botox

חובת הזהירות של נושא משרה על-פי חוק החברות

סעיף 252 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"252. חובת זהירות
(א) נושא משרה חב כלפי ההברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) 13.
(ב) אין בהוראת סעיף-קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי אדם אחר."

מכוח סעיף 252 לחוק החברות חב נושא משרה כלפי החברה חובת זהירות הנגזרת מחובת הזהירות האמורה בפקודת הנזיקין. סעיף 253 לחוק החברות קובע, כי על נושא משרה לפעול ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר באותן נסיבות ולנקוט באמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיות העסקית של פעולה המובאת לאישורו. בנוסף, על-פי סעיף 254 לחוק החברות, חב נושא משרה חובת אמונים לחברה הוא חייב לנהוג בתום-לב ולפעול לטובתה.1

כידוע, החברות אינן פועלות מכוח עצמן, אלא באמצעות נושאי המשרה שבמסגרתן וסעיפים 252(ב) ו-253 לחוק החברות מטילים אחריות בנזיקין על נושאי משרה שהתרשלו או שלא פעלו על-פי אמות-מידה של זהירות הקבועות בסעיפים 35 ו-3 לפקודת הנזיקין.2

לעניין זה נקבע על-ידי כב' הנשיא מ' שמגר ב-ע"א 725/78 3 כי "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של אחת העוולות המנויות כפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על אדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית".

ככלל, חובותיו של דירקטור הן כלפי החברה בלבד ותביעה יכולה להיות מוגשת בעילה של התרשלות של דירקטור על-ידי החברה ולא על-ידי בעלי המניות בחברה.4

חובת זהירות ומיומנות כאמור בסעיפים 252 ו-253 לחוק החברות שואבת את תוכנה מחובת הזהירות הכללית אשר בפקודת הנזיקין. אמת-המידה למיומנות הועלתה והושוותה לזו הנדרשת מבעל מקצוע בתפקיד דומה, מידת מיומנות גבוהה יותר מהאדם הסביר הרגיל. החוק קובע אמת-מידה למיומנות אותה צריך נושא המשרה לנקוט - "נושא המשרה הסביר", כלומר נדרשת מיומנות מקצועית.5

ההלכה בעניין זה נקבעה ב-ע"א 817/79 6 לפיה נושא משרה חב את חובת הזהירות כלפי החברה בה הוא מכהן ולא כלפי צדדים נוספים כגון נושים, בעלי מניות ועובדים. עם זאת, ניתן להרחיב את חובת הזהירות כלפי גורמים נוספים, אם אחריות כזו כלפיהם קיימת מכוח הוראות חוק אחרות.

חובת אמונים, כאמור בסעיפים 254 עד 257 לחוק החברות מבוססת על העיקרון לפיו אסור לנושא המשרה לנצל את מעמדו המיוחד בחברה כדי להרוויח רווח אישי או יתרונות אישיים אחרים. ב-ד"נ 7/89 7 קבע כב' הנשיא מ' שמגר, כי חובת תום-הלב במשא-ומתן המוטלת על מנהליה, הינה ביטוי נוסף לחובות האמון המוטלות על המנהלים גם כלפי צדדים מחוץ לחברה.

נושא משרה יחוייב בדרך-כלל בגין רשלנות, הפרת חובת זהירות, כאשר בדיקה של "הרציונל העסקי" שמאחרי החלטותיו תוביל למסקנה שהשיקול העסקי היה כל-כך עילג עד כי לא סביר שהוא זה שהניע אותו בקבלת ההחלטות.8

ב-ת"א (שלום-ת"א) 45115/04 9 נפסק מפי כב' השופט חיים טובי:

"17. שלא כדעת בא-כוח התובעים בסיכומי טענותיו, לא מצאתי כל בסיס לחיוב הנתבעת בנזקים הנטענים, אף מכוחם של דיני הנזיקין.

הגם שאני סבור - בניגוד לדעתו המלומדה של בא-כוח הנתבעת - שחובת הזהירות הקיימת בדין הכללי מחייבת נושא משרה בחברה - פרטית או ציבורית - שלא להתרשל במסגרת מילוי תפקידיו בה (ראו: סעיפים 252 ו-253 לחוק החברות, התשנ"ט-1999), סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות מצד התובעת, ואין צריך לומר שלא הוכח קיומו של נזק כספי שנגרם כתוצאה מהתרשלות כזו - ככול שזו התרחשה בפועל.

במה דברים אמורים.

התובעת לא השכילה להוכיח טענתה בדבר קיומה של הצעה קונקרטית אשר היה בה כדי "להציל" את המסעדה מהידרדרות כלכלית ואף לא הוכיחה כי סירובה, כביכול, של הנתבעת נבע משיקולים זרים אשר אינם נמצאים בבסיס כדאיות העסקה.

החובה המוטלת על נושא המשרה מכוח הוראת סעיף 253 לחוק החברות, אינה יכולה לחשוף את נושא המשרה לתביעות בגין טעות בשיקול-דעת עסקי (ראה מ' אוחיון ו-י' לוי, אחריות מנהלים בחברות, עמ' 87), אלא אך ורק בשל הזנחת חובתו לנקוט אמצעי זהירות ראויים לפני קבלת ההחלטה. הפסיקה הכירה והטילה אחריות על נושא משרה בגין הפרת חובת הזהירות, בדמות של סטיה מסטנדרט זהירות סביר, רק במקרים קיצוניים של רשלנות רבתי (ראו: א' חביב-סגל, דיני חברות, חלק א, עמ' 505).

בנדון דידן לא הוכחה, כאמור, התרשלות כלשהי מצד הנתבעת ובוודאי שלא הוכחה רשלנות רבתי מצידה, כך שלא קמה לתובעת עילה נזיקית לחיוב הנתבעת בנזקים הנטענים.

זאת ועוד, התובעת לא השכילה להוכיח קיומו של נזק והיקפו אשר נגרם, לטענתה, כתוצאה מסירובה של הנתבעת למכור המסעדה, ואין צריך לומר שלא הוכח הקשר הסיבתי הדרוש בין גרם העוולה - ככול שזו קיימת - לבין הנזק.

כל שטענה התובעת לעניין מהות הנזק והיקפו הוא כי הנתבעת חבה לתובעת סך השווה בש"ח ל-$37,500 המהווה 'מחצית הסכום האמצעי, אשר הוצע לרכישת המסעדה' (סעיף 32 ל-ת/3). התובעת לא תמכה טענתה בחוות-דעת כספית ואף לא במחירי נכסים באיזור ו/או הערכת מוניטין לעסקים דומים. מי לכפנו יתקע, איפוא, כי גובה סכום הרכישה אשר הוצע, יחסית לשווי המסעדה עובר לעיתוי ההצעה, איננו מהווה הפסד כספי?

בהחלט ייתכן - בהיעדר ראיה לסתור - כי במועד בו הוצעה הצעת הרכישה ($75,000) שוויו של העסק המשותף היה גבוה מזה המוצע.

מכל מקום, בהיעדר תשתית ראייתית כלשהי באשר לשווי העסק במועד האמור, לא ניתן לטעון לנזק שנגרם בגין סירוב הנתבעים - ככול שהיה כזה - לקבלה.

יתר-על-כן, אף אם היה מוכח קיומו של נזק, עת סירבה הנתבעת למכור העסק בסכום המוצע, הרי שנזק זה נגרם לחברה ולא לתובעת. הכיצד, איפוא, חושבו נזקיה הישירים של התובעת - אם היו כאלה - על בסיס הסכום האמור? לתובעת הפתרונים!

למעלה מן הדרוש אוסיף ואומר, כי גם אם היתה התובעת מוכיחה נזק ישיר אשר נגרם לה, הרי שלא ניתן להתעלם מן ההלכה אשר יצאה מבית-המשפט העליון, לפיה שעה שהנזק הנגרם לחברה הינו הנזק העיקרי ולבעל המניות נגרם נזק משני כתוצאה מירידת ערך מניות החברה, אין לבעל המניות עילת תביעה אישית. ב-ע"א 3051/98 דרין נ' דיסקונט השקעות, פ"ד נט(1), 673 קובע כב' הנשיא ברק כך:

'(הנזק) מן העסקה - ככל שאמנם התקיים - נגרם בראש ובראשונה לחברה, שהנכס שלה הוא שנמכר במחיר הפסד. הזכות להטבת הנזק, ועימה עילת התביעה, מצויות בידי החברה. אכן, אפשר שבעקבות העסקה נפגע שווי החזקות שבידי בעלי המניות מן הציבור. אלא שנזק זה, ככל שאמנם התקיים, הוא באופן טיפוסי נזק משני. זהו נזק אשר נגזר מנזקה של החברה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית...'

18. נמצא, כי לא הונח אף הבסיס המשפטי לחיוב הנתבעת בתשלום נזקי הנתבעת - הנטענים - בגין סירובה, כביכול, למכירת המסעדה לרוכשים פוטנציאליים."

ב-ת"א (שלום-יר') 5948/04 10 קבע כב' השופט שמעון פיינברג כי "לאור הראיות שנסקרו לעיל, עולה בבירור כי ארביב התרשל בתפקידו כמנהל החברה משום שלא דאג להנהלת חשבונות מסודרת של התובעת בעסקיה מול עיריית ירושלים. כתוצאה ישירה מכך, נכשלה תביעת התובעת כלפי העיריה. מדובר בחוסר זהירות ובאי-נקיטת אמצעים סבירים, החלים עליו מכוח היותו נושא משרה בחברה".

ב-ת"א (שלום-ת"א) 19478/03 11 נפסק מפי כב' השופט אריה אטיאס:

"(ז) האם יש מקום לקבוע אחריות אישית של הנתבעים כמנהלי החברה נוכח התנהגותם?

סעיף 252 לחוק החברות, עוסק בחובת הזהירות המוטלת על נושא משרה בחברה. סעיף 252(א) עוסק בחובת הזהירות הקיימת לנושא המשרה כלפי החברה 'אין בהוראת סעיף-קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי אדם אחר' (סעיף 252(ב) לחוק). סעיף 54 לחוק החברות עוסק באחריות יחידי האורגן והוא קובע בסעיף א' שלו, כי 'אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים אילולא אותו ייחוס'.

גם כך ולמרות שקיומה של אישיות משפטית נפרדת לחברה אינה אמורה לחסום אחריות אישית של אורגן הפועל בשם החברה יש לצמצם את המקרים בהם תוטל אחריות אישית על מנהלים למקרים בהם ניתן לתלות אשם אישי כלשהו בנושא משרה. עמד על כך ד"ר בהט בספרו, חברות - החוק החדש והדין, כרך שני, (עמ' 674ב, מהדורה שישית, כרמל הוצאה לאור, 2004):

'יש להקפיד שהנטיה להחיל אחריות אישית על נושא משרה לא תהפוך לנורמה רגילה. יש לצמצם את האחריות לאותם מקרים בהם ניתן לתלות אשם אישי כלשהו בנושא משרה. אלה הם אותם מקרים בהם חורגת מעורבותו מגדר פעילות שגרתית כנושא משרה... באין אשם אישי של תרמית, הטעיה, חוסר תום-לב חמור או התרשלות אישית, אין למהר ולהטיל עליהם אחריות גם בגין שיק החברה שחתימתם מתנוססת עליו.'

באותו אופן התייחס לכך גם השופט מצא ב-ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ ואח', פ"ד נח(4), 693. שם, בסעיף 10 לפסק-דינו, ציין: 'לעניין חובת תום-הלב פסקנו זה לא כבר, כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח, כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית'.

לטעמי אין בהתנהגות הנתבעים משום תרמית, הטעיה, חוסר תום-לב חמור או התרשלות אישית. את העסקה מול חברת "עצי זידן" עשו מתוך מטרה עסקית לגיטימית ולא הוכח שאת השיקים שמשכו, משכו מתוך כוונה שלא לכבדם. הנתבעים לא ידעו, כי בסופו של דבר העסקה תכשל וממילא לא התכוונו בעת משיכת השיקים לבטלם בהמשך.

כיוון שכך אינני סבור, כי במקרה שלפניי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים, נוכח תפקידם כמנהלים בחברה וכאורגנים שלה."


__________________
1. עב' (איזורי-ת"א) 9269/04 ענבר יצחק - ארזים השקעות בע"מ, תק-עב 2008(4), 4273, 4279 (2008).
2. ת"א (שלום-אשד') 727/01 אלחדד דוד נ' בן ישי אבי, תק-של 2008(3), 13167, 13178 (2008).
3. ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בולדרס בע"מ ואח' נ' יואל אורן ואח' וערעור שכנגד, אתר האינטרנט נבו.
4. ת"א (שלום-ת"א) 11781/04 אליהו ברזילי אחזקות והשקעות בע"מ נ' מיטב יועצי הנפקות בע"מ, תק-של 2009(1), 18820 (2009); ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2), 312; צ' כהן, בעלי מניות בחברה, זכויות, תביעה ותרופות (מהדורה שניה), 376; פרופ' י' גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (1989), 390.
5. ראה גם ת"א (מר') 6160/08-07 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, תק-מח 2009(1), 4398, 4459 (2009).
6. ע"א 817/79 אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3), 253 (1984).
7. ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4), 673 (1983).
8. ת"א (שלום-ב"ש) 4073/05 מוסך א.ח כרמלי (1922) בע"מ נ' ש.ע.ל חברת תעסוקה לסטודנטים בע"מ, תק-של 2006(3), 8652, 8654 (2006); אירית חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך א', 439.
9. ת"א (שלום-ת"א) 45115/04 ברטה מילמן נ' כץ טטיאנה, תק-של 2008(1), 26988, 26994 (2008).
10. ת"א (שלום-יר') 5948/04 תמנון ציוד הידראולי בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-של 2006(4), 17649, 17652 (2006).
11. ת"א (שלום-ת"א) 19478/03 טרנס כלל סחר בע"מ נ' אופ מערכות עור וריהוט בע"מ - חוייבה, תק-של 2006(3), 12324, 12329 (2006).