botox

פרק 8: ביטול חלקי (סעיף 19 לחוק החוזים)

סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"19. ביטול חלקי
ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו."
לפי ההלכה הידועה כדוקטרינת "העיפרון הכחול" – עילת ביטול יכול שתתייחס אך לחלק מהוראותיו של הסכם, ובהתאם לכך יכול צד לחוזה לטעון נגד חלק מתניותיו של הסכם ולבקש לאכוף את חלקו האחר.

דוקטרינה זו מקובלת בכל העולם, וניתן למצוא אותה ברוב הספרים העוסקים בדיני חוזים. אולם, אין צורך שנפנה לשם, משום שזו גם מצוותו המפורשת של המחוקק[329].

משמעותו של סעיף 19 לחוק החוזים היא, כי אם התובע טוען שהונו אותו, כפו עליו לחתום על תניה מסויימת בהסכם, ואילו לגבי יתר חלקי ההסכם אין כל פגם ברצון היכול להקים עילת ביטול, רשאי הוא עצמו, ורשאי בית-המשפט להיענות לתביעתו, לקיים רק את החלק שלגביו אין כל פגם ברצון. כלומר, לא תישמע טענתו של צד לחוזה, לפיה יש לפסוק לפי "הכל או לא-כלום".

חוזה הכולל מספר חיובים נפרדים, שלכל אחד מהם תמורה נפרדת כך שהוא עומד בפני עצמו, הוא חוזה שניתן להפרדה לחלקים כמשמעו בסעיף 19 לחוק החוזים.

חלקי החוזה הניתנים להפרדה צריכים ללבוש צורת תניה, או מערכת תניות, היכולה לעמוד על רגליה היא, ואינה שלובה בקיום ההתחייבויות שמבקשים להשאיר על כנן.

במקרה ואין מדובר ביחידה שלמה הניתנת להפרדה, אין בידי מבקש הביטול, אלא הברירה לבטל את החוזה כולו[330].

זכות ביטול חלקי של חוזה, מוקנית לצד לחוזה שרצונו נפגם, אולם כאשר מדובר בחוזה אשר תוכנו או חלק ממנו, אינם חוקיים, העילה לביטול נובעת מסעיפים 30 ו- 31 לחוק החוזים.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 181941/02[331] קבע בית-המשפט כי "ההסכם נגוע בסעיפים העומדים בסתירה להוראות צו הפיקוח, קיימת לנתבעת עילה לביטול חלקי של ההסכם".

הסבת סעיף 19 לחוק החוזים כלפי חוזה בטל על-פי סעיף 30 לחוק החוזים מאפשרת בידוד חלקים פסולים מתוכו וקביעת בטלותם, תוך השארת עיקרי החוזה על כנם[332].

בהתקיים התנאים הקבועים ברישא של סעיף 19 לחוק החוזים, קמה זכות ביטול מוגבלת בהיקפה – היא הזכות לבטל רק חלק מן החוזה. בסעיף 19 סיפא לחוק החוזים, נקבע חריג לרישא, בהקנותו לצד המבטל זכות בחירה בין ביטול חלקי לבין ביטול מלא.

האפשרות לבטל את החוזה ביטול חלקי, נבחנת באמצעות כלל "העיפרון הכחול", כפי שנדון ב- בג"צ 1993/03[333] על-ידי כב' השופט מ' חשין שקבע כי:

"כלל "העיפרון הכחול", מניח אפשרות פיזית להקיף בקו (של "עיפרון כחול") את חלקו הפגום של חוק או של חוזה, ולגזור אותו מגופו של הטקסט. כלל העיפרון הכחול, מורנו כי במקום שאך ניתן הדבר, נטל הוא המוטל עלינו כי נפריד בין איבר נגוע לבין האיברים הבריאים שבגוף – כך בחוק, כך בחוזה וכך בכל נורמה אחרת שהיא – ולאחר ההפרדה כי נתעלם מן האיבר הנגוע וניתן תוקף מלא לאיברים הבריאים. ראו למשל בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 413-414. כמותו של כלל זה הוא הכלל המשפטי הכלוא בביטוי ut res magis valeat quam pereat – יחיה הדבר ואל ימות, דהיינו: אם ניתָן לפרש טקסט המכיל נורמה משפטית בשני אופנים, נבכר את הפירוש המקיים את הנורמה על פני הפירוש שיביא לאובדנה. ראו למשל בג"צ 288/00 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים, פ"ד נה(5) 673, 697-696. כללים אלה כולם, הם ואחרים זולתם, ניתן לומר עליהם כי נלמדים הם כמו-מעצמם, ואפשר אף יש בהם משהו מחוקי הטבע. ברובד הפשטה נוסף נגזרים הם כולם מעיקרון המידתיות, עיקרון המדריך אותנו – בפרישתו הרחבה – בכל אשר נלך ונבוא."
גבריאלה שלו קובעת בספרה[334] מהי הדרך בה יפסע בית-המשפט לקראת ביטול חלקי של החוזה שחלקיו פסולים. וכדבריה:

"שלב ראשון – האם החוזה ניתן להפרדה לחלקים? שלב שני – האם עילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו? שלב שלישי – האם ניתן לבודד את החלק הנגוע מתוך החוזה ולהשאיר את עיקר החוזה על כנו, מבלי שייווצר חוזה שונה מזה שהתקשרו הצדדים?
רק מתן תשובה חיובית לכל אחת משלוש שאלות אלו מאפשר פיצול החוזה לחלקיו. לשם פיצול חוזה שחלקו בטל לפי סעיף 30, לא סגי איפוא בקביעת היותו ניתן להפרדה ובקביעה כי עילת הפסלות נוגעת רק לאחד מחלקיו. יש לבדוק האם החוזה הנותר, בלא החלק הפסול, הוא עדיין בעל משמעות ותוכן. בהיעדר טעם והיגיון בחוזה המפוצל, יתבטל החוזה כולו."
כלומר, רק כאשר מתקיימים התנאים המפורטים לעיל, אין לצד המבטל רשות לבטל את כל החוזה ואין לו ברירה בין ביטול חלקי לביטול מלא. מנגד הזכות לבטל את כל החוזה חוזרת וקמה כאשר יש להניח שהצד הזכאי לבטל, לא היה מתקשר בחוזה כולו לולא עילת הביטול.

ב- ת"א (פ"ת) 2665/05[335] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט אהרן מקובר:

"36. במצב הדברים כמתואר לעיל, הסכם המכר השלישי אינו בטל כולו. יש להחיל בענייננו את סעיף 31 רישא, המחיל את סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) על בטלות חוזה לפי פרק ג', ומאפשר ביטול חלקי של חוזה לגבי אותו חלק שעילת הביטול נוגעת בו, כשהחוזה ניתן להפרדה לחלקים.
מאחר והסכם המכר השלישי הוא זה שהוגש ודווח לשלטונות המס, יש לקיימו כפי הכתוב בו וכפי שהוצהר עליו כלפי כולי עלמא. הסכם זה הינו חוקי. לעומתו, ההתחייבות שבהסכם הנספח, שאליבא דהתובע היא חלק בלתי-נפרד מהסכם המכר, הינה התחייבות שהוסתרה משלטונות המס, והיא התחייבות בלתי-חוקית ופסולה, ובטלה. התחייבות זו גם לא נעשתה עם אותם צדדים שחתמו על הסכם המכר. בית-המשפט לא יתן יד לאכוף התחייבות בלתי-חוקית ופסולה ולחייב צדדים לפעול על פיה. מי שמסכים להתחייבויות בלתי-חוקיות בהסכמים נספחים שאינם מדווחים לשלטונות, צריך לצפות שבהגיע יום פקודה הוא לא יוכל תמיד לבקש מבית-המשפט לסייע לו לאכוף התחייבות כזו (רק במקרים שהוכרו בפסיקה, שאינם חלים בענייננו)."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 40790/06[336] קבע בית-המשפט כי "ביטול חלקי של הסכם אפשרי לאור הקבוע בסעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ומשתלב היטב, בנסיבות שהתבררו בפני, עם עיקרון תום-הלב. ההסכמים הם הסכמים "הניתנים להפרדה לחלקים" שכן, ניתן לראות בכל מכונה "יחידה חוזית" נפרדת ועילת הביטול מתייחסת אך ורק למכונות שלא ניתנו לגביהן מיקומים".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 22066/05[337] קבע בית-המשפט כי "גם אם היתה קיימת למישל עילת ביטול, זהו המקרה בו ראוי להפריד בין חלקיו השונים של החוזה, וליתן תוקף מלא לאותו חלק של החוזה שאינו נגוע, קרי, להתחייבותו של מישל לערוב לפירעון השיקים של פייג. בעניין זה יש לעשות שימוש בהוראת סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ... במקרה דנן ברי כי מישל היה מתקשר בהסכם הערבות בכל מקרה, שכן היה חשוב מבחינתו שהתובע ימשיך לבצע את העבודות עבור פייג, ותנאי מוקדם לכך היה נכונותו של מישל לערוב לפירעון השיקים של פייג".

ב- רע"א 6233/02[338] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט י' טירקל:

"יתר-על-כן, אפילו בטל חלק מן ההסכם מחמת אי-חוקיות, ניתן להפריד בין החלק הפסול לחלק הכשר, לפי סעיף 19 לחוק החוזים; ואפילו לא ניתן להפריד בין חלקי ההסכם, ניתן "להחיותו", בשלימותו או בחלקו, על-ידי שימוש בהוראת סעיף 31 לחוק החוזים "... בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית-המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון ... לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו'."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 647/02[339] קבע בית-המשפט כי "מבחינת חומר הראיות עולה באופן ברור שניתן במקרה דנן להורות על ביטול חלקי, דהיינו, ביטול הסכם רכישת המשרדים בלבד. הסכם זה, הגם שהוא מהווה חלק בלתי-נפרד מעסקת החליפין, מהווה פלח ברור ומוגדר, ונכללות בו הוראות מפורשות הנוגעות לסעדים בגין הפרתו: כך, למשל, נקבע בסעיף 17 שאם לא יתקבל היתר בניה למשרדים עד 15.10.99 תהא המבקשת רשאית להודיע על ביטול הסכם רכישת המשרדים והחברה תשיב לה את התמורה; כן נקבע פיצוי מוסכם בגין הפרה בשווי של 150,000 דולר, וכן נקבע צורך בערבות בנקאית. אוקן עצמו ערב אישית להתחייבויות החברה על-פי הסכם זה. בהסכם זה נקבעה תמורה מוגדרת ואין כל קושי לכאורה להורות על ביטולו של הסכם רכישת המשרדים בלבד, כביטול חלקי, מכוח סעיף 19 הנ"ל".

ב- ע"א (ת"א-יפו) 2595/00[340] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת אסתר קובו:

"23. אין בתכתובת בין הצדדים או בכתבי בי-דין כל טענה של מי מהצדדים לביטולו של החוזה שנחתם ביניהם, ומכאן שחזקה היא כי חוזי הפיתוח שנחתמו בהתבסס על החלטה 737 שרירים וקיימים. בנסיבות אלו, השבה כלל אינה אפשרית. בוודאי שלא על-פי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, כטענת המשיבים, אשר עניינו בביטול חלקי של חוזה על-ידי מי שנפגע מחמת טעות, הטעיה, עושק או כפיה, והכל כאמור בסעיפים 14-18 לחוק הנ"ל. עילות אלה כלל לא בא זכרן בענייננו כאן. כמו-כן, שינוי תנאי חוזה הפיתוח באופן שבו יחולו עליו תנאי ההחלטה המיטיבה, או יציקת תוכן אחר מזה הקיים בו – אינם ממין הסעד אותו יכול להעניק בית-משפט זה ככל שמדובר בעילת הרשלנות."
ב- ת"א (חי') 16709/01[341] קבע בית-המשפט כי "בענייננו לא טענה הנתבעת לבטלות כל ההסכם, אלא רק לבטלות השכרת המקלט, וטוב שכך נהגה; משניתן הסכם להפרדה לחלקים ובמקרה שהפרדה זו תמנע ביטולו של ההסכם, מן הראוי (בהיעדר נסיבות השוללות זאת) להפריד את ההסכם, ליתן תוקף לחלקו "הכשר" ולהכריז על בטלותו של החלק הבלתי-חוקי (ראה סעיף 19 לחוק החוזים)".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 2165/04[342] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט שמואל טננבוים:

"12. התובע מדגיש, כי אין הוא מבקש לבטל את הסכם הפשרה כולו אלא סעיף אחד מתוכו והוא סעיף ב' הדן בשיעור המשכורת הקובעת לפנסיה. את יתרת הסעיפים מבקש הוא שנשאיר על כנם. כפועל יוצא מגישתו לא הציע התובע להחזיר הטבות שקיבל על-פי הסכם הפשרה. לשיטתו של התובע מדובר בשני נושאים נפרדים: תנאי פרישה ותנאי פשרה כספית בתביעות שהיו תלויות ועומדות בפני בית-הדין. עיגון משפטי לגישה זו מוצא התובע בסעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע, כי בתנאים מסויימים ניתן לבטל חלק מחוזה.
עיון בהסכם הפשרה ובהודעה לבית-הדין אליה צורף הסכם הפשרה, מלמד כי מדובר בהסכם העשוי מקשה אחת. הסכם הפשרה על-פי מבנהו, לשונו, רוחו ותכליתו מיועד להביא לסיום כל תביעותיו של התובע מהנתבעות, הן אלו הנובעות מתקופת עבודתו והן אלו הקשורות לסיומה, ובכלל האמור אף תנאי פרישתו. הוראות ההסכם כולן שלובות ואחוזות זו בזו. הצדדים מצאו לנכון שלא להפריד בין הסכם פרישה לבין הסכם פשרה ובכך, בין השאר, הביעו רצונם לראות בכל התנאים גם יחד כהסכם שלא ניתן להפריד בין חלקיו. ניתן להניח, כי אם התובע לא היה מסכים לאמור בסעיף ב' להסכם הפרישה דהיינו גובה המשכורת לגמלה, לא היתה הנתבעת מסכימה להעניק לו את הסכום המצויין בסעיף ה' לאותו הסכם.
בסעיף ז' להסכם הפשרה הצהיר התובע, כי ההסכם ממצה את כל תביעותיו ודרישותיו ואין לו דרישות ותביעות נוספות מהנתבעות. על הצהרה זו חזר התובע גם בסעיף 3 להודעה. בשלישית הודיע התובע על כך שהסכם הפשרה ממצה את כל הסכסוכים שבין הצדדים, בעת הופעתו בבית-הדין ביום 16.11.00. תביעתו לביטול סעיף ב' להסכם הפשרה מנוגדת באופן מוחלט להצהרות אלו. טענתו של התובע, כי הצהרותיו אלו מתייחסות רק לתביעותיו הכספיות, אין לה יסוד כלשהו.
תוצאת האמור הינה, כי אף אם היה התובע מניח תשתית עובדתית או משפטית לביטולו של סעיף ב' להסכם הפשרה, לא ניתן היה להיענות לבקשתו להפריד בין הדבקים ולהשאיר את יתר סעיפי הסכם הפשרה שרירים וקיימים."
ב- ת"א (חי') 677/96[343] קבע בית-המשפט כי "סעיף 19 לחוק החוזים, כך נראה לי, אינו חל על המקרה דנן, באשר ההסכם אינו ניתן להפרדה. אולם, ניתן להגיע לאותה תוצאה בהסתמך על עמדתם של כהן ופרידמן (נ' כהן, ד' פרידמן חוזים כרך ב' (תשנ"ג) 679-680 (ה"ש 47), עמ' 762 ועמ' 1119-1120), לפיה מקום בו סעיף 19 אינו חל, אין כל מניעה לצוות על אכיפה חלקית, באופן שיורה בית-המשפט על תיקון המסמך, ויתאימו למה שסוכם בשעתו בין הצדדים".

ב- ת"ק (ת"א-יפו) 6144/03[344] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת חנה פלינר:

"20. מהמקובץ לעיל, עולה כי הנתבעת הפרה את החוזה שנכרת בינה לבין התובע, במחדלה לספק רכב עם תאורת מדרכה; קבעתי, כאמור, כי התובע היה מזמין מהנתבעת את הרכב גם ללא תאורת המדרכה וזו לא היתה הסיבה לביצוע ההזמנה; בנסיבות אלה, יש תחולה לאמור בסעיף 19 לחוק החוזים – חלק כללי), התשל"ג-1973 ...
לעניין המבחנים לביטול חלקי על-פי סעיף 19 הנ"ל, ראה ע"א 139/87 סולימני נ' מ. כץ ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ, פ"ד מג(4) 705.
21. לאור סעיף 19 לחוק החוזים, זכאי התובע לבטל אך ורק את אותו חלק של החוזה הנוגע לתאורת המדרכה ולדרוש השבה בגין אותם סכומים ששולמו עבור מרכיב זה, בתוספת פיצוי שאקבע בגין ההפרה."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 220916/02[345] קבע בית-המשפט כי "התובעת לא עשתה ניסיון אפילו לבטל באופן חלקי את החוזה, כלומר, לבטל רק את אותו חלק בעסקה הנוגע למחיר הרכב (ראה בעניין זה הוראת סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי))".

ב- ת"א (י-ם) 3501/01[346] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט משה דרורי:

"13. התכלית החקיקתית של דיני החוזים היא להעניק לצד התמים (המכונה בחוקי החוזים "הנפגע") את הזכות לבטל את החוזה באחת מדרכים אלה: בשלמות או באופן חלקי, כנאמר בסעיף 19 לחוק החוזים שצוטט לעיל. אם בוחר הנפגע ביטול חלקי ולא ביטול מלא, לא רשאי המפר לאחוז בקרנות המזבח ולטעון שיש לבצע ביטול מלא, אלא-אם-כן, מדובר במקרה כה קיצוני שאז חל הכלל כי 'בהיעדר טעם והגיון בחוזה המפוצל יתבטל החוזה כולו', כדברי הסיפא של פרופ' שלו. במקרה שבפנינו, רשאים הקונים לומר: אנו מכרנו את המתחם תמורת סך 8 מליון דולר, ואין לנו כל כוונה או רצון לבטל הסכם זה; מאידך גיסא, קניינו משרדים תמורת סך של כ-340,000$, וחוזה זה אנו רוצים לבטל ולקבל את כספנו בחזרה.
במקרה זה, גם אם היו התחייבויות שני הצדדים כלולות במסמך אחד והיו חוזה אחד (דבר שלא הוכח), החלק הנותר של החוזה, קרי: המשך תוקפו של חוזה מכירת המתחם תמורת סך של 8 מליון דולר, הוא 'עדיין בעל משמעות ותוכן', כלשון דבריה של פרופ' שלו הנ"ל, ועל-כן אין כל מניעה כי הקונים ידרשו ביטולו של חוזה מכירת המשרדים לבדו, והדין צריך להיענות לבקשה לגיטימית זו של הקונים."
ב- ה"פ (י-ם) 535/01[347] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט עזרא קמא, סגן נשיא:

"עקרונית, נראה כי המשיבה שאינה טוענת כי לא ידעה על מה היא חותמת, התכוונה בשעת חתימת ההסכם למכור למבקשות מוצרים במחיר מופחת ביותר בתקופה שבה ההסכם הוא בר-תוקף. עם זאת, מרגע שתמה תקופת ההסכם בין הצדדים, תמה עמה הבלעדיות שהיתה למבקשות בהפצת סחורה. קבלת המחיר המופחת ביותר למבקשות יפגע או עלול לפגוע בתחרות הוגנת ביניהן לבין מפיצים אחרים, ואז ההסכם, או למצער תניה זו, הופך להיות הסדר כובל. אולם, ניתן לבטל תניה זו כדי שהחוזה לא יהיה הסדר כובל לפי כלל "העיפרון הכחול", המעוגן בסעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע כי: 'ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד'."
ב- ת"א (רח') 3525/97[348] קבע בית-המשפט:

"החוזה שבפנינו הוא חוזה קלאסי הניתן להפרדה שכן כל גידול הוא מסוג אחר, נקבע לו מחיר שונה ומטבע הדברים הוא מבשיל גם במועד אחר.
בנסיבות אלה כאשר נמצאה אי-התאמה בשחת שיבולת השועל וכדברי העד יונה אברהם, בחלקם היו מעופשים, הרי היתה עילה טובה לנתבעת לבטל את ההסכם בכל הנוגע לגידולים אלה.
העובדה שעובדי התובעת מיינו את הגידולים, ומתוכם הושארו 16 בלות בשדה לטענתם, אינה יכולה לפגום בזכותה של הנתבעת לבטל את ההסכם לגבי גידולים אלה.
זאת ועוד; ראיה לכך שהחוזה ניתן להפרדה יש למצוא גם בהתנהגות הנתבעת מששלחה לתובעת מכתב ביום 18.6.95, שם הודיעה כי היא מוכנה לשלם בגין שחת הדגן (ראה סעיף 11 לסיכומי בא-כוח הנתבעת).
טענת בא-כוח התובעת בסיכומיו כי הנתבעת לא היתה רשאית לבטל את ההסכם ולהסתמך על טענת אי-התאמה שכן לא הודיעה על כך כנדרש בחוק, דינה להידחות שכן אין חילוקי-דעות שמספר חבילות היו מעופשות, וככאלה אינן ראויות למאכל בעלי חיים, והדבר היה ידוע לאנשי התובעת."
מטרת ההפרדה היא לשמור על האוטונומיה של הרצון הפרטי ועל החוזה המבטא אותה אוטונומיה. התפוצה נועדה לצמצם את התערבות המשפט באוטונומיה של הרצון הפרטי, ולהעמידה על החיוני ביותר. לשם כך מסמיך המחוקק את השופט להפריד בין החלק הבטל לבין החלק התקף. ונדגיש כי ההפרדה היא תרופה חריפה פחות מהכרזת בטלות[349].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 37405/93[350] קבע בית-המשפט כי "בהסתמך על סעיף 19 לחוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג-1973, אני סבורה שהחוזה ניתן להפרדה באופן שבו יועמדו לפירעון השיקים שלא נפרעו במועד כריתתו של החוזה."


[329] ת"א (י-ם) 1046/99 סאמי שם-טוב נ' ירון רבינוביץ, תק-מח 2000(3) 11477
(2000).
[330] ראה לדוגמה ע"א 3541/98 די וורולי סיאני הנדסה (1990) בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4) 145 (2002); ע"א 677/87 אברהם רויטר נ' מורצקי בנימין בע"מ, פ"ד מג(4) 853 (1989).
[331] ת"א (ת"א-יפו) 181941/02 על-רד הנדסת מעליות בע"מ נ' נציגות ועד הבית, תק-של 2005(2) 26421 (2005).
[332] ראה למשל ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617 (1979) שבו קבע השופט מ' שמגר את בטלותה של תניית פטור בחוזה מכירת דירה, מחמת היותה מנוגדת לטובת הציבור, תוך שהשאיר את שאר חלקי החוזה על כנם.
[333] בג"צ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' אריאל שרון, פ"ד נז(6) 817.
[334] ג' שלו דיני חוזים, בעמ' 392.
[335] ת"א (פ"ת) 2665/05 דקל חיים נ' מאירי אורון ואח', תק-של 2008(3) 6658
(2008).
[336] ת"א (ת"א-יפו) 40790/06 דוויק חיים נ' איי.וי.סי בע"מ, תק-של 2008(1) 17991 (2008).
[337] ת"א (ת"א-יפו) 22066/05 בדירי עמוס נ' נאות דור בע"מ ואח', תק-של 2006(1) 26266 (2006).
[338] רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 635 (2004).
[339] ה"פ (ת"א-יפו) 647/02 ישעיהו פייגנבאום תאני ז"ל על-ידי בתו גב' אתי דרור ואח' נ' א. א. דירות בע"מ ואח', תק-מח 2005(3) 9931 (2005).
[340] ע"א (ת"א-יפו) 2595/00 מינהל מקרקעי ישראל – תל-אביב נ' לאור דלית ואח', תק-מח 2005(3) 1911 (2005).
[341] ת"א (חי') 16709/01 מורי השקעות בע"מ נ' אחים תומא בע"מ ואח', תק-של 2005(2) 27767 (2005).
[342] בש"א (ת"א-יפו) 2165/04 ד"ר דוד מוצפי נ' עיריית אור יהודה ואח', תק-עב 2005(2) 1840 (2005).
[343] ת"א (חי') 677/96 מויאל אסתר ואח' נ' רחמילביץ אילנה ואח', תק-מח 2005(1) 10114 (2005).
[344] ת"ק (ת"א-יפו) 6144/03 דקלו ניסו נ' יוניברסל מוטורס בע"מ, תק-של 2003(4) 22906 (2003).
[345] ת"א (ת"א-יפו) 220916/02 אקסטרא קאר השקעות בע"מ נ' אליהו אילן, תק-של 2003(2) 15314 (2003).
[346] ת"א (י-ם) 3501/01 אלברט תופיק ואח' נ' פריצקר יזמות בע"מ ואח', תק-מח 2002(3) 65543 (2002).
[347] ה"פ (י-ם) 535/01 קאלמא ווי תעשיה שיווק אלומיניום זכוכית ופירזול בע"מ ואח' נ' אקסטל בע"מ, תק-מח 2002(2) 68174 (2002).
[348] ת"א (רח') 3525/97 מדינת ישראל – משרד החקלאות נ' חב' חציר וקש – גרינשטיין בע"מ, תק-של 2001(3) 7004 (2001).
[349] בג"צ 6231/92 זגורי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, 784-785
(1995).
[350] ת"א (ת"א-יפו) 37405/93 אורגן השקעות נ' יעקב אילוז, תק-של 96(2) 4674
(1996).