קדם משפט בראי המשפט האזרחי
הפרקים שבספר:
"יסתיים הקדם-משפט, ייקבע תאריך לדיון"
תקנה 150 לתקסד"א קובעת מפורשות:"נסתיים הקדם-משפט, ייקבע תאריך לדיון."
במילים אחרות, קדם-המשפט מובחן מ"דיון", שהוא כנראה דיון הוכחות. כך הוחלט גם ב-רע"א 563/88164 לצורך הגדרת סמכות שופט במינוי בפועל שתקופת המינוי שלו חלפה.
מסיבה זו יש לקבוע, כי "דיון" משמעו ישיבת הוכחות, שהצדדים זומנו אליה לשם שמיעת ההוכחות. בעוד ששמיעת עד לפי סמכות בית-המשפט בישיבת קדם-המשפט איננה בגדר זאת.165
ב-ע"א 680/87166 נקבע כי:
"ב. כן טוענים המערערים, כי לפי תקנה 150 על בית-המשפט לקבוע בסופו של קדם-המשפט תאריך לדיון, כפי שדרשו המערערות במקרה דנן, והשופט המלומד שגה בסרבו לעשות כן. לסברתם, יש בכך לא רק משגה דיוני אלא גם פגיעה מהותית, שכן נשללה מהם האפשרות לפרוש את מסכת העובדות והראיות התומכות בהגנתם. לדעתם, זכותם להשיג על ההנחות העובדתיות שהניח המומחה, הנחות אותן שאב המומחה מפגישתו עם המשיב בלבד מחוץ לכותלי בית-המשפט.
ג. לבסוף טוענים המערערים בעניין זה, כי פסק-הדין ניתן בניגוד לתקנה 160 לתקנות, אשר מורה על הגשת סיכומים לבית-המשפט או על השמעת סיכומים לפני בית-המשפט בטרם יינתן פסק-דין. בצעדו זה שלל בית-המשפט, כך גורסים המערערים, את זכותם לסכם את הטיעון המשפטי הנשען על מסכת הראיות.
מטעמים אלה מבקשים המערערים להחזיר את הדיון לדרגה הראשונה לשם המשך ההליך המשפטי, שנקטע בטרם זמנו.
15. כל טענותיהם של המערערים בסוגיה זו סבות סביב ציר מרכזי אחד, שהוא מעמדו של קדם-המשפט, ובמיוחד בשאלה, אם מוסמך היה השופט המלומד בדרגה הראשונה ליתן פסק-דין בשלב זה של המשפט.
אכן, כפי שנקבע לא אחת בבית-משפט זה, אין קדם-המשפט מהווה את השלב הנכון של הדיון לגופו, אלא יש להותיר את הדיון הענייני והבאת העדויות למשפט עצמו - משמע, קדם-המשפט מהווה בעיקרו הליך מקדמי לשם הכנת הדיון בתובענה (ראה דנ"א 21/89).
16. עם זאת, תקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, המפרטת את סמכותו של שופט בקדם-משפט, קובעת, בין היתר, לאמור:
'שופט בקדם-משפט מוסמך -
(1) לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כדין... ולברר מה הן השאלות שהן באמת שאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ולערוך רשימת הפלוגתאות...
(6) לקבוע, אחרי בירור עם בעלי הדין, את דרכי הוכחת הטענות ואת כשרותן של הראיות...
(7) לקבוע את שלבי הדיון בתובענה ואת הסדר שבו יתבררו שאלות שבעובדה ושבמשפט, וכן את העניינים שיתבררו בנפרד;
(8) לסלק תביעה על-הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו-101;
(9) ליתן פסק-דין, לרבות פסק-דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה;
(10) להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו.'
אמור מעתה, כי מטרתו העיקרית של שלב קדם-המשפט היא אכן ייעול הדיון העתיד לבוא, קידומו והכנתו כראוי, אם על-ידי בדיקת התביעה וההגנה עד כמה יש בהן מתום; אם על-ידי הגדרת השאלות "האמיתיות" השנויות במחלוקת בין הצדדים; אם על-ידי קביעת הדרך בה תוכחנה הטענות. כמו-כן מטרתו להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו, כאמור בתקנת-משנה (10), לרבות, כך יש להבין את ההוראה הכללית, מתן פסק-דין, כאשר סבור השופט כי התיק בשל לכך, וכאשר באותו שלב, לאחר כל הבירורים המוקדמים, אין עוד כל צורך בדיון נוסף.
כפי שקבענו ב-דנ"א 21/89 הנ"ל, קדם-המשפט הוא ביסודו הליך מקדמי, שמכשיר את התיק לשמיעת הוכחות במועד שייקבע ובפלוגתאות שתיקבענה. אך לא שללנו שם את שברור על-פי ההליך כאן, כי ניתן כבר בשלב זה, לאחר בירור הדברים וצמצום המחלוקת, להגיע למצב המאפשר מתן פסק-דין על אתר.
17. אכן, כזהו המצב בענייננו. נסיבות המקרה שלפנינו מלמדות, כי ניתן היה ליתן פסק-דין כבר בשלב קדם-המשפט, שכן לא נותר עוד במה לדון בהמשך, כי הרי הכול כבר נתלבן.
מהן אותן נסיבות?
א. ויתורו של התובע על טענתו הבסיסית, לפיה סכום הפיצוי המגיע לו הוא הסכום כפי שצויין בפוליסה, הביא לכך כי כל גדר המחלוקת בין הצדדים הצטמצם, למעשה, לשוויה של המשאית ביום האירוע. משמע, אין מחלוקת עוד בין הצדדים למעט סוגיה זו. כל אשר נותר לקבוע לצורך ההכרעה בתיק זה הוא ערכה של המשאית ביום האירוע.
ב. מונה מומחה אובייקטיבי, ניטראלי ומוסכם על שני הצדדים, אשר קבע את ערך המשאית בתביעה ליום האירוע.
ג. המומחה שמונה נחקר בבית-המשפט על-ידי שני הצדדים על חוות- דעתו, וזו לובנה לפני השופט המלומד בדרגה הראשונה, אשר עשוי היה להתרשם ממהימנות המומחה. חקירה זו ייתרה, למעשה, את הצורך בשאלות הבהרה, כי ממילא כל אשר עשוי היה להישאל שם יכול היה להישאל ישירות בחקירה.
18. בנסיבות אלו, ולאור תקנות-משנה (9), (10) לתקנה 143 לתקנות הנ"ל, המאפשרות מתן פסק-דין לגופו של עניין, כאמור, לא היה, כאמור, כל מקום להארכת ההליכים שלא לצורך. משנותרה שאלה אחת ויחידה במחלוקת, ועל שאלה זו ניתנה תשובה ברורה ומספקת על-ידי מומחה, שמונה בהסכמת הצדדים, כל שנותר לבית-המשפט הוא לפסוק את הדין על-פי השווי שקבע המומחה, שהיה אמין ומקובל עליו, ועל-פי שיקול-דעתו, שהרי במהלך קדם-המשפט אמר כל בעל דין את דברו והבהיר עמדתו. אמנם לא קויים שלב מסודר של טענות סיכום מפי באי-כוח בעלי הדין, אולם הטיעון הענייני המסכם הרי הושמע ונבלע בתוך הדיון בכללו, לעניין הבקשה לקבוע את התיק לשמיעת הוכחות ולהבאת ראיות נוספות, ובהשגות כנגד מסקנות המומחה.
במצב דברים זה בשל היה העניין למתן פסק-דין, ומשכך פעל בית- המשפט, אין כל מקום להתערב בפסיקתו."
ב-רע"א 563/88167 נפסק מפי כב' השופט ש' לוין:
"לגופו של העניין, דין הערעור להתקבל.
3. בין טענותיהם של המשיבים 5-1 כלולה גם הטענה, כי מאחר שמינויו של הרשם המלומד כשופט בית-המשפט המחוזי כבר פג, הוא לא היה רשאי להחליט בסמכותו כשופט של בית-המשפט המחוזי על קביעתו של התיק לשמיעה לפניו. ממילא, כך נטען, לא ניתנה ההחלטה האמורה על ידיו אלא כרשם של בית-המשפט המחוזי, ולפיכך שומה היה על המבקשים לערער על החלטתו לפני בית-המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 96(ב) לחוק הנ"ל: ואמנם מתברר, כי משיבים אחרים בתיק הנ"ל השיגו על החלטתה של הערכאה הראשונה בערעור, שהם הגישו לבית-המשפט המחוזי, וערעורם עודנו תלוי ועומד לפניו. נראה לי, שיש לדחות טענה זו.
השאלה, אם מוסמך היה השופט בן זמרה לתת את החלטתו אם לאו, תלויה בהכרעה בשאלה, היא עצמה, שאותה מעוררים המבקשים בבקשתם ובערעורם. לא מן הנמנע הוא, שגם בית-המשפט המחוזי רשאי להיזקק לערעור, אולם עובדה זו אינה שוללת גם את סמכותי להיזקק לו. גם אם צדקו המשיבים 5-1 בטענתם הטרומית, שומה היה עלי לדון בה ולקבלה על יסוד ההכרעה בשאלה, שהיא נושא לערעור זה; אלא שאין הם צודקים בטענתם הטרומית, שהרי גם החלטה הבטלה מחוסר סמכות ניתנת לערעור.
4. הנמקתה של הערכאה הראשונה היתה, לא מן הראוי הוא לאבד את הידע שרכשה תוך כדי קיום קדם-המשפט וליבון השאלות שבמחלוקת, ולפיכך יש לפרש את הדיבור "דיון" בסעיף 15(ב) הנ"ל על דרך ההרחבה, אם כי אין לזלזל בהנמקה זו של בית-המשפט המחוזי, הרי שכאשר בשאלת סמכות עסקינן, מן הראוי הוא שיוכרע בעניין על יסוד שיקולים כלליים.
השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין סבה, כאמור, על פירושו של הדיבור "דיון" בסעיף 15(ב) לחוק הנ"ל; וכך קובע סעיף 15(ב):
'שופט שהחל בדיון ותקופת מינויו לכהונה נסתיימה מחמת מינוי לערכאה אחרת, או משום שנסתימה תקופת כהונה בפועל, יהיה מוסמך לסיים את הדיון שהחל בו.'
פרקליט המבקשים הפנה אותי לתקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), הקובעת לאמור:
'נסתיים הקדם-משפט, ייקבע תאריך לדיון.'
אכן, התקנה האמורה, המבחינה בין הליך של קדם-משפט, מחד גיסא, ושמיעת התיק עצמו, מאידך גיסא, איננה קונקלוסיבית לגבי פרשנותו של סעיף 15(ב) לחוק, אך היא יכולה לשמש כאינדיקאציה להבחנה, שניתן להעלותה מן התקנות, בין הליכים מקדמים דיוניים, המסורים להחלטתו של רשם או של רשם שהוא שופט, לבין הליכים של שמיעת התיק העיקרי עצמו, המסורים אך לסמכותו של שופט המכהן באותה ערכאה; ודוק: "רשם שהוא שופט" לעניין תקנה 140 הוא, כמתחייב מן העניין, שופט של ערכאה נמוכה יותר. כשם שרשם, בין שניתן לו מינוי של שופט ערכאה נמוכה יותר ובין אם לאו, איננו יכול לקיים שמיעת ראיות בתיק גופו מלכתחילה, כך גם אין הוא רשאי לקיים דיון בתיק גופו בדיעבד. התקנות 142, 144, 146 ו-148, שעליהן סמכו המשיבים 5-1 את טיעוניהם, מתייחסות אך להליכי ההכנה למשפט, שרשם שהוא שופט מוסמך לקימם, ואין הן מעלות או מורידות לגבי השאלה שלפנינו.
5. המבקשים לא הפנו אותי להגדרות אחרות של הדיבור "דיון", המצוויות בדברי חקיקה אחרים, זולת תקנה 150 הנ"ל. עיינתי ומצאתי הגדרה נוספת של הדיבור "דיון" בתקנה 1 לתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987, בה הוגדר דיבור זה כדלקמן:
'שמיעת ראיות בעל-פה או שמיעת טענות הצדדים אם אינם מביאים ראיות, למעט דיון בקדם-משפט או דיון בישיבה ראשונה, אלא-אם-כן החליט בית-משפט לשמוע באותו מעמד ראיות או טענות.'
הגדרה זו מבחינה יפה בין השלבים הדיונים ההכנתיים לקראת המשפט לבין שמיעת טענות או ראיות בהליך העיקרי עצמו; בעקבותיה, מוכן אני להשאיר בצריך עיון את השאלה, מה היה הדין, אילו במסגרת הליכי קדם-המשפט שמע רשם, המכהן במינוי בפועל של שופט בית-המשפט המחוזי, ראיות בגדרו של קדם-המשפט. אכן, לא נטען כי כך היה במקרה שלפנינו.
מטעמים אלה אני מקבל את הערעור ומבטל את החלטת הערכאה הראשונה. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות."
________________
164. רע"א 563/88 נשיונל פאלאס הוטל ואח' נ' פאיזה עריאן ואח', פ"ד מב(4) 136 (1988).
165. ת"א 3723/02 קיבוץ גבעת ברנר נ' הנהלת בתי-המשפט - המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, פדאור 04(22) 154 (2004).
166. ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' יוסף אליהו, פ"ד מו(4) 154, 164-162 (1992).
167. רע"א 563/88 נשיונל פאלאס הוטל ואח' נ' פאיזה עריאן ואח', פ"ד מב(4) 136, 139-136 (1988).