מהות ותכלית

עבירת ההפקרה נוספה לפקודת התעבורה בשנת 1965, במסגרת החוק לתיקון פקודת התעבורה {מס' 5}, התשכ"ה-1965 {ס"ח התשכ"ה 202}.

על הצורך בעבירה ועל תכליתה נאמרו אז, במסגרת דברי ההסבר להצעת החוק, הדברים הבאים:

"הולכים ומתרבים המקרים שבהם מופקרים לנפשם נפגעי תאונות דרכים על-ידי הנהגים שגרמו לתאונה. בייחוד גדולה הסכנה של הפקרת נפגע לנפשו כאשר לא נכחו בעת התאונה עדי ראיה, שאז גדול הפיתוי העומד בפני הנהג שגרם לתאונה להימלט ולמנוע הענשתו על העבירה שגרמה לתאונה. במקרים אלה נתונים חייו של הנפגע בסכנת מוות אלא אם הוא נאסף על-ידי עוברי דרך מקריים. חומרת מקרים אלו וריבויים מחייבים קביעת עונש חמור ביותר, כדי להרתיע עבריינים בכוח, להעמידם על חומרת העבירה ולהגביר את המערכה נגד תאונות דרכים."
{ראה הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 3), התשכ"ד-1964, ה"ח הממשלה 290, 295}

סעיף 64א לפקודת התעבורה (נוסח חדש) שכותרתו "הפקרה אחרי פגיעה", עבירה הידועה במקומותינו כעבירת "פגע וברח".

סעיף 64א לפקודת התעבורה כולל שתי חלופות. האחת, כאשר נוהג הרכב ידע או היה צריך לדעת כי עשוי היה להיפגע אדם, עליו לעצור כדי לעמוד על תוצאות התאונה. השניה, כאשר נוהג הרכב ידע או היה צריך לדעת כי נפגע אדם, עליו להגיש עזרה לנפגע.

אם-כן, חובתו של אדם המעורב בתאונה, להקל על רשויות האכיפה בבירור נסיבותיה. זוהי אחת מתכליות עבירת ההפקרה. המסר שצריך לצאת תחת ידו של בית-המשפט, הינו חד וברור ולפיו, אדם המפקיר זירת התאונה ובהימלטותו משבש מהלכי חקירה, אחת דינו, להיענש במלוא חומרת הדין, לבל יצא נשכר ממעשה ההפקרה.

למרבה הצער, בחירתם של רבים להימלט ממקום התאונה בה היו מעורבים, הפכה בארצנו לחזון נפרץ. כדי להדגיש את חומרתה של העבירה, על בתי-המשפט להגיב בענישה הולמת {דברי כב' השופט א' א' לוי ב- רע"פ 5858/10 שלמה אדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(3), 2207, 2210 (2010)}.

תכליתה של נורמה פלילית הקבועה בסעיף 64א לפקודת התעבורה, להילחם בתופעה הקשה המתרחשת בכבישי ישראל של נהגים הפוגעים באדם במהלך תאונת דרכים, ומפקירים את הנפגע לנפשו ללא הושטת עזרה {ע"פ (מחוזי חי') 6909-02-10 גיא קליינר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(3), 1245, 1252 (2010); ע"פ 5000/08 דוד סומך נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(1), 3864 (2009)}.

במיוחד גדולה סכנת ההפקרה כאשר אין עדי ראיה לתאונה, עובדה המעודדת את הנהג להימלט על נפשו כדי למנוע את זיהויו כמי שהיה מעורב בתאונה הפוגענית.

לכן, מטרתה המרכזית של הנורמה הקבועה בסעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג שהיה מעורב בתאונה ונמצא במקום, ולהגן בכך על חייו ועל שלומו הגופני של הנפגע.

בנוסף, הוראה הנ"ל מכוונת למנוע מנוהג ברכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על-סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם ומי אחראי לה {ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2), 632, 644 (1999)}.

בד-בבד, היא נועדה גם למנוע מנהג מלחמוק מאחריות לתאונה, ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה {ע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1025 (2006); ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2), 632, 644 (1999); ת"פ (מרכז) 36216-09-12 מדינת ישראל נ' שושן ברבי, תק-מח 2014(2), 25229 (2014); ע"פ 5000/08 דוד סומך נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(1), 3864 (2009)}.

העבירה חלה על כל מעורב בתאונה, בלא קשר לשאלת אחריותו לתאונה. הנורמה של איסור על הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עבריינים, נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו.

חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה {דנ"פ 2974/99 ויליאם אוחנה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 450 (2000); ע"פ 7224/03 ז'אן לוק חסון נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 195 (2003)}.

התייחס לכך כב' השופט מ' חשין ב- רע"פ 3626/01 {ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 187, 230 (2002)} באומרו כי "מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימאלית לקיומה של חברה תקינה. בריחה של נהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומרת הדין".

הפקרת אדם לאחר תאונה יש בה מימד חמור במיוחד. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי-מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשה קשה זה. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה. מי אשר מפר איסור משפטי-מוסרי זה צריך להיענש ביד קשה, וזאת על-מנת להביע את הסלידה העמוקה ממעשיו המכוערים {ע"פ 5729/09 אלישע לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 1224 (2010)}.

כאמור לעיל, העבירה של הפקרה לאחר פגיעה הינה עבירה שהפגימה המוסרית הגלומה בה, רבה. נטישת הנפגע במקום התאונה פוגעת בסולידאריות החברתית ובוודאי כך, כאשר הפוגע הוא שגרם לתאונה, או תרם להתרחשותה, בנהיגתו חסרת הזהירות, במובחן ממקרה בו מתחייבת הושטת העזרה לנפגע מעצם המעורבות בתאונה גם בלא אשמה.

ואכן, המחוקק ביטא את השקפתו על החומרה הרבה הנודעת להתנהגותו של הנאשם בקובעו עונש מאסר של 3, 7 ו- 14 שנות מאסר {על-פי חומרת הנסיבות ובהתאם לסעיפים 64א ו- 64א1 לפקודת התעבורה - תיקון 104}.
כפי שנראה בחיבור זה, שיקול לחומרה שיש להביאו בחשבון מתבטא בעובדה שהמדובר, למרבה הצער, בהתנהגות שכיחה במקומותינו. לא רק שרבות הן תאונות הדרכים, רבות מדי, אלא שלא פעם ולא פעמיים מופקרים הנפגעים בהן לגורלם, תוך שהנהגים הפוגעים נמלטים על נפשם. שיקול זה עניינו במסר המתחייב של הרתעה.

עבירת ההפקרה אחרי פגיעה - עבירה קשה היא. לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם העבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה - אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו - ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה לפגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצידה תשע שנות מאסר {רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 187, 198 (2002)}.

חובה מוסרית מן המעלה הראשונה היא לבוא ולסייע לאדם פצוע הזקוק לעזרה. חובה זו באה לידי ביטוי בחוק "לא תעמוד על דם רעך" המחייב כל אדם להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה לחייו או לשלמות גופו ובריאותו.

חובה זו באה לידי ביטוי גם בתקנה 146 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), המחייבת כל נוהג רכב העובר במקום בו ארעה תאונת דרכים עם נפגעים, לעצור ולהושיט עזרה לנפגע, גם אם אותו נהג לא היה מעורב כלל בתאונה.

חובת ההצלה והסיוע מתחייבת ממידת קל וחומר כאשר נוהג הרכב הוא שגרם לפגיעה באדם. אי-עצירה במקרים אלה מעידה על התנכרות מודעת לחיי אדם, על אי-אכפתיות ושוויון נפש לגורלו של הנפגע {ש"ז פלר "חובות נוהג כלי רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים" משפטים ו, 451 (1976-1975)}.

מעיון בהצעת החוק אנו למדים כי המחוקק ביקש להילחם בתופעה של תאונות "פגע וברח", כאשר נהגים מפקירים לנפשם נפגעי תאונות דרכים ונמלטים מהמקום כדי להתחמק מענישה.

נוכח ריבוי המקרים וחומרתם קבע המחוקק רף ענישה גבוה של תשע שנות מאסר {בעוד שהעונש המוטל על העובר על חוק "לא תעמוד על דם רעך" הוא קנס בלבד}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מהות ותכלית