botox

תובענות ייצוגיות - הגנת הצרכן - בית-דין לעבודה

1. תביעה ייצוגית כנגד קרנות פנסיה של ההסתדרות החדשה, בגין גביית דמי חבר מגמלאים שלא כדין - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 78 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981; סעיפים 2 ו- 25 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; סעיפים 3 ו- 4 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 4192-03-12 {שלי גרוס נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, תק-עב 2016(2), 5964 (2016)} נדונה בקשה לאישור תביעה, כתובענה ייצוגית, שעניינה השבת דמי חבר, שנגבו שלא כדין, לטענת המבקשות, מהטעם שהסתדרות העובדים הכללית החדשה אינה ארגון עובדים יציג של הגמלאים, ולפיכך אינה רשאית לגבות דמי חבר מהגמלאים.

המבקשות טענו, כי ההסתדרות היא עוסק, שכן היא גובה מהמבקשות מחיר {דמי חבר} עבור שירות שהיא אמורה לספק {ארגון יציג} לפיכך התנהלותה ופעולותיה מול ציבור חבריה, כפופה לחוק זה {חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (ייקרא להלן: "חוק הגנת הצרכן")}. כמו-כן נטען, כי גם המשיבות עונות להגדרת "עוסק" שכן התקנון האחיד מהווה הסכם שביניהם לעמיתי הקרנות הוותיקות ומחייב אותן להעניק את השירות כפי שהוגדר בו. לטענת המבקשות המשיבות הפרו את הוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן.

עוד טענו המבקשות, כי הגם שהחובה לשלם דמי חבר או דמי טיפול חלה על עובדים בפועל ולא על גמלאים, ולמרות שההסתדרות מודעת לכך שדמי החבר שהיא גובה מגמלאי קרנות הפנסיה הוותיקות אינם מיועדים למימון "ארגון עובדים יציג" ואינם תורמים לשיפור הכנסתם, היא ממשיכה לגבות דמי חבר מגמלאים אלו. גביה זו מנוגדת לדין, במיוחד שמדובר בגמלאים שאינם יכולים להיות מיוצגים על-ידי ההסתדרות והיא אינה מוסמכת לנהל בשמם משא-ומתן או לחתום בשמם על הסכמים קיבוציים.

מנגד טענה ההסתדרות, כי גמלאים רשאים להיות חלק מארגוני עובדים ולהיות מיוצגים על-ידם. חוקת ההסתדרות היא מסמך היסוד שלה ומהווה הסכם בין ההסתדרות לבין חבריה ובין החברים לבין עצמם. על-פי חוקת ההסתדרות, חבר בהסתדרות, בין אם הוא עובד ובין אם הוא גמלאי, מחוייב בתשלום דמי חבר והוא רשאי להפסיק את חברותו בכל עת. ניכוי דמי החבר של הגמלאים אינו סותר את חוק הגנת השכר וההסכמים הקיבוציים, שכלל אינם חלים על המבקשות, ודמי החבר המשולמים על-ידי הגמלאים אינם משולמים מכוח ההסכמים הקיבוציים.

המשיבות 4-2 טענו, כי הן מבצעות "ניכויי רשות" מן הקצבאות כשירות עודף לחלק מהגמלאים, המבקשים לשלם מתוך קצבותיהם לספקים ולצרכים שונים של הגמלאים, לרבות ניכוי דמי חבר להסתדרות לאלה מבין הגמלאים שביקשו לנכות, וכי אין כל הבחנה עבור הקרנות בין ניכוי דמי חבר להסתדרות לניכויי רשות אחרים. הדין אינו אוסר על ביצוע ניכויי רשות מן הגמלה. הגמלאי אדון לגמלתו והוא רשאי לבקש מהקרנות להפנות חלק ממנה לטובת צרכיו.

בית-המשפט קבע, כי תפקידי הסתדרות הגמלאים, עולים בקנה אחד עם פסיקת בית-הדין הארצי, לפיה ההסתדרות היא הזרוע הארוכה של העובדים והגמלאים בכל הנוגע לזכות ההתאגדות שלהם וזאת בשונה מארגון הפועל במישור הצרכני.

ההסתדרות, מעצם מהותה, אינה גוף שנועד למכור נכסים או לספק שירותים אלא לדאוג למקסם את האינטרסים של עובדיה לרבות גימלאיה, במסגרת יחסים קיבוציים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המחוקק לא התכוון לכלול במסגרת חוק תובענות ייצוגיות עילת תביעה בין עובד לארגון עובדים ולו רצה המחוקק לאפשר הגשתה של תובענה ייצוגית בעילה של עובד נגד ארגון עובדים, חזקה עליו, כי היה מציין עילה זו במפורש במסגרת פרט 10 לתוספת השניה.

ממכלול האמור, קבע בית-המשפט, כי נוכח המהות של תפקיד ההסתדרות כארגון עובדים, אל מול עובדיה או גימלאיה ונוכח המהות של דיני הגנת הצרכן, לא ניתן להחיל את דיני הגנת הצרכן על יחסי ארגון עובדים וחברים בו, לרבות עובדים או גימלאים. משכך, בין ההסתדרות לחבריה אין מתקיימים יחסים צרכניים של עוסק - צרכן ומשכך התביעה אינה תובענה נגד עוסק כמובנה בפרט 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, ואין למבקשות עילה אישית הואיל ודמי החבר נגבו כדין בהתאם לחוקת ההסתדרות ובהתאם לרצון המבקשות ובהתאם להלכה הפסוקה לפיה המשיבה 1 אכן משמשת ארגון עובדים גם לצורך ייצוג גמלאיה.

למעלה מהצורך, ציין בית-המשפט, כי אין הוא מקבל את טענת המבקשות לפיה קיימת מניעה חוקית לניכוי דמי חבר מגמלת הפנסיה של המבקשות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי דין הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית להידחות.

2. תביעה ייצוגית כנגד "כללית מושלם" בטענה, כי היא אינה מגלה את שמה הנכון ומספר התאגיד שלה, כנדרש בחוק הגנת הצרכן - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 10 ו- 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; סעיפים 8, 17 ו- 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סעיפים 4ב, 23 ו- 31 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ת"צ (חי') 52499-05-15 {אורי אבני נ' שירותי בריאות כללית אגודה עותומנית מס' 58-990611-4, תק-עב 2016(1), 19562 (2016)} התובע טען, כי המשיבה אינה מגלה את שמה הנכון ומס' התאגיד שלה כנדרש בחוק הגנת הצרכן, אינה ממציאה חשבוניות מס וקבלה לתובע בגין תשלומים המועברים אליה על ידו והטעתה אותו בהוצאת המחאות על שמה, אף שאינה ישות משפטית.

עוד טען התובע, כי המשיבה הפרה את מחוייבויותיה כלפיו, לא העבירה לו שוברי תשלום והוא נדרש לבצע תשלום באמצעות בנק הדואר, תוך חיוב בעמלה, אותה על המשיבה להחזיר לו.

כמו-כן טען התובע, כי המשיבה ביטלה שלא כדין את זכאותו לשירותיה וגרמה לו לנזק באי-רכישת תרופות להן הוא זקוק.

המשיבה טענה, כי "כללית מושלם", אותה ציין התובע כמשיבה, היא תכנית למתן שירותי בריאות נוספים {שב"ן}, המופעלת על-ידי שירותי בריאות כללית, על-פי הוראות סעיף 10 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. מס' התאגיד אותו ציין התובע בתביעתו הינו של "שירותי בריאות כללית", והיא האישיות המשפטית הנכונה המשמשת כמשיבה בבקשה זו.

עוד הוסיפה המשיבה, כי בקשת האישור אשר הוגשה על-ידי התובע מבטאת זילות גמורה של מוסד התובענה הייצוגית ושל ערכאות המשפט בכלל, מצידו של התובע והכל למען "מסע נקמה" אישי, תמוה ומופרך.

לטענת המשיבה, בקשת האישור אינה עומדת בתנאים הראשוניים והבסיסיים ביותר שנקבעו בדין באשר לאופן הגשתה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, לא התנאים המהותיים ולא התנאים הצורניים והטכניים, ודינה להידחות.

בין היתר, לא הוגדרו בבקשה לא קבוצת התובעים הנטענת {כאשר לא נטען, כי נגרם להם נזק כלשהו}, לא עילות התובענה ולא הנזקים הנטענים. יתרה-מכך, לא נתבע כלל פיצוי לקבוצה, שכן, הסכום הנתבע, הינו קנס אשר יושת על הכללית ולא יועבר לחברי הקבוצה. בנוסף, הבקשה הוגשה על-ידי תובע שאינו מיוצג על-ידי עורך-דין, בניגוד לנדרש בדין.

בית-המשפט קבע, כי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית נדרש, בשלב ראשון, להוכיח באופן לכאורי את עילת התביעה הנטענת. ברור, כי הדבר כולל, בראש ובראשונה, את עילת התביעה האישית. הוכחת סיכויי התביעה להתקבל הוא התנאי הראשון שבודק בית-המשפט, בטרם יפנה לבירור התנאים האחרים.

בענייננו, התובע לא עמד בנטל זה ולא הוכיח את סיכויי תביעתו האישית להתקבל ובוודאי שלא את סיכויי התביעה של הקבוצה, שלא ברור מיהי, להתקבל.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי התביעה שבפניינו מבוססת על הפרה נטענת של הוראות סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן. סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן קובע, כי דין מעשה או מחדל לפי פרק ב' לחוק הגנת הצרכן, בו כלול סעיף 4 האמור, כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין. בתביעה נזיקית, לא ניתן לבסס דרישה לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי סיכויי התביעה האישית להתקבל אינם גבוהים ומשלא עמד התובע בתנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית, מקבל בית-המשפט את הבקשה לסילוק הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, על-הסף.

3. תביעה ייצוגית נגד קופת-החולים "מכבי" - גביית יתר של השתתפות עצמית, בטיפולי שיניים לילדים - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 10 ו- 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; סעיפים 4 ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 13304-09-13 {יניב כהן נ' מכבי שירותי בריאות, תק-עב 2015(1), 25479 (2015)} נדונה בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית, במסגרת הבקשה נטען, כי המשיבות פרסמו פרסומים מטעים בנוגע לעלות טיפולי שיניים במסגרת תכנית "מכבי שלי" שהיא תכנית שירותי בריאות נוספים, המופעלת בהתאם לסעיף 10 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 {ייקרא להלן: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי"}.

המבקש טען, כי 22 ש"ח שנגבו בגין השתתפות עצמית בטיפולי שיניים לילדים מתחת לגיל 12 עלו על הסכום שהמשיבות פרסמו {20 ש"ח}. כמו-כן טען המבקש, כי המשיבות יצרו מצג, לפיו טיפולי שיניים משמרים לילדים עד גיל 12 מסופקים במסגרת השב"ן, אף שילדי המבקש זכאים לטיפולים אלה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

המשיבות טענו, כי פרסומי המשיבות לא היו מטעים. במרפאה בה ילדי המבקש טופלו, כמו גם בכל רחבי הארץ, הובהר, כי טיפולי שיניים משמרים לילדים ניתנים לכלל המבוטחים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי והם חלק מסל הבריאות.

עוד הוסיפו המשיבות, כי בהתאם להוראות הדין, כמו גם לאור האמור בתקנון "מגן זהב" ו"מכבי שלי", תכניות השב"ן אינן מכסות תחומים הנכללים במסגרת סל הבריאות והדבר הופיע בפרסומים של מכבי ובאתר האינטרנט שלה, עוד לפני הגשת הבקשה.

כמו-כן, המבקש לא הצטרף לתכנית "מכבי שלי" עקב הפרסומים כטענתנו ועל-כן אין לו עילה אישית. הוצג תמליל שיחה שהתקיימה בין המבקש ובין נציגת מכבי, בה המבקש ציין שבדק את כל הנתונים הרלוונטיים לתכנית. באותה שיחה, נציגת השירות הבהירה למבקש שילדים עד גיל 12 נהנים מטיפולי שיניים חינם ללא קשר לתכנית. כלומר, אין קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת להתקשרות בתכנית. כמו-כן, במסגרת תקנון "מגן זהב" ו"מכבי שלי" נכתב במפורש, כי הטיפולים המכוסים מכוח חוק ביטוח בריאות אינם מכוסים על-ידי השב"ן.
בית-המשפט קבע, כי המשיבות יצאו בפרסום נרחב בעניין טיפולי השיניים הניתנים חינם לילדים עד גיל 12, פירטו נושא זה במסגרת אתר האינטרנט של מכבי ובמחירון התלוי במרפאות ואף הבהירו זאת באתר האינטרנט הנוגע לתכנית "מכבי שלי". בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לקבוע שמי מהמשיבות הטעתה בעניין הכיסוי הביטוחי הניתן במסגרת התכנית בתחום רפואת שיניים לילדים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי המבקש לא הוכיח שהוא הוטעה בפועל מפרסומי המשיבות, או, כי היה קשר סיבתי בין הפרסום להתקשרותו בתכנית.

4. תביעה ייצוגית כנגד קרן מקפת, בגין גביית עמלת שירות בניגוד לחוק - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969; סעיף 32 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005;
תקנה 2 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.

ב- ת"צ (ת"א) 1601-07-12 {אליקים בשן נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, תק-עב 2015(1), 16599 (2015)} נדונה בקשה לאישור תביעה, כתובענה ייצוגית, בגין גביית עמלת שירות, בניגוד להוראות סעיף 32 לחוק הפיקוח שמכוחו פועלת מקפת.

המבקש טען, כי גם סעיף 41ח'(א1) לתקנות מס הכנסה אינו מתיר גביית עמלות או הוצאות נוספות מהעמיתים מעבר לדמי הניהול, וכי הניכויים המבוצעים הם חלק מהוצאות התפעול, שעל המשיבה לשאת בהם.

מקפת טענה, כי ניכויי "בנק יהב" הם ניכויים המבוצעים מן הקצבאות המשולמות לגמלאים אשר היו בעבר עובדי מדינה, עובדי בזק או עובדי רשות הדואר. ניכויים אלו מבוצעים לבקשת גמלאים על-פי הוראה והסמכה אשר מסרו לבנק יהב לחייב את קצבתם במקפת.

המשיבה טענה, כי היא גוף ללא כוונת רווח, כך שכל משאביה הכספיים מיועדים לתשלום גמלאות לזכאים בהתאם לתקנונה ולהוצאות תפעולה. כספים אלו משמשים לתשלום הזכויות לעמיתים לפי התקנון לשאיריהם, ומתוכם מוקצה הסכום הנדרש למימון הוצאות התפעול.
בית-המשפט קבע, כי המבקש לא הרים את הנטל הנדרש כדי להוכיח שניכויי הרשות מוגדרים כהוצאות תפעול, ונוכח העובדה, כי טענת המבקש ועילת תביעתו היא שהמשיבה אינה רשאית להמשיך ולנכות מהפנסיה את העמלה בגין ניכויי הרשות, אזי המצב שיכול להיווצר הוא, כי המשיבה תפסיק לבצע שירות ניכויים זה, נוכח הוראות החוק והתקנון בנדון שלא מאפשרות גביה, דבר שיגרום לפנסיונרים רבים את הצורך למצוא פתרון עצמאי אחר לניכויים אלו שברצונם לבצע. מעבר לכך לא מן הנמנע, כי העלות לביצוע האמור, שלא באמצעות הניכוי שנעשה עד כה, יהיה יקר יותר.

משכך קבע בית-המשפט, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.

על-כן, לאור הוראת סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, הקובעת, כי על המבקש לעמוד בכל התנאים במצטבר, קבע בית-המשפט, כי די בקביעה זו, על-מנת לדחות את הבקשה לאשר תובענה ייצוגית, והבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, נדחתה.

5. תביעה ייצוגית נגד שירותי בריאות כללית, בשל גביית מחיר מלא עבור הנפקת מנה חלקית של תרופה - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006;סעיפים 3 ו- 7 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994.

ב- ת"צ (ת"א) 1743/09 {עקיבא גרצבולף נ' שירותי בריאות כללית אגודה עותמאנית, תק-עב 2012(4), 9096 (2012)} נדונה בקשה שהגיש התובע, להכיר בתביעה שהגיש, שעניינה שיעור גביית השתתפות עצמית ממבוטחי הקופה בגין מנת תרופה חלקית, כתביעה ייצוגית.

המבקש טען, כי במהלך השנים 2002 עד 2009, הוא רכש תרופות על-פי מרשם שהופק על-ידי רופאי הכללית, בכמות פחותה מהכמות המסופקת במסגרת האריזה הסטנדרטית. בכל הנוגע לדמי השתתפות עצמית, חוייב המבקש בסכום, כאילו רכש את האריזה המלאה.

כך, לטענתו, כאשר בקופסא סטנדרטית יש 50 כדורים ואילו במרשם שקיבל נכתב 30 כדורים בלבד, קיבל חלק מהאריזה ואולם חוייב בדמי השתתפות עצמית, כאילו רכש קופסא שלמה.

נטען, כי הכללית אינה מוסמכת לגבות דמי השתתפות עצמית לא פרופורציונאליים בעת ניפוק כמות חלקית של תרופה.

המשיבה טענה, כי נהוגות שתי שיטות גביית השתתפות עצמית ממבוטחים בגין תרופות. שיטת המנות ושיטת האחוזים. שתי השיטות אושרו על-ידי משרד הבריאות.

משרד הבריאות הביע את עמדתו, כי כיום שיטת המנות אינה תקפה עוד, למעט מקרים חריגים בודדים שאושרו במסגרת הרפורמה בשיטת הגביה, שאושרה בשנת 2008 ונכנסה לתוקף ביום 01.01.09.

בית-המשפט קבע, כי שלא כטענת המבקש, הסוגיה של גביית דמי השתתפות עצמית עבור הנפקת תרופה במנה חלקית, טופלה על-ידי הכללית במהלך השנים וזכתה להסדרה מלאה. הנוהל משנת 1998, שאושר כאמור, איפשר לכללית לגבות, לגבי תרופות שהוכנסו לסל לפני מועד זה, לפי שיטת המנות, דהיינו, תשלום עבור מנה מלאה אף אם נרשם למבוטח רק חלק מהמנה. מאידך, לגבי תרופות שהוכנסו לסל לאחר שנת 1998, הונהגה שיטת האחוזים דהיינו, גביה פרופורציונלית בהתאם לכמות המסופקת בפועל. נוהל זה היה בידיעת משרד הבריאות ואושר על ידו, בשנת 2000 ו- 2007.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בשנת 2008 בוצע הסדר חדש, המבטל לחלוטין את שיטת המנות ועובר לשיטה האחוזית, באופן גורף, וכי אף נוהל זה הוסדר בהתאם להוראות החוק, באישור שר הבריאות ובאישור ועדת הכספים של הכנסת.

בית-המשפט קבע, כי חיוב המבקש בתשלום עבור מנה אחת אף שקיבל חלק ממנה, נעשה בהתאם לכללים שחלו בכללית במועד שבו הונפקו התרופות למבקש, וכי לא הוכחה עילת התביעה של המבקש, המהווה תנאי בסיסי, בלעדיו אין, כדי להכיר בתביעתו כתביעה ייצוגית.

נוכח קביעה זו, קבע בית-המשפט, כי לא נמצא פסול בהתנהגות המשיבה בכל הנוגע לגביית תשלום עבור תרופות מהמבקש, לפי שיטת המנות. המבקש לא הוכיח שיש לו עילת תביעה כנגד הכללית בגין גביית תשלום עבור תרופות. ממילא לא הוכח שקיימת עילת תביעה במישור התביעה הייצוגית.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה להכיר בתביעת המבקש כתביעה ייצוגית, נדחתה.

6. התיישנות תביעות שהוגשו לא מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, כי אם מכוח הדינים הכלליים
חקיקה רלבנטית: סעיפים 26 ו- 45 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

ב- תע"א 8032-05 {דבורה גלפר ואח' נ' שירותי בריאות כללית בע"מ, תק-עב 2012(2), 14620 (2012)} התביעות הוגשו חלקן בשנת 2005 וחלקן בשנים 2010 ו- 2011. מדובר בתובעות שהועסקו על-ידי שירותי בריאות כללית ופרשו לפנסיה מוקדמת במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת.

התובעות נסמכו בתביעתן על שנקבע ב- בג"צ 6845/00 {איתנה ניב ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 2002(3), 1867 (2002)}, לפיו הופלו לרעה נשים על פני פורשים גברים, בכך שאולצו לפרוש לפנסיה מקג"מ בגיל 60 בעוד הפורשים הגברים פרשו לפנסיה מקג"מ בגיל 65.

בעקבות בג"צ איתנה ניב, ניתן פסק-דין חלקי בתביעתן של התובעות שעתרו לבג"צ. חלק מהתביעות התקבלו והועברו לביצוע חישובים על-ידי אקטואר. חלק מהתביעות נדחו מחמת התיישנות.

על פסק-הדין הדוחה את התביעות מחמת התיישנות, הוגש ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. בית-הדין הארצי סקר בהרחבה את סוגיית ההתיישנות וקבע כי כל התביעות בתיק איתנה ניב, לא התיישנו.

בעקבות פסק-הדין עופרה אילן {ע"ע 533/09 עופרה אילן ו - 24 אח' נ' שירותי בריאות כללית, תק-אר 2011(2), 194 (2011)}, הגישה הכללית בקשה לסילוק על-הסף של 27 תביעות מבין התביעות המאוחדות בתיק זה.

כללית טענה, כי על-פי פסק-הדין בעניין עפרה אילן, נוצרה לתובעות עילת תביעה בהגיען לגיל 60, ומאז מתחיל מרוץ התיישנות חדש; כל התביעות בתיק המאוחד כאן, הוגשו בחלוף למעלה משבע שנים מהמועד שבו הגיעו התובעות לגיל 60; התביעות התיישנו גם בהתחשב בפסיקת בית-הדין הארצי בעניין חוק תובענות ייצוגיות; יישום החלטת בית-הדין הארצי בעניין עפרה אילן בעניינן של התובעות, מחייב קביעה, כי תביעתן התיישנה.

התובעות טענו, כי התקופה בה היתה תלויה ועומדת הבקשה לאישור תביעה ייצוגית בעניין חוה כץ, עצרה את מירוץ ההתיישנות של תביעות שהוגשו לאחר תום ההליכים בעניין חוה כץ.

בית-המשפט קבע, כי בעוד שהתובעות בעניין עפרה אילן, לא התמהמהו והגישו תביעותיהן בסמוך לפני או לאחר פסיקת בג"צ, הרי שאין להשליך מההלכות שנקבעו לגביהן, למי שחיכתה חמש-עשרה ויותר שנים ממועד שפרשה, ועד להגשת התביעה.

קביעה שלפיה הכללית מנועה מלהעלות טענת התיישנות, אינה יכולה לעמוד לעולם. גם לקביעה זו יש לתחום גבולות. הגבולות הם אלה שנקבעו בעניין עפרה אילן, דהיינו, מועד התגבשות העילה הוא גיל 60; מי שהגישה תביעתה סמוך לפסיקת בג"צ, אין לטעון כלפיה התיישנות.

נוכח קביעה זו, קבע בית-המשפט, כי כל התובעות שהגישו תביעותיהן בחלוף למעלה משבע שנים ממועד הגיען לגיל 60, תביעתן התיישנה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי יש להבדיל מתוך עניין חוה כץ, את נושא ההכרעה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, שלגביה חל ההסדר שבסעיף 26(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ומועד תחילת ההתיישנות יהיה שנת 2001, לבין תביעה להפליה מכוח חוק החוזים ודינים כלליים, שלגביה יחול ההסדר שבסעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות ומועד תחילת ההתיישנות תהיה חודש מרץ 2006.

בענייננו, משתביעת התובעות לא הוגשה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, כי אם מכוח הדינים הכלליים, הרי שהמועד הקובע לצורך בחינת ההתיישנות, הוא מועד כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות.

כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי בסעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות, העוסקים בשתי תביעות שמגיש אדם אחד, נקבע, כי התקופה בה התנהלה התביעה הראשונה לא תבוא במניין ההתיישנות ולאחריה תהיה לאותו תובע עוד שנה להגיש את התביעה הנוספת.

מאידך, חוק תובענות ייצוגיות אינו מאמץ את ההסדר שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות אלא את ההסדר שבסעיף 16 לחוק ההתיישנות, דהיינו, בתקופת התביעה הייצוגית ממשיכים לספור את תקופת ההתיישנות, אך תהיה לבעל זכות התביעה, עוד שנה אחת להגיש תביעתו, אף אם התיישנה.

מלשון הסעיף עולה, כי אדם שהיתה לו עילת תביעה אך לא הגיש תביעה בשל קיומו של הליך בקשה לאישור תביעה ייצוגית, מניין ההתיישנות ימשיך כסדרו בתנאי אחד, כי יתאפשר לאותו אדם להגיש את התביעה, תוך שנה מיום שההחלטה בתובענה הייצוגית הפכה חלוטה.

משמע, לו חלפה תקופת ההתיישנות במהלך התקופה בה התבררה התביעה הייצוגית, הרי שרק אם תוגש התביעה במהלך שנה מיום שבו הפכה ההחלטה לחלוטה, רק אז ידון בית-הדין בתביעה. ככל שהוגשה התביעה למעלה משנה מיום שההחלטה הפכה לחלוטה, הרי שהתביעה התיישנה.

בית-המשפט קבע, כי פרשנות זו, היא גם הפרשנות הראויה במקרה שבפניינו, בו מרבית התובעות פרשו בשנות התשעים והגיעו לגיל 60 לפני שנים רבות. אין כל הצדקה והיגיון להאריך את תקופת ההתיישנות של אותן תובעות, לפרק זמן כה ארוך כפי שטענו באי-כוחן.

בעניין זה הוסיף בית-המשפט, כי המועד שבו הפך פסק-הדין בעניין חוה כץ לפסק-דין חלוט, הוא מועד מתן פסק-הדין בבית-הדין הארצי {ינואר 2008} ולא במועד בו נדחתה העתירה לבג"צ.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי התביעות של התובעות ששמן מצויין בהחלטה, התיישנו ולכן דחה אותן על-הסף.

7. תובענה ייצוגית כנגד קופת חולים מאוחדת לתשלום עבור פינוי באמבולנס שלא הסתיים באשפוז - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006;סעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000; סעיפים 10 ו- 28 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

ב- תל"א (יר') 1637-09 {עו"ד פודים יהונתן נ' קופת חולים מאוחדת, תק-עב 2011(4), 329 (2011)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, בטענה, כי המשיבה התחייבה לשפות את מבוטחיה בגין הוצאות פינויים הדחוף לבית-החולים באמצעות ניידת טיפול נמרץ, אך שיפתה את המבוטחים אשר לא אושפזו רק באורח חלקי, לכאורה בניגוד לאמור בתקנונה.

המשיבה היא תאגיד המספק שירותי בריאות למבוטחיו בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 {ייקרא להלן: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי"}.

המבקש עורך-דין במקצועו, המבוטח אצל המשיבה ונהנה משירותיה טען, כי על המשיבה לשלם למבוטחיה בביטוח "מאוחדת עדיף" את הוצאות הפינוי באמצעות ניידת טיפול נמרץ, שעה שהמבוטחים לא אושפזו בבית-החולים, במלואם. לטענתו, תשלום מחצית התשלום הראשונה מתחייב מלשון החוק וכלול בסל הבסיסי, ותשלום מחציתו האחרת {50% נוספים} מתחייב מהשב"ן ונובע מלשון התקנון.

המבקש תלה את תביעתו אותה הוא מבקש לאשר כתובענה ייצוגית בעילות של עשיית עושר ולא במשפט; בעילות חוזיות של הפרת הסכם, הטעיה ואי גילוי; בעילות מכוח חוק הגנת הצרכן; ובעילות נזיקיות של הפרת חובה חקוקה, רשלנות ומצג שווא.

המשיבה טענה, כי לשון התקנון נוגעת לפינוי באמבולנס ולא בנט"ן. לכן, לטענתה, בעוד תשלום מחצית התשלום הראשונה אכן מתחייבת מהוראות החוק, הרי שתשלום המחצית השניה אינה מתחייבת מהוראת התקנון, הנוגע לפינוי באמבולנס ולא בנט"ן.

עוד הוסיפה המשיבה, כי מכל מקום, מכוח מה שמכנה המשיבה "ספר השירותים", מעניקה המשיבה למפוני נט"ן שלא אושפזו, אשר מבוטחים בשב"ן 50% מיתרת התשלום {קרי בסך הכל החזר של 75% מהוצאות הפינוי}, וזאת על-מנת לשמר "מדרג" בין המבוטחים, משום שאלמלא כך, היו מבוטחי השב"ן זוכים לשירות זהה למבוטחי הקופה שאינם מנויים על שירות השב"ן בהקשר להחזר הוצאות פינוי בנט"ן בלא אשפוז. הקופה טענה, כי כיסוי זה אינו ממומן כחלק מהשב"ן, אך ניתן רק למבוטחי השב"ן.

המשיבה טענה, כי המבקש טועה ומבלבל בין המונח "אמבולנס" למונח "נט"ן" הקבועים בחוק, ומדלג בכתב הבקשה בין שני המונחים מבלי להבחין ביניהם, שעה שאבחנה זו נעוצה בלשון החוק, נובעת ממנו, ומסבירה בפירוש מדוע לא זכאי מבוטח שפונה בנט"ן למלוא ההחזר, אף אם מנוי הוא על שירות השב"ן. המבקש הכחיש את פרשנות המשיבה וטען, כי המונח אמבולנס אינו נבדל מהמונח נט"ן, אלא מכיל אותו בתוכו.

בית-המשפט קבע, כי התובענה תלויה כולה על פרשנות המונח אמבולנס בהוראת התקנון הנוגעת לשב"ן. דרישת החוק היא לשאלות מהותיות של עובדה או משפט, המבוססות על עילת תביעה אישית מבוססת, בעלת סיכויי הצלחה, והמבקש לא עמד בנטל הוכחה זה.

המשיבה הראתה, כי התוספת לחוק בריאות ממלכתי היא עצמה נוקטת לשון "אמבולנס" לעומת נט"ן. עולה, כי האבחנה שאותה ביקש המבקש לתקוף מקורה בחוק ולא בתקנון המשיבה.

כמו-כן, המבקש טען לעילה של עשיית עושר ולא במשפט על חשבון המבוטחים. הקופה טענה בהקשר זה, כי בהתאם לסעיף 10(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תכנית שב"ן מוצעת "כהסדר של איזון משותף הדדי בלבד". קרי, שלפי החוק, הקופה אינה מתעשרת על חשבון מבוטחיה ועודף תקציבי בתכנית שב"ן משמש למימון שירותים נוספים למבוטחי השב"ן, כפי שהם משתנים על-ידי הקופה מעת לעת. התובע הצביע בסיכומיו על עודף תקציבי שאמנם קיים בתכנית השב"ן. עם-זאת, עודף תקציבי אין משמעו רווח ועל-כן, אין בעילה זו משום עילה מבוססת דיה על-מנת להצדיק אישורה של תובענה ייצוגית.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקש טען לעילה נזיקית של הפרת חובה חקוקה ורשלנות. אכן, לבית-הדין ניתנה הסמכות לדון בעילה זו לפי סעיף 24(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, אך סמכות זו הוגבלה בחוק רק לתובענות "בקשר לסכסוך עבודה". אין לפניינו כלל טענה, כי כך אמנם הוא הסכסוך שבפניינו. למעלה מן הצורך, ציין בית-המשפט, כי התובע לא הצביע על חובה חקוקה שהופרה, או על תשתית כלשהי שעשויה להקים, ולו לכאורה, את יסודות עוולת הרשלנות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התובענה.

8. תביעה ייצוגית בגין אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה - הבקשה התקבלה בחלקה
חקיקה רלבנטית: סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969; סעיפים 2 ו- 17 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957;
תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

ב- בש"א (ת"א) 10440/06 {סיגל בן שלמה נ' ב.ג. מוקד אבטחה בע"מ, תק-עב 2008(3), 7527 (2008)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, וזאת בשל הימנעות הנתבעת מעריכת הסדר פנסיה למבקשת ותשלום לקרן פנסיה עבור המבקשת ועבור שאר חברי הקבוצה, כפי שקבוע בצו ההרחבה.

בית-המשפט קבע, כי המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח, כי היא חברה באיגוד; או כי האיגוד הינו בגדר ארגון מעסיקים כמשמעו בחוק הסכמים קיבוציים; או כי קיים הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתה של המבקשת. משכך, בית-המשפט דחה את טענת המשיבה, לפיה אין לאשר את התובענה כייצוגית.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משהמשיבה לא הרימה את הנטל להוכחת הטענה בדבר תחולתו של הסכם קיבוצי על יחסי העבודה שבין הצדדים, הרי שלכאורה על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה {ייקרא להלן: "צו ההרחבה"}. בהתאם לצו ההרחבה, מחוייבת המשיבה בהפרשות לקרן פנסיה, המתבצעות עבור שני רכיבים מרכזיים: האחד, רכיב התגמולים {6%} והשני, רכיב הפיצויים {8.33%}.

בית-המשפט הבהיר, כי חובתה של המשיבה לבטח את המבקשת בקרן פנסיה ולהפריש עבורה לקופת תגמולים, אינה תלויה ברציפות תקופת עבודתה של המבקשת ודי בעובדה שהמבקשת עבדה למעלה משישה חודשים ברציפות {סיום תקופת הניסיון} על-מנת שתקום לה זכאות להפרשות לקופת תגמולים. כמו-כן, המבקשת זכאית להעברת הסכומים שנצברו לזכותה בקופת התגמולים שבקרן הפנסיה על שמה בסיום יחסי העבודה ללא תנאי ומבלי להתחשב בנסיבות סיום יחסי העבודה, קרי, סיום היחסים עקב פיטוריה או עקב התפטרותה. משכך אין במחלוקות הצדדים בעניין רציפות תקופת עבודתה של המבקשת ובעניין נסיבות סיום העסקתה כדי להשפיע על ההכרעה בבקשה.

עלה, כי המבקשת הוכיחה {ברמה הלכאורית בודאי} שקיימת לה עילת תביעה אישית נגד המשיבה בגין אי-ביצוע הפרשות לקופת תגמולים וכי היא יכולה לייצג את חברי הקבוצה במידה ותתקבל טענתה ולפיה עילת התביעה האישית מעוררת שאלות מהותיות ומשותפות לכלל חברי הקבוצה.

בית-המשפט קבע, כי עילת התביעה האישית של המבקשת בעניין אי-ביצוע הפרשות לקופת תגמולים, מעוררת שאלות מהותיות המשותפות גם לעובדים האחרים של המשיבה, עליהם חל צו ההרחבה ואשר סיימו את תקופת הנסיון.

משזכאות עובדי המשיבה להפרשות לקופת תגמולים במהלך תקופת העסקתם קמה לאחר שסיימו שישה חודשי עבודה ומשזכאות אותם העובדים להעברת הכספים שנצברו בקופת התגמולים על שמם קמה עם ניתוק יחסי העבודה שבין הצדדים, הרי שלכאורה קיים סיכוי שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה.

כמו-כן, אישור התובענה הנוגעת לעילת אי-ביצוע הפרשות לקופת תגמולים כתובענה ייצוגית מתיישב עם מטרותיו של החוק הנוגעות למימוש זכות הגישה לערכאות, במיוחד כשמדובר בעובדים בענף השמירה, אשר הינם בבחינת אוכלוסיה המתקשה לפנות לבית-הדין לאכיפת זכויותיה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בעילה של אי-ביצוע הפרשות לקופת תגמולים; הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בעילה של אי-ביצוע הפרשות לקופת פיצויים, נדחתה; הבקשה לקביעת הסעד שעניינו גילום הסכומים שהיה על המשיבה להפריש מכוח צו ההרחבה כסעד בהליך של תובענה ייצוגית, נדחתה.

9. תביעה ייצוגית נגד חברת אל-על בשל אי-גילוי מסמכים הנוגעים לפוליסות ביטוח - הבקשה לאישורת התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 41 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981; סעיף 52 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958;
תקנות 29 ו- 123 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- עב' (ת"א) 9048/00 {אורי יפה ואח' נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, תק-עב 2005(4), 893 (2005)} נדונה בקשה לאשר את תביעתם של התובעים כנגד חברת אל-על כתובענה ייצוגית.

התביעה הוגשה במקורה על-ידי 15 תובעים, קברניטים, טייסים, מהנדסי טיס ואנשי צוות אויר, עובדי אל-על בעבר. עניינה של התביעה בפוליסות ביטוח שנרכשו על-ידי חברת אל-על, במסגרת התחייבותה כלפי עובדיה על-פי הסכמים קיבוציים החלים בה.

בתביעה עתרו התובעים למתן חשבונות, למסירת פרטים ולגילוי מסמכים לגבי כל פוליסות הביטוח שהוצאו עבור העובדים או בני משפחותיהם שבגינם נוכו הפרמיות משכר העובדים, לרבות ההרחבות והחידושים לפוליסות; עוד עתרו לגילוי כל המסמכים הנלווים לכל פוליסה; פירוט סכומי גובה הפרמיה לכל פוליסה לכל תקופת הביטוח וכל המסמכים הנלווים; פירוט חלוקת תשלומי הפרמיות לכל פוליסה לכל תקופת ביטוח; פירוט כל ההנחות שקיבלה אל-על מחברות הביטוח בשל כל אחת מהפוליסות; פירוט העמלות שקיבלה אל-על מחברות הביטוח; פירוט התקבולים שקיבלה אל-על מחברות הביטוח, בין כשכר, בין כהשתתפות בהוצאות או כל הטבה אחרת; העתקי כרטסות הנהלת החשבונות בקשר עם הניכויים של דמי הביטוח שנוכו משכר העובדים וכן ההנחות, העמלות והתקבולים מכל סוג שקיבלה אל-על בקשר עם ביטוחי העובדים.

על-פי הנטען בכתב התביעה, לתובעים לא נמסרו מעולם פרטי הביטוחים שנעשו על-ידי אל-על, היקפם או גובה הכיסוי שלהם. פניותיהם לאל-על נענו בתשובות מתחמקות או בטענה שמדובר במידע פנימי.

בית-המשפט קבע, כי התביעה הייצוגית באה לשרת את עניינם של תובעים פוטנציאליים רבים, אנונימיים וחסרי מודעות לזכויותיהם ולפגיעה בהן, ונזקו של כל אחד מהם אינו גדול דיו כדי להצדיק תביעה עצמאית.

אף לא אחד ממאפיינים אלו מתקיימים בתביעה שעניינה יחסי עבודה קיבוציים: ה"נפגעים" אינם נמנים על קבוצה גדולה ואנונימית ואין כל קושי להביא לידיעת ה"נפגעים" את המידע אודות הפגיעה בהם לכאורה ולקבל מהם ייפוי-כוח אישי לצורך ייצוגם כתובעים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ביחסי עבודה קיימת דינמיקה מיוחדת המאזנת את האינטרסים השונים בין קבוצות העובדים השונות ביחידת המיקוח. בעבר הלא רחוק מנגנון זה לא פעל באל-על ואף גרם נזק רב לחברה ולעובדיה, כאשר היו ועדים עצמאיים ולפעמים אף יריבים ואלימים והנהלה ששיקפה מצב זה.

אל-על מתמודדת עם שוק תחרותי ועם ירידה במספר הנוסעים מחוץ-לארץ. במצב דברים זה, החברה ועובדיה אינם יכולים להרשות לעצמם חוסר יציבות ביחסי עבודה, דבר אשר עלול לסכן את קיומה של החברה ומקומות העבודה של כלל עובדיה. האינטרסים השונים של קבוצות העובדים השונות באל-על ימצאו את פתרונם במסגרת התדיינות בין ארגון עובדים יציג לבין החברה, ולא באמצעות תובענה ייצוגית המנוהלת על-ידי עובדים בודדים.

בית-המשפט קבע, כי גם אם כטענת התובעים קיבלה אל-על עמלה שלא כדין בגין הביטוחים, טענה שכאמור לא בוססה ברמת הודאות המחמירה הנדרשת בשלב זה, הרי שעדיין לא הוכחה גם פגיעה בשכר, לא של התובעים עצמם, ולא של הקבוצה שאותה מבקשים לייצג, על-מנת לבסס תביעתם למתן חשבונות.

בנוסף, כלל הוא, כי כל אימת שהתובע יכול היה במאמץ סביר לברר את הנתונים הרלוונטיים לתביעתו, בית-הדין לא ייעתר לתביעה למתן חשבונות. התובעים, לא גילו כל עניין לבדוק את המסמכים שהיו נגישים וזמינים "בזמן אמת", ולכל הפחות, לבדוק את תלושי שכרם שלהם, בהם פורטו הניכויים באופן שוטף.

הגם שאין כל ספק שמדובר בקבוצת עובדים שנדרשה לשעות עבודה רבות ובלתי-שיגרתיות, הרי שעדיין מצופה מכל עובד, לפחות אחת לכמה זמן לעיין בתלוש שכרו החודשי. דומה כי ציפיה זו חלה, אם לא ביתר שאת, אזי בוודאי באותה מידה על קבוצת עובדים כה אחראית, עתירת ידע וכישורים כמו קבוצת התובעים במקרה זה.

לאור כל האמור לעיל בית-המשפט דחה את תביעתם של התובעים לאשר את התובענה כייצוגית.

10. לא ניתן להתיר הגשת תביעה ייצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן בבית-הדין לעבודה
חקיקה רלבנטית: סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;
תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

ב- בש"א (ת"א) 4622/05 {מכבי שירותי בריאות נ' גיל רוגוז'ינסקי, תק-עב 2005(3), 3252 (2005)} המשיב הגיש כתב תביעה, וביקש להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית. מרבית העילות שפורטו בכתב התביעה, נבעו מדיני חוזים ולא מדיני נזיקין. המבקשת עתרה בבקשה לסילוק התובענה על-הסף.

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן לאפשר הגשת תובענה ייצוגית מכוח דיני החוזים, בהתבסס על חוק הגנת הצרכן, ומהאמור לעיל עולה, כי לא ניתן להתיר הגשת תביעה ייצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן בבית-הדין לעבודה.

משלא ניתן לאפשר את הגשת התביעה בבית-הדין מכוח חוק הגנת הצרכן, אין מנוס מהקביעה, כי בית-הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה הייצוגית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הורה על מחיקת הסעיפים בכתב התביעה המתייחסים לתובענה הייצוגית, וקבע, כי יודיע התובע כיצד בכוונתו להמשיך בהליכים בתיק זה.

11. תובענה ייצוגית להכיר ברכיבים שונים של השכר הקובע לצורך חישוב הגמלאות וקביעה כי ניכויים שונים מהגמלאות היו בלתי-חוקיים - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958;
תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

ב- עב' (חי') 2007/00 {דיין אריה ואח' נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, תק-עב 2005(2), 3695 (2005)} נדונה בקשה להכיר בתביעה, כתביעה ייצוגית, לעניין ההכרה בתביעת המבקשים ברכיבים שונים כרכיבים של השכר הקובע לצורך חישוב הגמלאות, וכן לקביעה, כי ניכויים שונים שבוצעו על-ידי המשיבה מגמלאותיהם היו בלתי-חוקיים.

המבקשים טענו, כי המשיבה מנכה מידי חודש בחודשו מסי וועד מכלל ציבור מקבלי הגימלה {גמלאים ושאירים. מהגמלאים במרחב הצפון (למעט הבכירים) עומד שיעור הניכוי על 0.4% מהשכר; בשאר המחוזות, ולגבי בכירי מחוז הצפון של המשיבה, עומד שיעור הניכוי על 0.2% מהשכר}.

מיסי הוועד, אשר כאמור נגבים באורח אוטומטי על-ידי המשיבה, מועברים על-ידיה ישירות לועדים המרחביים, על-פי השתייכותו של כל גמלאי.

אולם, לגבי מרחב הצפון, אשר אליו משתייכים המבקשים, התברר, כי המשיבה מעבירה את מיסי הוועד שהיא גובה ל"אגודת עובדי חברת החשמל במרחב הצפון", שהינה עמותה בעלת תקנון ומטרות עצמאיים והיא מהווה אישיות משפטית נפרדת מזו של ארגון העובדים.

כספים אלו, יחד עם הכספים המנוכים משכרם של העובדים הפעילים {בהתאם לחלוקה על-פי המרחבים כאמור} משמשים יחדיו כחלק מהכנסות ארגוני העובדים במרחבים, כמו גם השתתפות המשיבה וקרן 0.49%.

הסדר זה היה נהוג במשך שנים רבות, ואיש לא ערער עליו; גם לא המבקשים, שאחד מהם פרש כשש שנים עובר למועד הגשת התביעה, והשני, כשלוש שנים עובר למועד הגשת התביעה.

התביעה להפסיק את הניכויים לוועד העובדים הועלתה לראשונה על-ידי המבקשים רק בכתב התביעה. לטענת המבקשים, עשו זאת לאחר שקיבלו ייעוץ משפטי שהבהיר להם, כי הניכוי איננו חוקי וזאת משום שהם לא נתנו את הסכמתם המפורשת מראש לנכות מגימלתם את דמי הוועד.

המבקשים רואים בניכוי זה של מיסי הוועד מגימלתם, מבלי שנתנו הסכמתם לכך מראש ובכתב, משום הפרת תקנות הפנסיה. תקנות אלו מעניקות לגמלאי זכות לקבל גמלה לכל ימי חייו, על-פי שיעור הזכאות הקבוע בהסכם. לטענתם, הניכוי בגין מסי הוועד הינו למעשה, גם אם לא להלכה, תשלום גמלה בשיעור מופחת מזה המגיע לגמלאי על-פי תקנות הפנסיה.

הסדר הפנסיה מעוגן בתקנות הפנסיה ובחוקת העבודה; בהיות שני אלו הסדרים קיבוציים, הרי שלטענת המבקשים ניכוי כזה מגמלתם כמוהו כויתור על זכות מהזכויות המוקנות להם מכוחם של הסדרים אלו.

המשיבה טענה, כי הסכמת המבקשים לניכוי מסי הועד {כולל מס ועד עזר} מגימלתם הינה "הסכמה מכללא", והיא מבססת טיעוניה על שני אדנים עיקריים: הנימוק הראשון, העובדה שבמשך כל השנים מאז פרישתם לגמלאות לא הלינו המבקשים אודות הניכוי, ובכך יצרו מצב שעליו הסתמכה המשיבה מתוך ההנחה שניכוי בגין מסי הוועד הינו חוקי.

הנימוק השני, שפעילות הוועד בנושא הגימלאים הינה ענפה והביאה להישגים רבים לציבור גימלאי המבקשת.

בית-המשפט קבע, כי המשיבים לא פנו, ופשיטא שגם לא קיבלו, את הסכמת הגימלאים מראש לניכוי דמי וועד העזר מגימלתם. מכאן, שהניכוי של המשיבה היה שלא כדין.

באשר להכרה בתביעה זו כבתביעה ייצוגית, קבע בית-המשפט, כי האמור בעניין דמי הוועד חל גם בעניין מיסי וועד העזר: בנושא זה חל "השתק עילה", וכל גימלאי הרוצה בכך רשאי לפנות למשיבה ולתבוע השבת הסכומים שניכו ממנו.

מאידך, בהתחשב במטרות הקרן ופעולותיה, יתכן בהחלט מצב שבו הגמלאים, רובם או חלקם, יסברו שהאינטרסים שלהם, תחושת ההשתייכות, היכולת להיעזר בקרן לצרכים מיוחדים וכו', עולים בקנה אחד עם המשך חברותם בקרן; הללו יעדיפו להמשיך במצב הקיים, דהיינו לאשר מכאן ולהבא את הניכוי מגמלתם ובאשר לעבר, להותיר את העניין כפי שהיה ולא לבקש החזר.

מטעם זה, למרות שתביעת המבקשים התקבלה, בית-המשפט לא הכיר בה כבתביעה ייצוגית של כלל גמלאי המשיבה וקבע, כי יש להגישה כתביעת יחיד רגילה בלבד.

לסיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את הבקשה להכיר בתביעות של הגמלאים כתביעה ייצוגית בנושאים השונים. נקבע, כי הגמלאים רשאים להגיש תביעות אישיות נגד הנתבעת בגין ניכוי דמי וועד, ומיסי ועד עזר אם רצונם בכך.

12. בקשה לאישור תובענה כייצוגית, הנוגעת לאופן חישוב הסכום ששולם לתובע מקרן מקפת - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית:
תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- בש"א (ת"א) 6078/02 {חיים קרן נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בעמ ואח', תק-עב 2004(4), 5624 (2004)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שהגיש התובע בנוגע לאופן חישוב הסכום ששולם לתובע מקרן מקפת.

התובע טען, כי הוא היה זכאי לקבל ממקפת סכום נוסף של 5,674 ש"ח, מעבר לסכומים ששולמו לו, וכי בחישוב ערכי הפדיון התעלמה מקפת מהוותק אשר צבר במבטחים. זאת, עקב השימוש בנוסחת ערכי פדיון כנוסחה להעברת הכספים ממבטחים למקפת.

לעומת-זאת, מקפת טענה, כי את הכספים שהועברו עבור התובע ממבטחים יש לשערך על-פי נוסחת ערכי פדיון ממועד הפקדתם במקפת.

מבטחים התנגדה לבקשה וטענה, כי התובע יכול לייצג רק קבוצה קטנה של תובעים מעוניינים, דהיינו: העובדים שהיו חברים במבטחים ועברו למקפת, אשר יושם לגביהם הסדר העברת הכספים, והם ביקשו למשוך את הכספים מקרן הפנסיה. התובע אינו יכול לייצג עובדים אשר טרם הגישו בקשה למשיכת כספים ממקפת, שכן טרם קמה להם עילת תביעה. מה גם, שבהתאם להלכה הפסוקה, זכויות חבר בקרן הפנסיה נקבעות על-פי התקנות כפי שהן בתוקף ביום קרות האירוע המזכה. לאור האמור, קבוצת המעוניינים היא קטנה, וגודלה אינו מצדיק הגשת תביעה ייצוגית.

עוד טענה מבטחים, כי סכום התביעה לגבי כל מעוניין הוא שונה, ותלוי בתקופת החברות בקרן הפנסיה, השכר המבוטח בקרן הפנסיה, מועד הפסקת החברות ומועד הגשת הבקשה למשיכת כספים. נתונים אלה יצריכו בירור עובדתי לגבי כל מעוניין ומעוניין בנפרד.

בית-המשפט קיבל את טענות מבטחים ומקפת, כי התובע יכול לייצג רק עובדי בזק אשר היו מבוטחים במבטחים ועברו להיות מבוטחים במקפת, ואשר ביקשו למשוך את הכספים שהצטברו לזכותם, שתביעתם טרם התיישנה.

על-פי נתוני מקפת, נכון לחודש מאי 2003, המספר הכולל של חברי הקבוצה הוא 406 עובדים, ומתוכם 290 עובדים שתביעתם טרם התיישנה. מכאן, כי מדובר בקבוצה קטנה, אשר גודלה אינו מצדיק הגשת תביעה ייצוגית.

מגודל הקבוצה נובע גם שמדובר בקבוצה ידועה ומוגדרת של תובעים. כן נובע מכך, שאין בסיס לטענת התובע, כי אי-התרת התביעה כתביעה ייצוגית יביא להגשת מאות ואלפי תביעות לבית-הדין.

כמו-כן קיבל בית-המשפט את טענות מקפת, כי התובע אינו יכול לייצג תובעים אשר טרם משכו את הכספים שנצברו לזכותם בקרן הפנסיה, או עובדים שבחרו לממש את זכותם לפנסיה.

כמו-כן, היות ומדובר בסעד כספי שונה בנוגע לכל אחד מהמעוניינים בקבוצה, בהתאם לפסיקה, היות והסעד הכספי לכל אחד מהמעוניינים בקבוצה שונה, הוא שיקול שיש בו לשלול את אישור התביעה כתביעה ייצוגית.

בנוסף לכך, אין מדובר בסכום תביעה זעום: לטענת התובע, שצבר שלוש שנות חברות במבטחים, ההפרשים המגיעים לו עומדים על-סך של למעלה מ- 5,500 ש"ח {קרן, ללא שערוך}. מכאן, כי בכל הנוגע לעובדים ותיקים יותר, סכום התביעה יהיה גבוה במידה משמעותית. מכאן, שלא מדובר בסכום תביעה נמוך, המקשה על הגשת תביעה אישית.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי הכרה בתביעה כתביעה ייצוגית עלולה דוקא לפגוע בחברי הקבוצה, שכן אם יפסיד התובע, פסק-הדין ייצור מעשה בית-דין המחייב את כל חברי הקבוצה. בהקשר זה, ציין בית-המשפט, כי יש חברי קבוצה רבים שתביעתם התיישנה. בעוד שבתביעה אישית יוכלו חברי קבוצה להעלות טענות כנגד ההתיישנות {כגון: התיישנות שלא מדעת}, טענות מסוג זה לא תידונה בתביעה הייצוגית.

מעבר לכל האמור לעיל, מדיניות בית-הדין לעבודה היא שיש לאשר תביעה כייצוגית במשורה ורק במקרים מיוחדים. המקרה הנדון, אינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים הכרה בו כתביעה ייצוגית, אפילו אם תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה היתה יכולה להוות בסיס להגשת תביעה ייצוגית.

על יסוד כל האמור לעיל, בקשת התובע להכרה בתביעתו כתביעה ייצוגית נדחתה.

13. תובענה ייצוגית כנגד המדינה בגין הפרש הסכום ששילם עבור ביטוח מקיף לבין הסכום ששולם לו בפועל - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: תקנות 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; תקנות 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- בש"א (ת"א) 1838/01 {רפאל גרוס נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-עב 2004(1), 674 (2004)} עתר התובע לחייב את המשיבה {המדינה}, לשלם לו את ההפרש בין הסכום ששילם עבור ביטוח מקיף לרכבו לבין סכום ההחזר ששולם לו בפועל, בסך של 481 ש"ח לשנת 2000.

התובע ביסס את תביעתו, על כך שסכום דמי הביטוח ששולם על ידו, שאת החזרו המלא הוא תובע, נמוך מסכום התקרה להחזר בעד ביטוח מקיף לעובדי מדינה על-פי חוזר החשב הכללי.

סכום ההחזר שקיבל התובע, על-פי התקרה שנקבעה בתעריפי "שירביט", היה נמוך מסכום התקרה של תעריפי חברת הביטוח "סהר", על-פי חוזר החשב הכללי. הפרש זה, בסך של 481 ש"ח, הוא הסכום הנתבע על-ידי התובע בכתב התביעה. כן תבע התובע, סעד הצהרתי, כי הוא רשאי לבטח את רכבו בכל חברת ביטוח שיחפוץ, ולקבל החזר עד לתקרה הקבועה לכלל עובדי המדינה, בהתאם להוראות החשב הכללי.
המדינה טענה, כי התובע אינו זכאי לקבל סכום כספי זה או אחר, בגין ביטוח רכבו. ההטבה אותה הנהיג המשרד היא ביטוח רכב במימון המשרד, וזאת עד לתקרה מסויימת. בהיעדר טענות הנוגעות לחוסר סבירות או פגמים בביטוח המוצע על-ידי המשרד, אין התובע, שבחר בביטוח יקר יותר {ואולי גם במפרט ביטוח יקר יותר מזה הניתן על-ידי המדינה}, כאשר הוא ידע מראש, כי לא יקבל את מלוא סכום ההחזר, יכול להעלות טענה כלשהי לגבי התקרה אשר נקבעה לו כתקרת השתתפות מצד המשרד.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את הבקשה לנוכח הההלכה שנקבעה בפסק-דין א.ש.ת. {רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ ואח' (02.04.03)}. דעת הרוב בפסק-הדין א.ש.ת. קבעה באופן ברור וחד-משמעי, כי לא ניתן לעשות בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי שימוש לצורך הגשת תביעה ייצוגית.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במקרה הנדון: בשתי תביעותיו של המבקש, אין מדובר במקרה של "ריבוי תובעים" בתביעה אחת, כאשר רק הסעד המבוקש מהמעביד שונה. מדובר במקרה בו לכל עובד במשרד תביעה אישית, המשתנה על-פי נתוניו האישיים {לעניין התביעה להחזר ביטוח רכב, סוג הרכב, שנת ייצור, עלות הביטוח; לעניין התביעה לתשלום עבור קרן ידע ויציאה לימי השתלמות בשכר, שכרו, דרגתו (מספר ימי ההשתלמות נגזר מדרגתו של כל עובד)}.

קבלת פרשנותו של התובע לחוות-דעתה של כב' השופטת בייניש בפסק-דין א.ש.ת., משמעותה היא, כי כל העובדים במקום עבודה מסויים הם קבוצה בעלת זיקה מיוחדת לעניין כל תביעה שיש לעובד זה או אחר כנגד המעביד, כאשר עילת התביעה אינה נובעת מחוזה אישי בין העובד לבין המעביד אלא מחוק או הסכם/הסדר קיבוצי או נוהג החלים על כלל העובדים באותו מקום עבודה.

בית-המשפט הוסיף, כי הזיקה המיוחדת בין התובעים {או הנתבעים}, על-מנת שייחשבו כ"מעוניינים בתובענה אחת", מחייבת זיקה משמעותית ומהותית יותר, מאשר אפשרות, כי לפסק-הדין בתביעה יהיו השלכות גם על תנאי עבודתם. לדוגמה: כאשר מעביד מבקש לסגור מחלקה במפעל, ומוגשת תביעה על-ידי אחד העובדים למנוע פעולה זו של המעביד, ניתן לראות את כל העובדים באותה מחלקה כ"מעוניינים בתובענה אחת". לפיכך נראה, כי תביעותיו של התובע הן "תביעה ייצוגית במובנה המודרני", ולכן לא ניתן להכיר בהן על יסוד תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה.

כמו-כן, לפי הצהרת התובע, הוא פנה לכמה עובדים והם סירבו להצטרף לתביעתו. מכאן, שספק אם לחברי הקבוצה אותם מבקש התובע לייצג בתביעה הייצוגית יש עניין בתביעה זו, או הם מעדיפים את ההסדרים החלים עליהם, אשר לטענת המדינה טובים יותר מההסדרים אותם תבע התובע.

מעבר לכל האמור לעיל, מדיניות בית-הדין לעבודה היא שיש לאשר תביעה כייצוגית "במשורה ורק במקרים מיוחדים". המקרה הנדון, אינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים הכרה בו כתביעה ייצוגית, אפילו אם תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה היתה יכולה להוות בסיס להגשת תביעה ייצוגית.

על יסוד כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשותיו של התובע להכרה בתביעותיו, כתביעה ייצוגית.

14. תובענה ייצוגית על רקע סירובה של מכבי לתת טיפול בסד סיגרי לסובלים מהפרעות במפרקי הלסת - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994;
תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

ב- עב' (ת"א) 914233/99 {בראון אבישי נ' מכבי שרותי בריאות, תק-עב 2003(4), 1837 (2003)} המבקש טען, כי הוא בעל עילת תביעה אישית החופפת את זו של קבוצת הזכאים לסעד, אותה הוא מבקש לייצג. לטענתו, סירובה של מכבי לתת טיפול בסד סיגרי לסובלים מהפרעות במפרקי הלסת, הוא אשר גרם לכך שטיפול שכזה לא יוצע על-ידי רופאי מכבי, ולא ינתן על ידה. המבקש, יחד עם שאר חברי מכבי, נאלצו לפנות לקבלת טיפול בסד סיגרי מחוץ למכבי, ונאלצו גם לממן את עלותו. אשר-על-כן, קמה לכל אלה, ובכלל זה למבקש, עילת תביעה כנגד מכבי לקבלת הסעדים הנתבעים על ידו.

עוד טען המבקש, כי המשיבה נהגה בחוסר תום-לב כאשר נמנעה מלמלא את חיוביה לספק את הטיפול בסד סיגרי בניגוד לחבותה על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי או תקנונה הישן או החדש. המבקש הוסיף וטען, כי לאור סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, קמה לו עילת תביעה בגין הטעיה וזאת לאחר שהמשיבה הטעתה את חבריה בהציגה את עצמה כמספקת את מלוא סל הבריאות.

המשיבה טענה, כי בניגוד לטענתו של המבקש, היא מעולם לא התכחשה לחובתה להעניק לחבריה טיפול בסד סיגרי. לטענתה העניקה טיפול בסד סיגרי במקרים המתאימים לכך וכי לא קשרה בהכרח בין טיפול בסד סיגרי להיות הטיפול טיפול שיניים. מאידך טענה המשיבה, כי היא אינה חייבת, ולמעשה אינה רשאית, לממן טיפולים פרטיים של חבריה.

לעניין הבקשה להכיר בתביעת המבקש כתובענה ייצוגית העלתה המשיבה טענות מקדמיות. המשיבה טענה, כי בית-הדין נעדר סמכות עניינית לדון בעילת ההטעיה. המשיבה סמכה טענתה זו בסעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי הקובע את גדרי סמכותו של בית-הדין לעבודה ומוציא מסמכותו של בית-הדין תביעות נזיקיות. מנוסח הסעיף למדה המשיבה, כי תביעה המתבססת על עילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן היא תביעת נזיקין אשר בית-הדין נעדר סמכות עניינית לדון בה.

בית-המשפט קבע, כי יש מקום לקבל את טענת המשיבה, כי לנוכח הסעדים שנתבעו על-ידי המבקש, הרי שלכאורה אין הוא נכלל בקבוצת הזכאים לאותם סעדים. הסעד הראשון המבוקש הינו הצהרה בדבר חובתה של מכבי להעניק טיפול רפואי ראוי לחבריה הסובלים מהפרעה בתיפקוד מפרקי הלסת, ובכלל זה טיפול בסדים סגרייים, או לכיסוי עלותם.

הסעד השני המבוקש, הוא הצהרה, כי בהיעדר נותן שירותים לטיפולים רפואיים אלה, או טיפול רפואי אחר הכלול בסל שירותי הבריאות אצל המשיבה, ובמקרה של אי-הפניית החבר על-ידי המשיבה לנותן שירותים, רשאי החבר לפנות בעצמו לקבלת שירותים אלה מגוף חיצוני למכבי, תוך כיסוי עלותם על-ידי מכבי.

לכאורה, המבקש אינו נכלל בקבוצת הזכאים לסעדים הנתבעים מאחר ולא פנה מעולם למכבי בבקשה לקבלת טיפול בסד סיגרי ומשום כך גם לא נדחתה בקשתו זו. מאידך הרי שהמבקש לא מיצה את אפשרויות הטיפול אשר ניתנו לו על-ידי מכבי כאשר לא השלים את טיפולי הפיזיותרפיה כפי שהעיד בפני בית-הדין.

במקום זאת בחר המבקש לפנות לקבלת טיפול מגורם חיצוני למכבי ופנה למכבי בדרישה לכיסוי עלותם רק בדיעבד.

בנוסף לכך, בית-המשפט קבע, כי מכבי לא מנעה מן המבקש טיפול לו היה זכאי במסגרת סל הבריאות. מן הכרטיס הרפואי של המבקש אשר הובא בפני בית-הדין עלה, כי הרופא המטפל ציין, כי לאחר סיום טיפולי הפזיותרפיה יישקל טיפול בסד לילה או שטיפות. טענת המבקש, כי מדובר בזיוף כרטיס המטפל שלו לא הוכחה.

מן הראיות הצטיירה תמונה על-פיה התנהל המבקש בדרך תמוהה כאשר מחד לא מילא אחר המלצות רופאו בעניין טיפולי הפיזיותרפיה ומאידך פנה לקבלת טיפולים במסגרת מרפאת האקולוזיה מבלי שביקש לקבל טיפול זה במסגרת קופת החולים.

בית-המשפט קבע, כי גם התנהלותו של המבקש במהלך בירור התובענה מעוררת ספק לגבי יכולתו לייצג נאמנה את הקבוצה. כך למשל העובדה, כי המבקש לא זכר בחקירתו את המועד בו פנה לראשונה לטיפול אצל ד"ר כץ. התנגדות המבקש לקיום הליכי גילוי מסמכים בכל הנוגע לתגובת נציבת קבילות הציבור, ובמיוחד סירובו לאפשר בדיקתו על-ידי רופא מטעם המשיבה.

משום כך, קבע בית-המשפט, כי המבקש לא ייצג בדרך הולמת את ענייני הקבוצה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על המבקש להכיר בתביעתו כתובענה ייצוגית להביא בפני בית-הדין ראיות בדבר גודלה של הקבוצה המיוצגת. המבקש לא עמד בנטל זה, באשר לא הביא בפני בית-הדין כל ראיה לגבי מספרם של אנשי הקבוצה אותם הוא מבקש לייצג מעבר לאמירות כלליות לגבי היותה של קבוצה זו קבוצה גדולה.

זאת ועוד, המבקש אף לא עמד בנטל ההוכחה לגבי היותה של הקבוצה המיוצגת קבוצה הומוגנית אשר פרטיה הם בעלי עילות תביעה דומות. עובדה זו עולה ביתר שאת לאור עדויותיהם של הרופאים המומחים אשר העלו תמונה על-פיה חלוקות הדעות לגבי השימוש בסד סיגרי וממילא השימוש בטיפול זה הוא בהתאם לבחינה של כל מקרה לגופו.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי אין מקום לדון בטענות נוספות שהיו בפי המשיבה, לרבות השאלה לגבי סמכותו של בית-הדין לדון בעילת ההטעיה לאור סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

15. תובענה ייצוגית על רקע הבטחת תשואה שנתית בקופות גמל - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: תקנות 21 ו- 22 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

ב- בש"א (ת"א) 5746/00 {מאיר אלבאז ואח' נ' יתר קרנות תגמולים בע"מ ואח', תק-עב 2003(3), 5513 (2003)} פנה הבנק לאלבאז והגיש הצעתו לכלל שכירי אגד לחסכון בקופות הגמל של הבנק. ההצעה כללה שתי אלטרנטיבות, ולענייננו, רלוונטית רק השניה, שזו לשונה:

"1. העברת היתרות והחסכון השוטף ל-"יתר" ג'.
2. הבטחת תשואה שנתית: אם התשואה השנתית ב"יתר" ג' תפחת מ-5%, ישלים הבנק את ההפרש עד 5% (השלמה זו תבוא מדמי הניהול של הבנק).
3. הבטחה זו הינה לתקופה של 10 שנים.
4. מעבר לתקופה זו מובטחת תשואה שנתית של 4.5% לפחות, ללא תלות בתנאי שוק ההון ולכל תקופת החיסכון."

התובעים טענו, כי זכותם על-פי הצעה זו, לתשואה ריאלית של 5% בגין כל שנה, בעוד שהקופה הניבה תשואה שנתית כדלקמן: בשנים 1988 ו- 1989 מעל 5%; בשנת 1990: 3.1%, תשואה שהושלמה ל- 4.5% על-פי תקנון הקרן; בשנים 1997-1992: 4.5%. משהקופה לא השלימה בשנים 1997-1992 את התשואה ל- 5%, הפרה הקופה את המוסכם.

משכך טענו התובעים, כי על-פי חישובי אקטואר, זכאי התובע 1 לסך של 3,908 ש"ח; התובע 2 לסך של 2,441 ש"ח והתובע 3, שחסרים לו דוחו"ת, העמיד תביעתו על-סך של 5,000 ש"ח.

התובעים עתרו הן לסעד הצהרתי והן לסעד כספי. יחד עם תביעתם הגישו בקשתם לאישור התובענה כתובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע, כי משהגיעו הצדדים לפשרה וסיום המחלוקות ביניהם, ובהינתן קבוצת תובעים {פוטנציאלים} מוגדרת, מגובשת ולא גדולה במיוחד {חלק משכירי אגד}, כאשר סכום הפיצוי לכל אחד מהם ידוע ומוסכם, נסתר מעיני בית-המשפט הטעם המשפטי בבקשת התובעים לאשר את התובענה, כתובענה ייצוגית ולבקש מבית-הדין לעשות שימוש במכשיר רב עוצמה זה, שהשימוש בו אמור להיעשות במשורה, בזהירות רבה ובמקרים יוצאי דופן בלבד.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לאחר הסכם הפשרה, ויתכן אף לפניו, אין מקום להכיר בתובענה כייצוגית משקבוצת התובעים והסעד, מסויימים וברורים {לצדדים}.

לאור כל האמור לעיל, בקשת התובעים לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית, נדחתה.

16. תובענה ייצוגית בגין ניכוי "קרן מתנות" שנעשה שלא כדין - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; סעיף 54 לחוק ניירות-ערך, התשכ"ח-1968;
תקנה 22 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- עב' (ת"א) 2221/01 {מוסרתי מאג'ד נ' משמר חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ, תק-עב 2003(3), 9306 (2003)} המבקש, עבד אצל המשיבה, חברה הרשומה כדין בישראל, העוסקת, בין היתר, בענף הניקיון והתחזוקה, והגיש תביעה כנגד המשיבה, אשר עניינה ניכוי בסך 4 ש"ח שנעשה מכוחו של הסכם ישן לפיו בכל ראש שנה יקבלו העובדים מתנה בגובה הניכוי + תוספת שמוסיפה המשיבה.

המבקש טען, כי מדי חודש בחודשו נוכה משכרו הסכום הנ"ל ללא הסכמתו וללא ידיעתו בגין רכיב המוגדר "קרן מתנות". לדידו, המדובר בניכוי שלא כדין המנוגד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר.

עוד טען המבקש, כי קבלת הבקשה, ומתן הסעדים המבוקשים, תשפיע על הניכויים שלא כדין המנוכים משכרם של אלפי עובדים ללא ידיעתם או הסכמתם, ותגרום להעלאת הנושאים של העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם וההגנה על זכויותיהם על סדר היום.

המשיבה טענה, כי הסעד המבוקש אינו פועל לטובת כל המיוצגים, ואם יינתן הסעד הנדרש ייפגעו אותם עובדים המרוצים ונהנים עדיין מן ההסדר, וכן ייפגעו אלו שכבר רכשו את המתנות, בין היתר, באמצעות כספי הקרן, ועם מתן הסעד יחוייבו להשיב את שוויין.
בית-המשפט קבע, כי היות והמציאות מראה שכמעט ולא הוגשו נגד המשיבה תביעות אישיות שעניינן מתמצה כל כולו בניכוי האמור, ולמעשה במקרה זה התביעה נוגעת ברובה לשלילת זכויות אחרות הנובעות מיחסי עובד-מעביד, ואף זו נסתיימה בפשרה, מראה, כי לכאורה אין לתובע בשלב זה "מעוניינים" רבים בהגשת התובענה כנגד המשיבה.

נהפוך הוא, בית-המשפט לא שוכנע בדבר היעדר הסכמה או מודעות מצד העובדים לתנאי ההסדר בין החברה לבינם בעניין "קרן המתנות", אלא דווקא, כי קיימים עובדים המרוצים מן ההסדר הקיים. היעתרות לסעד המבוקש עלולה לפגוע בציבור העובדים שקיבלו את המתנות ללא הסתייגות, וקיימת אפשרות סבירה שההכרעה לא תהיה לטובת כלל קבוצת "המעוניינים".

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

17. תביעה ייצוגית בגין תרופה שלא סופקה לחולי פרקינסון בעלות של 50% ממחירה בשוק - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

ב- עב' (חי') 1062/03 {עמותת פרקינסון בישראל נ' שירותי בריאות כללית ואח', תק-עב 2003(2), 1292 (2003)} התובעת, עמותת פרקינסון בישראל, הגישה תביעה לבית-הדין בה היא ביקשה להורות לנתבעת 1 לספק את תרופת "הקביסר" לחולי הפרקינסון הנזקקים לה, בעלות של 50% ממחירה בשוק, כל זאת, עד למועד בו תיכלל התרופה בסל שירותי הבריאות. לחילופין, ביקשה התובעת להורות על הכללת התרופה בסל שירותי הבריאות.

שתי הנתבעות, העלו בכתבי ההגנה, טענה של חוסר סמכות עניינית. הנתבעת 1, טענה, כי דין התביעה להידחות או להימחק על-הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. לטענתה, הוראת סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, קובעת, כי לבית-הדין תהא סמכות עניינית לדון בתביעות בין מבוטח לקופת החולים, ואילו התובעת, אינה נכנסת בגדר ההגדרה הקבועה בחוק ל"מבוטח". הנתבעת 2 הצטרפה לטענות אלה.

בית-המשפט קבע, כי אין העמותה בגדר תושב, וזאת גם אם הוקמה על-ידי תושבים וגם אם מטרתה לעסוק בייצוג תושבים. משכך, אין היא "מבוטח" כהגדרת החוק {והיא אף אינה טוענת, כי יש לראות בה "מבוטח"}, ולכן, אין לבית-הדין סמכות לדון בתובענה על-פי החוק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי התובעת לא ציינה בכתב התביעה או בהודעתה את זהות המבוטחים אותם היא מייצגת, ובכך למעשה ניתן לראות בתביעה זו ניסיון של התובעת לגרום לכך שבית-הדין יכיר בתביעה זו כתביעה ייצוגית.

כמו-כן, הוסיף בית-המשפט, כי שעה שהוא עוסק בתובענה שהוגשה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לא מתקיימים התנאים האמורים, היות ולא ניתן לומר, כי הגשת התביעה כתובענה ייצוגית היא דרך עדיפה, או, כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים על הקבוצה {בייחוד לאור העובדה שמצבם של המבוטחים משתנה מאחד למשנהו}.

עמדה זו מתחזקת לאור החלטת בית-המשפט העליון {רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ ואח' (02.04.03)}, ולפיה נקבע ברוב דעות, כי אין לעשות שימוש בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי {התקנה המקבילה בדין הכללי לתקנה 21 לתקנות בית-הדין העבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991}, על-מנת להגיש תובענה ייצוגית.

בין היתר, התייחסה כב' השופטת בייניש בהחלטתה לעובדה שהמדינה היא הנתבעת, וציינה כי:

"ייתכנו מקרים בהם הגשת תובענה ייצוגית נגד המדינה אינה הדרך היעילה וההוגנת בנסיבות העניין נוכח קיומם של מנגנוני תביעה חלופיים, במיוחד כאשר התובענה נועדה לקיים מטרה ציבורית..."

בית-המשפט קבע, כי דווקא לאור מדיניות זו, נראה, כי תובענה ייצוגית אינה הדרך הנכונה לדון בתביעות על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שכן, אין בדרך זו כדי ליישם באופן ראוי את תכלית החוק.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה על-הסף, ונקבע, כי אין באמור כדי למנוע ממי מחברי העמותה להגיש תביעתו באופן פרטני.

18. תובענה כייצוגית, בשל גביית כספים לא חוקית לכאורה על-ידי המשיבה, לשם צירוף המבקשים לתכנית "ביטוח סיעודי" שהפעילה המשיבה למבוטחיה - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979;
תקנות 21 ו- 29 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

ב- בש"א (ת"א) 22035/00 {גבריאל נתן ואח' נ' קופת חולים מאוחדת, תק-עב 2002(4), 5229 (2002)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בשל גביית כספים לא חוקית לכאורה על-ידי המשיבה, לשם צירוף המבקשים לתכנית "ביטוח סיעודי" שהפעילה המשיבה למבוטחיה, תוך שימוש בפרטי החשבון ובהוראות הקבע של המבקשים, אשר היו ברשותה, לצורך מטרות אחרות.

בכתב התביעה העיקרי, נימקו המבקשים את עתירתם בכך, שבין המבקשים למשיבה או מי מטעמה מעולם לא נכרת כל הסכם בקשר לביטוח הסיעודי, המבקשים לא גילו דעתם בפני המשיבה או מי מטעמה, כי יש ברצונם או בדעתם להצטרף לתכנית הביטוח הסיעודי והמבקשים לא היו מודעים לצירופם לתכנית הביטוח הסיעודי ולפיכך, לטענתם, המשיבה התעשרה שלא במשפט ושלא כדין על חשבונם.

בית-המשפט קבע, כי משסיכומי ההשבה הנדרשים על-ידי המבקשים עשויים להיות שונים לגבי כל אחד ואחד מן התובעים הפוטנציאליים ומשהתעורר הצורך לערוך חישובים נפרדים לגבי הסכום אותו יש להשיב לכל אחד מן המבוטחים בביטוח הסיעודי, לפי שיקול "זהות עילת התביעה", אין מסלול התביעה הייצוגית מתאים למקרה זה.

במקרה שלפניינו, המבקשים עתרו, בנוסף לסעד הכספי, למתן סעד הצהרתי. דא עקא, הסעד ההצהרתי המתבקש בענייננו איננו למעשה סעד הצהרתי כפשוטו, אלא משמעותו האמיתית היא סעד כספי מובהק המסתתר תחת כנפיו הרחבות של סעד הצהרתי. בתובענה ייצוגית לא ניתן לעתור לסעד הצהרתי כאשר כל מגמתו היא בהשבת כספים.

אלא שבמקרה שלפניינו, אם ייעתר בית-הדין לבקשה, הרי שיהא מחוייב להידרש לשאלת הסכום הכספי המגיע לכל תובע באופן נפרד ופרטני, על-פי נתוניו האישיים, גילו והאם נהנה מהטבותיו של הביטוח הסיעודי וכו', שאחרת לא ניתן יהא להגיע להכרעה צודקת בעיניינו, מה גם שניתן לקבוע, כי קיים ספק רב באשר להתקיימם של התנאים האחרים אשר מכשירים את התובענה כייצוגית כפי שעולה מהאמור לעיל.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי אין מקום ליתן סעד הצהרתי כוללני כמבוקש.

לסיכום, בית-המשפט קבע, כי באיזון השיקולים השונים לצורך הכרעה בשאלה אם יש מקום לאישור התובענה כתביעה ייצוגית, נסיבות המקרה אינן מתאימות להכשרתה של התביעה כ"ייצוגית" ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ונסיבותיו, תוך מתן אפשרות למשיבה לקיים הליך משפטי במסגרתו תיפרש היריעה העובדתית באשר להתקשרות בינה לבין כל אחד מהמבוטחים הרלבנטיים באשר לצירופו לביטוח הסיעודי ותיבחן השאלה האם הצירוף נעשה כדין.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית, נדחתה.

19. תובענה ייצוגית בגין תשלום דמי טיפול מקצועי ארגוני - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957; סעיף 54 לחוק ניירות-ערך, התשכ"ח-1968; תקנות 21 ו- 22 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- בש"א (ת"א) 4960/01 {זידאן הנדסה בע"מ נ' התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, תק-עב 2002(2), 5224 (2002)} המבקשת הגישה השגות על הדרישה לתשלום דמי טיפול מקצועי ארגוני, מכוח סעיף 33ז' לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ח-1957, שהציגה לה המשיבה. למבקשת שורה של טענות כנגד גובה הסכומים שנדרשה לשלם.

למשיבה שורה של טענות משפטיות, אשר לטענתה מצדיקות את דחיית הבקשה להכיר במבקשת כתובעת ייצוגית.

בית-המשפט קבע, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, כי אין מקום להתיר למבקשת לייצג בשמה את ציבור הקבלנים הנדרשים לשלם דמי טיפול ארגוני מקצועי, על-ידי המשיבה, וזאת מהנימוק המרכזי, כי המבקשת לא הוכיחה, כי היא ראויה ומתאימה לייצג ציבור זה באופן הולם.

בענייננו, לא ניתן לעמוד על מהותה של המבקשת ועל כשירותה לנהל תובענה ייצוגית, וזאת מאחר שכל הבקשה נדונה על יסוד כתבי טענות ומפי בא-כוחה, ומבלי שהמבקשת הגישה תצהיר.

המבקשת לא הראתה, כי היא ראויה לייצג את קבוצת המעוניינים וכי היא עומדת במידת ההוכחה לצורך התובענה הייצוגית. בנסיבות אלה, בית-המשפט קבע, כי אין מקום להיעתר לבקשה.

20. תביעה ייצוגית בגין הלנת שכר - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958;
תקנות 21 ו- 22 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- בש"א (ת"א) 5320/01 {אריק קיטאי נ' אלון מתכת, תק-עב 2002(2), 105 (2002)} המבקש טען, כי המשיבה מלינה את שכרם של עובדיה, כיוון שהיא משלמת לכלל עובדיה את שכרם, מדי חודש בחודשו, ביום שבין ה- 10 ל- 15 לחודש העוקב, בניגוד להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

לפיכך, הסעד שמתבקש הוא מתן פיצויי הלנת שכר לכל העובדים אשר שכרם הולן, ולחילופין, סעד של פסיקת ריבית והצמדה, לעובדים שתביעתם על-פי חוק הגנת השכר התיישנה.

הקבוצה אותה ביקש המבקש לייצג כוללת את עובדי המשיבה ב- 7 השנים האחרונות, אשר שכרם השתלם על בסיס שעה, יום או לפי כמות התוצרת. לטענת המבקש, גודלה של הקבוצה המדוברת מצדיק הגשת התביעה כתובענה כייצוגית.

המשיבה טענה, כי הלכה פסוקה היא, כי זהות הסעד הנתבע בנוגע לכל המעונינים הינה תנאי בלעדיו אין להכרה בתובענה כתובענה ייצוגית. כאשר סכום התביעה של כל מעונין הינו שונה, לא תותר הגשת תביעה ייצוגית. כך גם בענייננו, סכום התביעה לגבי כל מעוניין הינו שונה, שכן סכום פיצויי ההלנה נגזר מגובה השכר המולן {סעיף 17 לחוק הגנת השכר} ושכרו של כל עובד שונה, וממילא גם הסכום שיתבע על-ידי כל מעוניין יהיה שונה ממקרה למקרה, ולפיכך, אין להתיר הגשת התביעה כייצוגית בענייננו.

בית-המשפט קבע, כי במקרה הנדון, הסכומים המגיעים לכל עובד שונים זה מזה ועל המשיבה לכמת את הסכומים באשר לכל תובע בנפרד. לפיכך, מן הראוי ליתן למשיבה הזכות לנהל כלפי כל תובע הליך נפרד, ולא לאשר את התובענה כייצוגית.

על פני הדברים עולה, כי יש צורך לערוך בירור עובדתי באשר לכל תובע ותובע העתידים להיות חלק מהתביעה היצוגית. הסעד הכספי העשוי להיתבע יהיה שונה מתובע לתובע והלכה פסוקה היא, כי לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית כשהסעד הכספי הנתבע משתנה בין תובע לתובע {ת"א (ת"א) 831/94 יהושע ענת ואח' נ' הורוביץ מיכאל ואח', תק-מח 2004(4), 7184 (2004)}.

בנוסף לאמור לעיל, לא הוכיח המבקש, כי הוא ייצג את המעונינים באופן הולם.

שכרו של התובע שולם לו, שלא כמו שכרם של מרבית עובדי המשיבה, על-פי עמלות ממכירות שביצע ובכפוף לדיווחיו, וכן סביר, כי משכורתו היתה גבוהה משל הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג של "עובדים קשי יום אשר משכורתם נמוכה", אשר התובע אינו נכלל בגדרה.

כמו-כן, נסיבות סיום עבודתו במשיבה מעוררות ספק באשר לתום ליבו של המבקש. לפיכך, קבע בית-המשפט, כי אין לאשר הפיכת התובענה לייצוגית משלא הוכיח התובע, כי הוא תם-לב וכי הוא ייצג את המעונינים באופן הולם.

לכל הדברים דלעיל יש להוסיף את הטענה, כי הזכות לפיצויי הלנה נקבעה בחוק הגנת השכר כך שאין צורך לקובעה מחדש בתביעה יצוגית. מול זכות זו עומדות טענות הגנה למשיבה, אשר אף אותן יהא צורך לברר בכל מקרה ומקרה לגופו. זכותם של התובעים הנוספים לא מתקפחת, כיוון שהם זכאים לתבוע פיצויי הלנה ולברר זכותם בתביעות יחיד.

מול זכות זו, קיימת זכותה של המשיבה לדרוש מכל תובע הוכחת הסכום שהוא טוען, כי מגיע לו, ולטעון כנגדו טענות הגנה.

בית-המשפט קבע, כי מהדברים האמורים עולה, כי המקרה הנדון אינו מקרה מתאים לשימוש בכלי הדיוני של תובענה ייצוגית. לפיכך, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

21. תובענה ייצוגית בגין אי-קבלת פדיון ימי מחלה - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 24 ו- 25 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969;
תקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 16 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט-1969.

ב- בש"א (ת"א) 3649/00 {מנחם דוד נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, תק-עב 2002(1), 2735 (2002)} התובע טען, כי משנת 1994 ואילך, פרשו מן הנתבעת מאות של עובדים, ואף למעלה מכך, כשחלקם פרשו במסלול פיצויי פיטורין. למיטב ידיעתו של התובע העובדים אשר פרשו במסלול פיצויי פיטורין, לא קיבלו מן הנתבעת תשלום בגין פדיון ימי מחלה על-פי זכאותם כדין.

לאור נגיעתו של נושא התביעה למאות ואף יותר מעובדי הנתבעת, טען התובע, כי מן הראוי לנהל את התובענה כתביעה ייצוגית.

הנתבעת טענה, כי אין כל מקום לניהול תביעה ייצוגית, שכן תביעת התובע היא תביעה חסרת כל יסוד, וכי הבסיס לתביעת התובע הם נוהלי הנתבעת שיצאו בחוזרי האגף למנהל של הנתבעת, על-פיהם עובד שפרש לגמלאות בגיל מעל 55 שנה, יהיה זכאי לפדיון ימי מחלה.

לטענתה, התובע לא פרש לגמלאות, כי אם פוטר מעבודתו, ועל-כן נהלי הנתבעת לא חלים עליו, ומכאן שאין הוא יכול ליזום תובענה ייצוגית שלמעשה אין הוא כלל צד לה.

בית-המשפט קבע, כי ההסכם הקיבוצי המיוחד מ- 1998 מתייחס לקבוצה גדולה של עובדי הסתדרות העובדים הכללית החדשה שפרשו מכוח האמור בו. ספק, אם יהא זה ראוי להפעיל הליך של "תובענה ייצוגית" לגביו, שעה שהעובדים הרבים שחוו את תהליך הפרישה על-פי ההסכם, יהיו חשופים, בעתיד, לאפשרות של שינוי בתנאי פרישתם ולערעור המצב בו הם נמצאים מאז פרישתם, ושרבים מהם ייתכן, כי השלימו עמו וירצו להותירו על כנו.

כמו-כן, הקבוצה בה מדובר, גם אם מונה מאות עובדים, ניתנת להגדרה ולזיהוי, כך שהתובע יכול לפנות אליהם על-מנת שיצטרפו לתביעתו, ולבקש את איחוד הדיון בכל התביעות שעניינן זהה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במידה וייפסק בתובענה זו, כי התובע זכאי לפדיון דמי מחלה, חזקה על הנתבעת שתנהג כלפי כל עובדיה כפי שייפסק בהליך זה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי נושאי ההסכם ובכללם שאלת זכאותם של הפורשים לפדיון ימי מחלה בלתי-מנוצלים יכולים בהחלט להתברר בהליכים משפטיים בפני בית-דין זה, אך רצוי שהבירור ייעשה בהליכים אינדיבידואליים ולא בהליכים "ייצוגיים" שיש להם אופי כובל, כאשר לפסק-הדין שינתן בהם יש תוקף של "מעשה בית-דין" גם כלפי עובדי המשיבה שלא יצטרפו, ויתכן, כי אינם מעוניינים שיינתן בשלב זה פסק-דין אשר יחסום את דרכם בעתיד.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה, כייצוגית.