botox

חיסיון עיתונאי

החיסיון העיתונאי אינו חיסיון סטטוטורי, אלא יציר הפסיקה. אולם, ניתן לגזור את היקפו תוך השוואתו לחיסיונות שנקבעו בדין. כך, החיסיון הקבוע בפקודת הראיות (נוסח חדש), לגבי יחסי עורך-דין – לקוח, עומד לעורך-הדין "אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון" (סעיף 48 לפקודה). משמע, בעל החיסיון הוא הלקוח.[344]

יש להכיר בקיומו של חיסיון המתיר לעד עיתונאי שלא לגלות מקורות המידע שלו. חיסיון זה אינו החלטי אלא יחסי, כלומר, חיסיון זה כפוף לשיקול-דעתו של בית-המשפט אשר יכול להורות על מתן תשובה לשאלה. הורה בית-המשפט כאמור, הרי חייב העד להשיב[345].

על-אף שחיסיון עיתונאי לא עוגן בחקיקה, בא חיסיון זה להגן על ערכים ואינטרסים חשובים ביותר בשיטה הדמוקרטית.

כב' השופט הנשיא שמגר, בעניין ציטרין[346] קובע "מבחן משולש" שבהתקיימו – יוכר החיסיון העיתונאי:

האחד, נבחנת הרלבנטיות של השאלה;

השני, נבחן אם אכן מדובר בעניין מהותי;

השלישי, נבחן אם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי הנמצא בדיון, כלומר, אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות המידע.

באשר לתנאי הראשון – הרלבנטיות נקבע ב- בש"א (ת"א-יפו) 168096/06[347]:

"במסגרת זו אבחן הן את הפן העובדתי של הטענה והן את הפן המשפטי שלה. כעניין שבעובדה, המסמכים נשוא התצהיר רלבנטים והכללתם בתצהיר מספקת לקביעה זו."
באשר לתנאי השני – עניין מהותי נקבע ב- בש"א (ת"א-יפו) 168096/06[348]:

"הנשיא שמגר הגדיר "מהותיות" בעניין ציטרין, בין השאר כ'מעשה עוולה חמור לגביו נדרש גילוי המקור מאחר ואין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע'. אינני סבורה כי ניתן לשלול את מהותיות וחשיבות התביעה. לא רק שבסופו של יום נטל אדם את חייו לאחר שידור הכתבה, אלא בית-המשפט יידרש בהמשך הדרך, בין השאר לליבון נושא היקפה, מועדה ותיזמונה כמו גם טיבה של זכות התגובה של נשוא שידור על השידור. הבחינה של המהותיות צריכה להיסמך על כלל הנסיבות ואין "לסנן" ולהגביל אמות-מידה נוקשות את מבחני המהותיות. לצורך הבקשה שלפני, סבורה אני כי התביעה מעלה עניין מהותי."
באשר לתנאי השלישי – חיוניות המידע נקבע ב- בש"א (ת"א-יפו) 168096/06[349]:

"כאן לא ראיתי להבחין בין החיסיון הנטען לגבי תוכן המידע לבין זה הנטען לגבי מקור המידע. עוד לא ראיתי כי הנתבעים ביססו את החיסיון על מקורות מידע, על התנאת המקורות מראש כי זהותם תוותר חסויה. עיון בתצהיר ובטבלת החיסיונות המתבקשים, מקשה עד מאוד, בהיותו בלתי-מפורט בעליל, לקבוע, כבקשת הנתבעים, כי המידע אינו חיוני. כך למשל, רשומה מס' 12 'מכתב גיאו – בר-לעורך-דין אביבה רחמים יניב'. כיצד ניתן לדרוש מהתובעים להסביר מהו טיבו של המידע ומדוע לא יוכלו להשיגו ממקורות אחרים? זאת ועוד, דומני כי הנתבעים אף שגו לכאורה כאשר ציינו בתצהיר, לצד רשומה מס' 24, כי מכתב שכתב המנוח עצמו – 'חסוי מטעמי חיסיון עיתונאי'. כיצד? והרי ככל שתוכן המכתב היה אי-פעם חסוי, החיסיון נועד למנוח והנה המנוח הוא זה המעוניין בחשיפה. והנה, לצד רשומה מס' 105 בתצהיר, צויינו שם שולח ושם מקבל המכתב. ומהי טענת החיסיון בצד הרשומה? 'למעט פרטים מזהים של שולח המסמך החסויים מטעמי חיסיון עיתונאי'. והרי כבר ניתנו הם ברשומה עצמה. בנסיבות אלה, נוכח המאסיביות של העלאת טענות החיסיון, היעדר פירוט ושגגות משגגות שונות, אני סבורה כי ככל שנטל הצבעה על חיוניות מידע, מוטל על התובעים, הם עמדו בו ומכל מקום מושתקים הנתבעים, במסגרת עיקרון תום-לב בניהול הליכים משפטיים, מלטעון אחרת."
בפרשת ציטרין[350] נקבע כי לשם מימוש חופש העיתונות לא יחוייב עיתונאי בגילוי זהות מקורותיו בהליך שיפוטי. יודגש, כי לא מדובר בחיסיון מוחלט אלא יחסי ובית-המשפט יכול להורות על הגילוי כשהדבר מוצדק על-פי שלושת המבחנים שנקבעו כאמור לעיל.

פסק-דין ציטרין מדגיש את חשיבותו של החיסיון העיתונאי וכדברי בית-המשפט:

"ההגנה על מקורות המידע, הדרושה לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי, לרבות ההגנה על כיבוד יחסי האמון אשר על יסודם נמסר המידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה, הוא איפוא בגדר אינטרס של הציבור ולא עניינו הפארטיקולארי של העיתון או של העיתונאי הנוגעים בדבר."
ב- ת"א (י-ם) 1839/01[351] קבע בית-המשפט:

"... על חשיבותו של החיסיון העיתונאי אין עוררין. עם זאת, מן המפורסמות, כי חיסיון עיתונאי איננו חיסיון מוחלט. לא נתבקשתי, מצדי לא ראיתי ליזום זאת, וגם לא מצאתי הצדקה – פורמלית או מהותית – לכפות על הנתבעים לחשוף את מקורות המידע שלהם. ואולם, דין הוא – ועמדתי על כך עוד בקדם-המשפט – כי על הנתבעים לשאת בתוצאות סירובם... משלא נחשף, ולא הוזמן המקור העיתונאי להעיד במשפט, על הנתבעים הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום באמצעות ראיות קבילות אחרות. כאלה לא הובאו. בצר להם, מבקשים הנתבעים להיתלות בבקיעים בגירסתה של התובעת. ואולם, צל הרים, מבקשים הנתבעים לראות כהרים. אמת נכון הדבר, התובעת בסערת דברי-עדותה בבית-המשפט, נכשלה אי-פה ואי-שם בציון מועדים ומקומות. אך ניכר היה כי בבסיס דבריה – אמת. מספר טעויות שיפורטו להלן, לא הפיגו את הרושם הכללי, שגירסתה המכחישה – אמת היא."
החיסיון העיתונאי משקף את הכרתנו בחירות הביטוי ובחופש העיתונות הצומח מתוכו. בית-המשפט אינו מכיר בחיסיון מוחלט, אך יש בידיו שיקול-הדעת לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו, ולבסס החלטתו באם להכיר בחיסיון, על שיקולי תקנת הציבור. האינטרס הציבורי מורכב ממכלול של ערכים כלליים: קיום המדינה, אופיה הדמוקרטי, ביטחון הציבור ושלומו, טוהר השיפוט וכיוצא באלה – אילו אינטרסים ומטרות אותם החברה מבקשת להגשים.

אין ספק, כי בלא הגשמת אינטרסים ציבוריים אלה, לא ניתן יהיה לקיים את זכויות האדם, עליהן נמנית הזכות למשפט צדק הוגן. לציבור זכות לקבלת כל מידע אשר יש לו נגיעה לענייניו, כדי לקיים הליכים משפטיים.

האינטרסים אשר עם קיומם יש ליישב את האינטרס של ההגנה על מקורות מידע הם עשיית משפט וצדק, מניעת עבריינות, הימנעות מן הפגיעה בזולת על-ידי מעשי עוולה או מעשים חמורים נגד הסדר הציבורי. גם אלו הם אינטרסים חיוניים אשר ללא שמירה נאותה עליהם אין קיום לחברה מתורבתת, השומרת על כבוד האדם ועל זכויותיו.

לאור חשיבותו של פסק-דין ציטרין נביא את פסק-הדין במלואו. בפסק-דין ציטרין נדון ביטול קנס שהוטל על עיתונאים בשל העובדה כי סירבו למסור את מוקורת המידע שהיו בידם.

וכך נפסק בפסק-דין ציטרין[352]:

"1. שתי בקשות אלו, אשר בהן הוחלט לדון במאוחד, עניינן קנס שהוטל על שני עיתונאים שהוזמנו כעדים לבית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין, הפועל על-פי חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, ונתבקשו להשיב על שאלות בדבר מקורות המידע שלהם אשר על יסודו פירסמו כתבות בעיתונים בהם הם עובדים. במקרה האחד היה המדובר על כתבה בעניין תביעת מזונות שהוגשה על-ידי אמנית נגד האב של בנותיה ואשר במסגרתה ניתן פומבי לשמותיהם של עורכי-הדין שטיפלו בעניין ואף תמונתם זכתה לפרסום. במקרה השני היה המדובר על אישפוז כפוי לפי החוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, והדיון המשמעתי סב סביב לשאלה אם עורך-הדין שטיפל בעניינה של האישה שאושפזה, היה גם הגורם לפרסומה של הכתבה. במילים אחרות, בשני המקרים נתבקשו עיתונאים להעיד על מקורות מידע בנושאים אשר נראו בעיני התביעה של לשכת עורכי-הדין כעבירות משמעת נגד כללי האתיקה שנעברו על-ידי עורכי-הדין שהובאו לדין.
2. כאמור, סירבו שני המבקשים למסור את מקורות המידע ובית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין ראה לקנוס את המבקשים מכוח סמכותו לפי סעיף 66 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 הקובע כי סעיפים 9 עד 11 וכן 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 יחולו בשינויים המחוייבים בבית-הדין המשמעתי כאילו היה ועדת חקירה. ההוראות שבחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 אשר אליהן מפנה חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 הן, לצורך ענייננו, אלה שבסעיף 11(א)(4) לחוק מתשכ"ט, סעיף זה קובע כי מי שנדרש כדין להשיב על שאלה ולא השיב או השיב ביודעין תשובה מתחמקת, רשאי יושב-ראש הוועדה על דעת הוועדה (קרי במקרה דנן בית-הדין המשמעתי המחוזי), להטיל עליו, אף שלא בפניו, קנס כאמור בסעיף 40(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 הגביל את הקנס המקסימלי ל-300 שקלים ישנים.
סעיף 11(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 קובע כי מי שהוטל עליו קנס לפי סעיף 11(א), שלא בפניו, רשאי יושב-ראש הוועדה, לפי בקשתו ועל דעת הוועדה, לעיין שנית בקנס שהוטל, להפחיתו או לבטלו והוא יבטלו אם שוכנע שהמבקש נמנע מלעשות כנדרש מסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן. אף כאן, כמובן, יש לקרוא 'אב בית-הדין למשמעת על דעת חברי בית-הדין', במקום 'יושב-ראש הוועדה על דעת הוועדה'.
סעיף 11(ג) לחוק הנ"ל קובע כי אם הוטל קנס לפי סעיף-קטן (א) תמסר על כך מייד הודעה בכתב לנשיא בית-המשפט העליון, ורשאי הנשיא או שופט אחר של בית-המשפט העליון, בין לפי בקשת מי שהוטל עליו הקנס ובין בלעדיה, לבטל את הקנס או להפחיתו.
כאמור, הוטל קנס על שני המבקשים בשל סירובם לגלות את מקורות המידע ששימש להם לכתיבת כתבותיהם ומכאן שתי הבקשות הנמצאות עתה בפני.
3. אינני מתכוון להשתית הכרעתי בשתי הבקשות לביטול הקנס שהוגשו על-ידי כל אחד משני העיתונאים המבקשים, על השאלה אם קויימו סדרי הדין הקבועים בסעיף 11(ב), נושא שעלה, בין היתר, באחת מן הבקשות, או אם בית-הדין המשמעתי שמר על הגבולות המקסימליים של הקנס אותו מוסמך היה להטיל, כי, כפי שיובהר בהמשך, אלו אינן השאלות המרכזיות והמהותיות הניצבות בפנינו. עם זאת, אוסיף כי לעניין שיעורו המקסימלי של הקנס אותו ניתן להשית מכוח סעיף 66 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, נוצרו אי-התאמות מסויימות, אשר ראוי כי המופקדים על כך יתנו דעתם אליהן. הקושי האחד נובע משיעורו הנמוך של הקנס הקבוע בחוק. סעיף 66 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, אשר החיל את הוראת סעיף 11 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 בבית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, קובע כי:
'הקנסות שיטיל בית-הדין המשמעתי לפי סעיף 11 האמור, יכול שיהיו בסכום שלא יעלה על 300 שקלים (ישנים – מ.ש.)...'
בחיקוק זה (מיום 13.4.80) (ס"ח התש"ם 968, עמ' 110) ביקש המחוקק לאפשר להטיל קנס גבוה מן הקנס שהיה קבוע בחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, שהיה אותה עת 200 לירות בלבד.
עם חלוף העיתים והתגברות התהליך האינפלציוני, עידכן שר המשפטים את שיעורו המקסימלי של הקנס הקבוע בסעיף 11 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, והעמידו על 10,000 שקלים ישנים (12.2.84) (ק"ת 4594, התשמ"ד, 949), וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 64 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. דא עקא, השר לא נקט בפעולת עידכון דומה בחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, כך שנוצר מצב בלתי-סביר לפיו נותר הקנס המקסימלי הקבוע בסעיף 66 לחוק בשיעורו הנמוך בן 300 שקלים ישנים (סעיף 61 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 אינו חל כאן לאור האמור בסעיף-קטן (ד) שבו).
קושי נוסף מקורו בתיקון סעיף 11 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 בהתשמ"ד, בו הומר הקנס הקצוב, שהיה קבוע בסעיף, בהפניה כללית לקנס שבסעיף 2)40) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. משמע, ממועד זה ואילך אין עוד צורך בעידכון הקנס הקצוב שהיה קבוע בסעיף 11 ודי בעידכונו של האמור בסעיף 40 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. חרף זאת, המשיך שר המשפטים ועידכן את שיעורו של הקנס הקצוב שבסעיף 11 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 אם כי אינו עוד בן פועל (ראה: ק"ת 4786 התשמ"ה 999, ק"ת 4885, התשמ"ו 298).
4. השאלה המרכזית המונחת ביסוד הבקשות דנן היא האם חלה על שני העיתונאים חובה להשיב לשאלות שהוצגו להם בפני בית-הדין המשמעתי או שמא עומד להם, כטענתם, חיסיון אשר על יסודו רשאים הם לסרב להשיב לשאלות בדבר מקורות המידע. לצורך מתן מענה לשאלה זו יש לבחון תחילה את הוראותיה של פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.
נקודת המוצא של החוק כביטוייה בסעיף 1 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 היא כי בית-המשפט מוסמך להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין והוא כשאין הוראה אחרת בפקודת הראיות. שניים, איפא, היסודות אותם קובע סעיף 1 האמור והם הרלבנטיות והקבילות.
סעיף 66 של חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 מפרט וקובע כי בית-דין משמעתי בדונו בעבירת משמעת מוסמך להזמין כל אדם הנמצא בישראל להתייצב בפני בית-הדין ולהעיד או להגיש כל מסמך שברשותו, פרט לאותם המקרים כאשר מן הדין לפטרו מכך. בית-הדין המשמעתי גם הוסמך להשיג כל עדות, בין בכתב ובין בעל-פה ולחקור עדים. הסמכות להזמין עדים ולגבות עדות עולה גם מסמכויות העזר אשר בסעיף 66(א) רישא אשר, כמוזכר כבר, מחילים את סעיפים 9 עד 11 ו- 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, כי לפי סעיף 9 הנ"ל רשאי יושב-ראש ועדת החקירה, על דעת הוועדה, להזמין ולחזור ולהזמין אדם לבוא בפני הוועדה ולהעיד או להציג מסמכים או מוצגים אחרים שברשותו. סעיף 10 קובע כי מי שהוזמן להעיד או להציג מסמך או מוצג אחר לפני ועדת חקירה, חובותיו יהיו כשל נחקר לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות). סעיף 2 לפקודה האמורה קובע בסעיף-משנה (ב) שבו, כי מי שנחקר יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות שיציג לו בשעת החקירה איש משטרה או פקיד מורשה אחר, חוץ משאלות שהתשובה עליהן יהיה בה כדי להעמידו בפני סכנת האשמה פלילית. בכך, כשלעצמו, אין כיום משום רבותא כי על העדות בפני בית-הדין חל ממילא כל האמור בסעיף 47 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אשר לפיו אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
הנה כי כן ראינו כי היתה בידי בית-הדין המשמעתי הסמכות להזמין את שני המבקשים ולחקור אותם כעדים והשאלה הנגזרת העולה עתה היא כפולה: ראשית, האם השאלה שהוצגה להם היתה רלבנטית, היינו האם היא שייכת לעניין כאמור בסעיף 1(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, והשאלה השניה היא האם היה לשני העיתונאים הנ"ל בתור שכאלה חיסיון, אשר מכוחו היו רשאים לסרב להשיב כל תשובה שיש בה משום גילוי של מקור המידע.
אשר לרלבנטיות, הרי ניתן היה להסיק מניה וביה, שהנושא של מקור המידע היה במקרים שנדונו בפני בית-הדין בגדר נושא הנוגע לעניין, כי השאלה המרכזית בפני בית-הדין היתה מי היה הגורם המניע לפרסום, היינו האם עורכי-הדין שהועמדו לדין משמעתי או מאן דהוא אחר. מכאן לנושא השני, והוא עניין החיסוי.
5. החוק החרות הישראלי, כתוקפו היום, אינו כולל הוראה מפורשת המעניקה חיסוי מיוחד לעיתונאי; לשון אחר, אין בנושא זה הוראה חקוקה.
פרק ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 מפרט אלו הן החיסיונות אשר בהם החוק מכיר. בסעיף 44 לחוק מדובר על חיסיון לטובת המדינה; בסעיף 45 לחוק נדון חיסיון לטובת הציבור, ובסעיף 47 מובא, כמוזכר כבר, עניין הראיות המפלילות.
אשר למעמדם המיוחד של בעלי מקצוע מוגדרים, הרי כאמור בסעיף 48 שבה, מכירה הפקודה בחיסיון העומד לעורך-דין בנסיבות כפי שהוגדרו שם. סעיף 49 דן בחיסיון לרופא, סעיף 50 מתייחס לחיסיון של פסיכולוג וסעיף 51 דן בעדות של כהן דת. סעיף 52 סוגר את המעגל מבחינת הבהרת התחולה בקובעו כי הוראותיו של פרק ג' הנ"ל הדן בראיות חסויות לסוגיהן, יחולו הן על מסירת ראיות בפני בית-משפט ובית-דין והן על מסירתם בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים על-פי הדין לגבות ראיות וכל מקום שמדובר בפרק האמור על בית-משפט, גם בית-דין, גוף או אדם כאמור במשמע. אין, על-כן, ספק שהאמור בפרק ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, חל גם על עדות בפני בית-דין משמעתי של לשכת עורכי-הדין. דא עקא, כמוזכר כבר, אין בפרק ג' האמור דבר וחצי דבר על חיסיון העומד כאילו לעיתונאי.
בשולי הוראותיה של פקודת הראיות יש להוסיף כי החיסיון שבין לקוח לעורך-דין, ובין חולה ורופא הוא חיסיון של הלקוח או החולה, לפי העניין ולא של עורך-הדין או הרופא. (ראה פרופ' אליהו הרנון, "הגנה על יחסי אמון, היש להכיר בחיסיון עיתונאי", עיוני משפט יג (התשל"ג-1973) 552, 542). פירוש הדבר הוא כי משוויתר הלקוח או החולה על החיסיון, אין עורך-הדין או הרופא יכולים להוסיף ולהעלותם. זאת ועוד, כאשר המדובר על החיסוי לסוגיו בתחום המקצועות של הרפואה והפסיכולוגיה והדת יש להביא בחשבון כי החיסוי של הרופא, למשל, איננו החלטי מאחר והוא איננו עומד לרופא, אם בית-המשפט מוצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה.
הוראה דומה מובאת גם בסעיף 50 הדן בחיסיון של פסיכולוג.
6. אין חולק כי פקודת הראיות איננה מביאה הוראה מפורשת בדבר חיסיון עיתונאי, אך הטענה של הסניגורים המלומדים היא כי החיסיון התפתח ומוכר כמעין משפט מקובל, מעל ומעבר להוראותיו של החוק החרות וכי יש להוסיף לקיים את ההכרה בחיסיון, אף בהיעדר הוראה חקוקה מפורשת.
מאחר שבית-משפט זה טרם פסק בנושא זה, אתייחס, לשם השוואה, בתמצית, היינו מבלי לנסות ולמצות את העניין, להתפתחויות אחדות שחלו בסוגיה שבפנינו בארצות אחרות בהן נוהגת שיטת משפט דומה לשלנו.
7. עניין החיסוי חזר ונדון בפסיקה האנגלית פעמים מספר בתקופה בה התנהלה החקירה בפני ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הריגול של Vassall Attorney General V. Clough, 1963, 1 ALL. E. R. P. 420; Attorney GeneraL V. Mulholland; Attorney General V. Foster, 1963, 1 ALL E.R, P. 767
בתי-המשפט התייחסו שם לטענתם של עיתונאים אשר סירבו לגלות מקורות המידע בעניין פרסומיהם בקשר ל-VASSALL וטענו כי יש להם חיסיון על-פי החוק המתיר להם לסרב לגלות את מקורות האינפורמציה. כנטען שם, קיום החיסיון הוא אמצעי כדי להגיע לחקר האמת. במה דברים אמורים. יש לציבור עניין שהעיתונאי ישיג את המידע, אך הוא יצליח בכך רק אם האיש שהוא מקור המידע יוכל לרכוש אמון לכך כי זהותו לא תתגלה. על-ידי כך יתאפשר פרסומו לציבור הרחב של מה שהציבור זכאי לדעת. בדרך זו יכול העיתונאי לגלות מעשי עבירה ומעשי עוולה ומעשי רשלנות במילוי תפקיד, אשר אחרת ישארו ללא תגובה. העיתונאי לא ישיג את המידע אלא-אם-כן ישמור את מקורו בסוד. כאמור שם, פיותיהם של מוסרי המידע ייסגרו אם הם יידעו כי זהותם תתגלה. זו תמצית הטענה שהועלתה שם – הדומה לזו שהועלתה בפנינו, לפיה העיתונאי זכאי לסרב להשיב לשאלה בה מתבקש גילוי המקור...
קרי בית-המשפט אינו מכיר בחיסוי החלטי אך בידיו שיקול-הדעת לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו ולהחליט על יסוד שיקולים של תקנת הציבור אם להכיר בחיסוי או לאו.
בדונו בפרשת MULHOLLAND הנ"ל דחה גם השופט DENNING את הטענה בדבר קיומו של חיסוי מפורש וברור בהצביעו על כך שלפי המשפט האנגלי (להבדיל מן המשפט שלנו אשר תואר לעיל), רק למקצוע עריכת הדין שמור חיסוי בכל הנוגע למידע שהוחלף במסגרת יחסיו עם הלקוח. הוא הוסיף ואמר עם זאת בקשר לעיתונאי כי...
השופט שוקל את האינטרסים המתנגשים ומחליט אם בנסיבות הקונקרטיות מטות המאזניים את הכף לכיוון ההכרה בחיסוי כדי להגן על יחסי האמון בין העיתונאי לבין מקור המידע, או שמא דורש האינטרס הציבורי כי המקור יתגלה...
סיכומו של דבר, בפסקי-הדין הנ"ל נקבע מעין חיסיון יחסי אשר אמת-המידה המדריכה אותו היא האיזון בין טובת הציבור לבין צרכי עשיית הצדק.
במקרים הקונקרטיים הנ"ל של פרשת VASSALL מצא בית-המשפט, כאמור, כי היה על העיתונאים למסור את מקורות המידע, מאחר והעניין היה חמור ובעל חשיבות ציבורית, שהרי המדובר היה על מקרה של ריגול שסיכן את בטחון המדינה, וללא מענה לשאלות שהוצגו לעיתונאי על-ידי ועדת החקירה, לא יכולה היתה הוועדה לדעת אם העובדות שפורסמו בעיתון, היו בגדר המצאה או רכילות גרידא או שהמקור היה מהימן...
9. כפי שראינו אין בישראל הוראה חקוקה שעניינה החיסיון העיתונאי. יתרה מזו, ניתן היה להעלות את התיזה לפיה יש לראות בהוראותיו של פרק ג' של פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 מעין הסדר שלילי, שיש בו כדי למנות באופן ממצה את סוגי הזכאים לחיסיון ולהוציא מכלל אלה את כל סוגי המקצועות שלא נמנו שם.
אינני רואה מקום להסיק מסקנה כאמור מתוך הוראותיו של החוק החרות. בשיטת המשפט שלנו בה נתגבשו הכללים של דיני הראיות, במידה רבה יחסית, בפסיקתו של בית-המשפט ובה לא הגענו לכדי קודיפקציה בצורת חוק ראיות כולל וממצה, אין מניעה לכך שנכיר בקיומה של הלכה בדיני הראיות שאין לה ביטוי מפורש בחוק החרות ואשר התפתחה בדרך שבה צמחו ועלו רבות מן ההלכות שלנו בדיני הראיות ומה גם שהיא שואבת מתפיסות היסוד שלנו בתחום החוקתי הכללי. לשון אחרת, השתלבותו בשיטתנו של כלל ראייתי המכיר בחיסיון עיתונאי יחסי היא תוצאה טבעית ממהותו של העניין; שהרי אין המדובר אך ורק על הלכה הנטועה באופן מכריע בתחום דיני הראיות בלבד, אלא אנו דנים בכלל משפטי הצריך לשקף גם את הכרתנו בחרויות היסוד ובעיקר בחרות הביטוי ובחופש העיתונות הצומח מתוכו.
10. בהמשך הדברים נבחון את הסוגיה שבפנינו לפי קווים אלה:
(א) המשמעות של היעדרה של הוראה חקוקה בדבר חיסיון עיתונאי.
(ב) הזיקה בין תפיסות היסוד החוקתיות לבין ההכרה בחיסיון.
(ג) חשיבותה של החובה להעיד.
(ד) אמת-המידה המשפטית.
(ה) היישום של אמת-המידה לנסיבותיו של המקרה שבפנינו.
11. היעדרה של הוראה חקוקה: כאמור, שותק המחוקק בנושא שבפנינו וההיסטוריה החקיקתית מצביעה על כך שהמחוקק דן בסוגיה אשר אליה אנו מתייחסים כאן ולא אימץ תיזה שביטוייה בחוק החרות. אולם, אם נסיק מן השתיקה קיומו של הסדר שלילי, עלול הדבר להביא לעיוות של התפיסה החוקתית שלנו ולפגיעה בזכות, שקיומה הוא בעל משקל מבחינה ציבורית. במקרה כגון זה מותר להעדיף הכרה בקיומו של שיקול-דעת שיפוטי על הסקת מסקנה החלטית בדבר קיומו של הסדר שלילי...
כאמור, בבואנו לבחון אם היעדרה של הוראה בפקודת הראיות שעניינה חיסיון עיתונאי אכן יצר הסדר שלילי, קרי, הסדר שאינו מכיר בחיסיון כאמור בנסיבות כלשהן, מן הנכון כי ניתן דעתנו למהותו של הנושא מבחינת השלכתו על חרויות היסוד ומקומו במערכת תפיסות היסוד החוקתיות שלנו.
12. הזיקה בין תפיסות יסוד חוקתיות לבין ההכרה בחיסיון: ב- בג"צ 372/84 קלופפר-נוה ואח' נ' שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד לח(3) 233, 238-239, עמדנו על כך שחירות הביטוי היא תנאי מוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה התקינה. השמעת הדעות החופשית והחלפת הדעות הבלתי-מוגבלת בין איש לרעהו היא בגדר תנאי-שאין-בלעדיו לקיומו של המשטר המדיני והחברתי, בו יכול האזרח לשקול, תוך לימוד הנתונים וללא מורא, מה דרוש, לפי מיטב הבנתו, למען טובתם ורווחתם של הכלל ושל הפרט, ואיך יובטח קיומם של המשטר הדמוקרטי ושל המסגרת המדינית אשר בתוכה הוא פועל. כפי שציינתי ב- ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281, חופש הביטוי הוא יסוד מוסד ותנאי מוקדם להבטחת קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האזרחיות האחרות, היינו, בלעדיו מתערערת גם יציבותן של זכויות יסוד אחרות וקמות ועולות סכנות למימושן הלכה למעשה. ...
15. הנני סבור כי יש להכיר בקיומו של חיסיון המתיר לעד עיתונאי שלא לגלות מקורות המידע שלו. חיסיון זה אינו החלטי אלא יחסי, היינו הוא כפוף לשיקול-דעתו של בית-המשפט אשר יכול להורות על מתן תשובה לשאלה. הורה בית-המשפט כאמור, הרי חייב העד להשיב.
מהו המבחן על פיו יפעל בית-המשפט והאם כל עבירה וכל עוולה מצדיקים הפעלת סמכותו של בית-המשפט לכוף את העיתונאי למסור מקור המידע?
התשובה לכך היא שלילית כי חיוב סיטונאי, ללא אבחנה, ינגוד מניה וביה את קיומה של חרות הביטוי כהתגשמותה בשלוחתה, שהוא חופש העיתונות. הדגשנו לא אחת כי חרות הביטוי והזכויות הנגזרות ממנה הן בעלות מעמד מיוחד במשפטנו, כפי שצויין ב- ע"א 723/74 עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281, 295:
'חופש הביטוי והוראת חוק הבאה להגבילו אינם בעלי מעמד שווה ערך וזהה, אלא במידה והדבר מתיישב עם הכתוב יש להעדיף את קיומה של הזכות בכל עת על הוראת חוק בה טמונה מגמה להגבלתה. סיכומו של דבר, אמת-המידה על פיה יש להציב את השמירה על חופש הביטוי כראש וראשון בשיקולים כאשר זכות זו מתנגשת עם רעותה, מן הראוי שתבוא לידי ביטוי מלא לא רק עת מתווה המחוקק הוראותיו של החוק, אלא גם בפרשנותו של החוק וביישום הוראותיו של הדין לנסיבות בהן נבחנת מהותו והפעלתו הלכה למעשה.'
כפי שחזרנו והדגשנו, חרות הביטוי היא הנושאת עימה את ההבטחה שמעמדו וזכויותיו של האדם יישמרו ויכובדו וכי כל הפליה לרעה תסולק; היא המבטיחה את חקר האמת ועשויה להוליך לגילויה. כאמור ב- בג"צ 372/84 הנ"ל טמון בה התנאי המוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה התקינה והיא הזורעת באופן מתמיד את זרעי הקידמה וההתפתחות האנושיים, המדעיים והחברתיים.
על-כן אין להצר תחומה של זכות היסוד האמורה ככל שהדבר מתייחס לגילוי מקורות מידע, אלא אם הדבר רלבנטי להליכים, לפי המבחנים המשפטיים המקובלים, ובנוסף לכך ובנפרד מכך, אם הדבר לדעת בית-המשפט חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי. בשל כך אין זה מתיישב עם שמירת מעמדה של הזכות כי עיתונאי ייאלץ לגלות מקורות מידע בשל כל מעשה אך ורק מאחר והוא מוגדר כעבירה ויהיה זה, למשל, עוון קל ערך או אולי אף עבירה אשר לפי מהותה נושאת עימה אחריות דווקנית. נושא מהותי פירושו כי המדובר בפשע או בעוון בעלי תוצאות או משמעות מהותיים או במעשה עוולה חמור לגביו נדרש גילוי המקור מאחר ואין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע. במקרה כאמור יוכל בית-המשפט שלא להכיר בחיסיון של העד.
בהיעדרה של הוראה חקוקה אין כדי לגרוע מן הסמכות של בית-המשפט וזה האחרון רשאי להכיר בחיסיון האמור של העיתונאי, בגבולות שהותוו לעיל, על יסוד הכללים היונקים ממקומה המרכזי של חרות הביטוי ושל הזכויות המשתלשלות ממנה, במשפט המהותי שלנו (בג"צ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה, פ"ד לז(3) 337, 355 מול האות ז').
לשם המחשתו של האמור לעיל יכול לשמש מידע על סוחרי סמים או פורצים המצוי בידי עיתונאי; כמובן שגם במקרה כמתואר נדרש שיקול-דעת ענייני ספציפי בכל מקרה הבוחן את הרלבנטיות של המידע מבחינת הנושא שנדון במשפט ואת המהותיות של המידע לפי המבחנים הנ"ל, לרבות חיוניותו לשם עשיית משפט צדק. אחרי שיקול כאמור, יוכל בית-המשפט להפעיל כוחו ולהורות לעד-העיתונאי למסור מקורות המידע וכל אימת ובית-המשפט ידרוש ממנו תשובה, לא תעמוד לו עוד טענת החיסיון.
הדוגמה שהובאה לעיל נועדה להדגיש כי ההגנה על מקורות המידע אינה צריכה להתבטל בשל טעמים שמשקלם אינו רב; רק צורך מהותי מבחינת אופי הנושא ובעל משקל כבד מבחינת מידת נחיצות העדות במקרה המסויים, כמבואר כבר בפרוטרוט לעיל, הוא שיכול להצדיק הסרתו של החיסיון היחסי בנושא של מקורות המידע. קרי, המבחן הוא משולש:
(א) ראשית, נבחנת הרלבנטיות של השאלה.
(ב) שנית, נבחן אם אכן מדובר על עניין מהותי, כמבואר לעיל.
(ג) שלישית, נבחן אם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי הנמצא בדיון, היינו אם אין אפשרות להשען על ראיות אחרות מבלי לדרוש גילוי של מקורות המידע.
16. מכאן נעבור לשאלה הנגזרת והיא מה מעמדו לצורך הנושא שבפנינו של דין משמעתי בו נידונה אשמה על פרסומת עצמית של עורך-דין.
הסעיפים הנוגעים לענייננו בחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961הם אלה:
'שמירת 53. עורך-דין ישמור על כבוד כבוד המקצוע המקצוע של עריכת-דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע.
איסור 55. עורך-דין לא יעשה לעצמו פרסומת פרסומת כעוסק במקצוע עריכת-דין; המקרים והצורות שבהם רשאי או חייב עורך-דין לציין את שמו ומקצועו יפורטו בכללים.
עבירות 61. אלה עבירות משמעת:
משמעת (1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך-דין בקשר למקצועו;
(2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109;
(3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.'
כלל 15 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשכ"ו-1966 (ק"ת 1816, עמ' 584), שהיה בתוקף בעת האירועים שנדונו בדין המשמעתי בשני המקרים אשר נדונו בבקשות שבפני, קבע לאמור:
'15. פעולות
לא ייזום עורך-דין אחת אסורות הפעולות המנויות להלן, לא ייעשה אותן, לא ישתתף בהן ביודעין ולא יתן את הסמכתו, והן פעולות –
(1) שמטרתן פרסומת לעצמו כעוסק בעריכת-דין;
(2) שיש בהן תחרות בלתי-הוגנת בחרביו או רכישת לקוחות בדרך שאינה הולמת את כבוד המקצוע.'
כלל 16 הוסיף ופירט פעילויות קונקרטיות שיש בהן לכאורה פרסומת אסורה. אין בכוונתי להתעכב על מהותו ומטרתו של כלל 15, שבינתיים כבר בוטל (סעיף 55 לחוק כמובן עדיין בתוקף ולא שונה). לשם הארת הרקע רק אוסיף דברים אלה:
על רקעו של כלל האתיקה עמד Zander Michael, Lawyers And The Public Interest, A Study In Restrictive Practices (LONDON, 1968), ON P. 209) בכותבו כדברים האלה:
'The argument ... Amounts basically to this: advertising is undignified and' commercial'; it is also unworthy in that it suggests that one professional man is better than another which, though true, is insulting to one's learned and honourable friends; moreover, the claim to specialist abilities may be either wholly false, or else misleading in that there may be others even more expert; self-advertisement provides no safe basis upon which a client may choose his professional adviser. The best and only desirable basis is personal recommendation or at least knowledge that the adviser is properly qualified.'
באנגליה דנו בשנים האחרונות שתי ועדות בשאלת הפרסומת: בשנת 1976 נדון העניין ב-THE MONOPOLIES AND MERGERS COMMISSION ובשנת 1978 על-ידי (BENSON COMMISSION THE ROYAL COMMISSION ON LEGAL SERVICES (THE. הוועדה הראשונה הגיעה למסקנה שהאיסור האמור גרם לנזק מסויים, במונעו מהציבור מידע והקטנת התחרות, היעילות והמאמץ להצליח. היא סברה שעקב האיסור נוצרו פחות דרכים חלופיות להשגת עבודה ולשכירת עורך-דין – על יסוד שמועות בלבד. אי-לכך המליצה להרשות כל פרסום שאינו מטעה, אינו עושה השוואה עם עורכי-דין אחרים, ואינו מוציא שם-רע למקצוע.
גם ועדת BENSON המליצה על מתן אפשרות לפרסומת של עורכי-דין.
הוועדה ציינה כי פרסומת:
'… Is inherent in any free or mixed economy and helps the consumer to exercise choice in such economies.'
המלצותיהן של הוועדות הביאו בהדרגה לצימצומו של האיסור המיושם באנגליה Attanasio J.A., "Lawyer Advertising In England And The United States", American Journal Of Comparative Law, VOL. 32(II), 1984. 493, 495-502).
בארה"ב נידונה שאלת הפרסומת דרך האספקלריה של ה-FIRST AMENDMENT (433 U.S. 350; 97 S.CT. 2691 (1977)) (BATES V. ARIZONA)). השופט BLACKMUN מבית-המשפט העליון הפדרלי פסק, לגבי קבוצת עורכי-דין שפעלו בצוותא במחירים נמוכים, וביקשו לפרסמם, כי פרסומת של עורכי-דין משרתת את האינטרס הציבורי של קבלת החלטה שקולה המבוססת על אינפורמציה. הוא אף הפנה למסקנותיה של הוועדה האנגלית הנ"ל (MONOPOLIES AND MERGERS COMMISSION) שתמכה, כזכור, בפרסומת של עורכי-דין.
17. מטעמים מובנים אין בכוונתי לדון בשאלה אם בשני המקרים שבפני אכן היה עניין של פרסומת עצמית של עורך-דין. השאלות שבפני הן, ראשית, אם בהתחשב בכך שהדין המשמעתי נסב על פרסומת עצמית, האם שאלת מקורות המידע היא רלבנטית. התשובה לכך כאן היא בחיוב כי אין לשלול את הקשר ההגיוני והענייני בין האישום של פרסומת לבין קבלת פרטים בשאלה אם עורכי-הדין הם שגרמו לכתבות העיתונאיות.
השאלה השניה והמרכזית היא, האם מדובר בנסיבות בהן על חופש העיתונות לסגת בפני הדרישה לעשיית משפט צדק בנושא חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי. עם כל יחס ההערכה למאמציה הלגיטימיים של לשכת עורכי-הדין לקדם ענייני המשמעת ולקיימם כנאות איני יכול להשתכנע כי זהו נושא בו יש לבטל את החיסוי ולדרוש מענה לשאלה בדבר מקורות המידע. אין המדובר בפשע חמור או בעוון מהותי שגרר תוצאות או משמעויות קשות, או בהפרה קשה של הסדר הציבורי. ההליך המשמעתי אינו יכול כאן להטות את כפות המאזניים למען ביטולו של החיסיון העיתונאי המבטא את השאיפה לחופש העיתונות והנגזר מעיקרון חופש הביטוי.
אין על-כן צורך שאדון בשאלה השלישית והיא אם המידע היה חיוני במקרים הקונקרטיים שנדונו שם.
בעקבות דבריו הציוריים של השופט MUSMANNO בפסק-הדין בעניין IN RE MACK, 386 PA. 251, 126 A 2D 679 (1956, טוב לשוב ולזכור לסיכום, כי הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני הגילוי של המידע, ורתיעה זו מונעת מידע מן הציבור. עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות.
18. אשר-על-כן החלטתי לקבל את הערעור ולבטל את הקנס: בנסיבותיו של העניין מן הנכון היה כי בית-הדין למשמעת יכיר בחיסיון העיתונאי ושני המבקשים היו רשאים לסרב להשיב על השאלות בעניין מקורות המידע."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 47684/05[353] נפסק מפי כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה:

"1. זו בקשה ליתן צו המחייב את המשיבים להוסיף ולהשיב בתצהיר לשאלות 8, 9, 10 בשאלון שהוגש להם, לאחר שסירבו להשיב עליהן בטענת חיסיון מקורות עיתונאיים.
2. בתיק העיקרי הגיש המבקש כנגד המשיבים תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ובה מייחס המבקש למשיבים פרסום לשון הרע במסגרת כתבה עיתונאית מאת המשיבה 4 שפורסמה בעיתון גלובס – במהדורה המודפסת ובאתר האינטרנט של העיתון.
3. במסגרת הכתבה פורסמו הדברים הבאים בעניין מינוייה של כב' השופטת רות רונן לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לאמור:
'למרות שקשה למצוא מילה רעה על מינוייה של רונן, לשונות רעות תמיד יש והדברים הגיעו לידי כך שהבוקר כבר הופרכו לחלל האויר שמועות דמיוניות: 'מינוייה של רונן הובטח בעקבות הבטחות שנתן ברגמן לראש לשכת עורך-הדין, עורך-דין ד"ר שלמה כהן, העוסק בקניין רוחני, להעביר אליו תיקים של קומברס'. עד כדי כך. מובן, שאין לכך שום בסיס.'
4. בפרסום זה גלומות בעיקר שלוש טענות של המבקש: כי היו שמועות זדוניות, כי תוכנן הוא שמינויה של כב' השופטת רונן הובטח בעקבות הבטחה שנתן בעלה למבקש כאן, וכי תוכן השמועות שיקרי.
5. בכתב הגנתם מכחישים המשיבים את עצם פרסום לשון הרע.
לטענתם – הפרסום איננו לשון הרע. הם טוענים, שאכן היו שמועות כאלה, והם פרסמו את הדברים בתום-לב כדי להזים על גבי העיתון את אותן השמועות.
6. אחת הפלוגתאות העיקריות היא השאלה – האם אמנם היו שמועות כנטען.
זו שאלה עובדתית המחייבת הוכחה.
7. טוען המבקש – כי לא היו שמועות כאלה כלל, ואם טוענים המשיבים בהגנתם לתום-לב, ולפרסום דבר שהופץ ברבים – יש לברר את קיומן של השמועות ואת הדרך בה הועברו לידיעת המשיבים, על-כן הציג בשאלות 8, 9 ו- 10 שאלות שמטרתן לקבל מידע בדבר הגעת השמועות ומקורות השמועות.
זאת על-מנת לברר:
א) אם היו מי שמסרו למשיבים שישנן שמועות.
ב) לברר אם אדם או מספר אנשים מסרו למשיבים את תוכן הדברים, והקביעה שיש שמועות היא מסקנה של המשיבים.
ג) כי לא היו דברים מעולם.
לפיכך, נדרשים המשיבים למסור מידע לגבי דרך הגעת המידע אליהם, תוכן המידע הבדיקות שביצעו טרם הפרסום.
8. עמדת המשיבים אחת היא: אין לחייב עיתונאי לחשוף את מקורותיו.
הנתבעים נתבקשו להשיב כדלקמן:
בשאלה 8:
נשאלו הנתבעים בין היתר: מי מסר על קיומן של השמועות? מתי? נא לפרט את שמות האנשים שמסרו את המידע.
שאלה 9:
האם פנית למאן דהוא בטרם הפרסום לבירור העובדות בקשר לקיומן של השמועות, אם כן – למי?
שאלה 10:
נקוב בשמות של אנשים עמם ביררת את העובדות.
9. חיסיון עיתונאי הוא יחסי –
'זכותו של העיתונאי לחיסיון מפני החובה לגילוי מקורות המידע שלו יונקת מעיקרון חופש הביטוי והמהווה לכן נדבך חשוב במערכת הזכויות והחירויות עליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי.
בהיעדר אמצעים נאותים לאיסוף מידע, נפגע מימוש עיקרון חופש הביטוי. היות שהזכות לאסוף מידע כוללת בחובה מכללא את הצורך להגן על מקורות המידע, הרי שיוצא כי החיסיון העיתונאי היחסי בא לקדם את עיקרון חופש הביטוי.'
ב- ב"ש 298/86 ציטרין ואח' נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב ואח', פ"ד מא(2) 337.
10. עיקרון זה מעמיד לנתבעים שתי זכויות דיוניות חשובות.
האחת – זכותם של הנתבעים שלא לחשוף שמות ומקורות השמועות האמורות – שכן במתח שבין האינטרס שבהגנה על חופש הביטוי, לבין האינטרס שבהגנה על זכות הפרט לשמירה על שמו הטוב – וכל עוד לא נפלה ההכרעה בשאלה אם אכן היו שמועות כאלה – ידו של חופש הביטוי על העליונה, ויש להעדיפה על פני האינטרס הכרוך בשמירת שמו הטוב של המבקש.
השניה – זכותם של הנתבעים לבחור בראיות שבעזרתן יוכיחו במשפט את גירסתם.
11. אין מקום לחיוב הנתבעים להשיב במסגרת השאלון על שאלות שהתשובה עליהן חושפת שמות עדיהם וראיותיהם ואגב כך גם את מקורותיהם שעה שגירסתם של הנתבעים כבר ידועה ופורטה בכתב הגנתם.
12. לא שוכנעתי מן האמור בבקשה – מדוע דרישת המבקש לקבל בשלב מוקדם זה את ראיותיהם של הנתבעים ולברר אם אמנם היו שמועות – צריכה לסגת מפני החיסיון העיתונאי הבא להגן על מקורות מידע שבעצם חשיפתם ייפגע חופש הביטוי.
13. לסיום אומר, כי המבקש לא הצביע על שאלות בשאלון אשר דורשות תשובת מאת נתבעים 1-3 או מי מהן.
14. מכל המקובץ עולה, כי דין הבקשה להידחות."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 163888/06[354] קבע בית-המשפט כי:

"משלא הצביע המבקש על חיסיון עיתונאי – מקור, הרי שאני מחייבת את המבקש לאפשר העיון של המשיבים בקלטת/בתמלול הקלטת..."
ב- ב"ש (ת"א-יפו) 919/06[355] נפסק מפי כב' השופטת דיסקין מרים:

"החיסיון העיתונאי – הגנה על מקורות מידע.
נימוקי הבקשה שבפניי נסמכים על שמירת עקרונות נשגבים, ובמרכזם חופש הביטוי. מאותו עיקרון חוקתי עליון, נגזר, בין היתר, חופש העיתונות. כלי רב עוצמה זה ניתן בידי אנשי התקשורת והעיתונות לשם מימוש מרבי של זכות הציבור לדעת. העיתונות מהווה ומשמשת זרועו הארוכה של הציבור – בגילוי מעשי עוולה, ציבוריים, מינהליים או פרטיים, חקר האמת ושקיפות שילטונית. כיד ימינו של חופש העיתונות, סולל החיסיון העיתונאי הנגזר ממנו, ומפנה עבור העוסקים במלאכה חשובה זו את הדרך הבטוחה לגילוי האמת.
אמנם, החיסיון העיתונאי אינו סטטוטורי ולא זכה להגנת המחוקק. אין חולק כי בפקודת הראיות, המתווה את הוראות החיסיון הקיימות, אין הוראה מפורשת המקנה לו תוקף. פרק ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, מכיר בשורה של חיסיונות וחיסיון ספציפי זה אינו נמנה עליהם, כגון: חיסיון לטובת המדינה (סעיף 44), חיסיון לטובת הציבור (סעיף 45) וחיסיון פרטני בין בעלי מקצועות, כגון רופא, פסיכולוג, עורך-דין, ועובד סוציאלי, ובין מטופליהם/לקוחותיהם (סעיפים 48-51). עם זאת, וחרף הלקונה בחוק, לפיה מן ההן ניתן היה כביכול להסיק את הלאו, התגבשה ההכרה השיפוטית כי חופש העיתונות לא ייכון ללא הבטחת מקורות המידע, ובלעדיה יוותר כעיקרון ערטילאי, נעדר חיות וחסר קיום. דומה, כי מוסכם על הכול כי למרות שאינו מוכר בחוק, המדובר בזכות חוקתית חשובה ומאבני היסוד של חברה דמוקרטית פתוחה. לאור כך, קם והיה חיסיון עיתונאי, יציר פסיקה, הנגזר מחופש הביטוי והעיתונות, היקפו נגזר מתוך השוואה לחיסיונות אחרים שנקבעו על-ידי המחוקק. בסיסו הפסיקתי נקבע ב- ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(2) 337:
'הנני סבור, כי יש להכיר בקיומו של חיסיון, המתיר לעד-עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו. חיסיון זה אינו החלטי אלא יחסי, היינו, הוא כפוף לשיקול-דעתו של בית-המשפט, אשר יכול להורות על מתן תשובה לשאלה. הורה בית-המשפט כאמור, הרי חייב העד להשיב.
מהו המבחן, שעל פיו יפעל בית-המשפט, והאם כל עבירה וכל עוולה מצדיקות הפעלת סמכותו של בית-המשפט לכוף את העיתונאי למסור מקור המידע?
התשובה לכך היא שלילית, כי חיוב סיטוני, ללא אבחנה, ינגוד מניה וביה את קיומה של חירות הביטוי כהתגשמותה בשלוחתה, שהיא חופש העיתונות. הדגשנו לא אחת, כי חירות הביטוי והזכויות הנגזרות ממנה הן בעלות מעמד מיוחד במשפטנו... כפי שחזרנו והדגשנו, חירות הביטוי היא הנושאת עמה את ההבטחה, שמעמדו וזכויותיו של האדם יישמרו ויכובדו וכי כל הפליה לרעה תסולק; היא המבטיחה את חקר האמת ועשויה להוליך לגילויה... טמון בה התנאי המוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה התקינה, והיא הזורעת באופן מתמיד את זרעי הקידמה וההתפתחות האנושיים, המדעיים והחברתיים.
על-כן, אין להצר את תחומה של זכות היסוד האמורה, ככל שהדבר מתייחס לגילוי מקורות מידע, אלא אם הדבר רלבנטי להליכים, לפי המבחנים המשפטיים המקובלים, ובנוסף לכך ובנפרד מכך, אם, לדעת בית-המשפט, הדבר חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי. בשל כך אין זה מתיישב עם שמירת מעמדה של הזכות, כי עיתונאי ייאלץ לגלות מקורות מידע בשל כל מעשה, אך ורק מאחר שהוא מוגדר כעבירה ויהיה זה, למשל, עוון קל ערך או אולי אף עבירה, אשר לפי מהותה נושאת עמה אחריות דווקנית. נושא מהותי פירושו, כי המדובר בפשע או בעוון בעלי תוצאות או משמעות מהותיות או במעשה עוולה חמור, שלגביו נדרש גילוי המקור מאחר שאין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע. במקרה כאמור יוכל בית-המשפט שלא להכיר בחיסיון של העד.
בהיעדרה של הוראה חקוקה אין כדי לגרוע מן הסמכות של בית-המשפט, וזה האחרון רשאי להכיר בחיסיון האמור של העיתונאי, בגבולות שהותוו לעיל, על יסוד הכללים היונקים ממקומה המרכזי של חירות הביטוי ושל הזכויות המשתלשלות ממנה, במשפט המהותי שלנו (בג"צ 337/81 (4), בעמ' 355 מול אות השוליים ז).'
לומר, אמנם החיל בית-המשפט חיסיון יציר פסיקה על מקורות מידע, אך המדובר, כלשונו, בחיסיון יחסי שאינו מוחלט, חרף מעמדו החוקתי של חופש הביטוי, ממנו נגזר. שומה על בית-המשפט בבואו לקבוע את גדרי החיסיון העיתונאי לבחון כל מקרה המובא בפניו לגופו, ולהעניק או להסיר חיסיון זה בהתאם המבחן המהותי בעל שלושת הצלעות אשר נקבע בעניין ציטרין:
'ההגנה על מקורות המידע אינה צריכה להתבטל בשל טעמים שמשקלם אינו רב; רק צורך, שהוא מהותי מבחינת אופי הנושא ובעל משקל כבד מבחינת מידת נחיצות העדות במקרה המסויים, כמבואר כבר בפרוטרוט לעיל, הוא שיכול להצדיק הסרתו של החיסיון היחסי בנושא של מקורות המידע. קרי, המבחן הוא משולש:
(א) ראשית, נבחנת הרלבנטיות של השאלה;
(ב) שנית, נבחן אם אכן מדובר בעניין מהותי, כמבואר לעיל;
(ג) שלישית, נבחן אם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי הנמצא בדיון, היינו, אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות המידע.'
דומני, כי לא ניתן לסכם את דיוננו על-ידי הנחת עובדות הבקשה דנן בתוך התבניות שיצק פסק-דין ציטרין ובחינת התוצאה המתקבלת, ותו לא, ובכך לצאת ידי חובה. טרם תתבצע בחינה שכזו, על בית-המשפט לאבחן בין שתי שאלות שאינן עומדות בהכרח על אותו מישור מבחינת חשיבות וחיוניות לשמירה על חופש העיתונות – בין השאלה של הסרת חיסיון על מקורות מידע, שפתרונה גלום במבחן הקבוע בעניין ציטרין, ובין השאלה הקונקרטית, העומדת על המדוכה בענייננו, והיא הסרת חיסיון על תוכן המידע הנמסר, שהרי זהות המקור ידועה זה מכבר ונהירה לכולי עלמא.
היקף החיסיון – האם משתרע רק על זהותם של מקורות המידע, או שמא חל גם על המידע עצמו?
שאלה זו עדיין לא התעוררה במלוא משמעותה בפסיקה וטרם נדונה לגופה ממש. ניכר, כי ההתייחסות בפסיקה לחיסיון היתה כאל חיסיון על זהותם של מקורות מידע.
ב- ת"א (י-ם) 455/94 הכשרת היישוב ואח' נ' רשת שוקן בע"מ, עסק בסוגיה זו כב' השופט עדיאל, אף שבעניינו לא נדרש להכריע בה:
'השיקול של עידוד המקורות לשתף פעולה עם העיתונות, שהוא השיקול העומד ביסוד החיסיון, תומך בהרחבת החיסיון גם על המידע עצמו, ולא רק על זהות המקור. עם זאת, נכון הדבר כי מידת החיוניות שבהרחבה זו של החיסיון, פחותה מזו של חשאיות המקורות, והיא דרושה כדי שהחיסיון 'יזכה למלוא המשמעות'... אני נוטה לדעה שהחיסיון צריך שיחול בעיקרון גם על המידע ולא רק על זהות המקור. פתרון זה נתמך, כאמור, בשיקולים שעליהם מושתת החיסיון. העובדה כי חיוניותו של חיסיון זה, מבחינת המקורות, פחותה מזו של החיוניות על חשאיותם, יכול שתבוא לידי ביטוי בשיקולי בית-המשפט להסרת החיסיון ובהתחשב בכך שמדובר, בכל מקרה, בחיסיון יחסי. כך תינתן לבית-המשפט גמישות בהפעלת החיסיון, באופן שניתן יהיה להביא בחשבון בכל מקרה נתון את כל השיקולים הנוגעים בדבר, ולמנוע תוצאות קשות העלולות לנבוע מאי-הכרה מוחלטת בגזרה זו של החיסיון.'
מדברים אלה מתבקשת המסקנה, כי טרם הוכרעה בפסיקה סוגיית החיסיון על המידע באופן חד-משמעי. למדה אני, כי ייתכן וראוי לעטות חשאיות על תוכן מידע הנמסר, במקרים מסויימים, אך אפילו ותעוגן אפשרות זו בגדר החיסיון העיתונאי, עדיין תיוותר פחותה בחיוניותה במדרג החשיבות אל מול חשאיות מקור המידע. רוצה לומר.
אבחנה בין חשאיות המקור ובין חשאיות המידע – לא הרי חיסיון עיתונאי על מקורות המידע כחיסיון עיתונאי על תוכנו. במדרג החשיבות, הראשון עומד בראש הסולם, וחוסנו יעמוד לו ביתר שאת, לעומת פיחות חיוניותו של חיסיון תוכן המידע. לבית-המשפט תינתן גמישות יתרה בהפעלת חיסיון שכזה, בשקילת החלתו לגופו של עניין, בנסיבות קונקרטיות מהותיות. נקבע, כי העובדה שחיוניותו של חיסיון המקור פחותה מזו של חיסיון המידע, יכול שתבוא לידי ביטוי בשיקול-דעת בית-המשפט בהסרת החיסיון, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בכל מקרה בחיסיון יחסי. ההיררכיה בין השניים חיונית ביותר לענייננו, כפי שניווכח בהמשך.
יפה לעניין זה הבחנת השופט עדיאל בעניין הכשרת היישוב, בציינו כי לעומת זהות מקור המידע, לגביה קיימת הנחה כי המקור מעוניין בשמירה על חשאיות זהותו, הרי שהנחה כזו אינה קיימת ככל שמדובר במידע עצמו. ההיפך הוא הנכון. מידע הנמסר לעיתונאי, נמסר בדרך-כלל לשם פרסומו. לפיכך, סבר, כי חיסיון על המידע, להבדיל מחיסיון על זהות המקור, יחול רק במקום בו הוכח כי חיסיון כזה נדרש על-ידי המקור וכי מסירת המידע הותנתה בשמירה על סודיותו.
מדיון זה, מסתעפות שתי סוגיות שעל בית-המשפט לבאר ולהדגיש טרם ימשיך בתוויית החלטתו.
הראשונה, והעקרונית ביניהן, הינה נפקות הגנת הפסיקה על מקורות המידע.
אין להמעיט בחשיבות וערך תפקידה של העיתונות כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה במובן של גילוי ופרסום מידע אודות שחיתות ועוולות שלטוניות, כמו גם ליבון ועיסוק בבעיות על סדר יומה של המדינה. היא משמשת כעינו הפקוחה של הציבור ושופרו. לציבור עניין ואינטרס מובהקים לפעילותה של התקשורת במובן זה שתהא חופשית מכבלים להשיג מידע ותחשוף מעשי עוולה, רשלנות, וודאי עבריינות של זרועות השלטון, שללא חשיפתם לאור השמש יוותרו במחשכים, מוסתרים מעין הציבור, ללא תגובה וללא ביקורת. המידע איפוא חיוני לקיומה של עיתונות חופשית פתחה ולוחמת, בלעדיו ייכחד כוחה כזרועו הארוכה של הציבור, ומטרות גילוי האמת, מקורות עוולה ושקיפות שילטונית תושמנה לאל. בתי-המשפט הכירו בצורך ובהכרח של גורמי העיתונות להסתייע לשם השגת מטרה זו ב"ספקי מידע" חיצוניים להם, מקורות דווח על שערורייה, פשע, תעלומה וכדי לאפשר זרימת המידע ללא חשש ופחד מפני חשיפה הכשירו להותירם מאחורי מסך החשאיות של החיסיון העיתונאי. אותם מקורות מידע עשויים, במקרים מסויימים, ליטול חלק בפעילות העבריינית (דוגמת חבר כנופיה המשמש עד לפשעי חבריו, או עובד חברה הנחשף להתנהלות בלתי-חוקית,) או להיקלע במקרה לסיטואציה לא חוקית (דוגמת עד אשר נקלע במקרה לזירת פשע בסמטת הרחוב). היזקקות העיתונות לגורמי מידע אלה שבכוחם להצביע על מקור העוולה, לזהותו, או להוביל לחשיפתו, ובכך לשרת את אינטרס הציבור במיגור פשיעה, מוסכמת על הכול. כיוון שכך, ראוי ונכון לספק לאותם מקורות מידע את ההגנה הנדרשת, בצילה לא יחששו מדיווח על אשר נחשפו אליו, פן יבולע להם מידם הארוכה של פורעי החוק. לשון אחר, חיסיון מקור המידע העיתונאי ניתן כדי לאפשר לכל אדם לדווח ללא חשש ופחד שמא תיחשף זהותו ויבולע לו.
לעניין זה, אומר עתה ומיד, לא מצאתי רלבנטיות לפרשה בענייננו. כאן, ברורה לכל זהות מקורות המידע למערכת התוכנית, והם בני הזוג האפרתי. בעוד אלו "מתחפרים" מאחורי מטרית עקרונות החיסיון של פסק-דין ציטרין, נאחזים בהם כאילו היו "קרנות המזבח", שעה שהוא כלל אינו חל עליהם. מטרת ההגנה על מקורות מידע, כפי שבואר זה עתה, הינה מלחמה בפשע ולא הגנה על העוסקים בו, מיגור החשש מ"הלשנה" על עבריינים ולא ניסיון להסתיר אותם. ניסיון באי-כוחם של המבקשים להציג את פני הדברים בשיחות שנערכו כהפניית אצבע מאשימה מטעם מקורות המידע אל עבר גורמי ממסד או שלטון, אשר התעניינו בתוכנה הבלתי-חוקית המדוברת, ובכך נשאבו לתוך קלחת האשמה החמורה, לא עמדו להם. אפילו נדמה היה כי בני הזוג משמשים מקור מידע חיוני לציבור, לפי הגדרתו לעיל, בהפנותם את העיתונות לעבר מעשה עבירה שערורייתי, הרי שאין זה אלא ניסיון כושל להסיט מעליהם את תשומת-הלב וחיצי החשדות הכבדים ולהפנותם לגורם מינוריים מהם מבחינת מעורבותם בפרשת "הסוס הטרויאני", בעוד הם החשודים כעומדים מאחורי הפרשה כולה. לא לתכלית זו יצרה הפסיקה את החיסיון העיתונאי.
השניה, והפרוצידוראלית יותר, הינה הצורך בהוכחה כי חיסיון על תוכן המידע נדרש על-ידי המקור. מפרשת הכשרת היישוב עולה, כי חיסיון על תוכן המידע יכול ויינתן אך ורק במקרים בהם הותנתה מסירת המידע בשמירה על סודיותו. התניה זו עולה בקנה אחד עם תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שם נקבע בסעיף 22 (כמובא ב- ב"ש (ת"א) 3936/02 פרקליטות פמת"א נ' עיתון ידיעות אחרונות בע"מ):
'לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמת המקור.'
לשון אחר, החיסיון על החומר עצמו ולא על המקור, יחול רק אם המקור התנה מפורשות את מסירתו בחיסויו. בעניין ידיעות אחרונות, שם נדון מסמך שמקורו גלוי (אתי אלון), הדרוש למשטרה לשם ניהול חקירה פלילית בעבירה של שיבוש מהלכי חקירה ומשפט, נקבע כי חרף הטענה כי יש במסמך כדי לחשוף מקור מידע נוסף, הרי שבברור ההסכמה למסרו בדיעבד אין כל ממש, אין מקום לדון בשאלת הסרת החיסיון שכן לא היה המסמך חסוי מלכתחילה, ולפיכך הורה בית-המשפט על גילויו ומסירתו למשטרה.
ולענייננו, באשר להסכם בין בני הזוג ובין מערכת תוכנית "עובדה", כלל לא שוכנעתי כי הסכם שכזה אכן נכרת, שהרי, גם לגירסת המבקשים, לא נמצא אזכור לאותו הסכם בשיחות המוקלטות, לא כל שכן בצורה מוסדרת, בהסכם בכתב או בזיכרון דברים. אפילו היתה מתקבלת גירסת בא-כוחם בדבר הנוהג המקובל והגורף לכריתת הסכם חשאיות בעל-פה, ולעולם לא בכתב, הרי שאפילו ביטוי שכזה לא נגלה בפניי. כטענת בא-כוח המשיבה, אל לנו להסתפק בהסכמת "מחוץ לפרוטוקול" בעלמא. כל עוד לא סופקה בידי בית-המשפט הוכחה כי בני הזוג היתנו את מסירת המידע בשמירה על חשאיותו, אין בהתנהגות המבקשים כדי לקיים תנאי זה.
פסק-דין נוסף הדן בשאלת הסרת חיסיון עיתונאי הינו ב"ש (י-ם) 7472/04 חדשות היום בכבלים נ' משטרת ישראל. שם, הפרידה כב' השופטת פרידמן-פלדמן בין שני עניינים העולים מדברי המתראיין בקלטת, אותה ביקשה המשטרה לתפוס: חלק בו הדובר מהווה מקור מידע, וחלק אחר בו הדברים הנאמרים מהווים הם עצמם ביצוע עבירה תוך כדי ראיון. לעניין החלק אשר הדובר מהווה לגביו מקור מידע, מצאה השופטת לנכון להסיר את החיסיון על מקור מידע, אשר הוכר בפרשת ציטרין:
'משמיעת הדברים הנאמרים בראיון, שהינם דברים קשים ביותר, עולה כי במקרה הנוכחי, האינטרס הציבורי שבתפיסתו של הדובר, לשם ניטרול המסוכנות הנובעת ממנו, עולה על האינטרס שבהגנה על מקורות מידע עיתונאיים. תפיסתו של הדובר היתה דרושה להגנה על שחקני הקבוצה ומנהליה, וחשיבותה מצדיקה חשיפת זהותו של הדובר, גם אם הובטח לו כי זהותו לא תיחשף.'
בשקילתה את אינטרס הציבור בנטרול מסוכנות הדובר כנתון המכריע את אינטרס ההגנה על מקורות מידע, הדגימה השופטת את יחסיות החיסיון העיתונאי על מקורות מידע. כך, שמקל וחומר ניתן ללמוד אף לענייננו. משהוסכם כי החיסיון העומד על הפרק הינו על המידע ולא על המקור, ומשנקבעה בפסק-דין הכשרת היישוב ההיררכיה בין השניים, כך שחיסיון על המקור חזק וחמור יותר מחיסיון על המידע, הרי שוודאי וודאי ניתן הוא להסרה שעה שאינטרס ציבורי אחר נושף בעורפו.
ומן הכלל אל הפרט
בפתח הדברים, אבקש לחזור ולתור אחר הרציונאל העומד בבסיסו של חופש העיתונות, ממנו גזרה הפסיקה את החיסיון העיתונאי, והוא חקר האמת. בתי-המשפט העניקו בידי העוסקים בעיתונות כלים והגנות שכל תכליתם הינה לסייע בידי הציבור בכללותו, ובידי גורמי החוק בפרט, להגיע לידע רב ככל הניתן, שיהא בו ליזום, לקדם או לפתור חקירה משטרתית. השימוש באותם כלים המשרתים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ראוי כי ייעשה בידיים נקיות ובמצפון חף מכל אינטרס אישי. בענייננו, ניכר כי בא-כוח המבקשים דורשים השמת כלים אלו בידי חשודים, לכאורה, בעבירות חמורות, המבקשים להשתמש באותן זכויות יקרות ערך להשגת מטרתם, שהינה הסטת האשמה מעליהם ועיוות האמת. בפרסום מידע מצונזר וממוין שאם יש בו אמת הרי היא חלקית בלבד, מתרוקן מתוכן עיקרון חקר האמת המצדיק הענקת החיסיון העיתונאי.
שנית, יש להחיל את המבחן המשולש שנקבע בפסק-דין ציטרין על העובדות בענייננו ולבחון האם אכן ניתן ליישמו. אומנם, כמצויין לעיל, בוחנת הלכת ציטרין אך את הצדקת הסרת החיסיון היחסי בנושא של מקורות מידע, ובמקרה דנן אלה ידועים זה מכבר לכולי עלמא, אולם ראוי לבחון לאורה את נסיבות המקרה, שכן אם יתברר כי הסרת החיסיון על מקור המידע מוצדקת, הרי שמקל וחומר, ולאור חשיבותו הפחותה, ניתן יהיה להסיר אף את החיסיון על תוכן המידע.
מבחן הלכת ציטרין מונה שלושה תנאים מצטברים:
א. האם החומר החסוי הינו רלבנטי – ברי, כי הוודאות או אמרות של חשודים, נאשמים בפוטנציה, שעמדו בקשר עם מעורבים נוספים בפרשה, ודאי תהיינה רלבנטיות ונחוצות לחקירת המשטרה.
ב. האם מדובר בעניין מהותי – נקבע זה מכבר כי החשדות המיוחסים למבקשים 3 ולגורמים הנוספים בפרשה הינם חמורים ביותר. עניינם בעבירות מחשב, האזנת סתר ובעבירות הפוגעות בזכויות הפרטיות של ציבור נרחב.
ג. האם ניתן היה להשיג את החומר בדרך אחרת – המדובר בשני חשודים שהיוו את לב-ליבה של פרשת "הסוס הטרויאני", נגעו בגורמים הרבים הקשורים בה, ואוצרים בקרבם מידע רב וחיוני ביותר בפרשה. כנטען על-ידי בא-כוח המשיבה, ענייננו בחשודים שפעילותם כללה הצפנת הראיות נגדם, באופן המצריך משאבים אדירים מטעם המשטרה לשם פענוחן, אשר סירבו לשתף פעולה עם המשטרה משך שבעה חודשים. שבעה חודשים של עבודת חקירה אינטנסיבית, שעדיין רחוקה מלהגיע אל סיומה, מדברים, לדידי, בעד עצמם לעניין חוסר היכולת להגיע אל חקר האמת בגילוי מידע נוסף מבלי לדרוש גילויו.
סיכומו של דבר, כי מתקיימים בענייננו כלל התנאים המאפשרים לבית-המשפט להפעיל כוחו ולהורות על הסרת החיסיון העיתונאי. משנתאפשרה הסרת החשאיות ממקור המידע, אין ספק כי תתאפשר הסרת החשאיות האופפת את תוכנו, שהרי בהיררכיה בין חיסיון על מקור המידע ובין חיסיון על תוכנו, זה האחרון הינו מוחלש.
עוד אוסיף, לעניין חומרת העבירה – היחס בין חומרתן של העבירות החוסות תחת מעטה סודיות, והחיסיון העיתונאי, הינו גורם משמעותי בשיקולי בית-המשפט להסרתו. ככל שגוברת חומרתן וחשיבותן הציבורית, כך נוטות כפות המאזניים להסרתו. כנזכר בפסיקה לעיל, ככל שעולות העבירות המצריכות גילוי תוכן המידע במדרג החומרה תקל הדרך אל הסרת החיסיון, בעיקר כשעסקינן בחיסיון על תוכן המידע, שהינו, כאמור, פחות חשיבות. משנקבעה בפרשה זו חומרתן הרבה של העבירות המיוחסות למעורבים בה, הוסר מכשול זה האחרון מדרכו של בית-המשפט אל הסרת החיסיון.
עניין נוסף. אחרון. וחשוב מכל.
תפקידו של בית-המשפט הינו, בראש ובראשונה, שמירה על האינטרס הציבורי, על כל המשתמע מכך. האינטרס הציבורי מורכב ממכלול של ערכים כללים: קיום המדינה, אופייה הדמוקרטי, ביטחון הציבור ושלומו, טוהר השיפוט וכיוצא באלה – אלו אינטרסים ומטרות אותם מבקשת החברה להגשים, ובלעדם לא ניתן יהיה לקיים את זכויות האדם. בענייננו, "טובת הציבור" הינה בעלת שתי פנים: פעם הינה זו הנובעת מעיקרון חופש המידע והביטוי, וממנה נגזר האינטרס שהתקשורת תוכל לפעול לגילוי מעשי עוולה, מעשי עבירה, עם חשיפת האמת; ופעם נובעת מן האינטרס הציבורי בפעולת המשטרה לחקר וחשיפת האמת.
על כתפי בית-המשפט הוטל האיזון הלא פשוט בין אותם אינטרסים הנגזרים שניהם מאינטרס טובת הציבור: חופש העיתונות מזה, והגשמת צרכי חקירה, כנגזר מערך שלום הציבור, מזה.
על בית-המשפט לשקול את האינטרסים המנוגדים ולהחליט אם בנסיבות הקונקרטיות, מטות המאזניים את הכף לכיוון ההכרה בחיסיון, כדי להגן על יחס האמון בין העיתונאי למקור המידע, או שמא דורש האינטרס הציבורי כי המידע יתגלה. על דרך ההיקש, האם גובר האינטרס של הגנה מפני חשיפת תוכן האינפורמציה על פני האינטרס הציבורי שבגילויו לצורכי חקירה. בתי-המשפט נוטים לכבד את יחסי האמון בין עיתונאי ובין מקורות המידע שלו, אולם אין לעיתונאי חיסיון מוחלט אשר מכוחו יוכל לסרב לגלות את המידע, אם בית-המשפט סבור כי חשיפתו דרושה לשם עשיית צדק. יפים לעניין זה דברי כב' השופט (דאז) ברק, ב- בג"צ 172/88 Time Incorporated נ' שר הביטחון, פ"ד מב(3) 139:
'חופש הביטוי וחופש העיתונות אין בהם כדי לחסן חומר עיתונאי מפני שימוש בו כחומר חקירה על-ידי גורמי חקירה מוסמכים, מקום שקיים יסוד סביר להנחה כי יש בחומר העיתונאי מידע העשוי לסייע באופן משמעותי לגילוין של עבירות חמורות. גישה זו יש בה איזון ראוי בין חופש העיתונות מזה ובין הצורך לגלות עבריינים מזה, והיא עולה בקנה אחד עם עקרונותיו של משטר דמוקרטי נאור.'
משקילת הנסיבות המסויימות בענייננו, ניכר, כדברי הנשיא שמגר בעניין ציטרין, כי כל חיסיון וזכות יתר בעניין מסירת עדות, כמו קושרים אזיקים על ידיהם של רשויות החקירה ואכיפת החוק ומגבילים את האפשרות לגלות את האמת, והם, על-כן, בגדר מחסום מפני עשיית המשפט והצדק בהיקפם המלא. האינטרסים אשר עם קיומם יש ליישב את האינטרס של ההגנה על מקורות מידע הם עשיית משפט וצדק, מניעת עבריינות, הימנעות מן הפגיעה בזולת על-ידי מעשי עוולה, או מעשים חמורים נגד הסדר הציבורי. גם הם אינטרסים חיוניים שללא שמירה נאותה עליהם אין קיום לחברה מתורבתת, המקפידה על כבוד האדם וזכויותיו. במקרה קונקרטי זה על רקע האמור, דומני, כי בשאלת האיזון בין אינטרס חופש המידע ובין אינטרס שלום הציבור והגשמת צרכי חקירה, התשובה המתבקשת הינה להעדפת ההגנה על האחרון, שבתנאים הללו דינו לגבור.
דובר רבות על תפקידה של התקשורת בחשיפת האמת ובשמירה על זכותו של הציבור לדעת. אלא שבענייננו, ברי כי אין מדובר בזכות הציבור לדעת את כל האמת – שהרי הדברים סוננו, צונזרו ומוינו, והציבור זכה אך בחשיפתה של האמת החלקית, "המחוררת", המוכוונת מטרה כראות עיני מוסריה. זכותו של הציבור בחשיפת האמת תבוא על סיפוקה דווקא על-ידי חשיפת חומר הגלם בכללותו, המצוי בקלטות.
יחודו של המקרה הנדון בכך, שבני הזוג הנחשדים בעבירות החמורות של פגיעה בפרטיות והשגת מידע בדרכים לא דרכים, בפיתוח תוכנת ריגול מידע בדרך של חדירה למחשבים, הם אלה מתעקשים על פרטיותם וחיסיון המידע הספון בהם בדבקות וחרדה. אני מתקשה לא למצוא אירוניה בעובדה שדגל עיקרון השמירה על הזכות לפרטיות בידם שעה שהם עצמם חשודים בעבירות הנגועות בחדירה לפרטיותם של אחרים, גניבת מידע מחשבים, ושימוש אסור בו. ובעוד קול השמירה הזכויות בגרונם, הפרתן ברגל גסה, מצויה, על-פי החשד הסביר, במעשיהם.
אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, אני רואה לדחות את התנגדות המבקשים. ההחלטה על המצאת הצו תעמוד בתוקפה. הנני מורה למבקשים 1 ו- 2 לקיים את הצו השיפוטי, ולמסור את החפץ מיידית לידי חוקרי המשטרה האמונים על פרשה זו."

[344] ראה גם סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין; על"ע 17/86 עורך-דין פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4) 770, וכן ב"ש 368/86 ציטרין נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(2) 337, 344.
[345] ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' המחוזי של לשכת עורכי, פ"ד מא(2) 337.
[346] ב"ש 298/86 ציטרין ואח' נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב ואח', פ"ד מא(2) 337.
[347] בש"א (ת"א-יפו) 168096/06 כרמל לוצאטי ואח' נ' עזבון המנוח יצחק הרשקוביץ ז"ל ואח', תק-של 2006(4) 17129.
[348] בש"א (ת"א-יפו) 168096/06 כרמל לוצאטי ואח' נ' עזבון המנוח יצחק הרשקוביץ ז"ל ואח', תק-של 2006(4) 17129.
[349] בש"א (ת"א-יפו) 168096/06 כרמל לוצאטי ואח' נ' עזבון המנוח יצחק הרשקוביץ ז"ל ואח', תק-של 2006(4) 17129.
[350] ב"ש 298/86 ציטרין ואח' נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב ואח', פ"ד מא(2) 337.
[351] ת"א (י-ם) 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ, תק-של 2002(2) 72.
[352] ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' המחוזי של לשכת עורכי, פ"ד מא(2) 337.
[353] ת"א (ת"א-יפו) 47684/05 עורך-דין ד"ר כהן שלמה נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ ואח', תק-של 2006(2) 14953.
[354] בש"א (ת"א-יפו) 163888/06 מאיר לחניש נ' מועצה מקומית גני – תקוה ואח', תק-של 2006(3) 8193.
[355] ב"ש (ת"א-יפו) 919/06 שידורי קשת ואח' נ' מדינת ישראל באמצעות מפלג חקירות הונאה, תק-של 2006(1) 6384.