botox

פרק 9: דרך הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים)

סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"20. דרך הביטול
ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."

אין ביטול חוזה בהיעדר הודעת ביטול. ההודעה היא מהלך משפטי חד-צדדי וקונסטיטוטיבי, אשר הוא זה המבטל את חיובי הצדדים לו[351]. "משהוכח בעליל כי ההסכם לא בוטל מעולם ולמצער לא בוטל תוך זמן סביר ממועד בו נודע לתובעים על עילת הביטול, עומד הוא בתוקפו אף אם היו מוכחות טענות הטעות וההטעיה"[352].

סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי ביטול חוזה יהיה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. במקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע על הפסקת הכפיה. לפיכך, לא די בהתנהגות מפרה שממנה נלמדת כוונת הביטול של המתקשר. סבירותו של פרק זמן זה יבחן לפי מכלול נסיבות המקרה הנדון, מהות החוזה וטיבו והתנהגותם של הצדדים[353].

כידוע, אין ביטול חוזה, בלא הודעת ביטול. ב- ת"א (ת"א-יפו) 2766/00[354] הכפיה לכאורה נוצרה עקב סירוב הנתבעת להתיר לתובעים לבנות על הנכס, והיא פסקה לאחר שניתן להם היתר בניה. לפיכך, לפי סעיף 20 לחוק החוזים, היה על התובעים לבטל את החוזה, זמן סביר לאחר שניתן להם היתר בניה.

אשר לסבירותו של הזמן קבע בית-המשפט כי "'סבירותו' של הזמן לפי סעיף 20 לחוק החוזים היא מן הדברים שאין להם שיעור"[355].

בהתאם לפסיקת בתי-המשפט ולפרשנות הניתנת להוראת סעיף 20 לחוק החוזים, סבירות הזמן שלפני הודעת הביטול משתנה מעת לעת, ונבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו. הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, תוביל לתוצאה שהחוזה יעמוד בתוקפו, חרף הפגם בכריתתו, הואיל ונוצרת הנחה של השלמה עם הפגם וויתור על זכות הביטול.

הוראת סעיף 20 לחוק החוזים נועדה ליצור איזון בין זכותו של מתקשר לבטל הסכם שנחתם בכפיה לבין זכותו של הצד השני להסתמך על תוקף החתימה וההתחייבות. נוסחת האיזון בין זכויות אלו היא "הזמן הסביר".

ב- ע"ע 292/05[356] קבע בית-הדין כי "מאז מועד החתימה על הסכם הפרישה (אפריל 2000) ועד למועד בו ביקש ח'מיס לראשונה את ביטולו (אוגוסט 2001) חלפה יותר משנה, וקרוב לשנתיים עד שהוגשה תביעתו לבית-הדין האיזורי (פברואר 2002). סבורים אנו, כבית-הדין האיזורי, כי בנסיבות העניין, הודעתו של ח'מיס על ביטול ההסכם לאחר יותר משנה מאז חתימתו הינה מעל ומעבר לזמן הסביר".

אין ביטול אוטומטי של חוזה שלידתו בחטא הכפיה, ואין מניעה כי הצד שנפגע מהכפיה, יבחר לקיים את החוזה, ובכך יכשיר אותו חטא.

ב- ה"פ (נצ') 249/06[357] קבע בית-המשפט כי "ואקנין לא הודיע לפני קיום הבוררות כי הוא מבקש לבטל את ההסכם, הוא כאמור, שיתף פעולה במהלך הבוררות, המציא לבורר טענותיו וראיותיו, ואף את הבקשה לביטול פסק הבוררות הגיש רק לאחר שאוחנה הגיש בקשה לאישור הפסק, וזאת למרות שעל-פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, על המבקש ביטולו של הסכם להודיע לצד שכנגד בהזדמנות הראשונה על הביטול".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 41642/06[358] קבע בית-המשפט כי גם אם "ההסכם השלישי נכרת בתנאים של עושק (ולא כך הוא הדבר), אין בכך כדי לגרור את בטלותו, שכן מדובר בפגם בכריתת חוזה, המצריך פעולה של ביטול בתוך פרק זמן סביר (ראה סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). במקרה דנן חלף לו זה מכבר פרק הזמן הסביר למתן הודעת הביטול, ועל-כן, החוזה שריר וקיים ולא ניתן עוד לביטול".

ב- ת"א (ב"ש) 4611/04[359] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט גד גדעון:

"מעבר לאמור, משמבקש התובע לבטל את החוזה, בין בשל פגם בכריתתו ובין בשל הפרתו הנטענת, הרי שהיה עליו להודיע על כך לנתבעת מס' 1, '... תוך זמן סביר לאחר שנודעה לו עילת הביטול...', כלשון סעיף 20 לחוק החוזים (וראו לעניין זה ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (דין הוצאה לאור, התשס"ה) 364-365).
בענייננו העיד התובע, בתצהיר עדותו הראשית, לעניין פניותיו אל הנתבעת מס' 1: '... עלי לציין כי אוטו דיל ידעה על הפגמים והתקלות ברכב, וזאת הואיל ופניתי אליה פניות באמצעות הטלפון'. התובע לא פירט בתצהירו, כמה פעמים פנה אל הנתבעת מס' 1, עם מי שוחח ומה נאמר באותן שיחות. בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי פנה אל הנתבעת מס' 1 לראשונה, כחודש לאחר הרכישה ולדבריו: '... פניתי טלפונית לבחור בשם עמי, זה שמכר לי את הרכב. אין לי שום אסמכתא שפניתי לאוטו דיל'. גם כאן, התובע לא פירט את תוכן פנייתו אל עמי, מה ביקש ממנו, מה השיב עמי, והאם היה סיכום כלשהו ביניהם. מכל מקום, התובע לא טען כלל, כי הודיע לעמי או למי מנציגי הנתבעת מס' 1, בשיחות הטלפון האמורות, כי הוא מבקש לבטל את ההסכם.
מכאן, כי התובע לא טען, וממילא לא הראה, שפנה אל הנתבעת מס' 1, במועד כלשהו טרם הגשת התביעה, בדרישה לביטול החוזה. הדרישה הראשונה לביטול החוזה, פורטה בכתב התביעה, אשר הוגש למעלה מ- 15 חודשים לאחר רכישת הרכב, כאשר במהלך הזמן שחלף, נערכו ברכב תיקונים שונים, והתובע נסע בו עשרות אלפי קילומטרים. בנסיבות אלה, נראה כי התובע לא עמד בחובתו, להודיע על הביטול זמן סביר לאחר שנודעה לו עילת הביטול, וגם מטעם זה, אין לקבל התביעה, לעניין ביטול החוזה."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1672/04[360] קבע בית-המשפט כי "פנייתה של המבקשת באמצעות מכתב אל המשיבים נעשתה בתאריך 26 לפברואר 2003 (נספח 14 ל-ת/3) כלומר, למעלה מ-4 שנים לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים. המדובר בפרק זמן ארוך ובלתי-מבוטל, אשר אינו עומד בדרישות הסעיף".

ב- ע"א (ב"ש) 1008/08[361] קבע בית-המשפט "כי אם טענתו של המבקש היא, כי פעולת העברת הכספים בטלה בשל כך, חובה היה על המבקש לציין את טענת הביטול מפורשות (הוראות סעיפים 20, 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). זאת נכון, בפרט, כאשר עסקינן בביטול ההסכם עקב עושק או כפיה".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 44623/03[362] קבע בית-המשפט כי "אין ספק, כי בנסיבות העניין, בהם ביקש התובע לבטל את מסמכי הוויתור רק במסגרת תובענה זו, היינו, שיהוי של כ-5 שנים, לא עמד מר ורקר, ברף שהציב החוק בסיפה של סעיף 20 לחוק החוזים לעניין 'הזמן הסביר'".

ב- ת"א (י-ם) 11345/04[363] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת שירלי רנר:

"5. נאמנה עלי עדותו של הנתבע 3 ככל הנוגע לאירוע שהתרחש על הגג עת גילו בעלי הדירות את הפער בין דמי השכירות אותם הם מקבלים לבין דמי השכירות שגובה התובעת. עם זאת, סבורה אני כי גם בהנחה שעומדת לבעלי הדירות בנסיבות אלו עילת ביטול של ההסכמים עם התובעת, לא הוכח במידה מספקת כי אכן ניתנה הודעת ביטול כנדרש על-פי דין. הן על-פי הוראת סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והן על-פי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, נדרש כי הביטול יהיה בהודעה לצד שני תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. גם אם כעסו מאוד בעלי הדירות בעקבות התגלית שגילו, ובעניין זה נאמנות עלי עדויותיהם הן של הנתבע 3 והן של יגאל כהן, עדותו של יגאל כהן ככל הנוגע לביטול החוזה היא בגדר עדות שמיעה ולמעשה אף מעדותו לא עולה כי נשלחה הודעת ביטול. אשר לדברים שנאמרו בפגישה אצל דני אלון עליה העיד הנתבע 3, אין ראיה כי נאמרו בנוכחות מנהל התובעת. בא-כוח הנתבעים היפנה בסיכומיו גם לחקירתה של הנתבעת 2 שלא בפני במסגרת בקשת הרשות להגן. גם עיון בעדות זו שמשקלה הראייתי להליך שבפני אינו כשל יתר העדויות, מעלה כי אין בה ראיה ישירה להודעת ביטול שנמסרה לתובעת. למעשה העדות הישירה היחידה הרלבנטית להודעת הביטול היא עדותו של הנתבע 3 ככל הנוגע לדברים שנאמרו על הגג על-ידי בעלי הדירות למנהל התובעת. אמנם מנהל התובעת הכחיש בעדותו כי שפונדר ורינות התרגזו (ראה עמ' 10, שורות 28-29. אך ראו שורות 19-20), אך נאמנה עלי כאמור עדותו של הנתבע 3 בעניין זה."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 439/06[364] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת רות רונן:

"אם אכן חתמה המבקשת על המסמכים בתנאים של אילוץ, היה עליה להודיע לבנק תוך זמן סביר לאחר שהמצב של הכפיה נפסק – על ביטול הסכמתה (ראה סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי)). המבקשת לא עשתה כן, למרות שלגישתה האילוץ והכפיה נפסקו לכל המאוחר כאשר שולמו הכספים בגין מכירת הדירה חלקת משנה 21, קרי, בחודש מרץ 2005."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 159/07[365] קבע בית-המשפט בפני כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני:

"15. טענתו של המבקש כי "אולץ" לחתום על שטר הבוררות היא טענה סתמית, חסרת כל פירוט והסבר. כך גם טענתו כי סבר בתחילת הבוררות כי היא נוגעת אך ורק לנזק פעוט של 2,000 ש"ח שנגרם בגין סדק בקיר. למעשה, מדובר בטענה בדבר טעות חד-צדדית. המבקש טוען בסעיף 19: 'אני ידעתי כי טענות המשיב כנגדי עוסקות בסדק קטן...'; אין טענה כי המשיב הטעה אותו, ולא נאמר מה המשיב אמר לו. המבקש לא העלה טענה זו בפני הבוררים, ולא הודיע על ביטול הסכם הבוררות, אם אכן טעה לגבי היקפו. כך גם איש לא מנע מן המבקש להתייעץ לפני חתימת שטר הבוררות, ואיש לא הכריח אותו להביא את העניין להכרעה בפני בית-הדין. העובדה היא כי גם לטענת המבקש, כוונתו היתה שהסכסוך יוכרע לפי דין תורה (בפני הרב מורמורוש), ולכן אין סיבה להניח שהוא מצא טעם לפגם בבוררות המתנהלת בפני הרכב מכובד של שלושה רבנים, במקום רב אחד. המבקש לא צירף לבקשה את הסכם הבוררות שנחתם לטענתו בפני הרב מורמורוש, כך שלא ניתן לעמוד על ההבדל בין הסכם בוררות זה לבין ההסכם שנחתם בפני בית-הדין. בכל מקרה, המבקש לא עשה דבר לביטול הסכם הבוררות תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפיה או ההטעיה הנטענת, או כאשר התגלתה לו טעותו (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973)."
נדגיש כי גם ברֵירת הביטול המוענקת על-פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) למתקשר בחוזה שהוטעה או שהפרו כלפיו את חובת הגילוי, מוגבלת בזמן, ואם חלף הזמן הסביר למשלוח הודעת הביטול, מאבד הנפגע את זכות הביטול[366].

ב- ת"א (י-ם) 12619/05[367] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת אנה שניידר:

"18. בהקשר זה יצויין, כי על-פי סעיף 20 לחוק החוזים ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.
אם התובעת סברה שכתב הוויתור נחתם בכפיה, מדוע לא הודיעה לפריברט מייד לאחר קבלת הציוד כי כתב הוויתור בטל ומבוטל?
גם אם אקבל את טענת התובעת כי יש לראות באמור ב- בש"א 9491/05 ובעצם הגשת כתב התביעה ביום 26.12.05 משום ביטול הוראות כתב הוויתור, כאמור בסעיף 23 לסיכומיה – עדיין לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין התקופה של כחודש וחצי הינה זמן סביר לעניין סעיף 20 לחוק החוזים. יש לזכור כי התובעת קיבלה חזרה את הציוד בסוף נובמבר 2005, עם החתימה על כתב הוויתור. נראה שבכך באה התובעת על סיפוקה ולכן לא מצאה לנכון לטעון, באותו מועד, את טענת החתימה בכפיה. אין זאת, כי אם הטענה נולדה במועד מאוחר יותר, בשלב הגשת בש"א 9491/05, על-מנת לחזק את טענותיה האחרות של התובעת בעניין התקשרות הנתבעים עם מוניטקס.
19. לאור כל האמור לעיל – לא שוכנעתי כי כתב הוויתור נחתם בכפיה, ועל-כן הוא נותר על כנו, עם כל המשתמע מכך.
משהגעתי למסקנה האמורה – מתייתר הצורך לדון ביתר השאלות שפורטו בסעיף 11 לעיל, ודינה של התביעה להידחות."
ב- בש"א (ראשל"צ) 4165/07[368] קבע בית-המשפט מפי כב' הרשם ר' ארניה:

"זאת אף זאת. ככל שנטענת טענת כפיה במסגרת חתימת ההסכם השני, הרי שלא הוגשה כל תלונה למשטרה בגין הכפיה הנטענת. כמו-כן לא נשלחה כל הודעת ביטול להסכם השני זמן סביר לאחר שפסקה הכפיה, כפי שמורתנו הוראת סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. למעשה, עד היום לא נשלחה הודעת ביטול כאמור. עוד אדגיש כי גם השיק עצמו לא בוטל על-ידי המבקש אלא סורב מחמת היות חשבון הבנק הנמשך מוגבל."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 667/00[369] קבע בית-המשפט בפני כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני:

"זאת ועוד: המבקשים לא שלחו לקרן בתוך זמן סביר הודעה על ביטול שטר הפיטורין. בעניין ברלינט (ה"פ (ת"א) 200022/98 ברילנט נ' קרן גמלאות של חברי דן, תק-מח 2002(2) 471) דחה בית-המשפט את הטענה כי שטר הפיטורין (של קרן דן – הנדון כאן) נחתם עקב לחץ או כפיה, ובית-המשפט ציין כי התובע לא מצא לנכון להודיע על ביטול השטר מחמת כפיה, לאחר שקיבל את הכסף. כך גם נדחתה טענה דומה של כפיה בעניין הנובר הנ"ל, לגבי כתב ויתור שנחתם על-ידי חבר בקרן הגמלאות של אגד, משום שהמבקשים לא ביטלו את כתב הוויתור בתוך זמן סביר, כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ומשום שבפני המבקשים עמדה ברירה סבירה שלא לחתום על כתב הוויתור, ולנקוט הליך משפטי ראה ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד, פ"ד מח(5) 705, 740. דברים אלו נכונים גם למקרה שבפנינו, כאשר לא נשלחה הודעת ביטול והמבקשים יכולים היו לפנות לבית-המשפט, מה גם שחומסקי אישר בעדותו כי הוא בחר לעזוב את דן מרצונו משום שלא נראתה לו דרך ניהולה. אין כל ראיה כי מישהו ניצל את מצוקת המבקשים (והשווה עניין דיקשטיין (ה"פ (ת"א) 11457/99 דיקשטיין נ' קרן גמלאות של חברי דן, תק-מח 2002(3) 1647) פסקה ד', שם נפסק כי הקרן ניצלה את מצוקת המבקש כאשר החתימה אותו של שטר פיטורין בו ויתר על זכות פנסיה שהגיעה לו על-פי התקנון – מה שאין כן בענייננו). אמנם הוכח כי שטר הפיטורין נחתם לאחר שהמבקשים עזבו את דן, כאשר הגיעו לקבל את כספי קרן הגמלאות, אך בשלב זה עמדה בפניהם הברירה לפנות לערכאות משפטיות."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 24357/05[370] הודעת הביטול נשלחה כעשרה חודשים לאחר שנודעה לנתבעים עילת הביטול. לאור עובדה זו, קבע בית-המשפט כי הודעת הביטול אשר נשלחה לתובעים, לא נשלחה תוך "זמן סביר" כפי המצווה בחוק.

ד' פרידמן ו- נ' כהן כותבים[371] "אי-מתן הודעת ביטול במשך פרק זמן ניכר... גורר אובדן ברירת הביטול, בין אם המתקשר התכוון לכך ובין אם לאו. זהו "אישור" החוזה מכוח הדין".

ב- עב' (ת"א-יפו) 10314/04[372] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת לאה גליקסמן:

"18.13 יובהר, כי אין לראות בהודעה לבית-הדין מיום 28.8.2003 משום הודעת ביטול כדין של הסכם הפשרה, וזאת משני נימוקים: ראשית, על-פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) ועל-פי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ביטול החוזה הוא בהודעה לצד השני. מכאן, שעל-מנת שיהיה מדובר בהודעת ביטול תקפה, על גב' פורת היה לשלוח את ההודעה לגב' פלדמן. אולם, ההודעה הוגשה לבית-הדין ולא נשלחה לגב' פלדמן, ואף לא הובאה לידיעתה על-ידי גב' פורת או על-ידי בית-הדין. שנית, ההודעה עצמה אינה הודעת ביטול חד-משמעית, ומן ההודעה משתמע כי תביעתה העיקרית של גב' פורת היא לפיצויים..."
ב- ת"א (חי') 9352/02[373] קבע בית-המשפט כי "חרף הזמן שחלף בין מועד התשלום ועד למועד הגשת התובענה – בין שנה לשנתיים – לא קדמה לכך פניה בכל דרך שהיא לאגודה. שיהוי בלתי-מוסבר זה נראה בלתי-סביר בנסיבות ומעיד על היעדר פגם ברצון, או אם היה, כי לא השפיע על החלטתם לשלם את הסכום על-מנת לזכות במגרש".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 29527/06[374] קבע בית-המשפט כי "המדובר בביטול לאחר שנתגלתה עילת ביטול (הטעיה). לדידי, לא רק שלא ניתנה הודעת ביטול כדין אלא שגם לא קיימת לנתבעים כל עילת ביטול ולכל הפחות המדובר בטעות בכדאיות העסקה ותו לאו. לא נכתב בהסכם מתי תוקפו פג, אולם בהיעדר מידע שכזה בהסכם הרי שיש לבדוק את אומד-דעת הצדדים, ובדיקת נסיבות האירוע. לשיטתי, התובע לא ראה את החוזה כמבוטל עקב כך שהנתבעים לא יוצרים עימו קשר, ובנוסף, כפי שניתן ללמוד מן האירוע עצמו, באם הנתבעים עצמם לא מצאו ורכשו נכס תוך 4 חודשים מדוע יש לראות זמן זה כתקופה ארוכה דיה שתבטל את ההסכם שנחתם מכוחות "הזמן שעבר" בלבד. באם הנתבעים אכן היו מעוניינים לסיים את ההסכם היה עליהם לעשות זאת בכתב וללא שיהוי".

ב- בש"א (רמ') 2494/07[375] קבע בית-המשפט מפי כב' הרשם דן סעדון:

"8. בנסיבות אלה, ולנוכח העובדה שאין, לצורך הדיון, מחלוקת על כך שהמשיבה הפרה לכאורה את התחייבויותיה על-פי ההסכם עם המבקשת, מצטמצמת המחלוקת בענייננו לשאלה אחת והיא האם הודעת הביטול שניתנה במסגרת בקשת הרשות להתגונן למשיבה ניתנה תוך "זמן סביר", כדרישת סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. לעניין התקופה המוגדרת כ-"זמן הסביר" ציינה ההלכה הפסוקה את הדברים הבאים: 'מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי והזמן הסביר שבתוכו יש לתת הודעת ביטול נקבע לפי נסיבות העניין. סבירות הזמן אינה נמדדת על-פי אמות-מידה כלליות ומופשטות המנותקות מההקשר העובדתי, אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו'."
ב- ע"א 703/83[376] קבע בית-המשפט כי "משמעותו של סעיף זה היא, כי הצדדים בחרו בכל מקרה של הפרת האמור בחוזה (היינו בין אם ההפרה יסודית ובין אם לאו), להטיל חובת משלוח מכתב התראה שבעה ימים קודם לביטולו של החוזה. משקבעו הצדדים דרך ביטול מוסכמת, החלה על כל הפרה, הרי היא מחייבת אותם. יש להניח, כי בשעה שסיכמו דעתם, כמתואר, כיוונו דעתם למניעתו, ככל האפשר, של ביטול ההסכם ושאפו לאפשר קיומו, גם אם הופר על-ידי אחד הצדדים בדרך כלשהי. על-כן, יש לומר, כי בהיעדר משלוח התראה במכתב רשום, כמוסכם בין הצדדים, לא עשה המערער את הפעולות הנדרשות הימנו לביטול החוזה"[377].

ב- ע"א 3694/99[378] קבע בית-המשפט כי "הקביעה אם ביטול החוזה הוא "בלתי-צודק", כמו גם השאלה אם הביטול נעשה "כדין", הן סוגיות שאומנם נסמכות על עובדות, אך ההכרעה בהן מצויה במישור המשפטי, ועל-כן רשאי בית-המשפט לעסוק בהן גם אם לא נטענו בכתבי הטענות מטעם המערערים, הואיל והדבר נדרש לצורך הכרעה באחת מטענות ההגנה של המשיבים כנגד התביעה (ביטול החוזה על ידיהם עקב הפרתו על-ידי בעלי דינם)".

ג' שלו[379] כותבת בספרה כי "הודעת ביטול אינה טעונה צורה פורמלית מסויימת, פרט למקרה שבו הצדדים, בחוזה שביניהם, קבעו צורה מיוחדת למתן הודעות". בנוסף, "גם כאשר המתקשר ממלא את הנטל שמטיל עליו הדין על-ידי עצם מתן הודעת הביטול, הריהו מחוייב, מכוח עיקרון תום-הלב, לעשות מאמץ כן להשגת המטרה. הודעת סרק, הניתנת מן השפה ולחוץ, מבלי כוונה שתימסר לתעודתה, גם אם יש בה כדי לשכלל את הביטול, איננה ממלאה אחר הדרישה לתום-ליבו של המודיע"[380].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 43519/05[381] קבע בית-המשפט כי "אם אכן סברה הנתבעת, שיש לבטל את ההסכם, היתה צריכה לשלוח הודעת ביטול תוך זמן סביר. ביטול בחלוף כחמש שנים, כאשר כל אותה עת נמשך מתן הטיפול המשפטי בעניינה מצד משרד התובעת, איננו בגדר זמן סביר. במקרה דנן, אין כלל הודעת ביטול כזו ורק כאשר נדרשה לשלם שכר-טרחה, טענה את שטענה".

ב- ת"א (חי') 14595/04[382] קבע בית-המשפט כי "המנוח גם הוסיף טענות בדבר אילוץ או כפיה. לא זו בלבד שלא נטענו כדבעי אלא שדינן להידחות שעה שהמנוח לא פעל תוך זמן סביר מהפסקת הכפיה לביטול החיוב. ראה סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973".

ב- ת"א (חי') 13262/02[383] קבע בית-המשפט כי "סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע את דרך ביטולו של חוזה במקרה של כפיה 'ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה'. התובע לא ביטל מעולם את החוזה עם הנתבעות, לפי דבריו הוא "נעשק" במשך שנתיים עד לחודש 8/96 מועד בו הפסיק לגדל הודים, למרות זאת את תביעתו הכספית הוא בחר להגיש כשש שנים לאחר מכן (כשבדרך הוא חותם על ויתור על כל טענה ותביעה), בנסיבות אלו גם ללא כתב סילוק התובע לא הוכיח תביעתו".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 37393/04[384] קבע בית-המשפט כי "במקרה דנן, פרק הזמן של למעלה משנה מאז נודעו לתובעות העובדות כהווייתן ועד למתן הודעת ביטול, הוא מעל ומעבר לפרק הזמן הסביר שבגדרו צריך היה ליתן את ההודעה".

ב- ע"א 6094/03[385] נפסק מפי כב' השופטת ע' ארבל:

"אף-על-פי-כן, המערערים שלחו את הודעת הביטול למשיב רק ביום 7.12.98, דהיינו כשנה לאחר שהתגלתה ההטעיה לטענתם וזאת אף לאחר שהמשיב הגיש את תביעתו (ביום 12.11.98). לא זו אף זו, לאחר שנחשפה ה"תרמית", לטענתם, המערערים המשיכו לשלם למשיב את התמורה על המחצית הראשונה של שנת 1998 בהתאם להסכם הייעוץ, במקום לדרוש את ביטולו. נראה, כי אין צורך להכביר במילים כי זמן זה אינו עולה בקנה אחד עם דרישת הזמן הסביר מאז שנודע למערערים דבר ההטעיה כטענתם. לפיכך, גם אם הייתי מניחה לזכות המערערים כי הוטעו על-ידי המשיב וכי עקב ההטעיה התקשרו בחוזה עמו, עדיין לא תוכל טענה זו לסייע בידיהם."
ב- ת"ק (ת"א-יפו) 3424/06[386] קבע בית-המשפט כי "במקרה דנן בקשה לביטול חוזה למעלה משנתיים ימים, היא לא ביטול 'בתוך זמן סביר'".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 20135/05[387] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת עידית ברקוביץ:

"אי-משלוח הודעת ביטול במועד
20. אף אם היו מוכחים יסודות של כפיה או עשק, אין די בכך. על-פי גישת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק החוזים, חוזה שנכרת בכפיה או בעשק אינו בטל מעיקרו, אלא ניתן לביטול.
במילים אחרות: כפיה ועשק אינם מאיינים את החוזה, אלא מאפשרים את ביטולו על-ידי הנפגע. כדי לאיין תוקפה של הסכמה, יש לנקוט בפעולה של ביטול ההסכם (עא' 661/81 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75).
דרך הביטול נקבעה בסעיף 20 לחוק החוזים כאשר לעניין כפיה, נקבע הסדר ספיציפי. ...
21. גרסת הנתבע היא, כי נסיבות הכפיה והעשק היו בעת חתימת כתב ההתחייבות, דהיינו, ביום 1.2.04.
הנתבע לא בסס גרסה עובדתית המצביעה על המשך פעולות הכפיה והעשק למועד המאוחר לחתימת כתב ההתחייבות. מכאן, שלאחר החתימה, פסקו הכפיה והעשק ולא היתה כל מניעה להודיע על ביטול ההתחייבות מייד לאחר 01.02.04.
ואולם, הנתבע השתהה שיהוי ממושך ביותר ולא שלח את הודעת הביטול לתובעים אלא בתאריך 25.4.05, דהיינו בחלוף למעלה משנה מאז נודע לו על עילת הביטול והפסקת הכפיה. לעניין "הזמן הסביר", אין לקבוע אמת-מידה נוקשה המתוחמת בפרקי זמנים, אלא יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו.
על-פי כל קנה-מידה, ובמיוחד בנסיבות המקרה הנדון, משך זמן העולה על שנה אינו בגדר "זמן סביר" למשלוח הודעת ביטול (ראה: ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75 וכן: ע"א 700/83 כהן נ' הרשקוביץ, פ"ד לט(4) 471).
הנתבע לא נתן טעם, לא כל שכן טעם ממשי, למחדלו לבטל את התחייבותו תוך זמן סביר.
22. מחדל הנתבע מקבל משנה-תוקף בשים-לב לכך שבתאריך 9.2.05 שלח לתובעים מכתב בעניין הפקדת השיק שניתן בעת חתימת ההתחייבות. במכתבו, לא מעלה הנתבע טענת כפיה או עשק, אלא להיפך מאשר כי:
'אין אנו מכחישים את קיומו של החוב עליו ניתן לדון.'
23. אינני מקבלת את טענת בא-כוח הנתבע המונה את המועד למשלוח הודעת הביטול ממועד פרעונו של השיק שחולל – 1.2.05. הניסיון להאריך את מועד משלוח הודעת הביטול על-ידי הפניה למועד חילול השק הינו מלאכותי ואינו במקומו. השיק ניתן לביטחון כאשר מועדי התשלום נקבעו בהתחייבות. לבד מכך, השיק חולל מהסיבה "א.כ.מ", דהיינו, בהיעדר כיסוי מספיק, כך שלא ניתן לטעון כי ההוראה לביטול השיק יכול שתיחשב מתן הודעת הביטול. מירוץ הזמן למשלוח הודעת הביטול החל לאחר חתימת כתב ההתחייבות – 1.2.04 ולמועדי התשלום, כמו גם למועד פירעון השיק, אין רלבנטיות בהקשר זה.
24. יושם-אל-לב, כי טענות הכפיה והעושק הועלו לראשונה במכתב מיום 25.4.05 לאחר הגשת התביעה, ובכך יש כדי להצביע על העלאת הטענות בדיעבד כדרך מילוט בפני דרישת התובעים לפירעון החוב.
אשר-על-כן, נדחות טענות הכפיה והעשק."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 661/03[388] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת הילה גרסטל, סגנית נשיא:

"סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) וסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובעים כי ביטול חוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. הטעם לכך הוא, שפרק זמן ממושך מדי עשוי להעניק לנפגע יתרון בלתי-הוגן, בכך שיאפשר לו להמתין להתפתחויות הכלכליות ולתכנן צעדיו בהתאם. הוא גם עשוי לפגוע יתר על המידה בצד השני, שממשיך להאמין שהחוזה עומד בתוקפו, ועשוי לפעול על סמך הנחה זו ולשנות מצבו לרעה (ראו דניאל פרידמן ו- נילי כהן חוזים כרך ב' 1099 (1992)). ניתן ללמוד גזירה שווה מהוראות אלו לענייננו. אפילו אקבל את טענת המבקשת (שאתייחס אליה בהרחבה להלן) שעדיין לא קמה לה עילת ביטול כשנודע לה על העבירות (אלא רק מאוחר יותר, עם הרשעתה ומיצוי הליכי הערעור) – אין בכך כדי לגרוע מחובתה להודיע על כוונתה לבטל את ההסכם, כדי למנוע מחברת הניהול להמשיך להסתמך על המצב הקיים, ולשנות את מצבה לרעה. משנמנעה לעשות כן, פועל הדבר נגדה, ככל שבסייג הצדק עסקינן."
ב- ת"א (י-ם) 23366/00[389] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט שמעון פיינברג:


[351] ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798 (2002).
[352] דברי בית-המשפט ב- ת"א (ת"א-יפו) 49599/04 אליהו חיים ואח' נ' קפלן שמואל, תק-של 2008(2) 15091 (2008).
[353] ראה ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119 (1998); ת"א (י-ם) 5917/04 אמנון אלברטל נ' ירדנה אבירם, תק-של 2008(1) 8904 (2008).
[354] ת"א (ת"א-יפו) 2766/00 ברודנו חיימה-חיים ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 2006(3) 6450 (2006).
[355] ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119 (1998).
[356] ע"ע 292/05 עלי ח'מיס נ' עיריית ירושלים, תק-אר 2006(3) 323 (2006).
[357] ה"פ (נצ') 249/06 מיכאל אוחנה נ' אלירן ואקנין, תק-מח 2008(3) 14852 (2008).
[358] ת"א (ת"א-יפו) 41642/06 עורך-דין גולדמן יעקב ואח' נ' פור נחום ואח', תק-של 2008(3) 14912 (2008).
[359] ת"א (ב"ש) 4611/04 אבו רביעה איברהים נ' סוכנות אוטו דיל מכירות רכב בע"מ ואח', תק-של 2008(3) 6161 (2008).
[360] ה"פ (ת"א-יפו) 1672/04 קונצמן אילנה נ' היימן יאיר ואח', תק-מח 2008(3) 3038 (2008).
[361] ע"א (ב"ש) 1008/08 דאדון אביעד ואח' נ' בנק מזרחי טפחות, תק-של 2008(2) 24423 (2008).
[362] ת"א (ת"א-יפו) 44623/03 ורקר יעקב נ' אבולוף ניסים ואח', תק-של 2008(2) 14107 (2008).
[363] ת"א (י-ם) 11345/04 רזידנס 212 בע"מ נ' גל הפקות שירותי תקשורת ואח', תק-של 2008(2) 10422 (2008).
[364] ה"פ (ת"א-יפו) 439/06 חיה ברזילי נ' בנק המזרחי, תק-מח 2008(1) 11264
(2008).
[365] ה"פ (ת"א-יפו) 159/07 צבי שחר נ' יצחק שרגא קרמר, תק-מח 2008(1) 4160
(2008).
[366] ע"א (חי') 3488/06 אקרמן שאיבות בע"מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע"מ ואח', תק-מח 2008(1) 662 (2008).
[367] ת"א (י-ם) 12619/05 חב' אינטגריטד סיסטמס ריסרץ' קורפוריישן (ISR) נ' מוניות פריברט ואח', תק-של 2007(4) 29013 (2007).
[368] בש"א (ראשל"צ) 4165/07 רחימוב דניאל נ' שינדלר מנחם, תק-של 2007(4) 22986 (2007).
[369] ה"פ (ת"א-יפו) 667/00 יעקב חומסקי ואח' נ' קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ, תק-מח 2007(4) 4980 (2007).
[370] ת"א (ת"א-יפו) 24357/05 סור בע"מ ואח' נ' י. קל לי-תעשיות חומרי ניקוי בע"מ ואח', תק-של 2007(4) 7303 (2007).
[371] ד' פרידמן, נ' כהן חוזים פרק ב', 1099.
[372] עב' (ת"א-יפו) 10314/04 רונית פורת נ' טלי פלדמן, תק-עב 2007(3) 6851
(2007).
[373] ת"א (חי') 9352/02 עמר מאיר רויטל ואח' נ' מנות – מושב עובדים להתיישבות חקלאית תיירותית ותעשייתית בע"מ, תק-של 2007(3) 17919 (2007).
[374] ת"א (ת"א-יפו) 29527/06 מישאל רשף נ' בונן ארדיטי מיכל ואח', תק-של 2007(3) 14103 (2007).
[375] בש"א (רמ') 2494/07 בללי קרן נ' המכללה לאמנות ועיצוב תל-אביב, תק-של 2007(3) 9746 (2007).
[376] ע"א 703/83 אלי יוסף נ' אריה יצחקי, פ"ד לח(3) 81 (1984).
[377] ת"א (ת"א-יפו) 10107/03 יצחקוב ישראל ואח' נ' כהן יפה ואח', תק-של 2007
(2) 27945 (2007).
[378] ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385 (2000).
[379] ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (דין הוצאה לאור בע"מ, התשס"ה-2005) 363.
[380] ג' שלו, שם.
[381] ת"א (ת"א-יפו) 43519/05 א. טירר עורכי-דין ונוטריון נ' סימונה דוידזון, תק-של 2007(2) 5934 (2007).
[382] ת"א (חי') 14595/04 יצחק הרץ נ' דב גונן ז"ל באמצעות יורשיו, תק-של 2007(2) 4491 (2007).
[383] ת"א (חי') 13262/02 יפהר עמירם נ' י. איצקוביץ (1987) ושות' ואח', תק-של 2007(1) 2935 (2007).
[384] ת"א (ת"א-יפו) 37393/04 הלן סיסטמס די.בי. בע"מ ואח' נ' א. יצחקי חברה להשקעות ובניין בע"מ ואח', תק-של 2006(3) 16458 (2006).
[385] ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ ואח' נ' שאול בוקריץ, תק-על 2005(1) 3559
(2005).
[386] ת"ק (ת"א-יפו) 3424/06 גומברג לריסה נ' אקווה בר-ניו בר-מערכות מים מתקדמות בע"מ ואח', תק-של 2006(3) 5629 (2006).
[387] ת"א (ת"א-יפו) 20135/05 רוני יצחייק ואח' נ' אלברט זכריה ואח', תק-של 2006(2) 24224 (2006).
[388] ה"פ (ת"א-יפו) 661/03 אגודת הספורט הפועל כפר-סבא (ע"ר) נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (ע"ר) ואח', תק-מח 2005(3) 11872 (2005).
[389] ת"א (י-ם) 23366/00 מחמוד עיד עבד אלג'אבר נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2003(3) 24327 (2003).