botox

פיצוי וקנס באספקלריה של המרכז וועדת שחרורים

1. מבוא
התשלום הראשון שייכנס לצורך כיסוי חובות הנידון, ייזקף תחילה לחשבון הפיצויים שנפסקו למתלונן ורק לאחר מכן ייזקף לטובת כל קנס אשר הנידון חוייב, ביניהם קנס בשל העבירה אותה ביצע {סעיף 3(ד) לחוק במרכז לגביית קנסות}.

לפיכך, כאשר נגזר על נידון קנס כחלופת מעצר, אין הוא יכול לבחור, כי תשלום ראשון שיכניס ייזקף ראשית לטובת הקנס על-מנת שלא יופעל עליו מאסר. התשלום ייגבה לטובת הפיצויים למתלונן.

כפי שנראה להלן, אחד מן השיקולים אותם לוקחת הוועדה לשחרור מוקדם של נידון אשר קיבל מאסר בפועל ומגיע יומו להתייצב בפני ועדת שחרורים, הוא האם עשה ככל שביכולתו על-מנת להוכיח כי חזר לדרך הישר ובין היתר בודקת האם שולמו התחייבויותיו לרבות תשלום הפיצויים למתלונן וכן כל קנס אחר שנקבע לו.

האפשרות לפסוק פיצויים לקורבן העבירה מעוגנת בסעיף 77 לחוק העונשין. ובדעת רוב, ב- רע"פ 2976/01 - פרשת אסף, קבע כב' השופט (כתארו אז) מ' חשין כי הסמכות לפסוק פיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין סמכות אזרחית היא. לעניין גבייתם של הפיצויים שנפסקו, דינם כדין קנס ולעניין הערעור על פסיקתם, דינו כדין ערעור בתובענה אזרחית.

כב' השופטת נאור, בפרשת אסף, שם, הבהירה, בדעת מיעוט, כי לטענתה הפיצוי באופיו הינו עונשי. השופטת מבססת דבריה על היסטוריה חקיקתית, בטכניקה חקיקתית ובפסיקה קודמת. כמו-כן מבססת מסקנתה כי הפיצוי הוא עונש במסגרת תכליותיו של המשפט הפלילי, שאחת מהן, היא הגנה על נפגע העבירה ולא רק על הנאשם.

לטענתה ההוראה בסעיף 77 לחוק העונשין, המקנה לבית-המשפט הסמכות לקבוע עונש לקורבן העבירה אינה שוללת או מייתרת את התביעה האזרחית, העשויה לעמוד לניזוק, אלא עניינה לשלב את קרבן העבירה כגורם בהליך הפלילי מתוך ראייה כי הטבת נזקו, אפילו אם נעשית באופן חלקי ולא תמיד שוות ערך לפיצוי אשר יכול לזכות לו קורבן העבירה בהליך אזרחי, היא חוליה חשובה ולעיתים הכרחית בתהליך הענישה הראויה והדגשת נורמות ההתנהגות הראויות.

אמצעי זה בא להדגיש כי ההליך הפלילי אינו הליך המוגבל רק ליחסים שבין הנאשם לבין הציבור אלא יש לו השלכה ישירה גם לגורלו של קרבן העבירה, ונזקו של הפרט ניצב גם הוא כשיקול. כמו-כן, מחזקת השופטת את טיעוניה בחוק זכויות נפגעי עבירה, אשר מכיר במעמדו של נפגע העבירה. ההליך הפלילי המגן על זכויות הפרט-הנאשם, מגן גם על זכויותיו של הנפגע וההגנה נעשית באמצעות ענישתו של הפוגע. ולפיכך מטרת ההוראה בסעיף 77 לחוק העונשין היא הטלת סנקציה פלילית.

בסופו-של-יום, נקבע מפי הרוב כי הפיצויים לקורבן העבירה הם, כלשון החוק, על נזק וסבל, הם מסימניה של התרופה האזרחית המוענקת לקרבן העבירה מידי העבריין המזיק. משאין מדובר בעונש, אין צורך להקדים לתרופה, הרשעה. התרופה היא תרופה אזרחית, על-פי טיבה, אך היא נתונה במסגרת דיונית פלילית. אלא שגם במסגרת הזו אין מתקיים קשר כובל בינה לבין ההרשעה. לדברי כב' השופט ריבלין, ככל שמדובר בפיצוי הכספי, שכן זהו חיוב אזרחי, לא יכולה להתלוות אליו כחלופה מאסר.

הנה-כי-כן, ברי הדבר שכאשר נפסק פיצוי למתלונן, הוא אינו עונשי. אולם כאשר מגיע אסיר בפני הוועדה בבקשה לשחרור מוקדם, נלקח בחשבון האם הוכיח כי עמד באשר נקבע לו, בין היתר, תשלום הפיצוי למתלונן, או בחלק מכך. בפרק זה נעמוד על שיקולי הוועדה ועל מערכת האיזונים עליה נשענת בבואה לפסוק לשחרורו של אסיר.

2. סמכותה של ועדת השחרורים
על חובותיה ואחריותה של ועדת השחרורים על-פי כללי המשפט המינהלי עמד בית-המשפט העליון ב- עע"א 2/83 {ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 688 (1983)}, שם נקבע, כי ועדת השחרורים הינה גוף מעין שיפוטי ועל-כן חלות עליה הלכות המשפט המינהלי. נקבע כי זכותו של האסיר היא, כי שיקוליה של הוועדה בעניינו ודרכי פעולתה יהיו כדין. לפיכך, החובה המוטלת על ועדת השחרורים נבחנת בשני מישורים:

במישור המהותי - החובה לפעול בסבירות, בהגינות, ללא הפליה וללא שרירות. עליה לשקול שיקולים רלוואנטיים ושיקולים אלה בלבד.

במישור הדיוני - חלה עליה החובה לפעול על-פי כללי הצדק הטבעי, לבסס את מסקנותיה על עדויות בעלות ערך הוכחתי, ולנמק את החלטותיה במידת פירוט סבירה.

סמכותה של הוועדה לשחרר אסיר על-תנאי נקבעה בסעיפים 7-2 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "חוק שחרור על-תנאי").

הסעיפים גודרים תקופות זמן שונות של מאסרים שנקבעו לנאשמים על פיהן מוסמכת ועדת השחרורים, לבקשת אסיר, תוך ריצוי תקופה מסויימת מן העונש הנגזר לו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר, בלבד אם שוכנעה כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. על-פי חוק שחרור על-תנאי, "מאסר" הינו לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס.

הסעיפים האמורים מציבים שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הוועדה לשחרר אסיר על-תנאי: התנאי הראשון: האסיר ראוי לשחרור על-תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו.

התנאי השני: נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור. בגידרה של מסגרת שיקולים זו, מתווה החוק שורה של שיקולים פרטניים שעל הוועדה לשקול, אחד לאחד, בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על-תנאי.

הסייג לסעיפים, קבוע בסעיף 6 לחוק שחרור על-תנאי הקובע כי לא יינתן שחרור על-תנאי על-פי חוק זה מתקופת מאסר שעל אסיר לשאת בשל ביטול שחרורו על-תנאי, למעט שחרור מטעמים רפואיים לפי סעיף 7.

הסעיף ארוך ומפורט ומונה מספר רב של תיקונים.

סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי קובע מפורשות כי את סמכותה לשחרר אסיר על-תנאי מטעמים רפואיים רשאית ועדת השחרורים להפעיל רק על יסוד חוות-דעת רפואית שנערכה על-ידי רופא שנכלל ברשימה שנקבעה בעניין זה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות. מטרתו של ההסדר בחוק הינה להסדיר את סוגיית חוות-הדעת הרפואיות המועברות לידי ועדת השחרורים הדנה בבקשה לשחרור מוקדם.

אין ועדת השחרורים מוסמכת להורות על שחרורו הזמני או הקבוע של אסיר, בטרם הונחה בפניה חוות-דעת של "רופא" הנמנה עם רשימת הרופאים אשר נקבעה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות ופורסמה ברשומות. הנחת המוצא היא שרופאים אלה, השייכים לרשימה האמורה, יגלו מקצועיות ואובייקטיביות שעה שימסרו את ממצאי בדיקתם הרפואית לועדת השחרורים.

בפסיקה הובהר, כי הוועדה אינה מנועה מלעיין בחוות-דעת רפואיות נוספות, הועדה אף אינה חייבת לקבל את האמור בחוות-הדעת אך על-פי-רוב תעניק הועדה משקל רב לאמור בחוות-הדעת מטעם רופא השייך לרשימת הרופאים {ראה גם: רע"ב 7773/09 ‏רוני שוורץ נ' ועדת השחרורים - כלא איילון‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.03.10)}.

כמו-כן, חוות-הדעת של הרופא כאמור, אינה בהכרח בלעדית, יכול ויהיו מצבים שבהם, למשל, תבקש ועדת השחרורים מרופא המצוי ברשימת הרופאים לעיין בחוות-דעת פרטיות מטעם האסיר ולהתייחס אל ממצאים שעלו בהם, כולם או מקצתם.

גם בתוך סעיף 7(ג) לחוק שחרור על-תנאי ישנה קביעה כי רשאית ועדת השחרורים בהחלטתה להביא בחשבון גם שיקולים הנוגעים לטובת הציבור. הכוונה לשיקולים כגון חומרת העבירה שבוצעה, שיקולי הרתעה, שיקולי ענישה מיוחדים וטעמים הנובעים מן האינטרס הציבורי במובן הצר, ובעיקר המצב הנפשי של נפגעי העבירה ומשמעות השחרור המוקדם מבחינתם. בעניין זה, מטבע הדברים, לחוות-הדעת הרפואיות אין כל נגיעה.

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי, מונה את השיקולים שעל הוועדה לשקול למען שחרור מוקדם של האסיר או שחרור חד-פעמי, בין השאר, את אופי העבירה שעבר האסיר ואורך תקופת המאסר שנגזר עליו, הרשעותיו הקודמות של האסיר והרקע להן, החלטות קודמות בעניינו, לרבות ביטול שחרורו על-תנאי, התנהגותו במהלך המאסר, חוות-דעת על האסיר מטעם הגורמים המוסמכים השונים, ונתונים אישיים נוספים הנוגעים אליו.

בשוקלה את מיגוון השיקולים האמורים, אמורה ועדת השחרורים לאזן באורח ראוי בין ההיבט האישי לבין ההיבט הציבורי הכללי, בין משקל נסיבותיו האישיות של האסיר לבין עניינו של הציבור להבטיח מפני הישנות עבירות והפרות חוק.

3. היקף ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת השחרורים
הביקורת השיפוטית על החלטות ועדת השחרורים מוגבלת, מעצם טיבה, לתחומי התערבות מוכרים של בית-המשפט בהחלטות גופים מעין שיפוטיים. תקיפת סבירותה של החלטת הוועדה אין פירושה כי בית-המשפט שם את שיקול-דעתו במקום שיקול-דעתה. פירוש הדבר הוא כי בית-המשפט יבחן האם הוועדה שקלה את השיקולים שהיה עליה לשקול, והאם ייחסה להם את המשקל היחסי הראוי ואיזנה ביניהם כנדרש, בהינתן תכלית החוק שבמסגרתו היא פועלת.

רשות ערעור בעתירות אסיר ניתנת רק בנסיבות מיוחדות בהן מגלה הבקשה בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה בה נושא אחר שחשיבותו כללית. כדי שערכאת שיפוט תתערב בהחלטת ועדת שחרורים, נדרש כי טעותה של הוועדה במלאכת האיזונים שנעשתה תהא טעות חמורה שראוי כי בית-המשפט יתערב בה ויאמר דברו לגביה.

אין מקום להתערבות שיפוטית בשיקול-דעת הוועדה, אפילו אם שיקול כזה או אחר הופעל על-ידי ועדת השחרורים ואינו מקובל על בית-המשפט. בית-המשפט יתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים רק במקרים קיצוניים, בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי-מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי {רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.06.05); עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 683, 695 - 696 (1983); רע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' סמיר עודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.09.06)}.

בית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על ועדת השחרורים ואין הוא מפעיל שיקול-דעת במקום שיקול-דעתה היא, אלא תפקידו הוא כערכאת ביקורת, המפעילה ביקורת דומה לביקורת המופעלת על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק על החלטות של רשויות מינהליות. בהתאם לכך, תפקידו הבלעדי של בית-המשפט הוא לבקר את ההחלטה של ועדת השחרורים, כדי לברר אם נפל בה פגם משפטי, אם מתבססת על שיקולים פסולים או אם היא לוקה בחוסר סבירות.

בית-המשפט בוחן את סבירותה של החלטת הוועדה ובהעדר פגם שנפל בה, אין יסוד להתערבותו. זאת ועוד, גם לחומרת העבירות ישנה חשיבות בלתי-מבוטלת לעניין בקשה לשחרור מוקדם ובעת שקילתה, מצווה ועדת השחרורים להעניק משקל ראוי לשיקולים הציבוריים הרלוונטיים {ראה גם: רע"ב 7773/09 ‏רוני שוורץ נ' ועדת השחרורים - כלא איילון‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.03.10); רע"ב 1948/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה, תק-על 96(1), 15 (1996)}.

המבחן לביקורת החלטתה של ועדת השחרורים כרוך בשאלה אם החלטתה סבירה. עליה להיות מבוססת על שקילה עניינית והוגנת של השיקולים הרלוואנטיים הכוללים דאגה לצורכי האסיר ובחינת סיכויי תיקונו, והן שיקולים הכוללים שמירה על עניינו של הציבור והגנת שלומו וביטחונו {ראה גם: בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2), 838, 870 (2001); בג"צ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד מג(2),739, 742 (1989)}.

4. שיקולי ועדת השחרורים ופיצוי שנקבע בגזר דין
ראינו לעיל, כי הוועדה בשיקוליה, מתייחסת לשני תנאים עיקריים בהחלטתה אם לשחרר אסיר מוקדם מתקופת המאסר שנקבעה לו. הראשון הוא כי האסיר ראוי לשחרור על-תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. והשני מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו.

הכללים המגדירים את שיקולי הוועדה הרלוונטיים לבחינת היות אסיר ראוי לשחרור מוקדם נקבעו בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, בסעיפים 12-8 לחוק לשחרור על-תנאי. סעיף 9 לאותו חוק, מונה את השיקולים הפרטניים יותר שעל הוועדה לקחת בחשבון, והכול בהתאם לכל מקרה לגופו וקובע כי, בבוא הוועדה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הוועדה אף את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לציבור, למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא.

לשם כך תביא הוועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:

העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית-המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חוייב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם, הסיבות לכך, וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה. בכלל זאת, על הוועדה לשקול את האמור בחוות-הדעת מטעם שירות בתי הסוהר ומטעם הרשות לשיקום האסיר.

ההבדל בין חופשה ובין שחרור מוקדם נקבע ב- רע"ב 1695/00 {פלוני נ' ועדת השחרורים, תק-על 2000(2), 1508 (2000)}, כי אישור חופשות אינו מוליך בהכרח לשחרור מוקדם. חופשה לעצמה ושחרור מוקדם לעצמו. חופשה משקפת מבחן קצר, מועד להתנהגות, ואין ללמוד בהכרח ממבחן קצר-מועד למבחן ארוך-מועד.

ככלל, אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על-תנאי ממאסרו, ועליו לשכנע את הרשות המוסמכת כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. השיקולים שעל ועדת השחרורים לשקול בבואה לבחון בקשה של אסיר לשחרור על-תנאי, נקבעו בסעיפים 8 עד 12 לחוק שחרור על-תנאי.

שיקול שהוועדה לוקחת בחשבון במסגרת שיקוליה אם לאפשר לעותר שחרור מוקדם {ולא כחלק מתנאי השחרור}, כפי שמורה החוק שמסמיך אותה לבחון, בין מכלול השיקולים, גם תשלום הפיצוי.

כאשר נגזר על האסיר תשלום פיצוי בגין העבירה בה הורשע, על הוועדה לשקול האם פיצוי זה שולם, ואם לא שולם, מה הן הסיבות לכך. הוועדה נותנת לעניין תשלום הפיצוי למתלונן משקל רב. אולם אין זהו שיקולה היחיד ואף אין לה הסמכות להתבסס על עניין זה בלבד, אך בהעדר קיום תנאי זה, ונדגיש כי אין בהכרח מחייבת הוועדה תשלום מלא של הפיצוי או את רובו, אלא אף מספיק כי מראה האסיר העומד לשחרור מוקדם, שעמד ולו בחלק מתוך מחוייבות זו שנקבעה לו.

תשלום הפיצוי עשוי להוות ראשית ראיה להפנמת המבקש את חומרת מעשיו ואת הצורך שלו בטיפול. תשלומו מהווה חלק מקיום התנאי האישי הנוגע לאסיר, ואת נכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו, שעל הוועדה לקחת בשיקוליה למען שחרורו המוקדם, וכל עוד אינו עומד בתנאי זה, הסיכוי לכך יקטן משמעותית {רע"ב 2669/10 שרון רווח נ' מדינת ישראל וועדת השחרורים, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.10); רע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.09.09), פסקה 5 להחלטתה של כב' השופטת א' חיות והאסמכתאות הנזכרות שם}.

5. פסיקת בתי-המשפט - ערעור על החלטת ועדת שחרורים בשאלת הפיצוי
5.1 כללי
הסמכות להחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר מסורה לוועדת שחרורים ולא לבית-המשפט. תפקידו של בית-המשפט מצטמצם לבחינת השאלה אם הוועדה נתנה את דעתה לשיקולים שהיה עליה לשקול, ואם היא טעתה במלאכת האיזונים בין אותם שיקולים אשר הזכרנו כאמור לעיל {ראה גם: עת"א 19124-04-10 ברקאי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.10); רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.06.05); בג"צ 550/89היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים , פ"ד מג(2),739, 742 (1989)}.

בית-המשפט פסק כי רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים לפי סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי, תינתן כאשר מתגלית בעיה משפטית או נושא אחר בעלי חשיבות כללית המצדיקים דיון בגלגול שלישי {ראו גם: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986) (להלן: "עניין וייל")}.

ב- רע"ב 6687/09 {אביטל נ' שירות בתי הסוהר, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.08.2009)} הועלה, כי יש מקום ליתן רשות ערעור בבקשות רשות ערעור מהסוג שלהלן, אף כאשר עסקינן "בנושאים אנושיים" אף אם אלו אינם ברום הבעיות המשפטיות והציבוריות.

אך ככלל, ההלכה קובעת, כי בית-המשפט לא ימיר את שיקול-דעתו בשיקול-דעתה של ועדת השחרורים, אלא יתערב בהחלטתה רק אם שוכנע כי זו חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות {ראה גם: רע"ב 2669/10 שרון רווח נ' מדינת ישראל וועדת השחרורים, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.10); בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נה(2), 838, 871 (2001)}.

נבהיר, כי נקודת המוצא היא כי אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על-תנאי ממאסרו, ועליו לשכנע את הרשות המוסמכת שהוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. שחרור על-תנאי הוא פריבילגיה המוקנית לאסיר {ראה גם: עת"א 3441-02-11 זהר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.03.11)}.

5.2 השפעת רכיב הפיצוי לנפגע העבירה על שחרור מוקדם של האסיר בבתי-המשפט
ב- רע"ב 2669/10 {שרון רווח נ' מדינת ישראל וועדת השחרורים, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.10)} הוגשה בקשה לרשות ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים שם טען העורר כי הוועדה בהחלטתה, נשענה רק על העובדה כי לא שילם את הפיצוי שהוטל עליו לשלם לקורבן העבירה, ועל-כן נגועה בחוסר סבירות קיצונית ואינה מתיישבת עם עקרונות שוויון וצדק.
לטענתו, החלטת הוועדה מפלה בין אסירים על רקע מצבם הכלכלי וכי החלטת הוועדה פוגעת בקורבן, שכן דחיית שחרורו של המבקש דוחה את תשלום הפיצוי לקורבן בהעדר יכולת השתכרות של המבקש במהלך שהותו בכלא.

עוד טען, כי בקשתו מעלה שאלה עקרונית בנוגע למניעת שחרור אסיר כאשר השיקול היחיד שנשקל כנגד השחרור הוא אי-תשלום הפיצוי שנקבע בגזר הדין, ומבלי שנבחנה הסיבה לאי-התשלום. כמו-כן, השאלה האם מניעת השחרור המוקדם לא מביאה להרעת מצבם של הזכאים לפיצוי מהווה אף היא שאלה עקרונית המקימה עילה למתן רשות ערעור.

בית-המשפט באותו עניין דחה את העתירה ופסק כי אין המקרה מעלה שאלה חשובה ועקרונית שיש להעלות דיון לגביה. נקבע כי הוועדה, בשיקוליה לא התייחסה אך ורק לרכיב הפיצוי אלא פעלה כסמכותה על-פי החוק.

הנה-כי-כן, כאשר הוועדה מגיעה להחלטה לאחר בחינת השיקולים אותם התווה המחוקק בחוק, וללא חריגה מהם, מתייחסת לאופי העבירה שביצע המבקש, עברו הפלילי, מצבו המשפחתי, ההליך הטיפולי שעבר, התנהלותו במהלך מאסרו, ההתקדמות הטיפולית של האסיר, לדו"ח הסוציאלי בעניינו של אסיר, להמלצות המרכז לבריאות הנפש ולתכנית שהציעה הרשות לשיקום האסיר ובין היתר את הסיבות שבגינן טרם שילם המבקש את הפיצוי לקורבן, החלטת הוועדה אינה חורגת ממתחם הסבירות ואינה מקימה עילה להתערבות בית-המשפט בהחלטתה.

התחשבות הוועדה בתשלום הפיצוי על-ידי האסיר שמבקש להשתחרר על-תנאי תוך הכרה בכך ששיקומו של נפגע העבירה יהיה, בין היתר, בעזרת הפיצוי שישולם לו, אינו פחות חשוב משיקומו של האסיר, אלא להיפך. ועל-כן, בין יתר שיקולי הוועדה, עליה לקחת בחשבון את התנגדות קורבנות מעשיו של העותר לשחרורו המוקדם.

ההתחשבות בנפגע העבירה צויינה במפורש בסעיף 9 רישא לחוק שחרור על-תנאי, והיא עומדת גם מכוח סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי העבירה.

שיקול זה, של התנגדות הקורבן, בא לתת ביטוי מעשי לזכותו של נפגע עבירה לקבל פיצוי שנפסק לו על-ידי בית-המשפט בגין נזק שנגרם לו על-ידי האסיר שמבקש להשתחרר בטרם ריצה את מלוא תקופת מאסרו ואין להתעלם ממנו.

פסיקת בתי-המשפט, לפני ואחרי חוק זכויות נפגעי עבירה, מעניקה מעמד של ממש לנפגעי עבירה, מתוך הכרה בזכותם לקבלת פיצוי על הנזקים השונים - הרכושיים, הגופניים והנפשיים שנגרמו להם. זכותם של נפגעי עבירה, או לחלופין של בני משפחתם במצב בו אינם בחיים, להשמיע את דברם בנגזרות שונות של ההליך הפלילי מוכרת בדין {ראה גם: עת"א 19124-04-10 ברקאי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.10); ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 187 (2005)}.

תשלום הפיצוי חשוב גם מנקודת מבטם של קורבנות מעשיו והוא מהווה סימן לכך שהעותר חש חרטה ומבקש להביע זאת בפני קורבנותיו.

נבהיר, כי שהשיקולים שהוועדה מוסמכת לשקול על-פי סעיף 9 לחוק לשחרור על-תנאי אינם רשימה סגורה אלא הוועדה רשאית לשקול שיקולים נוספים על אלה המנויים בו. השיקול של תשלום קנס או פיצוי הוא אחד השיקולים שהוועדה מוסמכת לשקול לצורך החלטתה בדבר מסוכנותו של האסיר לאחר שחרורו, סיכויי שיקומו והיותו ראוי לשחרור בטרם ירצה את מלוא תקופת מאסרו.

בתשלום הפיצוי יש משום ביטוי להפחתת מסוכנות מצד העותר והוכחה לסיכויי שיקום שלו, שכן הוא מבטא את החרטה שהוא חש ואת הצורך שלו לתקן, ולו במעט, את הנזק שגרם לקורבנותיו. הפסיקה קבעה, כי משלא פיצה העותר את קורבנות מעשיו הוא לא הפיג את החשש למסוכנות מצידו אם ישוחרר ולא הוכיח סיכויי שיקום.

מקרה חריג, בו נקבע כי לא ראוי לאפשר שחרור מוקדם של אסיר ממאסר, מבלי ששילם את הפיצוי לנפגעות העבירה כפי שנפסק בגזר דין חלוט, גם אם היה זה השיקול היחיד, והחלטת הוועדה באותו עניין, חרגה ממתחם הסבירות והצדיקה התערבות ערכאה שיפוטית הוא עניין עת"א 37109-09-10 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אשר דמרמרי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.10) (להלן: "עניין דמרמרי")}.

בעניין האמור, עתר היועמ"ש כנגד החלטת הוועדה לשחרור אסירים, אשר הורתה על שחרורו על-תנאי של המשיב באותו עניין.

טענת היועמ"ש היתה כי, תשלום הפיצוי היה שיקול יסודי ומכריע בהסדר הטיעון, ובעל חשיבות רבה גם כלפי נפגעות העבירה, שהסכימו להסדר הטיעון כפי שהדבר עולה מגזר הדין. המשיב לא שילם אף מקצתו של הפיצוי, ולא הוכיח כי נקט בפעולות ממשיות לתשלום הפיצוי או לדחיית תשלומו לפני המועד שנקבע לסיום תשלומו. כמו-כן, מצב כלכלי כשלעצמו אינו מהווה עילה לאי-חיוב בתשלום הפיצוי או עיכוב בתשלומו. זאת ועוד, בהחלטתה נושא העתירה פגעה הוועדה בזכויות נפגעות העבירה, שכן לכל הפחות היה על הוועדה ליתן לנפגעות הזדמנות להביע עמדתן בטרם מתן ההחלטה.

חלף העובדה שהמשיב לא שילם את הפיצוי, החליטה הוועדה בכל זאת לשחררו, לטענתה היו שיקולים כבדי משקל לשחרורו, והנימוק היחיד של אי-תשלום פיצויים לא מצדיק את אי-שחרורו על-תנאי. הוועדה קבעה כי לאור מצבו של האסיר, שאין בו התחמקות מתשלום הפיצוי, אלא אי-יכולת לשלמו, והעובדה שכל פעולותיו שנועדו לאפשר לו להתחיל בתשלום הפיצוי לפי הוראות המכרז לגביית קנסות, לא הועילו, ועד היום טרם ניתנה החלטה בעניינו על-ידי המרכז.

נפסק באותו עניין, כי החלטת הוועדה ששחררה את המשיב על-תנאי למרות שהוא לא שילם את הפיצוי לנפגעות חורגת ממתחם הסבירות ונפל בה פגם מהותי שמצדיק התערבות ערכאה שיפוטית.

אי-תשלום הפיצוי לנפגע העבירה מהווה עילה מספקת לדחיית הבקשה לשחרור על-תנאי בטרם רוצה כל עונש המאסר שהושת על המשיב. תשלום הפיצוי לקורבן העבירה חשוב לא רק מבחינתו של האסיר, כאמור לעיל, אלא גם בהיבט של נפגעי העבירה עצמם. תשלום הפיצוי לנפגע מהווה לא רק פיצויי לשמו, אלא מהווה גם ביטוי מעשי להבעת חרטה של האסיר על מעשיו, ונטילת אחריות על הנפגע ועל הנזק שגרם לו {ראה גם: עת"א (מרכז) 37109-09-10‏ - עניין ‏ דמרמרי}.

כאשר אסיר אינו מקיים מחוייבות שניתנה על ידו במסגרת הסדר טיעון, יש בכך כדי להצביע על חשש שהוא לא הכיר באמת בחומרת מעשיו ולא נוטל אחריות עליהם ויש בכך כדי להצביע על האפשרות כי יחזור על מעשיו גם בעתיד כך ששחרורו על-תנאי עלול לסכן את הציבור.

כבר עמדנו על-כך שעל-פי הפסיקה אין בחוסר יכולתו הכלכלית של אסיר כדי להצדיק אי-תשלום פיצוי לנפגע {ראה גם: ע"פ 5761/05 מג'דלאווי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.06)}.

5.3 התניית השחרור באי-תשלום הפיצוי לנפגע העבירה
ב- עת"א 5875-06-09 {טל חיים נ' שב"ס, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.09)}, נקבע, כי החיוב בפיצוי נפגע העבירה נקבע בגזר הדין. ככל שלא ישולם הפיצוי לנפגע העבירה, קיימות דרכים בחוק לאכוף את גביית התשלום כחוב אזרחי.

חוק העונשין אינו מאפשר קביעת מאסר חלף אי-תשלום פיצוי.

כמו-כן, אין ליצור מצב בו אדם אשר מתקשה בתשלום פיצוי, ימצא עצמו מרצה מאסר בפועל בתמורה, וזאת במסגרת ההליך הפלילי או הליך שעניינו קציבת תקופת מאסר {ראה גם: עת"א 5875-06-09 טל חיים (אסיר) נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר - מחלקת האסיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.09) (להלן: "עניין טל חיים")}.

חובתו של אסיר לשלם במהלך מאסרו פיצוי שנפסק בגזר הדין לחובתו, אם לא ניתנה החלטה אחרת, הוועדה אינה מוסמכת לקבוע הסדר תשלומים בניגוד להחלטת בית-המשפט או בניגוד להחלטת המרכז לגביית קנסות, אליו לא פנה המשיב {ראה גם: עת"א 40391-12-11 היועץ המשפטי לממשלה נ' בן נון, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.12.11)}.

לצורך גביית החוב, פתוחות הדרכים לנפגע העבירה הזכאי לפיצוי, לנקוט בהליך מתאים שעניינו אכיפת ביצוע התשלום ואולם אין זה מתפקידה או מסמכותה של ועדת השחרורים. כמו-כן, החזרת אסיר למאסר כתוצאה מאי-תשלום רכיב הפיצוי, או הצבת קיום תנאי מתנה, שהינו תשלום הפיצוי למתלונן לצורך שחרורו, אף הוא אינו בסמכות הוועדה.

הפסיקה העמידה את הקביעה האמורה לעיל בעניין טל חיים, אל מול הקביעה כי לוועדה הסמכות לעכב שחרור מוקדם של אסיר כחלק משיקוליה, באם לא שילם ולו מקצת את הפיצוי למלונן, וקבעה, נכון להיום, כי אם ועדת השחרורים מוסמכת שלא לשחרר על-תנאי מי שלא שילם את הקנס או הפיצוי, אלא אם קיימים נימוקים מוצדקים לכך כמפורט בסעיף 9(1) סיפא לחוק, הרי מקל וחומר מוסמכת הוועדה להתנות את השחרור על-תנאי בתשלום הפיצויים, במלואם או חלקם, שכן מתוך נוסחו של סעיף 13 לחוק שחרור על-תנאי, שקובע את תנאי השחרור המוקדם, עולה שרשימת התנאים איננה סגורה {עת"א 7486-06-12 ד' נ' ועדת השחרורים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (10.07.12)}.

נזכיר ונדגיש, כי סעיף 9(1) לחוק שחרור על-תנאי הוא המונה את שיקולי הוועדה בהחלטתה לשחרר אסיר על-תנאי, וקובע כי בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו לשלום הציבור ולשם כך תביא הוועדה בחשבון, בין השאר, את תקופת המאסר שגזר עליו בית-המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חוייב בהם בגזר הדין, כאמור, האם שילמם, ואם לא שילמם, את הסיבות לכך.
סעיף 13(ב) לחוק שחרור על-תנאי קובע כי הוועדה רשאית להתנות שחרורו של אסיר בתנאים נוספים, לרבות מתן ערובה על ידו. כמו-כן, סעיף 13(ג) לחוק שחרור על-תנאי קובע כי, הוועדה רשאית, להתנות את שחרור האסיר בתנאים נוספים, לפי המלצת שירות המבחן או הרשות לשיקום האסיר, מלבד התניית שחרורו על-תנאי של האסיר בהשתתפותו, במהלך תקופת התנאי, בתכנית טיפולית בפיקוח שירות המבחן, או בתכנית שיקום.

נבהיר כי כבר עמדנו על-כך כי אופיו של הפיצוי הינו אזרחי, ואין זהו רכיב עונשי, לפיכך אין אפשרות להחיל מאסר בפועל במקום תשלום פיצוי שלא שולם, מקום שאין זה נקבע בגזר הדין. חלופת מאסר תתקיים רק כאשר הוטל קנס כחלופת מאסר והנידון לא עמד בתשלומו. אך אין סמכות לקבוע חלופת מאסר בצד תשלום פיצויים.

עם-זאת, ההלכה הפסוקה קובעת כי בהחלט תוכל הוועדה לשחרורים להתנות שחרור מוקדם של אסיר באי-תשלום הפיצוי לנפגע העבירה, כחלק משיקוליה, אולם לא כרכיב יחיד {ראה גם: ע"פ 435/88 ניסים נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 498, 500-499 (1989), כב' הנשיא שמגר; ע"פ 4701/93 אבו שיכה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.94)}.

לסיכום נדגיש, כי כל עוד פועלת ועדת השחרורים במסגרת מיתחם השיקולים הלגיטימיים, לא יחליף בית-המשפט את שיקול-דעתה של הוועדה בשיקול-דעתו שלו, ולא יעמיד את החלופה הנראית לו על פני החלופה, שנבחרה על-ידי הוועדה.

עם-זאת, מקום שהאופציה, שנבחרה על-ידי ועדת השחרורים, חורגת מאותו מיתחם רחב של שיקולים, בית-המשפט הגבוה לצדק יתערב, שכן אין מתפקידו להחליף שיקול-דעת כשר אחד בשיקול-דעת כשר אחר, אלא מתפקידו לבטל שיקול-דעת פסול {עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 688 (1983)}.