הוכחת חוב בראי הליך פשיטת הרגל
הפרקים שבספר:
ריבית או הצמדה מיום צו הכינוס
סעיף 81 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע כדלקמן:"81. ריבית או הצמדה מיום צו הכינוס (תיקון: התשמ"ג)
הנאמן רשאי, לפי שיקול-דעתו, לקבוע כי על כל החובות שנתבעו בפשיטת רגל יתווספו - החל מיום צו הכינוס ועד לתשלומם בפועל - ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית."
ב- בש"א (חי') 12896/04 {קליינמן משה נ' עורך-דין נפתלי נשר, תק-מח 2005(1), 5350 (20.02.05)} קבע בית-המשפט:
"אפתח ואדגיש כי החלטה זו ניתנת בימים אלו משום שהיה צורך בשחזור התיק שנעשה בעת הזו.
הבקשה העיקרית לענייננו היא זו העוסקת בחלוקת הדבידנד והשאלה שיש להשיב עליה היא: האם יש לשלם ריבית והצמדה גם כן על תשלום קרן תביעות החוב?
המחלוקת הנ"ל הביאה את בא-כוח החייב לפנות בבקשה דנן ועל-פיה נתבקש בית-המשפט להורות כי ישולמו לידיו הסכומים העודפים שישארו בקופת הפש"ר לאחר חלוקת הדבידנד.
בא-כוח הכונ"ר מסר לבית-המשפט כי בקופת הפש"ר הצטבר הסכום של 379,000 ש"ח. אושרו תביעות חוב בסך של 305,000 ש"ח. שכר הנאמן עומד על סך 44,000 ש"ח ולכונ"ר ישולם סך של 7,500 ש"ח.
הנאמן מבקש לשלם לנושים מעבר לתשלום הקרן במלואה; גם ריבית והצמדה בסך 9,000 ש"ח. במצב דברים זה יוותר בקופת הפש"ר הסך של 13,000 ש"ח, יתרה המגיעה לחייב.
הכונ"ר השאיר את המחלוקת בשאלת החיוב בריבית והצמדה לשיקול-דעת בית-המשפט.
הנאמן עורך-דין נשר; טוען כי החייב; בדרכו זו מוביל לתוצאה לפיה ישולם לנושה, הגם אם יש לו בטוחה, שלא הגיש תביעת חוב; ומדוע?
מתברר שיש לחייב נכס שלא מומש; קרי, דירת מגורים.
דירה זו משועבדת לבנק משכן בע"מ. המבקש טרם הצליח לסלק תשלומי המשכנתה שבפיגור. הסכום המגיע לבנק משכן בגין תשלומי המשכנתה ושכר-טרחה עורך-הדין מתקרבים בערך לסך של 50,000 ש"ח.
הנאמן סבור כי המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לצורך בקיום אסיפת נושים לאישור ההסדר המוצע על-ידי החייב.
הוא הוסיף וטען כי גם אם נניח שיש מקום לקיים אסיפת נושים; הרי בדיון שהתקיים בבקשה דנן; התייצבו כל הנושים שאף דחו את הצעת ההסדר של החייב; מכאן שעתירתו לקיום אסיפת נושים מתייתרת.
אעיר כי אין בפני הצעת הסדר מטעם החייב; כי הרי החייב לא מציע תשלום כל סכום כהצעת הסדר שיש להביאה בפני הנושים ולאישורם. המדובר במחלוקת ביחס לחלוקת הדיבדנד.
ועוד יש לציין כי אין בפני בקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל על בסיס הטענה של העדפת נושים, טענה שלטעמי; אין לה כל בסיס; הואיל ובנק משכן אינו נושה בתיק הפש"ר.
הנאמן חייב על-פי תפקידו לחלק כספים שהצטברו בקופת הפש"ר וכי הכספים העודפים לאחר חלוקת הדיבדנד שיחולק; לא ישארו בקופת הפש"ר לעולם ועד וכי כאשר גם הוא וגם הכונ"ר יקבלו שכרם; אותה יתרה שתישאר, תועבר לחייב; כי הוא ורק הוא זכאי לקבל אותה יתרה ואותם כספים עודפים.
כאמור החייב זכאי לעשות ככל העולה על רוחו באותה יתרה ובין השאר להעבירה לכל אדם, או גורם; אם הוא חייב לו כספים, ובענייננו לבנק משכן.
לטעמי העברת היתרה לבנק אין בינה ובין הטענה של העדפת נושים; כל קשר. חלוקת הדיבדנד בשיעור 100%, בדרך הטבע מובילה למתן צו הפטר וסיום הליכי הפש"ר; מכאן שהעברת היתרה העודפת מכספי קופת הפש"ר שתוחזר לחייב ותועבר על ידו לנושה אחר שאינו נושה בתיק הפש"ר; אינה מהווה פעולה של העדפת נושים.
מכלל החומר שהונח בפני ומטיעוני בא-כוח הצדדים ובעיקר טיעוני בא-כוח הכונ"ר עולה כי בכל מקרה תשאר בקופת הפש"ר יתרה בסך 13,000 ש"ח; יתרה המגיעה לחייב וכי המחלוקת מתייחסת לסך של 9,000 ש"ח סכום שהנאמן מבקש לחלק במסגרת הדיבדנד בגין ריבית והצמדה.
על-כן, האם בנסיבות העניין יש מקום להורות על שינוי החלטת הנאמן ולבטל את החיוב בתשלום ריבית והצמדה מעבר לתשלום 100% של קרן תביעות החוב?
לי נראה כי גם אם הדבר נתון לשיקול-דעתו של הנאמן על-פי סעיף 81 לפקודת פשיטת הרגל, מוסמך בית-המשפט ורשאי הוא להתערב בהחלטותיו ובין השאר באלה כדוגמת החלטה הנוגעת להוספת ריבית והצמדה לקרן של תביעות החוב, עם הנחת מחלוקת זו בפניו.
ניסיון החיים מלמד כי מעטים הם תיקי הפש"ר שבהם מקבלים הנושים את הקרן במלואה וכי לפעמים מסתיים ההליך במתן צו הפטר לאחר תשלום סכומים סימליים ביותר שאינם עולים על אחוזים בודדים מתביעות החוב.
עקב פדיון פוליסות ביטוח וקופות גמל של המבקש; הפסיד הוא; את הזכויות הסוציאליות שהצטברו בקרנות הנ"ל.
כאמור תכלית חלוקת דיבדנד וסיום ההליך ובין השאר מתן צו הפטר היא מתן הזדמנות לחייב לפתוח דף חדש וכפועל יוצא מכך, לשחררו מכבלי הפש"ר וההגבלות שהוטלו עליו.
במקרה שבפני הנושים מקבלים 100% של קרן תביעות החוב ולי נראה כי בנסיבות העניין היה על הנאמן ליצור את האיזון הדרוש בין זכויות הנושים לבין זכויות החייב הנחותות ושכוללות הזכות לפתוח דף חדש בחייו. לשם איזון זה יכל הנאמן לוותר על הסך של 9,000 ש"ח שנקבעו כתשלום בגין ריבית והצמדה.
החייב מתגורר בדירה שרובצת עליה משכנתה; ויש להניח כי הנאמן חקר ומצא כי מימוש נכס זה אינו כדאי; על-כן; לא פעל למימושו.
כאמור החייב מפגר בתשלומי המשכנתה של בנק משכן בע"מ. הבנק תבע אותו והוא חוייב בתשלום שכר-טרחת עורך-דין. על-כן, העברת הכספים שנותרו לזכותו בקופת הפש"ר, יש בהם כדי להושיט לו יד מכוונת ומסייעת לפתיחת דף חדש, צעד שיביא לסיומה של המסגרת המגבילה על-פי צו הכינוס.
בנסיבות הנ"ל וכדי למנוע מימוש הדירה על-ידי הבנק; מימוש שיביא להוצאת החייב מתחת קורת הגג שנותרה לו; אני סבור כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בתשלום 100% קרן תביעות החוב.
הנאמן יחלק במהירות ובאופן דחוף את כספי הדיבדנד ואת היתרה תועבר לחייב באמצעות בא-כוחו.
אין להוסיף לדיבדנד תשלומי ריבית והצמדה."
ב- ע"א 824/80 {המוסד לביטוח לאומי נ' עורך-דין נ' אמיתי ואח', פ"ד לז(4), 729 (14.12.83)} קבע בית-המשפט:
"11. זאת ועוד, כלל פרשנות ידוע הוא, כי במקרה של ספק אין לייחס לחוק מהותי, להבדיל מחוק דיוני, תוקף למפרע. מטעם זה הוחלט בדעת רוב ב- ע"א 216/74 ד"ר ויגל נ' אצט מפיצים, פ"ד כט(1), 141 (06.10.74), כי צו לשינוי שיעור הריבית אין תוקפו אלא מכאן ואילך. כלל זה מבוסס על החזקה, שהמחוקק אינו מתכוון לקפח בעל זכות שנרכשה ולגרום לו עוול. אולם בענייננו לא רק שאין מדובר בריבית אלא בשמירת ה"יש" {ראה: ע"א 248/53 אלזה רוזנבאום נ' אשר וחיה זגר, פ"ד ט(1), 533 (04.04.95)}, אלא שסעיף 81 לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (אשר חל גם על חברה בפירוק מכוח סעיף 220 לפקודת החברות, הוא סעיף 353 לנוסח החדש), קובע, כי יתרה, שנשארה לאחר תשלום כל החובות, תשמש לתשלום ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, 'כפי שיקבע הנאמן, החל מיום מתן צו הכינוס, על כל החובות שנתבעו בפשיטת הרגל'. משמעות הדבר, כי מכוח זכות הסוברוגציה, שהוענקה למוסד בסעיף 127סה(א), יהיה הוא זכאי במקום העובדים לקבל מהמפרק פיצוי (מלא או חלקי) על האיחור בתשלום החוב מיום מתן צו הפירוק. מאידך גיסא, אם לא יקבלו העובדים את הגימלה לפי שיעורה ביום התשלום, כי אז יינזקו מכל עבר, כשאת סכום החוב (ששולם כגימלה) לא יקבלו בערכו הריאלי וגם לא יוכלו לקבל מהמפרק כל פיצוי על שחיקת ערכו של סכום זה של החוב עקב האיחור בתשלומו. תוצאה אשר כזאת אינה מצדיקה את הפרשנות בה דוגל המוסד, משום שהיא מקפחת את העובדים ונותנת בידי המוסד יתרון עליהם."
ב- פר"ק 2022-03 {קנטור ואח' נ' המשביר לצרכן ישראל בע"מ ואח', תק-מח 2012(1), 33921 (01.01.12)} קבע בית-המשפט:
"לכאורה, די בכך שהמבקשות לא השכילו במסגרת תביעת החוב, לדרוש את תשלום הריבית והפרשי ההצמדה, כדי לדחותו. אמנם, בטופס תביעת החוב כמות שנוסח על-ידי המפרק, לא מצוי סעיף מיוחד לעניין זה אך נושה הסבור שמגיעים לו ריבית והפרשי הצמדה לתקופה מסוימת, שומה עליו לדרוש זאת בתביעת החוב שכן אחרת ייחשב כמי שוויתר על אלה. במיוחד נכון הדבר במקרה שלפניי שעה שבא-כוח המבקשות טוען שהפרשי ההצמדה והריבית מהווים חלק בלתי-נפרד מהחוב ולא מצב של הוספת ריבית והפרשי הצמדה לפי שיקול-דעת המפרק כקביעת סעיף 81 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם 1980, ובלשונו: "הפרשי הצמדה וריבית זה היה שיערוך הנזק וזה היה הערך הריאלי של הנזק. המשמעות היא, שהפיצוי שזכאי כ"א לקבל הוא לא רק את הקרן אלא את הערך הריאלי כולל הפרשי הצמדה וריבית". (עמ' 4 שורות 21-18 לפרוטוקול). אם לגרסת המבקשות עצמן סכום החוב טומן בחובו גם את הפרשי הצמדה וריבית, שומה היה עליהן לציין זאת במפורש בתביעות החוב ומשלא עשו כן, אין להן אלא להלין על עצמן.
עם זאת והואיל והמפרק הודיע שככל שיהיו כספים בקופת הנושים המיוחדים, הניתנים לחלוקה בין הנושים עבור הרבית והפרשי ההצמדה, אלה יחולקו גם למבקשות בחלק היחסי, לא ראיתי, לפנים משורת הדין, לשלול התשלום מהמבקשות ככל שישולם לכלל הנושים המיוחדים, רק מחמת שהמבקשות לא דרשו זאת בתביעת החוב."