botox
הספריה המשפטית
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

פגיעה בפרטיות (סעיף 1 לחוק)

סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"1. איסור הפגיעה בפרטיות
לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו."

בדברי ההסבר לסעיף 1 לחוק בהצעת החוק נאמר:

"הוראת סעיף 1 המוצע היא צו לא תעשה הבא כתולדה הגיונית של ההצהרה על הזכות לפרטיות, העתידה לבוא בחוק יסוד: זכויות האדם."

איסור הפגיעה בפרטיות מעוגן כיום בחוק הגנת הפרטיות. סעיף 1 לחוק זה קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". הגדרת המונח "פרטיות" אינה קלה {בג"צ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.10); ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.02.08)}. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע מהי פגיעה בפרטיות {ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ ואח' נ' אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)}.

ב- עע"מ 2975/15 {הוצאת עיתון נ' משרד החוץ, תק-על 2016(2), 10198 (2016)} נדונה השאלה האם יש פגיעה בפרטיות של המשתתפים בארוחה על-ידי פרסום שמות המשתתפים. בהתיחס לסעיף 1 נאמר על-ידי בית-המשפט:

"46. כפי שכבר צויין, המשיב השליך יהבו גם על "ציפייתם" של המשתתפים בארוחה. ככל שטיעון הציפיה נוגע לחשש הנטען לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה הרי שזוהי טענה עובדתית שמעוצבת גם על-ידי נורמות מקובלות במדינות אחרות, כפי שאלה נדונו לעיל.

47. לעומת-זאת, ככל שהטיעון נוגע לפגיעה בזכויותיהם של המשתתפים בארוחה, הרי שהוא הועלה על-ידי המשיב אך בשולי הדברים. אף-על-פי-כן, מחובתנו לבחון - קודם להכרעה - האם קיים כאן חשש לפגיעה בצדדים שלישיים כאמור בחוק, שהרי בסופו-של-דבר המידע המבוקש נוגע גם להם. זוהי שאלה מנותקת מן השאלה של פגיעה ביחסי החוץ, שכן היא יכולה לעלות גם בקשר לבקשות שהיו מוגשות בעניין דומה לגבי ארוחה רשמית בביתו של שר או מנכ"ל של משרד ממשלתי בישראל.

48. כאשר מדובר בבקשה לגילוי שמותיהם של משתתפים באירוע (להבדיל מבקשה מקיפה יותר, כגון בדבר המידע שהוחלף ביניהם במהלך האירוע) שאלת הפגיעה בצדדים שלישיים, ככל שזו מתעוררת, ממוקדת בשאלת זכותם לפרטיות. סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע קובע כי אין למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), אלא-אם-כן הגילוי מותר על-פי דין.

49. אני סבורה כי בהתייחס לאירוע שנעשה מטעמה של רשות, לרבות אירוח במתכונת של ארוחה חגיגית, מסיבה או קבלת פנים גדולה, הנחתם של המשתתפים צריכה להיות ששמותיהם לא יישארו בגדר סוד, ולכן ממילא אין לומר שחשיפת שמותיהם פוגעת בהם. למעשה, ניתן לומר שקיימת חזקה כי המשתתפים באירוע בעל אופי רשמי המתקיים בתנאים של פומביות מסכימים לגילוי של עובדת השתתפותם בו. זאת, כמובן, בהתאם למאפייניו של האירוע. אירוע שאליו הוזמנו מעט אנשים או שהובהר כי מוזמנים "שותפי סוד" בלבד יהיה אירוע שלגביו אין להניח הסכמה כזו. במשפט האמריקני הוצע בעבר המבחן של "ציפיה" לצורך הגדרה של היקף השמירה על הפרטיות. כפי שהוער, מבחן זה מעורר שאלות מאחר שקיים פן "מעגלי" ביישומו, שכן הציפיה אף נובעת מהיקף ההגנה על הפרטיות בדין... נראה כי נכון יותר לדבר במקרה כזה על חזקת הסכמה. כידוע, לפי סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות האיסור על פגיעה בפרטיות חל בהיעדר הסכמה ("לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו").

50. לכך יש משמעות כפולה. ראשית, אין צורך לפנות למשתתפים באירוע כזה מראש כדי לבקש את עמדתם ביחס לגילוי בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 13 לחוק חופש המידע, משום שחזקה כי הם מסכימים למסירת המידע בדבר השתתפותם... שנית, בית-המשפט אינו מחוייב לשתף אותם בהליך ולשמוע את טענותיהם לפי סעיף 17(ג) לחוק, מאותו טעם עצמו. זאת, בשונה ממקרים שבהם מדובר באירועים קטנים המתקיימים בתנאים של היעדר פומביות...

51. מסקנה זו, לפיה לא נדרשת פניה למשתתפים באירוע המתקיים בתנאים של פומביות עולה בקנה אחד עם תכליותיו של חוק חופש המידע, כמו גם עם היבטים מעשיים ביישומו. לאמיתו של דבר, היא מתחייבת מהם. כידוע, לפי סעיף 8(1) לחוק חופש המידע ניתן לדחות בקשה לקבלת מידע אם "הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי-סבירה". אם כל אירוע רב משתתפים היה מחייב פניה לכל אחד ואחד מהם על-מנת לאפשר לו לפנות ולהעלות טענות של פגיעה בפרטיות כנגד הגילוי, ובהמשך לכך לשתפו בהליך המשפטי - היה ניטל כל העוקץ מן הפיקוח על הרשויות באמצעות חוק חופש המידע. אין מדובר במקרה שבו יש לנהוג כך "לפנים משורת הדין" בבחינת "אם לא יועיל לא יזיק". בהקשר זה - מה שלא מועיל ולא נדרש (מאחר שאין פגיעה בפרטיות) הוא אף מזיק, משום שמדובר בסרבול שלא לצורך של ההליך המוביל לזרימת מידע לזירה הציבורית, ואף לייקורו."

ב- דנ"א 2121/12 {פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, תק-על 2014(3), 12107 (2014)} קבע בית-המשפט:

"סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע, כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות קובע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה ...
נח. הנה, סעיף 18(2)(ב) מרחיב ביחס לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, ומגן אף על פגיעה בפרטיות שנעשתה מתוך "חובה מקצועית". מדברי הכנסת עולה, כי המונח "חובה מקצועית" נועד על-מנת להעניק לעיתונות הגנה מיוחדת. כך, שאלה חברת הכנסת ש' ארבלי-אלמוזלינו: "אתה אמרת כי במקום מה שהיה כתוב 'או במילוי חובה עיתונאית', יבוא 'חוקית, מוסרית, חברתית ומקצועית'. אני צודקת?", והשיב לה יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת ד' גלס, "נכון" (דברי הכנסת 91 (תשמ"א), 1768); וחבר הכנסת מ' שחל ציין, כי "בקריאה הראשונה של החוק אמרנו בדיון כי יש להביא חזקות אלה, פרזומפציות אלה, שהחוק כותב אותן כדברים כלליים, למצב שיהיו ברורות ככל האפשר, כדי שלא להכשיל עיתונאי בביצוע תפקידו. על-כן הצענו כי בסעיף-קטן (2) בסופה של פסקה (ב), לאחר המלים 'חובה חוקית, מוסרית או חברתית' יבוא 'או חובה עתונאית', או במקום זה 'מקצועית'" (שם, בעמ' 1775).
נט. אם-כן, מקום בו התכוון המחוקק להעניק הגנה מיוחדת לאמצעי התקשורת, נעשה הדבר מפורשות בחוק, ועסקינן בחוק הגנת הפרטיות, שאמנם צעיר מחוק איסור לשון הרע בשש עשרה שנים, אך היה זמן רב לתקן את חוק לשון הרע אילו רצה בכך המחוקק לשם הגנה יתרה על התקשורת, שהשפעתה רבה, ומכלל ההן שומע אתה את הלאו - בחוק איסור לשון הרע לא העניק המחוקק הגנה כאמור."