botox

חטיפת ילדים

ב- תמ"ש (שלום ת"א) 42273/99 {ד"ר ז.מ. נ' ר.מ.פ., תק-של 2005(3), 4468 (2005)} נפסק מפי כב' השופט שאול שוחט:

"1. א. תובענה לפסיקת סכומי כסף פיצוי על נזקים שנגרמו לתובע בגין מעשיה של הנתבעת/ האם. מעשי האם חטיפתו של בנם המשותף של הצדדים לאוסטרליה , תוך הפרה של הוראות הסכם הגירושין שנחתם בין השניים ואשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 28.12.1999 הבן הנחטף הוחזר לישראל על-פי פסק-דין של בית-משפט אוסטרלי, בהליך לפי אמנת האג, תוך שבית-המשפט מחייב את הנתבעת לשלם לתובע "את ההוצאות ההכרחיות שנגרמו למבקש (התובע כאן ש.ש.), או שנגרמו מטעמו" בשל התהליך של החזרת הבן לישראל, על-פי סעיף 26 לחוק אמנת האג האוסטרלי ותקנה 30 ל- Family Law) child abduction convention regulations 1986) המקבילים להוראת סעיף 26(סיפא) לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) ,תשנ"א - 1991 ולתקנה 295טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הנזקים - התובע פעל להחזרתו של הבן הנחטף לישראל תוך שנגרמו לו הנזקים המפורטים להלן: נזק מיוחד הוצאות לאיתורו של הבן, לרבות שכירת שירותי חוקר פרטי,שיחות טלפון, תרגומים וכיוצ"ב בסכום כולל של 100,000 ₪ (סעיף 53.1 לכה"ת); הוצאות בגין שכירת שירותי עורכי-דין בישראל בסכום כולל של כ- 110,000 ₪ (סעיף 53.2 לכה"ת); הוצאות בגין הליכי הוצאות ויזה לאוסטרליה לרבות שכר-טרחה עורך-דין בסכום כולל של כ- 30,000 ₪ (סעיף 53.3 לכה"ת); הוצאות בגין ההליך המשפטי באוסטרליה (אמנת האג) לרבות שכ"ט תרגום מסמכים וכיוצ"ב, בסכום כולל של כ- 35,000 ₪ (סעיף 53.4 לכה"ת); הוצאות שהייה של התובע ושל בן לוויה שהתלווה אליו לאוסטרליה, לרבות טיסות לחו"ל בסכום כולל של 25,000 ₪ (סעיף 53.5 לכה"ת). הפסדי השתכרות - בגין היעדרות התובע במשך שבועיים ממקום עבודתו, בסכום כולל של כ- 20,000 ₪ (סעיף 53.6 לכה"ת) . נזק לא ממוני - בגין כאב וסבל ועוגמת נפש בסכום כולל של 420,000 ₪ (סעיף 53.7 לכה"ת) סך הכל 720,000 ₪.
ב. בעתירתו מבקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 700,000 ₪, לאחר שניכה מסכום הנזק שנגרם לטענתו את הס"ך של כ- 20,000 ₪ שנפסק לו בבית-המשפט באוסטרליה.
ג. בכתב ההגנה טענה ב"כ הנתבעת כנגד סמכותו של בית-משפט זה להידרש לתובענה - טענה שלא נשמעה מפיה, במובן של חוסר סמכות, בסיכומיה; הכחישה את המיוחס לה בכה"ת בדבר כוונתה לחטוף את הקטין וטענה לדחיית התובענה מחמת מעשה-בית-דין / השתק פלוגתא מכוח פסק-הדין של בית-המשפט באוסטרליה אשר נדרש, על-פי בקשת התובע, להוצאות שנגרמו לו בשל 'התהליך' ואף פסק לו החזר בגובה של 9000 (תשעת אלפים) דולר ארה"ב. משכך, לטענתה, לא רשאי התובע לחזור ולתבוע החזר הוצאות כלל ובוודאי לא את אותם ראשי נזק שכבר קיבל עבורם פיצוי.
ד. בהחלטה מיום 17.11.02 דחיתי את בקשתה של הנתבעת לדחיית התובענה על-הסף מחמת מעשה-בית-דין / השתק פלוגתא וקבעתי את התיק להוכחות.
ה. השאלות שבמחלוקת , אשר הגיעו לקו הסיום הוגדרו, מבחינת הנתבעת, בסעיף 1 לפרק י"א לסיכומי באת-כוחה:
1) ההליכים באוסטרליה וההשלכה שיש להם על ההליך הנוכחי.
2) קיומו של קשר סיבתי בין מעשי התובעת לנזק הנטען.
3) מהם הנזקים שנגרמו לתובע, על איזה מהם זכאי הוא לפיצוי ובאיזה שיעור?

עילת התביעה
2. א. הפרת חובה חקוקה - סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). החובה החקוקה שלהפרתה מכוון התובע - הוראות חוק העונשין, תשל"ז- 1977; הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 הקובע אפוטרופוס שווה לאם ולאב, האוסר על מי מההורים, ללא הסכמה ואישור, לקבוע באופן חד-צדדי את ענייני האפוט' לרבות קביעת מקום מגורי הילד המשותף והקובע חובה על כל אחד מההורים לשמור על קשר תקין בין הילד המשותף להורה האחר (סעיף 47 לכה"ת).
ב. הפרת חוזה - החוזה - הסכם הגירושין שנחתם בין התובע לנתבעת אשר אסר על הוצאת הבן מחוץ לגבולות המדינה ללא הסכמה של הצד השני או אישור בית-המשפט.
3. בסיכומיו מרחיב ב"כ התובע את רשת העילות בגידרה מבקש הוא 'לתפוס' את מעשי הנתבעת - תרמית, רשלנות. עילות אלה לא נטענו בכה"ת, לא פורטו בו ואין להתיר העלאתן בשלב הסיכומים (ראה התנגדותה של ב"כ הנתבעת ל'הרחבת חזית' בפרק ט' לסיכומים).
4. א. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הנתבעת הפרה את הוראות הסכם הגירושין שנחתם בינה ובין התובע.
ב. בכל הנוגע לענייניו של הקטין נקבעו בהסכם הגירושין ההוראות הבאות:
1) הבן ישאר במשמורת האם עד הגיעו לגיל 18.
2) בכל העניינים הקשורים לחינוכו ובריאותו של הבן תתקבלנה החלטות בהסכמה הדדית של ההורים, ובהיעדר הסכמה - יכריע בית-המשפט.
3) האב יקבל הבן לביקורים אצלו פעמיים בשבוע, בימים ב', ד', ככל שהבן יגדל יורחבו ההסדרים, והאב יקבל הבן לביקור עם לינה על-פי המלצת פקידת הסעד.
4) האב יקבל את הבן לביקורים אצלו כל שבת שנייה מיום ו' בצהריים ועד לשעה 21.00 במוצ"ש.
5) האב יקבל את הבן לביקורים אצלו במחצית החגים והחופשות בתיאום בין הצדדים, ובהיעדר הסכמה על-פי חלוקה מסודרת.
6) שינויים בתקופות הביקור ייעשו בהסכמת הצדדים בכתב או בהתאם לקביעת פקידת הסעד.
7) האם תתגורר עם הבן בתחום השיפוט של אזור תל אביב והמרכז. שינוי באזור המגורים ייעשה לאחר התייעצות ובהסכמה, ובהיעדר הסכמה - על-פי קביעת בית-המשפט. האם תודיע על כוונה לשינוי כנ"ל לפחות 45 יום מראש.
8) כל אחד מהצדדים לא יהא רשאי לצאת עם הבן מחוץ לגבולות הארץ ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב של ההורה האחר, ובהיעדר הסכמה - על-פי הכרעת בית-המשפט.
9) לצורך הבטחת האמור בהסכם זה ועם אישור ההסכם, יינתן צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הבן.
ג. הוצאתו של הקטין מהארץ, גם אם נעשתה בסופו-של-יום בהסכמת התובע ובאישור בית-המשפט, נעשתה בניגוד להוראות הסכם הגירושין שכן בהוצאה זו התכוונה הנתבעת להביא לשינוי במקום מגוריו של הקטין, באופן חד-צדדי, בניגוד לסעיף 11.7 להסכם הגירושין.
התובע פירט בכה"ת את מעשיה של הנתבעת וכיוון מפורשות למעשה הונאה - בקשה של הנתבעת לצאת עם הקטין לפרק זמן קצר לביקור בני משפחה בבולגריה. על בסיס פנייה זו נתן התובע את הסכמתו להסרה זמנית של צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הקטין וחתם על בקשה מוסכמת בעניין זה, לתקופה שבין 23.6.00 - 30.8.00. בפועל הקטין לא הוחזר במועד שנקבע באותה בקשה מוסכמת והראיה שהתובע נאלץ לנקוט בהליך לפי אמנת האג להחזרתו. הקטין הוחזר רק במחצית השנייה של נוב' 2000 - למעלה מחודשיים מהמועד שנקבע להחזרתו על-פי הבקשה המוסכמת. התובע גם מפרט את המהלכים בהם נקטה הנתבעת טרם יציאתה את הארץ עם הקטין - כרטיסי טיסה לכיוון אחד; פינוי הדירה השכורה; עזיבת מקום העבודה .... ועוד (סעיף 23 לכה"ת) .מעשים אלה מלמדים בעליל על תכנית סדורה ובדוקה של הנתבעת להוצאת הקטין מהארץ בניגוד להסכם הגירושין, דבר אשר יביא בהכרח לפגיעה בזכויותיו של הנתבע על-פי הסכם הגירושין לקשר עם בנו.
ד. כנגד גרסה זו של התובע לא עמדה בפני בית-המשפט כל גרסה אחרת של האם. הנתבעת אמנם הגישה כתב הגנה, שאומת בתצהיר כנדרש על-פי התקנות, בו התייחסה לטענות אלה, של התובע, אלא שהיא לא התייצבה בפני בית-המשפט ולא העמידה את גרסתה לחקירה נגדית. זאת ועוד, התובע לא נשאל ולו שאלה אחת באשר לגרסתו שלו בכל הנוגע להוצאת הקטין מן הארץ והפרת הסכם הגירושין בשל כך. לעניין זה ראוי להרחיב ולציין - חרף אי-התייצבותה של הנתבעת לא עשה בית-המשפט שימוש בתקנות 258יא + 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, כבר בישיבות קדה"מ, ובחר לקבוע את התיק להוכחות למועד אחר על-מנת לאפשר לנתבעת להתייצב, לפחות למועד ההוכחות. בישיבת יום 26.10.03 הודיעה ב"כ הנתבעת, כי מרשתה, כך היא מניחה, תגיע למועד שיקבע . בית-המשפט לא הסתפק בהצהרה זו והבהיר את עמדתו בזו הלשון: 'מבהיר לעורך-דין קריספין, כי נוכח אי התייצבותה של מרשתה עד כה לישיבות בית-המשפט יכול להיווצר מצב שהיא גם לא תתייצב לישיבת ההוכחות. משכך ראוי להבהיר, כי התובע יתחיל בהבאת הראיות, כך על-פי ההלכה הפסוקה. נוכח ההכחשה הגורפת של אותם רכיבי נזק מיוחד שהוגשו על-ידי התובע יהא צורך בניהול הליך הוכחות ארוך ובהבאת עדים מצד התובע. אם יתברר בסופו-של-יום, לעת תחילת ראיותיה של הנתבעת, כי היא לא תתייצב להחקר על תצהירה ישקול בית-המשפט הטלת הוצאות כבדות ביותר על הנתבעת לא רק לטובת התובע אלא גם לאוצר המדינה שכן אילו הייתה מודיעה הנתבעת, כי היא בוחרת לנהל את ההליך ללא התייצבות, דבר שהוא אפשרי בעקרון כפוף להשלכות שיש לכך, היה ההליך מתקצר פלאים. אי-לכך תודיע עורך-דין קריספין לבית-המשפט והפעם בכתובים, כי מרשתה מתחייבת להתייצב למועד ההוכחות שייקבע. ההודעה תינתן בתוך 30 יום מהיום'. נקבעו שני מועדים עוקבים 29.3.04; 30.3.04. בהודעה מיום 13.11.03 הודיעה ב"כ הנתבעת, כי מרשתה תתייצב לדיון ההוכחות ומבקשת, כי יקבע מועד למחצית השנייה של חודש מאי 04. בהודעתה היא גם מבקשת שב"כ התובע יצהיר ויתחייב, כי לא יפעל להוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הנתבעת. ביקשתי את תגובתו של עורך-דין מורן להתחייבות שהתבקש לתת. תשובתו הייתה שלילית. בהחלטת מיום 18.11.03 דחיתי את התנאי של הנתבעת להתייצבותה והוריתי לבאת כוחה לחזור ולהודיע ללא תנאים אם מרשתה תתייצב לדיון שנקבע. בהודעה נוספת מיום 31.12.03 הודיעה באת כוח הנתבעת, כי מרשתה תתייצב ללא תנאים לישיבות ההוכחות וחזרה וביקשה לקבוע את ההוכחות למחצית השנייה של חודש מאי 04. בית-המשפט ביקש את עמדת ב"כ התובע לדחיית ההוכחות למועד שנתבקש ואף המליץ על-כך. בהודעה נוספת של ב"כ הנתבעת מיום 26.1.04 מודיעה היא, כי ב"כ התובע הסכים לדחייה ואף הציע לה מועדים 'בשפע' כלשונה אלא שמרשתה הנתבעת, החליטה בסופו של דבר, לא להגיע לישיבת ההוכחות מחשש שתעוכב יציאתה מן הארץ. ב"כ הנתבעת ביקשה מראש לשחרר את מרשתה מהופעה. הבקשה לשחרר את הנתבעת מהופעה נדחתה. בית-המשפט הבהיר גם, כי החשש של הנתבעת אינו מהווה צידוק לביצוע חקירה באמצעות וידאו וקבע, כי ככל שהנתבעת לא תתייצב 'יידרש בית-המשפט לעניין זה על כל השלכותיו במועד שנקבע'. למרות החלטה ברורה זו עשתה באת כוח הנתבעת נסיון נוסף ועתרה ביום 22.3.04 בבקשה לדחיית המועד לשמיעת עדי ההגנה תוך שהיא מציינת שמרשתה כן החליטה להגיע לישיבת ההוכחות אלא שמפחד התובע היא יכולה להגיע רק בספטמבר 04. בקשתה נדחתה על אתר, בלי לקבל את תגובת התובע. בית-המשפט ראה בבקשה זו נסיון נואל לגרום לסחבת בבירורה של התביעה. כזכור הנתבעת הייתה זו אשר ביקשה לדחות את ההוכחות למאי 04 והיא זו אשר הודיעה לבסוף, כי לא תגיע מחשש שתעוכב יציאתה מהארץ, ללא קשר למועד כלשהו. לפתע פתאום לאור החלטת בית-המשפט היא משנה טעמה ומודיעה, כי תגיע בספט' 04 שאז יפוג פחדה מהתובע!?
סופו שהנתבעת לא התייצבה לישיבת ההוכחות על כל ההשלכות שיש למהלך זה על הגנתה.
ה. בנסיבות אלה נותרה גרסתו של התובע איתנה ואין לי אלא לקבוע, כי התובע עמד בנטל השכנוע המוטל עליו להוכיח כי הוצאת הקטין מהארץ, גם אם נעשתה היא בהסכמתו, נעשתה תוך הפרה של הוראות הסכם הגירושין שנחתם בינו ובין הנתבעת. יש לדחות מכל וכל את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה (עמ' 15 לסיכומים, פרק י', סעיף 3), כי הוצאת הקטין מהארץ נעשתה ברשותו של התובע שהרי הוא הסכים לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגדו. פרשנות זו של הסכם הגירושין תעקר מתוכנם הסכמי גירושין רבים בהם ניתן היתר בתנאים כאלה או אחרים להוצאת הקטין מהארץ אך אין ללמוד מהם כלל ועיקר הסכמה להוצאתו לצמיתות כפי שניסתה הנתבעת לעשות במקרה עסקינן.
5. א. במעשיה הפרה הנתבעת חובה חקוקה כלפי התובע. לא יכולה להיות מחלוקת על-כך. דומה שגם ב"כ הנתבעת מכירה בכך וכל טענתה בעניין זה היא טכנית בעיקרה - התובע לא פירט את הוראות החיקוק שהופר לטענתו בניגוד לתקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (פרק ט' לסיכומי הנתבעת, סעיף 4).
ב. התובע כיוון בטענתו להפרת חובה חקוקה, לשני חיקוקים: חוק העונשין, התשל"ז-1977 וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק העונשין"; "חוק הכשרות").
תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת את ציונו של החיקוק ואין חובה לציין את ההוראה הספציפית באותו חיקוק. "חיקוק" על-פי פקודת הפרשנות (נוסח חדש) היא "כל חוק וכל תקנה" ודי בציון חוק העונשין עצמו כדי לעמוד בהוראת תקנה זו: (ראה לעניין זה גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי - הוראות דין בתביעות בנזיקין (מהדורה שביעית סעיף ב'), 68) לטעמי, גם אם יש לפרש את תקנה 74(א) הנ"ל כמחייבת את ציונה של הוראת החיקוק הספציפית, בנסיבות המקרה עסקינן הייתי עושה שימוש בהוראת סעיף 8(א) לחוק בית-משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 + תקנה 259ב(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ולא הייתי סותם את הגולל על תביעתו של התובע רק משום שהוא לא ציין את את הוראת החיקוק הספציפית שהופרה לטענתו.
ג. הפסיקה הכירה באפשרות לפיה גם חוק עונשי יכול להוות חובה חקוקה לצורך סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ובלבד שמדובר בהוראת חוק שנועדה לטובתו או להגנתו של היחיד (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 114 (1982); ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, תק-על 2004(3), 2718 (2004)).
לענייננו רלבנטית הוראת סעיף 373(א) לחוק העונשין, שכותרתו "חטיפה ממשמורת" הקובעת: '(א) המוציא, במעשה או בפיתוי, קטין שלא מלאו לו 16 שנים או אדם שאינו שפוי בדעתו ממשמורתו של אפוטרופוס על-פי דין בלי הסכמת האפוטרופוס, דינו - מאסר עשרים שנה'. אמנם, בהסכם הגירושין נקבעה הנתבעת כמשמורנית על הקטין (סעיף 4.1 להסכם הגירושין). עם-זאת התובע היה ונותר האפוטרופוס הטבעי, יחד עם הנתבעת על הקטין. בסעיף 4.5 להסכם הגירושין נשמרה זכותו של התובע לקחת חלק בקבלת ההחלטות הקשורות לחינוכו ולבריאותו של הקטין והחשוב מכל נשמרה בידו הזכות לקבוע את מקום הימצאו. בסעיף 7.2 להסכם הגירושין נקבע מפורשות, כי הנתבעת תתגורר עם הקטין בתחום השיפוט של אזור תל אביב והמרכז וכי שינוי באזור המגורים ייעשה לאחר התייעצות ובהסכמה.
מבחינה תכליתית, לצורך הפעלתו של סעיף עונשי זה במסגרת תביעה אזרחית, יש ליתן פרשנות מרחיבה למונח "משמורת" ולכלול בתוכו גם את הזכות לקבוע את מקום הימצאו של הקטין. פרשנות זו ראויה היא מבחינת האחידות המתחייבת עם הוראת סעיף 5(א) לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 המגדירה זכויות משמורת 'לרבות זכויות המתייחסות לגוף הילד ובפרט הזכות לקבוע את מקום מגוריו של הילד'.
ב- ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3), 169 (1984) הכיר בית-המשפט העליון בהוראת סעיף 181 לחוק העונשין, הקובע כעבירה פלילית התרת נישואין שנעשתה על-ידי האיש על כורחה של האישה, כחובה חקוקה שהפרתה מהווה עוולה בגדר סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בית-המשפט בוחן את הוראת סעיף 181 לחוק העונשין וקובע, כי היא באה לא רק לקדם את מעמד ציבור הנשים בכלל בחברה הישראלית, למנוע הפלייתן ולהשוותן למעמד כלל הגברים, אלא גם להבטיח את האינטרס הפרטי של כל אישה ואישה הנמנית על ציבור כלל הנשים העשויות להיפגע מהאפליה הספציפית הזו, שאותה ביקש המחוקק לעקור מן השורש. רוצה לומר, על-אף שהחיקוק הנדון, חוק העונשין, נועד בכללותו לשמור על אינטרס כלל הציבור, יכול והוראה מסויימת שבו נועדה לטובת הפרט או גם לטובת הפרט.
בענייננו אנו, ראוי ונכון לקבוע, כי הוראת סעיף 373(א) לחוק העונשין באה לא רק לעקור מן השורש את התופעה של חטיפה והעלמה של בני אנוש, שיש בה משום פגיעה בחירות (סימן ז' לפרק ז' לחוק העונשין), כתופעה חברתית בלתי-רצויה. הוראה זו באה גם להגן ולהבטיח את האינטרס של כל מי שמשמש כאפוטרופס (במקרה שלנו האב כאפוטרופוס טבעי) שלא לפגוע באפוטרופסותו על-ידי הוצאתו של מי שנתון לאפוטרופוס ממנו. משכך מצינו, כי הוראה עונשית זו נועדה גם לטובתו או להגנתו של פלוני ועל-כן חזקה היא שהפרתה של החובה הקבועה בה מקנה זכות תביעה לאותו פלוני, בנזיקין, ואין לומר כי 'החיקוק לפי פירושו הנכון התכוון להוציא תרופה זו'. (סעיף 63 לפקודת הנזיקין). תכליתם של האיסורים הפליליים היא להגן על החברה מנזקיה והשלכותיה של התופעה שהחיקוק אוסר ולית מאן דפליג שהאפוטרופוס, כנפגע מהפרת הוראה זו בהיותו חלק מהחברה, מהכלל, חייב להוציא הוצאות המסתברות מאותה הפרה לשם השבת המצב לקדמותו.
6. האם הפרה הנתבעת הוראה מסויימת בחוק הכשרות? התשובה חיובית. הוראת סעיף 18 לחוק הכשרות מחייבת את הורי הקטין לפעול תוך הסכמה בכל עניין הנתון לאפוטרופס כהגדרת מונח זה בסעיף 15 לחוק הכשרות ולענייננו – '.... הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו...'. הוראות סעיף 15 + 18 לחוק הכשרות יכולות ,לעניות דעתי, להוות בגדר חובה חקוקה שהפרתה עונה על התנאים הנדרשים להפעלת סעיף 63 לפקודת הנזיקין - שכן הן נועדו לטובתו או להגנתו של ההורה שאפוטרופוס שלו נפגעה ואין ספק שהפגיעה באפוט' גרמה לאותו נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו נתכוון החיקוק. עם-זאת שאלה היא אם ראוי להפעיל את הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין במקרים כגון אלה או במקרים דומים כגון מקרה בו ההורה המשמורן משנה את מקום מגוריו של הקטין הנתון למשמורתו בתוך גבולות המדינה. הטעם לכך - ההחלטה על שינוי מקום מגורים נתונה בסופו-של-יום להכרעת בית-המשפט בהתאם לטובתו של הקטין ויתכן בהחלט שהשינוי החד-צדדי של מקום המגורים יאושר ויוכשר על-ידי בית-המשפט בדיעבד, וככל שיש בשינוי כדי לגרום לנזק להורה האחר (נסיעות ארוכות יותר, זמן בדרכים, דלק וכיוצ"ב) יחליט בית-המשפט בעניין זה במסגרת ההכרעה שתנתן על ידו בהליך על-פי חוק הכשרות עצמו. בנסיבות המקרה שלפנינו אינני רואה צורך להכריע בשאלה זו. די בקביעה, כי הנתבעת הפרה את הוראות הסכם הגירושין ואת החובה הקבועה בחוק העונשין. את השאלה הזו אותיר בצריך עיון.

ההליכים באוסטרליה
7. א. בהליך משפטי מזורז, אשר ננקט על-פי אמנת האג בבית-המשפט באוסטרליה, הורה בית-המשפט, בפסק-דין, על החזרת הקטין באופן מיידי לישראל, באמצעות אביו. ניתן צו המאשר לאב להוציא עמו את הקטין מאוסטרליה ולהחזירו לישראל והקובע, זמנית, את משמורתו, החזקתו וטיפולו היומיומי של הילד אצל אביו.
ב. בפסק-הדין שניתן ביום 13.11.00 שלושה ימים לאחר שמיעת טענות הצדדים בפני בית-המשפט, נקבע כדלקמן:
1). הקטין נחטף על-ידי הנתבעת תוך הפרה של הוראות אמנת האג.
2). חטיפת הקטין נעשתה תוך הונאתו של התובע/האב.
3). הקטין יוחזר לישראל על-ידי התובע/האב.
4). הנתבעת חוייבה בתשלום סך של 9,000 דולרים אוסטרליים לתובע בגין "הוצאות הנובעות מהתהליך" אותו נאלץ התובע לנקוט באוסטרליה לצורך החזרת הקטין לישראל.
* פסק-הדין צורף כנספח א' לטיעונים בכתב שהוגשו על-ידי התובע ביום 11.9.02 . תרגום פסק-הדין צורף לטיעונים אלה וסומן א|(1).
8. לענייננו רלבנטית פסיקתו של בית-המשפט בנושא ההוצאות אותן חוייבה הנתבעת לשלם לתובע. לטענת ב"כ הנתבעת, פסיקתו של בית-המשפט באוסטרליה בעניין זה מהווה מעשה-בית-דין ואין התובע יכול לחזור ולהגיש בשנית את תביעתו זו שכל כולה החזר הוצאות שנגרמו לו עקב מעשה החטיפה, לטענתו, הוצאות להן נדרש בית-המשפט באוסטרליה. ב"כ הנתבעת מוסיפה ומכוונת גם להשתק פלוגתא שכן כל ראשי הנזק, למעט הנזק הלא ממוני, כבר נדרשו בהליך שהתקיים באוסטרליה ועל-כן לא רשאי התובע לחזור ולתבוע את אותם ראשי נזק שכבר קיבל עבורם פיצוי.

פסק חוץ כיסוד להשתק בהתדיינות בבית-משפט ישראלי
9. א. פסק חוץ יכול לשמש יסוד להשתק - בין מסוג מעשה-בית-דין ובין מסוג של השתק פלוגתא - בהתדיינות בבית-משפט ישראלי (ע"א 490/88 המוטראן הקופטי נ' עדילה, פ"ד מד(4), 397 (1990)). על-מנת שפסק חוץ ישמש יסוד להשתק שכזה עליו לעבור תחילה תהליך של קליטה. רוצה לומר, על בית-המשפט הישראלי להכיר בפסק-הדין בין בהכרה ישירה בין בהכרה אגבית ולענייננו קליטה מסוג הכרה להבדיל מאכיפה. כל עוד לא עבר פסק החוץ הליך של קליטה אין לו לפסק החוץ כל מעמד בישראל וממילא אין הוא יכול להוות יסוד לטענת השתק (פרשת המוטראן הקופטי, שם; ס' וסרשטיין פסברג "על סופיות בפסקים זרים" משפטים י"ח (התשמ"ח-התשמ"ט), 35).
ב. בענייננו ניתן להכיר בפסק-הדין שניתן באוסטרליה במסגרת ההליכים על-פי אמנת האג שנקט בהם התובע, הכרה אגבית. דומני ששני הצדדים מבקשים להכיר בפסק האמור לצורך ההליך כאן שבפני. התובע היה זה אשר עשה שימוש בפסק-הדין, צירף אותו לכה"ת, הסתמך עליו בהרחבה ואף היפנה לקביעות המופיעות בו הכל כמפורט בסעיף 33 - 36 לכה"ת. התובע אף מבסס את תביעתו על פסק-הדין האוסטרלי ואף צירף חוות-דעת בנוגע להשלכותיו על ההליך שבפני. משכך בוודאי ובוודאי שאין הוא יכול לטעון כנגד פסק-הדין והוא אף אינו עושה כן. גם הנתבעת סומכת ידיה על פסק-הדין שהרי היא זו המבקשת להשתמש בו כיסוד לטענת ההשתק שבפיה. משנטען על-ידי אחד הצדדים, כי יש להשתמש במימצא שבפסק-דין זר כדי ליצור השתק פלוגתא בהתדיינות מקומית, הרי לך טענה להכרה אגבית בפסק-הדין (פרשת המוטראן הקופטי, שם). משכך, אין בפנינו צד המתנגד להכרה בפסק-הדין ויש להכיר בו, בוודאי הכרה אגבית.
10. משנקלט הפסק הזר במשפט הישראלי יכול הוא לשמש יסוד להשתק פלוגתא בהליך המקומי 'ובלבד שבמקום בו ניתן יקום בעקבותיו השתק. תכונה זו אם נולד בה בארץ מולדתו, נלווית אליו לכאן' (ע"א 53/74 בריסטול מאיירס נ' ביצ'ם, פ"ד כט(1), 372 (1974)). רוצה לומר, בעל דין המבקש להשתיק את טענת יריבו על יסוד פסק חוץ, חייב בהוכחה שאילו התדיין במקום בו ניתן פסק-הדין היה בידו להקים השתק על יסוד אותו פסק-הדין (פרשת בריסטול מאיירס, שם).
בפרשת המוטראן הקופטי (שם) עלתה השאלה שמא נדרש שיקום השתק מצטבר הן על-פי דין מקום הנתנו של פסק החוץ והן על-פי דיננו אנו, הדין מקום בו מתקיימת ההתדיינות השנייה .שאלה זו עלתה נוכח הפרשנות שניתנה על-ידי ד"ר וסרשטיין פסברג במאמר הנ"ל לפסק-הדין בפרשת בריסטול מאיירס (שם). בעמ' 93 למאמרה הנ"ל היא מציעה לפרש את פסק-הדין בפרשת בריסטול מאיירס כך ש '... למעשה לא יקום השתק, אלא-אם-כן, ועד כמה, שקם בשני הדינים גם יחד. אם אין למימצא כלשהו בפסק כוח משתיק ומחייב בשני הדינים כאחד, יהיה ניתן לשנותו' . בית-המשפט מפנה לדעות השונות בדבר המשפט הרצוי בסוגיה זו כפי שהובאו במאמר ואינו מכריע בשאלה זו אם ראוי לבחון את כללי השתק הפלוגתא בדין האזור כדין זר (יהודה ושומרון) בין כבדיקה יחידה ובין כבדיקה מצטברת לבדיקת כללי ההשתק במשפטנו. הטעם לכך - שכן דין האזור כדין זר כלל לא הוכח בפניו ומכוח חזקת שוויון הדינים ממילא יש לדון על-פי הדין הישראלי בלבד. עם-זאת ברור שאם לא קם השתק על-פי כללי ההשתק של הדין הזר אין כלל צורך לבחון את כללי ההשתק, כבדיקה מצטברת, במשפטנו אנו.
להרחבה בעניין זה ראה נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, 591-584. פרופ' זלצמן מציעה לבחון את כלל ההשתק על-פי דין הפורום - הישראלי - ואולם כאשר מתעורר ספק - משום טיבו המסויים של ההליך השיפוטי שבמסגרתו הוכרעה הפלוגתא הנדונה או משום כללי הפרוצדורה האופיניים לשיטת המשפט הזרה - אם אכן מיצה בעל הדין את מלוא ההזדמנות להתדיין באותה פלוגתא, לא יקום השתק.
משכך, יהא המבחן באשר לכללי ההשתק אשר יהא, שומה עלינו לבחון את כללי ההשתק בדין האוסטרלי כדין הזר במסגרתו ניתן פסק החוץ בעניננו.

טיבו והוכחתו של הדין הזר והדין הזר בעניננו
11. הדין האוסטרלי, דין מקום הינתנו של פסק-הדין, כדין זר, דינו כדין עובדה והוא טעון הוכחה. דין זה אינו נכלל בהגדרת דין בסעיף 57ב לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 וסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ולא חלה עליו חזקת הידיעה השיפוטית. צד המבקש להסתמך על דין זר חייב להוכיחו על-ידי עד מומחה אשר יעיד על תוכנו ופירושו של הדין הזר ואין די בהנחת נוסחם של סעיפי הדין הזר בפני בית-המשפט. אשר למומחיות הנדרשת מהעד המומחה נקבע בפסיקה שאין זה תנאי בל יעבור שרק ניסיון מעשי בעריכת דין מכשיר אדם להעיד על הדין באותה מדינה. המומחה בדין הזר יכול להיות או עורך דין מקצועי, או אדם התופס עמדה רשמית הדורשת, ומשום כך גם מניחה, ידיעה משפטית (ע"א 357/67 גייגר נ' גייגר, פ"ד כא(2), 495 (1967)). רוצה לומר, עורך דין שעסק או עוסק בפרקטיקה במסגרת אותה שיטת משפט נתונה יכול להעיד כמומחה על דין אותה שיטה (מ' שאוה "טיבו ואופן הוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי" עיוני משפט ג (התשל"ד), 725) ואין הוא מוגבל להעיד דווקא על הדין בתחום עיסוקו (ת"פ 86/91 מדינת ישראל נ' אשר רון, פ"מ התשנ"ה(א), 485).
12. בין אם נבדוק את כללי ההשתק על-פי הדין האוסטרלי, האם הם התקיימו במקרה שלפנינו, כבדיקה יחידה ובין כבדיקה מצטברת לכללי ההשתק במשפטנו אנו נגיע למסקנה, כי לא קם במקרה שלנו השתק שכן על-פי הדין האוסטרלי לא היה במימצאים שנקבעו בפסק-הדין, בשאלת החזר ההוצאות לתובע, כדי להוות השתק בפני התובע אילו היה בוחר להגיש את תביעתו כאן, שם.
13. בענייננו אנו ניתנה חוות-הדעת בדבר הדין האוסטרלי על-ידי עורכת-דין יהודית עזרא. המומחית פירטה בחוות-דעתה ובחקירתה את תחומי העיסוק שלה והעובדה, כי היא לא ממש עסקה בנושאים הקשורים לאמנת האג אינה פוסלת את חוות-דעתה. עורך-דין שעסק או עוסק בפרקטיקה במסגרת אותה שיטת משפט נתונה יכול להעיד כמומחה על דיני אותה שיטה (מ' שאוה "טיבו והוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו אמריקאי ובמשפט הישראלי", שם). בענייננו, המומחה אכן רכשה את השכלתה באוסטרליה, תואר ראשון, עברה התמחות שם ואף עבדה כחצי שנה במשרד עורכי-דין. כמו-כן בחקירתה ביום 29.3.04 מעידה היא, בעמ' 14, ש' 1 לפרוט', כי היא עדיין בקשרי עבודה עם אוסטרליה והיא עוסקת בדברים הקשורים לדין האוסטרלי. בנסיבות אלה אין מקום לפסול את עדותה.
כאן המקום להוסיף ולהבהיר - בעל דין המבקש להשתיק את יריבו על יסוד פסק חוץ, הנתבעת במקרה שלנו, הוא שחייב בהוכחתו של הדין הזר, הוא שחייב בהוכחה שאילו התדיין במקום בו ניתן פסק-הדין היה בידו להקים השתק על יסוד אותו פסק-דין (פרשת בריסטול מאיירס, שם). הנתבעת בחרה שלא להביא חוות-דעת על הדין האוסטרלי בנקודה שבמחלוקת אולי משום שקיוותה היא להשתמש בחזקת שוויון הדינים. עם-זאת משהובאה חוות-דעת של הדין הזר מטעמו של התובע חובה היה עליה להביא חוות-דעת אחרת מטעמה, חוות-דעת שתלמד, כי קם השתק במקרה שלנו על-פי הדין האוסטרלי. הלכה פסוקה היא שכאשר מובאת לפני בית-המשפט עדות אחת בלבד להוכחת הדין הזר, ייטה בית-המשפט לקבלה, אם לא נסתרה על-ידי הצד השני באמצעות חוות-דעת מטעמו הגורסת אחרת, אלא אם חוות-הדעת שהוצגה נוגדת את השכל הישר, יש בה סתירות פנימיות, או שהאבסורד שבה גלוי לעין (מ' שאוה, "טיבו והוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי, שם 744).
14. סעיף 26 לחוק אמנת האג האוסטרלי קובע...
15. א. על בסיס סעיף 26 ותקנה 30 הנ"ל חייב בית-המשפט באוסטרליה את הנתבעת לשלם לתובע סכום כספי כולל של 9000 דולר (חמשת אלפים דולרים ארה"ב) בגין הוצאות שנגרמו לו על-פי הפירוט כדלקמן:
כרטיסי טיסה.
הוצאות שהייה באוסטרליה.
הוצאות שנגרמו בגין הוצאת ויזה לאוסטרליה.
ב. בפתח פסק-הדין מציין בית-המשפט, כי בפניו בקשה לתשלום הוצאות שנתבעו על-ידי התובע. מה שמלמד שהבקשה אשר שימשה בסיס לפסיקת ההוצאות הייתה בפועל בקשתו של התובע. על-כך שהתובע הוא בעל הדין האמיתי בבקשה זו, גם אם לא הפורמלי, ניתן ללמוד גם מחילופי הדברים בישיבת בית-המשפט באוסטרליה מיום 10.11.00 עמ' 11-9. לפיכך יש לראות בתובע צד לאותו הליך בו נדרשו ונפסקו ההוצאות הנ"ל מבחינת כללי ההשתק. דומה שגם המומחית מטעם התובע תסכים לקביעה זו משום שהתובע היה זה שיזם את ההליך, הוא זה שמסר את הנתונים בדבר ההוצאות ועלותם וממילא ההוצאות נתבעו עבורו ולא עבור הרשות המרכזית.
ג. המסקנה המתבקשת מקביעת התובע כצד להליך, על-פי כללי ההשתק של הדין האוסטרלי שפורטו בחוות-הדעת היא, שאותם רכיבי הוצאות שנתבעו בבית-המשפט באוסטרליה, נדונו וניתנה הכרעה לגביהם, לא ניתן לתבוע אותם במסגרת התדיינות נוספת בבית-משפט באוסטרליה לגבי רכיבים אלה יקום השתק - השתק פלוגתא לענייננו - ומשקם השתק במדינת פסק החוץ תתלווה תכונה זו שלו גם למדינת בה מתקיימת ההתדיינות הנוספת. לפיכך, לא ניתן להתיר לתובע לחזור ולתבוע רכיבים אלה במסגרת תביעתו כאן. למסקנה זו מגיעה גם המומחית מטעם התובע הגם מטעם אחר. לטעמה, בית-משפט אוסטרלי, כעניין של שיקול-דעת, לא היה נעתר לתביעה נוספת בגין אותם ראשי נזק שכבר הוכרעו בדין באוסטרליה. מאחר והתובע היה נוכח בהליכים אלה וההוצאות נתבעו עבורו, אם כי לא פורמלית על ידו והיה לו את יומו בבית-המשפט, יתכן ובית-משפט אוסטרלי היה נמנע מלדון שוב ברכיבים אלה על-פי העקרונות של שימוש לרעה בהליכי בית-משפט העומדים בבסיס הגישה של שיטת המשפט האוסטרלית לריבוי הליכים (שנדונה אף היא בהרחבה בחוות-הדעת. ראה סעיף 13 לפרק ד' לחוות-הדעת ופסקה 4 לפרק ה' לחוות-הדעת).
לפיכך, יש להורות על מחיקת העתירות המפורטות בסעיף 53.3 ו- 53.5 לכה"ת שעניינן - הוצאות בגין הליכי הוצאת ויזה לאוסטרליה לרבות שכר-טרחת עורך-דין 53.3) והוצאות שהייה של האב ושל בן הלוויה שלו לרבות טיסות (53.5). גם המומחית מטעם התובע מסכימה לקביעה זו. בפרק ד' לחוות-הדעת פסקה 13 היא קובעת מפורשות כי לטעמה יש מקום להדרש אך ורק לעתירות בסעיף 53.1; 53.2; 53.4; 53.6 ו- 53.7. היא חוזרת על דעתה זו גם בחקירתה הנגדית (עמ' 20 ש' 23-11) . בא כוח התובע מסכים אף הוא למחיקת העתירה בסעיף 53.5 (ראה הודעתו בישיבת יום 26.10.03) אך חוזר וטוען לעתירה בסעיף 53.3 לכה"ת. לטעמו ההוצאות שנפסקו בבית-משפט באוסטרליה ברכיב זה של ההוצאות לא כיסו את התשלום ששולם לעורכי-הדין בישראל עבור הוצאת הויזה לאוסטרליה, אלא רק את האגרות. טעם זה נלמד מחקירתה החוזרת של המומחית מטעמו בעמ' 29 לפרוט', ש' 19-25 ומעתירתו לתשלום רכיב זה בסיכומיו. תשובתה של המומחית אינה תומכת באבחנה האמורה. בתשובתה היא אומרת במפורש שכשהיא התייחסה להוצאות בגין הוצאת הויזה, שמופיעים בסעיף 17.3 לפסק-הדין האוסטרלי, שנפסקו לתובע, היא לא הפרידה בין סוגי ההוצאות שנדרשו להוצאת הויזה, ולא נתנה תשובה חד-משמעית כפי שקיווה ב"כ התובע לשמוע. משכך נתפסת המומחית על קביעתה בחוות-הדעת ובתשובותיה בחקירה הנגדית בעמ' 20 לפרוט', ש' 2-19: 'ש. אבקש ממך להצביע על אותם רכיבים בסעיף 53 לכה"ת שאין מקום לדון בהם שנית. ת. 53.3 מתייחס להוצאות ויזה באוסטרליה (צ"ל לאוסטרליה - ש.ש.) ואני קבעתי שאין מקום לדון בזה שוב. סעיף 53.5 מתייחס להוצאות שהייה וטיסה ולדעתי התייחסו לראשי נזק אלה באוסטרליה ואין מקום לדון בזה שוב. אני חושבת שזהו'.
אוסיף ואומר, כי מעיון בפרוט' הדיון בבית-המשפט באוסטרליה מביע בית-המשפט האוסטרלי תמיהה על גובה הסכום שנדרש להוצאות הויזה לאוסטרליה, 2500 דולר. נציג הרשות המרכזית מתנדב להסביר את פשר הסכום הגבוה ומכוון למכשולים שהציבה הנתבעת בדרכו של התובע להשגת הויזה דבר אשר הצריך גם מעורבות של עורך-דין (עמ' 24-23 לפרוטוקול). זאת ועוד, בסיכומיו בעניין זה טוען ב"כ התובע לתשלום אגרה עבור הויזה בסך 160 ₪ וכל היתרה של 33,500 ₪ לעורך-דין. אז בשביל מה נפסקו לו 2500 דולר? מדוע לא נפסק לו רק סכום השווה ל- 160 ₪ אם לא נתכוונו לכלול במסגרת עתירתו זו בבית-המשפט באוסטרליה את כל ההוצאות שנגרמו לו בגין הוצאות הויזה כולל הוצאות עורך-דין?
אם לא די בכך נראה לי לנכון שעל-פי השיטה המשפטית האוסטרלית בדבר ריבוי הליכים, שפורטה בהרחבה בחוות-הדעת, בית-משפט באוסטרליה היה רואה בפיצול פנימי של רכיב הוצאות ספציפי, המופיע בסעיף 26 ובתקנה 30 האוסטראליים, שימוש לרעה בהליכי בית-משפט, ומשתמש בשיקול-דעתו כדי לדחות תובענה נוספת בגין הוצאות ויזה לאחר שנושא זה הועלה כבר בפני ערכאה שיפוטית קודמת.
ד. משכך נותר לדון בעתירות האחרות וביכולתו של התובע לחזור ולתבוע אותן על-פי תורת ההשתק של הדין האוסטרלי. לעניין זה ראוי לעשות הפרדה, הפרדה אותה עושות גם המומחית מטעם התובע וגם ב"כ הנתבעת, בין רכיבי נזק הנכללים מפורשות בסעיף 26 ובתקנה 30 (האוסטרליים) לבין רכיבי נזק שלא נכללים בהוראות אלה. מסכים אני עם ב"כ הנתבעת, כי המילה 'including' באה לרבות וכי רשימת ההוצאות המפורטות בסעיף 26 ובתקנה 30 (האוסטרליים) אינה רשימה סגורה. עם-זאת , אין לפתוח את הרשימה לרווחה, כפתחו של אולם, ולכלול בה למשל את רכיבי הנזקים שנתבעו בסעיף 53.6 ו- 53.7 לכה"ת - הפסדי השתכרות (53.6) ונזק בגין כאב וסבל (53.7). הטעם לכך נעוץ בתכליתה של ההוראה ובפרשנות שיש ליתן לתכלית זו. האמנה מכירה בצורך לשפות את ההורה הנחטף על הוצאות שנגרמו לו בגין מעשה החטיפה ומעמידה לרשותו, במסגרת אותו הליך מהיר ויעיל של אמנת האג, את האפשרות לקבל החזר על הוצאותיו. עם-זאת מדובר ב- necessary expenses ובתרגום חופשי במקבילה להוראות במשפטנו אנו "הוצאות הכרחיות". ודוק! הוצאות נאמר לא נאמר "נזקים". לפיכך אין לכלול, גם במשפטנו אנו, נזקים כמו הפסד השתכרות בפועל שנגרם להורה הנחטף שנאלץ לעזוב את עבודתו ולנדוד למחוזות רחוקים לפעול להחזרת ילדו שנחטף, או נזק נפשי שנגרם לו כתוצאה מכך, בגדר ההוצאות ההכרחיות שבית-משפט הפועל באותו הליך מהיר אמור לפסוק. זאת ועוד, במילה "לרבות" יש לכוון לסוג ההוצאות העולות בקנה אחד עם ההוצאות שכן פורטו בתקנה 30. כך למשל לא כוללים סעיף 26 ותקנה 30 (האוסטרליים) הוצאות שהוצאו בגין קבלת ויזה למדינה החוטפת ובכל זאת בית-המשפט האוסטרלי, במקרה שלנו, ראה לנכון להדרש להוצאה זו שכן זו בהחלט הוצאה הכרחית למטרת האמנה - וכי כיצד יגיע ההורה הנחטף לארץ הנחטפת מקום ונדרשת ויזה לכניסתו בלא קבלת הויזה?
הפרדה זו ראויה ונכונה גם על-פי הדין האוסטרלי, דין המדינה של פסק החוץ, לעניין זה אני מקבל את האמור בחוות-דעתה של המומחית מטעם התובע (ראה פסקה 4 לפרק ה' לחוות-הדעת).
מאחר ונזקים אלה לא נתבעו בבית-המשפט באוסטרליה וממילא לא נדונו ולא הוכרעו, המחסום אותו מבקשת ב"כ הנתבעת להקים כנגד תביעתם של נזקים אלה בהתדיינות שבפני הינו מחסום דיוני המוכר לנו במשפטנו אנו בדמות תקנות 44, 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין לנו כאן עניין לא עם השתק מסוג "מעשה-בית-דין" ולא עם השתק מסוג "השתק פלוגתא".
בחוות-דעתה נדרשה המומחית לשאלה האם פסק-הדין האוסטרלי מקים מחסום דיוני בפני התביעה כאן במובן תקנות 44-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על-פי חוות-הדעת אין בדין האוסטרלי דרישה למתן היתר לפיצול סעדים כתנאי להגשת תביעה לסעדים נוספים /אחראים הנובעים מאותה מסכת עובדות ששימשה בסיס לתביעה קודמת. יחד-עם-זאת יש לבית-המשפט האוסטרלי שיקול-דעת לדחות תביעה הנראית לו קנטרנית או מכבידה או שיש בה משום ניצול לרעה של הליכי משפט. במסגרת שיקול-דעת זה יכול בית-משפט אוסטרלי לדחות התדיינות נוספת למתן סעד הנובע מאותה מסכת עובדות ששימשה בסיס לתביעה קודמת אם נסיבות העניין אינן מצדיקות ניהולה של התביעה הנוספת ואם יש בהגשתה משום שימוש לרעה של הליכי בית-משפט. המבחן אם-כן אינו מבחן טכני אלא מהותי. את חוות-הדעת בנקודה זו תמכה המומחית בפסק-דין אוסטרלי Rogers V. The queen (1994) 181 CLR 251 והביאה את הציטוט הרלבנטי ממנו בחוות-הדעת. חוות-דעתה בנקודה זו לא נסתרה בחקירה נגדית ולא הובאה כאמור חוות-הדעת סותרת מטעמה של הנתבעת, עליה מוטל הנטל להוכיח קיומו של השתק בנסיבות המקרה שלנו. לפיכך, העובדה שהתובע לא ביקש פיצול סעדים בבית-המשפט האוסטרלי אינה עומדת לו למכשול (דיוני) להגיש את תביעתו נשוא התובענה שבפנינו באשר לשני רכיבי התביעה המפורטים בסעיף 53.6 ו- 53.7 לכה"ת.
שאלה אחרת, אם בית-המשפט האוסטרלי היה נדרש לתביעה זו, באשר לשני רכיביה הנ"ל, או שהיה דוחה אותה תוך שימוש באותו שיקול-דעת של "שימוש לרעה בהליכי בית-משפט". המומחה משיבה על שאלה זו וקובעת, תוך היקש מתחום אחר בדין האוסטרלי (תחום של דיני עבודה), כי בית-המשפט היה נדרש לתביעה ולא היה רואה בהגשתה שמוש לרעה בהליכי בית-משפט. הטעם לכך - חוק אמנת האג והתקנות שהותקנו לצידו נועדו לאפשר הליך מהיר ויעיל ולספק סעד מיידי של החזרת הקטין הנחטף למקום מגוריו הקבוע. במסגרת הליך זה הוקנתה אמנם האפשרות להשיב להורה הנחטף הוצאות משפטיות והוצאות שהוצאו עבור איתור הילד אבל מדובר בהוצאות הכרחיות שאין מחלוקת עובדתית לגבי הוצאתן, דבר שלא מצריך דיונים ארוכים ומיגעים לקביעתן. לפיכך אין בקביעת בית-המשפט האוסטרלי בשאלת החזר ההוצאות, במסגרת ההליכים של אמנת האג, כדי לחסום את ההורה הנחטף לתבוע החזר הוצאות רחב יותר שנגרם לו בשל החטיפה בעילות אחרות, החזר הוצאות שלא נכללו ולא ראוי לכלול אותם בסעיף 26 ובתקנה 30 (האוסטרליים).
רוצה לומר - גם אם התובע יכול היה לכלול את כל הסעדים שהוא עותר להם בתביעתו בהליך שהתקיים באוסטרליה על-פי אמנת האג, אין פסול בכך שהוא לא עשה כן והוא יכול לחזור ולתבוע את שני רכיבי התביעה הנדונים שלא כלולים בהוראות האוסטרליות. גם בנקודה זו חוות-הדעת נותרה איתנה. לא נסתרה בחקירה נגדית וממילא לא הובאה חוות-דעת אחרת לגביה. לעניין זה ראוי גם להפנות לדבריו של נציג הרשות המרכזית בשאלת החזר ההוצאות בבית-המשפט, המציינים את ציפייתו, כי חלק נכבד מההוצאות שנגרמו לתובע יתבעו בבית-משפט ישראלי ללא כל קשר להוצאות שנדרשו על-ידיו בבית-המשפט באוסטרליה. כך הוא אומר בפרוט' הדיון מיום 10.11.00:
"And indeed your honour the bulk of the expenses that he has incurred in respect of legal representation are not sought in this court today. And it will be matter of proceedings before the Israeli Court."
עד כאן באשר לשני רכיבי התביעה המפורטים בסעיפים 53.6 ו-53.7 לכה"ת ושאינם בנמצא בסעיף 26 ובתקנה 30 (האוסטרליים).
שאלה אחרת היא מה בגורל רכיבי התביעה המפורטים בסעיפים 53. (הוצאות לאיתור הקטין); 53.2 (הוצאות בגין שכירת שירותי עורכי-דין) ו- 53.4 (הוצאות בגין ההליך המשפטי באוסטרליה). ראשי נזק אלה מופיעים בסעיף 26 ובתקנה 30 (האוסטרליים) וניתן היה עקרונית לכלול אותם בבקשה להחזר הוצאות שהוגשה ונדונה בבית-המשפט האוסטרלי. האם גם באשר לרכיבי התביעה הללו לא יקום השתק כלשהו, בין דיוני ובין מהותי, בפני תביעתם של ראשי נזק אלה כאן?
אין מחלוקת, כי ראשי נזק אלה לא נתבעו ולא הוכרעו בהליך בפני בית-המשפט האוסטרלי לפיכך לא ניתן היה לחסום את התובע מלתבוע אותם שם בהליך אחר (וממילא כאן בהליך שבפנינו) מכוח עקרונות של "מעשה-בית-דין" ו"השתק פלוגתא". כך על-פי הדין האוסטרלי כפי שנותח והובהר בחוות-הדעת של המומחית - פסקה 3 לפרק ה' לחוות-הדעת. עדותה של המומחית בעניין זה לא נסתרה בחקירה נגדית ולא הובאה חוות-דעת נגדית האומרת אחרת מצד הנתבעת, כמי שהנטל להוכיח קיומו של השתק על-פי פסק החוץ מוטל עליה. עם-זאת, למדנו לדעת, לפי חוות-הדעת, כי ההלכות האוסטרליות בנוגע לרבוי הליכים, הגם שאינן מחייבות הגשת בקשה לפיצול סעדים, מקנות לבית-המשפט האוסטרלי שיקול-דעת לדחות תביעה הנראית לו קנטרנית או מכבידה או שיש בה משום ניצול לרעה של הליכי משפט. במסגרת שיקול-דעת זה יכול בית-משפט אוסטרלי לדחות התדיינות נוספת למתן סעד הנובע מאותה מסכת עובדות ששימשה בסיס לתביעה קודמת אם נסיבות העניין אינן מצדיקות ניהולה של התביעה הנוספת ואם יש בהגשתה עשיית שימוש לרעה בהליכי בית-משפט. מכוח הלכה זו, בדין האוסטרלי, נשאלת השאלה לענייננו - האם בית-משפט אוסטרלי, בפניו הייתה מוגשת התביעה כאן, לתשלום אבות הנזק המפורטים בסעיפים 53.1; 53.2 ו- 53.4 לכה"ת, אבות נזק שניתן היה כאמור לתבוע אותם במסגרת הבקשה לפי סעיף 26 ותקנה 30 (האוסטרליים), היה משתמש בשיקול-דעתו ודוחה את התביעה או שמא היה נדרש לה. תשובה לכאן או לכאן גוזרת לשבט או לחסד את גורל התביעה כאן באשר לאבות הנזק הנ"ל.
ההלכה בדין האוסטרלי בעניין זה סוכמה בפרשת Rogers V. The queen (1994) C.L.R.25 מפי השופט J. McHugh:
"Inherent in every court of Justic is the power to prevent its procedures being abused.Although the categories of abuse of procedure remain open, abuses of procedure usually full into one of the three categories: (1) the court procedures are invoked for an illegitimate purpose (2) the use of the courts procedures is unjustifiably oppressive to one of the parties (3) the use of the courts procedures would bring the administration of justice into disrepute."
לדעת המומחית מטעם התובע לא ניתן לומר שהגשת התביעה כאן, שם באוסטרליה, כהליך שני, הייתה נחשבת כהליך שנועד למטרה בלתי-חוקית; כהליך מעיק ומציק לצד השני; או כשמוש לרעה בהליכי משפט. לפיכך, לדעתה, לא היה עושה בית-המשפט האוסטרלי שימוש בשיקול-דעתו ודוחה את התביעה מחמת אותו כלל של ריבוי הליכים עליו עמדנו לעיל. זאת ועוד המומחית לומדת לתוצאה זו מתחום אחר של הדין האוסטרלי, תחום דיני העבודה. בפרשתGibbs v.Kinna (1999) 2 VR 19 נפסקו לעובד פיצויים בגין פיטורין במסגרת הליך בו פתח על-פי חוק יחסים תעשייתיים. לאחר-מכן תבע אותו עובד את מעבידו בהליך אחר בבית-משפט אחר, לתשלום פיצוי בגין נזקים רחבים יותר שנגרמו לו בשל פיטוריו על-ידי המעביד. בית-משפט השלום דחה את התביעה אך שופט בית-המשפט העליון נתן לעובד זכות ערעור. על החלטה זו הוגש ערעור על-ידי המעביד. בערעור זה נקבע, כי העובד אינו מנוע מלהביא את תביעתו הנוספת בפני בית-המשפט למרות שמדובר באותה מסכת עובדתית ולמרות שיכול היה לצרף את העילות הנוספות על-פיהן תבע בהליך השני בתביעה המקורית בפני בית-המשפט ליחסים תעשייתיים.
פסק-דין זה, המהווה את הבסיס לחוות-הדעת של המומחית, לא צורף לחוות-הדעת הגם שחלקים ממנו צוטטו בה בהרחבה. בקשתי לקבל לידי את צילום פסק-הדין וכן את תרגומו וכן את הסעיפים הרלבנטיים בחוק יחסים תעשייתיים על פיו נפסקו אותם פיצויים לעובד בהליך הראשון וזאת על-מנת לבחון מכלי ראשון את ההלכה העולה ממנו, מעבר לנקודת ראותה של המומחית מטעם התובע.
פסק-הדין המרכזי ניתן על-ידי השופט J. A. KENNY. השופט קני יוצא מנקודת הנחה, כי פרט לטעונים לפי חוק נוהגי מסחר, טעונים שלא ניתן היה להעלותם בבית-המשפט ליחסים תעשייתיים, כל הטעונים האחרים שהועלו בבית-משפט השלום ניתן היה להעלותם בבית-המשפט ליחסים תעשייתיים ואף מוסיף שלבית-משפט זה הייתה סמכות לקבוע לא רק לגבי טיעונו העיקרי של העובד בנוגע לאותו סעיף בחוק יחסים תעשייתיים (שהביא לפסיקת הפיצויים) אלא גם לגבי כל טעון כרוך אשר היה עולה מהתשתית העובדתית הרלבנטית. על בסיס הנחה זו מעלה השופט קני את השאלה האם פתוחה הייתה הדרך בפני העובד להעלות את הטענות הללו בבית-משפט השלום. את התשובה מוצא השופט קני בעקרונות שנתגבשו בפסק-דין Henderson v.Henderson (1843) 3hare 100`67E.R.313 כפי שפורשו ב- PORT OF MELBOURNE AUTHORITY V. ANSHUN (1981) 147 C.L.R. 589. לדבריו ניתן היה לחסום את העובד בתביעתו על-פי העילה השניה אם נראה שהיה זה בלתי-סביר מצידו להימנע מלהעלות את עילת התביעה שלו בהליך הראשון (בפני בית-המשפט ליחסים תעשייתיים) וכי היה עליו להעלותה בהליך זה. ומה אמת-המידה לסבירות ההחלטה? קובע השופט קני - העובדה שניתן היה להעלות את העילה הנטענת בהליך השני, בהליך הראשון, הינה תנאי הכרחי, כדי לקבוע שהעובד פעל בחוסר סבירות עת בחר שלא לטעון לעילה זו בהליך הראשון. ואולם, אין זה תנאי מספיק כדי להצביע על חוסר סבירות. בהמשך מדגיש השופט קני ואומר - חוסר סבירות יכול ויהיה מקום וההחלטה או הצו שינתנו בהליך השני עשויים לסתור החלטה או צו שניתנו בהליך הראשון או כאשר בהחלטה או הצו שינתנו בהליך הראשון תקבענה עובדות שתעמודנה בסתירה לעובדות שתקבענה בהליך השני (חוסר עקביות כלשונו). במקרה זה ניתן לומר שיהיה בלתי-סביר להמנע מלהעלות את עילת התביעה בהליך השני בהליך המקורי. ומה כאשר אין חשש להחלטות סותרות או לחוסר עקביות? או אז יש לבדוק את העובדות הרלבנטיות כדי להחליט האם היה או לא היה בלתי-סביר שתובע לא טען לנושאים הנוספים בהליך השני - בהליך הראשון. במסגרת זו יש לשקול את אופי ההליך הראשון, היקף הטעונים ואורכם, רמת המורכבות של כל משפט, קשיים אמיתיים או מרובים שהיו בהעלאת הטיעון הרלבנטי מוקדם יותר וכל הסבר אחר להימנעות מהעלאת הטיעון קודם לכן וכלשון בית-המשפט בפרשת ANSHUN 'ישנם מגוון של נסיבות, חלקם קיבלו יחס במקרים מוקדמים, שבגללם צד אחד יכול בצורה מוצדקת להמנע מדיון בנושא מסויים בהליך אחד אך לרצות להעלותו בהליך אחר כגון: עלות, חשיבות או נושא ספציפי, מניעים חיצוניים לדיון מעשי וכן הלאה'. והחשוב מכל - אליבא דהשופט קני, אליו הצטרפו שני השופטים האחרים, הסעד שניתן לעובד מכח חוק יחסים תעשייתים מטרתו הייתה להיות מהיר ודיסקרטי ולא כתחליף שלם לאף זכות תביעה בין לפי החוק המקובל או תחת חקיקה, בגין התנהגות פוגעת אגב סיום עיסקא (דברי השופט J. A. PHILLIPS). לפיכך, קבע בית-המשפט בפרשה זו, פה-אחד, כי אין לחסום את העובד בתביעתו השניה בבית-משפט השלום וכי החלטתו של שופט בית-המשפט העליון אשר נתן רשות ערעור לעובד על החלטת בית-משפט השלום שדחה את תביעתו (השניה) נכונה היא.
יישום הלכה זו במקרה שבפנינו יביא לעניות דעתי לקביעה, כי לא ניתן היה לחסום את התובע בתביעתו כאן אילו היה מגישה שם וכי לא ניתן לומר שהיה זה בלתי-סביר מבחינתו לבחור שלא להעלות בפני בית-המשפט בהליך המהיר של אמנת האג, את העילות המועלות בתביעתו כאן המצריכות הבאת ראיות למכביר, עדים מישראל וכיוצ"ב, דבר אשר היה מאריך ומסבך את ההליך על-פי האמנה. ודוק! הנטל אינו על התובע להוכיח שהחלטתו שלא לתבוע בהליך הראשון לתבוע בהליך השני (שם או כאן) הייתה סבירה. הנטל על הנתבעת, כמי שרוצה להשתמש בפסק החוץ כמחסום בפני התובע, להוכיח כי החלטתו הייתה בלתי-סבירה. בכל הכבוד, הנתבעת נמנעה מלהביא חוות-דעת סותרת ולא ניתן לומר שהאמור בחוות-הדעת מטעם התובע מופרך ובלתי-מבוסס עד כדי שיש לדחותה על-אף שהיא חוות-דעת יחידה. בית-המשפט בפועל לא הסתפק בחוות-הדעת אלא דרש וקיבל, לאחר הגשת הסכומים, את פסק-הדין ואת הסעיפים הרלבנטיים כדי לבחון בעצמו (מה שהנתבעת הייתה צריכה לעשות ולפני חקירת המומחית) את ההלכה. כך עשיתי וזו מסקנתי.

מידת הנזק
כללי
16. א. בהחלטתי מיום 27.2.03 עשיתי חסד עם התובע והוריתי לו למלא אחר הוראות תקנה 258ט לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולהגיש רשימת מסמכים בצירוף צילום / העתק של כל מסמך ומסמך התומך בתביעתו תוך שברשימה שתוגש תהא התייחסות למהותו של כל מסמך ומסמך והרלבנטיות שלו לנשוא התובענה.
רשימת המסמכים הוגשה ביום 25.3.03. הרשימה על צרופותיה נמסרה לב"כ הנתבעת. ברשימה פירט התובע את הוצאותיו וצרף צילומי קבלות / אשורים להוצאות אלה. לרשימה צרף התובע תצהיר בו הוא טוען לתשלום סכום נוסף של כ- 55,000 ₪ שאין לו עליו קבלות.
ב. בישיבת יום 30.3.04 התרתי לתובע, במסגרת חקירה ראשית, לפרט את מהותו של כל מסמך ומסמך שהוגש במצורף להודעתו והוא נחקר נגדית על הוצאותיו, על-ידי ב"כ הנתבעת.
הוצאות לאיתור הקטין (סעיף 53.1 לכה"ת)
17. א. לאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו על-ידי התובע להוכחת הוצאותיובגין אב נזק זה אני רואה לנכון לאשר את ההוצאות עבור החוקר הפרטי ממשרד "נץ" (נספח א' לרשימה); את ההוצאה עבור חברת. אס. או. אס. חברה לחיפוש ולחילוץ (נספח א'1 לרשימה); התשלום עבור שליחויות (נספח "ב" לרשימה וחלק מנספח "ג") ועבור אגרות (נספח "ג" לרשימה). החלטתי לאשר הוצאות אלה ולקבל אותן למרות שמי שחתום על הקבלה (נספח א'), ועל האשור (נספח א'1) לא התייצבו לחקירה בפני מהטעמים הבאים: התובע הצהיר על קיומה של הוצאה זו ועל מהותה. על הוצאות אלה נשאל התובע בחקירה נגדית שתי שאלות ובתשובותיו הוא הסביר שהוא שילם לחוקרים הללו את הכסף לצורך איתורו של הקטין. הקבלה (נספח א' לרשימה) נושאת תאריכים הסמוכים למועד החטיפה (החטיפה 6/00) והאשור (נספח א'1) מציין שהתשלומים ששולמו שולמו במועדים 11/00 - 7/00. הקטין הוחזר לארץ רק בנובמבר 2000. די בכל אלה, כדי להניח את דעתי כי ההוצאות האלו הוצאו בפועל ושולמו על-ידי התובע. בבית-משפט למשפחה ניתן לקבל כראיה קבילה ראיות שאינן קבילות בבית-משפט אחר וניתן לסטות בענינים אלה למען עשיית הצדק (סעיף 8(א) לחוק בית-משפט למשפחה, התשנ"ה-1995 ותקנה 258 יד'(1) לתקנה סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על האגרות לא נחקר התובע בחקירה נגדית ותאריך הקבלה יומיים לאחר הגשת התביעה לבית-משפט (24.7.00). אינני מאשר את ההוצאה שעליה הצהיר התובע משום שהוא לא נקב בסכום ידוע אלא בסכום משוער, כ- 55,000 ש"ח. בחקירה נגדית לא ידע התובע לקבוע סכום מדוייק ובתשובה לשאלה אולי זה 30,000 ₪ הוא ענה אולי זה 60,000 ₪ (עמ' 42 שורות 12-11). הוא לא ידע פרט שמות של אנשים להם שילם ואמר "לכל מיני אנשים, כל מיני סכומים, אין לי פירוט" (עמ' 41, ש' 25-18). בכל הכבוד לתובע, הוא גם לא פרט עבור מה שולמו הסכומים הללו, עבור איזה פעולות שביצעו אותם אנשים עלומים עבורו ואת נחיצות התשלום לפעולה שבוצעה. במצב דברים זה אני סבור שלא ניתן לפסוק לתובע חלק זה של תביעתו.

הוצאות בגין שכירת שירותי עורכי דין בישראל (סעיף 53.2 לכה"ת)
18. בכה"ת נתבע סכום של כ- 110,000 ₪. לרשימה צורפו קבלות בסכום גבוה יותר של כ- 130,000 ₪. אין לאשר לתובע סכום גבוה יותר ממה שתבע. על התובע היה לתקן את כתב תביעתו ואף להוסיף אגרה על האגרה ששילם. עם-זאת הוכח בפניו תשלום של לפחות סכום של 110,000 ₪. התובע העיד שהתשלומים ששולמו לעורך-דין לייטמן ולעורך-דין מורן (חלקם בנפרד לעורך-דין מורן) שולמו עבור הטיפול בענינו של הקטין ואני מאמין לו. בחשבוניות מצויין מפורשות, כי הסכום נתקבל בענינו של הקטין ובהקשר לחטיפתו. כך בחשבוניות מספר 42; 44; 46; 47 המהווים חלק מנספח ד' לרשימה. סכומים אלה מגיעים לכדי 102,980. ההפרש לכדי 110,000 ₪ הוא על חשבון התשלומים ששולמו לעורך-דין מורן ואני מאמין לתובע שתשלומים אלה לעורך-דין מורן לא היו אלא עבור הטיפול בעניני החזרתו של בנו לארץ, על-אף שבמהות הטיפול צויין "טיפול משפטי". התשלומים לעורך-דין וויס לא רלבנטיים שכן ממילא הוכח סכום של 110,000 ₪ בלבד.
הוצאות בגין ההליך המשפטי באוסטרליה (סעיף 53.4 לכה"ת).
19. לא מאשר תשלום לעורכי דין. התובע העיד שבתשלומים ששולמו לעורך-דין לייטמן נכללו תשלומים שהיו צריכים להיות משולמים לעורך-הדין באוסטרליה. ראה עמ' 38 לפרוט' למטה. לא מאשר ההוצאה הנטענת לרכישת פרוטוקול. המסמך שצורף מלמד על העברה כספית ותו לא. לא ברור לאיזו מטרה.

הפסד כושר השתכרות (סעיף 53.6. לכה"ת)
20. לא מאשר. תשובותיו של התובע בעניין זה לא הניחו את דעתי, כי נזק זה אכן נגרם בפועל אך ורק בשל היעדרותו של התובע מהארץ. ר' לעניין זה עמ' 45-46 לפרוטוקול.

נזק לא ממוני (סעיף 53.7 לכה"ת)
21. א. הגדרת "נזק" בפקודת הנזיקין, כוללת בין היתר אובדן של "נוחות רווחה גופנית" וכל "אובדן או חיסור כיוצאים באלה". במקרה שבפנינו עותר התובע לפסיקת נזק בגין כאב, סבל ועוגמת נפש, בלא לפרט, בס"ך של 420,000 ₪. בהמשך לישיבת יום 27.2.03, בה הודיעה ב"כ התובע כי אין בפיה תשובה לשאלה כיצד נקבע הנזק האמור לגובה הסכום שנדרש, הותיר בא-כוח התובע, בישיבת יום 26.10.03, את גובה הנזק לשיקול-דעת בית-המשפט. כך גם בסיכומים.
ב. קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. כך הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. בה בעת עיקרון היסוד בדיני הנזיקין של החזרת המצב לקדמותו חולש גם על ראש נזק זה ועל-כן מחייב פיצוי הולם בגינו (ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נ"ה(5), 241 (2000)). אמנם אין מגבלה פורמלית לשיעור הפיצוי שניתן לפסוק בגין כאב וסבל (בעילה לפי פקודת הנזיקין להבדיל מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975) עם-זאת, המבחן אינו של גבול אלא של מהות. הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו (פרשת פלוני נ' הרב זאב, שם).
ג. בעניננו, אנו "שבו בנים לגבולם". הקטין הוחזר לידי האב ומאז נמצא אצלו ובמשמורתו. לא נתחוורה לי מהות הנזק שנגרם לתובע - הניזוק האינדיבידואלי - וככל שמכוון הוא לאבדן הנאה להיות עם בנו באותה תקופה בה נעדר הבן מן הארץ או לחוסר הוודאות שהייתה לו בדבר הימצאות הבן הרי שניתן לקבוע כי הנזק האמור, במהותו, אינו כה חמור המצדיק פסיקת פיצויים. מטרת הפיצוי בדיני נזיקין להעמיד את הניזוק במצב בו היה לולא מעשה הנזיקין. בעניננו אנו המצב הושב לקדמותו ואין בפיצוי המתבקש כדי להוסיף על-כך. המצב מבחינת התובע אף הוטב - אם ניתן לומר כך - שכן הקטין כעת במשמורתו הקבועה. לפיכך לא אפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה.

סוף דבר
22. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. 750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.7.00 ועד התשלום בפועל.
ב. סך בש"ח השווה ל - 5500 $ לפי שער יציג של דולר ארה"ב הידוע ביום התשלום בפועל. לא פורטו מועדי התשלום השונים (ר' נספח א1 לרשימה) ולפיכך לא מחייב בריבית מתאימה.
ג. 87 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.11.00 ועד התשלום בפועל.
ד. 660 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.7.00 ועד התשלום בפועל.
ה. 237 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.8.00 ועד התשלום בפועל.
ו. 250 ₪ בתופת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.9.00 ועד התשלום בפועל.
ז. 177 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.10.00 ועד התשלום בפועל.
- עד כאן הוצאות לאיתור הקטין-
ח. 9360 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.10.00 ועד התשלום בפועל.
ט. 35,100 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.10.00 ועד התשלום בפועל.
י. 35,100 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.9.00 ועד התשלום בפועל.
יא. 23,400 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.9.00 ועד התשלום בפועל.
יב. סך 7,040 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מים 1.9.00 ועד התשלום בפועל. סכום זה הינו השלמה לסכום של 110,000 ש"ח שנתבע על-ידי התובע והמועד לחישוב לחישוב ההצמדה נלקח לפי אחד התשלומים ששולמו לעורך-דין מורן. (ראה נספח ה' להודעה)
- עד כאן הוצאות בגין שכירות שירותי עורך-דין -
23. מהסכומים שנפסקו לעיל אין לנכות את הסכום שנפסק לתובע באוסטרליה באשר הוא נפסק לראשי נזק שלא נדרשתי אליהם בפסק-דיני זה.
והערה אחרונה - המגמה בפסיקה באשר לפסיקת הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין לבעל דין הזוכה בסופו-של-יום בתביעתו היא להשיב לידיו את ההוצאות ושכר-הטרחה שנגרמו לו בפועל. רוצה לומר, אילו היה תובע התובע את ראשי הנזק שכאן בבית-משפט באוסטרליה יש להניח שבית-המשפט היה פוסק לו - כפוף לראיות - את שהוא מבקש. השאלה שעמדה בפני הייתה אם פסק-הדין האוסטרלי הקים מחסום דיוני בפני התובע לתבוע את תביעתו כאן. משעניתי בשלילה לשאלה זו והתביעה הוגשה כאן אין מניעה להשיב לידיו את הוצאותיו בפועל כפי שהוכחו בפני. אוסיף ואומר - חטיפת ילדים הינו מעשה הראוי לכל גינוי. החזרתו של קטין שנחטף למקום מגוריו הרגיל עולה להורה המבקש להחזירו סכומים גבוהים ביותר, דוגמת ההוצאות שנגרמו כאן, ואשר הוכחו בפני אין כל סיבה שלא לחייב את ההורה החוטף בתשלום ההוצאות הכספיות שנגרמו להורה ממנו נחטף הקטין כפיצוי על נזקיו.
24. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט כפי ששולמו על ידו - אגרות בגין התביעה שבפני בהתאם לגובה הסכום שנפסק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששולמו ועד יום התשלום בפועל, וכן שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ צמודים ונושאי ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל."