן בית-הדין היה מחליט שכך תערך השומא. יש על בית-הדין האזורי להבהיר את החלטתו בעניין השומא באיזה דרך נעשתה השומא מהם הנימוקים לדרך זו והאם אין כאן הפסד לאישה כפי טענתה שהייתה עליית מחירים.

ערעור האישה על גובה המזונות שחויב המשיב לפי הסכם הגירושין סך 2,000 שקלים כבר נטענה בערעור בבית-הדין הגדול הנ"ל וערעורה נדחה כמפורט בפסק-הדין הנ"ל.

לעניין טענת המוניטין כותב בית-הדין האזורי הנ"ל שהאישה לא הייתה מוכנה לקבל את כל החנות עם המוניטין שלה תמורת 2,000 דולר וגם כיום יכולה לרכוש את חלקו של הבעל תמורת מאה אלף שקלים. ולהישאר עם המוניטין וסירוב האישה מוכיח מה באמת שווי המוניטין של החנות. ובנוסף שסוג המצלמות האנלוגיות בהם התעסקו כבר חלף ועבר מן העולם וכולם עברו למצלמות דיגיטליים בהם אין לצדדים שום ניסיון. ומשום כך אין לקבל את התביעה בעניין המוניטין.

לסיכום, מכל האמור נראה לדחות את כל טענות האישה. למעט טענה בדבר שומת ערך השכר דירה שכבוד בית-הדין האזורי יבהיר וינמק את אופן ודרך השומא שנעשתה.

4. אם הנתבע לתשלום דמי שימוש לא השתמש בבית כולו, לאחר שהוסדר עבורו שימוש בחלק מהבית, במסגרת הסכם בר-תוקף שנערך בין הצדדים, אין לראותו כמי שנהנה מחלקו של הצד השני, ואין לחייבו בדמי שימוש, גם אם הצד השני הורחק מהמגורים בנכס ללא הצדקה
בתיק מס' 617243-6 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2012(2), 19, 30 (2012)} נפסק מפי כב' הרב אוריאל לביא - אב"ד, כב' הרב חיים בזק - דיין ו- כב' הרב יועזר אריאל - דיין:

"טענות הצדדים
הצדדים נישאו בשנת תשמ"ה (1984) והתגרשו בשנת תשע"א (2011), ובעת הנישואין רכשו נכס משותף - בית ששימש אותם למגורים.

כעת בפנינו תביעת הבעל לחייב את האישה ב"דמי שימוש ראויים", ביחס לתקופה שבה האישה גרה בבית, והתובע היה מנוע מלממש את זכותו למגורים בנכס, וכן הוגשו תביעות נוספות.

החל מקיץ תשס"ו התנהלו בבית-הדין דיונים בתביעת האישה לגירושין, וכעבור כשנה החלו דיונים בתביעת הבעל לחלוקת הרכוש, תביעה שנכרכה בתביעת הגירושין.

ביום ט"ז תמוז תשס"ז (02.07.07) בית-הדין פסק שעל הצדדים להתגרש, מאחר ושניהם אינם מעוניינים בשלום בית אלא בגירושין בלבד. אך למרות זאת, הגירושין לא יכלו לצאת לפועל, מפני המגורים המשותפים תחת אותה קורת גג.

עוד יצויין, כי כבר ביום כ"ג ניסן תשס"ח (28.04.08), בית-הדין מינה את באי-כוח הצדדים ככונסי נכסים לפירוק השיתוף בנכס הנזכר, אך למעשה ההליך לא הושלם עקב היעדר שיתוף פעולה הדדי של שני הצדדים בקידום ההליך. האישה טענה שהבעל אשם בעיכוב, כשהוא נמנע לפעול בכל הכרוך בהסדרת רישום הנכס על שם שני הצדדים, רישום שהיה הכרחי קודם למכירתו לגורם שלישי. לאחר מכן עלתה מצד הבעל טענה להיעדר שיתוף פעולה של האישה, בעת שהתגוררה לבדה בבית.

עד ליום כ"ג תמוז תשס"ט (15.07.09), גרו שני בני הזוג יחד בביתם המשותף, אך בפירוד בתוך הבית. במועד הנ"ל ניתן בבית-המשפט צו הרחקה, שבמסגרתו הבעל הורחק מהבית. בהחלטה נוספת של בית-המשפט מיום א' אב תשס"ז (22.07.09) נקבע שהשימוש בדירת המגורים יחולק בין הצדדים, כך שהבעל יתגורר ביחידת דיור במפלס התחתון והאישה ביחידת דיור נפרדת במפלס העליון, בהתאם להסכם מפורט שהוסדר בין הצדדים. אך לאחר זמן קצר האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד הבעל, ומאז הוא הורחק שוב, ולא הורשה לשוב.

ביום כ"ה סיון תשע"א (27.06.11) התגרשו הצדדים. לאחר הגירושין, ביקש כל אחד מהם לרכוש את חלקו של הצד שכנגד בנכס המשותף, ולאחר הליך התמחרות, הבעל רכש מהאישה את חלקה בנכס. לאחר מספר חודשים האישה פינתה את הנכס והבעל נכנס לגור בבית.

מהחומר שבפנינו עולה כי בפרק הזמן, החל מיום כ"ג תמוז תשס"ט (15.07.09) ועד לחודש אלול תשע"א (ספטמבר 2011), למעט פרק זמן קצר, האישה גרה בבית לבדה, והבעל התגורר מחוץ לבית. התביעה דנן לחיוב האישה ב"דמי שימוש", מתייחסת לפרק זמן זה.

התובע מבקש לחייב את הנתבעת בגין תקופה זו, שבה הנתבעת עשתה שימוש בלעדי בנכס. לטענתו, מאחר שנמנע ממנו לממש את זכותו למגורים בנכס המשותף, על הנתבעת לשלם "דמי שימוש ראויים" ביחס לתקופה הנזכרת. מאידך גיסא, הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה.

באי-כוח הצדדים בכתבי טענותיהם מתבססים על מקורות משפטיים בלבד, וכדלהלן.

התביעה בעיקרה מיוסדת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

פרשנות משפטית ניתנה לחוק זה בפסק-דין ב- ע"א 1492/00 זרקא נ' פארס נקבע שם ביחס לחובת תשלום דמי השימוש:

'חובה זו אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחר השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים.'

על יסוד פסיקה זו, דורש התובע, שנאלץ לצאת מהבית, לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים.

לעומת-זאת, הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה, ולקבוע כי לא חלה עליה החובה לתשלום דמי שימוש, וזאת מאחר שהתובע אשם בכך שלא היה רשאי להתגורר בדירה.

לטענתה, מאחר ובית-המשפט קבע שיש להרחיקו מהבית עקב מעשיו ומפני החשש מאלימות מצידו - בנסיבות אלו יש להסיר מסדר היום תביעה זו.

בסיכומי טענותיה, נשענת הנתבעת על החלטת בית-המשפט העליון ב- בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית, תק-על 2006(2), 172 (2006) שבה נכתב בהחלטתו של השופט אליקים רובינשטיין, כדלהלן:

'כאשר התנהגותו של אחד מבני הזוג מחייבת את הרחקתו בצו בית-משפט, אין כל ספק שהשימוש בדירה המשותפת נמנע ממנו בשל התנהגותו, ולא בשל השימוש שעושה בן הזוג השני. בנסיבות אלה, לפי הלכת זרקא, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים... יתכן כי גם לפי הגישה הביקורתית ניתן לראות בהתנהגות המחייבת הרחקה ויתור של בן הזוג המורחק על זכויותיו בדירה, או חוסר תום לב שאינו מאפשר את תביעתו... אין בן זוג יכול לתבוע את חלקו בפירות של נכס, שעה שהוא עצמו - בהתנהגותו הפסולה - מבקש לסכל את הפקתם. כמובן שבידי בן הזוג לתבוע את פירוק השיתוף באופן שיאפשר את מיצוי ההנאה מהנכס... עניין נוסף שראוי להזכירו, ואף לו השלכות רוחב, הוא כאשר אחד מבני הזוג מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט...
בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים.'

ביחס לאסמכתא זו שהוצגה על-ידי הנתבעת, יש להעיר כי בהחלטה של השופט רובינשטיין שהוצגה בכתבי טענות הנתבעת, אמנם נקבעו מספר קריטריונים מנחים למקרים בהם לא תתקבל תביעה לדמי שימוש ראויים, אך בהחלטה אחרת של השופט רובינשטיין, ב- בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית, תק-על 2006(3), 2015 (2006) כבר הובהר כי "בפרשת פלוני הוצגו מספר קריטריונים מנחים למקרים בהם לא תתקבל טענת דמי שימוש ראויים - אך כאמור שם, המדובר בדרך-כלל באיזונים קשים לביצוע".

ביחס לפסיקה במסגרת הנוכחית, מאחר שבית-הדין אמון על פסיקה על-פי ההלכה, בפסק-דין זה נבחן את טענות הצדדים, וכן את העקרונות והאיזונים שעמדו ביסוד האסמכתאות המשפטיות הנ"ל - כולם ייבחנו בהתאם לכללי ההלכה. כפי שיובא להלן, בספרות ההלכה לדורותיה, לרבות בפסיקת השולחן ערוך קיימת התייחסות מפורטת ומנומקת לקביעת הקריטריונים לפסיקת דמי שימוש.

השאלות הטעונות הכרעה
בעת הדיון לבירור תביעה בין בני זוג לדמי שימוש בדירה המשותפת, עלינו להתייחס לארבעה נושאים, האמורים להשפיע על פסק-הדין:

א. יש להגדיר מהו הגורם המחייב את תשלום דמי השימוש, והאם ביחס לגורם זה, יש מקום להבחנה ובדיקה מהו הרקע ומה היו הנסיבות שבן הזוג השני אינו מתגורר בנכס.
ב. האם בן זוג שהתגורר בנכס לבדו יכול לפטור את עצמו מתשלום דמי שימוש בטענה - מאחר שאני בעל הנכס כמוך - "בחלק שלי התגוררתי", וביחס לחלק זה איני מחוּיָב בדמי שימוש.

ג. האם יש מקום לחייב דמי שימוש, כשלמעשה בן הזוג התגורר בחלק מהדירה בלבד.

ד. האם לבן הזוג שהתגורר בנכס לבדו, מוקנית זכות מגורים על יסוד הזכויות הנובעות מהנישואין, ומהי ההשפעה שיש לזכות זו ביחס לתביעה לתשלום דמי שימוש.

העילה לחיוב תשלום דמי השימוש
במסכת בבא קמא דף כ. נאמר:

'הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך. היכי דמי, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר. לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית.'

להלכה נקטינן (שולחן ערוך חו"מ סי' שסג ס"ו) - "זה נהנה וזה לא חסר", פטור, אבל אם דר בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, יחשב - "זה נהנה וזה חסר" וחייב.

עוד נפסק בשולחן ערוך שם: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו". ובאר הסמ"ע:

'בכה"ג בכל עניין, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, צריך לשלם לו כל שכרו, כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה, ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום.'

יש לדון האם חיוב התשלום ביסודו מכוח דיני הנזיקין, או מפני שמחויב לשלם תמורת הנאה שקיבל. הנפקא מינה היא במזיק באונס כשאין כוונתו להזיק, שיתכן ויפטר, משא"כ אם עילת החיוב היא ההנאה שנהנה מהנכס.

בספר נתיבות המשפט סי' רמו סק"ה כתב:

'אכול עמי צריך לשלם. עיין ש"ך ס"ק ט' שתמה ע"ז, דדין זה נלמד מקרע כסותי [ב"ק צ"ב ע"א], ושם גופיה אי לא אתי לידיה בתורת שמירה פטור. ובקצוה"ח סק"א תירץ דהא דמזיק פטור בלא אתי לידיה בתורת שמירה הוא מטעם דרחמנא לא חייבה למזיק כשהזיק ברשות הבעלים, כיון שהבעלים עצמן גרמו לנזק זה שיבוא, וכמו שכתב השיטה [כתובות ל"ו ע"ב ד"ה מתני'] במפותה שפטור מהקנס אף שאין יכולה למחול לקנס משום דבגרמתה נעשה ההיזק. מה שאין כן באתי לידיה בתורת שמירה, כיון שכבר נתחייב אין החיוב נפקע בדברים... מה שאין כן באכול עמי שהחיוב בא לו מצד שנהנה, חייב אפילו נעשה ברשות הבעלים, ומשום הכי בדור עמי בסי' שס"ג סעיף י' דמיירי בגברא דלא עביד למיגר פטור כיון שלא נהנה, והנכון עמו.'

מבואר שבגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא, יסוד החיוב, אינו חיוב נזיקין, מאחר שלא הזיקו בעצם המגורים הללו, וכמ"ש התוספות ד"ה זה: "דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא". אלא החיוב נקבע כתשלום תמורת ההנאה שבמגורים, וכמפורש בגמ' שהתובע טוען "הא איתהנית", ועל-כן אין נפקא מינה בנסיבות שהביאו לכך.

וכן בספר פני יהושע באר את הסוגיא, וכתב:

'סברת התוספות היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין, אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו, שדר בביתו, בזה לחוד סגי לחייבו. והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר, היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום, כיון שהלה אינו מפסיד כלל. וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בעל כרחו בחצר דלא קיימא לאגרא, ואע"ג דרוב הפסקים חולקים עליו, מ"מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש"ס. אבל בזה נהנה וזה חסר, כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום, כיון שמגיע לו היזק, שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד.'

וכן בספר שערי ישר (להגאון רבי שמעון שקופ ז"ל) שער ג' פרק כה, כתב:

'גם לעניין דין תשלומים דקים להו לחז"ל דכל נהנה מממון חבירו חייב לשלם, מסברא. או יותר נראה, דילפינן זה מקרא דאשר חטא מן הקודש ישלם, היינו אף דמזיק הקדש פטור, דלפי זה כל אוכל הקדש משלם רק בעד הנאתו.

'וכן באר הגאון רבי ישראל גוסטמן ז"ל (קונטרסי שיעורים, על מס' בבא קמא, שעור יב):

'בדוכתא שמופקע לגמרי מדין מזיק, כגון שן ברה"ר, שגזירת הכתוב שפטור הוא מדין מזיק... וכן בתחב לו חבירו בבית הבליעה, ובכמה וכמה דוכתי, ואפילו הכי חייב מדין נהנה, ועל כרחך שנהנה הוא חיוב חדש ואין לו שום שייכות למזיק, וחיובו אינו בשביל חסרון חבירו אלא בעד הנאתו.'

ועיין בתשובת הרשב"א ח"ד סי' יג ובקצות החושן סי' שצא סק"ב שחיוב התשלום ב"נהנה" אינו נגבה ממיטב כנזיקין. והיינו שאין דנים את חיוב הנהנה כהלכה מהלכות מזיק, אלא כחייב החזר על הנאתו. וע"ע בזה בספר אור שמח הלכות נזקי ממון פ"א ה"ב.

בספר ברכת שמואל על מס' בבא קמא סי' יד הביא דעת רבו הגאון רבי חיים סולובייצ'יק ז"ל, שעילת החיוב בנהנה, אינה מפני טענת "ממוני גבך" אלא חיוב תשלום בגין ההשתמשות.

הברכת שמואל כתב בלשון זו:

'שאלתי מכבר את פי מו"ר זיע"א דלכאורה הא תביעת מה שההנהו הוא כתביעת חוב מלוה, דתובעו ממוני גבך, דהביאור דין מה שההנהו אינו דין מזיק שתובעו תשלומי החפץ, אלא שתובע תביעת החפץ עצמו שיש עליו, על-ידי שהוא נהנה מהחפץ ונתרבה אצלו דמים ותובעו ממוני גבך, א"כ איך שייך שיפטור על-ידי קים ליה בדרבה מיניה, ובכתובות דף ל: גבי תחב לו חבירו חלב לתוך בית הבליעה מבואר דעל-ידי קלב"מ פטור אף מדין מה שההנהו. והשיב דתביעת מה שההנהו הוי ג"כ מלוה הכתובה בתורה. והסברתי לעצמי דבריו הק' על-פי דברי המל"מ שכתב בנשתמש האחר בממון של חבירו שלא מדעתו באופן שאינו נעשה גזלן, כגון בשוגג, צריך לשלם לו שכר שימוש ולא הוי ריבית, דצריך לשלם לו בכדי שלא יהיה שולח יד בפיקדון... וכן בדר בחצר חבירו שלא מדעתו, לא משום דנתאכל ברשותי' דידי' ומדין שכירות הוא דמשלם, אלא אדרבה משום משום דנתאכל מרשותא דמרא, על-כן הוי כשולח יד בפיקדון כל זמן שלא ישלם דמי השימוש, והוי כמלווה הכתובה בתורה, וזו הייתה כוונתו דמו"ר.'

העולה מדברינו, בנידון שבפנינו, הבית נשוא התביעה הוא כסתם בתים העומדים להשכרה, וככל שהנתבעת נחשבת כמי שגרה בחצר התובע שלא מדעתו, או בידיעתו אך בעל כורחו, חייבת בדמי שימוש. כאמור, התשלום הוא בגין ההנאה שהנהנה קיבל במגוריו בנכס, ובספר ברכת שמואל הוסיף ביאור שהתשלום כדי שלא יחשב כשולח יד בפיקדון.

בהתאם לכך, ועל-פי המבואר בקצות החשן ובנתיבות המשפט, מאחר ודמי השימוש נקבעים כתשלום תמורת ההנאה מנכסי חבירו - עילה זו, להבדיל מעילת "מזיק", אינה יכולה להיות מושפעת מהנסיבות שהביאו לידי כך.

על-כן ביחס לחיוב זה, נסיבות היעדרותו של בעל הנכס מהנכס ואשמתו בהרחקה, אינן רלבנטיות, ככל שהדבר נוגע לחיוב הנהנה בתשלום תמורת ההנאה שזכה בה.

כיצד להתייחס לטענה "בחלק שלי התגוררתי"
הנידון בסוגיה בבבא קמא דף כ' הוא במי שדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אך יש לדון מה דינו של שותף שגר בנכס המשותף לבדו, בלא שהתאפשר לשותף השני לממש את זכותו.

לכאורה, בנידון שבפנינו היה מקום לומר, שהנתבעת יכולה לומר שהשתמשה בחלק שלה בדירה, ואינה מחויבת בתשלום שכר דירה לבעלה, השותף עמה בדירה.

בשולחן ערוך חושן משפט סי' קעא סעיף ח', פסק ביחס לשותפים: "אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד, חולקין אותו בימים". וכתב הרמ"א:

'לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו, כל אחד בשלו הוא משתמש.'

מקור דינו של הרמ"א הוא תשובות הרשב"א ח"ב סי' קמא. וז"ל הרשב"א :

'ואם אירע שישב בו האחד, שתים ושלש שנים. נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו.'

תשובה זו הובאה בב"י בקצרה.

בפסק-דין שכתבנו בתיק אחר והתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' לג, הרחבנו את היריעה בהרצאת שיטת ראשונים אחרים והכרעת הפסקים. אך במסגרת הנוכחית נתמקד בשיטה העיקרית שהיא שיטת הרשב"א, שנפסקה להלכה בשולחן ערוך, והוסכמה על רוב הפסקים האחרונים, כפי שהתבאר בפסק-הדין הנזכר.

הרשב"א סיים את דבריו וכתב:

"דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש, ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו."

ועיין בביאור הגר"א סי' קעא ס"ק לז, שבאר - הדין הפוטר את השותף שהתגורר, מיוסד על שיטת ראב"י במסכת נדרים דף מו. בשותפים שנדרו הנאה זה מזה, שכל שותף יכול להשתמש בכל החצר מפני שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, דהיינו שהחצר קנויה לגמרי לשותף באותה עת שהוא משתמש בה.

וע"ע במגן אברהם סי' קלב סק"ב שהוסיף לבאר שבתשובת הרשב"א נקבעה ההלכה שלא לחייב דמי שימוש, בכפוף לכך שאותו שותף נהנה בהנאת שימוש בלבד, אך לא בהנאת כילוי פירות השיתוף, ובאר המג"א "דהתם אמרינן שנשתמש בחלקו, ועדיין הוא קיים".

יצויין, מלשון הרשב"א נראה, שכל עוד השותף השני היה יכול להשתמש יחד עם הראשון בחלקו, לא היה מקום לטענה שמבקש להשתמש בשותפות לבדו כדרך שחבירו השתמש, וכן אין מקום לתביעה שישלם לו שכר דירה. מאחר שהשותף שהשתמש בנכס המשותף, נחשב כמשתמש בנכס שלו, ואלו רצה חבירו, גם הוא היה יכול לבוא ולהשתמש בחלקו. מדוייק מדברי הרשב"א שביחס לתקופת הזמן ששותף השני כבר אינו יכול יותר לדור עם הראשון, יש מקום לתביעה שבה התובע מבקש להשתמש זמן דומה כנגדו, ולחילופין יוכל לתבוע תשלום שכר דירה.

לפי זה, אם השותף שדר בנכס המשותף מנע את חבירו ממגורים עמו, יחוייב לשלם או לתת לחבירו לגור תקופה דומה.

וכן כתב בשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' מח, וז"ל:

'אמנם כיון... שפעם אחת לפני כמה שנים שרצה שמעון ג"כ להיכנס לבית ולא הניחו ראובן, נראה דלפי"ז הדין עם שמעון... מבואר... מסיום דברי הרשב"א שהטעם הוא משום דבלא"ה היה הבית פנוי, ואילו היה רוצה חבירו היה משתמש בו ולא מיחה בו חבירו. אבל בנ"ד דפעם אחת רצה שמעון להכנס ולא הניחו ראובן, בכה"ג ודאי דצריך ראובן לשלם שכירות לשמעון עבור חלקו, וכמבואר מדברי הרשב"א עצמו, כנ"ל. וגם זה דבר ברור ופשוט, דכיוון שראובן לא הניח לשמעון להיכנס בו, לאו כל כמיני' להשתמש בחלקו של שמעון בעל כורחו... עכ"פ בנ"ד שלא הניח ראובן ליכנוס את שמעון בבית, והשתמש בו הוא לבדו בע"כ של שמעון בכל הבית, נלע"ד שחייב ראובן לשלם לשמעון דמי שכירות בעד השנים שאח"כ, שדר בחלק שמעון.'

וכן מהרש"ם בתשובה, חלק א' סימן ח', כתב:

'בדבר מה שתבע ראובן מיהודה, שזה ב' שנים תבעו לדין לחלוק כפי הכתב. ויהודה סירב מלציית ד"ת, ותובע שישלם שכר דירה מה ששווה חלקו יותר מחלק ראובן. יפה כתב רו"מ שמחויב יהודה לשלם. דכל טעם הרשב"א שאם רצה חבירו היה משתמש ג"כ, וזה לא שייך בנ"ד, וכבר העלה כן בשו"ת בית שלמה חו"מ סימן מ"ח.'

אך עדיין יש מקום לבאר הטעם מדוע אם שותף אחד מנע מחבירו לגור עמו, בטלה טענת "בשלי השתמשתי", הרי עכ"פ לכאורה יש מקום לטענה זו מאחר שהנתבע גר בתוך שלו, וכסברת ראב"י במסכת נדרים.

נראה שהביאור בהלכה זו מתקבל לאחר שנבאר כי הלכה זו שפסק הרמ"א בשם הרשב"א נאמרה בשותפים שלא בקשו לחלוק את השותפות, לא בדרך של 'גוד או איגוד' ולא בחלוקה לזמנים, וביחס לפרק הזמן שבו מתקיים השיתוף, יש מקום לקביעה שכל אחד משתמש בתוך שלו. אבל אם אחד השותפים תובע לחלק את השותפות ובהעדר עילה לדחות את תביעתו, הדין עמו לחלק את השימוש בנכס בחלוקת זמנים, כל עוד לא ניתן להשלים את פירוק השיתוף בנכס בחלוקה גמורה. ואם לאחר הגשת התביעה, שותף אחד שהה במקום שנה, עליו לאפשר לשותף השני לשהות במקום למשך שנה או לחילופין לשלם דמי שכירות.

ואכן, בתשובת הרשב"א מפורש שדן במקרה שבו השותפים מעוניינים להמשיך בשיתוף ביניהם בנכסים, אלא שהתעוררה שאלת בירור זכויות כל אחד מהם בנכס המשותף. כך עולה מדבריו בלשון השאלה בה נאמר בלשון זו:

'שנים שלקחו מקום ישיבה של בית הכנסת, כל זמן שאינן רוצין בדין 'גוד או איגוד' היאך עושין, ישתמש בו כל אחד לפי שיזדמן או יש ביניהם דין חלוקה לזמנים ידועים.

הרי שתשובה זו עוסקת בשותפים שאינם מעוניינים בפירוק השותפות. וביחס לנסיבות אלו יש מקום לסברת ראב"י שיש ברירה, וכל אחד נידון כמשתמש בשלו בעת שהוא שוהה בחצר. אבל אם חבירו מנוע מלהכנס לנכס, בסתמא יש לקבוע כי יחס לנסיבות אלו כבר לא חלה השותפות, ומעיקרא השותפות לא נוסדה אדעתא דהכי שרק אחד מהם יוכל לממש את זכותו כשותף, וחבירו יהיה מנוע משימוש בנכס.'

וכן בתשובת אהל יצחק (להג"ר יצחק הכהן חסיד ז"ל) חחו"מ סי' נד כתב:

'בנידון דידן הרי אמר לו ראובן לשמעון גוד או אגוד, דבזה אפילו שיכולין שניהם להשתמש כאחד ויכול לטעון דבשלו הוא משתמש, יכול ראובן לומר גוד או אגוד כמ"ש בשלחן ערוך שם, ואינו יכול לומר דבשלו הוא משתמש.'

ובספר פני הבית (להג"ר אברהם ענתיבי ז"ל) חו"מ סי' קעא סק"ג, כתב:

'אף דאם דר בחלק חבירו, יכול לומר בשלי אני דר, זהו דוקא אם דר בחלק חבירו ולא היה שם חבירו כדי לעכב עליו, ואחר כך בא על העבר, אינו יכול לטעון. אבל על מכאן ולהבא יוכל לטעון ולומר לו או הסתלק מחלקי או תן לי שכירות חלקי, אפילו לרשב"א.'

ובספר בית דוד חחו"מ סי' נה דייק הלכה זו מלשונו של הלבוש.
בלבוש סי' קעא סעיף ח' כתב:

'אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש כאחד בכל יום, חולקין אותו בימים שלימים, וכל זמן שלא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין לבדו אפילו כמה שנים, והשני לא היה כאן או היה ושתק, אינו יכול לומר אח"כ אשתמש גם אני לבדי כך זמן כמו שנשתמשת אתה, שזה יאמר לו כל זמן שלא חלקנו אני לא נשתמשתי אלא בחלקי, ואתה מה לי ולך למה לא באת ונשתמשת אתה בחלקך, ואם רוצים לחלק תתחיל החלוקה מהיום, ומה שדר בו זה לבדו לא יחשב. וכן הדין במקום בבית הכנסת כשישב עליו זה אפילו כמה שנים, והשני לא היה בעיר או היה בעיר ושתק, אין מנכין לזה מה שישב עליה, דבשלו הוא משתמש כל זמן שלא חלקו.'

וכתב הבית דוד על דבריו:

'קצת קשה לכאורה על הר"ב הלבוש ז"ל דהוסיף מדיליה על דברי הרשב"א וכתב דהשני לא היה כאן או היה ושתק, דמה לנו ולשתיקתו, ואפילו עומד וצווח שלא ישתמש חבירו או שיעלה לו שכר מאי אהני ליה, הלא זה יכול לומר בשלי אני רוצה להשתמש ובוא אתה והשתמש גם כן. ונראה דכוונתו לומר, שיכול להתרות בו ולומר 'גוד או איגוד' ואל תשתמש אתה לבדך, שאם תשתמש תתן לי שכר הראוי, דבזו הדין עמו, כיון שאומר 'גוד או איגוד', והוא לא אגיד ולא מוגיד.'

וכן מבואר בספר כסף הקדשים על חו"מ סי' קעא שכתב בביאור שיטת הרשב"א:

טעמו משום שכן הוא דרך קניין דשותפות, שבזמן שישתמש בו אחד מהם יהיה כאילו איגלאי מילתא למפרע שהקניין חל לו לבד לזמן הזה... עיקר טעמיה דהרשב"א בזה נראה דהיינו מצד שהיה לו לשותף השני לעשות חלוקה או סדר שימוש זמן אחר זמן, וכל שלא עשה כן, הניח את מה שישתמש חבירו על כפי מה שהוא על-פי ההלכה, והרי ההלכה דיש ברירה בזה, וכנ"ל. משא"כ כששותף אחד ברח על-ידי אונס או כדומה איזה טעות... מודה הרשב"א שיוכל אח"כ השותף השני להשתמש לבדו במקומות ההם כעין הזמן שנשתמש בו חבירו ממש... הרמ"א בהג"ה כתב דגם היכא דלא שייך גוד או אגוד רק שנה אחר שנה שייך, בחלקי נשתמשתי', צריך לומר דאיירי שהלך ברצון ולא על-ידי אונס וכנ"ל, וכשהיה סדר של שנה אחר שנה גם שלא היה כן על-פי הרשאה מהשותף, מכל מקום נראה דלא שייך שנתרצה שיאמר חבירו בחלקי נשתמשתי, וכנ"ל", עכ"ל.

מבואר בכסף הקדשים כמו שכתבנו, שחלוקת הזמנים אינה דבר הנעשה מעצמו, אלא רק כשאחד מהשותפים תובע זאת - הדין עמו, ובלא תביעה אינו מחויב להעלות שכר, דמטעם מחילת השותף השני אתינן עלה, וכל עוד היה יכול לתבוע חלוקה, לכל הפחות חלוקת שנה שנה, ולא תבע, הרי שמחל על זכותו. למרות זאת, סובר כסף הקדשים שבמקום שבנסיבות המקרה מוכח שהשותפים אינם מסוגלים לממש את השותפות באותו זמן, כגון כשאחד מהשותפים נאלץ לברוח עקב אונס שמנעו לדור כאן ולממש את חלקו בשיתוף, דינו כתובע חלוקת שותפות ולאחר שהראשון דר בבית במשך שנה, השני זכאי לדור שנה אחרת כנגדו.

על-פי המבואר, יתבאר פסק-דינו של הבית שלמה שהורה שאם האחד מנע מחבירו שימוש בשותפות, צריך להעלות לו שכר, מפני שבאותה עת ששותף אחד מונע מחבירו את השימוש בנכס המשותף, נעשה חבירו כמי שתובע חלוקת השותפות, שאינו מוחל על זכותו, ומעיקרא ביחס לתקופה זו לא התכוונו להישאר שותפים, שרק אחד מהם יוכל לגור והשני יהיה מנוע מכך. ובתקופה זו אין מקום לראות את השותף שגר בבית כמי שגר בתוך שלו, וכסברת ראב"י. מאחר ויש מקום לסברא זו רק בעת שהשותפות עדיין קיימת, עיי"ש בר"ן במסכת נדרים דף מה:, אך לאחר סיום השיתוף, הוא עושה שימוש בשלו ובשל חבירו.

מסקנת הדברים: לשיטת הרשב"א, להלכה פסקים דינא ד'גוד או איגוד', אך כל עוד השותפות שרירה וקיימת, ואין תביעה לפירוק השותפות, אין מקום לחלוקת זמנים, הן כדרך להנהגת השותפים מכאן ולהבא, והן כעילת תביעה ביחס לתקופה שכבר עברה. אלא שניהם רשאים להשתמש בדרך שיוויונית בנכס המשותף. אך אין מניעה שכל שותף יתבע בכל עת פירוק השיתוף בדרך של 'גוד או איגוד'.

בטרם הוגשה תביעה לפירוק השיתוף בדרך של 'גוד או איגוד' ובטרם חולקה השותפות, כפי הנידון בתשובת הרשב"א, כל אחד משתמש בשלו. ואם אחד מהם בחר שלא להיכנס לנכס, אין אחד מחויב לאפשר לחבירו שימוש בנכס לפרק זמן השווה לזמן שבו הוא השתמש, וכמו-כן אינו מחויב בתשלום שכר דירה לחבירו עבור הזמן שגר במקום זה לבדו. אבל לאחר שאחד השותפים תובע חלוקת שותפות בכל דרך שהדין נותן, דהיינו בדרך של מכירה לגורם שלישי וחלוקת התמורה או בדרך של 'גוד או איגוד', או אף בדרך של חלוקת זמני שימוש, כיון שהדין עמו, מכאן ולהבא כבר לא יוכל חבירו לטעון בשלי השתמשתי ולהיפטר מתשלום שכר דירה או למנוע מחבירו מגורים לפרק זמן שווה כמוהו.

במקרה שבפנינו, הבעל הורחק מהבית בצו של בית-המשפט לאחר שהאישה התלוננה כנגדו. התביעה להרחקת הבעל מהבית לא נידונה בבית-הדין, וככל שהדבר נוגע לענייננו, ובטרם הוכח אחרת, ניתן להניח שהיה מקום למתן צו ההרחקה, והייתה הצדקה למנוע מהבעל לגור בביתו עם אשתו, מחשש להתנהגות אלימה מצידו. למרות זאת, מאחר ועוד קודם למתן הצו, הבעל תבע פירוק השיתוף בנכס, והאישה הסכימה - ואף ניתנה החלטה על יסוד ההסכמה ובאי-כוח הצדדים התמנו ככונסי נכסים למימוש ההליך, אלא עקב עיכוב בהסדרת רישום הנכס ועיכוב בחיבור חשמל תיקני לבית, ההליך התעכב - אין מקום שבמסגרת הנוכחית נברר מי מהצדדים אשם יותר בעיכוב. גם אם העיכוב, בחלקו או בעיקרו, נבע מהתנהלות שאינה ראויה מצד הבעל, שנמנע משיתוף פעולה מהיר ויעיל בהסדרת ההליך, החל מהמועד שבו הבעל תבע את פירוק השיתוף בנכס, ובודאי לאחר שהנושא הוסכם וכאמור כבר החל ההליך למימוש הפירוק, החל ממועד זה, לשניהם זכות שווה למימוש השימוש בנכס. וזאת מפני שמכאן ולהבא שניהם כבר אינם במתכונת שיתוף של מגורים משותפים יחד, אלא במתכונת של חלוקת שותפות, בשלב ראשון, כל שותף רשאי לממש את זכותו לחלוקת השימוש בנכס לזמנים שווים, ובשלב שני - פירוק מלא של השיתוף.

על-כן החל ממועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף ובודאי לאחר שהתביעה כבר התקבלה מההיבט העקרוני, אין מקום לטענת "בשלי השתמשתי", מאחר והחל ממועד זה התחייבה חלוקת השותפות ביניהם, לכל הפחות בדרך של חלוקת זמנים.

אמנם אילו חיוב דמי השימוש היה מיוסד על עילת תשלומי נזיקין, היה מקום להתחשב ברקע שהביא ליציאת השותף האחד מהבית, וכמבואר בספר נתיבות המשפט שהובא לעיל. אך מאחר וכאמור, הפסקים הסכימו שאין זו עילת החיוב, אלא מפני שהדר בחצר נהנה, ומשלם בגין הנאה שקבל, ביחס לעילה זו, אין נפקא מינה לרקע שהביא ליציאתו מהבית.

זכות מגורים על יסוד הזכויות הנובעות מהנישואין
עוד יש לקבוע, שאין מקום לחיוב דמי שימוש, אם לאחד מבני הזוג שמורה הזכות מגורים בנכס מכוח הזכויות הנובעות מהנישואין. על-כן אם אחד מבני הזוג מתגורר תקופה מסוימת מחוץ לבית, וללא שנשללה מבן הזוג השני זכות מהזכויות הנובעות מהנישואין, אין עילה לתביעה לתשלום דמי שימוש, וזאת מפני שהשימוש נעשה כמימוש הזכות הנ"ל. לכן כשהאישה גרה בדירה המשותפת בלא בעלה, גם ללא זכותה כשותף בנכס, בסתמא האישה יושבת במדור מכוח זכותה למזונות ומדור עבורה. וכן אם האישה עזבה, והבעל מתגורר לבדו בדירה המשותפת, גם בלא זכותו כשותף בנכס, בסתמא הוא גר בדירה כבעל הזכאי לפירות נכסי מלוג של אשתו.

מאחר וכאמור, חיוב דמי השימוש מיוסד על חובת תשלום בגין ההנאה שבמגורים, ככל שהאישה זכאית להנאה זו במסגרת זכותה למזונות, או הבעל זכאי להנאה זו במסגרת זכותו לפירות נכסי מלוג, אין מקום שהלה יחוייב בתשלום עקב הנאה זו.

על-כן התנאי הראשון לחיוב דמי שימוש הוא - שיתברר שהנתבע לתשלום אינו זכאי למגורים בדירה המשותפת מכוח הזכות הנ"ל. דהיינו אם הבעל הוא הנתבע, הבעל אינו זכאי לפירות נכסי מלוג. ואם האישה היא הנתבעת, כבר אינה זכאית למזונות מבעלה.

כמו-כן לאחר שהבעל והאישה השותפים בנכס, כבר התגרשו, גם לשיטת הרשב"א הנזכרת אין מקום לטענה "בשלי השתמשתי", מאחר שעל-פי ההלכה בן הזוג השני מנוע ממגורים באותה דירה, ודינם כשותפים שתבעו לפרק את השיתוף ביניהם, וכמבואר לעיל.

ועיין בפד"ר כרך יח עמ' 300 בפסק-דין של בית-הדין האזורי ירושלים שהג"ר שמואל שפירא ז"ל כתב כדבר פשוט, שלאחר הגירושין, מאחר שהזוג מנוע ממגורים משותפים קיימת חובת תשלום שכר דירה, מפני שאינם יכולים להשתמש בשותפות במקום זה. ולפי המבואר, היינו מפני שכבר כלה זמן השותפות.

אך ביחס לתקופת הפירוד בטרם גירושין ולאחר שהאישה טענה "מאיס עלי", כתב בפסק-הדין שם להסתפק האם לאחר שכלתה האישות ביניהם כלתה השותפות. עיי"ש שלא הביא מהמקורות הנזכרים. ונראה שאין מקום לספק, ויש לדון את בני הזוג כשותפים שסיימו את תקופת השותפות, וזאת לאחר שאנו פסקים להם דינא דמתיבתא המבואר בסי' עז ס"ג ברמ"א, שבו נקבעה חלוקת רכוש אף קודם הגירושין (לרוב הפסקים). או לפי דרכו של הבית יעקב סי' עז שהובא בפד"ר כרך יב עמ' 373, שאין מניעה שהאישה תקבל את חלקה בנכסיה, אף קודם הגירושין, כשאין לבעל זכות לפירות נכסי מלוג, דהיינו בטוענת מאיס עלי, לשיטת הרא"ש לאחר י"ב חודש, ולשאר הפסקים גם קודם לכן.

ועיין בספר בית אב (להג"ר אליהו בקשי דורון שליט"א) ח"ב סי' עא, שדן במקרה שהאישה עזבה את הבית עקב סכסוכים, הבעל טען שאשתו אסורה עליו, ולאחר זמן התגרשו וניתן פסק-דין לחלוקת הרכוש. אך עקב התארכות הדיונים, גם כעבור מספר שנים, האישה עדיין לא קבלה את חלקה בדירה.

באותו נידון, בית-הדין האזורי בחיפה, בהרכב הג"ר אליהו בקשי דורון שליט"א והג"ר שמואל דיקמן ז"ל, פסק שלא לחייב את הבעל בשכר דירה, גם לאחר שניתן פסק-דין לחלוקת הרכוש, וגם לאחר הגירושין. ומאידך בית-הדין הגדול ביטל את פסק דינם, וקבע לחייבו בשכר דירה מיום עזיבת האישה את הבית, ועוד טרם הגירושין. לפי המבואר לעיל, היינו מפני שהיה דינה כאומרת "מאיס עלי", ודנו שמיום עזיבתה את הבית נחשבת כדורשת את פירוק השיתוף, ומכאן ואילך בהעדר זכאות לפירות נכסי מלוג, הבעל כבר אינו יכול לטעון "בשלי השתמשתי". נראה שפסק-הדין של בית-הדין הגדול מכוון להלכה, ובמחילה מכ"ת חברי בית-הדין האזורי, אין דבריהם מחוורים. מפני שלא היה מקום ללמוד מדינו של הרשב"א העוסק במקרה שאין אחד מהשותפים תובע 'גוד או איגוד', ובנסיבות ששני השותפים מסכימים שמסגרת השותפות שרירה וקיימת, ולהקיש מדבריו למקרה הנידון באותו פסק-דין, שבו הצד שלא התגורר בדירה עזב את בן הזוג ובקש לפרק את השיתוף ואף קבל פסק-דין לחלוקת הרכוש, ובסופו-של-דבר בני הזוג התגרשו, והביאו לסיום פרק השותפות. שבנסיבות אלו, גם טרם בפורק השיתוף, לכל שותף הזכות לתבוע חלוקת זמנים ולחילופין דמי שימוש, וכפי שהתבאר לעיל.

בנידון שבפנינו, האישה תבעה גירושין ומאסה בבעלה על יסוד טענות שהעלתה בכתב התביעה ובדיון בבית-הדין. בתגובה, גם הבעל בקש להתגרש. ביחס לנסיבות אלו - כתב הב"י סי' ע"ז בשם הר"ן בתשובה סי' יג - "אבל האומרת מאיס עלי... הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד, והפסידה כל שיש לה על הבעל". על-כן מאחר ובאותה תקופה, האישה כבר לא הייתה זכאית למזונות עבורה, וביחס לתקופה זו - מעמדם של שני בני הזוג, כשני שותפים רגילים.

דמי שימוש בבית גדול ונעשה שימוש בחלקו בלבד
האמור לעיל מתייחס לדירת מגורים בגודל ממוצע, ובנסיבות שגם כשאחד מבני הזוג אינו מתגורר בה, בן הזוג השני עושה שימוש בכולה.

אך במקרה שבפנינו, הנכס הינו בית מגורים בשטח של 242 מ"ר, שהוא גדול מאד יחסית לשטח הנחוץ עבור האישה והבת שגרה עמה, ולמעשה הנתבעת עשתה שימוש רק בחלק מהבית, וזאת בהתאם להסכמה שהוסדרה בין הצדדים. בעת הדיון בבקשת האישה לצו הרחקה, בהחלטת בית-המשפט מיום א' אב תשס"ז (22.07.09), נקבע על יסוד הסכמת הצדדים, שהשימוש בדירת המגורים יחולק בין הצדדים, חלוקה בעין, כך שהבעל יתגורר ביחידת הדיור במפלס התחתון והאישה בעליון, בהתאם להסכם מפורט שהוסכם בין הצדדים באותו מעמד. עלינו לבחון את ההשפעה של הסכמה זו, על הפסיקה הנוכחית.

בספר אור זרוע, פסקי בבא קמא סי' קכה, מצויה תשובת הראשונים ביחס לדירת מגורים השייכת לשתי אחיות כשלמעשה גרו בבית אחת האחיות שנישאה, עם בעלה, ושניהם בלבד עשו שימוש במלוא הבית.

ובתשובת רבי יצחק ב"ר אשר הלוי כתב:

'אם היה ראובן דר לבדו בבית, היה חייב להעלות שכר לרחל מכל חלקה שהרי נשתמש בכל הבית. ואם היה די לו בחצי הבית, היה לו להושיב ב"ד ולחלוק הבית קודם שנכנס בו. ואפילו הוא גברא דלא עביד למיגר, כמו שאמרת שהיה לו די בחצי הבית. ואין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא, דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא, אפילו גברא דלא עביד למיגר, חייב דהא חסריה, ואתה אמרת לבסוף דחצירו דקיימא לאגרא הוא.'
מבואר שניתן להושיב בית-דין לביצוע החלוקה ובכך להיפטר מדמי שימוש. ונראה שככל שהדבר נוגע לפטור מדמי השימוש, אין נ"מ בין חלוקת שותפות גמורה, ובין חלוקת השימוש בבית. אם השותף נהג בהתאם, יש תוקף לחלוקה זו לדונו כמשתמש בחלקו בלבד, ושלא לחייב דמי שימוש. והדין כן, מאחר שניתן לבצע חלוקת שותפות בדרך של חלוקת זמני שימוש, כמבואר בחו"מ סי' קעא ס"ח, ה"ה אם נפסקה לשותפים פסיקה בת תוקף הקובעת חלוקה אחרת, כגון חלוקת שימוש בגוף הנכס, ואכן למעשה על-פי פסיקה זו אחד השותפים עשה שימוש רק בחלק מהבית, ונהנה מחלק זה בלבד, בכוחה של חלוקה כזו לקבוע שכל אחד משתמש בשלו, בעת שהוא משתמש בחלק שהוקצה עבורו.

הסכמה כזו לחלוקת השימוש, תקבל תוקף גם ללא קניין נוסף, אלא די שהוסכמה חלוקת השימוש, ובהתאם להסכמה זו כל אחד מהם החל להשתמש בנכס באותו חלק שהוקצה עבורו. עיין שולחן ערוך חו"מ סי' קנז סעיף ב' ובספר מחנה אפרים הלכות שכירות סי' א', ובקצות החושן סי' קנג סק"ג וסי' קפט סק"א, ובנתיבות המשפט סי' קצב סק"ו, ובספר הר צבי חו"מ סי' פב.

לפי זה במקרה הנוכחי, מאחר שההסדר הנ"ל הוסכם ואושר בבית-המשפט, והצדדים החלו לנהוג על-פי הסכמה זו, די בכך לתת תוקף להסדרת חלוקת שימוש בנכס בתקופת הביניים, עד לפירוק השיתוף הסופי. וזאת אף אם החלוקה אינה חלוקה שיוויונית, מאחר וכך הוסכם ביניהם.

יצויין כי בהסכם הנזכר נקבע כדלהלן: "הסכם זה נכנס לתוקף מרגע זה ויישאר בתוקף עד להחלטה אחרת שתינתן בעניין פירוק השיתוף בבית-הדין הרבני בצפת, או לכל הסכמה אחרת".

לדברי הנתבעת, במשך כל התקופה אכן נהגה בהתאם להסכם הנ"ל, ולא השתמשה במלוא הנכס אלא רק בחלקה. ויצויין שמצד התובע, בכתבי טענותיו, אין הכחשה לטענה זו.

על-כן בהתאם למבואר, בנסיבות אלו אין מקום לדון אותה כמי שנהנתה מחלקו של השותף השני, התובע דנן.

אמנם לאחר שהתובע הורחק בשנית, היה רשאי לבקש לבטל את ההסכם הנ"ל, עקב אי יכולתו לממש את זכותו הקבועה בהסכם, ויש להניח שדרישתו הייתה מתקבלת, אך כאמור בגוף ההסכם נקבע שההסכם יישאר בתוקף עד להחלטה אחרת של בית-הדין או הסכמה. לכן בהעדר החלטה או הסכמה, ההסכם בתוקף. מלבד זאת, לא הייתה מניעה שהתובע ישכיר את חלקו ובכך יממש את פירות חלקו בנכס, על יסוד ההסכמה הנ"ל. התובע בחר שלא לנהוג כך, ויתכן שנהג כך לאחר שסבר שבקרוב יורשה לחזור. עכ"פ בנסיבות המתוארות, אין עילת חיוב דמי שימוש, לרבות לאחר הגירושין. מאחר וגם לאחר הגירושין, התובע היה רשאי להשכיר את היחידה התחתונה בנכס, כפי שעשה לאחר מכן, לאחר שרכש את הנכס במלואו.

אמנם התובע טוען שהנתבעת גרמה להוצאתו מהבית ללא הצדקה, אך כל עוד הנתבעת לא השתמשה בחלקו של התובע, ולא נהנתה הנאת מגורים מחלקו בבית, וזאת על-פי ההסכמה הנזכרת, אין מוטל עלינו לדון האם אמנם יש ממש בטענה שהנתבעת הביאה להוצאתו של כדין. וזאת על יסוד דברי התוספות (הנזכרים לעיל) שכתבו: "אפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא". וכן פסק הרמ"א סי' שסג סעיף ו'. על-כן גם אם היה מתברר שהבעל הוצא מהבית ללא הצדקה, בנסיבות המתוארות בנידון דנן, מאחר שהנתבעת לא עשתה שימוש בחלקו, הוצאתו מהבית אינה יכולה להביא לחיוב הנתבעת בתשלום ההוצאות שנגרמו לתובע, לרבות שכר דירה, גם אם התובע נאלץ לשכור עבורו דירה חילופית.

אמנם לולי ההסכם הנ"ל, ובהעדר הסכם לחלוקת שימוש בנכס, גם אם בפועל הנתבעת הייתה מתגוררת בחלק מהנכס בלבד, הרי שביחס לאותו חלק, דינה כנהנית מנכס שחציו של השותף השני, והיה מקום לחייבה בדמי שימוש.

סיכומו-של-דבר, חיוב דמי שימוש, מיוסד על חובת תשלום בגין הנאה מחלקו של השותף השני, ולא כקנס או פיצוי על הרחקתו של השותף מהנכס. על-כן ככל שהדבר נוגע לנידון דנן, מכיוון שהנתבעת נהגה כפי שהוסכם בזמנו והוחלט בבית-המשפט, וכך המשיכה לנהוג גם לאחר התלונה במשטרה ועד לעזיבתה את הבית, למרות שהתובע היה מנוע מלגור בנכס, לרבות לאחר הגירושין, אין מקום לפסיקת דמי שימוש, מאחר שהנתבעת עשתה שימוש רק באותו חלק בבית שהוקצה עבורה.

מסקנות
א. בפנינו תביעה לתשלום "דמי שימוש ראויים" שהוגשה על-ידי אחד מבני זוג שלא גר בדירת המגורים המשותפת, כנגד בן הזוג השני, שעשה בנכס שימוש בלעדי. ראשית, עלינו לקבוע אם לנתבע זכות מגורים בנכס מכוח הזכויות הנובעות מהנישואין. אם הנתבעת היא אישה נשואה, יש לבחון אם היא זכאית לדמי מזונות, ולמדור בנכס זה. ואם הנתבע הוא הבעל, יש לבחון את זכאותו לפירות נכסי מלוג. בנסיבות שקיימת הזכאות הנזכרת, דינה של תביעה זו להידחות. בנסיבות אלו התביעה תידחה גם אם בן הזוג השני היה מנוע מלהיכנס לדירת המגורים, וגם אם בסופו של דבר לא נמצאה הצדקה להוצאתו מהבית. וזאת מפני שהתשלום לא נקבע כקנס על מניעת מגורי השני, אלא מיוסד על חובת החזר תשלום בגין הנאת מגורים. החזר זה אינו מחויב כשהנתבעת היא אישה הזכאית למזונות או כשהנתבע הוא בעל הזכאי לפירות נכסי מלוג.

ב. בהעדר זכאות האישה למזונות או זכאות הבעל לפירות נכסי מלוג, אם בן הזוג שהתגורר מחוץ לבית לא היה מנוע מלהתגורר בבית, אלא התגורר מחוץ לבית המשותף מבחירתו, ואילו היה מבקש לשוב ולגור בבית, לא הייתה מניעה לחזרתו, אין מקום לחיוב דמי שימוש. אך לאחר הגירושין, כשבן הזוג מנוע מלגור עם הצד השני כתוצאה מהגירושין, יש לחייב את בן הזוג המתגורר בנכס בדמי שימוש.

ג. כמו-כן אם הוגשה תביעה לפירוק השיתוף, ובן הזוג הגר מחוץ לבית מבקש לפרק את השיתוף בנכס לאלתר ועקרונית הבקשה מתקבלת, מכאן ואילך ובהעדר ראיה למחילה על דמי השימוש, יש מקום לחיוב הנתבע בדמי שימוש, למעט בנסיבות המתוארות בסעיף א'.

ד. מאחר והתשלום הוא בגין ההנאה שקיבל במגורים אלו, כל עוד הנכס ראוי להשכרה, ובהתאם לאמור קיימת עילת חיוב דמי שימוש, אין נפקות לנסיבות שהביאו למגורים בלעדיים של אחד מהם, לרבות כשבן הזוג השני היה מנוע ממגורים בבית עקב צו הרחקה וכיוצ"ב.

ה. אם הנתבע לתשלום דמי שימוש, לא השתמש בבית כולו, לאחר שהוסדר עבורו שימוש בחלק מהבית, במסגרת הסכם בר-תוקף שנערך בין הצדדים, אין לראותו כמי שנהנה מחלקו של הצד השני, ואין לחייבו בדמי שימוש, גם אם הצד השני הורחק מהמגורים בנכס ללא הצדקה.

אמנם ביחס לתקופה שלאחר הגירושין, אין טעם בהסדרת מתכונת חלוקת שימוש כזו, מאחר ובהתאם להלכה הפסוקה בשולחן ערוך אה"ע סי' קיט ס"ז, שני בני הזוג לאחר הגירושין מנועים ממגורים באותו בית, ואף בשני בתים בחצר אחת. אך ניתן להסדיר חלוקת שימוש בדרך שבה צד אחד יממש את חלקו באמצעות השכרתו לגורם אחר. על-כן במקרה הנוכחי, מאחר שהנתבעת אכן מילאה אחר הוראות ההסכם, ולא עשתה שימוש ביחידת הדיור התחתונה, התביעה תידחה. וזאת למרות שנמנע מהתובע עצמו השימוש בחלקו, ובלא שיוטל עלינו לבחון האם בזמנו אכן הייתה הצדקה בהרחקת התובע.

הרב אוריאל לביא, אב"ד

אנו מצטרפים למסקנת פסק-הדין המפורטת בסעיף ה' לעיל.

הרב חיים בזק, דיין הרב יועזר אריאל, דיין

בהתאם לאמור, התביעה לדמי שימוש - נדחית.

ביחס לשאר התביעות שבפנינו:
א. בהתאם לאמור לעיל, הנתבעת לא עשתה שימוש בחלקו של התובע בבית. לפיכך הארנונה ומסי הועד מוטלים על שני הצדדים בחלקים שווים.

ב. תשלומי המים ואגרת הטלוויזיה בתקופה שבה התובע לא התגורר בבית, מוטלים על הנתבעת לבדה.

ג. על הנתבעת להבהיר תוך עשרה ימים מיום החתימה הדיגיטאלית של החלטה זו, את תביעתה ביחס לתשלומים לחברת החשמל, מהנדס החשמל והמודד. עליה להבהיר לשם מה נועדו התשלומים ולצרף קבלות.

ד. כמו-כן, על התובע להבהיר את תביעתו בעניין פיצוי עבור השלכת חפציו האישיים. עליו להסביר את נסיבות האירוע ולפרט את החפצים שהושלכו ואת שווים. גם הבהרה זו תוגש לבית-הדין תוך עשרה ימים מיום החתימה הדיגיטאלית של החלטה זו."

5. אישה שאינה גרושה מבעלה, וזכאית במדור, הרי היא כשוכרת בדירת הבעל (קנתה לעניין שתוכל לגור בבית, כקניין שוכר), ולא כאורחת בעלמא
ב- תיק מס' 565056/2 (רבני אזורי) {פלוני נ' פלונית, חיפה, פורסם באתר אוצר המשפט (26.03.12)} נפסק מפי כב' הרב יצחק אושינסקי, דיין:

"בפנינו תביעת רכוש. הצדדים גרושים. עיקרי טענות הצדדים ופרטים נוספים צויינו בהחלטת בית-הדין מיום 11.01.12.

התובע מפרט תביעתו לדמי שימוש: מאז ינואר 2005 אנחנו פרודים. מאז האישה גרה בדירה שלנו עד שנמכרה הדירה בסוף שנת 2009. התגרשנו ביום 07.01.07. בקשתי כל הזמן למכור את הדירה או להשכיר כדי לכסות את המשכנתא, אך האישה טרפדה את המכירה בכל דרך. יש דו"ח של חוקר פרטי שניסה לקנות את הדירה. מציג את דו"ח החוקר בפני בית-הדין. עוד מוסיף התובע: יש לי הערכת שמאי לדמי השכירות, בה נאמר שדמי שכירות לדירה זו הם 400 דולר לחודש. תובע מחצית מכך, 200 דולר לחודש, על כל התקופה, קרי - מפברואר 2005 ועד ליום מכירת הדירה, כמעט 5 שנים. סך תביעתו היא 34,780 ש''ח. טוען כי חישוב מדויק מובא בכתב התביעה. עוד הוסיף כי יש לו חוזה שכירות ששכר דירה בעיר אחרת וכן עדויות לכך שגר ברכב. ועוד הוסיף: לא יכולתי לחזור לדירה כי קבלתי תלונות למח"ש ואני שוטר ולא רציתי לסכן את עבודתי. הדירה נמכרה לשכן, שרצה לקנות אותה כבר מהיום הראשון.

בא-כוח הנתבעת מגיב: יש לקיים דיון הוכחות. הבעל עזב את הבעל ביוזמתו לחברתו ב[...], ששמה [...]. כתבי בית-דין נשלחו אליו לשם. כל השתלשלות העניינים היו בשליטתו של הבעל, בבית-הדין ובבית-המשפט. הוא בחר מתי להגיש התביעות וההליכים, האישה נזנחה על ידו והוא נתן עיניו באחרת. כל טענות התובע הן שקר. האישה שתפה פעולה עם ההחלטה לפירוק שיתוף. הבעל ניסה לשלוח חוקר פרטי לפני תום הכינוס. לא הפריעו לו למכור את הדירה במשך כל התקופה. הדירה לא נמכרה משנת 2005 ועד 2009 כי לא היו קונים. באשר לחוקר הפרטי, טוען בא-כוח הנתבעת: החוקר התקשר למשרדי, שוחחתי עמו והוא לא רצה לתת לי פרטים מזהים. הוא התעניין על הדירה אך זה היה לפני פרסום הדירה לציבור. לכן הוא לא קיבל ממני פרטים. בית-הדין בירר פרטים על פירוק השיתוף. התובע טוען כי בשנת 2008 יצא פסק-הדין לפירוק השיתוף. טוען כי כבר משנת 2005 הוא רצה למכור את הדירה, אך הצד השני טרפד. והוסיף: "חשבנו שהמכירה תצליח בינינו לבד. אחרי שנה הגיע עו"ד חיימי, ואז עוכב הכול". בא-כוח הנתבעת וטוען: בחודש אפריל 2006 האישה הזמינה את הבעל לחזור לשלום בית, הוא חזר, אך באותו ערב הבעל התנפל על האישה, הילדה, החבר של הילדה והכלב, ואז נשלחה תלונה למח"ש. מאז הוא לא המשיך לבוא לבית. ועוד הוסיף: עד לשלב של כונסי נכסים שהתמנו, הבעל ניהל את העניינים. צריך להוכיח שנמנעה ממנו הזכות לגור או למכור. ועוד, כשמונינו לכונסים, אנחנו המלצנו לבית-הדין למנות כונס נכסים מטעמו של הבעל. לא מנענו ולא הפרענו. בית-הדין שואל את בא-כוח הנתבעת - בין אם האישה עיכבה את המכירה ובין אם לאו, הרי האישה גרה בדירה בכל התקופה, ומדוע שלא תשלם על כך דמי שימוש? בא-כוח האישה מגיב: הבעל יכול לגור בדירה. האישה לא מנעה זאת ממנו.

בית-הדין מעיר כי לאחר הגירושין האישה מנעה ממנו זאת, שהרי הוא לא יכול לגור שם, שהרי זה לא מקובל, ואף מהפן ההלכתי זה אסור. בא-כוח האישה מגיב כי אם הוא היה מבקש לגור שם, האישה הייתה יוצאת ונותנת לו לגור. כאשר נשאל, שהרי אף אם הייתה גרה במקום אחר, היה הדבר עולה לה דמי שכירות, וזה נחסך ממנה, משיב בא-כוח הנתבעת: אולי היא הייתה גרה אצל הדודים שלה, ללא עלות. בית-הדין מברר עם הנתבעת עצמה אודות התהליך שהיה. הנתבעת מגיבה: לא הוחלט שאני נשארת בדירה. אחרי הגירושין לא הייתה החלטה על הדירה. לא היה הדבר בהסכם בגירושין. הבעל רצה שאשאר בדירה בתנאי שלא אבקש את זכויותיו ממקום עבודתו, אך לא הסכמתי ורציתי למכור את הדירה. הבעל לא ביקש למכור את הדירה. הוא הגיש תביעות לבית-הדין. הבעל מגיב: בשנת 2006 הגשתי תביעה למכירת הדירה. בא-כוח האישה דורש שוב לנהל דיון הוכחות, אך לא הבהיר אילו פרטים מהותיים יש עדיין להוכיח במישור העקרוני.

עד כאן טענות הצדדים. ובכן, לאחר הפעלת שיקול-הדעת, בית-הדין קובע כי במישור העקרוני, יש לחלק את ההחלטה לשני חלקים: קודם הגירושין ואחרי הגירושין. באשר לתקופה שטרם הגט, בית-הדין סבור כי כל עוד לא הוכח שזכותה של האישה למזונות ומדור נשללה, אזי הנתבעת פטורה מתשלום דמי שימוש. ההנחה הנ"ל נשענת על הנימוקים הבאים: קודם הגירושין היה חייב הבעל במזונותיה וכסותה של האישה וממילא אף במדור שלה, שהרי מדורה הוא בכלל כסותה, כמובא בשו"ע אבהע"ז סימן עג סעיף א וברמב"ם הלכות אישות, יג, ד. ממילא היה חייב הבעל במגוריה, וכל עוד לא סיפק לה דירה חילופית באותה רמה (עולה עמו ואינה יורדת), רשאית להמשיך להתגורר בדירה זו, דהיינו שימוש בכל הדירה, כפי שנהגה קודם הפירוד ביניהם. עוד יש להוסיף, שאישה שאינה גרושה מבעלה, וזכאית במדור, הרי היא כשוכרת בדירת הבעל (קנתה לעניין שתוכל לגור בבית, כקניין שוכר), ולא כאורחת בעלמא. זאת דעתו של הגרז"נ גולדברג שליט"א המובאת בספר שורת הדין כרך ח, עמוד שח. ממילא קל להבין שעבור תקופה זו שהיא זכאית למדור, אין עליה לשלם דמי שימוש כלל. ברם, במידה והתובע יוכיח כי האישה הוציאה אותו מהדירה בעילה שאינה מוצדקת וכן מנעה ממנו לחזור לדירה, בית-הדין ישקול זאת בשנית. באשר לתקופה שלאחר הגט, נראה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש. הקביעה הנ"ל נשענת על המובא בגמרא ב"ק דף כ-כא ודף צז ע"א ועל-פי מה שנפסק בשו"ע חו"מ סימן שסג סעיף ו. כן נשענת על העובדה כי בניגוד לטענות הנתבעת ובא-כוחה, התובע כן דרש בכל התקופה למכור את הדירה או לחייב את האישה בדמי שימוש, וראה לדוגמה תגובת הבעל מיום 02.06.09 לתגובת האישה מיום 25.05.09 בעניין דמי שימוש, פרוטוקול הדיון מיום 30.06.09, בקשה חוזרת לתשלום דמי שימוש מיום 27.10.09.

וכך מובא בגמרא שם (ב"ק כ ע"א, ע"ב):

'אמר ליה ר' חסדא לרמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעא לן מילי מעליתא, אמר מאי מילי מעליתא אמר ליה הדר בחצר חברו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, או אין צריך, היכי דמי אי לימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר, אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר, לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי, מצי אמר ליה מה חסרתיך או דילמא מצי אמר ליה הא אתהנית וכו'. תא שמע הבית והעליה של שנים שנפלו, אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה, הרי בעל העליה בונה ביתו ויושב בה, עד שיתן לו יציאותיו, יציאותיו הוא דמחייב ליה לבעה"ב, הא שכרו לו, שמע מינה זה נהנה זה לא חסר, פטור, שאני התם דביתא לעליה משתעבד, תא שמע ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב, שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא.'

ועוד מובא בגמרא שם (כא ע"א):

'שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או לא? אדהכי נח נפשיה דרב הונא, א"ל רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן, מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה? הכי קאמר, נמצא הבית של שמעון, מעלה לו שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא. אתמר נמי, א"ר חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מבני העיר, מעלה שכר לבעלים. בעלים מאי עבידתייהו? הכי קאמר, נמצאו לו בעלים, מעלין להן שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא. אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר (ישעיהו, כד) 'ושאיה יוכת שער'. אמר מר בר רב אשי, לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא. רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא.'

וז"ל השו"ע שם:

'הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו 'צא', ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו 'צא', אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר.'

והוסיף הרמ"א בשם המרדכי (ביחס למקרה שלא אמר לו "צא" ובחצר שאינה שאינה עשויה לשכר):

'ואף על-פי שהוציא את בעל הבית בעל כורחו מן הבית והוא דר בו". ועוד הוסיף בשם הנימוקי יוסף: "ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן.'

והוסיף השו"ע שפטור זה שחצר שאינה עשויה לשכר הוא אף על-פי שדרך הדר שם לשכור מקום לעצמו, זאת משום שזה נהנה וזה אינו חסר.

עוד הוסיף הרמ"א את המובא במרדכי ובנימוק"י:

'ודוקא שכבר דר בו (= אז פטור לשלם בחצר שאינה עשויה לשכר), אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אעל-פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרוויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם.'

ועי' עוד בזה מה שכתב בשו"ת מהרשד"ם חלק חו"מ סימן תס"ג (ד"ה תשובה).
והוסיף השו"ע: "ואם החצר עשויה לשכר, אף על-פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון".

ביחס לזה הוסיף הרמ"א הלכה חשובה:

'וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא, ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל, והגהות מיימוני פ"ג דגזילה, ועיין בת"ה סימן שי"ז).'

ועי' במחנה אפרים (הלכות גזילה, סימן יא), שם דן בעניין הדר בחצר חברו שלא מדעתו, וכתב שאין לדמות זה לדין המבטל כיסו של חברו דהוי רק גרמא, משום ששם לאו ברי היזקא, שהרי יתכן וחברו לא ירוויח בכיסו, ועוד שבאותו זמן לא היה שם מי שייתן את הרוויח, מה שאין כן הדר בחצר חברו (באופנים שחייב) שעל-ידי שההוא נכנס וגר שם לא ניתן להשכיר את הבית לאחרים, וממילא בפעולתו מפסיד לחברו, וזהו ברי היזקא, וחייב מדינא דגרמי.

והוסיף וכתב:

'הרי מבואר דכול שעיכב את חברו בידיים ועל-ידי כן הפסיד חברו, דינא דגרמי מקרי ולא גרמא בנזיקין וכו', והוא הדין במי שמוציא את חברו מביתו והוצרך לשכור בית דירה, חייב לשלם וכו'. ולפ"ז הוא הדין כשנועל את ביתו של חברו ואינו מניחו להשכיר או שגירש את חברו מביתו, דבריא היזקא דודאי חייב לשלם, כיון דנחסר חברו על ידו והוי מידי דמנכר היזקא שאינו יכול להשכירה או שצריך בית אחר.'

לכאורה, על-פי המקורות שהובאו לעיל חייבת האישה לשלם דמי שימוש לבעלה לשעבר מכח שני דינים:
א. הבעל אמר לה "צאי" (הגיש בעבר כמה בקשות ביחס לחלקו בדירה ותשלום דמי שימוש), ועל-פי המובא לעיל, בכגון זה בכל מקרה חייב הדר להעלות שכר לבעל הבית (מקור הדין הוא ברבנו ירוחם, נתיב יב חלק א בשם ה"ר יונה, וכן מבואר ברשב"א ב"ק צז ב ד"ה אמר ר"פ), שהרי אין אומרים בזה את הכלל "כופין על מידת סדום", כמובא בסמ"ע שם ס"ק יד (ותשלם האישה על השימוש בחלקו בדירה).

ב. גם אילולא היה אומר לה "צאי", הייתה חייבת לשלם את מגוריה בבית שאינו שלה (בחלק שאינו שלה), משום שבית זה הוא חצר העשויה להשכיר, וכ"ש על-פי דברי הרמ"א שסתם בתים כיום עומדים להשכיר (אין נהוג שיש לאדם דירה פנויה ואינו משכירה לאחרים).

"לא הייתה שוכרת במקום אחר"
באשר לטענת בא-כוח הנתבעת שהנתבעת הייתה אולי גרה אצל דודיה בחינם: אמנם יש מהראשונים הסוברים שהדר בחצר חברו שלא מדעתו ואינו נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחנם, פטור, אף-על-פי שהדירה עומדת להשכירה, שאין זה אלא גרמא (תוספות ב"ק כ ע"א ד"ה זה, רא"ש שם פ"ב סי' ו בשם הר"י, מרדכי שם סימן טז בשם ר' פרץ והג"א שם בשם מהרי"ח) והוי כמבטל כיסו של חברו. אולם עניין זה לא יוכל לפטור את הנתבעת שלפנינו מתשלומי השימוש בדירה, שהרי אין לנו סמך לכך שיכלה למצוא דירה בחינם (ואף בא-כוחה טען זאת בדרך "אולי"), וכן משום שרוב הראשונים חולקים על כך וסוברים שבכל חצר העשויה להשכיר, הדר שם חייב, אף אם אין דרכו לשכור (רי"ף ב"ק שם, רא"ש שם, רמב"ם, גזלה ואבדה פרק ג הלכה ט, הרא"ה שם בשם כל הגאונים ורבו, נמוק"י שם בשם רמ"ה וריטב"א, אור זרוע ב"ק פ"ב סימן קכג בשם ר"ש ב"ר אברהם וראבי"ה, שו"ע חו"מ סימן שסג סעיף ו), שהרי אכל מחסרון הממון של חברו (ועי' אנציקלופדיה תלמודית ערך גרמא וגרמי).

שותף שגר בדירה המשותפת
ואולם, למרות כל המקורות שהובאו לעיל שיש לחייב את האישה בדמי שימוש מעת חיוב הגט שהוטל עליה, ישנו מקור נוסף שממנו עולה לכאורה שהיא פטורה מלשלם דמי שימוש עבור מגוריה בדירה המשותפת.

ברמ"א חו"מ סימן קעא סוף סעיף ח מובא אודות חלוקה בין שותפים:

'לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אח"כ האחר לומר אשתמש גם כן זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש (רשב"א, סימן תתקט).'

הרי גם בנידון שלפנינו מדובר בדירה המשותפת בין שניהם, ורשאית האישה לטעון שהשתמשה בשלה, ואין לתבוע ממנה שכר עבור כך.

יש לבאר שכל המקורות שהובאו לעיל (שעולה מהם לחיוב תשלומים) הינם רק ביחס לאדם שגר בדירתו של חברו מבלי קבלת רשות, אך אינם מיוחסים לדירת השותפים, שדר שם שותף אחד לבדו (שהרי גר בחלקו ברשות). יש לציין כי אילו הייתה האישה משכירה את הדירה המשותפת באותה תקופה, היה השכר לאמצע בכל מקרה, כמובא בנתיבות המשפט שם ס"ק יב ובפת"ש שם ס"ק ט. ברם, יש לציין כי אם הייתה האישה מוציאה את בעלה מן הדירה ולא נותנת לו אפשרות לגור שם (כגון צו מניעה או צו הרחקה), הייתה מחוייבת לשלם לבעל דמי שימוש, שהרי לא היה יכול לגור שם כמותה (ועי' ברא"ש ב"ק פרק ב סימן ו, וכן עי' במחנה אפרים שהובא לעיל, וכן עי' שורת הדין כרך יא עמוד ש). לאור זאת, יש לומר שעצם העובדה שהאישה לא פינתה את הדירה, והיה הבעל לשעבר מנוע מלגור שם משום האיסור לגור עם גרושתו, הוי כאילו מנעה ממנו את המגורים שם, וממילא אין לפטור אותה מדמי שימוש מכוח טענה זו. אין מקום לטענתה של האישה כי אולי הייתה גרה בחינם אצל דודיה, שהרי זו טענה שלא מתקבלת על הדעת, וכן משום שכבר הובהר והוכח לעיל כי התובע ביקש לחלק את הדירה או לשלם דמי שימוש, ומעולם האישה לא הגיבה כי היא מוכנה שהוא יגור בדירה.

מסקנה
לאור הנ"ל, יש לקבוע ברמה העקרונית כי הנתבעת פטורה מתשלום דמי שימוש בעבור התקופה שטרם הגט, אך חייבת לשלם זאת בעבור התקופה מיום הגט ואילך, קרי - מיום 07.01.07. באשר להערכת דמי השימוש בדירה, בית-הדין ממנה את השמאי מר אהרון ויסבלום [...] לשם הערכת דמי שכירות בדירה. עלות השמאות תחול על התובע. מבוקשת חוות-דעתו של השמאי בתוך 30 יום. באשר לדרישת בא-כוח הנתבעת לקיום דיון הוכחות, בית-הדין אינו מוצא כל צורך לכך (פרט למה שצויין לעיל), כאשר פסק-הדין אינו מיוחס לנסיבות העיכוב במכירת הדירה, אלא מתייחס רק למציאות שאינה שנויה במחלוקת, שהנתבעת שהתה בבית בכל התקופה.

(-) יצחק אושינסקי, דיין

ניתן ביום ג' בניסן התשע"ב (26.03.12)."

6. תביעת הבעל לחייב את האישה בתשלום שכר דירה
ב- תיק מס' 802925/3 (רבני גדול) {פלונית נ' פלוני, ירושלים, פורסם באתר אוצר המשפט (09.02.12)} נפסק מפי כב' הרב יצחק אושינסקי, דיין, הרב יונה מצגר, הרב ציון אלגרבלי}:

"ביום ד' תמוז תשס"ח 10.07.08 ניתן פסק-דין חלקי בענייני הצדדים. נשתיירו להשלמת הדיון נושאים אחדים, בעיקר בעניין רכוש וחלוקתו וכן ענייני מזונות האישה. ב- 04.01.12 נתקיים דיון משלים ופסק-דין זה בא להשלים את החסר בפסק-הדין הנ"ל.

בדיון האחרון עמד בא-כוח האישה על הצורך ההכרחי של האישה לקבל לבעלותה את חלקו של הבעל בדירה ותמורת זה היה נכון לוויתורים מצד האישה בזכויות הפנסיה וחסכונות הבעל. בא-כוח הבעל התנגדה לכך נחרצות אולם נתנה את הסכמה והתחייבות (בקאג"ס של הבעל) שכל זכות כספית שנתגלתה או תתגלה בעתיד הרשומה ע"ש הבעל תזכה האישה במחצית מזכות זו. בדיון הוסבר לבא-כוח האישה שהדרישה של האישה לקבל מעבר למחצית הדירה אינה מגובה בנימוקים הלכתיים או משפטיים, ולכן לאור התנגדות הבעל לא יוכל בית-הדין להיענות לכך. בעניין מזונות האישה לא הועלו טענות בעל-פה אולם בחומר הכתוב שלפנינו מגישים שני הצדדים את עמדתם בהרחבה.

לאחר העיון בחומר שבתיק ובפרוטוקולים של הדיונים השונים, בית-הדין פסק:

א. חיוב האישה לקבל את גיטה
בית-הדין חוזר על הפסיקה מיום 10.07.08, כי מצווה על האישה לקבל את גִטָהּ. אין מקום כלל לעכב את סדור הגט בגין עניני הרכוש או המזונות. התיק של הצדדים נמשך כ- 8 שנים ללא הצדקה. בית-הדין מוצא לנכון להזכיר כי בקביעת סך הכתובה (בסך 120 אלף ש"ח) יש מרכיב של פיצוי. פיצוי זה הוא ע"מ להביא לסידור גט והוא פיצוי לאישה על הפסד זכותה להמשיך את נשואיה. באם מתן הגט יעוכב על-ידי האישה עשוי בית-הדין להפחית את הסך של מרכיב הפיצוי. באם האישה תעכב את הגט, עשוי בית-הדין להזדקק גם למתן צווי הגבלה.

ב. בעניין דירת הצדדים
בא-כוח האישה לא השמיע כל טיעון הלכתי או משפטי נגד חלוקת הדירה או תמורתה בחלקים שווים לשני הצדדים. לפיכך בית-הדין פסק כי דירת הצדדים תימכר למרבה במחיר והתמורה (לאחר ניכוי החובות שעל הדירה) תחולק בשווה בין הצדדים. כל צד יכול להיות שותף בהתמחרות. הביצוע של המכירה מעוכב בינתיים עד למציאת פתרון חוקי למדור לבן הצדדים שהוא עדין קטין. בא-כוח האישה לא טען לעיכוב זה, אולם יתכן והוא הסתמך על הסכם שנערך בבית-הדין לזכות המגורים של האישה לתקופה בה הילד בחזקתה (הסכם שלא אושר סופית). הסדרת המדור לקטין עם אמו תהיה על-ידי בית-הדין האזורי, ולעניין זה יש לקבוע את חיובי האב במדור הבן. פסק-הדין למזונות הבן מבוסס עד כה על העובדה שהבן מתגורר עם אמו בדירת הצדדים. אולם מכירת הדירה מחייבת קביעת גובה תשלום המדור, ועל-ידי כך ימצא בית-הדין את המסגרת להבטחת מדור קבוע וחוקי לבן. בית-הדין האזורי יקבע לאחר מכן את סדרי המכירה של הדירה. אם יראה צורך יהיה רשאי לחדש את המינוי של כונסי הכנסים שניתן על ידו.

ג. רכוש וכספים שנצברו בחיים המשותפים
א. שני הצדדים הצהירו בדיון כי קיים סכום בו הבעל עומד לזכות, מתקופת השיתוף, בסך 76 אלף ש"ח. האישה זכאית לקבל מחציתו של הסכום 38 אלף ש"ח. אם תבחר לקבל סכום זה אזי ינוכה סכום באותו ערך (38 אלף ש"ח) מסך הכתובה, בהתאם לפסק-הדין מיום ז' תמוז תשס"ח 10.07.08 סעיף ה'.

ב. כל זכות כספית נוספת הרשומה ע"ש הבעל, שתתגלה על-ידי האישה על יסוד הצו לגילוי מסמכים שניתן ב- 10.07.08, תזכה בה האישה במחצית מערכה. על כך נערך עם הבעל קניין התחייבות שקיבל בקאג"ס. האמור בזה כפוף לכך שהזכות שתחולק נצברה בתקופת החיים המשותפים. על-כן, לכשימצאו כלל הזכויות, יקבע בית-הדין האזורי את מועד הקרע ואת קיום החלוקה כנ"ל. על הזכויות שיגיעו לאישה על יסוד האמור בסעיף זה יחול ג"כ הקיזוז מהכתובה, כפי שנפסק בפסק-דין מיום 10.07.08 סעיף ה.

ג. האישה זכאית לממש את גבית הכתובה בקיזוז בסך 38 אלף ש"ח עם קבלת הגט. האפשרות לגילוי סכומים נוספים בני איזון לא תעכב את גבית הכתובה, אולם, אם יתגלו כאלה, האישה תחויב להשיב את הסכומים שתזכה בהם מכוח האיזון עד גובה הכתובה (120 אלף ש"ח). בית-הדין האזורי יהיה המבצע של האמור לעיל. בית-הדין האזורי רשאי גם להגביל את תקופת איסוף הנתונים על-ידי האישה, נוכח העובדה שהכלים לאסוף הנתונים אודות רכוש הבעל הועמדו לרשותה לפני כבר למעלה משלש שנים.

ד. מזונות האישה
מזונות האישה נפסקו על-ידי בית-הדין האזורי ב- 11.12.03 בסך 1,750 ש"ח לחודש. מזונותיה הנ"ל הוקפאו על-ידי בית-הדין האזורי בתאריך 11.11.04. האישה עתרה אל בבית-הדין הגדול כנגד הקפאת ההליכים. בפסק-דין "ההקפאה" של בית-הדין האזורי כותב בית-הדין כי על-פי טענות הבעל יש יסוד לערער על זכות האישה למזונות בגין חומר המצביע עליה כמורדת. בית-הדין הגדול שקבע את זכות האישה לכתובה בפסק-דין מיום כ"ז אלול תשס"ז, קבע גם כי אין האישה נחשבת למורדת, ולכן ביטל בית-הדין בפסק-דין מיום 10.07.08 את ההקפאה וחייב את הבעל בתשלום מזונות האישה החל ביום 11.11.04 עד ליום השלשת הכתובה בסך 120 אלף ש"ח, והשאיר את קביעת גובה המזונות לבית-הדין האזורי. אולם בית-הדין האזורי התעלם מפסיקת בית-הדין הגדול ולא קבע את סכום ולא חייב את הבעל אלא השאיר זאת לבוררות לאחר הגט. יתכן ובית-הדין האזורי עשה כן משום שלא רצה לעכב את מתן הגט הנמשך זה מכבר.

הטענות של האישה הן, שיש להגדיל את הסכום שנפסק בשנת 2003 בסך 1,750 ש"ח, משום שאינו מספיק עוד לצרכיה. הבעל מצידו טוען שהאישה עבדה בתקופה הנדונה. אולם בפסק-דין בעניין ה"הקפאה" נזכר שהבעל טען "שתלך לעבוד". ביטוי זה מערער במידה חלקית את אמינות טענותיו כיום שהיא עבדה בתקופה הנדונה. עוד טוען הבעל שהוא המשיך לשלם את הסך של 1,750 שקלים גם אחרי ה"הקפאה" ועשה כן עד ליום 22.10.06, שאז השליש את הסך של 50 אלף ש"ח, שהיה גובה חיוב הכתובה לפי בית-הדין האזורי בפסק-דינו מיום 18.10.06. לדעת בא-כוח הבעל מכיוון שהבעל פרע חלק מהכתובה בתאריך 22.10.06, לכן הוא נפטר ממזונותיה כבר מהתחלת הפירעון. בא-כוח הבעל מוסיפה וטוענת, כי למרות שגובה הכתובה נשתנה על-ידי בית-הדין הגדול ועומד כיום על 120 אלף ש"ח, מ"מ הפטור ממזונות מתחיל מרגע הפירעון החלקי.

אין צורך להרחיב ולהסביר מדוע טענה זו דחויה, ומבחינת ההלכה רק השלשת כל סך הכתובה הוא הפוטר את הבעל ממזונות אשתו. את טענות הבעל על עבודת האישה ואת טענות האישה על הגדלת צרכי קיומה קשה מאד לברר כיום, 8-5 שנים לאחר התקופה הנדונה. לכן בית-הדין מחליט גם מתורת פשרה על-פי סימנים בחו"מ - פשרה שבית-הדין מטיל מעצמו - כי הבעל ישלם החל מהתאריך 11.11.04 סך 1,750 ש"ח לחודש עד ליום השלשת הסך של 120 אלף ש"ח בקופת בית-הדין האזורי (באוקטובר 2008, תאריך מדויק ידוע לבית-הדין האזורי). על סכומי המזונות לתקופה זו כפי שנקבעו לעיל לא יחולו הפרשי הצמדה או תוספות אחרות, משום שהתוספת נלקחה בחשבון הפשרה. מהסכום שנפסק בסעיף זה רשאי בית-הדין האזורי לנכות סכומים אשר לטענת הבעל המשיך לשלם עד ליום 22.10.06, גם לאחר ההקפאה ביום 11.11.04. בית-הדין האזורי יברר את הסכום שיוכח לו כי הבעל פרע למזונות בתקופה 11.11.04 - 22.10.06 ויפחית זאת מסך המזונות שנקבעו לעיל.

ה. בעניין שכר דירה שחוייבה בו האישה
לדעת בית-הדין הגדול הרי שעד להשלשת הכתובה (בתחילת תשס"ח) הייתה לאישה זכות למזונות ומדור, ועל-כן אין לחייבה בתשלום שכר דירה עד להשלשת הכתובה. גם בתקופה שלאחר מכן עד להיום לא ניתנה החלטה של פירוק שיתוף ולא ניתן צו פינוי לאישה, על-כן האישה הייתה זכאית להשתמש בכל הבית כדין שותפים שלא חלקו. גם אם אין לאישה זכות למזונות ומדור מ"מ השותפות הממונית בדירה הייתה קיימת כל עוד לא הורה בית-הדין על מכירת הדירה וחלוקתה. אכן מצאנו פסיקה על פרוק שותפות ומינוי כונס נכסים שניתנה על-ידי בית-הדין האזורי ביום 04.03.09, אולם במסגרת הערעור נידון גם נושא זה מחדש וניתנה הפסיקה בסעיף א' לעיל המאשרת את הפסיקה לפרוק שתוף מיום 04.03.09. בסעיף א' לעיל נקבע עיכוב ביצוע בגין סידור מדור לילד, אך מגבלה זו מכוח החוק האזרחי המגן על זכויות הילד, ואין בכוחה לשנות את העובדה שמועד הפירוק של השותפות כבר הגיע ביום 04.03.09. על-כן נראה שעל האישה לשלם מחצית מהשכר הראוי החל מהתאריך 04.03.09 עד ליום פינוי הדירה. אמנם לפי ידיעתינו לא קיים פסק-דין למדור הילד כלל ופסק-הדין הקיים ניתן על סמך הנתון שהילד מתגורר בדירת הצדדים. על-כן, ממחצית השכר הראוי שעל האישה לשלם יש לנכות סך 40% בגין מדור לילד. גובה השכר הראוי יקבע על-ידי בית-הדין האזורי לגבי התקופה המתחילה בתאריך 04.03.09 עד לפינוי הדירה. גם הניכוי (כאמור 40%) מתייחס לתקופה זו.

ו. הוצאות משפט
אין צו להוצאות.

הרב חגי איזירר
עיינתי בדברי עמיתי, הרה"ג חגי איזירר שליט"א שהאריך, פרט והכריע כדת וכדין בכל הסוגיות העומדות על הפרק בערעור זה, והנני מצטרף לדבריו.

הרב יונה מצגר
ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג חגי איזירר ואני מצטרף לדבריו בכל הנושאים, למעט בעניין דמי שימוש.

עיין רמ"א בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קעא:

'לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר: אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכול זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש (רשב"א סימן תתק"ט, ח"ב קמ"א).'

אמנם נראה שהמדובר שם בחצר שיש בה דין חלוקה, דהיינו, שכל צד יכול להשתמש בחלקו או שיכולים להשתמש ביחד, אולם בחצר שאין בה דין חלוקה ולא יכולים להתגורר ביחד, מצד פגיעה בפרטיות כל אחד או מצד היזק ראיה או בכה"ג שלא איתדר להו ביחד מחמת קטטות וכדומה וכל אחד לא יכול לגור בפינתו או ששטח הדירה בקושי מספיק לאחד מהם, לכאורה יש לחייב בדמי שימוש. זאת מאחר ובכה"ג יש לחייב בחלוקת זמנים או להשכיר לאדם שלישי, שהרי ככל שהצדדים אינם יכולים בפועל לגור יחד יכול צד אחד לכוף את רעהו להשכיר את הנכס לאחר או לחלוק חלוקה לזמן, וכמבואר בחו"מ סימן קעא סעיף ח. ובעניין זה ראה בדברי החכמת שלמה והכסף הקדשים שם, במה שביארו את שיטת הרשב"א שהובאה ברמ"א, מתורת מחילה ומדלא מיחה תלינן שמחל. וודאי בעניין שלפנינו אין לומר כן, שהרי תבע וחזר ותבע הבעל את חלקו בבית-הדין. ומה גם שהרשב"ש חולק על הרשב"א, שיכול השותף שלא גר בדירה לדרוש תקופה מקבילה לתקופה שגר בה השותף השני.

וכן יש לדמות דין זה למה שכתוב בחושן משפט הלכות גזילה סימן שסג:

שני שותפין בבית, והשכיר אחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו, צריך השוכר ליתן לשותף השני חלקו (ב"י בשם הרשב"א); אבל אם לא שכר כל הבית, רק חלק השותף שהשכיר לו, אין צריך ליתן לשני כלום.

לכאורה אין הבדל בין השכיר לאחר או לעצמו, וכשם שאם השכיר לזולת השוכר משלם חלק השותף השני הוא הדין גם אם השתמש בו לבד. ואין לחלק בין אם השכיר או השתמש לבד בדירה שהייתה מועדת להשכרה לעומת נידונינו, בו הדירה לא הייתה מיועדת להשכרה או לחלוקה לזמנים, והייתה מיועדת למגורי שניהם. לכן, כל זמן שלא הייתה פסיקה לחלוקה או לשימוש בזמנים קבועים בדירה, לא שייך לחייב את האישה בדמי שימוש, ובפרט שלא הוכח שהאישה הייתה זו שאשמה בסילוקו של הבעל מהבית או בפירוק השותפות. כמו-כן, הנאת האישה בשימוש בחלקו של הבעל נחשבת כהנאה בעל כורחה, מכורח הנסיבות שהייתה גרה שם לפני כן והמצב הוא טרום פסיקה בחלוקת הרכוש. מכל מקום, מאחר והבעל עמד על דרישתו לפירוק שיתוף בדירה ולקבלת זכויות שימוש, מאחר והצדדים נפרדו דרכיהם, יש לראות זמן זה כזמן הראוי לפירוק השותפות, שכנגזרת מכך יש לחייב בדמי שימוש בדירה ולפחות לפשר בדמי השימוש, בשים לב לעובדה שהדירה מצויה בהליכים משפטיים וגובה דמי שימושה בה הוא נמוך.

לסיכום, כל זמן שהאישה זכאית למדור מהדין האישי, לא שייך לחייבה בדמי שימוש, אא"כ בית-הדין פסק פירוק שיתוף מסיבות שונות. משא"כ כשלאישה לא מגיע מדור מהדין האישי, היות ובעל השליש את כתובתה והמדור מגיע לה רק מכוח השותפות, יש לחייבה בדמי שימוש מופחתים בגין מדור הילד ומשום שדמי השימוש בדירה - הנמצאת בדיונים ובהליכים משפטיים לפירוק - הם מופחתים, ובית-הדין האזורי יקבע את גובה דמי השימוש המופחתים, כאמור, החל מהיום בו הושלשה כתובתה תוך קיזוז דמי המדור לילד.

הרב ציון אלגרבלי

ניתן ביום ט"ז בשבט התשע"ב (09.02.12)."

7. האם כאשר טוענת האישה טענת מאיס עלי עדיין יש לה זכות למזונות ומדור שהרי אם זכאית למדור חלקו של הבעל משועבד לה ועל-כן אינו יכול לתבוע דמי שימוש
ב- בתיק מס' 586734-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2013(2), 51, 59 (2013)} נפסק מפי כב' הרב דניאל אדרי - אב"ד, כב' הרב אייל יוסף - דיין וכב' הרב דוד בר שלטון - דיין:

"לפנינו תביעה כתובה של האישה וכנגדה תביעת רכוש של האיש.

הזוג התגרש בתאריך 23.03.10 ועל הפרק נשארה תביעת הכתובה של האישה.

בפרוטוקול מיום 28.10.10 טען בא-כוח הנתבע: "התובעת נמצאת גם היום בקשר עם אותו אדם שהייתה אתו בקשר כעשרה חודשים בזמן הנישואין, ואף הייתה אתו בבתי מלון ובמסעדות".

לפני בית-הדין אין ראיה שהיו בבתי מלון אבל יש פירוט שיחות.

לטענת האישה, הקשר החל לאחר הגירושין ו"לפני הגט לא היה בינינו דבר". ההיכרות החלה במהלך קורס שהיה ממרץ עד אוקטובר 2009.

לשאלת בית-הדין האם המשכתם לדבר אחרי הקורס ענתה האישה שכן. לשאלת בית-הדין האם נפגשה אתו מסיום הקורס ועד הגירושין ענתה שלא. האישה הוסיפה שמוכנה להיבדק בפוליגרף.

בסיום הדיון הנ"ל הצדדים קיבלו בקניין אגב סודר על הסכמתם לכל פסיקה של בית-הדין בעניין כתובה ופיצוי בהתאם לסכום שייקבע, וזאת לאחר בדיקת הפוליגרף.

האיש ביקש לזמן את אותו אדם שלדבריו קיים קשר עם גרושתו, ולשאלת בית-הדין אמר שסומך עליו שיאמר את האמת.

לאחר עיכובים רבים הופיע העד בבית-הדין בתאריך כ' מרחשון התשע"ב (17.11.11) לתת את עדותו בעניין מהות הקשר שלו עם האישה.

לדברי העד, ההכרות החלה ב- 5/09 בקורס טבחות ונמשכה כשנה. לדבריו, לפני הגט היא לא הייתה אצלו והוא לא היה אצלה. לגבי טיב הקשר ביניהם ענה "שהיא הייתה במצוקה ואני הייתי אוזן קשבת".

לשאלת בא-כוח האישה האם ידיד נפש הכוונה לאהבה נגיעות שיחות, ענה: "רק שיחות, היא לא הסכימה לשמוע משום קשר אחר". מודה שהיו ביניהם שיחות בשעות הלילה המאוחרות אולם לא נפגשו באותה תקופה אלא רק אחרי שהתגרשה.

בחקירתו טען בא-כוח הבעל ש"ביום הגט היא דיברה אתך תשע פעמים: השיחה הראשונה ב- 10:53 והאחרונה בשעה 1:37 לפנות בוקר".

תשובת הנחקר הייתה: "היא רצתה לעדכן אותי בדבר ששימח אותה".

לדבריו, לאחר הגירושין עזר לה בקניות ובכל מה שצריכה.

לשאלה אם מוכן להיבדק בפוליגרף על טיב היחסים שלכם ענה: "כן, בכיף".

דיון
בבואנו להכריע בדבר היחסים בין האישה ואותו גבר זר יש לבדוק אם יש כאן דין של עוברת על דת או יותר מזה - דהיינו מעשה כיעור. יש לפתוח בדין המופיע בשו"ע אה"ע סימן קטו, סעיף ד', שם נמנו המקרים בהם האישה מוגדרת כעוברת על דת יהודית ואחר מהם "שהייתה משחקת עם בחורים".
בח"מ ס' י"ב ובב"ש ס' י"ב כתבו שלא רק משחקת אלא אפילו מדברת שיחה יתרה עם בחורים נחשב הדבר לשחוק משום ששיחה יתרה מביאה לידי שחוק.

ק"ו בנד"ד שכמות השיחות הייתה גדולה מאוד, וחלק מהשיחות היו בשעות הקטנות של הלילה שנחשב הדבר לשחוק וודאי הוי בכלל עוברת על דת.

אמנם, כדי להפסידה כתובה מדין עוברת על דת דרושה התראה, כפי שפסק השו"ע שם "בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחילה".

במקרה שלפנינו לא הייתה התראה, וע"כ א"א לבטל חיוב הכתובה מדין עוברת על דת.

נמצא שיש לדון האם יש במעשה האישה דין של מעשה כיעור.
בבואנו לבחון את גדר מעשה הכיעור הגורם להפסד כתובה יש לעיין במקרים המובאים בשו"ע אה"ע סימן יא סעיף א'.
השו"ע מביא שם כמה מקרים:

"כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המיטה והיא לובשת מכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק מעל הכילה או שהיו יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שהראוהו מנשק על-פי חלוקה או שראו מנשקים זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים."

ועי' בפת"ש ח שם בשם תשובת רעק"א מהדו"ק (סימן צט) שכתב שיחוד בעלמה אינו בכלל כיעור ולכן רק אם -

"שכשנכנסו בזה אחר זה כל אחד נכנס על דעת חברו וניכר שעצת זימה ביניהם מה שאין כן כאשר אחר היה שם לעשות צרכיו ואחר-כך נכנס השני הוה רק יחוד ולא כיעור."

וכן עיין בדברי החזו"א סי יז אות יז שכתב:

"דכיעור הינו בשינוי מדרך העולם, ונכנסו לחורבה ולבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים לשם, וגם נעלו במנעול וכיוצא בזה, שלפי ראות עיני הדיינים הייתה כוונתן לכיעור."

כלומר, אפילו בהתייחדו שניהם ביחד צריך אינדיקציות נוספות שכוונתם הייתה לשם זנות כדי להגדיר מעשה זה כמעשה כיעור הגורם להפסיד כתובה.

השו"ע סיים שם: "וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים". כלומר, על-פי העקרונות הנלמדים מהדוגמהות המופיעות בש"ס ובשו"ע יכול הדיין להקיש למקרים נוספים הדומים לכך.

הסביר את הדבר הכנה"ג הגב"י אות כג בשם הר"מ מטראני ח"א, ס' רפז שהכוונה דווקא בדברים שהם דוגמתם ממש שיהיו הדברים מכוערים כמו אלו, אבל כל שאינו מכוער כ"כ אינו מספיק.

נמצא שאנו מחוייבים לדון על-פי העקרונות של חז"ל במעשה כיעור ולא מדעתנו או על-פי אומדנה אם אינה עונה לעקרונות המופיעים בשו"ע.

נ"מ לנד"ד שכל מה שעומד לפנינו הינו פלט שיחות שניהלה האישה עם אותו אדם במהלך נישואיה בשעות היום ובשעות הלילה וכן ביום הגירושין ללא ראיה נוספת על מעשה כיעור שהיה ודאי, שאין זה בגדר מעשה כיעור שיש בו כדי להפסידה כתובתה.

גדולה מזאת למדנו בתשובות המבי"ט סימן רפ"ז וז"ל:

"כי דבר המכוער המפסידה הוא שנראה מתוך הדבר ההוא קרוב לוודאי שהייתה שם עבירה וכתב הרמבם ז"ל שהדברים מראים שהייתה שם עבירה אף-על-פי שאין שם עדות ברורה, נראה שלא חסר באותו דבר המראה שהייתה שם עבירה אלא עדות ברורה, אבל קרוב הדבר להיות ברור, וגם אם יש ספק אם היה דבר מכוער או לא, אינה מפסדת."

הרי שגם אם יש לנו ספק אם היה דבר מכוער אין בזה כדי להפקיע את חזקת חיוב הכתובה שיש לבעל.

מסקנת הדברים בשלב זה היא שמעשי האישה כפי שהובאו לפני בית-הדין הינם בגדר של עוברת ע"ד בלבד, וכיוון שלא הייתה התראה אין הפסד כתובה מדין עע"ד.

הפסד כתובה בעקבות התחמקות מבדיקת פוליגרף שהתחייבה האישה עליה בבית-הדין
בעקבות טענות הבעל על הקשר עם הגבר הזר קיבלה האישה בתאריך כ' מרחשון תשע"א (28.10.10) קניין שבו התחייבה לקבל כל החלטה של בית-הדין לאחר בדיקת הפוליגרף באשר לזכאות לכתובה וגם לגבי הסכום שבית-הדין יקבע.

על-פי התחייבות זו ניתנה החלטה ראשונה של בית-הדין בתאריך כ' בשבט התשע"ב שבו הופנתה לבדיקת פוליגרף אודות טיב קשריה עם מר (אלמוני).

בתאריך 12.03.12 התקבלה תגובת בא-כוח האישה, ובה הוא מציין שהאישה מוכנה להיבדק בשאלות ב' וד' לאחר הגדרתם מחדש. בית-הדין נענה לבקשה, צמצם את השאלות והגדירם מחדש על-פי הבקשה הנ"ל והוציא החלטה.
בתאריך כו בכסלו תשע"ג (10.12.12) בית-הדין הפנה את האישה לבדיקת פוליגרף בעניין הגבר הזר. השאלות לאישה: 1. במהלך נישואייך, האם קיימת יחסי אישות או קשר רומנטי עם (אלמוני); 2. האם האישה ומר (אלמוני) שהו יחד בבית מלון קודם הגירושין.

אולם בתאריך 10.01.13 התקבלה הודעת בא-כוח האישה ובה נכתב בסעיף 5 "כי עקב מצבי דיכאון ולחץ בו נמצאת האישה עקב כל המצב, שכנע אותה הרופא לא לעבור בדיקה מעין זו בזמן הזה בו היא צורכת כדורי הרגעה".

בית-הדין רואה בתגובה זו התחמקות מהתחייבותה לערוך בדיקת פוליגרף, בפרט ששאלת הכשירות לעבור בדיקה זו נתונה למכון הפוליגרף בו מתבצעת הבדיקה ואם יחליט שהאישה אינה כשירה יפטור אותה מהבדיקה.

נמצא שעלינו לדון מה דין סירוב לעבור בדיקה שהבע"ד התחייב לעבור והשלכותיו לעניין חיוב הכתובה.

אמינות הבדיקה
בדיקת הפוליגרף אינה בדיקה שיש בא אמינות של מאה אחוז אלא היא רק בגדר רוב, דהיינו שברוב המקרים התוצאה זהה לאמת. ע"כ א"א להסתמך עליה בהוצאת ממון שהרי קי"ל שאין הולכים בממון אחר הרוב.

אולם במקרים שהצד הנבדק קיבל עליו בקניין את תוצאות הבדיקה הרי שדומה הדבר לקיבל עליו קרוב או פסול לעדות דבר המחייב גם הוצאת ממון כפי שנספק בשו"ע חו"מ א' סימן כב.

אולם בנד"ד האישה מסרבת לערוך את הבדיקה ויש לדון האם הסירוב נחשב כרגליים לדבר המוכיחים את צדקת טענת הבעל בדבר יחסיה עם הנטען או שאין הדבר נחשב כרגליים לדבר.

ע' בספר עטרת דבורה של הגר"א לביא בסימן נא שהביא ראיה שהתחמקות מבדיקה נחשבת כהוכחה לצד השני, מהרמב"ם סוטה פרק ג' הלכה ב' שסוטה המסרבת לשתות מהמים המארחים תצא בלא כתובה.

הכסף משנה הסביר יסוד הדין כך:

"דכיוון שפחדה מלשתות, מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה, שאילו הייתה טהורה לא הייתה נמנעת מלשתות והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל, סבר ר"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך."

ומכאן למד הגר"א לביא שכתוצאה מההסכמה לבדיקה ניתנת לבדיקה תוקף ומעמד של נאמנות בענייני ממון.

ממילא, התחמקות מבדיקה נחשבת כאמירת טמאה אני לך.

לענ"ד יש לחלק שגם אם נדמה הסכמה לבדיקת פוליגרף לקיבל קרוב או פסול ונחשב הדבר לנתינת נאמנות, אין זה הופך את הקרוב או הפסול וכן את הבדיקה לעדות של שני עדים שלהם נתנה וגזרה תורה שיש נאמנות מוחלטת ואמירתם נחשבת כמשקפת את המציאות.

אולם ודאי בעדים פסולים בפרט במקום שיש חשש משקר והבע"ד נותן להם נאמנות אין זה הופך אותם לדוברי אמת כשני עדים.

ועיין באחרונים שחקרו בגדר נתינת הנאמנות לעדים פסולים.

ע' בחזו"א סנהדרין סימן יז, סעיף ד' שחקר ביסוד דין זה והביא את שיטות הראשונים.

הרשב"ם במסכת ב"ב דף קכח, א ד"ה אינו כתב שיסוד הדין מצד הודאה, כלומר שמודה שחייב לו אם יפסוק או יעיד קאו"פ.

החזו"א מפנה לב"ב קמט, א בסוגית איסור גיורא שם לומדים התו"ס שיסוד החיוב לא מדין הודאת בעל דין רגילה אלא מדין קניין אודיתא.

הדבר מסתבר שאין כאן הודאת בעל דין רגילה שהרי בכה"ג מודה שכך היה ובאופן שעדיין אין ידוע מה יגידו העדים, איך יכול להודות על העתיד.

שיטת תוס' ב"מ עד, א ד"ה הכא שגדר הקבלה מצד קניין בדברים שיש לו תוקף משום שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו את הדין חלה בזה התחייבותם.

נמצא שלשיטת רשב"ם ותוס' יסוד הקבלה מצד קניין, לרשב"ם קניין אודיתא ולתוס"י קניין בדברים שמועיל.

שיטה שלישית היא שיטת הרשב"א במיוחסות סה שסובר שיסוד הקבלה מצד שנחשב כתקנת בית-הדין שמכשירה את הפסולים.

נמצא שלכל השיטות אין הקבלה של הפסול הופכת אותו לעד כשר ונאמן ועי' בקובץ הערות (סימן עב, אות ז) שהוכיח זאת מהר"ן.

מכאן שיש לחלק בין סירוב לשתיית מים בסוטה ששם תוצאות הבדיקה מוחלטות ונחשבות כשני עדים על הזנות וודאי שבכה"ג סירוב לבצע הבדיקה נחשב כרגליים לדבר והודאה, בעוד שסירוב לבדיקה שגם אחרי נתינת הנאמנות מאיזה דין שתהיה אינה משנה את אמינותה ועדיין נחשבת בגדר רוב בלבד, ובמיעוט המקרים אינה נותנת תוצאה נכונה - הרי שעדיין ניתן לתלות את הסירוב בחשש לאי-דיוק בבדיקה. ועל-כן נראה לענ"ד שאין זה בגדר אמירת טמאה אני לך אלא ריעותא ויצירת ספק בחזקת חיוב הכתובה שרק בצירוף אומדנות נוספות יהיה ניתן להפקיע את חזקת חיוב הכתובה של האישה.
וכך ראיתי בספר סדר הדין ח"ב עמוד 1079 שהביא פסק-דין של בית-הדין הגדול שכתב על מקרה שבו הבע"ד הסכים לבדיקת פוליגרף ואחר-כך חזר בו שצרפו זאת כרגלים לדבר.

הרי שבית-הדין הגדול הסתמך על הסירוב בלבד בנידון שלו ורק צירף זאת כרגלים לדבר לשאר הממצאים.

דיון בטענת מאיס עלי של האישה
בתביעת הגירושין של האישה מתאריך 19.2.09 נכתב בסעיף 15: "אין התובעת מסוגלת לחיות עם הנתבע, בעלה מאוס עליה ואינה מסוגלת עוד להסתכל בפניו".

יש לדון האם יש באמירה זו כדי להפסיד את כתובת האישה.

השו"ע פסק באבה"ע סימן עז סעיף ב:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלים אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי אם רצה בעלה לגרשה אין לה כתובה כלל והוסיף הרמ"א ו דווקא שמבקשת גט בלא כתובה אבל אם אמרה ייתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ויש לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה."

יש לדון האם אמירה זו של האישה היא בכלל טענות מאיס עלי
מפשט לשון השו"ע הנ"ל שמקורו ברמב"ם בפי"ד מאישות ה"ח נראה שהמאיסות נובעת מיחסי האישות אתו המאוסים עליה וזו סיבת ריחוקה ממנו.

אולם עיין בספר עטרת דבורה ח"א סימן לז שהוכיח מהרמב"ם במקומות אחרים שאף באומרת שאינה רוצה בו דינה כאומרת מאיס עלי והרי בנד"ד אומרת מאיס עלי רק שאינה אומרת בפירוש שהמאיסות יש לה השלכה לעניין יחסי האישות אתו וניתן להסיק שבאומרה שאינה מסוגלת לחיות עם הנתבע ואינה יכולה להסתכל בפניו יש כאן מאיסות ושנאה כזו שבוודאי לא תאפשר לה לקיים איתו יחסי אישות, וכפי שמסיים הרמבם הנ"ל שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.

בנוסף, קיימות שיטות בפסקים שגם באומרת מאיס עלי ואינה מוסיפה שאינה יכולה להיבעל לו נחשבת כטוענת מאיס עלי.

כן מבואר בתשובת הרשבא ח"א תקעג בנידון שם שדן אותה כאומרת מאיס עלי בטענה שהוא מאיס עליה כיוון שהיא בת עשרים והוא בן ארבעים.

הרי שהחשיב טענת פער גילים כטענת מאיסות אף-על-פי שלא טענה במפורש שנתון זה גורם לה לא להיבעל לו.

לסיכום, בצירוף כל השיטות
א. הסוברים כדעת הרמב"ם שגם באומרת שאינה רוצה בו נחשבת כטענת מאיס עלי;

ב. הסוברים שמאיס עלי בלי התוספת של איני יכולה להיבעל לו גם נחשבת כטענת מאיס עלי;

ג. בנד"ד שניתן לפרש את דבריה שאינה יכולה לחיות איתו, אינה יכולה להסתכל בפניו כשנאה ומאיסות שגורמת למניעה מתשמיש;

נ"ל שוודאי דינה של טענה זו כטענת מאיס עלי.

האם במאיסות כזו יש כדי להפסידה כתובתה
לכאורה, גדרה של אמירה זו הוא מאיס עלי ותובעת כתובתה. וע"ז כתב הרמ"א סימן עז, ב שהבאנו לעיל שיש לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה.
לכאורה, על-פי דברים אלו של הרמ"א יש להשית את דינא לדין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שפסק הרמ"א לקמן "אם רצה לגרשה תוך שנים עשר חודש נותן לה צ"ב שלה וכתובתה וכל מה שכתב לה".

כלומר, כדי שתפסיד כתובתה צריך לנהוג בה בסדר הנהוג במורדת ובלא זה לא הפסידה כתובתה ותוספת.

אמנם אין הדין כן מכמה נימוקים:
א. פשט לשון השו"ע שבמאיס עלי מפסידה כתובתה לאלתר ללא המתנת י"ב חודש וכך באמת למד החזו"א עצמו שם סעיף ד' בדעת מרן אלא שהקשה עליו.

ב. החזו"א עצמו פירש דברי הרמ"א הנ"ל שדינה כאומרת בעינא ליהו מצערנא ליה רק לעניין זה שלא תזכה בזכויות שיש לאומרת מאיס עלי כגון כפית גט לרמב"ם וכו', אולם לעניין הפסד כתובתה אין נ"מ.

ג. הוסיף החזו"א שם סעיף ד' שגם ללא החילוק הנ"ל ובאמת יש לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה הוסיף "נראה שלחובתה מהימנא, והלכך אע"ג דלא הכריזו איבדה מיד כתובתה ואע"ג דמשהינן לה י"ב חודש, מ"מ יש נפקותא שאין לה מזונות מבעלה, ולאחר היב"ח הפסידה כתובתה בלא הכרזה ד' שבתות.

כלומר, כוונת החזו"א שבאומרה מאיס עלי יש הודאת בעל-דין של האישה שהפסידה כתובתה.

ועי' בשו"ת יביע אומר חלק ה אב"ע סימן יג אות ח' שהוכיח שיש להורות כפסק מר"ן שהבעל המוחזק בדמי הכתובה יכול לומר קים לי כדעת השו"ע שהפסידה כתובתה בלי כל הכרזה ומכ"ש שהיא עצמה טוענת מאיס עלי והיא נאמנת לחובתה אף-על-פי שתובעת כתובתה.

נמצא לפי כל הנימוקים הנ"ל שיש לדון אותה כאישה הטוענת מאיס עלי והפסידה כתובתה.

למסקנה - האישה הפסידה כתובתה מנימוקים אלו:
א. דינה כאומרת מאיס עלי שהפסידה כתובתה.

ב. בסירובה להיבדק בבדיקת פוליגרף שהתחייבה לה יש רגליים לדבר שעשתה מעשה כיעור שנחשדה בו (אמנם מסקנתי שאין די בנימוק זה כדי להפסידה כתובתה).

דיון בשאר התביעות
לגרוש ישנם תביעות נוספות נגד האישה ויפורטו להלן:
1. 40,000 ש"ח הלוואה לשם רכישת הדירה ממלווה בשם (ס').
2. 10,000 ש"ח לבעל המכולת (א' א') בגין רכישת מצרכי מזון ומוצרים למשפחה.
3. 25,000 ש"ח עבור הלוואה שנלקחה מ(י' ש') עבור פתיחת עסק שכשל.
4. מחצית החזרי משכנתא חודשיים ששולמו על-ידי התובע בחודשים נובמבר 08 ועד יולי 09, סה"כ 13,500.
5. מחצית עלות בגין שיפוץ הדירה 3000 ש"ח והמחצית 1,500 ש"ח.
6. דמי שימוש של 2000 ש"ח מהחודשים נובמבר 08 עד אמצע ינואר 09 סה"כ 27,000 ש"ח.
7. מחצית חוב העבר בשל מסי עירייה, סה"כ 4,485 ש"ח.
8. חוב מסי עירייה שיצרה הנתבעת במהלך מגוריה בבית הצדדים בסה"כ 14,258 ש"ח.

נעבור על תביעות אלו אחת לאחת.

1. הלוואה לדירה בסך 40,000 ש"ח.
בפרוטוקול הדיון מתאריך ט' באדר ב' תשע"א אמר בא-כוח האיש שהמלווה נפטר וחוב זה לא נתבע מעולם ואפילו יורשי המלווה אינם יודעים עליו.

בית-הדין מוצא לנכון לא להתייחס לתביעה זו מנימוקים אלו:

א. עיין קצות החושן סימן קד, סעיף ב' שכתב במקום שהמלוה אינו תובע ההלוואה אין מצוה לפרוע חובו.
ב. יש לציין שדבריו של קצה"ח נתונים במחלוקת, אולם בנד"ד כיוון שאין לאיש ראיה על ההלוואה בשטר ועדים, והאישה טוענת שלא ידעה בשעת ההלוואה מההלוואה ואינה יודעת מה הייתה מטרתה ולאן הלכה, לכן בית-הדין דוחה תביעה זו.

2. חוב בסך 10,000 לבעל המכולת.
בית-הדין דוחה תביעה זו משום שחוב זה של הבעל והאב מדין מזונות.

3. חוב הלוואה על עסק שכשל בסך 25,000 ש"ח.
בתאריך יא בתמוז תשעא זומן לבית-הדין אדם בשם (י' ש') וטען בבית-הדין שהלווה לאיש סכום בסך 25,000 ש"ח לצורך פתיחת חנות דגים.

לדבריו ההלוואה הייתה לאיש ולא לאישה, ציין שהאישה לא הייתה נוכחת במעמד ההלוואה ואינו יודע אם ידעה ממנה. בנוסף הודה שלא נכתב שטר על ההלוואה.

לשאלת בית-הדין, אם האישה ידעה על ההלוואה, ענתה: "יתכן והוא זרק לי על זה פה ושם אחר-כך". וכן הוסיפה שרישום העסק על שמה "לא היה מרצון היה לו ביד כוס קפה והוא אמר לי לחתום ושפך עלי את הקפה".

בדיון הנ"ל טען בא-כוח האישה שהרישום של העסק על שם האישה היה משום שבעלה עבד אז בעירייה ובשל כך אסור שהעסק יהיה רשום על שמו.

בית-הדין דוחה את התביעה מנימוקים אלו:
אין שטר על ההלוואה הנ"ל והאישה מכחישה שידעה עליה בזמן נתינת ההלוואה לבעלה.

אמנם בהמשך טוענת האישה שייתכן שאחר-כך הודיע לה הבעל על ההלוואה. לכאורה, מכוח הודאה זו יש לדון על-פי הנפסק בשו"ע חו"מ סימן עז, סעיף ב':
"שותפים שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות השני משועבד אף-על-פי שלא היה עמו בקניין בשעת ההלואה ו דווקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות... אז דינם כשנים שלוו כאחד."

הרמ"א בהגה מביא דעה חולקת:

"וי"א שאם לא נתברר הדבר בעדים רק שהשותף מודה א"צ לשלם אא"כ היה ממון בשותפות שאז המלוה גובה מחלק השני וכן נראה לי להורות."

מבואר שדעת השו"ע שגם אם השותף לא ידע מההלוואה בשעת לקיחתה הרי שאם מודה לאחר מכן שהיה לצורך השותפות הוא משעובד.

לכאורה, ה"ה בנד"ד שבעלה לווה כסף לצורך השותפות ולא ידעה האישה מכך בשעתו אולם אחר-כך נודע לה הרי שהיא חייבת לפרוע.

אמנם הרמ"א מחלק בין אם נודע על-פי עדים שאז חייב השותף, לבין אם השותף מודה שאז פטור מלשלם ועי' שם בסמ"ע ח' ובש"ך שהאריכו מאוד בביאור הדברים.

אולם אחר העיון אין לנו להאריך בביאור המחלוקת הנ"ל שהרי גם לדעת השו"ע שהשותף חייב זה דווקא בשותפות שהוא חלק ממנה והוא שותף בה והרי כאן טענו האישה ובא-כוחה שרישום העסק על שמה נעשה בע"כ ולמעשה היה פיקטיבי והסיבה לכך משום שבעלה היה עובד עירייה ולא יכול היה לרשום העסק ע"ש.
ודומה למבואר בשו"ע חו"מ קפד, סעיף ב':

"ראובן שקנה שדה משמעון ואמר ליה ללוי קניתי אותה ונכתב שטר המכר בשם לוי... הרי זה כופהו לכתוב שטר אחר בשמו."

מכאן מבואר שאם הרישום בשטר קניין השדה ע"ש פלוני הוא פיקטיבי אין אותו פלוני קונה את השדה אף-על-פי ששטר הקניין על שמו. וה"ה בנידון דידן שטוענת שרשום העסק ע"ש היה פיקטיבי.

גם אם אינה נאמנת בטענה זו כאשר הבעל מכחיש, יש להאמין לה במיגו שהייתה טוענת שלא ידעה על ההלוואה ובטענה זו היא נאמנת שהרי אין כל ראיה בעדים ובשטר על לקיחתה.

למסקנה - תביעה זו של האיש נדחית.

4. תביעת מחצית חוב עבר משותף של מיסי עיריה.
האיש תובע חוב זה שקוזז ממשכורתו בחודשים 11/8-12/9 בזמן שלא גר בדירה.

לדברי האישה הגבייה הייתה עבור תשלום חוב שנה קודמת דהיינו 08 שבא חיו הצדדים יחדיו.

נמצא שדינו של תשלום זה שהיה בזמן שהתובע שהה בדירה, כמזונות ומדור עבור אשתו ובניו.
מסקנה - תביעה זו נדחית.

5. חיוב דמי שימוש.
האיש תובע דמי שימוש בדירה מ- 11/08-1/10 סה"כ 27,000 ש"ח. תביעה ראשונה הוגשה כבר עם תביעת הגירושין בתאריך 22.11.09.

טענת האישה שבזמן הזה לא היה כנגד בעלה צו הגנה ויכול היה לחזור אך לא רצה וכפי שהוכיחה מפרוטוקול בית-המשפט שטען שאינו מעונין לחזור.

הכלל הוא שבני זוג הנמצאים בסכסוך זמני ואחד משניהם נמצא מחוץ לבית אין ביכולתו של הצד שאינו מתגורר בבית לתובע דמי שימוש שהרי בכל שעה בידו לחזור אל הבית וליהנות מהכנס המשותף.

בפרט בנד"ד שהאישה גרה בנכס לא רק כשותפה אלא מכוח זכותה למזונות ומדור נמצא שבנד"ד שהיה ביד הבעל לחזור לדירה וברור מסיבותיו לא לחזור אינו יכול לתבוע דמי שימוש.

דין זה נכון עד תאריך 19.02.09.

בתאריך הנ"ל תבעה האישה גירושין בטענת מאיס עלי כפי שהזכרנו לעיל, ויש לדון האם טענה זו מסיימת את השותפות ביניהם ודינם כשותפים שסיימו את השותפות.

ראשית, יש לדון האם כאשר טוענת האישה טענת מאיס עלי עדיין יש לה זכות למזונות ומדור שהרי אם זכאית למדור חלקו של הבעל משועבד לה ועל-כן אינו יכול לתבוע דמי שימוש.

שאלה זו שנויה במחלוקת גדולה בין הפסקים ולא הוכרעה.

אולם עיין בפד"ר ח"ג עמ 322 שחילקו שאף לדברי הפסקים אשר דעתם נוטה לחייב מזונות בטענת מאיס עלי, אין זה אלא בזמן שהאישה נותנת אמתלא מבוררת לדבריה והנראית בעיני בית-הדין, אך בהעדר אמתלא כזאת אין לחייב את הבעל מזונות אשתו.

ניתן לומר שהסיבה לכך הינה שכיוון שלא הוכח שהבעל גרם מאיסות זו הרי שלא ניתן לחייבו במזונות כאשר האישה אינה איתו.

לאור מסקנה זו נותר לנו לדון האם לאחר טענת המאיס עלי של האישה הסתיימה השותפות ביניהם.

שאלה זו נידונה בפד"ר יח עמוד 300 בפסק-דין של הגר"ש שפירא שהסתפק בדבר וכך כתב:

"ועדיין יש להסתפק, אם איש ואישה שקנו דירה יש להם דין שותפות עד שיחלקו הדירה, ואפילו מרדה בטענת מאיס עלי והפסידה כתובתה מ"מ דין שותפות נשאר עד שיחלקו הדירה ככל שותפות, או דילמא שאני שותפות איש ואישה שקנו דירה כי מעיקרא שקנו את הדירה בשותפות דעתם שהשותפות תהיה כל זמן שתנאי האישות קיים שהרי כל השותפות ביניהם היא בגין האישות וכיוון שכלה האישות כלה השותפות וא"כ הבעל שגר בדירה לבד משתמש בחלקה וחייב לשלם לה שכר דירה של מחצית הדירה שלה."

כוונת הדברים שכאשר מסתיימת שותפות בין הצדדים והצד שממשיך לגור בדירה נהנה מחלקו של השני עליו לשלם לו דמי שימוש כדין הדר בחצר חברו ואינו יכול לטעון טענת בשלי השתמשתי ששייכת רק בזמן השותפות, עיין שו"ת הרשב"א ח"א ס קמא נפסקה להלכה בשו"ע חו"מ ס קעא.

אולם הספק בנד"ד האם קיימת אומדנא בין בני זוג שסיום השיתוף יחול בסיום האישות או רק בזמן מכירת הדירה ככל השותפים.

יש להוסיף שגם אם נניח שגמר השיתוף חל מסיום האישות, קשה לקבוע מועד זה שהרי כל עוד לא ניתן פסק-דין לגירושין יש סיכוי שבני הזוג יחזרו לשלום בית, וע"כ אין ספק גירושין מוציא מידי ודאי שיתוף.

יש להוסיף, כפי שציינו לעיל, שהבעל יכול היה לחזור לדירה אלא שבחר מרצונו שלא לממש זכותו, נ"מ שלא הייתה מניעה להמשיך את השותפות עד מכירת הדירה. ממילא יתכן שבמציאות כזו אומד הדעת שהשותפות מסתיימת רק לאחר מכירת הדירה.

נמצא למסקנה שהספק בעניין מועד סיום השיתוף בין בני זוג לא הוכרע והואיל והאישה מוחזקת לא ניתן להוציא ממנה מספק ולכן תביעת דמי השימוש נדחית.
6. מחצית עלות תיקונים בבית - בסך 1,500 ש"ח.
האישה טוענת שאינה יודעת על ההוצאה הנ"ל והכלל במקרים כאלו שברי ושמא לא אומרים כדי להוציא מהמוחזק בממון, ובנד"ד זו האישה, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן עה, סעיף ט'.

7. חוב ארנונה בסך של 14,258 ש"ח.
התובע טוען ששילם חוב זה - שנוצר בזמן מגורי האישה לבדה בבית הצדדים - מכספי תמורת הדירה.

מאידך גיסא, טוענת האישה שפרעה מכספי מכירת הדירה סכום של 10,500 ש"ח לחוב הארנונה וצירפה כהוכחה אישור המסומן באות ב.

קיזוז של תשלום זה מתביעת האיש 14,258-10,5000 יביא אותנו לסכום של 3,800 שקלים שנשארו לתביעת האיש.

ללא מסמכים והוכחות על יתרת החוב הנ"ל אין בית-הדין מחייב את האישה.

מסקנה - תביעה זו נדחית.

8. מחצית תשלום החזר המשכנתא בסך 13,500 ש"ח.
האישה מודה בחוב הנ"ל וצריכה לשלם אותו.

סיכום
תביעת האישה לתשלום הכתובה נדחית מהנימוקים לעיל.
כל תביעות האיש נדחות למעט תשלום מחצית משכנתא 13,500 ש"ח, ועל האישה לשלם.

הרב דוד בר שלטון - דיין
מצטרף למסקנות חברי.

יש להוסיף שהגבר הזר החשוד שהייתה עמו עוד קודם הנישואין מיד בהיכנסו לאולם הדיונים למתן עדות אמר: "זו אישה טובה מה אתם רוצים ממנה, היא ממש טובה". עוד טענו העד והאישה שהחליטו להינשא מספר חודשים לאחר הגט אך "לא הסתדר". ממש מפליא: אישה שלדבריה לא הייתה בקשר עם הגבר הזר קודם הגירושין, מיד לאחר הגירושין מעוניינת להינשא לו? - אתמהה!

כמו-כן, באשר להלוואה של 40,000 ש''ח שנלקחה לצורך קניית הדירה יש לציין שבעל ההלוואה נפטר לפני זמן רב, והבעל טען שרק אם ההלוואה תידרש הוא מבקש שהאישה תישא במחצית.

הרב דניאל אדרי - אב"ד
מצטרף למסקנות.

הרב אייל יוסף - דיין."

8. ידועה המחלוקת האם ניתן לתבוע דמי שימוש רטרואקטיבית או רק מכאן ואילך והמוחזק יכול לומר קים לי
ב- תיק מס' 585321-5 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2012(3), 47, 53 (2012)} נפסק מפי כב' הרב דניאל אדרי - אב"ד, כב' הרב אייל יוסף - דיין וכב' הרב דוד בר שלטון - דיין:

"לפנינו תביעת הבעל לשעבר לקבל מהאישה דמי שימוש ראויים עבור התקופה שלא שהה בבית.

הצדדים התחתנו בתאריך ג' כסלו תשס"ה (נובמבר 2004).

תחילתו של ההליך המשפטי ביניהם היה כבר כשנה לאחר נישואיהם.

עקב המתח ששרר בין הצדדים, בית-הדין המליץ לצדדים לסיים את ההליך הרכושי לאחר הגט, ואכן כך נעשה. הצדדים התגרשו בתאריך כ"א שבט תשס"ט 15.02.09.

בתאריך 18.02.10 ניתנה החלטה וכן ניתנו נימוקים בעניין הדירה והכתובה:

בית-הדין שקל את שני הנושאים העומדים לפנינו חלוקת הדירה והכתובה.

בית-הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ומחליט כי הנתבעת זכאית לכתובתה בסך 180,000 ש'"ח.

באשר לחלוקת הדירה, בית-הדין לקח בחשבון את העובדה כי התובע ואביו השקיעו את רוב הכסף ברכישת הדירה.

לנתבעת זכות ראשונית לרכוש את חלקו של התובע בדירה.

בית-הדין הגיע למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובע, בפועל, סך של 20,000 שקלים.

לפסק-דין זה מצורפים נימוקים מפורטים של חברי בית-הדין.

על הנתבעת להודיע לבית-הדין בתוך שבעה ימים, כיצד ומתי תעביר לתובע את התשלום הנ"ל.

על החלטה זו הגיש התובע ערעור לבית-הדין הגדול.

בהחלטת בית-הדין הגדול מתאריך י' באב תש"ע 21.07.10, נרשם ש"לא הייתה התייחסות לכמה מהנושאים הרכושיים ושהנושא לא נבחן דיו בטענה שהאישה לא רוצה בו, ואם כך חל דינו של רבינו ירוחם... מחליטים בית-הדין הגדול להחזיר את התיק לבית-הדין האזורי לבדיקה...".

בתאריך 25.11.10 התקיים דיון נוסף לבירור שאלת זכאותה של האישה לכתובתה, לאור התמיהות שהעלה בית-הדין הגדול בהחלטתו מיום 21.07.10.
בית-הדין שמע בארוכה את טענות ומענות הצדדים ולבסוף הוציא פסק-דין בעניין בתאריך ט"ו טבת התשע"א 22.12.10:

לאור האמור, קובע בית-הדין כי פסק-הדין נשוא הערעור בעניין חלוקת הרכוש בעינו עומד, ועל הצדדים לבצעו לאלתר.

על פסק-דין זה הוגש ערעור שני לבית-הדין הגדול, ובית-הדין הגדול בתאריך ג' בתמוז התשע"א 05.07.11 נתן פסק-דין:

בפסק-דין ראשון מבית-הדין הגדול העלנו ספקות אחדים בנוגע לזכות האישה לתוספת כתובה.

א. היו ביטויים של האישה שהיא מעוניינת בגירושין.

ב. האישה התלוננה רבות במשטרה גם בלי שהוכחה טענתה ולכן דינה כ"מגזמת עליו להורגו" וכעוברת על דת.

בית-הדין האזורי נתבקש לבדוק ולברר ספקות אלו.

מסקנת בית-הדין האזורי כי האישה פנתה למשטרה כדי להגן על עצמה כי היה לה יסוד לראות עצמה כמאויימת או כדי למנוע פגיעה בילדים ואף אם התוכן של התלונה לא הוכח מ"מ היה יסוד לחששותיה ולכן אין לראות במה שעשתה רצון לפגוע בשלו"ב.

כמו"כ מברר בית-הדין האזורי שהתלונות החמורות היו לאחר שהגיש תביעת גירושין וגרם לה כעס גדול ואין זה אומר שהחיים רגילים כשהוא מוכן לשלו"ב גם אם תנקוט בתלונות חמורות נגדו.

בעניין הצהרותיה שרוצה גירושין מסביר בית-הדין האזורי שאין זה רצונה האמיתי והבסיסי אלא הוא תוצאה של תביעת הגירושין והתנהגות הבעל כנגדה. כלומר היא אינה רוצה גירושין אלא מחוסר סיכוי לשלום בגלל התנהגותו. והיה אם ישנה דרכו תסכים גם היא למהלך שלו"ב.

לאור הנ"ל, נדחה סופית ערעור הבעל בעניין הכתובה. טענות הבעל על שומת הדירה לא נטענו בערעור הראשון ועכשיו עבר זמנן.

לאור פסק בית-הדין הגדול הפך פסק-הדין מתאריך 18.02.10 לפסק-דין חלוט.

וכאן המקום אך להתייחס לפסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין והוגש עליו ערעור לבית-הדין הגדול, אם יש בזאת בכדי לעכב את ביצוע פסק-הדין, בהתאם לתקנה קמו(1) לתקנות הדיון, ואעתיק בעניין זה את מה שכתב פרופ' אליאב שוחטמן בספרו סדר הדין בבית-הדין הרבני, 1423:

"האם יש בהגשת ערעור, או בהגשת בקשה לרשות לערער, בכדי לעכב את ביצועו של פסק-הדין שמערערים עליו? בעיקרון, אין הגשת ערעור יכולה לשמש עילה לדחיית ביצוע פסק-הדין. מרגע שניתן פסק-הדין המחייב את פלוני, על אותו פלוני חל חיוב לשלם (ראה שו"ע חו"מ, סי' יד, סעיף ד', ברמ"א: סמ"ע, לשו"ע, שם, ס"ק ג: שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב תר"ך, סי' קכח: שו"ת מהרי וייל, סי' קמט: שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' אלף ז (תקעח)) מבחינה זו, דומה פסק-דין לחיוב במס, שחל לגביו הכלל, שמי שמערער על חיובו במס חייב לפרוע תחילה את המס ואחר-כך יזמין את רשויות המס לדין. (ראה שו"ת בנימין זאב, סי' רצה) מן הראוי לציין, כי הגשת הערעור גם אינה מעכבת את המשך ההליכים בבית-הדין האזורי במידה וטרם ניתן פסק דן סופי. (ראה החלטת בית-הדין בתל אביב בתיק תשמ"ג/14603 (לא פורסם, החלטה מיום ט"ז בכסלו תשמ"ה. בדין ישבו הרבנים ש' דיכובסקי, ע' בר שלום וא' שרמן)).

ואף-על-פי שקיימת אפשרות שפסק-הדין מוטעה - אין חוששים לכך, ואין חוששים שמא לא יהיה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, (ראה נתיבות המשפט, לשו"ע שם, חידושים, ס"ק טו. בערעור תשי"ז/18, פד"ר ב, עמ' 262, סבור היה המיעוט (בעמ' 277), כי יש לעכב את ביצוע פסק-הדין נוכח בקשתה של בעלת הדין לסתור את הדין, כי יש חשש שיהיה קשה להחזיר את המצב לקדמותו אם תצליח האישה לסתור את הדין. ואולם הרוב סבר (עמ' 265), כי הזכות לסתור את הדין "אינה פוגעת - כל עוד לא הוכיח את צדקתו - בעצם פסק-הדין ואיננה מעכבת את ביצועו, והואיל וקיים פסק-דין סופי, עליו לקיים אותו) אלא פסק-הדין מוחזק כנכון ועל החייב לפרוע את חובו על פיו."

(השווה לשיטת המשפט בישראל, עם תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), 672 ח' בן נון הערעור האזרחי (2004), 428-439)

העובדה בלבד, שפסק-הדין עשוי להשתנות או להתבטל בערעור, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות נימוק לעיכוב ביצוע פסק-הדין, אלא על החייב על-פי הפסק למלא אחר פסק-הדין, ואם פסק-הדין יתבטל בערעור - יקבל כספו בחזרה. (ראה הרב ש' שפירא, "עיכוב ביצוע - אימתי?" שורת הדין יא (תשס"ז), עמ' שסג-שסו).

בהתאם לעיקרון הנזכר, גם קובעת תקנה קמו(1) לתקנות הדיון, תשנ"ג, כי "אין הערעור מעכב את ביצוע הפסק אשר מערערים עליו". (בדומה לתקנה שנהגה במוראביה, ראה ש' אסף בתי-הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד (ירושלים תרפ"ד), 79) על-פי אותה תקנה, על הזוכה בדין "ליתן ערובה בטוחה, שבמקרה של שינוי פסק-הדין לטובת הנתבע, ישיב לו בחזרה את כספו... אך אם אין לו ערבות בטוחה, משלישים את הכסף בידי בית-הדין עד שיבוררו תוצאות הערעור" (וראה המ' 1163/60 שרשבסקי נ' שרשבסקי, פ"מ כד 176, 185).

בא-כוח התובע טען שהבעל הוצא מביתו מכח צווים רבים כולל האשמות על מעשה אונס, אך לא הוגש כתב אישום, ולכן התובע מבקש דמי שימוש ראויים. בתאריך 03.06.08 הבעל הוצא מחוץ לבית, ומאז ועד היום האישה בבית. לדברי בא-כוח האישה בית-הדין החליט שעד שהאישה לא תיתן 20,000 ש"ח של הקיזוז, הבית עדיין שייך לתובע. מאז ועד היום, 44 חדשים שכר דירה בהיקף דירה כמו שלה זה 2,000 ש"ח לחודש, כפול 44 חודש, וזה אומר שהיא חייבת לתובע 88,000 ש"ח. מאחר ולדבריו נכתב בפסק-הדין ש- 83% מהדירה שייך לבעל ואילו 13% שייך לאישה על האישה להעביר לתובע סך של 2000 ש''ח * 83% * 44 חודשים, סה"כ 73,040 ש''ח.

קודם שאתייחס לדברי בא-כוח התובע, יש לציין שבכתב התביעה דרש דמי שכירות על סך של 1600 ש''ח ועכשיו טוען 2000 ש''ח - שמא המחירים עלו או כדאי לנסות ולבקש כמה שיותר הרי הנייר סובל הכל, אם לא הרווחתי גם לא הפסדתי, "נבקש כמה שיותר".

את דברי בא-כוח התובע יש לדחות מכמה טעמים:

מה שכתב שחלקו של הבעל בדירה זה 83% זו דעת אחד הדיינים שכתב כך בנימוקיו ואשר עליה ניתפס בקרנות המזבח, מה שאין כן לדעת הדיין השני עולה שלצדדים חלקים שווים בדירה - לכל אחד 50% מערך הדירה, ואילו לדעת הדיין השלישי לא ניתנו נימוקים אלא כתב שהינו מצטרף, אמנם בבקשת הבהרה לבית-הדין לבאר עמדת הדיין השלישי, כתב:

"...סוף דבר: אם הערעור על חיוב הכתובה ידחה, הרי שפסק-הדין נשאר על כנו."

ואם יתקבל הערעור הרי שיש לחלק את הדירה שווה בשווה כפי הפסיקה המקובלת בבתי-הדין עשרות בשנים, ועל-פי המקורות המפורטים שהביאו חברי בנימוקיהם.

אם-כן גם בהבהרה שכתב הדיין השלישי עדיין לא גילה דעתו, רק שתלה דעתו באם יתקבל הערעור או לא יתקבל הערעור, שאם יתקבל הערעור חלוקת הדירה תהיה שווה בשווה ואם לא יתקבל הערעור הרי פסק-הדין ישאר על כנו, משכך לא מובן מדוע תופס בא-כוח התובע את החלוקה של 83% לבעל ולא כחלוקה שווה ביניהם.

גם אם נאמר כדברי הבעל ובא-כוחו שמגיע לו 83%, ושאין לחלק את הדירה שווה בשווה, הרי מגיע לאישה את סך כתובתה בשווי של 180,000 ש"ח, על-פי פסק בית-הדין האזורי ופסק-דין מבית-הדין הגדול, ומאחר וביום מתן פסק-הדין, בתאריך 18.02.10, חוייב הבעל ליתן כתובה יש לראות כאילו נפרע מסכום הדירה סך של 180,000 ש''ח שהוא סכום הכתובה כבר ביום מתן הגט, שהרי אין כתובה משתלמת רק לאחר הגירושין, יוצא שהתובע קיבל סך של 75% מערך הדירה אשר ערכה היה 240,000 ש''ח כבר ביום הגט וחלקו הנשאר בדירה הוא 8% ועל חלק זה יש לשלם לו דמי שימוש ראויים, ולפי חישוב זה יהיה התובע נפסד. (ועיין עוד בנימוקים לפסק-הדין מתאריך 18.02.10 בחישוב שכתבתי בחיוב הכתובה והחלק היחסי בדירה).

עוד מה שכתב שיש לשלם דמי שימוש במשך של 44 חודשים, יש לדחות מאחר ולא הוכח לפנינו שהבעל גורש או אולץ לעזוב את הדירה. אמנם, האישה הרחיקה את הבעל באמצעות צו הרחקה בחודש יוני 2008, ולטענתה, בעילה מוצדקת. הצדדים מסכימים שהבעל חזר להתגורר בבית, לפחות מדי פעם, גם לאחר שניתן צו ההרחקה ופג תוקפו, עיין פרוטוקול מבית-המשפט מתאריך 07.10.08. וכן ניתן צו בהסכמה, ועיין בפרוטוקול הנ"ל את ההסכמות שהושגו בין הצדדים עם פקידת הסעד בבית-המשפט ואשר קיבלו תוקף של פסק-דין. משכך, אין אנו יכולים לקבוע שהבעל אולץ לעזוב את הבית. ולפחות מצד הספק, דינו כמי שעזב את הבית מרצונו - גם אם עשה זאת בשל החרפת המשבר המשפחתי ונוכח אווירה לא נעימה ועויינת.

מה עוד שיש לחלק את הדירה שווה בשווה כפי הפסיקה המקובלת בבתי-הדין עשרות בשנים, ולראות את הדירה שנרשמה על שם שני בני הזוג - הרישום בוודאי קובע - שהדירה שייכת לשניהם, ואף אם השני לא שילם עבורה הרי הראשון נתן לו חלקו במתנה.

עוד יש לומר: מיד לאחר מתן פסק-הדין בעניין הרכושי, קרי הדירה והכתובה, פנה בא-כוח האישה לבא-כוח התובע שהאישה מעוניינת להעביר לתובע סך של 20,000 ש''ח כפי שפסק בית-הדין אך לא הייתה היענות, והתובע ובא-כוחו ניסו להשתמט מאחר והגישו ערעור. אך לאור מה שכתבנו בשם פרופ' אליאב שוחטמן, בספרו סדר הדין בבית-הדין הרבני, ובנוסף עיין עוד מה שכתב בחלק ב', 1155: "חובת בעלי הדין בביצוע מיידי של פסק-הדין, קבועה בתקנה קיח(4) לתקנות הדיון 'כל פסק-דין, לרבות פסק-דין שניתן שלא בפני הצד, ניתן לביצוע מיד עם הכרזתו'". ע"ש. משכך, אין מקום לבקשת התובע.

כמו-כן, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק-דין, והוא הדין לפסק-דין, אינו טעון קניין. ואף לא ניתן לשמוע טענה של אחד מבעלי הדין שלא התחייב בקניין על פסקי-הדין. באחד מפסקי-הדין של בית-הדין הגדול, הביאו פרופסור אליאב שוחטמן בספרו סדר הדין בבית-הדין הרבני, 1154, נאמר, ש"לא נהגו בתל אביב לעשות קניין לא בשעת הסכם ולא קודם שעושין אותו בית-הדין לפסק-דין. ועל כרחך שמחזיקים שהסכמים הללו בלי קניין זוקקין מצד הדין (וכדין התחייבות בשטר). ואם-כן אין חוסר הקניין מוריד כלל". משכך היה על התובע לקיים את פסק-הדין לאלתר ולקבל את סכום הכסף מהאישה ולא להשהות את ביצוע פסק-הדין, ועיין עוד מה שכתב פרופסור אליאב שוחטמן בספרו סדר הדין בבית-הדין הרבני, בעניין חובת ביצוע מיידי של פסק-הדין, 1154 והלאה.

לאו האמור יש לחייב את התובע בדמי מדור והוצאות המדור בסך של 500 ש''ח כפי שקבע בית-המשפט. משכך בית-הדין דוחה חלקית את הבקשה ומחייב את האישה במחצית דמי השכירות רק מיום מתן הגט ועד למתן פסק-הדין תוך קיזוז סכום המדור שהאב חויב על-ידי בית-המשפט.

הרב דניאל אדרי - אב"ד

תביעת דמי השימוש נחלקת לשלוש תקופות:

א) מיום הרחקתו מן הבית בתאריך 03.06.08 ועד הגירושין 15.02.09. יש לציין שבתאריך ה- 14.07.08 נתקבלה החלטה שהצדדים מסכימים להתגרש. משלב זה פקע חיוב המזונות של האישה כולל חיוב מדור נמצא שמהתאריך הנ"ל פטור הבעל מחיוב לספק מדור לאשתו.

וגם אם יש ביניהם שותפות רגילה יש אומדנא שמעיקרא קנו את הדירה כל עוד קיימת האישות ביניהם, וכיוון שסיבת השיתוף אינה קיימת עוד, הסתיימה השותפות.

מאידך גיסא, יש לומר שגם אם פקעה האישות ביניהם דין השותפות נשאר עד שיחלקו הדירה ככל שותפות רגילה. וא"כ האישה פטורה מלשלם דמי שימוש על-פי דברי הרשב"א בשו"ע חו"מ סימן קעא, סעיף ח' שפסק ביחס לשותפים "אם הוא דבר שאין יכולים להשתמש בו כאחד חולקים אותו בימים. וכתב הרמ"א "לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפים כמה שנים, לא יוכל אחר-כך האחר לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש".

מבואר ברשב"א, שכל עוד לא הייתה חלוקה של הנכס יכול השותף שהשתמש לטעון בשלי נשתמשתי.

בנדון דידן לא הוגשה על-ידי הבעל תביעה לפירוק שיתוף בדירה. נמצא שיש לדון על-פי אומדנא בלבד האם בכה"ג הסתיימה השותפות, ונשאר הדבר בספק.

ניתן להוסיף שאי התביעה לפירוק שיתוף הוכיחה שלא הייתה בכוונת הבעל לחלוק את הדירה כל עוד לא ניתן הגט, בפרט שילדיו גרו בדירה וניתן לומר שהשתמשו בחלקו.

אמנם הבעל הורחק מהבית על-ידי צו הרחקה מחודש יוני 2008 והיה מקום לומר שבאופן שהשותף לא יכול לגור בנכס, כן יוכל לתבוע דמי שימוש, אף-על-פי שלא תבע חלוקה. אמנם הדבר שנוי במחלוקת אחרונים, והדברים מובאים בשו"ת פני יצחק (ח"ג חחו"מ א) ומסקנתו שם שהמוחזק יכול לומר קים לי (ע' בספר עטרת דבורה ח"ב, סימן לג שסיכם הדברים). נפקא מינה בנד"ד שהאישה יכולה לטעון קים לי ואין הבעל יכול לתבוע שכר דירה על תקופת העבר, אלא רק מכאן ולהבא יכול לתבוע חלוקת שותפות.

על-פי הנ"ל נדחית תביעת הבעל לדמי שמוש בתקופה הראשונה עד מתן הגט, וע"כ מצטרף אני למסקנתו של האב"ד.

ב) לגבי תביעת דמי שימוש מתאריך מתן הגט 15.02.09 ועד מתן פסק-דין בתאריך 18.02.10, מסכים אני למסקנת האב"ד שהאב זכאי למחצית דמי שימוש כפי חלקו בדירה דהיינו 50%, הואיל וזו הייתה דעתו בפסק-דין הקודם וזו גם דעתו של האב"ד בהרכב הקודם, הרב שחור, כפי שכתב בתגובתו לבקשת ההבהרה: "אם יתקבל הערעור הרי שיש לחלק את הדירה שוה בשוה כפי הפסיקה המקובלת בבית-הדין עשרות שנים".

כלומר נקודת המוצא שבני הזוג שותפים בדירה בחלקים שווים, ואף אם צד אחד השקיע יותר דנים זאת כמתנה הואיל והדירה נרשמה ע"ש שני בני הזוג.

ג) לגבי תביעת דמי השימוש ממתן פסק-דין ועד היום, דעת האב"ד שהאישה פטורה לשלם הואיל וגרה בדירה שלה.

לדעתי, הדירה אינה שייכת במלואה לאישה ונשאר חלק מהדירה ברשות האיש, ועל חלקו צריכה לשלם דמי שימוש.

בפסק-דין מה- 18.02.10 נפסק שלאישה זכות ראשונית לרכוש את חלקו של התובע בדירה, ובית-הדין הגיע למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובע בפועל 20,000 ש"ח.

הסיבה לחישוב זה נבעה מכך שנלקחו בחשבון חלקה של האישה בדירה ופרעון כתובתה שלא שולמה מכספו של האיש אלא נגבתה מחלקו של האיש בדירה כדין גבית חוב מנכסים בנ"ח של החייב, ויש כח לבית-הדין לקבוע מאלו נכספים תהיה הגביה, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן צח סעיףד בדין אדרכתא.

נמצא שמיום פסק-הדין, לאחר שהודיעה האישה שברצונה לממש את זכותה ולקנות את הדירה מהאיש, גבתה את כתובתה מחלקו והפכה להיות בעלים על 92% מהדירה והבעל על 8% בלבד.

אין לומר שהאישה זכתה בכל הדירה וה- 20,000 ש"ח הינם חוב בלבד, שהרי מבואר בחו"מ סימן קצ סעיף י' שרק בשני אופנים הלוקח בעלים על הנכס שקנה אף-על-פי שלא שילם את כל שווי הנכס:

א. במכר את הנכס במקצת דמים והמוכר לא גילה דעתו שרוצה את יתרת החוב מיד (עייל ונפיק אזוזי) נקנה הנכס ללוקח ויתרת התשלום נחשב חוב.

ב. הקנה את הנכס במקצת דמים ואת השאר זקף במפורש כמלווה.

ובנד"ד ודאי שאין לומר שהקנה האיש את כל חלקו בדירה, ואין לומר שהואיל ולא מיהר לתבוע את ה- 20,000 ש"ח גמר בדעתו להקנות לה את כל חלקו.

כל זה אין לומר, שהרי הסיבה שלא רצה לקבל את הסכום הנ"ל הייתה משום שחשב שערעורו יתקבל והאישה לא תוכל לגבות כתובתה מהדירה.

ואין לומר שבית-הדין הקנה לאישה את הדירה וזקף את ה 20,000 כחוב, שהרי לשון ההחלטה מה 18.02.10 אינה לשון הקנאה אלא לשון נתינת זכות בלבד לאישה לקנות את חלקו של האיש ותו לא.

נמצא שהאישה צריכה לשלם עבור חלקו של האיש מיום פסק-דין עד השלמת תשלום ה- 20,000 ש"ח 8% (2000-500) =1,500 ש"ח X מספר החודשים עד השלמת התשלום, שיקנה את הדירה לאישה במלואה.

(-) הרב דוד בר שלטון - דיין

לפנינו תביעת הבעל לתשלום דמי שימוש ראויים מהאישה.

העובדות
הצדדים נישאו כדמו"י בנובמבר 2004. שנה לאחר מכן, ב- 08.11.05 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסכם גירושין שלא אושר בסופו-של-יום עכב חילוקי דעות. היחסים בין הצדדים לא שבעו נחת; האישה התלוננה מספר פעמים במשטרה על אלימות מצד הבעל ואף על מעשה אונס. אומנם לא הוגש כתב אישום נגד הבעל אך בתאריך 03.06.08 הורחק הבעל מהבית, ומאז ועד היום האישה גרה בבית עם הילדים. בתאריך 14.07.08 פתח הבעל בתביעת גירושין, והצדדים התגרשו ב- 15.02.09. בתאריך 18.02.10 ניתן פסק-דין בעניין חלוקת הבית והכתובה שבו פסק בית-הדין שהאישה זכאית למחצית הדירה וכן זכאית לכתובה ויש לקזז סך חיוב הכתובה מסך זכות הבעל בבית, ועל האישה להעביר סך 20,000 ש"ח לבעל והדירה תרשם על שמה בלבד. על פסק-דין זה הוגשו שני ערעורים לבית-הדין הגדול, ושני הערעורים נדחו. יש לציין שמיד לאחר פסק-הדין מיום 18.02.10 פנה בא-כוח האישה לבא-כוח הבעל על-מנת להעביר לבעל את תשלום 20,000 ש"ח, ע"מ לקיים את פסק-הדין, אולם הבעל ובא-כוחו השתמטו מלקבל את התשלום בכדי להגיש ערעורים על פסק-הדין.

התביעה
נכון להיום הבעל תובע דמי שימוש מהאישה מה- 03.06.08, היום שהורחק מהבית, ועד היום בו קיבל את חלקו מהאישה - הואיל ורק אז קיבל את ה- 20,000 ש"ח שהייתה צריכה האישה להעביר לו הרי שיש לו חלק בדירה בכל הזמן הנ"ל; שכר דירה בדירה כזו שווי 2,000 ש"ח לחודש, ומתאריך 03.06.08 שבו הורחק מהבית ועד היום שקיבל את חלקו - דהיינו 44 חודשים.

עוד טוען הבעל בתביעתו שאין לראות את הצדדים כמי שיש להם זכויות שוות בדירה אלא לבעל יש 83% מהדירה ולאישה רק 17% כפי שנכתב באחד מפסקי-הדין, ובהתאם יש לקבוע את תשלום דמי השימוש.

דמי שימוש
בעניין דמי שימוש, הרשב"א בתשובותיו בשו"ת חלק ב' סימן קמ"א כתב:

"נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה כל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה דלא דמי לדר בחצר חברו שלא מדעתו וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו גם אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חברו היה משתמש בו."

כדברי הרשב"א פסק הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קע"א סעיף ח':

"לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים לא יוכל אחר-כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש."

העולה מדברי הרשב"א והרמ"א הוא ששותף שלא השתמש בנכס המשותף לו ולחברו, אינו יכול לתבוע לאחר זמן החזר בדמות שימוש בלעדי או תשלום בעבור התקופה ששותפו עשה בה שימוש בלעדי.

אולם הדברים אמורים בשותף שעזב את הנכס מרצונו, ואין מדובר בשותף שנכפה עליו לעזוב את הנכס המשותף. "נכפה" פירושו, שנמנע ממנו לעשות שימוש בנכס ואין פירושו שעזב את הנכס מרצונו בשל תחושה לא נעימה ו/או אווירה לא טובה. הלכה פסוקה בחו"מ סימן שס"ג שהמוציא אדם מתוך דירתו אינו חייב לשלם בעד ההזק שנגרם לו בזה שאינו נמצא בדירתו אלא אם המוציא דר בדירה עליו לשלם כפי הנאתו אף-על-פי שלא היה מוציא כסף עבור הנאה זו.

גם בנידון שלפנינו, הואיל ומדובר בגירושין הרי שמחוייב אחד הצדים לעזוב את הבית ובדרך-כלל המנהג שהבעל עוזב את הבית כשמשמורת הילדים אצל האם כדי שלא להוציא את הילדים מסביבה בה היו רגילים. א"כ יש לראות את יציאת הבעל מהבית כבעל כרחו ובסופו-של-דבר האישה הנהנית במגוריה בבית א"כ מסתבר שיש עליה לשלם דמי שימוש על חלק הבעל בדירה.

דיון
הואיל והצדדים נחשבים כשותפים לעניין הרכוש, ובנידון שלפנינו הבעל הורחק מהבית בתאריך 03.06.08, היה מקום לראותו כשותף שיצא בע"כ שיכול לדרוש דמי שימוש כבר מהזמן שהורחק מהבית. אולם הואיל והצדדים הודו שהבעל חזר לגור בבית מדי פעם גם לאחר הצו כפי שעולה מפרוטוקול בית-המשפט מתאריך 07.10.08, וכן הצו ניתן בהסכמה, וכן ביום 14.07.08 ניתנה החלטה שהצדדים מסכימים להתגרש - א"כ הרי שיש לראות את הבעל כמי שיצא מדעתו ואין ביכולתו לתבוע דמי שימוש ביחס של תקופה זו עד הגירושין.

אולם מזמן הגירושין, הואיל והבעל היה חייב לעזוב את הבית על-פי הלכה, הרי שיש לראותו כמי שיצא בע"כ, ויכול לתבוע דמי שימוש. וא"כ יש לקבל את תביעת הבעל לתשלום דמי שימוש רק מיום 15.02.09, יום סידור הגט ולא קודם.

אמנם הבעל לא הגיש תביעה לדמי שימוש מזמן שגירושין אלא רק עכשיו, א"כ היה מקום לומר שלא מגיע לבעל דמי שימוש גם בגין התקופה שמיום בגט והלאה, שאם לא תבע ודאי מחל. שהרי ידועה המחלוקת האם ניתן לתבוע דמי שימוש רטרואקטיבית או רק מכאן ואילך והמוחזק יכול לומר קים לי. אלא שהואיל ובפרוטוקולים חזר ואמר שיתבע דמי שימוש הרי שיש לראותו כמי שתבע דמי שימוש מזמן הגירושין.

התביעה לדמי שימוש
הבעל בתביעתו מבקש דמי שימוש עד היום בו קיבל מהאישה את 20,000 ש"ח חלקו בדירה. הואיל ולדבריו האישה לא העבירה אליו את הסך 20,000 ש"ח כשבית-הדין חייב אותה להעביר לו כדי לקיים את פסק-הדין מיום 18.02.10. אולם לטענת האישה ובא-כוחה הם פנו לבעל ובא-כוחו ע"מ לשלם את הסך הנ"ל אלא שהבעל ובא-כוחו התחמקו מלקבל את התשלום, וזה כדי להגיש ערעור, אולם בסופו-של-דבר לאחר דחיית הערעורים הסכימו לקבל את הסכום הנ"ל.

פסק-דין האם נחשב לקניין
לכאורה יש לדון עד מתי מגיע לבעל דמי שימוש, האם עד הזמן שקיבל את חלקו בדירה או שמא עד פסק-הדין, ופסק-הדין נחשב לקניין והאישה זכתה בדירה מיום פסק-הדין ותשלום סך 20,000 ש"ח הוא חוב וא"כ הדירה שייכת לאישה במלואה מיום פסק-הדין ומיום פסק-הדין לא יכול הבעל לדרוש דמי שימוש. ואף-על-פי שבינתיים הוגשו תביעות לערעור בבית-הדין הגדול מ"מ הואיל ותביעות אילו נדחו הרי שיש לראות את פסק-הדין מיום 18.02.10 כחלוט למפרע. או שמא אין בכוח פסק-דין להיות כקניין אלא רק החלטה כיצד על הצדדים לפעול וכל זמן שלא פעלו הצדדים בהתאם אין כאן קניין, ויש לראות את הצדדים כשותפים עדיין בדירה עד היום בו קיבל הבעל את התשלום מהאישה.

עיין בדברי החזון איש חו"מ ב"ק סימן י"ח אות ו' עמ' קטז שכתב:

"יש לעיין אם יש כוח ביד ב"ד להגבות למלוה חפץ הגזול מן הלוה בזמן שהמלוה מתרצה לקחת אותו בפרעון חובו מי אמרינן כיוון דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להקנות גם פסק ב"ד לא מהני או כח ב"ד שאני ובחפץ שביד הלוה נראה דא"צ קניין דפסק ב"ד עושה קניין כמו בקרקע דמהני פסק ב"ד כדאמר בב"מ לה: דאכיל פרי למר מכי מטי אדרכתא לידו ולמר עדיו בחתומיו זכין לו ולמר מכי שלמו ימי אכרזתא ולכ"ע א"צ קניין אלא החלטת ב"ד. וזמנים דפליגי אמוראי הוא אימת קבעו חכמים שיזכה המלוה לאכול פירות ומהא דאביי דאמר עבז"ל משמע לכאורה דיש כאן קניין שטר אבל י"ל כיוון דבעלמא עבז"ל הכא נמי חשיב כמטי אדרכתא לידו."

הרי שלדעת החזון איש פסק-דין דינו כקניין וכמי שהגיע אדרכתא לידו זוכה מיד בשדה. וא"כ גם בנ"ד מזמן שבית-הדין פסק שיש לאישה זכות ראשונית לקנות את הדירה תוך קיזוז הכתובה הרי שהאישה כמי שזכתה בדירה ואין לבעל זכות מכאן ואילך לדרוש דמי שימוש. ומממלא יש לראות את הסכום שהאישה צריכה להעביר לבעל כחוב.

עיין בספר סדר הדין בבית-הדין הרבני, לפרופ' אליאב שוחטמן כרך ב', 1155 בעניין ביצוע פסק-הדין אות ב' שכתב, פסק-דין יוצר חיוב וזה חל על בעל הדין שיצא חייב עם נתינתו. בהערה 284 כתב דין פסק-דין כשטר חוב ראה ש"ך לשו"ע חו"מ סי' לט ס"ק כט וערוך השולחן חו"מ סי' לט סעיף טז. ובהמשך דבריו כתב גם בקשה מצד בעל דין לקבלת נימוקים כדי שיוכל להגיש ערעור אין בה כדי לעכב בעד חובתו למלא מיד אחר פסק-הדין. ובהערה 290 הפנה לשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פרג סי' תקכג. ואף-על-פי שאפשר להבין שדבריו נאמרו על היוצא חייב בדין שצריך לשלם כדי לקיים את פסק-הדין, ואילו בנ"ד האישה שצריכה לשלם הייתה מוכנה לשלם אלא שהבעל סרב לקבל, מ"מ חובת שני הצדדים לקיים את פסק-הדין במלואו הוא שווה. נמצא על-פי הנ"ל חובת הצדדים לקיים את פסק-דין גם אחד הצדדים חושב להגיש ערעור ופסק-הדין מחייב. ובנ"ד ייחשב כמי שכתב בית-הדין אדרכתא לאישה על הדירה והאישה זכתה בדירה אלא שיש לה חוב לבעל. וא"כ לא מגיע לבעל דמי שימוש מזמן פסק-הדין.
אולם אפשר לומר שפסק-דין נחשב כקניין זהו רק כשבית-הדין מחליט שהדירה שייכת לאחד הצדדים וזה נחשב כמי שכתבו אדרכתא. אולם בנ"ד בית-הדין לא פסק שהדירה שייכת לאישה אלא פסק שיש לאישה זכות ראשונית לקנות את חלק הבעל בדירה תוך קיזוז תשלום הכתובה, כשבסופו-של-דבר על האישה להעביר לבעל סך 20,000 ש"ח כדי להשלים את קנית הדירה. וא"כ בית-הדין נתן לאישה רק זכות ראשונית ולא פסק שהדירה שייכת לאישה, וא"כ אין לראות את פסק-הדין בנ"ד כקניין ואין לראות בנ"ד כמי שכתב בית-הדין שטר אדרכתא אלא כמי שורה לצדדים כיצד לפעול. וא"כ עד לזמן שהאישה העבירה לבעל את חלקו בדירה יש לראות את הבעל כמי שיש לו חלק בדירה ומגיעים לו דמי שימוש.

גם אם נאמר שיש לראות את הבעל כמי שיש לו חלק בדירה, אי אפשר לומר שיש לו חלק שווה לאישה כיוון שאחרי פסק-הדין האישה מוחזקת בדירה בדמי כתובתה ועל דמי הכתובה ודאי שיש לראות את פסק-הדין כמי שכתב בית-הדין אדרכתא עליו, שהרי פסק שמגיע לאישה כתובה. וא"כ חלקו של הבעל מצטמצם מזמן פסק-הדין רק ל- 20,000 ש"ח שהיה על האישה להעביר לו שהוא כ- 8% ממחיר הדירה.

אולם אפשר שהואיל והבעל הגיש ערעורים לבית-הדין הגדול ובית-הדין הגדול דחה את הערעורים ופסק שיש לקיים את פסק-הדין, הרי שיש לראות את פסק-הדין כחלוט למפרע וכמי שכתב בית-הדין אדרכתא לאישה על הדירה, והסכום שהאישה חייבת הרי הוא כחוב. אף-על-פי שבפסק-הדין בית-הדין רק נתן לאישה זכות לקנות את הדירה ולא פסק שהדירה שייכת לה, מ"מ הואיל ובית-הדין פסק שמגיע לאישה את הכתובה ומחצית מהדירה, הסכום שנישאר כדי להשלים לבעל את חלקו בדירה הוא סכום מועט שאין היגיון שהבעל לא יסכים להצעת בית-הדין וירצה לשלם לאישה את כתובתה ולמכור את הדירה. הרי שיש לראות את הצעת בית-הדין כפסק-דין גמור אף-על-פי שבפועל לא נעשה קניין מצד הבעל על חלקו לטובת האישה.

בעל חוב שרוצה לשלם והמלוה לא רוצה לקבל האחריות על מי
נקודה נוספת לדיון, הואיל והאישה ובא-כוחה פעלו כדי לשלם את חלקו של הבעל בדירה ע"מ לקיים את פסק-הדין אלא שהבעל ובא-כוחו התחמקו מלקבל, האם יש לראות מצב זה כאילו קיבל הבעל את התשלום ואין לו יותר זכות בדירה, שהרי לא יתכן שיצא חוטא נשכר - גם יתחמק מלקבל את חלקו וגם ידרוש דמי שימוש על זמן זה - או שמא הואיל והבעל ובא-כוחו רצו להגיש ערעור על פסק-הדין ולכן התחמקו מלקבל את חלקו, ויש לומר שהבעל בעצת עורך-דינו חשב שהערעור יתקבל ואולי בית-הדין הגדול לא יחייב אותו בכתובה וא"כ תמונת המצב תהיה אחרת, ומדוע יצטרך להעביר את חלקו בדירה ע"ש האישה ואחר-כך לחזור ולזכות בה בחזרה. ואף שבסופו-של-דבר בית-הדין הגדול דחה את הערעורים, מ"מ בפועל הבעל לא קיבל את התשלום עד דחיית הערעור, הרי שעדיין זכותו בדירה קיימת עד הזמן שקיבל את חלקו מהאישה.

אולם בספר סדר הדין בבית-הדין הרבני לפרופ' אליאב שוחטמן כרך ג' עמ' 1423, כתב: גם אם יש ברצון אחד הצדדים להגיש ערעור אין בזה בכדי לעכב את ביצוע פסק-הדין והיה על הבעל לקיים את פסק-הדין ואם היה זוכה בערעור היה מקבל את כספו חזרה. וא"כ נמצא שהבעל נהג שלא כשורה כאשר התחמק מלקבל את חלקו בדירה ולא יתכן שיעשה שלא כהוגן וידרוש דמי שימוש. וכדי שלא יהיה חוטא נשכר יש לראות את יום פסק-הדין כזמן הסופי שבו יש לבעל זכות לדרוש דמי שימוש.

נמצא על-פי הנ"ל, שהבעל זכאי לדמי שימוש רק על התקופה שמיום הגירושין ועד יום פסק-הדין.

חלוקת הדירה
בתביעת הבעל לתשלום דמי שימוש טען בא-כוח הבעל, שעל-פי אחת ההחלטות של בית-הדין מגיע לבעל 83% מהדירה ולאישה רק 17%, ויש לחשב את דמי השימוש בהתאם ולא בחלקים שווים כשותפים רגילים.

לאחר עיון בפרוטוקולים והחלטות שהיו בתיק זה עולה, שהחלוקה הזו של הדירה הייתה דעתו של אחד הדיינים כשהדיין האחר הייתה דעתו לחלק את הדירה בחלקים שווים, ואילו אב"ד לא נראה כמי שהכריע דבר אלא כמי שרוצה לעיין בדברים ועדיין לא הכריע. וא"כ א"א לומר שהייתה החלטה סופית של בית-דין בנושא זה. וממילא יש לראות את בני הזוג כשותפים בדירה בחלקים שווים, אפילו אם במציאות צד אחד שילם יותר עבור רכישת הדירה, הואיל ובסופו-של-דבר נרשמה הדירה בטאבו ע"ש שניהם בחלקים שווים.

עיין בפד"ר א' עמ' 117 בדברי הרב אליעזר גולדשמיט זצ"ל שדן בתביעת גירושין וחלוקת רכוש כאשר הדירה נקנתה על-ידי הצדדים לאחר הנישואין ונרשמה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים והאישה טענה שהדירה נרכשה כמעט כולה מכספיה. ע"ש שהביא את תשובות הרשב"א ח"א סימן תתקנ"ז שאם הבית נקנה בכספי הבעל אין אנו אומרים שמכיוון שכתב את הבית על שמה כי זוהי הוכחה שנתן לה את הבית במתנה. מכל שכן שאם יהיה להפך שהבית נקנה מכספי האישה ונרשם על שם הבעל שאין הרישום הוכחה שהאישה נתנה לו במתנה כי אין אישה נותנת בכלל תוספת כתובה לבעל ורגיל הוא הדבר שנכסי האישה נרשמים על שם הבעל.
וכתב הרב גולדשמיט זצ"ל שאין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא בשאלת הכוונה ברישום יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש וביחוד דירה למגורים על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה שזה ששילם או שילם יותר נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל בזמן הזה רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכוונה למתנה.

ע"ע בפסקי-דין רבניים חלק יא עמוד 122 שכתבו בנושא זה:

"צריך גם להוסיף כי המצב בימינו הוא שנאלצים הורי הכלה לממן חלק גדול מהוצאות הזוג. רכישת דירה על-ידי הורי הכלה בלבד ורישום מחציתה ע"ש החתן הוא חזיון נפרץ המהווה חלק מהסכם הנישואין. על-כן אין לראות את רישום מחצית הדירה ע"ש החתן כרישום של כבוד בלבד אלא כמתנה גמורה שהיא חלק מהסכם בין הצדדים וכתמורה להסכמת החתן לנישואין."
(ועיין בפסקי-דין רבניים כרך י' עמ' קל"ו - קל"א בעניין התנאים הכספיים בהסכם גירושין ובנישואין).

ע"ע בפד"ר יג' עמ' 144 ובפד"ר יד' עמ' 23 שכולם ס"ל שיש לראות את שני בני הזוג כשותפים בחלקים שווים בדירה כאשר הדירה רשומה ע"ש שניהם גם כשצד אחד שילם בפועל יותר עבור הדירה.

עיין בטור ובש"ע חו"מ סי' ס' סעי' יב שהרא"ש חולק על הרשב"א דלעיל ומרן פסק כהרא"ש כלל צו סעיף ד, שהכותב שטר חוב ע"ש אשתו נחשב כמי שנתו לה חוב זה במתנה, ובש"ך ס"ק לט כתב שכוונת הרא"ש גם כשהאישה אינה נושאת ונותנת בבית - כל שכתב הבעל שטרות על שמה הרי שנחשב שנתן לה אותם במתנה.

סיכום
הבעל זכאי לדמי שימוש על התקופה שבין יום הגירושין 15.02.09 ליום פסק-הדין 18.02.10 שזה כ- 12 חודשים.

סך דמי שכירות לדירה הוא 2000 ש"ח, כשמחציתם 1000 ש"ח תוך קיזוז 500 ש"ח עבור דמי המדור שחייב הבעל עבור הילדים - נמצא החיוב עומד על-סך 6,000 ש"ח.

(-) אייל יוסף דיין

מסקנות
א. לאור האמור, ברוב דעות, בית-הדין מחייב את האישה להעביר לתובע דמי שימוש ראויים מתאריך מתן הגט 15.02.09 ועד למועד מתן פסק-הדין בתאריך 18.02.10.

ב. מאחר ודמי השכירות הינם 2,000 ש''ח, מחצית מהם 1,000 ש''ח ומתוכם יש לקזז את מדור הילדים כפי שפסק בית-המשפט 500 ש''ח לחודש. משכך על האישה להעביר לתובע 500 ש''ח * 12 חודשים סה"כ 6,000 ש''ח.

ג. על האישה להעביר סכום זה בתוך 30 יום."
9. דמי השימוש נקבעים כתשלום תמורת ההנאה מנכסי חבירו, עילה זו להבדיל מעילת "מזיק", אינה יכולה להיות מושפעת מהנסיבות שהביאו לידי כך
ב-תיק מס' 518656-4 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2012(3), 57, 63 (2012)} נפסק מפי כב' הרב דניאל אדרי - אב"ד, כב' הרב אייל יוסף - דיין וכב' הרב דוד בר שלטון - דיין:

"מדובר בבני זוג שהתגרשו ביום 24.01.01.

בהסכם הגירושין שנחתם ואושר באותו היום נאמר בסעיף 2: "יש למכור את הדירה לכל המרבה במחיר, והתמורה לאחר ניכוי החובות על הדירה תחולק שווה בשווה".

בסעיף 4 נכתב: "לאישה זכות להעלות טענותיה ותביעותיה בכל הקשור לחובות שלדעתה הבעל חייב לה".

בסעיף 5 נכתב: "בית-הדין יקבע ישיבה וידון בנושא תביעת האישה לתשלום כתובתה וכן תשלום מלוא המשכנתא על ידה בשנים האחרונות".

בפסק-דין מתאריך 17.12.01 קבע בית-הדין שהאישה זכאית לכתובה בסך של 13,000 $ וכן לסכום של 31,143 ש"ח החזר משכנתא בצרוף חישובי הצמדה על החוב הנ"ל. סכומים אלו יקוזזו מחלקו של האיש בדירה.

בתאריך 08.07.10 הגיש הגרוש תביעה לבית-הדין שבה תובע דמי שכירות על חלקו בדירה מיוני 2003 ועד מכירת הדירה, סה"כ-7 שנים - בסך 84,000 ש"ח.

בישיבת בית-הדין מתאריך 11.01.11 הוציא בית-הדין החלטה המורה לעשות שומה חדשה לדירה ובהתאם לערכה יחלקו בשווייה, וכן לשום גובה שכר דירה.

ב- 12.05.11 התקבלה חוות-דעת מומחה ששם את הדירה בשווי של כ- 350,000 ש"ח וגובה דמי השכירות בסך של 2,100 ש"ח לחודש לשנים 2011-2001.

ברור טענות הצדדים ביחס לאי-מכירת הדירה
לדברי הגרוש האישה מנעה את מכירת הדירה "הכשילה בכל דרך מכירת הדירה" לדבריו (סעיף 9 לכתב התביעה), "הציע לנתבעת להשכיר את הדירה לצד שלישי, ויחלקו את שכר דירה ביניהם עד שימכרו את הדירה אך להצעה זו היא סירבה".

לשאלת בית-הדין (מיום 01.09.13) מדוע לא תבע דמי שימוש עד הגשת התביעה, ענה הבעל: "כאשר הילדה הקטנה הגיעה לבגרות בקשתי לחלק את הדירה ואז טענה האישה שלא מגיע לי כלום... ברגע שהיא סירבה, אמרתי לה שאתבע ממנה דמי שימוש".

לדבריו תבע מיום הגיע הבת לגיל 18, לפני כ-7 שנים.

לשאלת בית-הדין היכן היה 7 שנים ענה "לא פונים ישר, ניסינו למכור. לבית-הדין באים כאשר אין הסכמה".

מאידך האישה מכחישה את טענות האיש. לדברי בא-כוח האישה, "אנחנו קראנו לו לבוא לחלק את הדירה. הנתבעת צרפה מספר ראיות לדבריה.

בתאריך 25.07.02 פנתה על-ידי עורך-דינה במכתב לתובע. בסעיף 1 נכתב "נתבקשתי על-ידי גב' (פלונית) להודיעך כי יש בכוונתה לממש את החלטת בית-הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 12.12.01 ולמכור את הדירה בה היא מתגוררת היום וכו'".

בנוסף צרפה מכתב מתאריך 05.03.08 שכותרתו "בקשת עזרה בסיוע משפטי". בנימוקי הבקשה כתבה האישה: "הדירה הנוכחית רשומה על שמי ועל שם בעלי לשעבר. בכדי שאוכל למכור אותה ולקנות דירת קרקע עלי לבצע פירוק שותפות ולקבל את חלקי בדירה וכך אוכל לקנות דירת קרקע לי ולבני (מ')".

בהמשך כתבה: "לפני כשנתיים פניתי לקבלת עזרה מהסיוע המשפטי לקבל עו"ד כדי לייצג אותי (כונס נכסים)".

מכאן שטענת האישה מוכחת שפנתה לאורך השנים האחרונות לבעל ולגורמים נוספים כדי למכור את הדירה. בנוסף בכתבי התביעה של האיש, הן בבית-המשפט והן בבית-הדין, אין תביעה למכירת הדירה אלא רק לדמי שימוש.

לסיכום - קיימת הכחשה בין הצדדים בנוגע לאחריות על אי-מכירת הדירה.
דיון הלכתי
חיוב דמי שימוש בדירת בני זוג שהתגרשו ואחר מהם נשאר בדירה
מאחר ועל-פי ההלכה, לאחר גירושין מנוע בן הזוג מלגור באותה דירה ובנוסף הוחלט בהסכם הגירושין למכור את הדירה, דינם כשותפים שתבעו לפרק את השיתוף ביניהם. עי' בפד"ר יח ע' 300 בשם הגר"ש שפירא, "לאחר גירושין מאחר והזוג מנוע ממגורים משותפים יש חובת תשלום שכר דירה, מפני שאינם יכולים להשתמש בשותפות בנכס".

זו גם מסקנתו של הגר"א לביא בספרו עטרת דבורה ח"ב סימן לג, וע"כ על האישה לשלם לכאורה את דמי השימוש.

אולם בנד"ד טוענת האישה (כפי שכתבנו לעיל) שרצתה למכור את הדירה ולעבור לדירה אחרת. כלומר, לא רצתה ליהנות מחלקו של הגרוש, והסיבה שדבר זה לא נעשה משום שהגרוש עיכב את מכירת הדירה.

הרי שלדבריה חזר בו השותף הגרוש מכוונתו למכור את הנכס, דהיינו לחלק את השותפות. ויש לדון האם בכה"ג חוזרים למצב של שותפות רגילה שבה נפסק בשו"ע חו"מ סמן קעא סעיף ח "אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד חולקין אותו לימים", והוסיף הרמ"א בשם הרשב"א: "לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפים כמה שנים, לא יוכל אחר-כך האחד לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש".

אומנם יש לחלק שדברי הרמ"א דווקא כשהשותף השני יכול היה להשתמש עם הראשון בחלקו, כמדוייק מלשונו" "ואלו רצה חברו, היה משתמש בו". אולם אם השני מנוע מלהשתמש בנכס, יכול לתבוע מהראשון להשתמש זמן דומה ולחלופין לתבוע שכר דירה.

כך סובר בעל תשובת בית דוד (חו"מ סימן נה): "כל עיקר שזה פטור מלעלות לו שכר הוא משום שהיה יכול גם שכנגדו להשתמש בו-בזמן שנשתמש הוא, האם לא היה יכול להשתמש שם, חייב להעלות שכר".

וכך סוברים כמה פסקים נוספים, ביניהם שו"ת בית שלמה חו"מ סימן מח וכן הזרע יעקב ועוד.

מאידך גיסא, יש שביארו שגם אם מגורי האחד מנעו את מגורי השני אינו רשאי לתבוע שכר דירה על תקופת העבר, אלא רק לתבוע חלוקת השותפות מכאן ולהבא.

כך ביאר בספר דבר משה ח"ב סימן מ' שכתב "וכן הדין בחצר שאין בו דין חלוקה שא"א לשניהם להשתמש כאחד, כשמסתלק זה ישתמש השני, ואם האחד מהם לא יוכל לעמוד בזה יטען גוד או איגוד".

וכתב בספר שו"ת פני יצחק (ח"ג חחו"מ א) שכך סובר הרב אדרת אליהו. מסקנת הפני יצחק שיש בדבר מח' אחרונים בהסבר דברי הרשב"א, וע"כ המוחזק יכול לטעון קים לי כסברת הדבר משה וספר אדרת אליהו (המקורות נלקחו מספר עטרת דבורה ח"ב, סימן לג).

לכאורה המח' הנ"ל שייכת לנד"ד שהרי מדובר בשותפות בדירה, ולפי דברי האישה לא הייתה תביעה מצד הגרוש למוכרה דהיינו לחלוק את הדירה.

נמצא שלדעת הדבר משה וסיעתו אין הגרוש יכול לתבוע שכר דירה כל עוד לא תבע חלוקת שותפות.

מאידך לשיטת הבית דוד וסיעתו יש מקום לחייב שסוברים שבמקום שהשותף מנוע מלגור בנכס המשותף יכול לתבוע שכר דירה.

גם לשיטה זו יש מקום לחלק, שדווקא במקום שהשותף שגר בנכס היה מעוניין להמשיך בשותפות וליהנות מהנכס, אולם אם תבע את פירוק השיתוף ולא היה מעוניין ליהנות מהנכס יש מקום לומר שפטור מלשלם על-פי מה שנברר לקמן.

השו"ע פסק בסימן שע"ה סעיף ו': "היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות שמים לו וידו על התחתונה... אמר לו בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו".

לדברי האישה היא דרשה ממנו כבר אחר הגירושין למכור את הדירה וכאילו אמרה טול מה שבנית, אלא שהגרוש לא בא ונטל, דהיינו לא מכר את הנכס, וע"כ האישה המשיכה לבנות מחלקו ויש לדון האם צריכה לשלם.

עלינו לברר הדין באדם שנתן לחבירו הנאה, אלא שחבירו מוחה לפני קבלת ההנאה שאינו חפץ בהנאה זו ולא ישלם לו, האם חייב בתשלום או שפטור.

מדברי יד רמ"ה יש להוכיח שפטור, שכתב בב"ב דף ד בסוגיא דמקיף וניקף בד"ה (מנא תימרא): "לא מחייבינן ליה, דמקיף הוא דאפסיד אנפשיה דמשמעתא הוה ניחה ליה בהאי גדר ואקפיה ולאו כל כמיניה לאהנויי על כרחיה אדעתא דחיוביה ממונא" וכו'.

אומנם במה שפשוט לרמ"ה מסתפק הרמב"ן, שכתב בב"ב שם: "ולדידי לא קשיא דהרי זה דומה במקצת ליורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שאלו מתחילה בא לימלך ומוחה על-ידי אינו רשאי ליגע בה ואפשר שאינו חייב כלום אלא יטול עציו ואבניו וישלם כחש קרקע ואפילו בשדה העשיה ליטע".

ועי' חזו"א ב"ב סימן ב' סק' ו ד"ה נראה, דהסתפק בדבר ובתחילה סבר שבכה"ג צריך לשלם אלא שסיים: "וצ"ע בדברי הרמב"ן (שמסתפק שפטור) כיוון דהשתא ניחא ליה למה לא ישלם".

יש לציין שבמח' הזו נחלקו האחרונים (הובאו דבריהם בפת"ש סי רס"ד, סק' ד).

ושם כתב שו"ת פרי תבואה ס' נח שדעת הרב השואל שם שלמרות שקיי"ל היורד לשדה חברו שחייב וה"ה בכל פעולה שעושה עבור חבירו, אולם היכא שגילה דעתו מתחילה שאינו חפץ בזה פטור, אומנם דעת הרב פרי האדמה שחייב שכתב שם: "אבל היכא דהוי ודאי הנאה לא אכפת לו במה שגילה הנהנה דעתו שאינו רוצה לשלם".

לסיכום - דין זה נתון במחלוקת שהרי הרמב"ן מסתפק בדבר וכן ראינו מח' אחרונים למרות שהיד רמ"ה הכריע ספיקו של הרמב"ן.
אומנם כל המח' הנ"ל דווקא בהנאה שמגיעה לאדם בע"כ ואין לו דרך להימנע מקבלת הנאה זו, כמו אדם הצובע לחבירו את דירתו ואינו יכול להסיר את הצבע.

מאידך בנד"ד האישה יכלה לעזוב את הדירה, להשכיר אותה ולשכור דירה אחרת ובכך להימנע מליהנות מחלקו של הגרוש בדירה, וכיוון שלא עשתה כך מוכח שהיה לה נוח בהנאה זו.

לענ"ד יש לדחות, שלא מוטל על האדם מקבל ההנאה בע"כ לדאוג להחזרתה לנותן ההנאה אלא מוטל על בעל ההנאה לקחתה, וכדברי השו"ע לעיל: "אמר לו בעל הקרקע טול מה שבנית שמעון לו". כלומר חובת הטרחה מוטלת על בעל ההנאה.

לכן בנד"ד, לא היה מוטל על האישה ליזום בעצמה את עזיבתה את הדירה.

אומנם, כפי שציינו לעיל, לדברי התובע הוא תבע ממנה לעזוב את הדירה ולהשכירה. אולם כיוון שהאישה הוכיחה במסמכים שלא רק שלא עיכבה את מכירת הדירה אלא אף דרשה את מכירתה אין סיבה שתעזוב את הדירה שחציה בבעלותה ותעבור לדירות מושכרות בעוד שיש לה אפשרות לקנות את חלקו של הגרוש בדירה או לחלופין לקנות דירה אחרת.

מחילה
גם אם נניח שיש זכות לגרוש לתבוע דמי שימוש על הנכס, יש להניח שהייתה מחילה עד שעת התביעה, שהרי התובע מודה שמחל על זכותו לדמי שימוש מיד אחר הסכם הגירושין עד הגיע הבת לבגרות.
מאז ועד הגשת התביעה עברו 7 שנים שבהם לא תבע הגרוש דמי שימוש והאמתלא שנתן מדוע לא תבע אינה מספקת.

סברה נוספת שמחל, משום שהאמא גרה בדירה עם ילדיו, בפרט עם הבן הנכה, הרי שגם ילדיו השתמשו בחלקו וע"כ - יש להניח שמחל.

סיכום
א. בית-הדין הגיע למסקנה שהאישה רצתה במכירת הבית והאיש זה שעיכב.
ב. דעת הדבר משה וסיעתו שא"א לתבוע דמי שימוש כל עוד אין תביעה של חלוקת הנכס.
ג. דעת הרמ"ה וסיעתו שאדם המקבל הנאה בע"כ פטור מלשלם עליה.
ד. חוסר תביעה במשך כל השנים מעיד שהייתה מחילה.
ה. יש להוסיף שהאישה לא נהנתה לבדה מחלקו של האיש שהרי בחלקו גרו הילדים המשותפים והתביעה עליהם.
בצירוף כל הנימוקים הנ"ל, דוחים את תביעת הבעל לדמי שימוש עד שעת הגשת התביעה.

תביעת דמי שימוש משעת הגשת התביעה
התובע הגיש תביעה לבית-המשפט בתאריך 26.05.10 לדמי שימוש, ללא אזכור של תביעת מכירת הדירה.

רק בפרוטוקול מתאריך 02.11.10 שורה 5 תובע בא-כוח הבעל את מכירת הדירה או השכרתה.

לאור התביעה הנ"ל, הנימוקים שכתבנו לפטור את הנתבעת מתשלום דמי שימוש אינם קיימים במלואם:
א. ברגע שהשותף תובע חלוקת השותפות מוסכם שהשותף שגר בנכס צריך לשלם דמי שימוש.
ב. לאחר שתבע ודאי שא"א לומר שמוחל על תשלום ההנאה בחלקו.

אמנם הנימוק השלישי שמקבל הנאה בע"כ פטור מלשלם עליה שזו דעת הרמ"ה - קיים כאן. אולם כיוון שמדובר כאן בספיקא דדינא יכול המוחזק לטעון קים לי כדעה שגם בכה"ג משלם. כיוון שמוטל על הגרוש לשלם את חוב הכתובה והמשכנתא ותובע לקזז מחוב זה את תשלום דמי השימוש, נמצא שהוא המוחזק וממנו צריך להוציא.

חישוב דמי השימוש
תביעת דמי השימוש משעת הגשת התביעה בבית-המשפט מתאריך 26.05.10. הגרוש תובע את כל דמי השימוש בחלקו, אולם כיוון שהאישה לא השתמשה בדירה לבדה וגם הילדים גרו בדירה כפי שכותבת בסכומים סעיף 7, יב: "הדירה לא שמשה את הנתבעת לבדה אלא גם את ילדי הצדדים ובהם מר (ד' מ') שנפצע במהלך שרותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל לצמיתות". הגרוש לא הכחיש טענה זו.

לכן נראה לחייבה על דרך הפשרה בכמחצית דמי השימוש מחלקו של הגרוש דהיינו 500 ש"ח מיום הגשת התביעה, דהיינו מתאריך 26.05.10, ולקזז סכום זה מחוב הגרוש.

תביעות האישה
כנגד תביעת האיש הגישה האישה 7 תביעות כפי שמובא בסעיף 5 לטענות הנתבעת.

אתייחס לשלוש התביעות הראשונות.
1. חוב מזונות ושכר-טרחת עורך-דין - האישה תבעה מזונות ושכר-טרחת עורך-דין בבית-המשפט המחוזי וכנגד טען האיש שפרע חוב המזונות דרך ביטוח לאומי וכן פרע את שכר-הטרחה. כיוון שהחיוב נקבע בערכאה אחרת והאיש טוען שפרע, חיוב זה צריך להתברר בערכאה הנ"ל.

2. פיצויים בגין נזקי גוף והוצאות שכר-טרחת עורך-דין בהנ"ל - פסק-דין ניתן בערכאה אחרת וגם על חיוב זה טוען האיש שפרע, גם כאן תביעה זו צריכה להתברר בערכאה הנ"ל. לסיכום - בית-הדין מנוע לדון ולהתחשב בתביעות הנ"ל.

3. חוב בשל חוות-דעת שמאיות קודמות - תביעה זו נידחית, הואיל והאישה הזמינה שמאויות אלו על דעת עצמה, בעוד שבהחלטת בית-הדין מיום ה- 24.01.01 סעיף 2 נכתב "שיש למכור את הדירה לכל המרבה במחיר".

4. תביעת חוב המשכנתא מ- יולי 2001 עד יוני 2005 כולל ביטוחים סה"כ 16,614 ש"ח. חוב זה יש לחלק בין שני הצדדים הואיל ומחצית מחוב זה שולם עבור חלקה של האישה ועל-כן חוב הבעל הינו בסך 8,307 ש"ח בלבד. בית-הדין לא מחייב בחוב זה הצמדה.

5. חוב משכנתא - הגרוש חויב לשלמו על-פי פסק-דין מיום 17.02.01 סכום של 31,143 ש"ח כולל הצמדה. חישוב ההצמדה יהיה נכון ליום הקיזוז.

6. חוב הכתובה - חיוב על-פי פסק-דין הנ"ל בסך 13,000$. אין להצמיד חיוב זה למדד משום שבעצם חיוב הסכום לפי שער הדולר יש הצמדה, ולכן החשוב יהיה לפי שער הדולר ביום הקיזוז.

מסקנות
1. תביעת האיש לדמי שימוש מתקבלת רק מיום הגשת התביעה בתאריך ה-25.05.10 ורק למחצית הסכום דהיינו 500 ש"ח לחודש עד מכירת הדירה. סכום זה יקוזז מחובותיו לאישה.

2. הבעל חייב לשלם לאישה את חוב הכתובה בסך 13,000$ וחוב המשכנתא בסך 31,143 ש"ח כולל הצמדה על-פי פסק-דין מיום 17.02.01.

3. בנוסף הבעל חייב לשלם את חלקו בחוב משכנתא מיולי 2001 עד יוני 2005 סה"כ 8307 ש"ח (ללא הצמדה).

4. חובות אלו יקוזזו מחלקו של האיש בדירה לאחר מכירתה.

5. הבעל רשאי להגיש בקשה לבית-הדין לצורך מינוי כונס נכסים לדירה ומכירתה.

הרב דוד בר שלטון - דיין
דמי שימוש ראויים
בפנינו תביעת הבעל לדמי שימוש ראויים. ראיתי את מה שכתב ידידי הרב דוד בר שלטון בעניין חיוב בדמי שימוש ראויים בנ"ד זה.

העילה לחיוב דמי השימוש
במסכת בבא קמא דף כ. מבואר:
"הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך. היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר. לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי *אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא איתהנית."

להלכה נפסק בשולחן ערוך חו"מ סי' שסג סעי' ו', "זה נהנה וזה לא חסר" פטור אבל אם דר בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר יחשב "זה נהנה וזה חסר" וחייב.

עוד נפסק בשולחן ערוך שם: "הדר בחצר חברו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו". ובאר הסמ"ע: "בכה"ג בכל עניין אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לשלם לו כל שכרו כיוון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום".

יש לדון האם חיוב התשלום ביסודו מכוח דיני הנזיקין או מפני שמחוייב לשלם תמורת הנאה שקיבל. הנפקא מינה היא במזיק באונס כשאין כוונתו להזיק שיתכן ויפטר משא"כ אם עילת החיוב היא ההנאה שנהנה מהנכס.
בספר נתיבות המשפט סי' רמו סק"ה מבואר שבגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא יסוד החיוב אינו חיוב נזיקין מאחר שלא הזיקו בעצם המגורים הללו, וכמ"ש התוספות ד"ה זה "דאפילו גירשו חברו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא". אלא החיוב נקבע כתשלום תמורת ההנאה שבמגורים וכמפורש בגמ' שהתובע טוען "הא איתהנית", ועל-כן אין נפקא מינה בנסיבות שהביאו לכך.

ועיין בתשובת הרשב"א ח"ד סי' יג ובקצות החושן סי' שצא סק"ב שחיוב התשלום ב"נהנה" אינו נגבה ממיטב כנזיקין. והיינו שאין דנים את חיוב הנהנה כהלכה מהלכות מזיק אלא כחייב החזר על הנאתו. וע"ע בזה בספר אור שמח הלכות נזקי ממון פ"א ה"ב.

העולה מדברינו: בנידון שבפנינו הבית נשוא התביעה הוא כסתם בתים העומדים להשכרה וככל שהנתבעת נחשבת כמי שגרה בחצר התובע שלא מדעתו או בידיעתו אך בעל כרחו חייבת בדמי שימוש. כאמור התשלום הוא בגין ההנאה שהנהנה קיבל במגוריו בנכס.

בהתאם לכך ועל-פי המבואר בקצות החושן ובנתיבות המשפט מאחר ודמי השימוש נקבעים כתשלום תמורת ההנאה מנכסי חברו, עילה זו להבדיל מעילת "מזיק", אינה יכולה להיות מושפעת מהנסיבות שהביאו לידי כך.

הטענה "בחלק שלי התגוררתי"
הנידון בסוגיא בבבא קמא דף כ' הוא במי שדר בחצר חברו שלא מדעתו. אך יש לדון מה דינו של שותף שגר בנכס המשותף לבדו בלא שהתאפשר לשותף השני לממש את זכותו.
לכאורה בנידון שבפנינו היה מקום לומר שהנתבעת יכולה לומר שהשתמשה בחלק שלה בדירה ואינה מחוייבת בתשלום שכר דירה לבעלה השותף עמה בדירה.

בשולחן ערוך חושן משפט סי' קעא סעיף ח' פסק ביחס לשותפים: "אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד חולקין אותו בימים". וכתב הרמ"א: "לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים לא יוכל אחר-כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש". מקור פסיקתו של הרמ"א הוא מדברי הרשב"א בתשובותיו שו"ת חלק ב' סימן קמ"א שכתב נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה כל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה דלא דמי לדר בחצר חברו שלא מדעתו וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חברו היה משתמש בו.

העולה מדברי הרשב"א והרמ"א הוא, ששותף שלא השתמש בנכס המשותף לו ולחברו אינו יכול לתבוע לאחר זמן החזר בדמות שימוש בלעדי או תשלום בעבור התקופה ששותפו עשה בה שימוש בלעדי.

שותף שעזב בע"כ
אולם כל הדברים הנ"ל אמורים בשותף שעזב את הנכס מדעתו ואין מדובר בשותף שנכפה עליו לעזוב את הנכס המשותף. נכפה פירושו שנמנע ממנו לעשות שימוש בנכס ואין פירושו שעזב את הנכס מרצונו בשל תחושה לא נעימה או אווירה לא טובה. הלכה פסוקה בחו"מ סימן שס"ג שהמוציא אדם מתוך דירתו אינו חייב לשלם בעד ההיזק שנגרם לו בזה שאינו נמצא בדירתו אלא אם המוציא דר בדירה עליו לשלם כפי הנאתו אף-על-פי שלא היה מוציא כסף עבור הנאה זו.

בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל סימן קצ"ז כתב שיש מקום לומר שאם אחד גירש את חברו מביתו והכניס אחר תחתיו, בעל הבית יכול לדרוש דמי שכירות גם מזה שגירשו מביתו מפני שיש לומר שגם זה מקרי השתמשות ברכוש חבר, הואיל והוא הכניס את חברו לגור בבית ויש לו קורת רוח מזה הרי אפשר לומר שדינו כאוכל ממה שחברו נפסד.

ובנ"ד בזוג שהתגרשו הרי לא ניתן יותר מבחינת ההלכה לגור יחד, וא"כ נחשב הבעל כמי שאולץ לעזוב את הבית בע"כ, וא"כ מסתבר שמגיע לבעל דמי שימוש על החלק שלו בדירה.

דיון והכרעה
בנ"ד לא ניתן לתבוע דמי שימוש ראויים ביחס לתקופה שמזמן הגט ועד היום הואיל והבעל לא תבע דמי שימוש וגם בהסכם הגירושין לא נזכר דבר מזה שאם לא תימכר הדירה על האישה לשלם לבעל על חלקו בדירה דמי שימוש, ומסתבר שיש כאן מחילה הואיל וגם הילדים גרו בדירה.

אולם מתאריך שתבע הבעל דמי שימוש בבית-המשפט ובהסכמת הצדדים התיק הועבר לבית-הדין הרבני, היה מקום לחייב את האישה בדמי שימוש. ואף-על-פי-כן לדעתי תביעת הבעל בנושא זה אינה כנה. אין הבעל מבקש באמת דמי שימוש אלא כל מבוקשו לצער את האישה או להפחית את הכספים שחייב לאישה:

א. הבעל מעולם לא ביקש לאכוף את הסכם הגירושין על-מנת ליישם את הסעיף המחייב את האישה למכור את הבית, וזאת הואיל והייתה בינו ובן האישה הסכמה בעל-פי שלא למכור את הבית עד שתגיע הילדה הקטנה לגיל 18. וגם אז לא מיהר הבעל לאכוף את פסק-הדין ולא תבע את האישה למכור את הדירה וחיכה עוד 7 שנים. וגם עכשיו אין הבעל תובע לאכוף את הסכם הגירושין ולחייב את האישה למכור את הדירה, תביעה שהייתה נדרשת קודם התביעה לדמי שימוש.

ב. ואף אם נאמר שדמי שימוש חייב אדם לשלם מדין נהנה וזאת בלא קשר לסיבה בה הוא נתבע, מ"מ בנידון דידן הרי האישה עשתה כמה מהלכים ופנתה לכמה עו"ד ע"מ למנות כונס נכסים ולמכור את הדירה ומי שעיכב היה הבעל, וא"כ ודאי שכל זמן שהבעל עיכב לא יוכל לתבוע דמי שימוש. גם אחר-כך - גם אחרי תביעתו לדמי שימוש - כל זמן שהבעל לא פעל ולא פועל בעצמו למכירת הדירה, אין מן הראוי לתבוע את האישה בדמי שימוש. שאין יכול הבעל להטיל את כל האחריות למכירת הדירה רק על האישה ולא לפעול גם הוא בעצמו למכירת הדירה ואחר-כך לבא ולדרוש מהאישה דמי שימוש משום נהנה. בהחלטת בית-המשפט העליון ב- בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.04.06)} כתב השופט אליקים רובינשטיין בהחלטתו: "עניין נוסף שראוי להזכירו ואף לו השלכות רוחב הוא כאשר אחד מבני הזוג מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט... בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים".

ג. ועוד י"ל הואיל והבעל יכול היה בהסכם הגירושין להישאר הוא בדירה והאישה תצא למקום אחר, ובכ"ז בחר לצאת, יתכן שי"ל שדינו דומה למי שיצא מרצונו ולא מגיע לו דמי שימוש כדברי הרשב"א והרמ"א. ואין לומר שדינו כמי שיצא בע"כ שהרי מעיקר הדין כשהדירה של שינהם היא נדחית מפניו כמבואר בכתובות כח' ובשו"ע אה"ע סי' קיט סעי' יא ובח"מ ס"ק כז ובב"ש יח.

אולם עם-כל-זאת, הואיל ובגירושין מחוייב אחד הצדים לעזוב את הבית ובדרך-כלל בית-הדין מבקש מהבעל לעשות זאת כשמשמורת הילדים אצל האם כדי שלא להוציא את הילדים מהסביבה בה היו רגילים, יש לראות את יציאת הבעל מהבית כבעל כרחו.

בנוסף, הואיל ובסופו-של-דבר האישה נהנית במגוריה בבית, וגם אחרי תביעת הבעל לדמי שימוש ראויים בבית-המשפט גם האישה לא פעלה למכירת הדירה, ונוח היה לה להמשיך ולגור בבית, א"כ מסתבר שיש עליה לשלם דמי שימוש על חלק הבעל בדירה.

אלא שבנ"ד גרו גם הילדים בדירה. א"כ יש לקבל את דברי ידידי הרב בר שלטון לחייב רק מחצית מדמי התביעה שעיקרה כנגד האישה ולא כנגד הילדים. והואיל ותביעת הבעל עמדה על סך 1000 ש"ח לחודש, הרי שיש לחייב את האישה בסך 500 ש"ח לחודש מיום התביעה 26.5.10 ועד היום - שנתיים וחודשיים - דהיינו 26 חודשים, ס"ה 13,000 ש"ח, וסכום זה יש לקזז מהכספים שהבעל חייב לאישה.

(-) אייל יוסף דיין

ראיתי את הדברים הנפלאים שכתבו חברי הדיינים בטוב טעם ודעת, והנני מצטרף לדבריהם.

(-) הרב דניאל אדרי - אב"ד

מסקנות
1. תביעת האיש לדמי שימוש מתקבלת רק מיום הגשת התביעה בתאריך ה-25.05.10, ורק למחצית הסכום דהיינו 500 ש"ח לחודש עד מכירת הדירה. סכום זה יקוזז מחובותיו לאישה.

2. הבעל חייב לשלם לאישה את חוב הכתובה בסך 13,000$ וחוב המשכנתא בסך 31,143 ש"ח כולל הצמדה על-פי פסק-דין מיום 17.02.01.

3. בנוסף הבעל חייב לשלם את חלקו בחוב משכנתא מיולי 2001 עד יוני 2005 סה"כ 8,307 ש"ח (ללא הצמדה).

4. חובות אלו יקוזזו מחלקו של האיש בדירה לאחר מכירתה.
5. הבעל רשאי להגיש בקשה לבית-הדין לצורך מינוי כונס נכסים לדירה ומכירתה."

10. מה הדין כאשר הדירה רשומה על שם שני הצדדים והאישה השתמשה בדירה לאחר הגירושין
ב- תיק מס' 256859-7 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2012(3), 101, 113 (2012)} נפסק מפי כב' הרב יעקב זמיר - אב"ד, כב' הרב אברהם שינדלר - דיין וכב' הרב יהודה יאיר בן מנחם - דיין:

"הצדדים שלפנינו התגרשו זמ"ז כדמו"י בתאריך כ"ד סיון תשס"ו (20.06.06).

עובר לגירושיהן הוציא בית-הדין פסק-דין לגירושין בו הוחלט כי משמורת הילדים תהיה אצל האם, נקבע שיעור המזונות בו חויב האב, וצויין כי "פרט למפורט לעיל אין כל תביעות זה כנגד זה, לרבות הכתובה".

עתה מונחות לפנינו שתי תביעות הדדיות.

הגרוש הגיש את תביעתו בתאריך 23.11.2011, ובה עתר כי בית-הדין יורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים שברחוב (...), ובנוסף יחייב את הגרושה בתשלום מחצית דמי השימוש בדירה החל ממועד סידור הגט ועד למועד בו תימכר הדירה.

תביעת הגרושה התקבלה בבית-הדין מספר חודשים מאוחר יותר, בתאריך 28.03.12, ובה היא מבקשת כי בית-הדין יורה לחלק את הדירה בחלקים לא שווים (הצעתה היא כי האישה תקבל 95% מהדירה והבעל יקבל את 5% הנותרים).
בתיקים אלו התקיימו שלושה דיונים.
בדיון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"ח בטבת התשע"ב (23.01.2012), פירט בא-כוח הבעל את תביעתו בהאי לישנא:

"בא-כוח גרוש: התגרשו 2006 יש דירה משותפת, שלושת הילדים בגרו ב- 2008, האישה גרה בדירה, גבתה המזונות דרך הביטוח הלאומי, נותר חוב של 72,000 ש"ח בהוצל"פ, הדירה שווה כמיליון ש"ח, לבעל מגיע חצי. הבעל רוצה למכור הדירה ולחלק חצי חצי ולשלם החוב בהוצל"פ מתוך חלקו בתמורה, הבעל טוען גם שמגיע לו דמי שימוש ראויים בדירה משנת 2008 מחודש נובמבר. אם נעשה חשבון דמי השימוש שמגיעים לו מגיעים ל- 60,000 ש"ח נכון להיום. הבעל דורש פירוק השיתוף בדירה וקיזוז דמי המזונות מהדירה. דרך אגב, המזונות נפסקו פה בבית-הדין, הבעל אומר החוב בהוצל"פ לא גדל, הבעל אומר גם אם לא מגיע לי דמי שימוש אני רוצה למכור הדירה ולשלם החוב, הבעל מצהיר שרוצה לשלם החוב, וכו'.
אישה: אני משלמת משכנתא לבד משנת 1990 ועד היום, בסך של 700 ש"ח לחודש.
***
לשאלת בית-הדין מאשרת האישה שהילדים בגרו ב- 2008 והיא גרה עם הילדים בדירה.
אישה: בכל המשכנתא הזו הוא שילם אולי 5000 ש"ח.
בית-הדין: מתי קניתם הדירה?
אישה: בשנת 90 שוויה היה 30,000 דולר, כל שווי הדירה שולם ממשכנתא.
לשאלת בית-הדין מאשר הבעל שכל הדירה מומנה מהמשכנתא.
אישה: הדירה מגיעה לי ולילדים, אני שילמתי כל השנים, בחיים לא נתן לי משכורת.
בית-הדין: עד 2006 שהתגרשתם, איך שילמתם המשכנתא?
אישה: אני שילמתי כל הזמן מהחשבון שלי, לא מגיע לו כלום.
בית-הדין לגרוש: מהתחלה היא שילמה את המשכנתא?
גרוש: היה לי חשבון בנק ובהתחלה היה יורד מהחשבון שלי."

הנתבעת ביקשה כי בית-הדין ידחה את הדיון עד אשר יעלה בידה להסדיר את ייצוגה, ובית-הדין נעתר לבקשה ודחה את מועד הדיון. בדיון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"ה באדר התשע"ב (19.03.12) ביקש בא-כוח הנתבעת לדחות את הדיון וזאת על-מנת שהוא יוכל ללמוד את התיק, ובית-הדין נענה גם לבקשה זו ודחה את מועד הדיון לתאריך כ"ד ניסן תשע"ב (16.04.12).

בדיון שהתקיים לפנינו בתאריך הנ"ל הודיעו הצדדים לבית-הדין כי הם ניסו לגבש הסכמות אך חרף הרצון הטוב "הפערים גדולים מדי. החלטנו בינינו ששנינו נסכם ונגיש הסיכומים לבית-הדין, ובית-הדין יוציא פסק-דין".

סיכומי בא-כוח הגרוש התקבלו בבית-הדין ביום 19.04.12, וסיכומי בא-כוח הגרושה התקבלו בבית-הדין בתאריך 24.04.12.

א. אופן חלוקת הדירה
הסוגיה הראשונה העומדת לפתחנו בבואנו לדון בתביעות שלפנינו הינה שאלת הבעלות על הדירה נשוא התביעה. מדברי הצדדים עולה כי הדירה נרכשה בשנת 1990, ומומנה כולה, ולכל הפחות - רובה ככולה, על-ידי נטילת משכנתא. האישה טוענת כי למן רכישת הדירה הייתה היא זו ששילמה את תשלומי המשכנתא, והגרוש טוען כי "בהתחלה היה יורד מהחשבון שלי". האישה אף טוענת כי היא זו שפרנסה את הבית "כל הזמן".

נראה כי שני הצדדים מסכימים כי האישה היא זו שנשאה ברובה ככולה של תשלומי המשכנתא, ואולם לבית-הדין לא התברר ולא הוכח מהו מקור הכספים מהם מימנה האישה את התשלומים. האם היו אלה כספים שהיו שייכים לבעלה או שמא היו אלה כספי ירושה או עבודה בה עבדה האישה, ואם היו אלה כספי עבודתה של האישה האם היו הם בבחינת מעשה ידיה השייכים לבעלה או שמא, כפי שעולה מדבריה שהובאו לעיל, הייתה היא זו שפרנסה את הבית ומעשה ידיה שלה היו.

ואולם גם הבעל מודה שלפחות חצי הדירה הרשום על שמה שייך לאישה, וכל המחלוקת אינה אלא על חצי הדירה הנותר, שלדעת הבעל הרי שעצם רישומה של מחצית זו על שמו מזכה לו אותה, ולדעת האישה היות והיא הייתה זו שממנה את רכישת הדירה הרי גם מהחצי של הבעל מגיע לה, כך שלדבריה יש לרשום את הדירה 95% על שמה ורק 5% על שם הגרוש.

והנה הגם בדרך-כלל יש משקל חשוב ואולי אף מכריע לשאלה מי השקיע את הכספים לרכישת הנכס וכפי המבואר בגמרא (ב"ק קב, ב), מ"מ נראה לענ"ד דבנידון דידן אין כל חשיבות לכך.

(1) מעשה הקניין הולך אחר כוונת בעל המעות
הנה ברור הדבר שבמעשה הקניין בלבד לא די, ובכדי לסיים ולהגדיר את הקניין בעינן גם לדעת בעל המעות אשר הוא בדעתו ובכוונתו מגדיר את הקונה הזוכה בנכס. ולחיבת הקיצור אביא סוגיא זו בתמצות, אחר דכבר דשו בה הפסקים. מקור הדברים בגמ' בב"ק (קב, א) שהביאה את מחלוקת ר' יוחנן ובני מערבא בשליח ששינה משליחותו וקנה שעורים חלף חיטין, דלדעת ר' יוחנן לא בעינן שהמקנה ידע למי הוא מקנה, ודי בדעת הקונה הקובעת למי יקנה נשוא הקניין, ואילו לבני מערבא רק כאשר השליח אינו משנה משליחותו לא בעינן שהמקנה ידע למי הוא מקנה, אך כאשר השליח משנה משליחותו בעניין שהמקנה ידע למי הוא מקנה, ואם לא ידע הרי שמי שהמקנה לא ידע עליו לא קנה את הדבר. והקשתה הגמרא על בני מערבא מהא דאיתא התם:

"ת"ר הלוקח שדה בשם חברו אין כופין אותו למכור וכו' מאי קאמר? אמר רב ששת, ה"ק: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא - אין כופין אותו ריש גלותא למכור, ואם אמר על-מנת - כופין את ריש גלותא למכור. אמר מר: הלוקח שדה בשם ריש גלותא - אין כופין אותו ריש גלותא למכור. מכלל דמקנא קניא ליה, לימא פליגא דבני מערבא, דאמרי: וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית!"

ופרש"י שהקונה שדה ואומר למוכר לרשום שמכר לריש גלותא, ועושה כן להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין, אין כופין את ריש גלותא לכתוב לו לאחר מעשה שטר מכירה על שמו של הקונה שהינו בעל המעות. ומכאן משמע שריש גלותא לא קנו את השדה למרות שהקונה אמר שקונה לשמם, וממילא להם התכוון המוכר להקנות, וזה שלא כדעת בני מערבא הסוברים דבעינן דעת מקנה, היינו שהנכס עובר רק לידי מי שהמקנה מתכוון להקנות לו. וע"ז תרצה הגמ':

"אי משום הא לא קשיא, כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי."

והיינו דהודיעו מראש לבעל השדה שהשדה נקנית לשם בעל המעות.

וע"ש ברשב"א (קב, ב) ובתוס' הרא"ש (הובא בשטמ"ק שם) שהסבירו שלר' יוחנן בעל המעות קונה למרות שקנה בשם ריש גלותא משום שלעולם "דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו". ועיין ברי"ף (שם לו, ב) וברא"ש (שם סי' יט) וברשב"א דפשט דבריהם דהלכה כר' יוחנן שלמרות שאמר לו שקונה לריש גלותא בכל זאת השדה ניקנת לבעל המעות, וכן עולה מדברי ה"קצות החושן" (חו"מ סי' קפג סק"ג) דלא קי"ל כבני מערבא.

ואף שמהש"ך (סי' קפג סק"ב) משמע שכאשר כתב על שם ריש גלותא זכה ריש גלותא בנכס, מ"מ הרי כבר חלקו עליו הקצות (שם סק"ד), הנתיבות (סק"ב) והרע"ק (בהגהותיו שם סק"ב), והגם דבסי' קפד (סק"ג) כתב הט"ז גם הוא כדברי הש"ך, מ"מ כבר כתב עליו הקצות (שם סק"א) "ותמהני על המאורות הגדולים הט"ז והש"ך מה ראו על ככה".

(2) על בעל המעות להודיע לעדים שהשדה קנויה לו ולא למי שנכתב השטר על שמו
אלא דגם הרשב"א, שסובר שבעל המעות קונה את הקרקע למרות שלא אמר זאת מפורש למוכר, מסכים שאם יבוא ריש גלותא ומכח השטר הרשום על שמו יתבע את השדה יצטרך בעל המעות לתת לו את השדה, אא"כ הודיע מראש לעדים שקונה בשביל עצמו, וכך לשונו:

"ובתוספות נראה שהם סבורים דע"כ צריך שיודיע לעדים שאל"כ מנין לנו שלא קנה ריש גלותא כיוון שקנה בפירוש בשמו, ומ"ש מהאומר לאישה הילך מנה והתקדשי לפלוני שמקודשת לאותו שקבלה המנה על שמו. והראיה שהביאו מקידושין (ז' א') אינה ראי' לפי הנראה בעיני, וכו', אבל מ"מ נ"ל שהדין אמת דנהי שהמוכר דעתו למכור לבעל המעות מ"מ על כרחנו לא לבעל המעות דווקא אמרינן, שאלו הי' דעת בעל המעות לקנות למי שקונה בשמו ודאי קנה לכ"ע וא"צ שטר אחר מבעל המעות, אלא שאנו אומרים שדעת המוכר להקנות לבעל המעות עצמו או למי שהוא לוקח לו בשמו. וכו' ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא דמשמע דווקא לבני מערבא הא לר' יוחנן ור' אבא מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא אע"ג דלא אודעי' לי' למוכר ולא לעדים, היינו דווקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הלוקח הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד א"נ לפנוחי, הא לאו הכי אלו בא חברו ששטר המקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה בו כנ"ל."

וכן הוא גם לדעת הרמ"ה (שטמ"ק שם). וכעין זה עולה גם מדברי הרא"ש בתשובה (כלל צו סימן ה) שדן בראובן שלקח בית או שדה, וכתב השטר בשם אחד מבניו, ואמר לעדים שלא יעידו על מקח זה אלא בהראות השטר, והשטר היה תמיד ביד האב, ועכשיו נמלך להחזיר השטר בשמו, וגם המוכר רוצה בכך. והשיב על זה הרא"ש:

"נמצא בנדון זה, כיוון שהיה קניין בשביל בנו, ונכתב השטר בשם בנו, הרי זכה בנו בבית, או בשדה. אף-על-פי שאמר לעדים שלא יעידו במקח זה אלא בהראות השטר, אם היה הבן אומר לעדים: באו והעידו שאבי קנה לי מקח זה, היו צריכים להעיד, ולא יכבשו עדותן בשביל שאינה (בשל) (ברצון) האב, שהיה שלוחו של בן וזכה לו שלא בפניו, אבל לאו כל כמינייהו."

ומדבריו עולה ברור שהגם דס"ל דהלכה כר' יוחנן שלמרות שאמר לו שקונה לריש גלותא בכל זאת השדה נקנית לבעל המעות, זה אינו אלא במקום שברור שלא התכוון להקנות לו ולא כתב אלא לפנחיא בעלמא, ובזה חולק על בני מערבא הסוברים שבכל אופן אין בעל המעות יכול לקנות משום דבעינן לדעת המוכר שלא ידע שהנכס יקנה לבעל המעות. אך במקום שאפשר ובעל המעות התכוון להקנות למי שנרשם בשטר הרי שבעל השטר, הו"א מי ששמו נרשם בשטר, רשאי לתבוע את בעל המעות בטענה שזיכה לו שלא בפניו. וכדאמרינן (ב"ב עז) זכה בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. וכן נראה גם מדברי הריב"ש (סי' קן).

ובדרך זו צעדו גם התומים (סי' ס ס"ק י"ז) והנתיבות (שם סקי"ט), שכן מר"ן השו"ע פסק להלכה (סי' ס סעי' ט) כדברי ספר התרומות (שער נא) שראובן שהלוה מנה ללוי ובשעת ההלוואה אמר ללוי שיכתוב את השטר ע"ש שמעון אך יתן אותו לראובן, לא יוכל לוי לדחות אחר-כך את ראובן בטענה שלאו בעל דברים דידי את. והקשה התומים דדין זה נובע מהא דב"ק ושם העלו דאם חברו מערער ואומר שזכה בו, ואומר שקנה בשמו וכתב השטר על שמו, שהוא של המערער, וכפי שהרחבנו לעיל. וא"כ קשה מאי שנא הך דשטר הלוואה דאינו יכול לומר כך, כיוון שהאי דינא נלמד מהא דהתם.

ותירץ התומים דההיא דב"ק מיירי בשטר קניין, וכשמצוה לכתוב שטר קניין בשם לוי הרי הוא כמזכה לו את השדה, משא"כ בשטר הלואה שהוא רק שטר ראיה ואינו קונה בשטר. והנתיבות הקשה עליו דאי מיירי בשטר קניין דהיינו שקונה בשטר, הא בעינן דלימטי השטר ליד הקונה, וכשאמר תנו לידי לא קנה שום אחד מהם, דלוי לא קנה שלא הביא השטר לידו, והמוכר לא אמר לו זכה בשטר בשביל פלוני, וראובן לא קנה שלא נכתב השטר על שמו, דבשטר קניין בעינן שיהיה נכתב שם הלוקח ושיגיע השטר לידו, ועל כרחך צריך לומר דמיירי התם שקנה בכסף והשטר הוא שטר ראיה. ועיין שם שסיים על דברי התומים ד"באמת שסיים בעצמו בצ"ע, ומה לי לעיסה שהנחתום מעיד עליה". ועל-כן הלך הנתיבות לדרך אחרת ותירץ דבלוקח שדה בשם חבירו, כיוון דאומר הילך מנה והשדה יהיה קנוי לשמעון, קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן, כמבואר בסימן ק"צ (סעיף ד') באומר הילך מנה ויהיה שדה מכור לפלוני דקנה פלוני כו', ומיירי במקום שקונה קרקע בכסף לחוד בלא שטר. וכפי שכתב הש"ך סימן קפ"ג (סק"ב) בשם הב"י (שם מחודש ג'), דאם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו והודיע למוכר, דקנה חבירו. וכיוון דזה הוי קניין לחבירו אין יכול לומר שלא להשביע עשיתי, כמ"ש הש"ך בסימן קכ"ו סקנ"ד בשם הטור (שם סעיף ט"ו) דאין יכול לטעון במעמד שלשתן טענות השטאה והשבעה, משום דהוי קניין ובקניין אין יכול לטעון טענות אלו. והכא נמי אין לך קניין לחבירו גדול מזה, ודאי דאין יכול לטעון שום טענה, ואזלינן בתר הודאתו ואמירתו וזכה חבירו, וכמו שזוכין אשתו ובניו בבגדים שלקחן לשמן בב"ק ק"ב (ע"ב).

והוסיף דכן מבואר ברשב"א וריב"ש וברא"ש (הנ"ל) ובשאר פסקים, בלוקח שדה על שם בניו או על שם חברו דזוכין בו חברו ובניו. וכיוון דקנה חברו השדה בשעת נתינת הכסף שקונין בו, אף שציוה אחר-כך ליתן השטר ראיה לידו אין בכך כלום, שכבר זכה בו. משא"כ בהלואה דלא אמר רק כתבו שטר בשם שמעון, דאפילו אם אמר בפירוש הריני נותן מעותי במתנה לשמעון והריני מלוה לך המעות שאני נותן במתנה בשמו, וכתבו השטר בשם שמעון ותנו השטר לידי, אין שמעון זוכה בהמעות, דאין אדם יכול לזכות בשלו לאחר, אם לא בזיכה לו על-ידי אחר ואמר זכה.

וכן העלה גם הרב "חקרי לב" (מהדו"ב חו"מ סיק ו) דרוב הפסקים סוברים דכל שלא הודיע לעדים זכה מי שנכתב השטר על שמו, ושגם הרשב"א לא כתב אלא דמצי טעין בעל המעות דמשום יקרא דר"ג או לפנחיא בעלמא כתב כן, אך במקום שכתוב "נתונים הדברים לפלוני שיזכה בהם" אין לך זכיה גדולה מזו. ומעתה לא נותר לנו אלא לראות האם כלל זה, שמי שנכתב השטר על שמו יכול לזכות בנכס, שייך גם בבעל שרשם נכס על שם אשתו.

(3) אשת איש שהיו שטרות יוצאים על שמה
והנה הרמ"א בחושן משפט (סימן סב סעי' א) הביא את דברי הטור באבה"ע (סו"ס פו) שכתב שאישה שלא הייתה נושאת ונותנת תוך הבית, והיו שטרות כתובים על שמה, הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה, הם שותפות של שניהם. והסמ"ע (שם סק"ה) ציין עליו שבטור כתב דאפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית, מ"מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל על שם שניהם, הרי הוא של שניהם. ועל-כן כתב דמור"ם איירי כאן בכתבה האישה מעצמה על שם עצמה או על שם שניהם, דאז צריכין דווקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית. אך הש"ך (שם סק"ז) חלק עליו דא"כ הוא כדבריו "עיקר הדין שכתב הטור לא כתב הר"ב, ודין אחר שלא נזכר בטור יכתוב הר"ב מבלי צורך". וע"כ כתב דמור"ם אזיל לטעמיה, שכתב בדרכי משה באה"ע סוף סימן פ"ו על דברי הטור וז"ל, והרשב"א כתב (בתשובה ח"א סי' תתקנ"ז) כל זה דווקא אם היא בחזקת שיש לה נכסי מלוג, אבל אם אינה מוחזקת בכך עליה להביא ראיה, דכל מה שיש לאישה בחזקת בעלה הוא, כי סתם אישה נושאת ונותנת בתוך הבית, ומשמע דס"ל להרב כהרשב"א, ולדעתו ז"ל למרות שבדר"כ נאמן בעל השטר בטענתו שנקנה עבורו, אא"כ יש עדים שלא כך היה, מ"מ באישה הנושאת ונותנת בתוך הבית אמרינן דבסתמא לא נקנה עבורה. וזה שלא כתשובת הרא"ש (כלל צ"ו סי' ד), שהוא מקור דברי הטור, שממנו משמע שאשת איש שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חציים משלה, כי בעלה קנה חציים משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה, והשטר כתוב בשם שניהם נאמנת ואפילו אם היא נושאת ונותנת תוך הבית, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקניה, וזה שכתב שם אשתו, ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה.

ולדעת הש"ך עיקר כהרשב"א, דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה, דדילמא לגלויי זוזי הוא דבעי, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (נ"א ע"א), ונתבאר באבן העזר סימן פ"ה (סעיף ט') וסימן פ"ו (סעיף ב'), וכן הוא בתשובת רשב"א שם. ונתבאר עוד באה"ע שם (סימן פ"ה סעיף י') דאם היא אומרת לא היו המעות טמונים אינה נאמנת. וע"ש שהוסיף דלדעת הפרישה באבן העזר (סוף סימן פ"ו) אם מסר השטרות לידה לא יוכל לטעון שלא להשביע עצמו עשה כן, אך לדידיה ס"ל דאפילו השטרות ברשות בעלה לא שייך שלא להשביע, כיוון שכתב מתחילה השטר על שמה והעיד עדים על זה בשטר.

והנתיבות (שם ביאורים סק"ז) הלך בדרך שלישית וכתב שדברי הסמ"ע דאפילו השטרות ביד הבעל נאמנת אינם נראים, שכיוון דנאמן לטעון על המעות שהן שלו ולגלויי זוזי כתב השטר על שמה כמבואר באה"ע סימן פ"ה (סעיף ט') ופ"ו (סעיף ב'), וע"כ צ"ל דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר, ובזה צריך דווקא שיהיו השטרות ביד האישה. והעלה שהרא"ש והרשב"א לא פליגי, דהרא"ש מיירי שהשטרות תחת יד האישה, דאז לא שייך סברא דלגלויי זוזי, כמבואר בגמ' (ב"ב נ"א, א) שכאשר נכתב שטר לא שייך סברא דלגלויי זוזי. ודימה זאת למה שהבאנו בדין הכותב שטר בשם ריש גלותא דאם שמעון מערער ואומר אף-על-פי שלא היה הממון שלי אני זכיתי בו מאחר שעשית קניין על שמי וציוית לעדים לכתוב שטר על שמי, אין ממש בדבריו, הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון. ומשמע מדברי הטור שם דאם ציוה שיתן גם השטר ליד שמעון זכה שמעון, והכא כיוון דהשטרות ביד האישה על כרחך ציוה למסור לידה השטר, וממילא לא שייך שוב דלגלויי זוזי, וכדאמר בש"ס דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר, וכיוון שציוה ליתן השטר לידה קנתה. ולעומתו הרשב"א מיירי כשאין השטר תחת יד האישה, דהא מדמה ליה לכותב שטר בשם ריש גלותא דלא זכה ריש גלותא ע"ש, ושם הא מיירי בלא ציוה למסור השטר לריש גלותא כמו שכתב הטור שם. והוסיף דאם השטר תחת יד האישה, והבעל טוען שבשעת כתיבה ציוה ליתן השטר לידו רק אחר-כך מסר הוא השטר לידה בפקדון כיוון שהיא נושאת ונותנת, נראה דלא מהימן, מטעם דאמרינן ביבמות קט"ז (ע"א) אי לפקדון כיוון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וא"כ הכא נמי כיוון דהשטר נכתב על שמה לא חיישינן לפקדון דלא מפקיד גבה שטר כזה.

נמצאנו למדים דלדעת הסמ"ע במקום שהבעל כתב את השטר על שמה הרי שאפילו אם השטר ביד הבעל והיא נושאת ונותנת בבית אזלינן בתר השטר, לדעת הש"ך באישה הנושאת ונותנת בתוך הבית לא אזלינן בתר השטר אפילו אם כתב הבעל את השטר אלא אם מוחזקת שיש לה נכסי מלוג. ולדעת הנתיבות העיקר הוא אם השטרות בידה דאז לא שייך האי סברא דלגלויי זוזי הוא דבעי ועל-כן אזלינן בתר השטר שקנתה בו. ואף דיש עוד לדון בהני שיטות, ואכן אפשר שהרא"ש והרשב"א לא פליגי וכפי שכתב גם ה"משפטי שמואל" (סי' ל) שהרא"ש איירי באישה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית, וכפי שהעמידו גם הגר"א (שם סקנ"ב), והרשב"א איירי באישה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית. מ"מ עולה ברור שבסברא עיקרם של דברים אחד הוא, דכל אימת שהבעל כתב את השטר על שמה ואין סיבה לתלות ולומר שלא התכוון להקנות לה ורשם את השטר על שמה רק לסיבה חיצונית כגון לגילויי זוזי, לפיוסא בעלמא או להבריח מבעל חוב וכד' או כגון שידוע שהיו לה מעות מבית אביה אזלינן בתר הכתוב בשטר, וככול שהראנו לעיל באות ב'.

וכ"כ "ערוך השולחן" (חושן משפט סימן סב סעי' ו) אחר שהביא את שיטות הסמ"ע, הש"ך והנתיבות:

"כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האישה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאוד-מאוד."

ומשמע מדבריו שכל אימת שאין לנו לתלות ב"איזה טעמים" שרק בשלם נכתב השטר ע"ש האישה אזלינן בתר הכתוב בשטר, וכן מצינו שעשו מעשה רבותינו הפסקים.

ב"שארית יוסף" (סי' עה) דן באישה שבעלה נתן מעות בעד הבית "וציוה לכתוב לאשתו הבית שיהא שלה, אבל בערכאות אינו כתוב רק שהיא קנתה הבית מפלוני", והסתפק שם אם נדון בה שקנתה היא הבית כפי שכתוב בערכאות או כפי האמת שבעלה נתן המעות ונתן לה במתנה או שנאמר שהבעל לא התכוון לתת לה ולא כתב אלא להבריח מבעלי חובו שהיות וכתוב שהמוכר מכר לאישה לא יוכלו בע"ח של הבעל לגבות מהבית (משא"כ אילו היה כותב שהבעל קנה ונתן לאשתו דאז בע"ח טורפים מהמתנה שנתן הבעל לאשתו), והעלה שהבית שלה אך לא יהיה בחזקתה יותר מנכסי מלוג שהפירות לבעלה. ומשמע מדבריו דלדעתו דע"ל הבית שייך לאישה אך גם אין לו דין מתנה שהבעל לא אוכל פירות, והנראה דדעתו ז"ל ללכת לגמרי בתר מה שנכתב בערכאות וכאילו נתן לה אחר את הבית, ולמרות שאנו יודעים את האמת וגם היא מודה בה שהבעל הוא שנתן את המעות למוכר, מ"מ היות וכתב שהמוכר מכר לאישה חשבינן ליה כנותן מתנה לאשתו על-מנת שיאכל פירות, ועל-כן אוכלם. ולדברינו אלה עולה שאזלינן לגמרי אחר הכתוב בשטר שבערכאות, וצ"ל שמאחר ואין הוכחה שלא התכוון לתת לה אמרינן שנתן לה על-פי מה שכתוב בשטר.

וכן הבין גם המהרש"ם (חלק ה סימן לח) בדבריו של השארית יוסף, שלא כתב את החשש להברחה אלא כסניף בעלמא, וכך לשונו:

"ובאמת מ"ש דלהבריח עשה ו דווקא היכי דב"ח חוזר וגובה ממנה ל"א כן לפ"ז יש לבטל בזה"ז כל המתנה דידוע בזה"ז בנימוסיהם אין הב"ח חוזר וגובה מן הלוקח אחר שכבר בא בטאבילאציע ע"ש הלוקח, אבל כפי הנראה ד"ז כתב רק לסניף ואין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מב"ח, וראי' ברורה מהש"ס דכתובות ע"ח סוע"ב גבי ההיא אתתא דבעי דתברחינהו לנכסה מגברה קודם נישואין כתבתינהו לברתה אינסבא ואיגרשה אתאי לקמי' דר"נ וקרעי' לשטרא משום דס"ל שטר מברחת הוא דאפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ומסיק ד דווקא בכתבה כל נכסי' ולא שיירא כלל, אבל במקצת קנתה שפיר ולא תלינן בהברחה, ולשי' רש"י גם בכולה דווקא בהודיעה לעדים דלהברחה עושה כן, ולשי' התוס' כיוון דגלתה דעתה סגי, וע"ש בר"ן בשם רי"ן מג"ש דכל דאמרה בעינא לאנסובי הוי אומדנא דמוכח דלהבריח עשתה וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל לא תלינן בהברחה ואפי' אי נימא דגם בזה איכא אומדנא היינו בנתן כל נכסי' ולא שייר כלום."

ומשמע מדבריו דרק במקום שהבעל גילה דעתו שאינו נותן אלא להברחה או שנתן כל נכסיו דיש אומדנא ברורה שלא עשה כן אלא כדי להבריח, רק אז מבטלים את השטר.

וכ"כ ה"בית יצחק" (חחו"מ סי' עב) דבמקום שהבעל רשם את הדירה על שמו וע"ש האישה אזלינן בתר הרישום, בין לדעת הסמ"ע ובין לדעת הש"ך, וכלשונו ז"ל:

"דכיוון דהלוקח חותם הבקשה לגעריכט לעשות האינטאבוליטיאן כשהבית נכתב ע"ש האיש והאישה על כרחך חתמו שניהם, א"כ הוי חתימת הבעל כהודאה שחצי הבית שלה או כמתנה, וא"כ הוה שלה. ו דווקא כשנכתב השטר בלא ידיעת הבעל אמרינן כיוון שנושאת ונותנת כתבה השטר על שמה, וכו' כמו שכתב הסמ"ע (סק"ה). אך הש"ך כתב (סק"ז) דהרשב"א חולק וכו' ולפענ"ד דהטאבעלע ע"ש האישה גם הרשב"א יודה דלכאורה איך שייך לגלויי זוזי הוא דבעי, ובמה סמך עצמו שכתב השטר ע"ש האישה, דלמא לא תרצה להחזיר לו השטר, אך שסמך עצמו על זה שעל-פי דין תורה יכופו אותה להחזיר לו השטר או השדה וכו' משא"כ בטאבעלע הנעשה בנימוסיהם והבית-דין לא יהיה בידם לכופם, על כרחך נתכוון למתנה גמורה."

וכ"כ גם בפסקי-דין רבניים (ח"ג עמ' 75) בית-הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים הגאונים הדאיה, בן מנחם והדס:

"וטעם דברינו הקודמים שאין יסוד לטענותיו של הבעל שמן הדין הייתה צריכה לחזור לו הרכוש שרשם על שמה, דלא רשם בשבילה רק כשתהא אצלו ולא כשתעזוב אותו ויתגרשו, היינו, משום שאחר שרשם על שמה בטאבו ולא התנה שום תנאים ע״ז בנתינתו ולא פורש שום דבר ע״ז בשטר שבטאבו, היא מוחזקת בזה והוי שלה ומה שנתן לה משלו יש שזכותה בזה עוד יותר גדול ממה שאחרים היו נותנים לה וכדין הבעל שנתן מתנה לאשתו, ועיין בספר שו״ת שארית יוסף סי׳ ע״ה דדן באישה שיש לה בית וכו' וכל השו״ט בדבריו שם אם הבית שעל שמה בערכאות הוא בדין נ״מ והפירות של הבעל כיוון שבערכאות כתוב דקנתה מאחר, או כיוון דלפי האמת זה הי׳ במעותיו של הבעל הוי כאילו נתן לה הוא מתנה ואין הבעל אוכל פירות, וכן דן מטעם זה לעניין אם מכרה אם קיים או שהבעל מוציא מיד הלקוחות ע״ש. אבל זה נראה ודאי שכיוון שכתוב בערכאות על שמה אף שידוע שנקנה במעותיו של הבעל הוי שלה. וכו' ואין בכח החשש לבטל מה שרשום על שמה בערכאות, ובנ״ד חשש הברחה אין וכו' וכל טענתו כאן דנתן לה רק לכשיהי׳ שלום בינם נראה ברור דמאחר שרשום על שמה בטאבו בלי שום תנאי וכל עניין הסכסוך שבינם נתהווה אח״כ שאין בכוח טענתו לשנות ממה שבחזקתה בכוח הטאבו."
וכן הוא בפסק-דין של חברי בית-הדין הגדול הרבנים הגאונים אלישיב, עבודי גולדשמיט (פד"ר ח"ו עמ' 264):

"אכן יש גם לומר, ד דווקא בדירה קנויה שהבעל שילם מכספו והוא רשם בטאבו ע״ש אשתו, זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות משא״כ בחוזה של שכירות וכו'."

וכן הוא גם בפד"ר יא (עמ' 122) בבית-הדין האזורי ב- ת"א בהרכב הרבנים צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי:

"אף שרוב כספי הדירה שולמו ע״י אבי האישה, מכל מקום כיוון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה וכפי שניתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ״מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת ה״תומים״ בסי׳ ס״ב סק"ה, וכאשר העלו בפס״ד מבית-הדין הגדול שבכרך ו׳ עמ׳ 264."

ועיין בכעין זה שם גם בעמ' 253 וכן פד"ר חי"ד (עמ' 22) וחט"ז (עמ' 249).

ואף שבפד"ר טז עמ' 217 (וכן בעמ' 353) בפסק מבית-הדין האזורי בירושלים העלה הגר"ש שפירא זצ"ל:

"עוד נראה כיוון שנוהגים היום לכתוב דירה ע״ש שני בני הזוג, אפילו אם אחד נתן את כל הכסף, אין ראיה - ממה שרושמים הדירה ע״ש שניהם - שנותן חצי מתנה. זאת משום שכותבין כן מפני המנהג, ואין כוונה לתת מתנה. והגע עצמך: שמעשים בכל יום שאבי האישה. נותן הכל - הדירה והרהיטים - והדירה נרשמת מחצית ע״ש הבעל. האם מסתבר לומר, שהרהיטים שנקנו בדמים מועטים - אינם מתנה אלא נכסי מלוג - ואילו הדירה שנקנתה בדמים מרובים, מחצית הינה מתנה?! ודאי שדבר זה אינו מסתבר. אלא שרושמים מחצית הדירה ע״ש הבעל מפני המנהג, וגם הרא"ש יודה בזה שלא קנה הבעל."

מ"מ כבר בא חבר בית-דין זה (נתניה) בעבר הגר"מ פרבשטיין שליט"א (מובא בפד"ר טז (עמ' 237)) ואחר שהרחיב והעמיק בסוגיא על כל צדדיה דחה את דברי כב' הגר"ש שפירא זצ"ל, וכתב:

"ונראה שא״א מכוח אומדנא זאת להוציא מיד הבת, כיוון שכבר התברר שלהפקיע מהכלה כשהדירה רשומה על שמה, הרי זו הוצאה ממוחזק, כדי להוציא ממוחזק על-ידי אומדנא, על האומדנא להיות ודאית, וזה לא עלה על דעת אדם מעולם לומר שכל בעל או אב הכותב דירה על שם בני הזוג, אין כוונתו לתתה אלא לאחד מהם בלבד.

ונראה שאפילו בלא מוחזקות אין כאן אפילו ספק אומדנא, מפני שכל אדם יודע שרישום בחוזה, וק"ו בספרי האחוזה, מהוה הקנאה, ולא עלה על דעת אב מעולם אם מת בנו, לתבוע את הדירה ולהוציא את האלמנה מן הדירה, בטענה שהוא קנה את הדירה רק עבור בנו, אלא כל טענות האב או הבעל נובעות מהסכסוך שבין בני הזוג, ודעתם היא שעל דעת שיתגרשו לא נתנו את הדירה לאישה, וטענה זו אע״פ שהיא אומדנא אמתית, אי אפשר מכוחה להפקיע את המתנה, וכפי שהאריכו לפסוק בכמה וכמה פס״ד, דבעל הנותן מתנה לאשתו אע״פ שמוציאה מחמת שסרחה עליו, אין האישה חייבת להחזיר מתנות שנתן לה, עי׳ בזה בפד״ר כרך ד' עמי 256, וכרך ח׳ עמי 277 וכרך י״א עמי 128 ועמ' 255 ועוד."
וככל שהראנו לעיל.

וע"ע במה שכתבו בתוקפו של הרישום בטאבו חברי בית-הדין הגדול הרבנים הגאונים ניסים, אלישיב, וז'ולטי (פד"ר ו, 382):

"לפי"ז הרי יש לדון דהוא הדין בנוגע להעברת נכסי דלא ניידי שאינם יוצאים מרשות לרשות אלא על-ידי רישום בטאבו, דיש בזה משום תיקון ונעילת דלת בפני הרמאים, שאלולי כן הרי בידי כל אחד למכור נכסיו לכמה בני אדם ולהחליף את מכירתו עשרת מונים, ובזה וכיוצ"ב כולי עלמא מודו דדינא דמלכותא דינא, ויש לפי זה תוקף לרישום במשרדי האחוזה, ויש בזה משום מעשה קניין."

וע"ע בשו"ת שערי אשר (קובו) (ח"ב סי' כז), בפד"ר (ח"א עמ' 283), בשו"ת שמע שלמה (ח"ד חו"מ סי' יא), בשו"ת דברות אליהו (ח"ה סי' סב וסי' פח) ועוד.

לאור כל האמור לעיל פשוט וברור הוא שבנדוננו שהדירה נקנתה על-ידי שני הצדדים במהלך נישואיהם, ונרשמה ע"ש שניהם הרי שהדירה שייכת לשניהם. גם האישה אשר נשאה ברוב נטל החזרי המשכנתא, שמימנה כולה את רכישת הדירה, אינה טוענת שהדירה נקנתה רק על ידה ועבורה ואינה טוענת אלא שהיות והתברר שהיא זו שנשאה בסופו-של-דבר במֵרב התשלומים הרי שהיא זו שראוי כי תקבל את מֵרב הדירה. כאמור לעיל טענה זו אינה מקנה לאישה זכויות מעבר לרשום בספרי האחוזה. דין טענתה להידחות, והדירה שייכת לשני הצדדים כפי רישומה.

ומה שטוענת הגרושה כי על-פי חוק יחסי ממון ראוי כי היא תקבל נתח גדול יותר בדירה, הרי שחוק יחסי ממון מתייחס לאופן חלוקת הרכוש במועד פקיעת הנישואין או אף קודם לכך (סעיף 5 א), בנד"ד הצדדים התגרשו לפני מספר שנים, ועובר לגירושיהם ניתן על-ידי בית-הדין פסק-דין בו נכתב כי פרט למה שסוכם ביניהם "אין כל תביעות זה כנגד זה", ועל-כן ברור הוא כי האישה ויתרה באותו מועד על תביעת חלק נוסף בדירה, והיא אינה יכולה לתבוע אותו כעת (וראה לעניין זה גם את סעיף 8 לחוק).

ואולם יחד-עם-זאת, אין ספק ואין חולק על כך שהיה על הגרוש לשאת בתשלום חלקו במשכנתא ששולמה למעשה אך על-ידי האישה. בנדון שלפנינו אין לראות באישה כאדם הפורע חוב חברו שלא מדעתו אשר על-פי ההלכה הניח מעותיו על קרן הצבי (שו"ע חו"מ קכח, א), שכן לולא הייתה פורעת הייתה מפסידה את הדירה, ודינם כאן כשותפים שהשתתפו הן בהלוואה והן בדירה, ודינם מפורש בחו"מ בסימן קע"ו (סעי' י ברמ"א): "וכל שאינו משנה או פושע יעשה בשל חברו כמו בשלו ונוטל מחבירו חלקו במה שהוציא דכל שותף כיורד ברשות דמי".

למעלה מן הצורך אציין כי כבר נזקקו לנדון שכזה חברי בית-הדין הגדול (תיק מספר: 1-24-0114) וביארוהו על מקורו מהסוגיא בב"ב (מב, ב) דכל שותף כיורד ברשות דמי ונוטל כאריס. וציינו שאף-על-פי שבסימן ע"ז בש"ך (ס"ק ה) כתב שבשותפין שלוו אין האחד מורשה לשלם עבור חלק חברו עד שירשהו לשלם, וכתב שדין זה הוי ספקא דדינא, והמחבר פסק שם ששותף ששילם עבור חלק חברו חוזר וגובה מחברו חלקו - כל זה לא שייך הכא. לפי שכאן נשתתפו גם בדירה וגם בהלואה וידוע שאם לא משלמים ההלואה הבנק מעמיד כונס נכסים ומוכר הדירה באופן ששני הצדדים נפסדים בהפסד גדול. לכן נראה שבכה"ג כו"ע מודים דחשיב שכל אחד נתן רשות לחברו לשלם ויש למי שפרע חלק חברו דין של יורד ברשות. וזכאי לקבל את מה ששילם חזרה.

אך גם כאן אזלינן אחר מה שנכתב בפסק-הדין לגירושין והיות ובו נכתב כי "פרט למפורט לעיל אין כל תביעות זה כנגד זה, לרבות הכתובה", הרי שהגרוש פטור ממה שלא שילם עד יום מתן הגט, ומחוייב לשלם רק את חלקו בתשלומים מיום סידור הגט.

העולה מהמקובץ שהן על-פי ההלכה והן על-פי חוק יחסי ממון:

א. יש לדחות את טענת הגרושה לחלוקה אי-שוויונית של דירת הצדדים, ויש לחלק את דירת הצדדים בחלקים שווים בין הצדדים.

ב. הגרוש ישיב לגרושתו את מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו על ידה החל ממועד סידור הגט.

ב. תשלום דמי שימוש ראויים
עתה לאחר שעסקנו בשאלת הבעלות על הדירה, והכרענו כי מחצית הזכויות בדירה שייכות לבעל, מוטל עלינו לדון במה שנגזר מכך והיא עתירתו של הגרוש כי בית-הדין יחייב את הגרושה בתשלום דמי שימוש ראויים החל מתאריך הגירושין.

מעיון בחומר שבתיק עולה כי הגרוש מעולם לא תבע מהגרושה לעזוב את ביתם המשותף, ותביעתו הראשונה לפירוק השיתוף בבית ולמכירת הדירה הוגשה אלינו אך בתאריך 23.11.11.
מקור דין זה מובא בגמרא (ב"ק כ ע"א):

"הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר."

העולה מכאן הוא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו והחצר קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר חייב הנהנה לשלם לבעלים את שכרו, כיוון שזה נהנה וזה חסר. וברור הוא דבנ"ד ביתו של הבעל הוי כחצר דקיימא לאגרא, והאישה הינה בבחינת עבידא למיגר, וא"כ כל אימת שדרה בו האישה שלא מדעתו של הבעל חייבת לשלם. אלא דבנד"ד האישה דרה בבית מדעת הבעל עד שעת עתירתו, ועלינו לברר האם יש לחייב את האישה על אותה תקופה.

(1) הדר בחצר חברו מדעתו
והנה אף שבגמ' דנו דין זה באדם שדר בחצר חברו שלא מדעתו, הרי שלכאורה בדר מדעתו של חברו גם בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פטור, כיוון שבעל החצר ידע שהוא דר ולא מיחה בו, וכפי שעולה מדברי רש"י שם, מ"מ התסו' שם (כא ע"א ד"ה כהדיוט), חלקו על רש"י וכתבו:

"דשלא מדעת, לאו דווקא. אלא אורחיה דמילתא נקט וה"ה מדעתו."

וכ"כ בשו"ת "תרומת הדשן" (ח"א סי' שיז) וז"ל:

"... ואע"ג דבכולהו ההיא שמעתא לא נקיט אלא הדר בחצר חברו שלא מדעתו, משמע הא מדעתו פטור. והכי פרש"י אהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. התוס' כתבו בפשיטות אף בלא ראיה, דלא כרש"י. וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעת לשלא מדעת אלא גבי זה נהנה וזה לא חסר, דעלה קאמר התם, דכיוון דלא חסר והוי נמי מדעת, ודאי פטור הנהנה. אבל היכא דזה נהנה וזה חסר, אפילו מדעת נמי, אינו מוחל על חסרונו". עכ"ל.

וכן העלה גם הרמ"ע מפאנו (סי' פט) וכך לשונו:

"...וקס"ד לדמוייה לחצר דקיימא לאגר וגברא דעביד למיגר דכ"ע חייב וכו' דזה נהנה וזה חסר - וכ"ת התם שלא לדעת בעל החצר והכא לדעת ופטור, לא מצינן למימר הכי, דהתם אע"ג דנקט "שלא מדעתו" ומשמע מתוך דברי רש"י דאילו מדעתו פטור. כבר חלקו עליו רבני צרפת, ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פסקו, דכיוון דאיכא חסרון מעט גבי בעל הבית, משום שחרירותא דאשיתא, דצריך לשלם לו כל הנאותיו, ואפי' שגם רש"י אינו מחלק בין לדעת בין שלא לדעת אלא גבי חצר דלא קיימא לאגרא, דעל הרוב אינו חסר כלל אבל בחצר דקיימא לאגרא דזה נהנה וזה חסר ודאי אינו מוחל נזקו. וה"ז דומה לאומר שבור את כדי, קרע את כסותי דחייב אם לא אמר לו ע"מ לפטור."

והנה רבנו הרמ"א בסי' רמו (סעיף יז) הלך בדרכו של ה"תרומת הדשן" והעלה להלכה:

"האומר לחבירו, אכול עמי, צריך לשלם לו. ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו אבל לא מזונות אשתו. ודווקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה אבל היכא דנתן לו לשם מתנה רק אחר-כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו פטור."

הלכה שמקורה בתד"ש שהביאה משם המהרי"ח שלמדו מהאומר לחבירו שבור את כדי וקרע כסותי שחייב אף-על-פי שמותר לו לשבור, וה"נ אף-על-פי שאומר לו לאכול את שלו חייב לשלם. והש"ך (שם סק"ט) השאיר את דברי הרמ"א האלו בצ"ע משתי פנים. האחת מהא דכתב הרמ"א גופיה בסי' שסג' (סעי' י) "האומר לחברו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר", ולמדו מתשובת הרשב"ץ שהובאה בב"י שם. והשניה מהא דמבואר בגמ' דבקרע כסותי גופא, אי לא אתי לידיה בתורת שמירה, פטור, אע"ג דלא אמר על-מנת לפטור.

וב"קצות החושן" (סק"א) תירץ את הקושיה השניה דבאומר קרע כסותי, אין במשמעות הלשון "והפטר", ומ"מ אם לא אייתי לידיה בתורת שמירה פטור כיוון דברשות בעלים עביד ואין חיוב נזק אלא היכא דהמזיק עביד מדעתיה דנפשיה, משא"כ במקום דאייתי לידיה בתורת שמירה דאז אין די באמירה קרע כסותי כדי לפוטרו שכן אין בלשון זו לשון והפטר. ומכאן העלה ה"קצות החושן":

"וא"כ לפ"ז בא ואכול עמי דאין חיובו משום תורת מזיק אלא משום שנהנה, וא"כ אפילו עבדיה מדעת בעלים לעולם הוא חייב לשלם במה שנהנה, דיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות נמי חייב לשלם מה שנהנה (ב"מ קא, א) אע"ג דעבדיה מדעתיה, דגבי נהנה ודאי חייב כל כה"ג, אלא דלא נימא דלשון בא ואכול עמי הוי נמי לשון והפטר וא"כ ודאי פטור, לזה מייתי מוהרי"ח ראיה מקרע כסותי שבור כדי דאין בלשונו לשון והפטר, דאי הוי בו לשון פטור אין לחלק בין אתי לידיה בתורת שמירה, דהיכא דפוטרו בפירוש ודאי פטור, וכיוון דאין בו לשון והפטר ממילא חייב כיוון דלא פטרו, ואי משום דעביד מדעת בעלים, גבי נהנה ודאי חייב דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו ונטעה דודאי חייב ודו"ק וזה נכון."
וע"ש בט"ז שגם הוא השאיר את הקושיא הראשונה דלעיל בצ"ע, וכתב דלעניין הלכה נראה עיקר כהך דהכא דראייתו ברורה, וראייה על זה מדברי הב"י ביו"ד סי' קטו' דהאומר דור עימי היינו בשכירות. וכן עולה גם מדברי הב"ח (סי' שסג דף נד, ב) שכתב:

"אלא הכא מיירי בדרואהו דר בו ולא אמר לו כלום ולפיכך אינו פטור לרב אלפס והרא"ש אלא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל בחצר דקיימא לאגרא חייב, ולא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא דכיוון דחסריה, דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר, כדכתבו התוספות לשם (בדף כ') בד"ה זה נהנה, אם-כן איכא למיהב טעמא לשתיקתו דמימר אמר הלא כבר חסריה ומה יועיל אם אומר לו עכשיו צא מן הבית אחר שכבר חסרו, דכיוון דכבר חסרו צריך לשלם לו שכירות לא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא, וכ"כ הגהות אשיר"י בפרק המפקיד (ב"מ פ"ג סי' ח - ט) דכל היכא דאיכא למתלי שתיקתו מטעם כך וכך דמקובל לעיני בית-דין לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא וכו'."

ולקמן הוסיף וכתב ביחס למחלוקת "תרומת הדשן" והרשב"ץ:
"ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המוציא מחברו עליו הראיה, ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות, ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י. וכך העלתי בתשובה (סי' לט) על הלכה למעשה ולשם הארכתי בסייעתא דשמיא ודלא כהרב בהגהת שלחן ערוך שפסק כהרשב"ץ בסתם נ"ל."

והש"ך (סי' שסג סקי"ג) הביאו ונראה דמודה לדבריו בחצר דקימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. אך ה"בית שמואל" (אבה"ע סי' ע סקכ"ח) הביאו וכתב דנראה עיקר דצריך לשלם לו דהא כתבו הרשב"א (נדרים לג, ב) והר"ן (שם) והמגיד (הלכות אישות פי"ב הי"ט) הזן או המהנה לחבירו סתם חוזר ומשתלם ממנו ולא אמרי' במתנה יהיב ליה, וכ"פ הרב רמ"א ביו"ד סי' רנ"ג ובח"ה סי' רס"ד, ושכן הוא בב"י סי' קס"ו ושכ"פ בט"ז. וגם הגר"א (סקצ"א) השאיר את דברי הב"ח בצ"ע, וכתב דמהתשב"ץ מוכח דאיירי בחצר דלא קיימא לאגרא ולכן פטור ולא דמי לאכול עימי דחסר וחייב. נמצא דלדעת הט"ז, הב"ש והגר"א הלכה כדעת "תרומת הדשן" ובחצר דקיימא לאגרא חייב הנהנה לשלם על מה שנהנה, משא"כ לדעת הב"ח והש"ך הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה.

וה"פתחי תשובה" (חושן משפט סימן שסג סק"ז) הביא את דברי ה"חתם סופר" (חלק חו"מ סי' קי"ט) שכתב דכיוון שהרמ"א הכריע דבאומר דור בחצרי אינו צריך ליתן שכר, מי יבוא אחר הכרעת רמ"א להוציא ממון. ועוד, לא יהא אלא פלוגתת תשב"ץ ו"תרומת הדשן", כבר הכריעו הב"ח והש"ך המוציא מחבירו עליו הראיה, ובש"ך משמע שנראים לו יותר דברי תשב"ץ כו'. והוסיף החתם סופר עוד אומדנות המוכיחות שבנד"ד בתורת מתנה השכינו בביתו ושרק עתה מחמת קטטות הסיתוהו לתבוע. ועל-כן העלה דאין מקום להוציא מיד המוחזק, "אך עכ"פ נימא ליה יען אינו זוכה אלא מטעם ספק ספיקא הנ"ל או מפלוגתת תשב"ץ ו"תרומת הדשן", א"כ טוב וישר לבצוע". ועיין גם בקצות (שם סק"ט) דציין דהאחרונים לא הכריעו בנדון זה והשאירו הדבר בספק, וציין לדברי הב"ח והש"ך.

גם ב"כתב סופר" (חו"מ סי' כא) כתב כשיטת הב"ח דבדור עמי כיוון שתה"ד חולק על הרשב"ץ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאים מספק ואי מוחזק בעה"ב אין מוציאים ממנו כמ"ש הב"ח ובחייב לו או יש לו משלו בידו גם בדור עמי ליכא ספק וכו"ע מודים דחייב כמ"ש. וע"ש שתמה על "תרומת הדשן" דלא זכר ששיטתו היא שיטת הרשב"א נדרים ל"ג ומובא ומסכים עמו ר"ן נדרים ובכתובות ק"י ולא חלק עליו רק במפרנס אשתו סתם, אבל במפרנס לאחר סתם כולם שווים דחייב לשלם דסתמא לא לשם מתנה הוא, וכבר קדמו בכעין זו ה"משנה למלך" (גזילה ואבידה ג, ט).

והוסיף:

"ודאי מה שנותן לחבירו דבר בסתם שדרך ליתן במתנה אמרינן ביותר שלשם מתנה נתן בסתם מלומר לשם הלואה כשלא תבע ממנו להלותו אבל בזן חברו או שאומר דור בחצירי שדרך להשכיר חצירו ולא לתת לשם מתנה וכן לזון את חברו שכיח יותר בהלואה ממתנה, וכ"ש כשזן אותו לימים הרבה ומזוני לא קייצי תולים יותר לשם הלואה מלשם מתנה. ועיקר הרבותא של רשב"א ור"ן דלא נימא כיוון דלא התנה עמו לשם הלואה לא נתחייב זה בלא אומר ודברים אלא סתמא כפירושו וסמך על הסתם, כנ"ל בשיטתו של הר"ן."
ועיין בכיוצ"ב גם בדברי הרב מאמר קדישין (סי' רמו אות יא) שכתב דאם הוא אדם חשוב דיקורי מתייקר ביה פטור הנהנה מלשלם אפילו אם אכל אצלו זמן ארוך.

והקצה"ח (סימן רמו סק"ב) כתב ליישב את פסקי הרמ"א, וחילק דבסי' שס"ג איירי בגברא דלא עביד למיגר שלא נהנה אך החצר קיימא לאגרא דזה חסר והיות ולא נהנה פטור, משא"כ באכול עמי שזה נהנה וזה חסר, חייב לשלם. וה"כתב סופר" דחאו דהרשב"ץ פירש דבריו דאפילו גברא דמיגר מ"מ פטור, והרמ"א לא ציין שסובר כרשב"ץ רק בגברא דלא מיגר. וע"כ כתב לחלק באופן אחר, והוא דס"ל לרמ"א דהרשב"ץ מודה באומר אכול עמי או זן סתם דחייב, דטעמו של הרשב"ץ מבואר מתוכו שכ' הא דמחוייב בזה נהנה וזה חסר בדר בחצירו בלא דעתו שיוכל לומר משום שהוא דר בתוכו לא באו אחרים לשוכרו ואלו לא הי' דר בתוכו הי' באים אחרים לשוכרו וטענה זו לא שייך רק בשנכנס בתוכה בלא דעתו של בעל החצר, אבל אמר דר בחצירי איהו דאפסיד אנפשי'. ועל זה הוסיף הכתב סופר ד דווקא בדר בחצירו שאין החסרון ברור כ"כ ולא הוציא מדילי' כלום דאז כשהוא מצוה שידור בו נראה שלא באו אחרים לשוכרו עד אז. או שכיוון שצריך למהדר על אינשי שישכרוהו "ומי יודע אם ימצא בקל לתת במתנה שאין זה חסרון מכיסו אלא כמניעת הריווח ולכן בסתמא אמרינן לשם מתנה", ו"אין זה היזק וחסרון כ"כ כמו המוציא הוצאות משלו ומאכיל לחבירו דוודאי רחוק יותר לומר שלמתנה ניתן לו בסתם וסתמא כפירושו לשם הלואה". וכתב להוכיח זאת מהא דאיתא ברבינו ירוחם (נתיב י"ט חלק ה') בשם ר"ש ברשב"ץ מי שזן א' בסתם ויש לו נכסים אפילו הי' ביד אחר חייב לשלם, הרי בוודאי ר"ש ברשב"ץ לא יחלוק על אביו דס"ל בדור עמי פטור וע"כ דמודה הרשב"ץ בזן לחברו.

אך ראה בנתיבות שם (סק"ה) שקילס את תירוץ הקצות, שהכל תלוי בהנאה שנהנה, וכן עולה גם מדברי ה"גור אריה" (ב"ק צג, א) שהכול תלוי בדין נהנה, וכן נראה גם מ"ערוך השולחן" (אות כו) שכתב שבחצר שעומדת לשכר אך גברא דלא עביד למיגר ואמר לו דור פטור.

והרב חוקי חיים גאגין (ב"ק כ, א) יישב דהתשב"ץ מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא דלא חיסרו דבר ולכן פטור, וציין שכן מצא בתשובות התשב"ץ (ח"א סי' קעד), וכ"כ הרב "בני חיי" שהתשב"ץ איירי בחצר דלא קיימא לאגרא, וכ"כ גם הרב "פעמוני זהב" (סי' שסג), וכ"כ הרב כנה"ג (חו"מ מהדו"ב סי' שסג הגהב"י אות טז) בתירוצו הראשון, וע"ש עוד בתירוצו השני, ועיין גם בדברי הגר"א (שם סקל"א).

ומן המקובץ עולה דהאי דינא במחלוקת מצוי, ולדעת הט"ז, הב"ש והגר"א הלכה כדעת "תרומת הדשן" ובחצר דקיימא לאגרא חייב הנהנה לשלם על מה שנהנה, משא"כ לדעת הב"ח והש"ך הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה, וכוותם נראה דס"ל לחת"ס ול"כתב סופר". והקצות, הנתיבות, ה"גור אריה", ה"חוקי חיים", ה"בני חיי" וה"פעמוני זהב" ועוד ס"ל דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר לכו"ע גם במקום שההנהו מדעתו חייב לשלם על הנאתו, (ולשיטת הקצות, הנתיבות וה"גור אריה" בסי' רסג' איירי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, בעוד שלשיטת ה"חוקי חיים", ה"בני חיי" וה"פעמוני זהב" הרי שבסי' רסג איירי בחצר דלא קיימא לאגרא).

ומ"מ אחר שהב"ח, הש"ך, ה"חתם סופר" וה"כתב סופר" ס"ל שיכול המוחזק לומר קי"ל הרי שגם לו הייתה כל הדירה בבעלות הגרוש יכולה הייתה הגרושה שדרה בדירה לומר קי"ל כדעת הסוברים שאיני צריכה לשלם על מה שנהנתי מדעתו, ופטורה מתשלום עד למועד בו אמר לה בעלה צאי, היינו למועד בו הגיש הבעל את תביעתו לבית-הדין.

וב"ה כעיקרי דברינו אלה העלה גם כב' אב בית דיננו הגר"י זמיר שליט"א בפסק-דין שיצא תחת ידו (תיק מס' 3159), וראיתי ושמח ליבי.

(2) כשהדירה רשומה על שם שניהם, והאישה השתמשה לאחר הגירושין
ואולם בנד"ד הדירה הינה בבעלותם של שני הצדדים, וכפי שהעלנו בחלקו הראשון של פסק-דין זה, ובכה"ג הרי שלכאורה פשוט יותר שיש לפטור את האישה מדמי השימוש. דהנה הרמ"א (חו"מ סי' קע"א סעי' ח) הביא להלכה את תשובת הרשב"א (ח"ב סי' קמא) שהעלה:

"ואם אירע שישב בו האחד, שתים ושלש שנים. נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חברו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חברו, היה משתמש בו."

אלא דשם העלה הרשב"א לפטור את השותף שהשתמש מדמי שימושו היות "ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו". ואילו בנד"ד דאיירי בבני זוג שהתגרשו הרי לאחר הגירושין שוב לא היו רשאים שני השותפים להשתמש בדירה ביחד. אלא דהא גופא קשיא דמה בכך שאם היה רוצה היה יכול להשתמש בחלקו, והרי סו"ס לא השתמש והשני השתמש ומדוע לא ישלם הנהנה על הנאתו, וככול אשר הראנו לעיל באורך דלדעת הרשב"א, דהוא מקור דין זה, משלם על הנאתו דהכי הוא בחצר דמיקם לאגרא וגברא דעביד למיגר.

ולענ"ד נראה ליישב דזו זכותו של שותף להשתמש בחלקו בדירה, והגם שמשתמש הוא בכל הדירה נחשב הדבר כהנאה מחלקו הוא ולא מחלק חבירו. ולכן הדגיש הרשב"א פעמיים דבחלקו הוא משתמש, ואינו צריך לשלם על כך. ומה שהוסיף הרשב"א בסוף דבריו וכתב "ואלו רצה חברו היה משתמש בו" לא בא לנמק את סיבת הפטור, ולומר כי פטור מתשלום מפני שלא מנע את חברו משימוש (דבאמת גם אם לא מנע עדיין צריך לשלם מדין נהנה), ולא הוסיף זאת אלא כדי לחזק את הקביעה שמי שדר בבית לא השתמש אלא בחלקו, שהרי בשותפין כך היא צורת השימוש וגם השני יכול היה להשתמש כרצונו בכל הבית, באופן שאין שימושו של האחד בא על חלקו של השני.

ולדברינו אלה הרי שגם אם האחד לא יוכל להשתמש בחלקו מפני אריא דאיסור דרביע עליה, וכנדון דידן שהצדדים התגרשו ואסור לגרוש לחיות באותה דירה עם גרושתו, ואיירי בגוונא שהגרוש לא התנגד לכך שהגרושה תישאר בדירה, בכל זאת הרי שאין באי-שימושו של הגרוש בדירה בכדי לקבוע שהגרושה משתמשת גם בחלקו, והרי הגרושה נחשבת למשתמשת בחלקה, ואינה חייבת בתשלומים מדין נהנה. ובכעין זה עיין בלשון ה"ערוך השולחן" (שם אות יב) שכתב:

"זה שאמרנו שמשתמשים לזמנים או שניהם כאחד זהו דווקא כשגמרו ביניהם כך אבל כשלא גמרו ביניהם ואחד מהם נשתמש בזה לבדו אפילו כמה שנים והשני לא היה כאן או היה כאן ושתק אינו יכול לומר אחר-כך אשתמש גם אני לבדי כל כך זמן כמו שנשתמשת אתה, מפני שזה יאמר לו כל זמן שלא חלקנו בינינו לא השתמשתי אלא בחלקי, ולא היה לי למנוע מלהשתמש בשביל שלא נשתמשת, ואני לא עיכבתי על ידך מלהשתמש, ואם אתה רוצה לחלק לזמנים תתחיל מהיום, וכן במקום בהכ"נ כשאחד ישב עליו כמה שנים והשני לא היה בעיר או שהיה ושתק אין מנכין לו מה שישב עליו דבשלו השתמש כל זמן שלא חלקו וגמרו ביניהם (לבוש) וכו'."

אלא דע"כ לומר, והדברים ברורים, דכל זה תלוי ומותנה בהסכמת שני השותפים, וכלשונו של הערוך שהשותף השני "לא היה כאן או היה כאן ושתק", שאז ורק אז רשאי אחד הצדדים להשתמש בפועל בכל הדירה מבלי לשלם על הנאת שימושו, ואולם כאשר אחד השותפים אינו משתמש בדירה ומתנגד לכך שהשני ימשיך להשתמש בדירה לבדו, ואין לכך כל מניעה עקב דברים שסוכמו ביניהם מראש וכדו', אין הנהנה יכול להכריח את שותפו לאפשר לו להשתמש בנכס לבדו ללא תשלום לשותף שנהנה מחלקו.

וכ"כ במפורש בשו"ת בית שלמה (חחו"מ סי' מח) בראובן ושמעון שירשו בית גדול מאביהם וראובן דר בבית ומנע משמעון להיכנס אליו, וכתב הבית שלמה:

"דבר זה ברור ופשוט דכיוון שראובן לא הניח לשמעון ליכנס בו לאו כל כמיניה להשתמש בחלקו של שמעון בחינם בע"כ, וראיה עוד לזה דבב"י סס"י שסג הביא תשובת הרשב"א על א' מהשותפים שבבית ששכרו לאחר שלא מדעת שותפו אין השוכר משלם למי שהשכירו לו אלא החצי בלבד והחצי האחר יתן לחברו וכו' ע"ש והובא בהבגהת רמ"א סוס"י שס"ג וכו' ולכאורה הא מילתא טעמא בעי דכיוון דאם ישב בו בעצמו א"צ ליתן לחברו למה שייך חצי השכירות לחברו דמה לי שישב בעצמו או הושיב אחר במקומו, אלא הוא הדבר אשר דברנו דהא בסס"י שס"ג מיירי שהשכיר לו כל הבית היינו שישתמש בו בעצמו בכל משך השכירות מש"ה שייך מחצית השכירות להשותף השני ובסיפא כתב רמ"א שם סס"י שס"ג דאם לא השכיר רק חלקו א"צ ליתן להשני כלום והיינו אף שבאמת השוכר דר ומשתמש בכל הבית כמו המשכיר שהיה יכול להשתמש בכולו כל זמן שאין השותף נכנס לדור בו מ"מ א"צ לשלם להשני כלום שהשוכר עומד במקום המשכיר וכו'."

וזו גוף ראייתו שבמקום שאחד השותפים השכיר את הבית לאדם שישתמש בו לבדו (בלא שהשותף השני יכנס לבית) אזי דמי השכירות משתלמים לשני השותפים, שכן אז השוכר משתמש גם בחלקו של השותף השני, אך במקום שהשוכר משתמש בבית כפי שמשתמש בו השותף שהשכיר לו (והשותף השני יכול גם הוא להשתמש בבית) אזי למרות שהשוכר משתמש בכל הבית אינו משלם שכירות אלא לשותף שהשכירו, שכן באופן זה אין השוכר משתמש בחלקו של השותף השני, וממילא אין השותף השני מקבל דמי שכירות. וה"ה בנד"ד כאשר נמצא שהאישה דרה בבית לבדה והגרוש מנוע מלהיכנס אליו ולדור בו נמצא שהאישה משתמשת בבית לבדה הן בחלקה והן בחלקו של הבעל, ומשעה שגילה הגרוש את דעתו ורצונו לקבל תשלום על חלקו זכאי הוא לתשלום על כך, וככל אשר הראנו לעיל שמשעה שבעל הבית אומר לנהנה צא מחלקי, והנהנה לא יוצא זכאי הוא לקבל תשלום על ההנאה מחלקו.

הא קמן דכל זמן שלא חלקו השותפים את הבית רשאי כל אחד מהשותפים להשתמש בכל הדירה ונחשב למשתמש בחלקו, ואינו צריך לשלם על כך, ורק כאשר אחד השותפים חדל מלהשתמש בדירה ודורש תשלום עבור השימוש בחלקו או מבקש לחלק את השותפות יכול לומר לו או שנחלוק או שתתן לי את השכירות המגיעה לי. וכן ראיתי שהעלה הרה"ג אוריאל לביא שליט"א בפסק-דין מבית-הדין צפת (תיק 617243/6), אם כי הסברו בדברים מעט שונה אך מסקנתו לנד"ד דומה, והביא דכן כתב גם בספר פני הבית (חו"מ סי' קעא סק"ג):

"אף דאם דר בחלק חברו יכול לומר בשלי אני דר, זהו דווקא אם דר בחלק חברו ולא היה שם חברו כדי לעכב עליו ואחר-כך בא על העבר, אינו יכול לטעון. אבל על מכאן ולהבא יוכל לטעון ולומר לו או הסתלק מחלקי או תן לי שכירות חלקי, אפילו לרשב"א."

וכן עולה גם מהלבוש (שם), ה"אוהל יצחק" (חחו"מ סי' נד) וה"בית דוד" (חחו"מ סי' נה), ועיין בכל זה עוד ב"בנין אב" (ח"ב סי' עא), בפד"ר (חי"ח עמ' 300),, ושם נכנסו לדון גם בבית גדול אך אין זה עניין לנדוננו שהמדובר בבית קטן עד מאוד.

העולה מכל האמור שבנדוננו פטורה הגרושה מתשלום דמי שימוש על חלק בעלה בדירה וזאת עד לתאריך 23.11.2011 בו עתר הגרוש כי בית-הדין יורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים שברחוב (...), ויחייב את הגרושה בתשלום מחצית דמי השימוש בדירה.

החל מהתאריך הנ"ל מוטל על הגרושה לשלם דמי שימוש על חלקה היחסי בשימוש בחלקו של הבעל, באופן שאם האישה מתגוררת בבית ביחידות יהיה עליה לשלם לגרוש מחצית מדמי השכירות הראויים של הבית, אך אם מתגוררים עימה גם ילדי הצדדים הרי שמחצית דמי השכירות יתחלקו בחלקים שווים בין כל המתגוררים, והגרושה תשלם רק את חלקה היחסי. לצורך חישוב זה על הצדדים לשלוח לבית-הדין חוו"ד של שני מתווכים או שמאים על גובה דמי השכירות הראויים לדירה זו, וכמו-כן עליהם להודיע לבית-הדין האם הגרושה מתגוררת בדירה בגפה או שמא ילדי הצדדים עדיין מתגוררים עימה.

סיכומם של דברים
א. הדירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.
ב. הבעל ישלם לאישה את מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו על ידה החל מיום מתן הגט.

ג. האישה תשלם לגרוש את חלקה היחסי בשימוש בדירה החל מתאריך 23.11.2011, בו עתר הגרוש כי בית-הדין יורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים שברחוב (...), ויחייב את הגרושה בתשלום מחצית דמי השימוש בדירה, וזאת על-פי המצויין לעיל.

הרב יהודה יאיר בן מנחם - דיין

מצטרף למסקנות.

הרב יעקב זמיר -אב"ד

מצטרף למסקנות.

הרב אברהם שינדלר - דיין."
11. כיצד להתייחס לטענה "בחלק שלי התגוררתי"?
ב- תיק מס' 617243-6 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2012(2), 19, 23 (2012)} נפסק מפי כב' הרב אוריאל לביא - אב"ד, כב' הרב חיים בזק - דיין וכב' הרב יועזר אריאל - דיין:

"טענות הצדדים
הצדדים נישאו בשנת תשמ"ה (1984) והתגרשו בשנת תשע"א (2011), ובעת הנישואין רכשו נכס משותף - בית ששימש אותם למגורים.

כעת בפנינו תביעת הבעל לחייב את האישה ב"דמי שימוש ראויים", ביחס לתקופה שבה האישה גרה בבית, והתובע היה מנוע מלממש את זכותו למגורים בנכס, וכן הוגשו תביעות נוספות.

החל מקיץ תשס"ו התנהלו בבית-הדין דיונים בתביעת האישה לגירושין, וכעבור כשנה החלו דיונים בתביעת הבעל לחלוקת הרכוש, תביעה שנכרכה בתביעת הגירושין.

ביום ט"ז תמוז תשס"ז (02.07.07) בית-הדין פסק שעל הצדדים להתגרש, מאחר ושניהם אינם מעוניינים בשלום בית אלא בגירושין בלבד. אך למרות זאת, הגירושין לא יכלו לצאת לפועל, מפני המגורים המשותפים תחת אותה קורת גג.

עוד יצויין, כי כבר ביום כ"ג ניסן תשס"ח (28.04.08), בית-הדין מינה את באי-כוח הצדדים ככונסי נכסים לפירוק השיתוף בנכס הנזכר, אך למעשה ההליך לא הושלם עקב העדר שיתוף פעולה הדדי של שני הצדדים בקידום ההליך. האישה טענה שהבעל אשם בעיכוב, כשהוא נמנע לפעול בכל הכרוך בהסדרת רישום הנכס על שם שני הצדדים, רישום שהיה הכרחי קודם למכירתו לגורם שלישי. לאחר מכן עלתה מצד הבעל טענה להעדר שיתוף פעולה של האישה, בעת שהתגוררה לבדה בבית.

עד ליום כ"ג תמוז תשס"ט (15.07.09), גרו שני בני הזוג יחד בביתם המשותף, אך בפירוד בתוך הבית. במועד הנ"ל ניתן בבית-המשפט צו הרחקה, שבמסגרתו הבעל הורחק מהבית. בהחלטה נוספת של בית-המשפט מיום א' אב תשס"ז (22.07.09) נקבע שהשימוש בדירת המגורים יחולק בין הצדדים, כך שהבעל יתגורר ביחידת דיור במפלס התחתון והאישה ביחידת דיור נפרדת במפלס העליון, בהתאם להסכם מפורט שהוסדר בין הצדדים. אך לאחר זמן קצר האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד הבעל, ומאז הוא הורחק שוב, ולא הורשה לשוב.

ביום כ"ה סיון תשע"א (27.06.11) התגרשו הצדדים. לאחר הגירושין, ביקש כל אחד מהם לרכוש את חלקו של הצד שכנגד בנכס המשותף, ולאחר הליך התמחרות, הבעל רכש מהאישה את חלקה בנכס. לאחר מספר חודשים האישה פינתה את הנכס והבעל נכנס לגור בבית.

מהחומר שבפנינו עולה כי בפרק הזמן, החל מיום כ"ג תמוז תשס"ט (15.07.09) ועד לחודש אלול תשע"א (ספטמבר 2011), למעט פרק זמן קצר, האישה גרה בבית לבדה, והבעל התגורר מחוץ לבית. התביעה דנן לחיוב האישה ב"דמי שימוש", מתייחסת לפרק זמן זה.

התובע מבקש לחייב את הנתבעת בגין תקופה זו, שבה הנתבעת עשתה שימוש בלעדי בנכס. לטענתו, מאחר שנמנע ממנו לממש את זכותו למגורים בנכס המשותף, על הנתבעת לשלם "דמי שימוש ראויים" ביחס לתקופה הנזכרת. מאידך גיסא, הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה.

באי-כוח הצדדים בכתבי טענותיהם מתבססים על מקורות משפטיים בלבד, וכדלהלן.

התביעה בעיקרה מיוסדת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

פרשנות משפטית ניתנה לחוק זה בפסק-דין ב- ע"א 1492/00 זרקא נ' פארס. נקבע שם ביחס לחובת תשלום דמי השימוש:

"חובה זו אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחר השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים."

על יסוד פסיקה זו, דורש התובע, שנאלץ לצאת מהבית, לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים.

לעומת-זאת, הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה, ולקבוע כי לא חלה עליה החובה לתשלום דמי שימוש, וזאת מאחר שהתובע אשם בכך שלא היה רשאי להתגורר בדירה.

לטענתה, מאחר ובית-המשפט קבע שיש להרחיקו מהבית עקב מעשיו ומפני החשש מאלימות מצידו - בנסיבות אלו יש להסיר מסדר היום תביעה זו.

בסיכומי טענותיה, נשענת הנתבעת על החלטת בית-המשפט העליון ב- בע"מ 9881/05 {פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.04.06)} שבה נכתב בהחלטתו של השופט אליקים רובינשטיין, כדלהלן:

"כאשר התנהגותו של אחד מבני הזוג מחייבת את הרחקתו בצו בית-משפט, אין כל ספק שהשימוש בדירה המשותפת נמנע ממנו בשל התנהגותו, ולא בשל השימוש שעושה בן הזוג השני. בנסיבות אלה, לפי הלכת זרקא, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים... יתכן כי גם לפי הגישה הביקורתית ניתן לראות בהתנהגות המחייבת הרחקה ויתור של בן הזוג המורחק על זכויותיו בדירה, או חוסר תום-לב שאינו מאפשר את תביעתו... אין בן זוג יכול לתבוע את חלקו בפירות של נכס, שעה שהוא עצמו - בהתנהגותו הפסולה - מבקש לסכל את הפקתם. כמובן שבידי בן הזוג לתבוע את פירוק השיתוף באופן שיאפשר את מיצוי ההנאה מהנכס... עניין נוסף שראוי להזכירו, ואף לו השלכות רוחב, הוא כאשר אחד מבני הזוג מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט... בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים."

ביחס לאסמכתא זו שהוצגה על-ידי הנתבעת, יש להעיר כי בהחלטה של השופט רובינשטיין שהוצגה בכתבי טענות הנתבעת, אמנם נקבעו מספר קריטריונים מנחים למקרים בהם לא תתקבל תביעה לדמי שימוש ראויים, אך בהחלטה אחרת של השופט רובינשטיין, ב- בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית, כבר הובהר כי "בפרשת פלוני הוצגו מספר קריטריונים מנחים למקרים בהם לא תתקבל טענת דמי שימוש ראויים - אך כאמור שם, המדובר בדרך-כלל באיזונים קשים לביצוע".

ביחס לפסיקה במסגרת הנוכחית, מאחר שבית-הדין אמון על פסיקה על-פי ההלכה, בפסק-דין זה נבחן את טענות הצדדים, וכן את העקרונות והאיזונים שעמדו ביסוד האסמכתאות המשפטיות הנ"ל - כולם ייבחנו בהתאם לכללי ההלכה. כפי שיובא להלן, בספרות ההלכה לדורותיה, לרבות בפסיקת השולחן ערוך קיימת התייחסות מפורטת ומנומקת לקביעת הקריטריונים לפסיקת דמי שימוש.

השאלות הטעונות הכרעה
בעת הדיון לבירור תביעה בין בני זוג לדמי שימוש בדירה המשותפת, עלינו להתייחס לארבעה נושאים, האמורים להשפיע על פסק-הדין:

א. יש להגדיר מהו הגורם המחייב את תשלום דמי השימוש, והאם ביחס לגורם זה, יש מקום להבחנה ובדיקה מהו הרקע ומה היו הנסיבות שבן הזוג השני אינו מתגורר בנכס.
ב. האם בן זוג שהתגורר בנכס לבדו יכול לפטור את עצמו מתשלום דמי שימוש בטענה - מאחר שאני בעל הנכס כמוך - "בחלק שלי התגוררתי", וביחס לחלק זה איני מחוייב בדמי שימוש.

ג. האם יש מקום לחייב דמי שימוש, כשלמעשה בן הזוג התגורר בחלק מהדירה בלבד.

ד. האם לבן הזוג שהתגורר בנכס לבדו, מוקנית זכות מגורים על יסוד הזכויות הנובעות מהנישואין, ומהי ההשפעה שיש לזכות זו ביחס לתביעה לתשלום דמי שימוש.

העילה לחיוב תשלום דמי השימוש
במסכת בבא קמא דף כ. נאמר:

"הדר בחצר חברו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך. היכי דמי, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר. לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית."

להלכה נקטינן (שולחן ערוך חו"מ סי' שסג ס"ו) - "זה נהנה וזה לא חסר", פטור, אבל אם דר בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, יחשב - "זה נהנה וזה חסר" וחייב.
עוד נפסק בשולחן ערוך שם: "הדר בחצר חברו שלא מדעתו, שאמר לו צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו". ובאר הסמ"ע:

"בכה"ג בכל עניין, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, צריך לשלם לו כל שכרו, כיוון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה, ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום."

יש לדון האם חיוב התשלום ביסודו מכוח דיני הנזיקין, או מפני שמחוייב לשלם תמורת הנאה שקיבל. הנפקא מינה היא במזיק באונס כשאין כוונתו להזיק, שיתכן ויפטר, משא"כ אם עילת החיוב היא ההנאה שנהנה מהנכס.

בספר נתיבות המשפט סי' רמו סק"ה כתב:

"אכול עמי צריך לשלם. עיין ש"ך ס"ק ט' שתמה ע"ז, דדין זה נלמד מקרע כסותי (ב"ק צ"ב ע"א), ושם גופיה אי לא אתי לידיה בתורת שמירה פטור. ובקצוה"ח סק"א תירץ דהא דמזיק פטור בלא אתי לידיה בתורת שמירה הוא מטעם דרחמנא לא חייבה למזיק כשהזיק ברשות הבעלים, כיוון שהבעלים עצמן גרמו לנזק זה שיבוא, וכמו שכתב השיטה (כתובות ל"ו ע"ב ד"ה מתני') במפותה שפטור מהקנס אף שאין יכולה למחול לקנס משום דבגרמתה נעשה ההיזק. מה שאין כן באתי לידיה בתורת שמירה, כיוון שכבר נתחייב אין החיוב נפקע בדברים... מה שאין כן באכול עמי שהחיוב בא לו מצד שנהנה, חייב אפילו נעשה ברשות הבעלים, ומשום הכי בדור עמי בסי' שס"ג סעיף י' דמיירי בגברא דלא עביד למיגר פטור כיוון שלא נהנה, והנכון עמו."

מבואר שבגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא, יסוד החיוב, אינו חיוב נזיקין, מאחר שלא הזיקו בעצם המגורים הללו, וכמ"ש התוספות ד"ה זה: "דאפילו גירשו חברו מביתו ונעל דלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא". אלא החיוב נקבע כתשלום תמורת ההנאה שבמגורים, וכמפורש בגמ' שהתובע טוען "הא איתהנית", ועל-כן אין נפקא מינה בנסיבות שהביאו לכך.

וכן בספר פני יהושע באר את הסוגיא, וכתב:

"סברת התוספות היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיוון דהוי גרמא בניזקין, אלא כיוון שנהנה זה בגוף ממון חבירו, שדר בביתו, בזה לחוד סגי לחייבו. והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר, היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום, כיוון שהלה אינו מפסיד כלל. וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בעל כרחו בחצר דלא קיימא לאגרא, ואע"ג דרוב הפסקים חולקים עליו, מ"מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש"ס. אבל בזה נהנה וזה חסר, כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, כיוון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום, כיוון שמגיע לו היזק, שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד."

וכן בספר שערי ישר (להגאון רבי שמעון שקופ ז"ל) שער ג' פרק כה, כתב:

"גם לעניין דין תשלומים דקים להו לחז"ל דכל נהנה מממון חברו חייב לשלם, מסברא. או יותר נראה, דילפינן זה מקרא דאשר חטא מן הקודש ישלם, היינו אף דמזיק הקדש פטור, דלפי זה כל אוכל הקדש משלם רק בעד הנאתו."
וכן באר הגאון רבי ישראל גוסטמן ז"ל (קונטרסי שיעורים, על מס' בבא קמא, שעור יב):

"בדוכתא שמופקע לגמרי מדין מזיק, כגון שן ברה"ר, שגזירת הכתוב שפטור הוא מדין מזיק... וכן בתחב לו חברו בבית הבליעה, ובכמה וכמה דוכתי, ואפילו הכי חייב מדין נהנה, ועל כרחך שנהנה הוא חיוב חדש ואין לו שום שייכות למזיק, וחיובו אינו בשביל חסרון חברו אלא בעד הנאתו."

ועיין בתשובת הרשב"א ח"ד סי' יג ובקצות החושן סי' שצא סק"ב שחיוב התשלום ב"נהנה" אינו נגבה ממיטב כנזיקין. והיינו שאין דנים את חיוב הנהנה כהלכה מהלכות מזיק, אלא כחייב החזר על הנאתו. וע"ע בזה בספר אור שמח הלכות נזקי ממון פ"א ה"ב.

בספר ברכת שמואל על מס' בבא קמא סי' יד הביא דעת רבו הגאון רבי חיים סולובייצ'יק ז"ל, שעילת החיוב בנהנה, אינה מפני טענת "ממוני גבך" אלא חיוב תשלום בגין ההשתמשות.

הברכת שמואל כתב בלשון זו:

"שאלתי מכבר את פי מו"ר זיע"א דלכאורה הא תביעת מה שההנהו הוא כתביעת חוב מלוה, דתובעו ממוני גבך, דהביאור דין מה שההנהו אינו דין מזיק שתובעו תשלומי החפץ, אלא שתובע תביעת החפץ עצמו שיש עליו, על-ידי שהוא נהנה מהחפץ ונתרבה אצלו דמים ותובעו ממוני גבך, א"כ איך שייך שיפטור על-ידי קים ליה בדרבה מיניה, ובכתובות דף ל: גבי תחב לו חברו חלב לתוך בית הבליעה מבואר דעל-ידי קלב"מ פטור אף מדין מה שההנהו. והשיב דתביעת מה שההנהו הוי ג"כ מלוה הכתובה בתורה. והסברתי לעצמי דבריו הק' על-פי דברי המל"מ שכתב בנשתמש האחר בממון של חברו שלא מדעתו באופן שאינו נעשה גזלן, כגון בשוגג, צריך לשלם לו שכר שימוש ולא הוי ריבית, דצריך לשלם לו בכדי שלא יהיה שולח יד בפקדון... וכן בדר בחצר חברו שלא מדעתו, לא משום דנתאכל ברשותי' דידי' ומדין שכירות הוא דמשלם, אלא אדרבה משום משום דנתאכל מרשותא דמרא, על-כן הוי כשולח יד בפקדון כל זמן שלא ישלם דמי השימוש, והוי כמלוה הכתובה בתורה, וזו הייתה כוונתו דמו"ר."

העולה מדברינו, בנידון שבפנינו, הבית נשוא התביעה הוא כסתם בתים העומדים להשכרה, וככל שהנתבעת נחשבת כמי שגרה בחצר התובע שלא מדעתו, או בידיעתו אך בעל כרחו, חייבת בדמי שימוש. כאמור, התשלום הוא בגין ההנאה שהנהנה קיבל במגוריו בנכס, ובספר ברכת שמואל הוסיף ביאור שהתשלום כדי שלא יחשב כשולח יד בפקדון.

בהתאם לכך, ועל-פי המבואר בקצות החשן ובנתיבות המשפט, מאחר ודמי השימוש נקבעים כתשלום תמורת ההנאה מנכסי חברו - עילה זו, להבדיל מעילת "מזיק", אינה יכולה להיות מושפעת מהנסיבות שהביאו לידי כך.

על-כן ביחס לחיוב זה, נסיבות היעדרותו של בעל הנכס מהנכס ואשמתו בהרחקה, אינן רלבנטיות, ככל שהדבר נוגע לחיוב הנהנה בתשלום תמורת ההנאה שזכה בה.

כיצד להתייחס לטענה "בחלק שלי התגוררתי"
הנידון בסוגיא בבבא קמא דף כ' הוא במי שדר בחצר חברו שלא מדעתו, אך יש לדון מה דינו של שותף שגר בנכס המשותף לבדו, בלא שהתאפשר לשותף השני לממש את זכותו.

לכאורה, בנידון שבפנינו היה מקום לומר, שהנתבעת יכולה לומר שהשתמשה בחלק שלה בדירה, ואינה מחוייבת בתשלום שכר דירה לבעלה, השותף עמה בדירה.

בשולחן ערוך חושן משפט סי' קעא סעיף ח', פסק ביחס לשותפים: "אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד, חולקין אותו בימים". וכתב הרמ"א:

"לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר-כך האחר לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו, כל אחד בשלו הוא משתמש."

מקור דינו של הרמ"א הוא תשובות הרשב"א ח"ב סי' קמא. וז"ל הרשב"א:

"ואם אירע שישב בו האחד, שתים ושלש שנים. נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חברו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חרו, היה משתמש בו."

תשובה זו הובאה בב"י בקצרה.

בפסק-דין שכתבנו בתיק אחר והתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' לג, הרחבנו את היריעה בהרצאת שיטת ראשונים אחרים והכרעת הפסקים. אך במסגרת הנוכחית נתמקד בשיטה העיקרית שהיא שיטת הרשב"א, שנפסקה להלכה בשולחן ערוך, והוסכמה על רוב הפסקים האחרונים, כפי שהתבאר בפסק-הדין הנזכר.

הרשב"א סיים את דבריו וכתב:

"דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש, ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו."

ועיין בביאור הגר"א סי' קעא ס"ק לז, שבאר - הדין הפוטר את השותף שהתגורר, מיוסד על שיטת ראב"י במסכת נדרים דף מו. בשותפים שנדרו הנאה זה מזה, שכל שותף יכול להשתמש בכל החצר מפני שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, דהיינו שהחצר קנויה לגמרי לשותף באותה עת שהוא משתמש בה.

וע"ע במגן אברהם סי' קלב סק"ב שהוסיף לבאר שבתשובת הרשב"א נקבעה ההלכה שלא לחייב דמי שימוש, בכפוף לכך שאותו שותף נהנה בהנאת שימוש בלבד, אך לא בהנאת כילוי פירות השיתוף, ובאר המג"א "דהתם אמרינן שנשתמש בחלקו, ועדיין הוא קיים".

יצויין, מלשון הרשב"א נראה, שכל עוד השותף השני היה יכול להשתמש יחד עם הראשון בחלקו, לא היה מקום לטענה שמבקש להשתמש בשותפות לבדו כדרך שחברו השתמש, וכן אין מקום לתביעה שישלם לו שכר דירה. מאחר שהשותף שהשתמש בנכס המשותף, נחשב כמשתמש בנכס שלו, ואלו רצה חבירו, גם הוא היה יכול לבוא ולהשתמש בחלקו. מדוייק מדברי הרשב"א שביחס לתקופת הזמן ששותף השני כבר אינו יכול יותר לדור עם הראשון, יש מקום לתביעה שבה התובע מבקש להשתמש זמן דומה כנגדו, ולחילופין יוכל לתבוע תשלום שכר דירה.

לפי זה, אם השותף שדר בנכס המשותף מנע את חברו ממגורים עמו, יחוייב לשלם או לתת לחבירו לגור תקופה דומה.

וכן כתב בשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' מח, וז"ל:

"אמנם כיוון... שפעם אחת לפני כמה שנים שרצה שמעון ג"כ להיכנס לבית ולא הניחו ראובן, נראה דלפי"ז הדין עם שמעון... מבואר... מסיום דברי הרשב"א שהטעם הוא משום דבלא"ה היה הבית פנוי, ואילו היה רוצה חברו היה משתמש בו ולא מיחה בו חבירו. אבל בנ"ד דפעם אחת רצה שמעון להכנס ולא הניחו ראובן, בכה"ג ודאי דצריך ראובן לשלם שכירות לשמעון עבור חלקו, וכמבואר מדברי הרשב"א עצמו, כנ"ל. וגם זה דבר ברור ופשוט, דכיוון שראובן לא הניח לשמעון להכנס בו, לאו כל כמיני' להשתמש בחלקו של שמעון בעל כרחו... עכ"פ בנ"ד שלא הניח ראובן ליכנוס את שמעון בבית, והשתמש בו הוא לבדו בע"כ של שמעון בכל הבית, נלע"ד שחייב ראובן לשלם לשמעון דמי שכירות בעד השנים שאחר-כך, שדר בחלק שמעון."
וכן מהרש"ם בתשובה, חלק א' סימן ח', כתב:

"בדבר מה שתבע ראובן מיהודה, שזה ב' שנים תבעו לדין לחלוק כפי הכתב. ויהודה סירב מלציית ד"ת, ותובע שישלם שכר דירה מה ששוה חלקו יותר מחלק ראובן. יפה כתב רו"מ שמחוייב יהודה לשלם. דכל טעם הרשב"א שאם רצה חברו היה משתמש ג"כ, וזה לא שייך בנ"ד, וכבר העלה כן בשו"ת בית שלמה חו"מ סימן מ"ח."

אך עדיין יש מקום לבאר הטעם מדוע אם שותף אחד מנע מחבירו לגור עמו, בטלה טענת "בשלי השתמשתי", הרי עכ"פ לכאורה יש מקום לטענה זו מאחר שהנתבע גר בתוך שלו, וכסברת ראב"י במסכת נדרים.

נראה שהביאור בהלכה זו מתקבל לאחר שנבאר כי הלכה זו שפסק הרמ"א בשם הרשב"א נאמרה בשותפים שלא בקשו לחלוק את השותפות, לא בדרך של 'גוד או איגוד' ולא בחלוקה לזמנים, וביחס לפרק הזמן שבו מתקיים השיתוף, יש מקום לקביעה שכל אחד משתמש בתוך שלו. אבל אם אחד השותפים תובע לחלק את השותפות ובהעדר עילה לדחות את תביעתו, הדין עמו לחלק את השימוש בנכס בחלוקת זמנים, כל עוד לא ניתן להשלים את פירוק השיתוף בנכס בחלוקה גמורה. ואם לאחר הגשת התביעה, שותף אחד שהה במקום שנה, עליו לאפשר לשותף השני לשהות במקום למשך שנה או לחילופין לשלם דמי שכירות.

ואכן, בתשובת הרשב"א מפורש שדן במקרה שבו השותפים מעוניינים להמשיך בשיתוף ביניהם בנכסים, אלא שהתעוררה שאלת בירור זכויות כל אחד מהם בנכס המשותף. כך עולה מדבריו בלשון השאלה בה נאמר בלשון זו:
"שנים שלקחו מקום ישיבה של בית הכנסת, כל זמן שאינן רוצין בדין 'גוד או איגוד' היאך עושין, ישתמש בו כל אחד לפי שיזדמן או יש ביניהם דין חלוקה לזמנים ידועים."

הרי שתשובה זו עוסקת בשותפים שאינם מעוניינים בפירוק השותפות. וביחס לנסיבות אלו יש מקום לסברת ראב"י שיש ברירה, וכל אחד נידון כמשתמש בשלו בעת שהוא שוהה בחצר. אבל אם חברו מנוע מלהכנס לנכס, בסתמא יש לקבוע כי יחס לנסיבות אלו כבר לא חלה השותפות, ומעיקרא השותפות לא נוסדה אדעתא דהכי שרק אחד מהם יוכל לממש את זכותו כשותף, וחבירו יהיה מנוע משימוש בנכס.

וכן בתשובת אהל יצחק (להג"ר יצחק הכהן חסיד ז"ל) חחו"מ סי' נד כתב:

"בנידון דידן הרי אמר לו ראובן לשמעון גוד או אגוד, דבזה אפילו שיכולין שניהם להשתמש כאחד ויכול לטעון דבשלו הוא משתמש, יכול ראובן לומר גוד או אגוד כמ"ש בשלחן ערוך שם, ואינו יכול לומר דבשלו הוא משתמש."

ובספר פני הבית (להג"ר אברהם ענתיבי ז"ל) חו"מ סי' קעא סק"ג, כתב:

"אף דאם דר בחלק חברו, יכול לומר בשלי אני דר, זהו דווקא אם דר בחלק חברו ולא היה שם חברו כדי לעכב עליו, ואחר-כך בא על העבר, אינו יכול לטעון. אבל על מכאן ולהבא יוכל לטעון ולומר לו או הסתלק מחלקי או תן לי שכירות חלקי, אפילו לרשב"א."

ובספר בית דוד חחו"מ סי' נה דייק הלכה זו מלשונו של הלבוש.

בלבוש סי' קעא סעיף ח' כתב:

"אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש כאחד בכל יום, חולקין אותו בימים שלימים, וכל זמן שלא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין לבדו אפילו כמה שנים, והשני לא היה כאן או היה ושתק, אינו יכול לומר אחר-כך אשתמש גם אני לבדי כך זמן כמו שנשתמשת אתה, שזה יאמר לו כל זמן שלא חלקנו אני לא נשתמשתי אלא בחלקי, ואתה מה לי ולך למה לא באת ונשתמשת אתה בחלקך, ואם רוצים לחלק תתחיל החלוקה מהיום, ומה שדר בו זה לבדו לא יחשב. וכן הדין במקום בבית הכנסת כשישב עליו זה אפילו כמה שנים, והשני לא היה בעיר או היה בעיר ושתק, אין מנכין לזה מה שישב עליה, דבשלו הוא משתמש כל זמן שלא חלקו."

וכתב הבית דוד על דבריו:

"קצת קשה לכאורה על הר"ב הלבוש ז"ל דהוסיף מדיליה על דברי הרשב"א וכתב דהשני לא היה כאן או היה ושתק, דמה לנו ולשתיקתו, ואפילו עומד וצווח שלא ישתמש חברו או שיעלה לו שכר מאי אהני ליה, הלא זה יכול לומר בשלי אני רוצה להשתמש ובוא אתה והשתמש גם כן. ונראה דכוונתו לומר, שיכול להתרות בו ולומר 'גוד או איגוד' ואל תשתמש אתה לבדך, שאם תשתמש תתן לי שכר הראוי, דבזו הדין עמו, כיוון שאומר 'גוד או איגוד', והוא לא אגיד ולא מוגיד."

וכן מבואר בספר כסף הקדשים על חו"מ סי' קעא שכתב בביאור שיטת הרשב"א:

"טעמו משום שכן הוא דרך קניין דשותפות, שבזמן שישתמש בו אחד מהם יהיה כאילו איגלאי מילתא למפרע שהקניין חל לו לבד לזמן הזה... עיקר טעמיה דהרשב"א בזה נראה דהיינו מצד שהיה לו לשותף השני לעשות חלוקה או סדר שימוש זמן אחר זמן, וכל שלא עשה כן, הניח את מה שישתמש חברו על כפי מה שהוא על-פי ההלכה, והרי ההלכה דיש ברירה בזה, וכנ"ל. משא"כ כששותף אחד ברח על-ידי אונס או כדומה איזה טעות... מודה הרשב"א שיוכל אחר-כך השותף השני להשתמש לבדו במקומות ההם כעין הזמן שנשתמש בו חברו ממש... הרמ"א בהג"ה כתב דגם היכא דלא שייך גוד או אגוד רק שנה אחר שנה שייך, בחלקי נשתמשתי', צריך לומר דאיירי שהלך ברצון ולא על-ידי אונס וכנ"ל, וכשהיה סדר של שנה אחר שנה גם שלא היה כן על-פי הרשאה מהשותף, מכל מקום נראה דלא שייך שנתרצה שיאמר חברו בחלקי נשתמשתי, וכנ"ל." עכ"ל

מבואר בכסף הקדשים כמו שכתבנו, שחלוקת הזמנים אינה דבר הנעשה מעצמו, אלא רק כשאחד מהשותפים תובע זאת - הדין עמו, ובלא תביעה אינו מחוייב להעלות שכר, דמטעם מחילת השותף השני אתינן עלה, וכל עוד היה יכול לתבוע חלוקה, לכל הפחות חלוקת שנה שנה, ולא תבע, הרי שמחל על זכותו. למרות זאת, סובר כסף הקדשים שבמקום שבנסיבות המקרה מוכח שהשותפים אינם מסוגלים לממש את השותפות באותו זמן, כגון כשאחד מהשותפים נאלץ לברוח עקב אונס שמנעו לדור כאן ולממש את חלקו בשיתוף, דינו כתובע חלוקת שותפות ולאחר שהראשון דר בבית במשך שנה, השני זכאי לדור שנה אחרת כנגדו.

על-פי המבואר, יתבאר פסק-דינו של הבית שלמה שהורה שאם האחד מנע מחבירו שימוש בשותפות, צריך להעלות לו שכר, מפני שבאותה עת ששותף אחד מונע מחבירו את השימוש בנכס המשותף, נעשה חברו כמי שתובע חלוקת השותפות, שאינו מוחל על זכותו, ומעיקרא ביחס לתקופה זו לא התכוונו להישאר שותפים, שרק אחד מהם יוכל לגור והשני יהיה מנוע מכך. ובתקופה זו אין מקום לראות את השותף שגר בבית כמי שגר בתוך שלו, וכסברת ראב"י. מאחר ויש מקום לסברא זו רק בעת שהשותפות עדיין קיימת, עיי"ש בר"ן במסכת נדרים דף מה:, אך לאחר סיום השיתוף, הוא עושה שימוש בשלו ובשל חברו.

מסקנת הדברים: לשיטת הרשב"א, להלכה פסקים דינא ד'גוד או איגוד', אך כל עוד השותפות שרירה וקיימת, ואין תביעה לפירוק השותפות, אין מקום לחלוקת זמנים, הן כדרך להנהגת השותפים מכאן ולהבא, והן כעילת תביעה ביחס לתקופה שכבר עברה. אלא שניהם רשאים להשתמש בדרך שיוויונית בנכס המשותף. אך אין מניעה שכל שותף יתבע בכל עת פירוק השיתוף בדרך של 'גוד או איגוד'.

בטרם הוגשה תביעה לפירוק השיתוף בדרך של 'גוד או איגוד' ובטרם חולקה השותפות, כפי הנידון בתשובת הרשב"א, כל אחד משתמש בשלו. ואם אחד מהם בחר שלא להיכנס לנכס, אין אחד מחוייב לאפשר לחבירו שימוש בנכס לפרק זמן השווה לזמן שבו הוא השתמש, וכמו-כן אינו מחוייב בתשלום שכר דירה לחברו עבור הזמן שגר במקום זה לבדו. אבל לאחר שאחד השותפים תובע חלוקת שותפות בכל דרך שהדין נותן, דהיינו בדרך של מכירה לגורם שלישי וחלוקת התמורה או בדרך של 'גוד או איגוד', או אף בדרך של חלוקת זמני שימוש, כיוון שהדין עמו, מכאן ולהבא כבר לא יוכל חברו לטעון בשלי השתמשתי ולהיפטר מתשלום שכר דירה או למנוע מחברו מגורים לפרק זמן שווה כמוהו.

במקרה שבפנינו, הבעל הורחק מהבית בצו של בית-המשפט לאחר שהאישה התלוננה כנגדו. התביעה להרחקת הבעל מהבית לא נידונה בבית-הדין, וככל שהדבר נוגע לענייננו, ובטרם הוכח אחרת, ניתן להניח שהיה מקום למתן צו ההרחקה, והייתה הצדקה למנוע מהבעל לגור בביתו עם אשתו, מחשש להתנהגות אלימה מצידו. למרות זאת, מאחר ועוד קודם למתן הצו, הבעל תבע פירוק השיתוף בנכס, והאישה הסכימה - ואף ניתנה החלטה על יסוד ההסכמה ובאי-כוח הצדדים התמנו ככונסי נכסים למימוש ההליך, אלא עקב עיכוב בהסדרת רישום הנכס ועיכוב בחיבור חשמל תיקני לבית, ההליך התעכב - אין מקום שבמסגרת הנוכחית נברר מי מהצדדים אשם יותר בעיכוב. גם אם העיכוב, בחלקו או בעיקרו, נבע מהתנהלות שאינה ראויה מצד הבעל, שנמנע משיתוף פעולה מהיר ויעיל בהסדרת ההליך, החל מהמועד שבו הבעל תבע את פירוק השיתוף בנכס, ובוודאי לאחר שהנושא הוסכם וכאמור כבר החל ההליך למימוש הפירוק, החל ממועד זה, לשניהם זכות שווה למימוש השימוש בנכס. וזאת מפני שמכאן ולהבא שניהם כבר אינם במתכונת שיתוף של מגורים משותפים יחד, אלא במתכונת של חלוקת שותפות, בשלב ראשון, כל שותף רשאי לממש את זכותו לחלוקת השימוש בנכס לזמנים שווים, ובשלב שני - פירוק מלא של השיתוף.

על-כן החל ממועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף ובוודאי לאחר שהתביעה כבר התקבלה מההיבט העקרוני, אין מקום לטענת "בשלי השתמשתי", מאחר והחל ממועד זה התחייבה חלוקת השותפות ביניהם, לכל הפחות בדרך של חלוקת זמנים.

אמנם אילו חיוב דמי השימוש היה מיוסד על עילת תשלומי נזיקין, היה מקום להתחשב ברקע שהביא ליציאת השותף האחד מהבית, וכמבואר בספר נתיבות המשפט שהובא לעיל. אך מאחר וכאמור, הפסקים הסכימו שאין זו עילת החיוב, אלא מפני שהדר בחצר נהנה, ומשלם בגין הנאה שקבל, ביחס לעילה זו, אין נפקא מינה לרקע שהביא ליציאתו מהבית.

זכות מגורים על יסוד הזכויות הנובעות מהנישואין
עוד יש לקבוע, שאין מקום לחיוב דמי שימוש, אם לאחד מבני הזוג שמורה הזכות מגורים בנכס מכוח הזכויות הנובעות מהנישואין. על-כן אם אחד מבני הזוג מתגורר תקופה מסויימת מחוץ לבית, וללא שנשללה מבן הזוג השני זכות מהזכויות הנובעות מהנישואין, אין עילה לתביעה לתשלום דמי שימוש, וזאת מפני שהשימוש נעשה כמימוש הזכות הנ"ל. לכן כשהאישה גרה בדירה המשותפת בלא בעלה, גם ללא זכותה כשותף בנכס, בסתמא האישה יושבת במדור מכוח זכותה למזונות ומדור עבורה. וכן אם האישה עזבה, והבעל מתגורר לבדו בדירה המשותפת, גם בלא זכותו כשותף בנכס, בסתמא הוא גר בדירה כבעל הזכאי לפירות נכסי מלוג של אשתו.

מאחר וכאמור, חיוב דמי השימוש מיוסד על חובת תשלום בגין ההנאה שבמגורים, ככל שהאישה זכאית להנאה זו במסגרת זכותה למזונות, או הבעל זכאי להנאה זו במסגרת זכותו לפירות נכסי מלוג, אין מקום שהלה יחוייב בתשלום עקב הנאה זו.

על-כן התנאי הראשון לחיוב דמי שימוש הוא - שיתברר שהנתבע לתשלום אינו זכאי למגורים בדירה המשותפת מכוח הזכות הנ"ל. דהיינו אם הבעל הוא הנתבע, הבעל אינו זכאי לפירות נכסי מלוג. ואם האישה היא הנתבעת, כבר אינה זכאית למזונות מבעלה.

כמו-כן לאחר שהבעל והאישה השותפים בנכס, כבר התגרשו, גם לשיטת הרשב"א הנזכרת אין מקום לטענה "בשלי השתמשתי", מאחר שעל-פי ההלכה בן הזוג השני מנוע ממגורים באותה דירה, ודינם כשותפים שתבעו לפרק את השיתוף ביניהם, וכמבואר לעיל.

ועיין בפד"ר כרך יח עמ' 300 בפסק-דין של בית-הדין האזורי ירושלים שהג"ר שמואל שפירא ז"ל כתב כדבר פשוט, שלאחר הגירושין, מאחר שהזוג מנוע ממגורים משותפים קיימת חובת תשלום שכר דירה, מפני שאינם יכולים להשתמש בשותפות במקום זה. ולפי המבואר, היינו מפני שכבר כלה זמן השותפות.

אך ביחס לתקופת הפירוד בטרם גירושין ולאחר שהאישה טענה "מאיס עלי", כתב בפסק-הדין שם להסתפק האם לאחר שכלתה האישות ביניהם כלתה השותפות. עיי"ש שלא הביא מהמקורות הנזכרים. ונראה שאין מקום לספק, ויש לדון את בני הזוג כשותפים שסיימו את תקופת השותפות, וזאת לאחר שאנו פסקים להם דינא דמתיבתא המבואר בסי' עז ס"ג ברמ"א, שבו נקבעה חלוקת רכוש אף קודם הגירושין (לרוב הפסקים). או לפי דרכו של הבית יעקב סי' עז שהובא בפד"ר כרך יב עמ' 373, שאין מניעה שהאישה תקבל את חלקה בנכסיה, אף קודם הגירושין, כשאין לבעל זכות לפירות נכסי מלוג, דהיינו בטוענת מאיס עלי, לשיטת הרא"ש לאחר י"ב חודש, ולשאר הפסקים גם קודם לכן.

ועיין בספר בית אב (להג"ר אליהו בקשי דורון שליט"א) ח"ב סי' עא, שדן במקרה שהאישה עזבה את הבית עקב סכסוכים, הבעל טען שאשתו אסורה עליו, ולאחר זמן התגרשו וניתן פסק-דין לחלוקת הרכוש. אך עקב התארכות הדיונים, גם כעבור מספר שנים, האישה עדיין לא קבלה את חלקה בדירה.

באותו נידון, בית-הדין האזורי בחיפה, בהרכב הג"ר אליהו בקשי דורון שליט"א והג"ר שמואל דיקמן ז"ל, פסק שלא לחייב את הבעל בשכר דירה, גם לאחר שניתן פסק-דין לחלוקת הרכוש, וגם לאחר הגירושין. ומאידך בית-הדין הגדול ביטל את פסק דינם, וקבע לחייבו בשכר דירה מיום עזיבת האישה את הבית, ועוד טרם הגירושין. לפי המבואר לעיל, היינו מפני שהיה דינה כאומרת "מאיס עלי", ודנו שמיום עזיבתה את הבית נחשבת כדורשת את פירוק השיתוף, ומכאן ואילך בהעדר זכאות לפירות נכסי מלוג, הבעל כבר אינו יכול לטעון "בשלי השתמשתי". נראה שפסק-הדין של בית-הדין הגדול מכוון להלכה, ובמחילה מכ"ת חברי בית-הדין האזורי, אין דבריהם מחוורים. מפני שלא היה מקום ללמוד מדינו של הרשב"א העוסק במקרה שאין אחד מהשותפים תובע 'גוד או איגוד', ובנסיבות ששני השותפים מסכימים שמסגרת השותפות שרירה וקיימת, ולהקיש מדבריו למקרה הנידון באותו פסק-דין, שבו הצד שלא התגורר בדירה עזב את בן הזוג ובקש לפרק את השיתוף ואף קבל פסק-דין לחלוקת הרכוש, ובסופו-של-דבר בני הזוג התגרשו, והביאו לסיום פרק השותפות. שבנסיבות אלו, גם טרם בפורק השיתוף, לכל שותף הזכות לתבוע חלוקת זמנים ולחילופין דמי שימוש, וכפי שהתבאר לעיל.

בנידון שבפנינו, האישה תבעה גירושין ומאסה בבעלה על יסוד טענות שהעלתה בכתב התביעה ובדיון בבית-הדין. בתגובה, גם הבעל בקש להתגרש. ביחס לנסיבות אלו - כתב הב"י סי' ע"ז בשם הר"ן בתשובה סי' יג - "אבל האומרת מאיס עלי... הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד, והפסידה כל שיש לה על הבעל". על-כן מאחר ובאותה תקופה, האישה כבר לא הייתה זכאית למזונות עבורה, וביחס לתקופה זו - מעמדם של שני בני הזוג, כשני שותפים רגילים.

דמי שימוש בבית גדול ונעשה שימוש בחלקו בלבד
האמור לעיל מתייחס לדירת מגורים בגודל ממוצע, ובנסיבות שגם כשאחד מבני הזוג אינו מתגורר בה, בן הזוג השני עושה שימוש בכולה.

אך במקרה שבפנינו, הנכס הינו בית מגורים בשטח של 242 מ"ר, שהוא גדול מאוד יחסית לשטח הנחוץ עבור האישה והבת שגרה עמה, ולמעשה הנתבעת עשתה שימוש רק בחלק מהבית, וזאת בהתאם להסכמה שהוסדרה בין הצדדים. בעת הדיון בבקשת האישה לצו הרחקה, בהחלטת בית-המשפט מיום א' אב תשס"ז (22.07.09), נקבע על יסוד הסכמת הצדדים, שהשימוש בדירת המגורים יחולק בין הצדדים, חלוקה בעין, כך שהבעל יתגורר ביחידת הדיור במפלס התחתון והאישה בעליון, בהתאם להסכם מפורט שהוסכם בין הצדדים באותו מעמד. עלינו לבחון את ההשפעה של הסכמה זו, על הפסיקה הנוכחית. בספר אור זרוע, פסקי בבא קמא סי' קכה, מצויה תשובת הראשונים ביחס לדירת מגורים השייכת לשתי אחיות כשלמעשה גרו בבית אחת האחיות שנישאה, עם בעלה, ושניהם בלבד עשו שימוש במלוא הבית.
ובתשובת רבי יצחק ב"ר אשר הלוי כתב:

"אם היה ראובן דר לבדו בבית, היה חייב להעלות שכר לרחל מכל חלקה שהרי נשתמש בכל הבית. ואם היה די לו בחצי הבית, היה לו להושיב ב"ד ולחלוק הבית קודם שנכנס בו. ואפילו הוא גברא דלא עביד למיגר, כמו שאמרת שהיה לו די בחצי הבית. ואין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא, דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא, אפילו גברא דלא עביד למיגר, חייב דהא חסריה, ואתה אמרת לבסוף דחצירו דקיימא לאגרא הוא."

מבואר שניתן להושיב בית-הדין לביצוע החלוקה ובכך להיפטר מדמי שימוש. ונראה שככל שהדבר נוגע לפטור מדמי השימוש, אין נ"מ בין חלוקת שותפות גמורה, ובין חלוקת השימוש בבית. אם השותף נהג בהתאם, יש תוקף לחלוקה זו לדונו כמשתמש בחלקו בלבד, ושלא לחייב דמי שימוש. והדין כן, מאחר שניתן לבצע חלוקת שותפות בדרך של חלוקת זמני שימוש, כמבואר בחו"מ סי' קעא ס"ח, ה"ה אם נפסקה לשותפים פסיקה בת תוקף הקובעת חלוקה אחרת, כגון חלוקת שימוש בגוף הנכס, ואכן למעשה על-פי פסיקה זו אחד השותפים עשה שימוש רק בחלק מהבית, ונהנה מחלק זה בלבד, בכוחה של חלוקה כזו לקבוע שכל אחד משתמש בשלו, בעת שהוא משתמש בחלק שהוקצה עבורו.

הסכמה כזו לחלוקת השימוש, תקבל תוקף גם ללא קניין נוסף, אלא די שהוסכמה חלוקת השימוש, ובהתאם להסכמה זו כל אחד מהם החל להשתמש בנכס באותו חלק שהוקצה עבורו. עיין שולחן ערוך חו"מ סי' קנז סעיף ב' ובספר מחנה אפרים הלכות שכירות סי' א', ובקצות החושן סי' קנג סק"ג וסי' קפט סק"א, ובנתיבות המשפט סי' קצב סק"ו, ובספר הר צבי חו"מ סי' פב.
לפי זה במקרה הנוכחי, מאחר שההסדר הנ"ל הוסכם ואושר בבית-המשפט, והצדדים החלו לנהוג על-פי הסכמה זו, די בכך לתת תוקף להסדרת חלוקת שימוש בנכס בתקופת הביניים, עד לפירוק השיתוף הסופי. וזאת אף אם החלוקה אינה חלוקה שיוויונית, מאחר וכך הוסכם ביניהם.

יצויין כי בהסכם הנזכר נקבע כדלהלן: "הסכם זה נכנס לתוקף מרגע זה וישאר בתוקף עד להחלטה אחרת שתינתן בעניין פירוק השיתוף בבית-הדין הרבני בצפת, או לכל הסכמה אחרת".

לדברי הנתבעת, במשך כל התקופה אכן נהגה בהתאם להסכם הנ"ל, ולא השתמשה במלוא הנכס אלא רק בחלקה. ויצויין שמצד התובע, בכתבי טענותיו, אין הכחשה לטענה זו.

על-כן בהתאם למבואר, בנסיבות אלו אין מקום לדון אותה כמי שנהנתה מחלקו של השותף השני, התובע דנן.

אמנם לאחר שהתובע הורחק בשנית, היה רשאי לבקש לבטל את ההסכם הנ"ל, עקב אי יכולתו לממש את זכותו הקבועה בהסכם, ויש להניח שדרישתו הייתה מתקבלת, אך כאמור בגוף ההסכם נקבע שההסכם ישאר בתוקף עד להחלטה אחרת של בית-הדין או הסכמה. לכן בהעדר החלטה או הסכמה, ההסכם בתוקף. מלבד זאת, לא הייתה מניעה שהתובע ישכיר את חלקו ובכך יממש את פירות חלקו בנכס, על יסוד ההסכמה הנ"ל. התובע בחר שלא לנהוג כך, ויתכן שנהג כך לאחר שסבר שבקרוב יורשה לחזור. עכ"פ בנסיבות המתוארות, אין עילת חיוב דמי שימוש, לרבות לאחר הגירושין. מאחר וגם לאחר הגירושין, התובע היה רשאי להשכיר את היחידה התחתונה בנכס, כפי שעשה לאחר מכן, לאחר שרכש את הנכס במלואו.

אמנם התובע טוען שהנתבעת גרמה להוצאתו מהבית ללא הצדקה, אך כל עוד הנתבעת לא השתמשה בחלקו של התובע, ולא נהנתה הנאת מגורים מחלקו בבית, וזאת על-פי ההסכמה הנזכרת, אין מוטל עלינו לדון האם אמנם יש ממש בטענה שהנתבעת הביאה להוצאתו של כדין. וזאת על יסוד דברי התוספות (הנזכרים לעיל) שכתבו: "אפילו גירשו חברו מביתו ונעל דלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא". וכן פסק הרמ"א סי' שסג סעיף ו'. על-כן גם אם היה מתברר שהבעל הוצא מהבית ללא הצדקה, בנסיבות המתוארות בנידון דנן, מאחר שהנתבעת לא עשתה שימוש בחלקו, הוצאתו מהבית אינה יכולה להביא לחיוב הנתבעת בתשלום ההוצאות שנגרמו לתובע, לרבות שכר דירה, גם אם התובע נאלץ לשכור עבורו דירה חילופית.

אמנם לולי ההסכם הנ"ל, ובהעדר הסכם לחלוקת שימוש בנכס, גם אם בפועל הנתבעת הייתה מתגוררת בחלק מהנכס בלבד, הרי שביחס לאותו חלק, דינה כנהנית מנכס שחציו של השותף השני, והיה מקום לחייבה בדמי שימוש.

סיכומו-של-דבר, חיוב דמי שימוש, מיוסד על חובת תשלום בגין הנאה מחלקו של השותף השני, ולא כקנס או פיצוי על הרחקתו של השותף מהנכס. על-כן ככל שהדבר נוגע לנידון דנן, מכיוון שהנתבעת נהגה כפי שהוסכם בזמנו והוחלט בבית-המשפט, וכך המשיכה לנהוג גם לאחר התלונה במשטרה ועד לעזיבתה את הבית, למרות שהתובע היה מנוע מלגור בנכס, לרבות לאחר הגירושין, אין מקום לפסיקת דמי שימוש, מאחר שהנתבעת עשתה שימוש רק באותו חלק בבית שהוקצה עבורה.
מסקנות
א. בפנינו תביעה לתשלום "דמי שימוש ראויים" שהוגשה על-ידי אחד מבני זוג שלא גר בדירת המגורים המשותפת, כנגד בן הזוג השני, שעשה בנכס שימוש בלעדי. ראשית, עלינו לקבוע אם לנתבע זכות מגורים בנכס מכוח הזכויות הנובעות מהנישואין. אם הנתבעת היא אישה נשואה, יש לבחון אם היא זכאית לדמי מזונות, ולמדור בנכס זה. ואם הנתבע הוא הבעל, יש לבחון את זכאותו לפירות נכסי מלוג. בנסיבות שקיימת הזכאות הנזכרת, דינה של תביעה זו להידחות. בנסיבות אלו התביעה תידחה גם אם בן הזוג השני היה מנוע מלהיכנס לדירת המגורים, וגם אם בסופו-של-דבר לא נמצאה הצדקה להוצאתו מהבית. וזאת מפני שהתשלום לא נקבע כקנס על מניעת מגורי השני, אלא מיוסד על חובת החזר תשלום בגין הנאת מגורים. החזר זה אינו מחוייב כשהנתבעת היא אישה הזכאית למזונות או כשהנתבע הוא בעל הזכאי לפירות נכסי מלוג.

ב. בהעדר זכאות האישה למזונות או זכאות הבעל לפירות נכסי מלוג, אם בן הזוג שהתגורר מחוץ לבית לא היה מנוע מלהתגורר בבית, אלא התגורר מחוץ לבית המשותף מבחירתו, ואילו היה מבקש לשוב ולגור בבית, לא הייתה מניעה לחזרתו, אין מקום לחיוב דמי שימוש. אך לאחר הגירושין, כשבן הזוג מנוע מלגור עם הצד השני כתוצאה מהגירושין, יש לחייב את בן הזוג המתגורר בנכס בדמי שימוש.

ג. כמו-כן אם הוגשה תביעה לפירוק השיתוף, ובן הזוג הגר מחוץ לבית מבקש לפרק את השיתוף בנכס לאלתר ועקרונית הבקשה מתקבלת, מכאן ואילך ובהעדר ראיה למחילה על דמי השימוש, יש מקום לחיוב הנתבע בדמי שימוש, למעט בנסיבות המתוארות בסעיף א'.
ד. מאחר והתשלום הוא בגין ההנאה שקיבל במגורים אלו, כל עוד הנכס ראוי להשכרה, ובהתאם לאמור קיימת עילת חיוב דמי שימוש, אין נפקות לנסיבות שהביאו למגורים בלעדיים של אחד מהם, לרבות כשבן הזוג השני היה מנוע ממגורים בבית עקב צו הרחקה וכיוצ"ב.

ה. אם הנתבע לתשלום דמי שימוש, לא השתמש בבית כולו, לאחר שהוסדר עבורו שימוש בחלק מהבית, במסגרת הסכם בר תוקף שנערך בין הצדדים, אין לראותו כמי שנהנה מחלקו של הצד השני, ואין לחייבו בדמי שימוש, גם אם הצד השני הורחק מהמגורים בנכס ללא הצדקה.

אמנם ביחס לתקופה שלאחר הגירושין, אין טעם בהסדרת מתכונת חלוקת שימוש כזו, מאחר ובהתאם להלכה הפסוקה בשולחן ערוך אה"ע סי' קיט ס"ז, שני בני הזוג לאחר הגירושין מנועים ממגורים באותו בית, ואף בשני בתים בחצר אחת. אך ניתן להסדיר חלוקת שימוש בדרך שבה צד אחד יממש את חלקו באמצעות השכרתו לגורם אחר. על-כן במקרה הנוכחי, מאחר שהנתבעת אכן מילאה אחר הוראות ההסכם, ולא עשתה שימוש ביחידת הדיור התחתונה, התביעה תידחה. וזאת למרות שנמנע מהתובע עצמו השימוש בחלקו, ובלא שיוטל עלינו לבחון האם בזמנו אכן הייתה הצדקה בהרחקת התובע.

הרב אוריאל לביא, אב"ד
אנו מצטרפים למסקנת פסק-הדין המפורטת בסעיף ה' לעיל.

הרב חיים בזק, דיין הרב יועזר אריאל, דיין
בהתאם לאמור, התביעה לדמי שימוש - נדחית.

ביחס לשאר התביעות שבפנינו
א. בהתאם לאמור לעיל, הנתבעת לא עשתה שימוש בחלקו של התובע בבית. לפיכך הארנונה ומיסי הועד מוטלים על שני הצדדים בחלקים שווים.

ב. תשלומי המים ואגרת הטלוויזיה בתקופה שבה התובע לא התגורר בבית, מוטלים על הנתבעת לבדה.

ג. על הנתבעת להבהיר תוך עשרה ימים מיום החתימה הדיגיטאלית של החלטה זו, את תביעתה ביחס לתשלומים לחברת החשמל, מהנדס החשמל והמודד. עליה להבהיר לשם מה נועדו התשלומים ולצרף קבלות.

ד. כמו-כן, על התובע להבהיר את תביעתו בעניין פיצוי עבור השלכת חפציו האישיים. עליו להסביר את נסיבות האירוע ולפרט את החפצים שהושלכו ואת שווים. גם הבהרה זו תוגש לבית-הדין תוך עשרה ימים מיום החתימה הדיגיטאלית של החלטה זו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פירוק השיתוף בבית-הדין הרבני