סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• פתח דבר
• יסודותיה של עוולת הרשלנות
• אחריות המדינה ורשות ציבורית ומקומית
• רשלנות בנק
• אחריות מקצועית של עורכי-דין
• חובת הזהירות של נושא משרה על-פי חוק החברות
• האם לבעל מניות בחברה בפירוק זכות תביעה ישירה כלפי המפרק בגין התרשלות?
• אחריות נתבע למעשה עברייני שבוצע כלפי התובע על-ידי צד שלישי
• רשלנות בית-ספר וטיולים
• היגד שווא בראי עוולת הרשלנות
• רשלנות ספר
• מקרקעין
• רשלנות קבלן שיפוצים
• רשלנות של ועדות תכנון ובניה
• עבודות שמירה
• רשלנות בעבודה
• רשלנות סוכן ביטוח
• רשלנות רפואית
• נטל ההוכחה, העברתו והדבר מדבר בעד עצמו
• אשם תורם
• הקטנת הנזק

רשלנות בית-ספר וטיולים

ההלכה הפסוקה בראשית דרכה הובעה מפי כב' השופט א' ויתקון בקביעתו כי:1

"עלינו לזכור שהרבה פעולות, שהן חיוניות או רצויות לאדם כפרט או כחלק מהחברה, יוצרות סכנות הידועות לנו היטב, ואף-על-פי-כן אין אנו גורסים שלמען שלמות הגוף והנפש צריך או אפשר לוותר עליהן. כנגד גודל הסיכון הכרוך בפעולה מסויימת יש להביא בחשבון, בין היתר, גם את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית, כדי לקבוע, אם סביר היה לדרוש הימנעות מהפעולה, מקום שאין דרך לבצע את הפעולה ללא סכנה."

פיתוחה של ההלכה בא בדברים הבאים:

"דברי האזהרה של השופט ויתקון ז"ל ב-ע"פ 364/78, שבקביעת רמת ההתנהגות הראויה המוטלת על מארגני טיולים אין להחמיר יתר על המידה עד כדי שהללו עלולים להימנע מעריכתם, אינם יכולים לשמש היתר להפקרות. במקרה שלפנינו לא היה כל צידוק להוביל קבוצת מטיילים בלתי-מנוסה בשביל מסוכן שהוכרז על-ידי הרשות המוסמכת כבלתי-עביר."2

ב-ע"פ 364/78 3 נדון מקרה בו שישה נערים נהרגו במהלך טיול, כתוצאה משיטפון שהציף את איזור הטיול. האחראי על הנערים ומדריך הטיול הואשמו בגרימת מוות ברשלנות.

בית-המשפט קבע, כי הכול יודעים שבעונה ובמקום שבהם נערך הטיול, שיטפון פתאומי בעל עוצמה רבה הוא בגדר האפשרות, ואין המערערים חולקים על כך שלפני רדתם לוואדי היה עליהם להתעניין בתחזית מזג האוויר. כדי להיות רשלן בעיני החוק, לא די בכך ש-"אפשר היה לצפות את הסכנה"; אפילו לגבי סכנה כזאת, עדיין יש לשאול, אם סביר היה, בכל הנסיבות, להימנע מהפעולה היוצרת את הסכנה. עלינו לזכור שהרבה פעולות, שהן חיוניות או רצויות לאדם כפרט או כחלק מהחברה, יוצרות סכנות הידועות לנו היטב, ואף-על-פי-כן אין אנו גורסים שלמען שלמות הגוף והנפש צריך או אפשר לוותר עליהן. כנגד גודל הסיכון הכרוך בפעולה מסויימת יש להביא בחשבון, בין היתר, גם את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית, כדי לקבוע, אם סביר היה לדרוש הימנעות מהפעולה, מקום שאין דרך לבצע את הפעולה ללא סכנה. במקרה דנן אין ספק בחשיבות הפעולה. עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים - כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע וסודותיו. סבורני שערך חינוכי ולאומי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו.

ב-ע"א 702/87 4 המשיב, נער אמריקאי, שהיה בן 17 יצא לטיול ברמת הגולן, שאורגן על-ידי החברה להגנת הטבע. במהלך הטיול, הובילם המדריך בדרך עוקפת, למרות שלטי הזהרה שהיו במקום על הסכנות שבדרך זו. המשיב החליק מהשביל אל התהום, ונפגע קשות.

בית-המשפט קבע, כי דברי האזהרה של כב' השופט א' ויתקון ז"ל ב-ע"פ 364/78, שבקביעת רמת ההתנהגות הראויה המוטלת על מארגני טיולים אין להחמיר יתר על המידה עד כדי שהללו עלולים להימנע מעריכתם ולכן לפגוע בערך הלאומי של הכרת הארץ, אתריה ונופיה, אינם יכולים לשמש היתר להפקרות. במקרה שלפנינו לא היה כל צידוק להוביל קבוצת מטיילים בלתי-מנוסה בשביל מסוכן שהוכרז על-ידי הרשות המוסמכת כבלתי-עביר. הנסיבות שהוכחו מעידות שהשביל היה מסוכן ואסור להליכת בני-אדם. המטרה שנצפתה מעריכתו של הטיול בנחל הזויתן לא חייבה הליכה בשביל העוקף והחברה צריכה היתה לצפות את האפשרות שאחד המטיילים ידרדר ויפול לתהום; העובדה שבעבר לא אירעו אסונות, כדוגמת התאונה, אינה מעלה או מורידה לעניין זה. החברה היתה צריכה לבחור מסלול טיולים שאינו כולל את השביל העוקף והוליכה את המשיב ביודעין באתר מסוכן; היא גם לא הדריכה את המטיילים כיאות, וכאמור ספק אפילו אם הדרכה כזו היתה מועילה.

אשר לחובתם של מורים בעת טיול קבעה ההלכה הפסוקה היא כי:

"חובתם המושגית של המורה וההורה להשגיח על הקטין מפני פגיעה נובעת מאופיו של הקטין, שעדיין לא פיתח מנגנוני הגנה, ומחולשתו הפיזית. המורות צריכות היו לצפות התעלמות ספונטאנית מהנחיה ספציפית שלא לקפוץ מן הטיולית. בהיעדר מניעה בהיבט הקצאת המשאבים למנוע את הנזק, הרי שתהא זו מדיניות משפטית ראויה להטיל אחריות בגין הנזק שהיה צפוי."5

ב-ע"א 2061/90 6 התובעת, תלמידה, נפגעה במהלך טיול של בית-ספרה. תוך ירידה מפתחה של טיולית נתפסה הטבעת שלה בזיז של הפתח, ואצבעה נתלשה. זאת בשל היעדרן של מדרגות בטיולית. הערעור מופנה כנגד המורות וכנגד משרד החינוך באחריות שילוחית.

בית-המשפט קבע כי, חובת זהירות מושגית הינה נגזרת משיקולי "מדיניות משפטית", שאינה בעיקרה אלא מדיניות חברתית הנשמעת מפיהם של בתי-המשפט. חובת הזהירות כלפי תלמידים כקטינים, נבנית מבחינה נורמטיבית על חובת הזהירות הבסיסית המוכרת של הורה לבנו הקטין. חובתם המושגית של המורה וההורה להשגיח על הקטין מפני פגיעה הנובעת מאופיו של הקטין, שעדיין לא פיתח מנגנוני הגנה, ומחולשתו הפיזית. מידת הפיקוח הקונקרטי הנדרש מצד המורה תלויה במידת הסיכון הנשקף לתלמידיו. שני האינטרסים הסותרים, שאינם מוחלטים: חופש פעולה של הקטין למול הצורך להגן על בריאותו. איזון נוסף הוא בין הצורך להגן על בריאות הקטין למול המשאבים שסביר להקצות לנושא. צפיות טכנית קונקרטית: אינה מחייבת ראיית נולד מדוייקת של פרטי הנזק הספציפי, די בראיה בקווים כללים על-מנת לגבש התרשלות. יש לראות בנזק שנגרם נזק מסתבר שמקורו בהתרשלות: הן על-פי מבחן הצפיות, הן על-פי מבחן הסיכון, והן על-פי מבחן השכל הישר. צפיות נורמטיבית: בנסיבות האירוע לא היתה מניעה למורות לפעול למניעת הנזק שנגרם. אופי הקבוצה מחייב מסקנה כי המורות צריכות היו לצפות התעלמות ספונטאנית מהנחיה ספציפית שלא לקפוץ מן הטיולית. בהיעדר מניעה בהיבט הקצאת המשאבים למנוע את הנזק, הרי שתהא זו מדיניות משפטית ראויה להטיל אחריות בגין הנזק שהיה צפוי.

ב-ת"א (ת"א-יפו) 133632/01 7 נדונה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו במהלך השתתפות בחזרות ריקוד של להקת ריקודי העם הייצוגית מטעם מתנ"ס מרכז קהילתי זכרון יעקב שנערכו באולם הספורט שבשימוש המתנ"ס.

הנתבעות הכחישו את האירוע הנטען על-ידי התובעת וכן את הנזק בגינו. הנתבעות טענו כי התובעת נפלה תוך כדי ריקוד וללא שהיה במקום מכשול וכי התאונה אירעה במהלך פעילות ספורטיבית וללא כל רשלנות מצד גורם כלשהו.

כב' השופט אברהם קסירר בדחותו את התביעה קבע כי תיאור נסיבות האירוע על-ידי התובעת אינו עקבי, בכל המסמכים הרפואיים הסמוכים למועד התאונה לא צויין ולו ברמז שהתובעת נתקלה על מכשול כלשהו אלא צויין אך ורק שתובעת מעדה במהלך ריקוד, התובעת נמנעה מלזמן לעדות את שני הבנים מהלהקה אשר הרימו אותה ממקום הנפילה ויכלו לשפוך אור על נסיבות האירוע או לפחות על מיקומו.

זאת ועוד. בית-המשפט קבע, לאחר בחינת שתי חוות-הדעת שהוגשו לו מטעם שני הצדדים כי הוא מעדיף את חוות-הדעת של הנתבעים לפיה לא קיים ליקוי בטיחותי ו/או סיכון.

בית-המשפט מדגיש כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, בהן ארעה התאונה כתוצאה מנחיתה "לא מוצלחת" (ללא קשר למצב רצפת האולם) במהלך ריקוד, אשר מטיבו ומטבעו טומן בחובו סיכונים שהם חלק ממהותו של הריקוד, כגון נפילה, פציעה, נחיתה לא מוצלחת, מדובר בסיכון טבעי ורגיל הכרוך בריקוד אשר אינו כרוך בסכנה מיוחדת.

ב-ע"פ 119/93 8 קבע בית-המשפט כי "פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסיבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי, ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל-כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר"...".

ב-ע"א (ת"א) 2027/00 9 קבע בית-המשפט כי "ספורט ההחלקה על הקרח טומן בחובו סיכונים שהם חלק ממהותו של הספורט. לעניין זה קובעת ההלכה כי התממשות סיכונים טבעיים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית, כגון נפילה בזמן קפיצה לסל, או התנגשות בשחקן אחר בעת משחק כדורגל או החלקה בעת גלישה על קרח, אינה יוצר אחריות קונקרטית. לפיכך מדובר בסיכון רגיל".


_______________
1. ע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 626 (1978).
2. ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2), 705 (1994).
3. ע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 626 (1978).
4. ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2), 705 (1994).
5. ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802 (1993).
6. ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802 (1993).
7. ת"א (ת"א-יפו) 133632/01 מרגלית עינב ואח' נ' אריה, חברה לביטוח, תק-של 2008(3), 6042 (2008).
8. ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 1 (1994).
9. ע"א (ת"א) 2027/00 מרכז הספורט קנדה נ' חנה, תק-מח 2002(4), 781 (2002).