botox

פרק 3: טעות

1. כללי

סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"14. טעות
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית-המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לעניין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."

ג' שלו כותבת בספרה[60] כי "בית-המשפט רשאי לבטל חוזה בגין טעות לא ידועה 'אם ראה שמן הצדק לעשות זאת'. נראה כי "צדק" בהקשר זה אין משמעו אלא צדק יחסי, בין הצדדים לחוזה לבין עצמם, בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון".

זאת ועוד. "מטרת שיקולי הצדק שעל בית-המשפט לשקול בבקשה לביטול חוזה על-פי סעיף 14(ב), היא איזון האינטרסים של הצדדים: הטועה והצד השני, הלא טועה. בעיקר מיועדים שיקולי הצדק בסעיף 14(ב) למנוע את סיכול ציפיותיו של הצד השני, הלא טועה, אשר התקשר בחוזה מבלי לדעת על מצב דעתו הסובייקטיבי של הטועה".

לכן, "על בית-המשפט לאזן בין השאיפה לחלץ צד טועה החוזה שכרת עקב טעות לבין הגנתו של הצד השני, שלא ידע על הטעות ונכנס לחוזה מתוך אמונה כי הצהרות רעהו משקפות נאמנה את כוונותיו".

נדגיש, כי "כדי להביא את בית-המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית-המשפט כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול". כלומר, "העוול שיגרם לטועה אם ישאר קשור בחוזה שבו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שיגרם לצד השני עקב הביטול".

בגדרו של מבחן הצדק "שומה על בית-המשפט לשקול את האינטרסים של שני הצדדים, התוצאות האפשריות לכל אחד מהם במקרה של ביטול או אי-ביטול החוזה והתנהגותם של הצדדים לפני כריתת החוזה ולאחריה"[61].

סעיף 14 לחוק החוזים מבחין בין טעות יסודית הידועה לצד השני, כאמור בסעיף
14(א) לחוק החוזים לבין טעות יסודית שאיננה ידועה לצד השני, כאמור בסעיף
14(ב) לחוק החוזים.

כלומר, כפי שנראה במקרה והטעות ידועה לצד השני, יכול ורשאי הצד הטועה לבטל את החוזה כאמור בסעיף 14(א) לחוק החוזים. לעומת זאת, במקרה של טעות שאיננה ידועה לצד השני, נראה כי כוח ביטול החוזה, נתונה בידי בית-המשפט ובתנאי שראה שמן הצדק לעשות זאת.

רוצה לומר. ההבדל בין סעיף 14(א) ל- 14(ב) לחוק החוזים הוא בכך, שהתובע, המצליח להוכיח את המרכיבים של סעיף 14(א) לחוק החוזים, רשאי, על-פי רצונו, להביא לביטולו של החוזה, בו-בזמן שהתובע, אשר עולה בידו לספק את האלמנטים של סעיף 14(ב) בלבד, הרי הצלחת בקשתו לבטל את החוזה תלויה בהפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט, אשר חייב להשתכנע, כי מן הצדק לעשות כן.

הסיבה להבדל זה נעוצה בכך, שבמקרה של החלת סעיף 14(א) לחוק החוזים עולה מהראיות, כי "הצד השני ידע על כך או היה עליו לדעת על כך" ואילו סעיף 14(ב) לחוק החוזים חל כאשר "הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך". לעניין זה נפסק ב- ע"א 7024/97[62] כי "על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות הנבחנת על-פי מבחן סובייקטיבי, והם כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, לאמור על-פי מבחן אובייקטיבי... עם זאת מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא היתה ידועה לצד השני, ומאחר שאין כל דופי בהתנהגותו של צד זה, מותנה הביטול בשיקול-דעתו של בית-המשפט, שרשאי לבטל את החוזה 'אם ראה שמן הצדק לעשות זאת'".

בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים לצד שהתקשר לחוזה עקב טעות קיימת הזכות לבטל את החוזה. ב- ת"א (פ"ת) 5549/04[63] התובעת לא פעלה לביטול החוזה למרות שעמדה בידה האפשרות לעשות כן, לכן החוזה בין הצדדים לא בוטל. לפיכך, בית-המשפט קבע כי היות והתובעת לא פעלה לביטולו של החוזה, אין היא יכולה להסתמך על הטעות, גם אם היתה כזאת.




2. סעיף 14(א) לחוק החוזים

2.1 כללי

סעיף 14(א) לחוק החוזים קובע כי מקום בו הצד השני לחוזה ידע על הטעות ועל יסודיותה ומדובר בטעות יסודית, מוקנית לצד הטועה הזכות לבטל את החוזה באופן אוטונומי, ללא צורך לפנות לבית-המשפט[64].

טעות הנה "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות"[65]. כמו-כן, ניתן להגדיר טעות גם כ"פער בין דימויה של המציאות לבין המציאות כפי שהיא"[66].

ב- ת"א (ב"ש) 3245/04[67] קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, סעיף 14(א) לחוק החוזים, הדן בטעות, לא יחול כיוון שהוא דורש ידיעה של הצד השני לגבי קיומה של טעות. למסקנה זו, הגיע בית-המשפט לאחר שקבע כי "לכונס הנכסים לא היתה ידיעה אודות טענת התובעים ולא היה עליו לדעת על כך הגם שבמועד הדיון אכן היה משא-ומתן לפשרה בין החברה לבנק אשר עשוי היה להבשיל לכלל הסדר".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 51838/04[68] קבע בית-המשפט כי במקרה הנדון סעיף 14(א) לחוק החוזים "אינו רלבנטי לענייננו שכן הוא עוסק בטעות בשלב כריתת ההסכם. הנתבעת איננה טוענת לטעות בשלב הכריתה, כי אם לטעות בהפקת דו"חות שנשלחו לעניין מצבו של חשבון הפוליסה".

ב- ע"א 7168/03[69] קבע בית-המשפט כי "לגבי טעותם של הבנקים בעניין מיהותם של מוטבי הערבות, התקיימו במקרה זה כל דרישותיו של סעיף 14(א) לחוק החוזים, במובן זה, שהבנקים טעו טעות יסודית, כי לולא הטעות, ניתן להניח, הם לא היו מוציאים את הערבות, וכי חבר ידע על הטעות ועל כך שמדובר בטעות יסודית, או למצער עצם את עיניו שלא לדעת זאת".

פרידמן וכהן[70] כותבים בספרם כי "קיומה של רשלנות אינו שולל קיומה של טעות, ואין זה סביר שהצד האחר, שלא עשה דבר פרט לכך שהתרשל (בדיוק כמו הצד הטועה) ייחשב כמי שהטעה ויהיה חשוף עקב כך להוראות סעיף 14(א) לחוק החוזים. כך, נניח שצד א' טעה בעניין מסויים, מכיוון שנמנע ברשלנות מלבדקו. צד ב' נמנע אף הוא מלבדוק את הנושא. נניח עוד שמידת ההתרשלות של השניים היתה זהה (ואולי אף שהתרשלותו של א' עלתה על זו של ב'). אין זה סביר לאפשר ל-א' לבטל את החוזה בנימוק שהוא טעה וכי היה על ב' לדעת הן את הנתונים לאמיתם והן ש-א' טועה לגביהם".

ב- ת"א (י-ם) 6233/04[71] קבע בית-המשפט כי במקרה הנדון "התמלאו התנאים המפורטים בסעיף 14(א) לחוק החוזים והנתבעת רשאית היתה לבטל את החוזה שבינה לבין עורך-דין אזולאי".


2.2 התנאים לביטול חוזה עקב טעות

אשר להוכחת טענת טעות והטעיה על-פי חוק החוזים קבע בית-המשפט כי "מכנה משותף יש לטעות והטעיה בנקודת המוצא: אין מקום לדבר על טעות או הטעיה, אלא אם אדם התקשר בחוזה עקב טעות. משמע חוק החוזים מציב תנאי כפול: ראשית, שהיתה טעות, שנית, שהטעות גרמה להתקשרות החוזה"[72].

סעיף 14(א) לחוק החוזים, קובע מספר תנאים, על-מנת שצד לחוזה, יוכל לבטל חוזה. ואלה הם.

האחד, על צד לחוזה, להוכיח קיומה של טעות.

השני, על צד לחוזה, להוכיח קשר סיבתי בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה.

השלישי, על צד לחוזה, להוכיח יסודיות הטעות. כלומר, שניתן להניח שלולא הטעות הצד המבקש את הביטול לא היה מתקשר בחוזה[73].

הרביעי, על צד לחוזה, להוכיח את ידיעת הצד השני, בפועל או בכוח, על הטעות ועל יסודיותה של הטעות.

נדגיש כי 4 התנאים כאמור לעיל, הינם מצטברים[74].

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 35044/99[75] קבע בית-המשפט כי לא הוכח מה היתה הטעות ולא הוכח כי בשל הטעות היתה ההתקשרות בהסכם ולכן לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 14 לחוק החוזים.

ב- ת"א (י-ם) 11592/02[76] קבע בית-המשפט כי התובעת לא הוכיחה כי התקשרה בהסכם עקב טעות שכן "מדובר כאמור בשני הסכמים, ובשניהם ידעה התובעת כי אין תאריך חיבור למלונות מזרח ירושלים". עוד קבע בית-המשפט כי "התנהגות התובעת בהמשך הדרך ושתיקתה משך 7 שנים מלמדת כי לא הוכח גם התנאי השני, אלא הוכח ההפך ממנו".

ב- ת"א (חי') 26975/99[77] קבע בית-המשפט כי "התובעים לא הוכיחו את היסוד העובדתי של הטענה הנסמכת על הטעות".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 31651/04[78] קבע בית-המשפט כי "על-מנת לבסס עילת ביטול של חוזה בין מחמת טעות ובין מחמת הטעיה, צריך להראות את הקשר הסיבתי בין הטעות לבין כריתת החוזה. הדרישה לקשר סיבתי באה לביטוי במילה "עקב", המופיעה הן בסעיף 14 והן בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"): 'מי שהתקשר בחוזה עקב טעות'. שאלת קיומו של קשר סיבתי היא עניין שבעובדה. צריך להראות שהטעות היתה הבסיס להחלטה להתקשר בחוזה. אינני מאמין כי ארליך החליט להתקשר בחוזה אך ורק על יסוד אמירותיו של גורי, אם אכן היו אמירות כאלה, מבלי שבדק אמירות אלה מול הנהלת הקניון ומול התוכניות שנמסרו לעיונו".

ב- ת"א (פ"ת) 7230/02[79] קבע בית-המשפט כי "יסודות עילת הביטול הנזכרת בסעיף 14 לחוק הינם כדלהלן: התקשרות בהסכם, קיומה של טעות שבה טעה הצד המבקש את ביטולו של החוזה, קיומו של קשר סיבתי בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם והיותה של הטעות טעות יסודית. יסוד נוסף הוא המבחין בין הוראת סעיף
14(א) לחוק ובין זו שבסעיף 14(ב) לחוק, ידיעת הצד שכנגד על קיומה של אותה טעות. לעניין זה ראה ספרה של גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה) 282-285. על הטוען לקיומה של טעות כפגם בכריתתו של הסכם להוכיח התקיימותם של יסודות אלו".

ב- ת"א (חי') 16819/05[80] קבע בית-המשפט כי "כדי שתקום לתובעים עילת ביטול, יש לקבוע שטעו לחשוב שמשרד התמ"ת מכיר גם בקורסים במסגרת לימודי המדיה הדיגיטאלית, וכן שאלמלא הנחה זו שלהם – לא היו מתקשרים כלל בהסכם הלימודים. דרישת הקשר הסיבתי העובדתי רלבנטית כמובן גם לטענת מצג השווא הרשלני".

עוד קבע בית-המשפט כי הוא איננו סבור כי התובעים אכן טעו, וכי איננו סבור כי מתקיים יסוד הקשר הסיבתי.

ב- תמ"ש (חד') 1071/01[81] קבע בית-המשפט כי התובע לא הוכיח כי התקשר בחוזה עקב טעות או כי היתה כלל טעות וכי הטעות היתה כה יסודית שאחרת לא היה מתקשר בהסכם. זאת ועוד. "אין הסבר מניח את הדעת בפיו של התובע, לכך שלא תבע את ביטול ההסכם זמן כה רב לאחר שגילה, לטענתו, את הטעות". לפיכך, "המסקנה העולה מן המקובץ לא היתה כל טעות בהתקשרותו של התובע בהסכם ואין זו איפוא סיבה לבטל חוזה המתנה".


3. סעיף 14(ב) לחוק החוזים וטעות משותפת

סעיף 14(ב) לחוק החוזים קובע כי אם הצד השני לא ידע על הטעות ולא היה עליו לדעת, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן. בנוסף, בית-המשפט רשאי לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני, עקב כריתת החוזה.

סעיף 14(ב) לחוק החוזים איננו קובע משטר אוטומטי של ביטול חוזים, שיסודם בטעות חד-צדדית. למעשה, צד איננו זכאי אף ליתן הודעת ביטול לחברו, מבלי שפנה לבית-המשפט, בעתירה להורות על ביטול החוזה. בית-המשפט לא יבטל חוזה, שנכרת עקב טעות חד-צדדית ללא הפעלת שיקול-דעת, תוך בחינת האינטרסים הנוגדים של הצדדים והפעלת שיקולים של עשיית צדק ביניהם.

ג' שלו כותבת בספרה[82] כי "בית-המשפט רשאי לבטל חוזה בגין טעות לא ידועה 'אם ראה שמן הצדק לעשות זאת'. נראה כי 'צדק' בהקשר זה אין משמעו אלא צדק יחסי, בין הצדדים לחוזה לבין עצמם, בנסיבות המיוחדות לשם העניין הנדון מטרת שיקולי הצדק שעל בית-המשפט לשקול בבקשה לביטול חוזה על-פי סעיף 14(ב), היא איזון האינטרסים של הצדדים: הטועה, והצד השני, הלא-טועה. בעיקר מיועדים שיקולי הצדק בסעיף 14(ב) למנוע את סיכול ציפיותיו של הצד השני, הלא-טועה, אשר התקשר בחוזה מבלי לדעת על מצב דעתו הסובייקטיבי של הטועה. על בית-המשפט לאזן בין השאיפה לחלץ צד טועה מחוזה שכרת עקב טעות, לבין הגנתו של הצד השני, שלא ידע על הטעות, ונכנס לחוזה מתוך אמונה כי הצהרות רעהו משקפות נאמנה את כוונותיו. כדי להביא את בית-המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית-המשפט כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול. לשון אחר: העוול שייגרם לטועה אם ישאר קשור בחוזה שבו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שייגרם לצד השני על-ידי עצם הביטול. בגדר מבחן הצדק שומה על בית-המשפט לשקול את האינטרסים של שני הצדדים, התוצאות האפשריות לכל אחד מהם במקרה של ביטול או אי-ביטול החוזה והתנהגותם של הצדדים, לפני כריתת החוזה ולאחריה."

סעיף 14(ב) לחוק החוזים מונה 3 תנאים מצטברים שעל התובע להוכיח, ואלה הם: האחד, קיומה של טעות שאלמלא קיומה לא היתה התקשרות בחוזה; השני, הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות; השלישי, שיקולי צדק.

ב- ע"א 406/82[83] קבע בית-המשפט כי "יש בסעיף 14(ב) משום איזון אינטרסים של שני הצדדים, כאשר הצד השני לא ידע על הטעות ולא היה עליו לדעת על כך. ראשית, אין הביטול תלוי ברצונו של הטועה בלבד, ורק בית-המשפט רשאי לבטל את החוזה לבקשת הצד שטעה. פשיטא, כי בית-המשפט יפעיל את שיקול-דעתו לאחר שיבחן כל נסיבות המקרה, והוא מצווה לבחון שיקולים של "צדק" מבחינת איזון האינטרסים של כל הצדדים. על הטועה לשכנע את בית-המשפט, כי הביטול מוצדק, משום שאחרת ייגרמו לו עוול ונזק גדול לאין שיעור מאשר לצד שכנגד. וגם כאשר מגיע בית-המשפט למסקנה, כי שיקולים כוללים, ובתוכם גם שיקולי צדק, מצדיקים ביטולו של החוזה על-פי בקשת הטועה, דאג המחוקק לאיזון האינטרס של הצד שלא טעה והקנה לבית-המשפט סמכות 'לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה'. מכאן גם, כי ייתכנו מקרים, שבית-המשפט לא ייעתר לבקשת הביטול, משום שנזקו של הצד השני הוא חמור עד כי פיצוי כספי אין בו להיטיב את הנזק או אי-הנוחות שיגרום לו הביטול".

במקרה זה מיאן בית-המשפט לבטל חוזה מחמת טעות חד-צדדית, ובין היתר עקב חלוף הזמן עד לפניה לבית-המשפט, תוך שהוא קובע כי "כאשר למתקשר עילה לבטל את החוזה, חייב הוא להפעיל את עילת הביטול תוך זמן סביר (סעיף 20 לחוק); בדומה לכך, כאשר הביטול תלוי ברשותו של בית-המשפט, על-פי הסעיף
14(ב) לחוק. גם אז על מבקש הביטול לפנות לבית-המשפט תוך זמן סביר מאז עמד על הטעות היוצרת עילת ביטול; לא עשה כן, ישמש עניין זה שיקול בין שיקולי בית-המשפט, אם צודק הוא לבטל את החוזה, ובאיזו מידה גרמה ההשהיה לשינויים בשטח, הפוגעים בצד האחר, ואשר היו נמנעים אלמלא הושהתה הפניה לבית-המשפט"[84].

זאת ועוד. על מבקש הביטול לפנות לבית-המשפט תוך זמן סביר מעת שעמד על הטעות היוצרת את עילת ביטול.

שיקול חשוב בביטול חוזה מחמת טעות נעוץ בשאלה של עיתוי הביטול. מקום בו יש למתקשר עילת ביטול, עליו להפעילה בתוך זמן סביר. גם בעניין סעיף 14(ב) לחוק החוזים, על המבקש לפנות לבית-המשפט תוך זמן סביר מאז עמד על הטעות היוצרת עילת ביטול[85]. ב- ת"א (ראשל"צ) 2084/02[86] קבע בית-המשפט כי "הנתבעת 'אחרה את המועד'. הטעם לכך נעוץ בזה, שהבנק כבר מילא את חלקו על-פי כתב ההתחייבות, והעמיד את כספי ההלוואה המצוינים בו. כתב ההתחייבות – כפי שתיאר מר ולך מטעם הבנק – מהווה את אחד המסמכים הנדרשים על-ידי הבנק מראש, בטרם מתן ההלוואה בפועל. הגיונו של כתב ההתחייבות נעוץ באינטרס של הבנק להבטיח את החזר ההלוואה. יושם-אל-לב, כי אין זה רק אינטרס פרטי של הבנק ככזה, כי אם גם אינטרס כללי של ציבור לקוחותיו".

ב- ת"א (חי') 6315/01[87] קבע בית-המשפט כי "איש מבעלי הדין לא ידע או יכול היה לדעת על ההפקעה ולכן אין לסעיף 14(א) לחוק החוזים תחולה. למעשה, המדובר בטעות משותפת שלא היתה ידועה למי מהצדדים. המקרה נכנס איפוא לגדרו של סעיף 14(ב) לחוק החוזים (ראה גם בג"צ 221/86 כנפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469 (1987) וכן דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632). בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק החוזים פסיקת פיצויים לא זו בלבד שנלווית לביטול החוזה ואינה סעד נפרד אלא שהצד מבקש את הביטול יחוייב בפיצוי הצד השני על הנזקים שנגרמו לו בעטיו של ביטול החוזה. במקרה דנן לו זכאי היה רבקין לביטול החוזה מחמת טעות המזכה אותו בזכות לבטל את החוזה לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, ניתן היה לחייב דווקא אותו בפיצוי הנתבעים ולא להיפך".

ב- תמ"ש (ק"ג) 3150/05[88] קבע בית-המשפט כי "אומנם ניתן לבקש ביטולו של ההסכם מכוח שיקול-הדעת הקבוע בסעיף 14(ב) לחוק החוזים כאמור, אולם שימוש בשיקול-דעת זה ייעשה רק מקום שבית-המשפט השתכנע כי הביטול מוצדק, משום שאחרת ייגרמו לו עוול ונזק גדול לאין שיעור מאשר לצד שכנגד, לאור האמור לעיל לא מצאתי כי אי-ביטול החוזה יגרום לעוול לתובעת, מה גם שהתובעת לא עתרה לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית-המשפט מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים, ולא הוכיחה כי ייגרם לה עוול ו/או נזק כאמור".

ב- ת"א (נה') 1051/06[89] קבע בית-המשפט כי "הטעם השני יסודו בכך שסעיף
14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) מחייב כתנאי לביטול החוזה, פניה לבית-המשפט בבקשת רשות להתנער מן ההסכם. בקשה כזו לא הוגשה והנתבעת לא היתה רשאית להודיע על ביטול ההסכם על דעתה בלבד".

ב- ת"א (ראשל"צ) 1159/04[90] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת איריס סורוקר:

"20. למעלה מן הצורך יוער, כי גם בהיעדר רכיב של הטעיה זכאים הרוכשים לביטול עסקת המכר ולהשבת התמורה הכספית – וזאת מכוח טעותם העובדתית בדבר מצבו האמיתי הנכס, ועל בסיס סעיף
14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. כידוע, מבחן הטעות היסודית, העומד ביסוד הוראת חוק זו, הוא מבחן אובייקטיבי (למשל: ת"א (י-ם) 6162/04 קוזוקין ואח' נ' עורך-דין ויסקינד ואח', כב' השופט מ' דרורי, תק-מח 2007(3) 7735 (מיום 20.8.2007)). אין צורך לאמר, שמצבו הפיסי של הממכר הוא נתון מהותי להתקשרות. בעיה מבנית ובטיחותית צפויה להשפיע על עצם כריתת העסקה, ולמצער על ערכה. ניתן להניח ברמה גבוהה של הסתברות, כי מצבו הרעוע של המבנה – לו היה צף ונגלה לתובעים בטרם נקשרו בעסקה – היה משפיע על גובה התמורה. בורות מצד רוכש לגבי טיב הממכר עלולה לאפשר למוכר להפיק ממנו תמורה שאינה משקפת את ערכו האובייקטיבי. בנסיבות אלה, ביטול העסקה מחמת טעות נועד למנוע התעשרות שלא כדין מצד המוכרים על חשבון הרוכשים."
ב- ת"א (י-ם) 7878/02[91] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת שירלי רנר:

"8. על-פי הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים נתון הביטול בנסיבות אלו לשיקול-דעתו של בית-המשפט תוך מתן שיקול-דעת לפסיקת פיצויים לצד שלא טעה. תנאי-לכך הוא כי תהא פניה לבית-המשפט תוך בקשה להורות על ביטולו של החוזה (ראה ע"א 240/77 כרמל נ' פרפורי, פ"ד לד(1) 701, 704). בענייננו ניתן לראות בטענת הנתבעת בכתב ההגנה כמו גם בכתב התביעה שכנגד שהגישה ולפיהם ניתנה חתימתה עקב טעות ועל-כן אין בה כדי לחייבה כבקשה להורות על ביטול ההסכמה. הפעלת שיקול-הדעת על-פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים נגזרת ממספר גורמים וביניהם חומרת הטעות, הנזק היחסי לשני הצדדים – זה שלא טעה וזה שטעה כתוצאה מביטולו או אי-ביטולו של החוזה ומידת אשמו של הצד שטעה (ראה דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632, 679; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים כרך ב', לעיל, בעמ' 717-718). בענייננו הטעות היא טעות חמורה. אינדיקציה לכך היא הפער בין התמורות שהוחלפו בין הצדדים כמפורט לעיל. אף אילו ניתן היה להורות על אכיפת החוזה לא היה מקום לעשות כן לנוכח מידת הפגיעה בנתבעת באמצעות בניה בסמוך לדירתה ובאותו מפלס. אילו ניתן היה להורות על אכיפת החוזה הרי שמידת הפגיעה בנתבעת עולה בהרבה על מידת הפגיעה בתובעים אם לא תתאפשר הבניה במפלס דירתה של הנתבעת. מדובר בכשליש מהיקף ההרחבה אותה תכננו התובעים לבצע אל מול פגיעה בצד קיים של דירת הנתבעת על החלונות הפונים ממנו. ייתכן כי התנהלותה של הנתבעת ככל הנוגע לחתימה היתה רשלנית ואולם באיזון הכולל יש מקום להורות על ביטול ההסכמה.
9. על-פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים לבית-המשפט נתון שיקול-דעת להורות על פסיקת פיצויים כאשר הפיצויים הם כאלו המגנים על אינטרס ההסתמכות בלבד (ראה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, בעמ' 292; ד' פרידמן ונ' כהן, לעיל, בעמ' 719. אך ראו בעמ' 721). בכתב התביעה עתרו התובעים לפיצוי בסך 125,000$ המשקף את עליית ערך הבית (לאחר הפחתת עלות הבניה), אילו התאפשרה תוספת הבניה. עוד תבעו התובעים פיצוי בסך 15,000 ש"ח עבור עררים לועדות שונות וכן פיצוי בגין עגמת נפש וסבל 'לשיקול-דעת בית-המשפט'. מאחר ואין מקום במסגרת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) לפסוק פיצוי המגן על אינטרס הציפיות אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הנזק המתבטא בהפסד עליית ערך הבית. גם ל"גופו" לא היה מקום לפסוק פיצוי זה בנסיבות העניין. אשר להוצאות המשפטיות. התובע העריך הוצאות אלו בתצהירו בסכום שאינו נמוך מ-15,000 ש"ח ולא נחקר על חלק זה בתצהירו. עם זאת, מעדותו של התובע עולה כי סבר שדי בחתימתו של גרוסמן לצורך הגשת התוכניות (ראה עמ' 19, שורות 8-15). ייתכן איפוא כי היה מגיש את התוכניות לאישור גם אלמלא חתמה הנתבעת על הסכמתה לכך. יתר-על-כן. בהחלטתה של הוועדה בה למעשה לראשונה מתייצבים גם התובע וגם הנתבעת ושבה מועלית לראשונה טענת ההסכמה (נספח ט"ו לתצהיר התובע) נאמר כי '... מאחר והוראות התקנות מחייבות את הוועדה לשקול שיקולים תכנוניים בלבד, הסכמת המתנגדת לבניה אשר גם טענה שלא הבינה אותה, לא היוותה גורם לאישור או לדחיית הבקשה'. לנוכח האמור לא הוכח במידה מספקת קיומו של קשר סיבתי בין התנגדותה של הנתבעת לבין ההוצאות הכרוכות בדיון זה, כמו גם בהליכים שהתנהלו לאחריו (ראה בעניין זה נספחים ש/4 ו-ש/5 לתצהיר הנתבעת). לנוכח האמור גם לא ראיתי מקום לפסוק פיצוי בגין ההוצאות המשפטיות. עוד איני רואה מקום לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש."
ב- ת"ק (חי') 2577/07[92] קבע בית-המשפט כי "בנסיבות המקרה, לאור פערי הכוחות בין הצדדים, ראוי היה כי הנתבעת תפעל ביתר שאת למניעת טעויות בקרב לקוחותיה על-ידי החתמה בכתב על חוזה הכולל את תנאי ההתקשרות ולא תסתפק באמירות על-פה והפניות לאינטרנט ולמוקדי השירות לשם איתור תנאי מבצע. סוגיה זו מתחדדת בפרט שהחוזה בדוננו נערך במשרדי הנתבעת פנים אל פנים ולא באמצעות אמצעים אלקטרוניים, כך שלא היה כל קושי להחתים את התובע על חוזה מפורש המתייחס גם לתשלום דמי האחזקה. העובדה שהנתבעת לא השכילה להציג בפני בית-המשפט ראיה לכך שהתובע היה מודע לתנאי המבצע אליו הוא מצטרף עומדת לה לרועץ. לפיכך סבור אני, כי יהא זה צודק יהיה להיעתר לבקשת התובע ולהורות על ביטול החוזה בין הצדדים. בהתאם, יש מקום להורות לנתבעת להשיב לתובע סכומים ששולמו על ידו מכוח פנייתה אליו והתראות אודות הליכי גביה".

ב- בש"א (חי') 18350/07[93] קבע בית-המשפט כי "הדעה המקובלת בפסיקה ובמאמרי מלומדים היא, שהטעות המשותפת נכנסת לגדרו של סעיף 14(ב) לחוק החוזים, ובמצב של טעות משותפת אין לצד הטועה זכות ביטול אלא רשאי בית-המשפט לבטל את החוזה אם ראה שמן הצדק לעשות כן. ברי כי בחלוף 40 שנה ולאור כוונת הצדדים כפי שעולה מיפוי-הכוח, ביטול ההסכם אינו צודק".

ב- ת"א (ראשל"צ) 4249/07[94] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת יעל בלכר:

"12. עולה, איפוא, מהדברים כי התובעת הזמינה קידוח בבטון והנתבעת התחייבה לקדוח בבטון. היתה טעות של שני הצדדים אשר למצב העובדתי בשטח, או למטרת החוזה, שהינו למעשה לקידוח בסלע, במקום לקידוח בבטון.
13. במקרים מסוג זה, הפתרון הנאות הוא ביטול על-ידי בית-המשפט, מכוח שיקול-הדעת הנתון לו לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (פרידמן וכהן חוזים כרך ב' (התשנ"ג) 714-715). כאמור שם, המחיר מהווה קנה-מידה משמעותי, בדרך למסקנה שמדובר בטעות. 'כאשר עקב הטעות שולם מחיר בלתי-סביר עבור מה שניתן, יש לכאורה מקום לביטול החוזה'. 'שיקול נוסף נוגע לחומרת הטעות. ככל שהטעות חמורה יותר, כן תגדל הנטיה להפעיל את הוראות סעיף 14(ב) לחוק החוזים, ובמקרה הרגיל יש קשר בין חומרת הטעות לשאלת התמורה. טעות חמורה תגרור על-פי-רוב פער ניכר בתמורה לעומת זו שהיתה נקבעת אלמלא הטעות'. כאן, המחיר שנדרש על-ידי "ארמונות רבקה" לקידוח בסלע (47,000 ש"ח+מע"מ), גבוה למעלה מפי 3 מהמחיר שסוכם עם הנתבעת (כ- 14,000 ש"ח+מע"מ).
14. אשר למידת האשם או הרשלנות, המהווים אף הם שיקול בהפעלת סמכות בית-המשפט לפי סעיף 14(ב) – סבורני כי אחריות שני הצדדים למצב שנוצר היא זהה, משלא הביאו את האפשרות שמדובר בקידוח בסלע, בחשבון שיקוליהם. הנתבעת היא חברה שעיסוקה בקידוח. גם התובעת היא חברה מקצועית, הרגילה בהזמנת קידוחים לפיר מעליות. יתר-על-כן, כפי שעולה מההסכם בין הצדדים, תפקידה של התובעת הוא בהשגת היתרי בניה וכל הקשור בכך, לרבות אישורי קונסטרוקטור הנדרשים לחפירה ובדיקה שתנאי השטח תואמים את הדרוש לביצוע העבודות, בעוד שהנתבעת היא מבצעת, על-פי תוכניות התובעת."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 60503/05[95] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת חנה פלינר:

"טעות, הטעיה, טעות משותפת
74. אציין כי לא התרשמתי שפלד ידע שהציור אינו מקורי, וכי אכן סבר בתום-לב כי מדובר בציור מקורי. במקרה הנדון יש תחולה לאמור בסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ויפים דבריו של כב' השופט אור ב- דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נד (2) 632 (2003): 'הטעות בנוגע לטיבן האמנותי של התמונות ולזהות יוצרן היא יסודית, והפער בין שוויין לבין המחיר ששולם עבורן הוא דרמטי. חומרת הטעות והפער בתמורה הינם שיקולים המצדיקים את ביטול החוזה ...' (שם, בעמ' 679)
75. בנוסף, סוברת אני כי שיקולי צדק נוספים מטים את הכף לביטול המכר – הקונה, הגם שבמקרה הנדון מתמצא הוא באומנות – הינו "לקוח הקצה", שאין לו כל אחריות לתמונה. המוכר במקרה הנדון הינו בית עסק המתמחה במכירת יצירות אמנות, ומתוקף היותו שכזה, האחריות עליו מוגברת, בוודאי כשניתן אישור עצמאי בדבר אותנטיות של יצירה. המוכר יוכל לחזור ולהפנות אם דרישותיו לספק התמונה, אם יראה בכך צורך. מוצדק במקרה הנדון להשיב את התמונה למוכר, פלד – אשר אם הוא מאמין בה, כטענתו, בוודאי יוכל למוכרה בשלב מאוחר יותר, ב"תום ההקפאה", וכך למעשה לא יגרם נזק למי מהצדדים."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 42602/04[96] קבע בית-המשפט כי "בנסיבות המקרה דנן, מדובר בטעות יסודית משותפת, של שני הצדדים ושאלמלא הטעות, לא היה נקשר המכס עם מר אבקסיס למכירת הציור תמורת 220 ש"ח. המכס, לא ידע על טעותו, ולפיכך זכאי הוא לבקש מבית-המשפט, את הסעד של ביטול החוזה מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים". עוד קבע בית-המשפט כי גם שיקולי הצדק מחייבים, במקרה זה את ביטולו של החוזה, והשבתה של הציור לידי מר זיסמן, לאחר שישלם את מלוא החוב לרשויות המס, כפי שיובהר להלן. בסופו של דבר קבע בית-המשפט כי "דין הסכם המכר להתבטל מחמת טעות משותפת".

ב- ת"א (חי') 10736/06[97] קבע בית-המשפט כי במקרה דנן "מדובר בטעות משותפת של הצדדים עליה חל סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632). כאשר מדובר בטעות משותפת רשאי כל צד לבקש ביטולו של החוזה. במקרה דנן, כאשר ההסכמה – שהיתה הסכמה לקיים בוררות בנוגע לפערים בין הצדדים – מתבטלת ונותרת החובה למנות בורר שיכריע ביניהם ללא תנאים. הלכה למעשה, מילא ד"ר צינמן תפקיד זה בחוות-דעתו הראשונה בה קבע נכות על-פי החוזה בשיעור של 7.14%".

ב- ת"א (י-ם) 4753/02[98] קבע בית-המשפט כי "אם אכן מדובר בטעות של התובעת, הרי שעל-פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים הנ"ל, היא לא היתה רשאית לבטל את החוזה ביוזמתה, כאשר הבינה שעלות התמורה לפיו היא גבוהה יותר ממה שסברה. לכל היותר היא היתה רשאית לפנות לבית-המשפט בבקשה לביטול החוזה, כדי שיקבע האם נתקיימו תנאי הסעיף המצדיקים זאת, והיה עליה לעשות כן מייד ולא להמתין זמן כה רב לאחר שהעבודות התקדמו להן".


4. סעיף 14(ג) לחוק החוזים

סעיף 14(ג) לחוק החוזים קובע כי אם ניתן לתקן את הטעות והצד השני הודיע שהוא מוכן לעשות כן, לפני שבוטל החוזה, אזי, טעות איננה עילה לביטול החוזה.

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1249/07[99] קבע בית-המשפט כי "מגרסת המבקש עולה כי בעת עריכת הסכם השינוי, ואפשר שאף קודם לכן, התחייב המשיב להמציא לו את מכתב הפיצוי לפיו יזכה המבקש בתשלום נוסף אם תתממש תוכנית פינוי בינוי באיזור תוך 5 שנים. ממילא ככל שנקלע המבקש לטעות בעניין השפעת התוכנית האמורה על מחיר הדירה הסכים המשיב לתקן הטעות לפני הודעת הביטול. בנסיבות אלה ונוכח הוראות סעיף 14(ג) לחוק החוזים, לא ניתן לבטל החוזה בשל טעות כאמור".

ג' שלו כותבת בספרה[100] כי "באפשרו את תיקון הטעות, משקף סעיף 14(ג) את המגמה הבריאה של קיום חוזים, ולו גם בשינויים, ואת השאיפה למנוע את ביטולם. ביטול החוזה כורך, כתוצאה מובהקת, את החזרת המצב לקדמותו, וזו אינה רצויה משום בחינה: עסקית, כלכלית, חברתית או משפטית. הואיל וכך, מספק המחוקק כמה פתחי אוורור למניעת הביטול ולקידום עניינם של הצדדים. אחד מפתחי אוורור אלה הוא הוראת סעיף 14(ג)".

זאת ועוד. "לא כל טעות יסודית ניתנת לתיקון. נוסף על תנאי היסודיות, מציב סעיף 14(ג) תנאי לאפשרות להביא לידי תיאום את שתי המערכות שיצרה הטעות: המערכת החזויה בטעות והמערכת הריאלית. ייתכנו מקרים שבהם תיאום זה יהיה בלתי-אפשרי, למשל: כאשר טעות הקונה נגעת לנשוא חוזה המכר, ונשוא החוזה אינו ביד המוכר. על מקרים כאלה לא תחול אפשרות התיקון"[101].

בנוסף, "תנאי נוסף לתיקון הטעות הוא, שהצד השני (שאינו טועה) יודיע בטרם בוטל החוזה, שהוא מוכן לקיים את החוזה בתיקון הטעות. הודעת התיקון פועלה מעת הינתנה. הצד הלא טועה צריך להודיע שהוא מוכן לקיים את החוזה בתיקון הטעות, ולפי סעיף 60(א) לחוק תינתן ההודעה 'בדרך המקובלת בנסיבות העניין'"[102].


נדגיש לעניין זה כי את הוראת סעיף 14(ג) לחוק החוזים יש להפעיל בכפיפות לעיקרון תום-הלב הן מן הצד הטועה והן מן הצד שלא טעה.


5. טעות בכדאיות ומבחן הסיכון – סעיף 14(ד) לחוק החוזים

בשאלת פרשנותו של המונח "טעות בכדאיות העסקה" קיימות אסכולות שונות. לדעת ד' פרידמן, טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על-פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם צד נטל על עצמו סיכון מסויים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר-כך[103].

הלכה היא, כי כאשר עסקינן בטענה של ביטול חוזה עקב טעות בתי-המשפט נוקטים בגישה של התערבות מצומצמת בחופש החוזים[104] וכי מקום בו התבדתה אמונתו של צד לעסקה ואפילו המדובר באמונה שהינה ביסוד העסקה, המדובר בטעות בכדאיות העסקה אשר איננה מזכה את הטועה לבטל את החוזה או לבקש מבית-המשפט את ביטולו בטענת טעות.

כאשר הצדדים נוטלים על עצמם סיכון בהערכת גודל הממכר, שטח הממכר או משקל הממכר וכיוצא בזה, אין לדבר על טעות בעובדה, אלא, על טעות בכדאיות כאמור בסעיף 14(ד) לחוק החוזים, וכידוע טעות בכדאיות איננה מהווה טעות. כפי שנראה להלן, פסיקת בתי-המשפט אימצה את מבחן הסיכון שהוצע בשעתו על-ידי ד' פרידמן[105].

ב- ע"א 488/83[106] קבע בית-המשפט כי "טעות בכדאיות העסקה היא טעות, המתייחסת לערך העסקה או לשוויה המסחרי או הכלכלי, ויש לשים-לב לכך, שעל-פי נוסחו מוציא החוק מגדר טעות לא את הטעות בכדאיות העסקה כי אם את הטעות בכדאיות העסקה גרידא. כלומר, אם הטעות בכדאיות נובעת מטעות בהנחות אחרות הקשורות לעסקה או המצטרפות אליה, ניתן להעלותה כעילה לביטול החוזה"[107].

ב- ע"א 24444/09[108] אומצה פרשנותו של ד' פרידמן, תוך שימת דגש על הסיכון שנטל על עצמו הצד לחוזה.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 51155/03[109] קבע בית-המשפט ביישמו הגישות כאמור כי "ככל שטעתה הנתבעת, הרי טעותה מתייחסת לשוויה הכלכלי של העסקה. הנתבעת לא הצביעה על טעות או הטעיה בהנחה עובדתית חיצונית להערכת שווי העסקה. טעותה של הנתבעת ככל שהיתה ואכזבתה מההכנסות שהניב הדוכן, מתייחסות למצב שנוצר לאחר חתימת ההסכם ועל-כן הן נכללות בגדר "טעות בכדאיות העסקה". בנוסף, עם חתימת ההסכם, נטלה עליה הנתבעת את הסיכון לעניין שינוי בשיעור ההכנסות. מטבע הדברים רווחים כלכליים מהפעלת דוכן מהסוג הנדון, הינם נתון משתנה ועל-כן, אין יסוד לטרוניות הנתבעת".

זאת ועוד. "הנתבעת לא טענה לביטול ההסכם וממילא לא שלחה הודעת ביטול. על-כן אף אם היתה טעות או הטעיה המקנות עילת ביטול, אזי לא היה בכך כדי להביא לבטלות ההסכם כל עוד הוא לא בוטל כדין וזאת לא נעשה. יודגש, כי ניתנה לנתבעת האפשרות להגיש תביעה שכנגד ואילו הוגשה תביעה כזו, ייתכן וניתן היה לראות בכך (באופן מרחיב) הודעה על ביטול ההסכם ואולם הנתבעת לא מיצתה את האפשרות שניתנה לה ולא הגישה תביעה נגד התובעים. על-כן, נדחות טענותיה האמורות של הנתבעת".

מן המפורסמות הוא, כי אי-כדאיות של עסקה איננה מהווה עילה לאי-קיומה ולהפרתה, בהתאם לסעיף 14(ד) לחוק החוזים. ב- ת"א (ת"א-יפו) 13744/04[110] קבע בית-המשפט כי "הנתבע הינו אדם בגיר ואחראי למעשיו והיה עליו לכלכל את מעשיו ולבדוק את המחירים ואת הכדאיות בקבלת השירות מהתובעת, בטרם זו ביצעה את חלקה, ונתנה לו את שירותי הצילום ואם הסתבר לו, כי שילם מחיר גבוה מזה שיכול היה לקבל אצל ספקי שירות אחרים, אין לו אלא להלין על עצמו. נתונים אלו היו צריכים להיבדק על-ידי הנתבע בטרם התקשר בהסכם ובטרם בוצעה העבודה, ולפיכך אינו זכאי להחזר בגין תשלומי יתר ששילם כטענתו. מחירון משרד השינון לפני 09.07.01 הינו מחירון, המחייב לכל היותר ביחסים שבין משרד השיכון לספקיו, או בין צדדים אחרים שהחליטו לאמץ מחירון זה בהסכם מראש. הצדדים בענייננו לא קבעו כי מחירון משרד השיכון מחייב אותם ולפיכך, אין לו כל משמעות מחייבת בענייננו".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 48756/05[111] קבע בית-המשפט כי "התובע לא הוכיח שהוטעה על-ידי הנתבעים ובעניינינו מתקיים, אם בכלל, הסייג שסעיף 14(ד) הנ"ל לעניין כדאיות העסקה".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 169244/03[112] קבע בית-המשפט כי "אשר לטענה השניה בדבר גביית סכומי שכר-טרחה מופרזים – כעולה מתצהיר גב' ריינר מטעם המבקשות ומחקירתה, הסכומים שולמו על-פי דרישת שמעון ושחז. העובדה שלאחר מכן נודע למבקשות כי מדובר בסכומים מופרזים והן יכולות היו לקבל את השירות תמורת סכומים נמוכים יותר אינה אלא, כפי שהוצגה, בגדר טעות בכדאיות העסקה וראו סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). אין בטענה כדי לאפשר למבקשות לחזור בהן מהסכמתן לשלם את הסכומים. דין הטענה להידחות".

ב- ת"ק (י-ם) 2674/04[113] קבע בית-המשפט כי "הנתבעת אישרה שכאשר לא צלח התיקון הראשון לשביעות רצונה הסכימה לאפשר לתובע לשוב ולנסות לתקנו (לטענת התובע דובר, כאמור, על שידרוג) אלא שלא חשבה שתיאלץ לשלם סכום השווה או עולה על עלות מחשב חדש. זו למעשה טענת "טעות בכדאיות עסקה" שאיננה מתירה למתקשר הטועה לבטל את ההתקשרות".

לדעת פרופ' טדסקי התבדות אמונה או ציפיה שהיתה ביסוד עסקה היא טעות בכדאיות העסקה[114]. בהקשר לטעות בכדאיות העסקה כותבת ג' שלו בספרה[115] כי "מתקשר שהתאכזב משום שציפייתו מתוצאות העסקה לא התגשמה, לא יכול לבטל את החוזה או לבקש מבית-המשפט את ביטולו בטענת טעות".

ב- ת"א (י-ם) 3457/03[116] קבע בית-המשפט כי "בשים-לב לכך שהקניון היה אותה עת רק בתחילתו, לכל היותר "טעותו" של הנתבע 1 עניינה בהערכת סכויי הצלחתו של הקניון. ואולם אני סבורה כי כששכר הנתבע 1 את החנות בקניון שזה עתה נפתח, שאלת הצלחתו או אי-הצלחתו של הקניון היתה בטווח הסיכונים שנטל על עצמו במסגרת החוזה. גם בחוזה עצמו היה לכך ביטוי שכן דמי השכירות בשנה הראשונה נקבעו בגובה מחצית מדמי השכירות בשנה השניה אם תמומש האופציה להארכת השכירות. מאחר וה"טעות" היתה בטווח הסיכונים שנטל על עצמו הנתבע עת התקשר בחוזה השכירות, הטעות בעניין זה היא בגדר טעות בכדאיות העסקה שאינה מקנה עילה לביטולו"[117].

ב- ת"א (ב"ש) 1438/04[118] קבע בית-המשפט כי "אם ניישם את מבחן הסיכון, כאמור, בענייננו, לפי התרשמותי מן הראיות, התובעים בררו את שאלת גורלו של המבנה הישן, למדו, כי ייהרס וסמכו על המצג במפות ובתרשימים, שהמבנה הישן, בו שכן העסק המתחרה במרחק של כ- 20 מטר מן המבנה החדש, לא יהיה קיים עוד בעת מסירת המגרש. ללמדך, שקיומו של העסק המתחרה במבנה הישן לא היה בין הסיכונים, אשר התובעים נטלו על עצמם, כשהשתתפו במכרז. לפיכך, אמור, מעתה, שאין לפנינו טעות בכדאיות העסקה".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 13877/05[119] קבע בית-המשפט כי "לכל היותר, סברו הנתבעים בזמן מסויים, לאחר כריתת החוזה, כי התמורה המוסכמת גבוהה, אולם לא זו בלבד שהדבר לא הוכח באמצעות חוותֿֿדעת מומחה מטעמם, אלא שהמדובר – לכל היותר – בטעות בהערכת כדאיות העסקה, שאינה מהווה עילה לביטולו של החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973)".

ההלכה הנוהגת כאשר מדובר במוצר שנרכש "AS IS" היא כי הרוכש נוטל על עצמו סיכון מסויים וזאת בתמורה לכך שישלם מחיר זול ואטרקטיבי מהרגיל. לפיכך, פסקו בתי-המשפט כי פגמים שמתגלים במוצר שנרכש כפי שהוא – "AS IS" ייחשבו בדרך-כלל כטעות בכדאיות העסקה, שאיננה מהווה "טעות" כהגדרתה בחוק החוזים.

כך למשל נקבע ב- ת"א (ת"א) 575/95[120] מפי כב' השופט אלטוביה מגן:

"התובע קנה את המקרקעין ומצבם: As Is ... התובע רכש את החנויות במחיר "נמוך ביותר" יחסית לערכים של חנויות מסחריות (ראה חוות-דעת של מר בנדל בע"מ 12-13). כל אלו מעלים חשש לטעות בכדאיות העסקה מטעם התובע. טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי היה, לפי נסיבות המקרה, ליחס לאותו צד סיכון זה. אם צד לקח על עצמו סיכון מסויים, אינו יכול להתנער ממנו לאחר מכן (ראה: ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513, 527; דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 459). נראה לי כי התובע לקח על עצמו סיכון חוזי, בנוגע לקניית החנויות במחירן ובמצבן. כמו-כן ידע, או היה צריך לדעת, כפי שאף הוא מודה (ראה סיכומי תשובה מטעמו בסעיף 14), כי הפסג' בו ממוקמות החנויות אינו מקום אטרקטיבי למסחר. משכך אין יכול התובע לטעון לנזקים כאשר נטילת הסיכון על ידו התממש בדרך אשר אינה נוחה לו."
וב- ת"ק (בית-שמש) 1131/07[121] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט שמעון שטיין:

"5. אכן, ברכישת אופניים מיד שניה "AS IS" נטל על עצמו התובע סיכון כי האופניים אינם באותה איכות של אופניים חדשים, וכי ייתכן שיתגלו בהם ליקויים שלא תהא אחריות על תיקונם. מנגד, הוא לקח בחשבון את הסיכוי שעלה בידו לרכוש אופניים במחיר "מציאה" הנמוך באופן משמעותי ממחיר השוק שלהם, במצב תקין לחלוטין, ואשר ישרתו אותו לשביעות רצונו.
ואולם, אין עסקינן בתיק זה במצב של קיומו של בלאי או איכות ירודה של האופניים עקב שימוש קודם שנעשה בהם, כך שיתכן כי "תוחלת החיים" של האופניים תהא קצרה יותר ויתגלו בהם ליקויים לעיתים תכופות יותר מאשר ברכישת אופניים חדשים, דבר המקובל ונלקח בחשבון על-ידי הלקוח בבואו לרכוש מוצר מ"יד שניה", אלא מדובר בפגם היורד לעצם האפשרות לעשות שימוש באופניים, שנטען כי היה קיים עוד במעמד הרכישה אולם הוסתר, כך שאילו היה יודע עליו התובע, כלל לא היה רוכש את האופניים.
המסקנה היא כי אין המדובר במקרה דנן בסיטואציה של טעות בכדאיות העסקה, כך שהתובע כרת עסקה לא מוצלחת מבחינתו ועליו לשאת בתוצאותיה, אלא בסיטואציה אפשרית של הטעיה, בכך שהאופניים נמכרו עם פגם חמור ההופך את הנסיעה בהם למסוכנת, וכי פגם זה הוסתר מן התובע.
6. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בתמונות של האופניים שהוצגו בפני, אני מוצא לקבל את גרסתו של התובע, אותה מצאתי כמהימנה ומשכנעת, כי נאמר לו שהאופניים במצב מעולה ואין בהם כל פגם, וכי בעת רכישת האופניים לא היה באפשרותו להבחין בשבר בשלדה שקיים בהם, שכן הוא הוסתר על-ידי הנתבעות או על-ידי בעליהם הקודמים של האופניים, בכך שצבעו את מקום השבר: 'בזמן הרכישה, זה היה צבוע בלבן, אני לא מומחה לאופניים, לא חשבתי שאני צריך לחפש לי דבר מהסוג הזה בחנות בסדר גודל של מגה ספורט... כשקניתי, לא ראיתי את הסדק הזה... עובדתית, בגלל הצביעה, הסדק נראה נוכח כך שהשרשרת הנמצאת במקום שפשפה את המקום' (ראה בעמ' 2, שורות 8-12).
אני סבור, כי הפגם הוסתר בצורה כזו שרוכש סביר לא יכול היה להבחין בו בבדיקה של האופניים שביצע בעת הרכישה.
נוכח האמור, אני קובע כי מדובר בפגם שהיה על הנתבעות לגלות לתובע על קיומו, וגם אם מדובר בפגם שהסתיר מי שמכר להם את האופניים, הרי שהיה עליהם לבדוק את תקינות האופניים בטרם הם מציגים מצג כי האופניים תקינים ואין בהם כל דופי. בכך שהנתבעות לא חשפו זאת בפני התובע והציגו מצג שווא כי אין כל פסול באופניים, הן הטעו אותו. ודאי כי אילו היה יודע התובע על הפגם, לא היה רוכש את האופניים.
הנתבעות הוסיפו וטענו כי 'האופניים היו באחריותו של התובע במשך שנה ואיננו יכולים לדעת מה הוא עשה במהלך התקופה הזאת' (ראה בעמ' 3, שורות 7-8), אולם התרשמתי לטובה מעדותו של התובע כי השימוש באופניים הסתכם בנסיעה פעם בשבועיים עם בתו בפארק הירקון, ואני מאמין לו כי מעבר לכך לא נעשה בהם כל שימוש שהיה יכול ליצור את הפגם האמור, כך שהוא היה קיים עוד בשעת הרכישה.
7. אשר-על-כן, אני מקבל את טענת התובע כי עוד במעמד הרכישה היה קיים באופניים הפגם של שבר בשלדה, וכי הוא הוסתר על-ידי צביעתו. התרשמתי, כי הנתבעות יצרו בפני התובע את הרושם כי האופניים תקינים לחלוטין, וכי אילו היה יודע על הפגם האמור, הרי שלא היה רוכש אותם.
יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שהאופניים היו במשך שנה בחזקתו של התובע, כך שהוא עשה בהם שימוש במהלך התקופה הנ"ל. בנוסף יש להתחשב בכך שכיום אין באפשרות הנתבעות, שבעליהן הוחלפו, להוכיח מה היה מצבם של האופניים נכון למועד הרכישה ומי צבע את האופניים ומתי."
ב- ת"א (ראשל"צ) 4858/03[122] קבע בית-המשפט כי "כידוע, טעות כזו אינה מהווה עילה לביטול הסכם (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). בזמן אמת, הנתבעת נקשרה בעסקה מחמת צורך חיוני לטהר את שפכיה (ולו מחמת לחץ הרשויות). היא בחרה בהצעת התובעת לאחר שהפעילה יועץ מקצועי להשוואת החלופות. לא נעלם מעיני הנתבעת עצם הצורך להכשיר את הקרקע לצורך קליטת המתקן. היא נטלה על עצמה התחייבות מפורשת לבצע את עבודות התשתית. בדיעבד ביקשה לסגת מהתחייבות זו, משום שהתברר לה כי עלויות התשתית הן גבוהות. ואולם, לא היה דבר שמנע מן הנתבעת לאמוד מראש מה תהא העלות להכשרת האתר".

ב- ת"א (חי') 2330/05[123] קבע בית-המשפט כי "טענות הנתבע ביחס להסכם שכר-הטרחה שנקשר הינן למעשה טענות ביחס לכדאיות העסקה וטעות בכדאיות העסקה אינה בגדר טעות כאמור בהוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, והיא אינה מאפשרת לבעל דין להתנער מחיוביו החוזיים".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 27188/04[124] קבע בית-המשפט כי "אם אכן היתה טעות כלשהי של רזי, הרי שלכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה, כמשמעה בסעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). כידוע, טעות בכדאיות העסקה אינה מהווה עילה לביטול החוזה. ככל שמדובר בטעות בשיקול-דעת, הרי שטעות כזו אינה עילה לביטול הסכם הקיזוז, וכמוה כטעות בכדאיות העסקה".

ב- ע"א 1804/05[125] קבע בית-המשפט כי "טעותו של המערער היא טעות בכדאיות העסקה. באם מניות טריון לא היו עולות בצורה חדה באותה תקופה בבורסה לא היה טוען המערער דבר וחצי דבר כנגד הסדר המס. באם אותן מניות היו מאבדות מערכן הסדר המס היה מגן על המערער ומקטין את סכום המס לתשלום. כך שטעותו של המערער היא טעות בהערכתו את עליית המניות. טעות כזו אינה עילה לביטול החוזה".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 201067/07[126] קבע בית-המשפט כי "גם אם נכונים דברי המשיב, אשר לא נתמכו בכל ראיה, כי ניתן היה להשיג עבור החנות דמי שכירות גבוהים יותר, הרי שטענתו זו אינה אלא טעות בכדאיות העסקה שאיננה מהווה עילה לביטול ההסכם (סעיף 14(ד) לחוק החוזים)".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 10132/07[127] קבע בית-המשפט כי "המשיב נכנס להסכם מתוך ציפיה כי השמאי יעריך את הציוד בסכום נמוך יחסית, וכשהופתע לגלות שהערכת השמאי הינה גבוהה מהצפוי (באופן משמעותי), טען כל שניתן היה לטעון על-מנת "להימלט" מההסכם. חוק החוזים קובע מפורשות כי טעות בכדאיות העסקה אינה עילה לביטול חוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים) ועל אחת כמה וכמה אינה עילה לסייג אכיפת חוזה בהתאם לחוק החוזים (תרופות)".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 44310/06[128] קבע בית-המשפט כי "התובע לא הוכיח אי-התאמה בין האופנוע שרכש לבין זה שקיבל. ככל שהאופנוע אכזב אותו בליקויים שהתגלו בו לאחר הקנייה – אין לראות בכך, מבחינת התובע, אלא 'טעות בכדאיות העסקה', שאינה מכוננת עילה לביטול החוזה".

ב- ת"א (י-ם) 5809/02[129] קבע בית-המשפט כי "אי-כדאיות כלכלית היא שעמדה, למעשה, בבסיס רצונו של התובע לבטל את הסכם הקומבינציה. אלא שכידוע, אי-כדאיות כלכלית אינה מהווה, לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 עילה לביטולו של הסכם מחמת טעות. המסקנה המתחייבת, על סמך כל האמור, היא שהסכם הקומבינציה הוא הסכם מחייב לכל דבר ועניין, וכי אין מקום להטיל אחריות אישית על הנתבע בגין ניסוחו הרשלני כביכול של ההסכם. יותר מכך: אפילו נאמר כי הנתבע אכן התרשל בניסוח הסכם הקומבינציה (וכאמור אינני סבור כן) – הרי שהתנהגותו של התובע, ובייחוד הימנעותו מלבטל את ההסכם כדבעי, כמפורט לעיל – ניתקו את הקשר הסיבתי בין רשלנותו לכאורה של הנתבע לבין הנזקים שנגרמו לתובעים, ככל שנגרמו".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 201002/06[130] קבע בית-המשפט כי "לכל היותר ניתן היה להגיע על-פי הנתונים שהוצגו למסקנה, כי נפלה אצל המבקשים טעות שהיא תוצאת הטעיה המתייחסת לכדאיות העסקה בלבד. אולם טעות והטעיה בקשר לכדאיות העסקה בלבד אינן מהוות עילה לביטול החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים, החל גם על הטעיה לפי סעיף 15)".

ב- ע"א 2469/06[131] קבע בית-המשפט כי "על דרך השלילה ניתן לומר כי טעות שיש בה כדי לעוות את תמונת הציפיות, הסיכונים והשיקולים המסחריים שעמדו לנגד עיניי המתקשר בחוזה, איננה טעות בכדאיות העסקה גם אם יש לה השלכות כלכליות המקרינות על שווי הממכר. כזו היא הטעות שטעו בה המשיבים 2 ו-3 בהיותה נוגעת לתכונה מהותית ומשמעותית של הממכר ומשום שקשה לייחס להם בנסיבות המקרה המפורטות לעיל נטילת סיכון באשר למצבו התכנוני של המגרש בעת כריתת ההסכם. משכך, הטעות שטעו בה אף אם יש לה השלכות על שווי המגרש אינה טעות בכדאיות העסקה בלבד".


6. טעות לעניין סעיף 15 לחוק החוזים

ב- ת"א (אי') 1393/05[132] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט א' יקואל:

"67. בבחינת טיב ומהות הטעות העומדת ביסוד עילות הטעות וההטעיה על-פי חוק החוזים, הדגש באחרונה הוא על 'הגורם המניע להיווצרות הטעות אצל הצד ולא בהכרח על יסודיותה' (ראו ע"א 5798/04 מאיר כרמל נ' מרדכי לוי, תק-מח 2005(3) 3933). המדובר בטעות שמקורה מצג שווא המתייחס לעניין חשוב, שאלמלא היא, לא היתה התובעת טועה ומתקשרת בהסכם לרכישת הרכב.
המצג המפורש מצד הנתבעת אודות נקיון עברו של הרכב, יצר פער בין המצב העובדתי, המדומה, לבין המצב העובדתי לאשורו.
68. די בחוסר שבידיעת התובעת מחמת אי-גילוי מצידה של הנתבעת, כדי להוות טעות לעניין סעיף 15 לחוק החוזים. מצבו האמיתי של הרכב לא היה בידיעת התובעת, כך שהנתבעת היא הגורם המניע להיווצרות הטעות ששימשה מסד להסכם."

7. הסכמה להקדמת האיזון בין בני זוג

ב- בש"א (ת"א-יפו) 406/08[133] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת פלאוט ורדה:

"28. הערה לפני סיום
המבקש טוען כי הוא נתן הסכמתו להקדמת האיזון עקב מצג שיצרה המשיבה. לטענתו, הוא הסכים להקדמת מועד איזון המשאבים עקב הסכמתה להתגרש ממנו ומשחזרה בה מהסכמתה – הרי שהוא חזר בו מהסכמתו.
מנגד, טוענת המשיבה כי אין כך הדבר. לטענתה, המבקש ידע כי אין היא חפצה בגירושין וכל טענתו לפיה הוא הסתמך על הסכמתה לגירושין הינה בעלמא.
כאמור לעיל, הצדדים וויתרו על הוכחות והגישו סיכומים בשאלת חזרת הבעל מהסכמתו להקדמת מועד איזון המשאבים. על סמך הראיות שהובאו בפני, לא ניתן לקבוע בוודאות כי המבקש, בשעה שנתן את הסכמתו להקדמת מועד איזון המשאבים, ידע שהמשיבה אינה חפצה בגירושין. ועל-כן, ולו רק מטעם זה, יכול המבקש לחזור בו מהסכמתו. אם נבחן נקודה זו לאור הגישה כי אישור בית-המשפט מהווה רובד נוסף ויש לקיים את ההסכם על-פי דיני החוזים, הרי שבהתאם לאמור בחוק החוזים צד שהתקשר בחוזה עקב טעות ו/או הטעיה רשאי לבטל את החוזה (ראה סעיפים 14-15 לחוק החוזים). בענייננו, נראה כי הסכמתו של המבקש נובעת מטעות (שכן, חשב כי המשיבה תסכים להתגרש) ועל-כן רשאי הוא לבטל את החוזה ולחזור בו מהסכמתו."

8. חתימה על כתב סילוק

ב- ת"ק (חי') 1741-07[134] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת עדי חן-ברק:

"26. אין בידי לקבל טענה זו: בנסיבות שתוארו לעיל עולה כי נפל פגם בכריתת ההסכם. שוכנעתי כי התובעת חתמה על כתב הסילוק כתוצאה מהטעיה, מצג שווא והצהרה כוזבת של הנתבעת. מעדות התובעת התרשמתי כי אין מדובר באדם מנוסה בתביעות ותאונות, וכי היא פעלה על בסיס הדברים שנאמרו לו על-ידי נציג הנתבעת (כך נתנה הוראה למוסך המתקן לפדות את ההמחאה בהסתמכה על דברי נציג הנתבעת כי תקבל את מלוא עלות התיקון בניכוי השתתפות עצמית אחת בלבד, וכך גם חתמה על כתב הסילוק לאור ההסבר שניתן לה כי מדובר בשני אירועים ביטוחיים נפרדים המצדיקים קיזוז כפל השתתפות עצמית-מצג שלא היה נכון או שהיה על הנתבעת לדעת כי הוא אינו נכון).
לחילופין מדובר בהסכם שנחתם בגין טעות שהיתה ידועה לצד השני (או שהיה עליו לדעת עליה), ומכאן שעומדת לתובעת הזכות לבטלו, כאמור בסעיף 14(א) לחוק החוזים.
ודוק-אין מדובר בסיכון שהתובעת נטלה על עצמה, או באי-ודאות עובדתית ביחס להתפתחויות עתידיות (דבר המאפיין חתימה על הסכמי פשרה בנזקי גוף). ההסכם נחתם על-ידי התובעת בגין מצג עובדתי ומשפטי שהציג בפניה נציג הנתבעת (כי נסיבות המקרה מצדיקות קיזוז כפל השתתפות עצמית), ושעל בסיסו הסכימה לקבל בחזרה רק מחצית השתתפות עצמית. מצג שלא היה נכון או שהיה על הנתבעת לדעת כי הוא אינו נכון.
נציג הנתבעת היווה מבחינת התובעת גורם מקצועי, בקיא ומוסמך, ומכאן שקיבלה את דבריו (כי המקרה מצדיק קיזוז כפל השתתפות עצמית) כנכונים."

9. תניית שיפוט זר

ב- בש"א (ת"א-יפו) 179185/07[135] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ארנה לוי:

"10. התובע טוען כי אם היה מודע לתנית השיפוט הזר לא היה מסכים להתקשר בחוזה. ייתכן והתובע מכוון לכך שנפל פגם בכריתת החוזה בשל טעות. התרופה האפשרית לפגם בחוזה עקב טעות יסודית היא ביטול החוזה, בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סעד זה כלל אינו נדרש ואינו אפשרי בענייננו וגם לא נדרש סעד חילופי. בכל מקרה, טענת התובע כי לולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה ולכן מדובר בטעות יסודית אינה מקובלת עלי. תניית שיפוט זר מופיעה באופן שגרתי בחוזי תיירות רבים עם ספקים זרים. התובע לא הוכיח כי בהתקשרויות קודמות שלו עם ספקי תיירות זרים יזם שינוי של תנאי זה והצליח לשנותו. דומה שהגיון הדברים וניסיון החיים מלמדים שאדם אשר נוסע לחופשה בחו"ל אינו מנהל דין ודברים לעניין סעיפי החוזה בנושא מקום השיפוט ואף מוותר על חופשתו בשל תנאי בנושא זה, אם אינו לרוחו, שהרי אינו צופה כי יזקק לכך. טענת התובע כי מראש לא היה מסכים לתנאי זה אינה סבירה."


10. טעות והסכם פשרה
על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות, הנבחנת על-פי מבחן סובייקטיבי, והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, לאמור על-פי מבחן אובייקטיבי, לפיו "ניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה".

הסכמי פשרה נועדו לשים קץ למחלוקות בין הצדדים. הסכמי פשרה הם תוצר של מפגש רצונות הצדדים לאחר שקילת הסיכונים על-ידי כל אחד מהצדדים. עם זאת, הסכמי פשרה אינם חסינים בפני ביטולם ודיני הטעות חלים גם עליהם. ב- ע"א 719/89[136] נקבע כי יהיה מוצדק להפעיל את אחד המכשירים להתערבות בית-המשפט בחלוקת הסיכונים בין הצדדים, רק מקום בו התמוטט המערך החוזי.

ניתן לבטל הסכמי פשרה במקרים בהם התגלו עובדות חריגות כבדות משקל או כאשר צד להסכם לא נטל על עצמו סיכון מסויים[137]. "הלכה היא כי פסק-דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי-צדק"[138].

ב- בש"א (ב"ש) 1652/04[139] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט אברהם יעקב – סגן נשיא:

"9. מבחינת כתבי הטענות וחילופי הדברים בין הצדדים אני סבור כי לא הוכחה במקרה הנדון עילת הטעות.
על המבקשים היה הנטל להראות כי הם התקשרו בהסכם עקב טעות שהיא יסודית, דהיינו כזו היוצרת שוני מהותי בין העסקה, כפי שהבינו אותה, לבין העסקה האמיתית. לא מצאתי בתצהיר המבקשים או בחומר אחר אשר הוגש לבית-המשפט ראיה התומכת בטענתם לפיה, כאשר חתמו על הסכם הפשרה בו הם מסכימים כי זכויות הבעלות והחזקה ברכב יועברו למשיבה 1 למעט ה"מנוע והשלדה", הם התכוונו לכלול בכך גם את הגלגלים, בולמי הזעזועים ומערכת התמסורת או איזה חלקים נוספים אחרים.
ביום 1.1.2004 קודם לחתימה על ההסכם, שלחה המשיבה 1 לבא-כוח מבקשים את חוות-הדעת של השמאי אשר בדק והעריך את שוויים של המנוע והשלדה כמשומשים בסך 20,000 ש"ח לא כולל מע"מ, הצעת מחיר נוספת של המנוע ומכתב בו מוצע למבקשים במפורש לשלם להם את שווי חלקים אלה לצורכי פשרה (ראה נספחים ד'-ו' לתגובת המשיבה 1 לבקשה לביטול פסק-דין).
ביום 9.1.2004 שלח בא-כוח המבקשים מכתב תשובה. בהתייחסותו להצעה שלעיל כתב 'התפלאתי לקבל מכתב ובו הצעה לשלם לנו 20,000 ש"ח כדי לוותר על הרכב' (ראה נספח לבקשה לביטול פסק-דין).
ביום 18.1.2004 נשלחה לבא-כוח המבקשים טיוטת הצעת הפשרה אשר תוקנה על ידו פעמיים (ראה נספח ז'-ח' לתגובת המשיבה). אף אחד מהתיקונים לא עסק בהוספה או בשינוי של המונחים "מנוע ושלדה" אשר הוזכרו מספר פעמים בהצעת הפשרה.
מן המקובץ לעיל עולה כי היה בידיעת המבקשים (ולכל הפחות בידיעת בא-כוחם) כי הצעת הפשרה עוסקת במנוע ובשלדה בלבד. בפני אין שום ראיה המזכירה איזה חלק נוסף ברכב, במפורש או במרומז, בישירות או בעקיפין, מלבד המנוע והשלדה.
משקבעתי כי לא מתקיימת עילת הטעות, הסכם הפשרה אינו מתבטל אלא נשאר לעמוד בעינו והמונחים "מנוע ושלדה" יפורשו כלשונם – "מנוע" ו- "שלדה", ללא תוספת של איזה חלק אחר."
ב- בש"א (ראשל"צ) 1636/08[140] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט רפי ארניה:

"המסגרת הנורמטיבית – הסכם פשרה ודיני הטעות
6. עניין לנו בביטול הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין. בהסכם כזה ממוזגות שתי תכונות: זו של הסכם וזו של פסק-דין. מחד גיסא, זהו הסכם שחלים עליו דיני החוזים. מאידך גיסא, זהו פסק-דין, מעשה שיפוטי, לכל דבר ועניין (ע"א 3272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח
(4) 689). מיוחדות זו של פסק-הדין שניתן בהסכמה, היא המייחדת את הליכי תקיפתו. אף שניתן, מכוח הפן ההסכמי, לעתור לביטולו של ההסכם, הרי שנוכח העובדה שניתן לו תוקף של פסק-דין הרי שההתייחסות לביטולו תהיה בזהירות ובצמצום, ורק מטעמים כבדי משקל.
בעניין זה ראה ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2007(4) 1930, שם נאמר:
'הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על-ידי בית-משפט קמא. בית-המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית-המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא היתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים.'
...
7. טיעוני הצדדים מהלכים בעיקרם על החבל שבין טעות חד-צדדית לפי סעיף 14(א) ו- (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 המהווה עילה לביטול הסכם הפשרה, לבין טעות שאיננה אלא בכדאיות העסקה לפי סעיף 14(ד) לאותו חוק – אשר קיומה אינו מהווה עילה אופרטיבית לביטול הסכם פשרה.
כבר עתה אומר כי לטעמי פרשה זו אינה מעוררת שאלה בכל הנוגע לטעות בכדאיות העסקה.
טעות בכדאיות העסקה היא טעות, המתייחסת לערך העסקה או לשוויה. על-פי נוסחו מוציא חוק החוזים מגדר טעות לא את הטעות בכדאיות העסקה כי אם את הטעות בכדאיות העסקה גרידא.
כלומר, אם הטעות בכדאיות נובעת מטעות בהנחות אחרות, הקשורות לעסקה או המצטרפות אליה, ניתן להעלותה כעילה לביטול החוזה (ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון, פ"ד לח(4) 141).
בהתאם לאמור לעיל, הטעות הנטענת נוגעת לאופן תחשיב חוב דמי החכירה שבוצע על-ידי המשיבה. זו אינה טעות בכדאיות העסקה גרידא אלא טעות בעובדה הנוגעת לנתוני הבסיס על פיהם חושב החוב נשוא הסכם הפשרה. על-כן, אם יתברר שישנן ראיות מהימנות לכאורה התומכות בטענות המבקשים, הרי שעשויה לצמוח למבקשים עילה לביטול הסכם הפשרה.
8. בענייננו, הטעות הנטענת הינה טעות חד-צדדית, בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק החוזים. מהם סוגי המקרים (הנדירים – חשוב להדגיש) בהם יצדיק הדין ביטולו של הסכם פשרה אשר נכרת עקב טעות כאמור?
'מהי פשרה? בלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ'הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי-ודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם' (ראו ההגדרה ב-In Re South Central States Bakery Products Antitrust Litigation (1980), 22, at p. 644). באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי 'בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי-המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום-לב ובמגמה לסיים את הסכסוך.' (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577)
9. במילים אחרות, כפי שמדגישים פרידמן וכהן בספרם חוזים חלק ב' עמ' 736, הסכמי פשרה מתייחסים ל"קניית סיכון" או "קניית דין", המתייחסים בין היתר לעובדה השנויה במחלוקת בין הצדדים. מקום שהטעות הנטענת הינה כזו המתייחסת לסיכון אשר היה במודעותם או בציפיותם הסבירה של הצדדים עת חתמו על הסכם הפשרה, ואשר התממש – אין תחולה לדיני הטעות, וכפי שנאמר בפרשת בן לולו הנ"ל:
'מכך עולה, כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. לומר אחרת, פירושו לומר שפשרה תהא מחייבת רק כל אימת שהדברים התרחשו כפי שהיה מצופה מלכתחילה... דיני הטעות, שאנו עוסקים כאן בהם, משקפים תיאור זה. הם... מתערבים בהסדרים של חלוקת הסיכון במקרה של ערעור הנחות היסוד של הצדדים, כאשר ברור שיהיה זה בלתי-מוצדק להטיל את הסיכון החוזי כמות שהוא על הצד הנוגע בדבר. מכאן, שאין להחיל את דיני הטעות, כאשר מדובר ב'טעות' הנמצאת בגדר הסיכון שצד לקח על עצמו במסגרת החוזה.'
פרידמן וכהן מעירים עוד בספרם, בעמ' 728, כי:
'במקרים רבים נוטל על עצמו צד במפורש או במשתמע את הסיכון לגבי עובדות קיימות או אלה שארעו בעבר או לגבי המצב המשפטי הקיים. במקרים אלה אין תחולה לדיני הטעות (אפשר לכנות טעויות כאלה 'טעויות בכדאיות'). דוגמאות בולטות לכך מצויות בהסכמי פשרה.'
ובהמשך, בעמ' 741:
'מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסויים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי-מושלמת, והוא מחליט למרות זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו.'
ובהמשך, בעמ' 742:
'אפשרות הביטול קיימת במשפט הישראלי גם במקרים של טעות בדין. מבחינה זו הושווה מעמדה של טעות בדין לזה של טעות בעובדה. אולם, בעוד שהדין הנוהג לגבי שני סוגי הטעויות זהה באופן עיוני, קיימת הבחנה בכל הנוגע ליישומו. הבחנה זו משתקפת בעיקר בשאלה האם נטל על עצמו הצד הנוגע בדבר, את הסיכון ביחס לנתון הרלבנטי. נטילת סיכון כזו תשלול אפשרות של טענת טעות הן בתחום של דיני עשיית עושר והן בתחום דיני חוזים.'
אם נסכם נקודה זו: בכל הנוגע להסכמי פשרה, אין תחולה לדיני הטעות מקום שהטענה הינה לגבי עובדה או הוראת חוק אשר היו בעת כריתת ההסכם בערפל של אי-וודאות, והצד המתקשר בחתימתו על הסכם הפשרה, קנה את הסיכון שבאי-הוודאות.
טעות יכולה לחול רק לאותם מקרים בהם עובדה מסויימת היתה לכאורה ידועה, לכאורה ברורה או בלתי-שנויה במחלוקת, ואולם בדיעבד הסתבר שהנחה זו לגבי העובדה לא היתה נכונה או שלגביה הצדדים לא התפשרו. אם עובדה זו היתה הנחת יסוד ובבסיס התקשרותו של אותו צד בהסכם, במובן שאם היה יודע את האמת לגביה לא היה מתקשר בהסכם – הרי שניתן להחיל על ההסכם את דיני הטעות.
...
13. הנה כי כן, בעת שהמבקשים חתמו על הסכם הפשרה קנו את הסיכון שהגנתם כולה בתביעת המשיבה, תקרוס. הם הסכימו לתשלום המע"מ כנגד ויתורים שעשתה המשיבה לגבי החוב הנטען, אופן פירעונו והארכת הסכם החכירה. אין המדובר בסיכון שלא היה במודעותם או בציפייתם הסבירה. אין המדובר בנזק רחוק וקיצוני אשר לא עמד לנגד עיניהם עת חתמו על הסכם הפשרה. המדובר בהסכם המשקף חלוקת סיכונים סבירה, ואינני סבור שזהו מסוג המקרים הנדירים בהם מוצדק כי בית-המשפט יתערב בהסכם פשרה.
14. בנוסף, גם כאן, נשאלת השאלה האמורה לעיל באשר להשפעת הטעות על הסכמת המבקשים להתקשר בהסכם הפשרה, בשים-לב לעובדה שהמבקשים הינם עצמאים אשר זכאים לקזז תשלום מזה כנגד המע"מ אותו גבו.
אשר-על-כן, מכל הטעמים המפורטים לעיל, יש לדחות את טענת המבקשים בדבר תחולת דיני הטעות בראש זה."
ב- עב' (ת"א-יפו) 1631/01[141] קבע בית-המשפט כי "מחומר הראיות ומעדויות הצדדים, שוכנעתי, כי התובעת חתמה על הסכם הפשרה מתוך טעות ובניגוד לעקרונות דיני החוזים וכי אלמלא הטעות האמורה לא היתה התובעת מסכימה לחתום על ההסכם".


11. חוק החוזים למול חוק הבנקאות (שירות ללקוח)

ב- ת"א (נת') 8473/06[142] קבע בית-המשפט בפני כב' השופטת דפנה בלטמן-קדראי, סגן נשיא:

"5.2.4 עילות הביטול האפשריות כלפי ההסכם הן עילות ביטול מתוך טעות או הטעיה, לפי סעיפים 14(א) או 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").
הביטול האפשרי בעילות אלה הוא ביטול מלא של ההסכם, על כל תוצאותיו ואין הוא "ביטול למחצה" תוך התאמת ההסכם לציפיות הצד הטועה. התובעים אינם מבקשים את ביטול עסקת המשכנתה, מבקשים הם לקיימה בתנאים שונים, אלא שנמסרו להם על-פי המצג השגוי, תוך שטוענים כי התקשרו בהסכם (המאוחר) מתוך טעות. לתוצאה כאמור לא ניתן להגיע ללא הסכמת הבנק, וראה הוראת סעיף 14(ג) לחוק החוזים על פיו, שאולי ניתן היה להגשים את בקשת התובעים מכוחה:
'טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן'. שינוי כאמור מחייב את הסכמת הצד שלא טעה – הבנק בענייננו – והסכמה כאמור אין.
יש עוד לציין כי הבנק הסכים בנסיבות העניין ובדיעבד לביטול ההסכם ואולם התובעים עמדו על קיומו תוך תיקונו על-פי תוכן ההודעה, שאין מחלוקת כי תוכנה הוא השגוי והמטעה.
5.2.5 אפשר בנסיבות מתאימות וניתן תוך החלת עקרונות של חובת תום-הלב לאכוף על צד התקשרות על-פי מצגים שיצר.
ענייננו איננו מתאים לנסיבות אלה – כאשר לא ניתן לייחס לנתבע חוסר תום-לב בעת ניהול המשא-ומתן להסכם וכאשר הגם שבדף המידע נתון מוטעה לגבי ההחזר, עולה מתוכו כי מדובר בטעות חשבון ואין מדובר כלל בטעות של מצג לעניין גובה הריבית.
לתובעים בוודאי תרומה משמעותית לטעותם הנטענת, הן מתוך שאף הם לא נתנו דעתם על השגיאה העולה בנתונים שקבלו ובעיקר, ככל שנמנעו מלבדוק את מסמכי ההתקשרות, אף לא במועד סביר ואפילו לאחר חתימתם. מכלל הראיות שנשמעו עולה כי התוצאה שמבקשים התובעים לאכוף על הבנק מיטיבה עמם באופן בלתי-מקובל לעומת הסכמי המשכנתה הנוהגים ועל פניה איננה סבירה ואין היא מהווה סנקציה ראויה בנסיבות העניין.
5.2.6 טוען בא-כוח התובעים כי ענייננו בטעות והטעיה שלא דיני החוזים חלים עליהם אלא דיני הבנקאות – ומפנה את בית-המשפט להוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1987 (להלן: "חוק הבנקאות") ולסעיף 3(6) בו על פיו:
'לא יעשה תאגיד בנקאי – במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת – דבר העלול להטעות לקוח בכל עניין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן: הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים:
...
(6) המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר בעד השירות;'
דעתי היא כי ההסדרים החוקתיים של חוק החוזים ושל חוק הבנקאות אינם מוציאים זה את זה אלא חיים זה לצד זה, תוך שחוק הבנקאות קובע פירוט ואחריות מוגברים על הבנק כצד לחוזה שחוק החוזים חל עליו. חוק הבנקאות איננו קובע הסדרים חוקתיים שונים לגבי הוראות ביטול ההסכם כתוצאה מטעות או הטעיה.
אולם, אף אם אניח כי רק על-פי חוק הבנקאות יש להסדיר את הטעות שבדף המידע וכי מסירת דף המידע השגוי לתובעים היתה מעשה של הטעיה על-פי חוק הבנקאות, אזי אין בחוק הבנקאות סעדים שעניינם אכיפת הטעות על הבנק. סעדיו, בכל הקשור ללקוחות הבנק, הם פיצויים ולא אכיפת המצג המטעה על הבנק, בהתאם לסעיף 15 לחוק שזו לשונו:
'דין נזק שנגרם לאדם על-ידי עבירה על הוראות חוק זה, או על כל תקנה שניתנה לפיו, כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על-פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש)...'
משמע, אף מכוח חוק הבנקאות לא ניתן להורות על הסעד נשוא התביעה.
5.2.7 בטיעוני בא-כוח התובעים נטען כי הוכחו כשלים שונים ביישום נהלים של הבנק וכי הבנק אף נמנע מלהציג את נהליו וכי גם בכך יש בכדי להוכיח את צדקת התביעה. אף אם צודקת טענה זו, לא ראיתי כיצד מאפשרת היא מהבחינה המשפטית לאכוף על הנתבע הסכם שונה מההסכם בו התקשרו בפועל הצדדים.
לכן, לא מצאתי כי התובעים הוכיחו זכות שבדין לאכוף על הבנק את המצגים שבהודעה השגויה.
6. מהבחינה העובדתית
התובעים טוענים כי אינם מחוייבים במסמכי עסקת המשכנתה שכן אלה נחתמו בחיפזון, ללא הסבר, כי לא נמסרו לעיונם ועוד.
הבנק הנתבע מכחיש טענה זו ועדות מטעמו העידו אודות הנוהל ליידע את המתקשרים בהסכמי משכנתה את ההחזרים המפורטים בהם, נוהל אשר קויים גם בעניין התובעים.
מצאתי את עדות התובעים מגמתית וחסרה, באופן שלא איפשר העדפת הנטען בה על פני גרסת ההגנה.
הגם שקבלתי את טענת התובעת כי הופתעה מגובה החיוב החודשי השוטף של עסקת ההלוואה, באשר טעתה לסבור שיהיה הוא בגובה פחות מזה בו חוייבו התובעים בפועל, מצאתי ברוב פרטי עדותה מגמתיות יתר, כאשר השליכה רק לפיתחו של הבנק את האחריות להבדלים שבין הפירוטים שבהסכם לאלו שבדף המידע, כאשר טענה טענות משפטיות לא משכנעות של היצע וקיבול וכאשר ייחסה מוטיבציות (לא מוכחות) לבנק לשינוי פרטים אישיים של התובעים על גבי טפסי אישור המשכנתה ועוד. בהמשך לכך אף מצאתי את ראיות התובעים חסרות מאוד בכך שהתובעים בחרו שלא להעיד מטעמם את התובע. התובע חתם על מערכת ההסכמים של העסקה, נספחים ב עד ד' לתצהיר הנתבע, ואף חתם על נספח ה' לתצהיר, הקושר לדף הסילוקין נספח ו, ובכל זאת לא ראה לנכון למסור כל גרסה מטעמו לגבי הטעייתו, הסכמותיו, החתמתו על מסמכים חלקיים ועוד. יש לזקוף את אי-העדתו לחובת התובעים ולהניח כי לו העיד היתה עדותו מסייעת להגנה דווקא.
לכן לא קבלתי את טיעוניהם העובדתיים של התובעים לפיהם לא קבלו במעמד החתימה הסברים לגבי תנאי ההלוואות, לפיהם החתימה נעשה במחטף לפני סגירת הבנק, לא היתה להם הזדמנות לקרוא את ההסכמים ועוד.
אף לא העדפתי את עדויות התובעים לגבי כל אלה על פני עדות עדת ההגנה 2, פקידת הבנק גב' טניה אורלוב, לפיה כרגיל הינה מסבירה ללקוחות את תנאי החזר המשכנתה וכי כך עשתה בהכרח גם בעניין העסקה נשוא התביעה.
אציין כי העובדה שהאמנתי לתובעת כי סברה שתחוייב בהחזר פחות איננה מחייבת קבלת עדותה בכללותה. טעותה זו עשויה היתה גם להתיישב גם עם גרסת הבנק, בין משום שהתובעת לא היתה קשובה בזמן חתימתה ובין מסיבות אחרות.
ממילא בנסיבות אלה אף חסרה להוכחת צידקתם של התובעים התשתית העובדתית להשלמת טענת ההטעיה בכל הקשור למחדלים של הנתבע שלאחר מסירת דף המידע ובשלבי ההתקשרות בעסקת המשכנתה.
7. לאחר כל אלה החלטתי כי אין לקבל את התביעה."

12. דמי תיווך

ב- ת"ק (אי') 1145/07[143] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ט' חיימוביץ', סגנית נשיא:

"6. הנתבע מודה כי הודעה לו מבעוד מועד רגישותה של התובעת לבעלי חיים, והוא גם הבהיר כי הדיירים האחרים חתומים בדיוק על החוזה עליו חתם הוא, בו נאסרה החזקת בעלי חיים.
7. הנתבע מודה כי מייד עם הגעת התובעים לבית, ותלונתם לגבי החתול, שוחח עם הדיירים השכנים, ואלה הודו כי הם מחזיקים חתול, אך לא הסכימו להפטר ממנו, אלא רק לעזוב את המושכר כעבור שבועיים ימים, בתום החוזה.
8. סעיף 14 לחוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג-1973 קובע כך:
'(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.'
9. הנתבע ידע כי התובעים לא היו שוכרים את הדירה, אילו ידעו כי יש בה בעל חיים. למרות זאת לא בדק עם השכנים מבעוד מועד, אלא הסתפק בידיעה הכללית כי גם השכנים חתומים על חוזה בו התחייבו שלא להכניס בעלי חיים הביתה.
10. בנסיבות אלה, בהן הובהר לנתבע כי דירה בשכנות לבעלי חיים אינה מתאימה לתובעים, הם רשאים לבטל את עסקת התיווך בקשר לדירה נשוא התובענה.
11. אבהיר כי קביעותי מתייחסות להסכם התיווך בלבד, ולא להסכם השכירות, אשר נערך מול המשכיר, אשר אינו צד לתובענה זו.
12. אשר-על-כן אני קובעת כי עסקת התיווך בוטלה כדין, ועל הנתבע להחזיר לתובעים את דמי התיווך בסך 1,400 ש"ח ששולמו לו עבורה."


13. פוליסה לביטוח חיים

ב- ת"א (ראשל"צ) 4890/03[144] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט שאול מנהיים:

"טעות לפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) והצהרת בריאות
18. הנתבעת 1 מוסיפה וטוענת – לחילופין – כי החוזה נכרת בשל טעות ועל-כן בוטל כדין ולחילופין יש להורות על ביטולו, מכוח סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. לטענתה, בהוציאה את הפוליסה לביטוח חיים סברה הנתבעת 1 בטעות כי המנוח מעוניין בביטוח חיים וכן כי הוא בריא ויכול להתקבל לביטוח חיים מסוג זה. איני מקבל טענה זו של הנתבעת 1. לטענת הנתבעת, 'בשל טעות משרדית הוצאה פוליסה למבנה וביטוח חיים'. לא לטעות מסוג זה מכוון סעיף 14 הנ"ל. "טעות משרדית" מסוג זה שארעה במקרה דנן, לטענת הנתבעת 1, אינה נכללת בהגדרה זו. סעיף 14 הנ"ל עניינו בטעות שבגינה נכרת חוזה. טענת הנתבעת 1 היא שכלל לא נכרת חוזה, ועל-כן לא ניתן לראות את סעיף 14 האמור כבסיס משפטי שעליו יכולה להיות מבוססת טענתה של הנתבעת 1, אלא אם נקבע תחילה שאכן נכרת חוזה ביטוח חיים בין הנתבעת 1 למנוח. זאת ועוד: תוצאתה של טעות היא כי הצד שהתקשר בחוזה עקב הטעות רשאי לבטל את החוזה בהודעה לצד השני (או – כאשר הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות – רשאי הצד הטועה לבקש מבית-המשפט להורות על ביטול החוזה, ובית-המשפט רשאי להתנות הביטול בתנאים מסויימים). הזכות לביטול (או לפניה לבית-המשפט על-מנת שיורה על הביטול, לפי המקרה) של חוזה שנכרת בשל פגם ברצון בכריתתו, ניתנת למימוש רק תוך זמן סביר מעת היוודע הטעות. מבחן הזמן הסביר אינו מוגדר בחוק, והוא גמיש ונסיבתי. במקרה דנן חלפה כשנה ורבע מאז הופקה הפוליסה ואף מאז שנכנסה לתוקף, ועד פטירת המנוח וההודעה שבעקבותיה על ה"טעות". זהו משך זמן ניכר. במהלך תקופה זו לא היה דבר שיכול היה למנוע מהנתבעת 1 לגלות את טעותה הנטענת. במשך כל אותה תקופה פעלו שני הצדדים כאילו ביטוח החיים תקף לכל דבר, לרבות תשלום (וגביית) דמי ביטוח מדי חודש. גם אם נתעלם ממבחן משך הזמן ונתמקד בשאלת שינוי המצב במהלך התקופה, נגיע למסקנה שהזמן הסביר למתן הודעת ביטול, גם לו היתה עילה למתן הודעה כזו, כבר חלף: חוזה ביטוח מגיע לסיומו עם קרות מקרה הביטוח (לפחות ככל שאין מדובר במקרה ביטוח "חלקי", כגון נזק לחלק מהרכוש המבוטח). מרגע קרות מקרה ביטוח המזכה (ומחייב) בתשלום מלוא תגמולי הביטוח, מסתיימת תקופת "חייו" של חוזה הביטוח וכל שנותר הוא שהמבטחת תברר את חבותה ותממש אותה על-ידי ביצוע התשלום. השלב הזה כבר אינו חלק מתקופת החוזה. יהיה אשר יהיה משך הזמן הסביר למתן הודעת ביטול בשל פגם ברצון, ברור לגמרי שאין הוא יכול לחרוג אל מעבר לתקופת חיי החוזה. ראה והשווה סעיף 7(א), לעומת סעיף 7(ג), לחוק חוזה הביטוח; במקרה הנדון בסעיף 7 לחוק האמור, שהוא בעליל מקרה של פגם ברצון אצל המבטח, רשאי המבטח לבטל את החוזה רק כל עוד לא ארע מקרה הביטוח, ואילו לאחר קרות מקרה הביטוח אין עוד אפשרות לביטול החוזה אלא רק לקיומו של פטור, מלא או חלקי, מתשלום דמי הביטוח. מכאן כי גם אילו חל סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 על ענייננו, פקעה האפשרות להביא לביטול החוזה לכל המאוחר במות במנוח. במאמר מוסגר אעיר עוד כי ספק אם סעיף 14 האמור חל בכלל על חוזה ביטוח לאור סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח. לכל אלה יש להוסיף כי ביטול חוזה מחמת פגם ברצון מחייב את המבטל לבצע השבה, אך הנתבעת 1, בניגוד להודעתה במכתבה מאוגוסט 2002, מעולם לא השיבה את דמי הביטוח שקיבלה עבור ביטוח החיים אף שמדובר בסכום שאינו שנוי במחלוקת, ואף לא הפקידה את הכספים בקופת בית-המשפט. מכאן שהנתבעת 1 בעצמה לא פעלה כמתחייב מהודעת הביטול שהתיימרה להוציא (ודוק: חובת ההשבה חלה אמנם על שני הצדדים, אלא שבענייננו למבוטח אין מה להשיב ולכן החובה היא חד-צדדית ומונחת כולה לפתחה של המבטחת). עוד אציין כי הודעת הביטול כפי שהתיימרה הנתבעת 1 לתת מנוגדת גם לחובתה כלפי הבנק שלא לבטל את הפוליסה אלא לאחר הודעה מוקדמת בת 30 יום לבנק (וגם התחייבות זו מעידה עד כמה מופרכת הטענה של ביטול הפוליסה לאחר מקרה הביטוח: הרי התחייבות זו כלפי הבנק נועדה אך ורק כדי לאפשר לבנק לדאוג לביטוח חלופי, אולם לא ניתן לערוך ביטוח חלופי לחיי מי שכבר נפטר. ממילא לא ניתן, לאור ההתחייבות האמורה כלפי הבנק, "לבטל" ביטוח חיים לאחר פטירת מי שחייו בוטחו).
19. הדברים דלעיל נכונים מקל וחומר לגבי היעדר הצהרת בריאות ומצבו הבריאותי בעת ההתקשרות עם הנתבעת 1, שלא היה תקין. לטעמי, מבטח המנפיק פוליסה לביטוח חיים על-פי טופס הצעה שאינו כולל הצהרת בריאות, או שהצהרת הבריאות שבו נותרה ריקה כליל, מגלה בכך את דעתו כי הוא מוותר כליל על חובת הגילוי מצד המבוטח לגבי מצב בריאותו ומוכן לבטחו כפי שהוא, תוך שהוא נוטל על עצמו את הסיכון כי המבוטח חולה וכי מצבו הוא כזה שאילו היה ידוע למבטח, לא היה מסכים לבטחו כלל או מסייג את הביטוח ו/או מייקר את דמי הביטוח.
סיכום ביניים: החבות של הנתבעת 1 כמבטחת
20. לאור הנימוקים שפורטו לעיל נקבע בזה כי נכרת, בין על-פי רצון המנוח מראש ובין על-פי הצעת הנתבעת 1 שזכתה לקיבול בהתנהגות מצד המנוח בדיעבד, חוזה בר-תוקף לביטוח חייו של המנוח אצל הנתבעת 1 לטובת הבנק על-פי התנאים וההוראות שבפוליסה שהנפיקה הנתבעת 1. שני הצדדים פעלו מאז הנפקת הפוליסה הן זה כלפי זה והן כלפי הבנק בדרך שלא ניתן להסבירה אלא כמימוש של חוזה לביטוח חיים כאמור. חוזה זה לא היה ניתן לביטול לאחר פטירת המנוח ובכל מקרה לא בוטל כדין."

14. טעות לגבי העתיד

ב- ע"א 9344/04[145] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת מ' נאור:

"עילת הטעות – טעות לגבי העתיד
8. העילה החוזית הקונקרטית שנטענה בענייננו היא פגם בהסכמה מחמת "טעות", שטיבה אי-ידיעה על עילת תביעה חדשה שצמחה, לכאורה, כתוצאה מתיקון חקיקה שנעשה לאחר מתן פסק-הדין בערעור. המבקש אינו טוען כי למשיבה היה ידוע על טעותו בעת מתן פסק-הדין בערעור, ומכאן כי ההוראה הרלבנטית לענייננו היא סעיף 14(ב) לחוק החוזים, אשר חלה גם על טעות משותפת (עניין בן לולו, 590ז). חלותו של חוק החוזים בעניין זה נובעת מן האופי החוזי של פסק-דין בהסכמה (עניין בן לולו, 589ז). השאלה שיש להכריע בה היא איפוא, האם העובדות הנטענות בבקשה מקימות למבקש עילה לביטול ההסכמה בטענה של טעות, מכוח סעיף 14 לחוק החוזים. את התשובה לשאלה האמורה:
'יש לגזור גם מחלוקת הסיכונים בין הצדדים להסכם פשרה לעניין האפשרות כי במועד מאוחר יותר יתברר כי הנזק שנגרם בפועל שונה מזה שהובא בחשבון בפשרה.' (עניין בן לולו, 591ב)
לדעתי, בענייננו, התשובה לשאלה האמורה היא כי הטעות הנטענת היא טעות לגבי העתיד ואין היא מצדיקה, הן נוכח דיני הטעות החוזיים והן בהתחשב בחלוקת הסיכונים בין הצדדים, את ביטול ההסכמה שביסוד פסק-הדין בערעור. אבאר דבריי.
9. הבסיס להסכמת הצדדים במועד הדיון בערעור היה, כי אפילו יתקבל הערעור וייקבע שלא חלה עילת הסף בדבר התיישנות, הרי שלא יהיה בנמצא נתיב חוקי לצעוד בו לשם אישורה של התובענה כתובענה יצוגית, שכן הנתיב החוקי של תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 "נחסם" על-ידי דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 2788, ואילו הנתיב החוקי של חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 "נחסם", בנסיבות העניין, על-ידי פסק-הדין ב- רע"א 2616/03 ישראכרט בע"מ נ' רייס, תק-על 2005(1) 3195. המערערים לא טענו בכתב הערעור לנתיב חוקי שלישי וממילא לא ננקטה לגביו כל עמדה. אין חולק כי מצב עניינים זה – מצב משפטי זה – היה נכון בעת הדיון ומתן פסק-הדין בערעור. הצדדים הסתמכו על כך עת נתנו הסכמתם למחיקת הערעור, מתוך הבנה באשר לויתוריהם ההדדיים וטיב הסכמתם.
ואף-על-פי-כן, מבקש המבקש להיבנות כעת מחוק התיקון המאוחר לעת הדיון ומתן פסק-הדין. "הנסיבה המיוחדת" לדידו היא חקיקת חוק התיקון וכניסתו לתוקף. אולם נסיבה זו אינה מהווה טעות המקימה עילה לביטול פסק-דין. הטעם לכך הוא, שנסיבה זו לא היתה קיימת בעת מתן פסק-הדין בערעור וממילא לא היתה ידועה לצדדים בעת ניהול ההליך עצמו (ראו סעיף 19 לבקשה – 'לא היה ידוע (לרבות לא לפרקליט המייצג – הח"מ)'). הנסיבה המיוחדת נולדה וגובשה לאחר מתן פסק-הדין בערעור. לפיכך, היא מהווה התפתחות עתידית לפסק-הדין. טעות לגבי העתיד איננה בגדר טעות. סעיף 14 לחוק החוזים מכיר רק בטעות הנוגעת למצב העניינים בעת עריכת החוזה, ובענייננו, בעת מתן פסק-הדין על יסוד הסכמת הצדדים, אך לא בטעות הנוגעת למצב העניינים העתידי:
'מעצם טיבה מתייחסת טעות למצב הקיים בהווה או בעבר. טעות לגבי העתיד איננה בגדר טעות. כשמדובר בעובדות קיימות בהווה ובאירועים שהתרחשו בעבר ניתנת האמת להיקבע בוודאות. לפיכך יכול להיווצר פער בין סברתו המוטעית של המתקשר לבין המצב לאשורו. פער כזה אינו יכול להיווצר באשר לעתיד, כי לא קיימת ודאות לגביו. אמונה לגבי העתיד אינה בגדר טעות חוזית אלא תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה... הדין מבחין איפוא בין טעות, המתייחסת למצב העובדתי או המשפטי הקיים בעת כריתת החוזה, לבין אמונה מוטעית המתייחסת לעתיד. הערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו או נסיבות שיתקיימו לאחר עריכת החוזה אינה בגדר טעות. סעיף 14 מכיר רק בסיכון של טעות הנוגעת למצב העניינים הקיים בעת עריכת החוזה, ולא בסיכון של אירועים עתידיים.' (ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה) 278; לעניין חלוקת סיכונים בין צדדים להסכמה ביחס להתפתחויות עתידיות ראו: שם, בעמ' 281; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב' (התשנ"ג) 728, 736, 741; עניין בן לולו, בעמ' 591ד, 595ה)
10. לסיכום
כאשר התברר הערעור וניתן פסק-הדין, הוא שיקף מצב עובדתי ומצב משפטי נכון. אשר-על-כן, בנסיבות אלה, גוברת הציפיה הלגיטימית של המשיבה 'לקנות את השקט מפני תביעות ולסמוך על קיומה של פשרה תקפה' (עניין בן לולו, 592ב) ואין הצדקה לביטול פסק-הדין."

15. אי-ביטולו של כתב ערבות

ב- ת"א (ת"א-יפו) 33425/05[146] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט ברנר חגי:

"7. גם אם אניח לזכותם של הערבים כי טעו בתום-לב לחשוב שאינם חותמים כערבים להלוואה, ועוד אניח לזכותם כי לו אכן ידעו את טיבה של ערבותם, היו מסרבים לחתום עליה, הרי שלכל היותר מדובר בטעות כמשמעה בסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע:
'מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית-המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.'
במקרה דנן אין כל הצדקה להורות על ביטול הערבות, לנוכח האופן הברור בו נוסחו כתבי הערבות."

16. טעות בחוק

ג' שלו כותבת בספרה[147] כי "הטעות יכולה להתייחס גם למצב משפטי. סעיף 14(ד) לחוק החוזים מבטל את ההבחנה ששררה בעבר בין טעות בעובדה לבין טעות בחוק, ומכליל גם טעות בחוק בגדר טעות. טעות בחוק מתרחשת כאשר מסיק המתקשר מסקנה משפטית מוטעית מן העובדות. שלא כמו הדין הפלילי, אין הדין האזרחי כולל חזקה שכל אדם יודע את הדין. אי-ידיעת החוק וטעות לגביו עשויה גם עשויה לפטור מחבות חוזית. למשל: ראובן סבור שהדירה שהוא רוכש משמעון כפופה לחוקי הגנת הדייר, בעוד שלמעשה אין זה מצב. עם ביטול ההבחנה בין טעות בעובדה לבין טעות בחוק מהווה גם החוק חלק מהרקע של העסקה, וטעות לגביו, אם היא מקיימת את התנאים הנדרשים הנוספים, עשויה להקנות עילת ביטול לטועה."


[60] ג' שלו דיני החוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 196.
[61] ראה גם בג"צ 221/86ב אליעזר כנפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469 (1987); ע"ע 701008/98 מאיר בנימין נ' שר האוצר ואח', פד"ע לח 721; עב' (ב"ש) 2557/03 בן משה גבריאל נ' מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, תק-עב 2004(1) 4341 (2004).
[62] ע"א 7024/97 נסים עדיקה נ' אהוד תמיר, פ"ד נד(5) 826 (2000).
[63] ת"א (פ"ת) 5549/04 איילה נסיעות ותיירות בע"מ נ' סבן אילנה ואח', תק-של 2005(4) 18800 (2005).
[64] ע"א 7168/03 שלמה חבר נ' עורך-דין צוריאל לביא, תק-על 2005(3) 3910
(2005) ת"א (י-ם) 6162/04 ליובוב קוזוקין ואח' נ' עורך-דין גד ויסקינד ואח', תק-מח 2007(3) 7735 (2007).
[65] ג' שלו דיני החוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 277.
[66] ד' פרידמן, נ' כהן חוזים כרך ב' (התשנ"ג-1992) 668.
[67] ת"א (ב"ש) 3245/04 אזולאי דוד ופאני נ' אלישע כהן, עורך-דין – כונס הנכסים הקבוע ואח', תק-מח 2006(2) 6248 (2006).
[68] ת"א (ת"א-יפו) 51838/04 שעובי נילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(2) 23833 (2008).
[69] ע"א 7168/03 שלמה חבר ואח' נ' עורך-דין צוריאל לביא בתוקף תפקידו כנאמן של נגה אלקטרוטכניקה בע"מ (בהקפאת הליכים) ושל נגה תעשיות אלקרו-מכניות (1986) בע"מ (בהקפאת הליכים) ואח', תק-על 2005(3) 3910 (2005).
[70] ד' פרידמן, נ' כהן חוזים כרך ב' (התשנ"ג-1992) 815.
[71] ת"א (י-ם) 6233/04 בוריס ציקבאשווילי ואח' נ' מוסד ילדים וישיבת תפארת שלמה, תק-מח 2005(3) 2646 (2005).
[72] ראה ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441 (1995); עב' (ת"א-יפו) 1631/01 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ נ' עראבה מועצה מקומית, תק-עב 2005(3) 7372 (2005).
[73] ת"א (ת"א-יפו) 28435/04 ארנון גולד הפקות בע"מ ואח' נ' מלקוס לילה, תק-של 2007(2) 10100 (2007).
[74] ראה לדוגמה ת"א (ת"א-יפו) 53641/04 פרץ דבורה נ' בנק אוצר החייל, תק-של 2005(4) 12039 (2005); תמ"ש (ת"א-יפו) 20285/01 א. מ, ואח' נ' א. א, תק-מש 2008(1) 140 (2008).
[75] תמ"ש (ת"א-יפו) 35044/99 א. א. נ' א. מ, תק-מש 2008(3) 261 (2008).
[76] ת"א (י-ם) 11592/02 DST- Direct Satellite Television Ltd נ' ערוצי זהב ושות' – שותפות רשומה, תק-של 2005(1) 6652 (2005).
[77] ת"א (חי') 26975/99 עזבון המנוח בוטרוס אליאס שאהין, ז"ל ואח' נ' מיכאל שוכרי תומא, תק-מח 2006(1) 5753 (2006).
[78] ת"א (ת"א-יפו) 31651/04 אבי ארליך נ' נכסי גורי ג'ני ועילית אגסי בע"מ ואח', תק-של 2006(3) 26296 (2006).
[79] ת"א (פ"ת) 7230/02 שלום מאור נ' משי טקס (86) 2000 בע"מ – התובעת שכנגד ואח', תק-של 2006(4) 23186 (2006).
[80] ת"א (חי') 16819/05 ב-מעש שרי ואח' נ' מכללת אי.פי.אס בע"מ, תק-של 2007(2) 24773 (2007).
[81] תמ"ש (חד') 1071/01 ח.א.מ. נ' ע"אמ, תק-מש 2008(1) 723 (2008).
[82] ג' שלו דיני חוזים (דין הוצאה לאור, התשס"ה-2005) 196.
[83] ע"א 406/82 ליאון נחמני נ' אהרון גלאור, פ"ד מא(1) 494 (1987).
[84] ראה גם ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3) 459 (1990); ע"א 565/79 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית נ' מולי לויס, פ"ד לד(4) 591 (1980).
[85] ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, פ"ד מא(1) 494 (1987).
[86] ת"א (ראשל"צ) 2084/02 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' יצחקי יוסף, תק-של 2004(4) 14474 (2004).
[87] ת"א (חי') 6315/01 רבקין מאיר נ' לפידות תמר ומאיר ואח', תק-של 2007(1) 3470 (2007).
[88] תמ"ש (ק"ג) 3150/05 א. ג. נ' א. י, תק-מש 2007(3) 705 (2007).
[89] ת"א (נה') 1051/06 יעקוביאן שם טוב נ' סופר אוטו גז בע"מ, תק-של 2007(3) 13130 (2007).
[90] ת"א (ראשל"צ) 1159/04 בורגוש ולריו ואח' נ' הילמן ניצה ואח', תק-של 2007(3) 18196 (2007).
[91] ת"א (י-ם) 7878/02 בן נריה שביב ואח' נ' מוסק שרון, תק-של 2008(1) 21341 (2008).
[92] ת"ק (חי') 2577/07 אהרון שניאור נ' בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תק-של 2008(1) 6165 (2008).
[93] בש"א (חי') 18350/07 מטאנס ג'מאל סלים ואח' נ' עזבון המנוח חנא בולוס ז"ל ואח', תק-מח 2008(4) 262 (2008).
[94] ת"א (ראשל"צ) 4249/07 על רד הנדסת מעליות בע"מ נ' "אחים צדיק 2001 בע"מ", תק-של 2008(3) 15471 (2008).
[95] ת"א (ת"א-יפו) 60503/05 דני שטיגליץ נ' מוטי פלד, תק-של 2008(3) 12556
(2008).
[96] ת"א (ת"א-יפו) 42602/04 מר זיסמן יוסף נ' אבקסיס דניאל ואח', תק-של 2008(1) 28290 (2008).
[97] ת"א (חי') 10736/06 בוקאעי דני נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, גבעתיים, תק-של 2007(4) 22493 (2007).
[98] ת"א (י-ם) 4753/02 אלה מרי נ' אשר יונה י. פאלו בע"מ, תק-של 2005(1) 5934 (2005).
[99] ה"פ (ת"א-יפו) 1249/07 שאול מני נ' כרמל שאמה, עורך-דין, תק-מח 2008(2) 13119 (2008).
[100] ג' שלו דיני החוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 205.
[101] ג' שלו דיני החוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 206.
[102] ג' שלו דיני החוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 206.
[103] ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 459.
[104] ראה גם ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231 (1977).
[105] ראה ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש, פ"ד נא(1) 577 (1997); בש"א (חי') 18350/07 מטאנס ג'מאל סלים ואח' נ' עזבון המנוח חנא בולוס ז"ל ואח', תק-מח 2008(4) 262 (2008).
[106] ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון, פ"ד לח(4) 141 (1984).
[107] ראה גם ג' שלו "פגמים בכריתת חוזה – חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, התשמ"א) 56; פרופ' ג' טדסקי "טעות בכדאיות העסקה" משפטים יב (התשמ"ב-מ"ג) 329.
[108] ע"א 2444/90 אברהם ארואסטי נ' שושנה קאשי, פ"ד מח(2) 513 (1994).
[109] ת"א (ת"א-יפו) 51155/03 הדוכנים מסחר קמעונאי בע"מ נ' קידיס השקעות בע"מ, תק-של 2007(2) 18278 (2007).
[110] ת"א (ת"א-יפו) 13744/04 רובין ריד העתקות וצילומי מסמכים בע"מ נ' שמן משה, תק-של 2004(4) 25962 (2004).
[111] ת"א (ת"א-יפו) 48756/05 כלפון דורון נ' לוי אביב ואח', תק-של 2006(4) 22960 (2006).
[112] בש"א (ת"א-יפו) 169244/03 ריינר פארם תעשיות בע"מ ואח' נ' שח"ז שירותי יעוץ וניהול בע"מ, תק-של 2004(1) 10953 (2004).
[113] ת"ק (י-ם) 2674/04 נחום דוד – שירותי מחשב נ' עינב קשר, תק-של 2004(4) 20032 (2004).
[114] טדסקי ג' "טעות בכדאיות העסקה" משפטים יב (תשמ"ב) 329, 332.
[115] ג' שלו דיני החוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 204.
[116] ת"א (י-ם) 3457/03 פרהד מוכתר נ' רוק רוז'ה ואח', תק-של 2005(4) 23710
(2005).
[117] ראה גם ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513 (1994).
[118] ת"א (ב"ש) 1438/04 פרץ פנינה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2007(4) 19730 (2007).
[119] ת"א (ת"א-יפו) 13877/05 החב' לפוטוגרמטריה והנדסה בע"מ ואח' נ' ממ"ג גיאוטק בע"מ ואח', תק-של 2007(3) 16016 (2007).
[120] ת"א (ת"א) 575/95 שטרית שמעון נ' ובר שלמה, תק-מח 2005(2) 4183 (2005).
[121] ת"ק (בית-שמש) 1131/07 דיכטר חנוך נ' מגה ספורט ציוד ספורט (1996) בע"מ ואח', תק-של 2007(4) 18063 (2007).
[122] ת"א (ראשל"צ) 4858/03 יו. אס פילטר ישראל בע"מ נ' אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזיכרון לציון בע"מ (כרמל מזרחי), תק-של 2008(1) 59 (2008).
[123] ת"א (חי') 2330/05 ירון בן-עזרא, עורך-דין נ' מאיר דדון, תק-של 2007(4) 28745 (2007).
[124] ת"א (ת"א-יפו) 27188/04 אברהם יצחק בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, תק-של 2007(4) 31092 (2007).
[125] ע"א 1804/05 אהוד אלוני נ' פקיד שומה כפר-סבא, תק-על 2008(1) 1261
(2008).
[126] ה"פ (ת"א-יפו) 201067/07 סהר שפע ובניו החזקות בע"מ ואח' נ' שלמה בבאג'ני, תק-של 2008(1) 13671 (2008) סעיף 37 לפסק-הדין.
[127] בש"א (ת"א-יפו) 10132/07 עורך-דין צוריאל לביא נ' עזרא גבאי ואח', תק-מח 2008(2) 8380 (2008).
[128] ת"א (ת"א-יפו) 44310/06 ציטרין אלינועם נ' ספיד סייקל ואח', תק-של 2008(2) 7872 (2008).
[129] ת"א (י-ם) 5809/02 י. ג. רובינשטיין ייצור וסחר בע"מ ואח' נ' רוזנבלט אלעד, עורך-דין, תק-של 2008(3) 3461 (2008).
[130] ה"פ (ת"א-יפו) 201002/06 אבי ינקו ואח' נ' טי.אר.די.אינסטרום בע"מ ואח', תק-של 2008(3) 15245 (2008).
[131] ע"א 2469/06 רונן סויסה ואח' נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ ואח', תק-על 2008(3) 2580 (2008).
[132] ת"א (אי') 1393/05 רוסוב ג'ני נ' דומיקאר בע"מ, תק-של 2008(1) 4384 (2008).
[133] בש"א (ת"א-יפו) 406/08 ו. א. ק נ' ו. ה, תק-מש 2008(3) 299 (2008).
[134] ת"ק (חי') 1741-07 רייכין אורנה נ' אי.די.אי, חברה לביטוח ישיר, תק-של 2008(3) 6393 (2008).
[135] בש"א (ת"א-יפו) 179185/07 בני אבירם נ' קלאב מדיטרנה (ישראל) בע"מ, תק-של 2008(2) 13885 (2008).
[136] ע"א 719/89 מחצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ, פ"ד מו(3) 305 (1992).
[137] ראה גם ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס ואח', פ"ד נא(1) 577 (1997).
[138] דברי בית-המשפט ב- רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה(5) 592 (2001).
[139] בש"א (ב"ש) 1652/04 אלקורעאן עבללה ואח' נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2004(3) 4260 (2004).
[140] בש"א (ראשל"צ) 1636/08 פרוכט יעקב ואח' נ' עיריית ראשון לציון, תק-של 2008(2) 6260 (2008).
[141] עב' (ת"א-יפו) 1631/01 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ נ' עראבה מועצה מקומית, תק-עב 2005(3) 7372 (2005).
[142] ת"א (נת') 8473/06 אלקסלסי נסים ואח' נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ (סניף אור עקיבא), תק-של 2008(1) 15709 (2008).
[143] ת"ק (אי') 1145/07 ד"ר בלאל רבאח ואח' נ' הרוש ניסים מאנלימיטד נכסים, תק-של 2007(3) 13697 (2007).
[144] ת"א (ראשל"צ) 4890/03 שריקי סוזאן נ' הכשרת הישוב לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2007(1) 743 (2007).
[145] ע"א 9344/04 ד"ר דניאל אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ, תק-על 2006(3) 4323 (2006).
[146] ת"א (ת"א-יפו) 33425/05 בנק אוצר-החייל סניף נווה רסקו נ' מטריאלס אינפו בע"מ ואח', תק-של 2006(1) 25914 (2006).
[147] ג' שלו דיני החוזים (ירושלים-תש"ן) 195.