שטר לביטחון

1. כללי
סעיף 20 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:
"20. מסירה תשלים את ההתקשרות

(א) כל התקשרות על-פי שטר, בין של המושך בין של הקבל ובין של מסב, אינה שלמה ואפשר לחזור ממנה כל עוד לא נמסר המסמך על-מנת לעשותה בת-פעל; ואולם מקום שקיבול כתוב בשטר, והנמשך הודיע לאדם הזכאי לשטר, או בהתאם להוראותיו, שקיבל עליו את השטר - הקיבול נעשה שלם ואין לחזור ממנו.

(ב) בין צדדים סמוכים לבין עצמם, ולגבי כל צד מרוחק שאיננו אוחז כשורה:

בידי מי

(1) המסירה היא בת-פעל אם נעשתה בידי הצד המושך, או המקבל עליו או המסב, או בהרשאתם, הכל לפי העניין;

מסירה על-תנאי

(2) מותר להוכיח שהמסירה היתה על-תנאי או למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקניין בשטר;

אבל שטר שהוא בידי אוחז כשורה, חזקה חלוטה היא שהיתה מסירה כשרה על-ידי כל הצדדים שקדמו לו, כדי להחיבם כלפיו.

חזקה במסירה

(ג) שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על-ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר."
שטר ביטחון הוא שטר שמסירתו הותנתה בתנאי. הצדדים מסכימים כי האוחז לא ידרוש את פירעונו, אלא אם יקרה אירוע מוגדר, אשר למען הבטחתו נמסר השטר. מאחר והחיוב שבהתנאה חל רק על הצדדים הישירים, הרי התנאי המתלווה לשטר ביטחון הוא כי האוחז ישמור אותו בחזקתו ולא יסחר אותו לצד ג'.
אם היווצרותם של הנסיבות אשר סוכמו מראש בין הצדדים ואשר מתירות את השימוש בשטר הביטחון לשם מימוש הביטחון אשר אותו נועד להבטיח, משוחרר האוחז מכל סייג בכל הנוגע לסחרותו של השטר {ראה גם ש' לרנר "שטר ביטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך בשטרות" משפטים יז 71 (1987)}; מ' מאוטנר "שטר ביטחון, חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך" עיוני משפט יב(1), 205 (1987); ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מג(4), 680 (1989)}.
א' ברק, גורס בספרו {מהותו של שטר (הוצאת הדפוס האקדמי בירושלים) 70 (1972)} כי "האוחז בשטר לביטחון בלבד אינו זכאי על-פיו כל עוד העסקה, שלבטחונה ניתן השטר, לא נכשלה. החזקתו של האוחז היא כדין, כל עוד זו החזקת 'משמרת'. כאשר האוחז לביטחון ינסה לתבוע על-פי השטר לפני כשלון העסקה, הרי במעשהו זה הוא מבצע מעשה גזל כלפי נותן הביטחון. החזקתו אז תהיה שלא כדין, וזכות קניינו בשטר תהיה פגומה. אם העסקה שלבטחונה ניתן השטר נכשלה, מוענקת לאוחז - מכוח ההסכם עם בעל השטר - הזכות לממש את השטר. תביעה על-פי השטר בנסיבות אלה אינה מהווה מעשה גזל כלפי בעל השטר. החזקתו של האוחז לביטחון היא כדין, וזכותו על-פי השטר מוכרת".
יפים לעניין זה דברי כב' השופטת מ' בן פורת ב- ע"א 358/80 {קדש נפתלי נ' מושב שאר יישוב, פ"ד לז(3), 830 (1983)} לפיהם, "המסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, 'מסירה על-תנאי', וזכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון על-ידי סיחור או תביעה לפירעונו) קמה, רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה".
סעיף 20(ג) לפקודת השטרות, מקים חזקה, לפיה, עובר נטל ההוכחה לכתפי המושך, להראות כי המסירה היתה תלויה בתנאי {ת"א (י-ם) 3456/03 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' מיעארי ראגדה, תק-של 2008(2), 2637 (2008)}. חזקה זו ניתנת לסתירה. ראוי לציין כי מכוח הוראת סעיף 29(ב) לפקודת השטרות, עומדת לזכות האוחז בשיק, החזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה, ובאופן רגיל על מושך השיק (הנתבע) לסתור חזקה זו {ת"א (אשק') 4402/05 חכמון א.ע. הנדסה ובניו בע"מ נ' דגן אהרון, תק-של 2008(1), 23979 (2008)}.
כדי להפריך החזקה על מושך השיק להוכיח שני תנאים {ראה גם ע"א 615/68 באופק בע"מ נ' בנק לסחר חוץ, פ"ד כג(1), 566 (1969); ע"א 4848/91 הכונס הרשמי נ' פורשה פ"ד נא(1), 874 (1997)}:
האחד, כי קיים תנאי שהתלווה למסירה. חזקה היא כי מסירתו של השטר כשרה וללא תנאי וכל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
השני, להוכיח מהו התנאי וכי התנאי שהתלווה למסירה, לא התקיים או נפגם {ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3), 830 (1983); ת"א (ת"א-יפו) 29141/06 יוניליבר ישראל שווק בע"מ נ' ממן סוניה ואח', תק-של 2008(1), 23606 (2008)}. ב- ע"א 333/63 {שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, פ"ד יח(1), 550 (1964)} קבע כב' השופט י' זוסמן "... אף 'שטר ביטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הביטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על-פיו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א) ".
וב- ע"א 421/74 {שגן נ' מדר, פ"ד כט(1), 445 (1974)} קבע כב' השופט י' קיסטר כי "לו היה מקבל שטר ביטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על-ידי נתינת שטר הביטחון היתה מסוכלת".
כלומר, משנטענה טענה לפיה עסקינן בשיק שנמסר על-תנאי, הרי שעל הנתבע נטל ההוכחה להוכיח {ראה גם ע"א 4848/91 הכונ"ר נ' פורשה, פ"ד נא(1), 874 (1997); ע"א 623/88 גולדנברג נ' המשביר המרכזי, פ"ד מד(2), 801 (1990); ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח נ' מגדל חב' לביטוח, פ"ד מג(4), 680 (1989)}:
1. כי השיק נמסר על-תנאי;
2. מהו התנאי שבו הותנתה המסירה;
3. כי התנאי לא נתקיים.
כפי שנראה, טענה נפוצה היא, בבקשת רשות להתגונן, כי השיק/שטר ניתן לביטחון בלבד, ועל-כן לא היה רשאי האוחז להציגו. ההלכה ידועה היא כי קיימים שלושה סוגי שטרות לביטחון:
האחד, כאשר על השטר לא נכתב מאומה, אך הצדדים הסכימו ביניהם כי השטר נמסר לביטחון, ניתן יהיה להשתמש בשטר ביטחון זה רק בהתקיים התנאי שעבורו הוצא.
השני, נכתב על גב השטר כי הוא לביטחון.
השלישי, נכתב על פני השטר מלפנים כי הוא לביטחון.
ב- ע"א 205/87 {ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4), 680 (1989)} קבע בית-המשפט כי אין הבדל בין שלושת הסוגים שתוארו לעיל, כולם שיקים לביטחון, כולם על-תנאי והתנאי נוגע למסירה. כמובן, שעל המושך, להוכיח לבית-המשפט לאיזו קטגוריה הוא נכנס כאמור לעיל.
יוער, כי הוספת המילים "שטר לביטחון" מונעת אחיזה כשורה בשטר, ולכן, יש למושך השטר אינטרס ברור לציין על המסמך את עובדת היותו שטר ביטחון. הציון שטר ביטחון על פניו או על גבו של השטר, מבהיר מפורשות כי האוחז לא רשאי לממשו, אלא אם יתקיים אירוע מוגדר, שהסכימו שני הצדדים.
המונח "שטר לביטחון", מורה בבירור על התנייתה של הפקודה או ההתחייבות בתנאי כלשהו. שטר ביטחון הוא למעשה חוזה על-תנאי, בין מושך השטר לאוחזו, כאשר התנאי מופיע על המסמך גופו ולא על מסמך נפרד או בהסכם בעל-פה {ראה גם ת"א (דימ') 1080/03 סוכני דלק ושמנים בע"מ נ' אלקרינאוי מוסא, תק-של 2005(3), 11471 (2005)}.
המונח "שטר לביטחון" משמש בפסיקה לתיאור שני מצבים שונים. האחד, שטר ביטחון הוא שטר בו החייב השיטרי מתנה את חיובו בהתקיים תנאי מסויים. השני, משכון נכס כמובנו בסעיף 1(א) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967.
מסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, "מסירה על-תנאי". על-כן, זכותו של המחזיק בשטר שכזה לממש אותו {הן על-ידי סיחורו והן על-ידי תביעה לפרעונו} קמה, רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה.
כדי לעשות ה"התקשרות בת-פעל", כמובנה בסעיף 20(א) לפקודת השטרות, יש צורך הן ביסוד פיזי והן ביסוד נפשי. באחד מהם לא די. אשר ליסוד הפיזי – דרושה מסירה פיזית. אשר ליסוד הנפשי – דרושה כוונה להעביר לנפרע את הקניין בשטר {ע"א 358/80 קדש נפתלי נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3), 833 (1983); ת"א (רשל"צ) 2694/06 רימטל מיחזור בע"מ נ' סמפסון עיצובים בע"מ, תק-של 2008(1), 16822 (2008)}.
מסירה על-תנאי היא מצב בו אדם מוסר מרצונו שטר, אבל לא מתכוון לחוב על-פי השטר בכל מקרה, אלא אך ורק אם התקיים תנאי מסויים {ת"א (צפת) 4334/01 רגב רוטנברג בלום בע"מ נ' גדעון רוה, תק-של 2004(4), 25644 (2004)}.
שטר ביטחון, הינו שטר שניתן כדי להבטיח דבר מה, יכול להיות שטר חוב או שיק. בתי-המשפט לערכאותיהם השונות, קבעו בשורה ארוכה של פסקי-דין, שמסירת שטר ביטחון נחשבת למסירה על-תנאי, ורק בהתקיימו של אותו תנאי יהיה ניתן להשתמש בשטר.
הכלל הוא, כי אסור לסטות ולכתוב תנאי בשטר עצמו, ותנאי בגוף השטר פוסל אותו לחלוטין. אבל בהקשר זה, בתי-המשפט סטו מהכלל בכל הנוגע לשטרות שכתוב עליהם ל"ביטחון" וקבעו, שלמרות שכתוב על השטר ל"ביטחון", בעצם מדובר בתנאי הנוגע למסירה בלבד ולא לעצם התשלום. לכן תנאי כזה מותר לרשום {ת"א (צפת) 4334/01 רגב רוטנברג בלום בע"מ נ' גדעון רוה, תק-של 2004(4), 25644 (2004)}.
המשמעות המשפטית היא שללא התקיימות התנאי, המסירה אינה מוגמרת. לא מושלם יסוד המסירה ולכן, המחזיק בשטר לא יחשב לאוחז, משום שלא מתקיים היסוד הנפשי - התנאי. ולא יכול להיות אוחז כשורה.
כל עוד התנאי לא מתקיים, האוחז אינו יכול לדרוש את פירעון השטר ואינו יכול לסחר את השטר הלאה. אם המחזיק בכל זאת יסחר את השטר הלאה, הדבר יחשב למעילה באמון אשר מהווה פגם בשטר.
ב- ע"א 665/83 {בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אליהו בן עליזה, פ"ד לח(4), 281 (1984)} קבע בית-המשפט "(א) כרגיל, הנתבע לפירעון שטר הוא המתגונן בטענה, שהשטר שימש לביטחון בלבד. כאשר זה המצב, עליו הנטל להוכיח לא רק שהמסירה אכן היתה לביטחון, היינו "על-תנאי", אלא (מעבר למתבקש למקרא סעיף 20 לפקודה אך נקבע כהלכה פסוקה) שהתנאי בו הותנתה המסירה לא נתקיים".
ב- ע"א 623/88 {גולדנברג נ' המשביר המרכזי בע"מ, פ"ד מד(2), 801 (1990)} קבע בית-המשפט כי "מסירה על-תנאי היא מסירה שכוונתה להקים חבות שיטרית עתידית, המותנית בתנאי חיצוני מוקדם. עד למועד התקיים התנאי מוקפאת החבות השיטרית, ומחזיק השטר נחשב כשומרו. אם התנאי מתקיים - החבות השיטרית קמה, אם לאו - היא פוקעת ועוברת מן העולם. מסירת שטר ביטחון היא מסירה על-תנאי, וזכות המחזיק בשטר ביטחון לממשו על -ידי סיחור ו/או תביעה לפירעון קמה, רק אם נתמלא התנאי".
ב- ת"א (עכו) 2607/05 {יו.אס. מיניראלז בע"מ נ' עבד אלולי מג'ד, תק-של 2007(3), 23328 (2007)} קבע בית-המשפט כי "פלוני האוחז בשטר ביטחון אינו רשאי לסחרו או לתבוע על-פיו כל עוד לא נתקיים התנאי. דברים אלו נאמרו לגבי שטר שלא נכתב עליו שהוא שטר לביטחון (כמו במקרה שלפנינו), אלא שהצדדים סיכמו על כך בעל-פה או במסמך נפרד" {ראה גם בספרו של ש' לרנר דיני שטרות (מהדורה שניה, התשס"ז-2007) 192}.
ב- ת"א (חד') 1947/04 {יפתח פלמח זאבי נ' אברמוב רוברט ואח', תק-של 2007(2), 3894 (2007)} נדונה השאלה האם השיק נשוא כתב התביעה הוא שיק לביטחון. התובע טוען כי השיק ניתן לו כעמלה וללא כל תנאי. לעומתו, הנתבעים טוענים כי השיק ניתן לביטחון או על-תנאי, כשהתנאי הוא שהתובע יביא להסדרת המחלוקות שבין הצדדים לעסקה ולסיומה המוצלח.
בית-המשפט, בקבלו את טענת הנתבעים קובע כי השיק הוא לביטחון. וכדבריו:
"13. כשבחנתי שאלה זו שוכנעתי כי השיק, הגם שלא שורטט על פניו דבר, ולא נרשם בו כי הוא שיק לביטחון, ניתן על-תנאי (היינו - לביטחון) כגרסת הנתבעים, וזאת מהטעמים הבאים:
א. לא סביר בעיני כי ירמה הסכימה לתת שיק מראש בשיעור של 450,000₪ (כ-100,000 דולר) לתובע, בגין עמלה שלכאורה קשורה במישרין להצלחת העסקה בעתיד (לנוכח אמירותיו או הבטחתו של התובע כי הוא יכול להביא להסדרת המחלוקות בין הצדדים, באופן שהעסקה תצא אל הפועל), מבלי לוודא תחילה כי העסקה אכן יצאה אל הפועל (וזאת אף מעבר לשאלה אם העסקה יצאה אל הפועל בזכותו של התובע).
ב. חיזוק לאמור בסעיף-קטן (א) ניתן למצוא בעובדה שהתאריך בשיק לא מולא בעת נתינתו, ועל כך אין מחלוקת (ראה סעיף 7(ו)(4) לעיל).
אמנם התובע, כאמור לעיל, ניסה להסביר את עובדת השארת תאריך הפירעון הפתוח (כאמור ראה סעיף 7(ו)(4) לעיל), אולם ההסבר המניח את דעתי יותר הוא, שהתאריך נשאר פתוח על-מנת לוודא את סגירת העסקה והצלחתה, ונתון תאריכי זה טרם היה ידוע לצדדים בעת מסירת השיק.
ג. בנקודה זו גם צודקים הנתבעים בסיכומיהם כשטוענים שבמענה לשאלה שנשאל התובע בחקירתו הנגדית אודות היות השיק שיק לביטחון, לא נתן תשובה ברורה, והגדיר את השיק גם כשיק בגין עמלה וגם כשיק לביטחון (עמ' 41 לפרוטוקול ש' 13-18). היינו - אין הכחשה ברורה וחד-משמעית מצד התובע כי השיק ניתן לביטחון.
14. במילים אחרות, סבורני כי הנתבעים עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי השיק דנן ניתן על-תנאי או לביטחון, כשהתנאי הוא לטענתם, בפשטות, שהתובע יביא להצלחת העסקה, וכמפורט לעיל."
ב- ת"א (י-ם) 3087/02 {אוזנה רוני ואח' נ' עמותת "שם שמעון" ע"ש הרב דריהם שמעון, תק-של 2007(2), 2053 (2007)} קבע בית-המשפט כי "משהוכח כי המושכר לא היה תקין בעת החזרתו לתובעים על-ידי הנתבעת בתום תקופת השכירות, התקיים התנאי שבו הותנה מסירת שיק הביטחון".
אחת הדרכים "להוכיח" כי עסקינן בשטר לביטחון הוא בעדותו של התובע כי עסקינן בשטר לביטחון. כך לדוגמה נפסק ב- ת"א (פ"ת) 1292/05 {מאיה יובל נ' פז קרן דבורה, תק-של 2006(3), 27478 (2006)}. במקרה זה, לא היה רשום על פני השיקים שהם ניתנו לביטחון, אולם התובע העיד בחקירתו, כי השיקים שקיבל משמשים לביטחון.
ב- בש"א (ת"א-יפו) 175999/05 {הר אבן רונן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-של 2006(3), 16040 (2006)} קבע בית-המשפט כי "בתצהיר שהוגש בתמיכה לכתב ההתנגדות טען המבקש כי השיק נשוא התובענה ניתן לאבטרון כשיק ביטחון כנגד ציוד שהופקד לתצוגה בעסק במסגרת עסקת קונסיגנציה, וכי סוכם עם מר חגי אדיב שהשיק יוחזר למבקש בסיום ההתקשרות. המבקש אף צירף לתצהירו מסמך שנחזה כחתום על-ידי מר אדיב, בו נקבע כי באם תוחזר הסחורה, המבקש יהיה זכאי להשבת שיק מיום 18.8.04, אולם ראשית, ככל הנראה לא מדובר באותו שיק נשוא התובענה, שתאריך פירעונו הוא 21.12.04; ושנית, המבקש לא טען שהסחורה אכן הוחזרה, נהפוך הוא, מהאמור בתצהיר ניתן להסיק כי הסחורה עדיין נמצאת בידי המבקש. אמנם נטען כי המבקש סיכם עם מר אדיב שהשיק לא יסוחר, אולם הגיונם של דברים מלמד כי חזקה שהסכמה זו היתה בתוקף רק כל עוד נמשכה ההתקשרות בין הצדדים. משלא הוחזר הציוד אף לאחר סיום ההתקשרות בין המבקש לבין אבטרון, ברי שזו האחרונה היתה זכאית לממש את שיק הביטחון...".
ב- בש"א (רמ') 1679/06 {משולם אבי נ' פאריינתי אברהם ואח', תק-של 2006(2), 12817 (2006)} קבע בית-המשפט:
"14. לאור העובדה שהמצהיר מטעם המבקש מודה כי נסיבות מסירת השיק דנא מבנו למשיב אינן ידועות לו לאשורן, הרי שניתן לקבוע ללא היסוס כי לא עלה ביד המבקש לסתור את החזקה לפיה במקרה שלפנינו בוצעה מסירה כשרה וללא כל תנאי וממילא לא הרים המבקש את הנטל בעניין אי-התקיימות התנאי במסירה.
15. העולה מן המקובץ הוא כי אין בתצהיר המבקש כדי לסתור את החזקות הקבועות בסעיפים 20(ג) ו- 29(א) לפקודת השטרות ולפיכך דין ההתנגדות להידחות."
ש' לרנר גורס בספרו {דיני שטרות (תשנ"ט-1999) 348-347} כי "כאשר התנאי אינו כתוב על המסמך אלא נותר בעסקת היסוד, המסמך הוא שטר, ולתנאי תהא נפקות במסגרת ההגנה כנגד התביעה השיטרית. הווי אומר, כאשר המושך נתבע לפרוע את השטר, הוא רשאי להתגונן בטענה כי חיובו תלוי במילוי תנאי שלא קויים או טרם קויים. הנתבע רשאי להוכיח בראיות בעל-פה, כי התלווה תנאי כלשהו לחיוב השיטרי. לסיכום, לעניין זה השטר הוא ככל חוזה, שם נתבע עשוי לטעון כי התחייבות מסויימת שלו מותנית בקרות אירוע כלשהו, ואם אירוע זה לא התקיים הוא משוחרר מקיום ההתחייבות" {ראה גם ת"א (י-ם) 6808/04 צח עוז בע"מ נ' פטריק איים, תק-של 2005(3), 14259 (2005)}.
ב- ת"א (ת"א-יפו) 61638/03 {פרץ שלמה נ' אטיאס רונית, תק-של 2004(4), 13094 (2004)} קבע בית-המשפט כי "נטל השכנוע מוטל, כאמור, על הנתבעת, והוא יבחן לפי מאזן הסתברויות".
ש' לרנר מביא בספרו {דיני שטרות (תשנ"ט-1999) 350-348} מספר דוגמאות "קלאסיות" לשטר ביטחון. ואלה הם:
1. "שוכר עושה שטר לפקודת המשכיר, להבטיח את קיום חיוביו השונים על-פי חוזה השכירות. אם השוכר לא יעמוד בתשלום דמי השכירות במועד, לא יפנה את המושכר בתום השכירות או יגרום נזק לחפצים שונים המצויים בו, יהא המשכיר רשאי לממש את השטר. המצב האופטימלי בעיני הצדדים הוא, שהשוכר יקיים את התחייבויותיו החוזיות, ולא יהא צורך בתביעה השיטרית."

2. "קמעונאי וספק מצויים בקשרי מסחר ממושכים, ולפי ההסכם ביניהם, על הקמעונאי לשלם עבור סחורה שקיבל, תקופת מה לאחר קבלתה. הקמעונאי מוסר לספק שטר להבטחת התשלום השוטף."

3. "בהסכם בין בעל מקרקעין לבין קבלן הבונה על מקרקעיו, מוסר הקבלן לבעלים שטר ביטחון, להבטחת סיום העבודה ועמידתו בתנאים השונים לביצועה."

4. "רוכש משלם מקדמה על חשבון מחיר הממכר, ומקבל מהמוכר שטר להבטחת השבחתה של המקדמה במקרה של ביטול ההסכם."

ב- ת"א (שלום יר') 4298/06 {פיראס נטשה נ' פרג' עליאן, תק-של 2010(4), 97074 (2010)} קבע כב' השופט יצחק מילנוב כי נטל הוכחת הטענה, כי השיק ניתן "על-תנאי" מוטל על הנתבע, מושך השיק, הטוען לקיומו של תנאי. לא זו אף זו, הפסיקה אף הרחיבה וקבעה, כי גם נטל הוכחת אי-התקיימותו של התנאי מוטל על מושך השיק וכדברי כב' השופט י' מלץ ב- ע"א 623/88 {משה (מוקי) גולדנברג ואח' נ' המשביר המרכזי בע"מ, פ"ד מד(2), 801 (1990)} לפיהם, "נטל הראיה מוטל על החייב השטרי להוכיח הן שהיתה מסירה על תנאי והן שהתנאי לא התקיים".
ב- תא"מ (שלום חד') 27659-09-09 {יופה דניס נ' ארסן פנחס, תק-של 2010(4), 77633, 77634 (2010)} קבעה כב' השופטת הדסה אסיף כי נטל השכנוע בתובענה שטרית גם בין צדדים קרובים, כבענייננו, שבה הנתבעים מתגוננים בטענה לאי-קיום תנאי במסירה, הוא על הנתבעים, עליהם להוכיח הן את התנאי והן את אי-קיומו.
דיני השטרות מעניקים עדיפות מהותית, ראייתית ודיונית לאוחז בשטר. לפיכך, בעסקה שטרית, קיימת הנחה בדבר אומד-דעת הצדדים ליתן לאוחז יתרונות כאמור; לרבות הקטנת החשיפה לטענות השאובות מעסקת-היסוד, והיפוך נטל הראיה במקרה של סכסוך משפטי. על הנתבעים היה לסתור שתי חזקות העומדות לזכות התובע האוחז בשטר.
במקרה דנן, קבעה כב' השופטת הדסה אסיף כי לא רק שהנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, אלא שהנסיבות מצביעות לחובתם.
ב- תא"מ (שלום ר"ל) 1520-09 {כריכיית צבי ובניו בע"מ נ' בני ספרים בע"מ, תק-של 2010(3), 88196 (2010)} קבעה כב' השופטת מיכל עמית-אניסמן כי במקרה דנן לא הצליחו הנתבעים להוכיח כי עסקינן בשיקים "על-תנאי". אחת הסיבות לקביעה זו התבססה על השיק, קרי, על גבי השיק לא הוסף כיתוב כלשהו שמעיד בדרך כלשהי על הגבלת החבות השיטרית או קיומו של תנאי מתלה לפירעונו. על פני השיק אין כל כיתוב המגביל את סחירותו.
2. הפקדה של שיק לביטחון בחשבון הבנק – מסירה על-תנאי
ב- ע"א 389/67 {בנק פ.ק.או. בע"מ נ' יוסף קיבוביץ ואח', פ"ד כב(1), 264 (1968)} קבע כב' השופט י' זוסמן כי "נטילת שטר להבטחת חוב בחשבון עובר ושב הוא מעשה יום-יום בבנקים, וכדרך שבעל משכון רשאי לממש משכון שקיבל אם לא נפרע החוב שנותן המשכון חב לו, כך רשאי גם אוחז השטר לאכוף שטר ששועבד לו, ובגבול החוב המובטח על-ידי השיעבוד הרי הוא אוחז בעד ערך".
וכך גם נקבע ב- ע"א (ת"א) 924/97 {בנק אוצר החייל נ' שלמה בוימסטר, תק-מח 99(1), 3447 (1999)}. באותו עניין קבע בית-המשפט כי "הפקדה של שיק לביטחון בבנק הינה מעצם טיבה מסירה על-תנאי, באופן שהבנק רשאי להיפרע מתוך השיק רק אם התגבש חוב שלא סולק, ונתקיימו התנאים המקימים לבנק זכות להיפרע את החוב מן השיק המשמש בטוחה לחוב זה" {ראה גם ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן עליזה, פ"ד לח(4), 281 (1984)}.
3. סדר הטיעון בתביעה שיטרית
ב- ע"א 537/63 {ישראל נשרי נ' שמעון לופינסקי ואח', פ"ד יח(2), 221 (1964)} קבע בית-המשפט כי "לפי כללי הדיון, סדר הטיעון הוא, בדרך-כלל, שהתובע הינו הצד הפותח והמביא את ראיותיו מכיוון שנטל הוכחת התביעה הוא לרוב עליו, אך בתביעה המבוססת על שטר, לאור הפרזומציות השונות שהחוק מניח לטובת אוחז השטר, נטל ההוכחה הוא בדרך-כלל על הנתבע הטוען לאי-חבותו לפי השטר ומשום כך, עליו להתחיל בהבאת ראיותיו" {ראה גם ת"א (חי') 6636/06 עציון ברסלב נ' שרון יובל ואח', תק-של 2007(2), 898 (2007)}.
4. טענת "שיק לביטחון" בהליך של סדר דין מקוצר
ב- ע"א (י-ם) 518/95 {רן כהן ואח' נ' יהודית נחמיאס, תק-מח 96(2), 2351 (1996)} קבעה כב' הרשמת תמר נמרודי מבית-המשפט השלום כי על השיק לא נרשם שהוא לביטחון בלבד, ולפיכך דחתה ההתנגדות. על קביעה זו הוגש ערעור.
בא-כוח המערערים טען כי די להראות "הגנה לכאורה" וכי לא היה מקום להתייחס למהימנות ולקביעות עובדתיות, שכן מדובר בהליך ביניים. עוד טען בא-כוח המערערים כי אין חשיבות לשאלה, אם צויין על השטר כי זה שטר ביטחון, אלא יש להתייחס למהות ההתקשרות. מנגד טוענת המשיבה כי המערערים מנסים לתרץ את העובדה כי לא כובד השיק שלהם עקב הוראת ביטול.
בעניין רן כהן קבעה כב' השופטת ד' וכסלר כי הגיעה "למסקנה, כי יש לקבל את טענות בא-כוח המערערים... בשלב זה, אכן לא היה מקום להיכנס לשאלת המהימנות ואכן, לא הוכחה הגנת בדים. העובדה שכב' הרשמת לא האמינה למערערים אינה מספיקה כדי לא לאפשר להם להתגונן. אכן במסגרת בקשת רשות להתגונן ניתן לטעון גם בעל-פה, בעיקר כאשר לפי המצב שנוצר לא מתיישבות האפשרויות הבאות: גם שכל התשלומים שולמו וגם שהשיקים אינם לביטחון. לצורך הבהרת עניין זה, יש לשמוע את המשפט בצורת הגשת ראיות מסודרת כדי שניתן יהיה להביא ראיות משני הצדדים." {ההדגשות אינן במקור}
השאלה היחידה שיש לשאול עצמנו בבקשה למתן רשות להתגונן היא האם יוכל המבקש לזכות במשפט, אם יתברר המשפט בסדר דין רגיל? אם כן, זכאי המבקש לרשות להתגונן, על-מנת שהעניין יעבור לאפיקים של משפט רגיל, רק בו יפסוק בית-המשפט, אחרי גביית העדויות, בגוף המחלוקת.
יודגש, כי בדיון בבקשת רשות להתגונן אין בודקים אם וכיצד יעלה בידי המבקש להוכיח את טענותיו וכי די שהצביע על הגנה אפשרית ולו בדוחק לצורך מתן רשות להתגונן.
ב- בש"א (ת"א-יפו) 141153/99 {סולימני אברהם ובניו נ' דולב חברה למימון רכב בע"מ, תק-של 2004(3), 2342 (2004)} קבע בית-המשפט כי בדיון בבקשת רשות להתגונן שומה על המבקש "על סיכויים לכאורה לטענתו כי המשיבה אינה רשאית להיפרע הימנו". זאת ועוד. ההלכה ידועה היא, כי בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, בית-המשפט, לא יכנס לבירור אמיתותן של העובדות, הנטענות בתצהיר התומך בבקשת המבקש, ודי לה לגרסתו שתעמוד לכאורה ולא תקרוס תחתיה לפני מתקפת החקירה הנגדית על התצהיר. בית-המשפט יבחן אז רק את השאלה אם גרסת הנתבע, בהנחה שתוכח, יש בה עילת הגנה מפני תביעת התובע.
ולעניין זה נקבע ב- ע"א 507/85 {פנון נ' שטראוס חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ, פ"ד מג(1), 106 (1989)} כי "די לו למבקש רשות להתגונן, אם יראה הגנה אפשרית ולו בדוחק, כלפי התביעה המוגשת כלפיו. בשלב זה של הדיון אין מוטל עליו להראות כיצד יעלה בידיו להוכיח את טענותיו".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שטר לביטחון