דינו של המפרק שהפר חובותיו

1. פיקוח וחקירת הכונס הרשמי
הכונס הרשמי ייתן את דעתו על התנהגותם של מפרקי חברות. לא מילא מפרק את חובותיו באמונה ולא קיים כהלכה את כל המוטל עליו לפי כל חיקוק או בדרך אחרת, או הגיש נושה או משתתף לכונס הרשמי תלונה לעניין זה, יחקור הכונס הרשמי בדבר וינקוט פעולה כפי שיראה למועיל {סעיף 314(א) לפקודת החברות}.

הכונס הרשמי רשאי לדרוש ממפרק לענות על כל שאלה ביחס לכל פירוק שהמפרק עוסק בו, ורשאי הוא לבקש מבית-המשפט לחקור באזהרה את המפרק או כל אדם אחר בעניין הפירוק {סעיף 314(ב) לפקודת החברות}.

הכונס הרשמי רשאי להורות על בדיקת הפנקסים והאסמכתאות של המפרק במקום הימצאם {סעיף 314(ג) לפקודת החברות}.

2. זכות תביעת המפרק
סעיף 374 בפקודת החברות מתייחס לעבירות שנתגלו בפירוק.

על-פי סעיף זה "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא-ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית-המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה כל שייראה לבית-המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים."

סעיף זה עצמו אינו מעניק עילה חדשה כנגד המפרק הזמני, אלא עניינו בעיקר פרוצידוראלי, והוא מקנה סעד יעיל ומהיר תוך כדי הליכי פירוק. הסעיף מכסה מעשה "אוון" שמקורו בהפרת חובת האמון ואשר תוצאתו נזק לחברה.

הסעיף קובע תרופה מיוחדת המופעלת במהלך פירוק חברה. מטרתו היא ליצור דרך מהירה ויעילה באמצעותה ניתן יהא לחייב את אותם אנשים המנויים בסעיף להשיב לחברה כספים או נכסים שיש להשיב לה, או לפצותה בגין נזקים שגרמו לחברה עקב מעשים שונים המנויים בסעיף {ע"א 471/64 מנור נ' גולדשטיין, פ"ד יט(2), 93 (1965)}.

כאמור, סעיף זה אינו יוצר עילות תביעה מהותיות. זהו סעיף דיוני הקובע דרך דיונית מיוחדת לאכיפתן של החבויות הרגילות {ע"א 333/59 רוטלוי נ' ברשאי, פ"ד יד(2), 1156 (1960); ע"א 257/65 א' א' ארגון לאשראי בע"מ נ' הון בע"מ, פ"ד יט(3), 275 (1965)}.

בקביעת דרך דיונית מהירה זו העדיף המחוקק את חשיבותו של האינטרס הציבורי להחשת הליכי הפירוק - לטובת הנושים השונים, לטובת החברה שבפירוק, ולטובת הציבור בכללותו - על פני האינטרס האישי של אותם בעלי תפקידים המנויים בסעיף שחבויותיהם יתבררו על-פי כל סדרי הדין והדיון הרגילים {א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל (התשמ"ט-1989), 633}.
הגדרתו של הסעיף כפרוצידוראלי, אינה מייתרת את התביעה על פיו.

לסעיף 374 לפקודת החברות תפקיד חשוב בתביעת מי שפעל שלא כדין בפירוק, אולם לא הגיע לידי הפרת סעיף 373 לפקודת החברות, הקובע את הפן המהותי שבתביעות בפירוק והמצריך הוכחה כי אכן הייתה תרמית.

ב- פש"ר (ת"א-יפו) 261/97 {עו"ד יאיר אשכולי בתפקידו כמפרק חברת ברק א' צ' תעשיות פלסטיקה ושיווק בע"מ נ' צבי ברקוביץ ואח', תק-מח 2004(2), 6203 (2004)} נטען כי מאחר וסעיף 374 לפקודת החברות אינו מקים עילה עצמאית, אלא משמש מסגרת דיונית בלבד, מן הראוי לדחות את טענות המפרק בהאשמת המשיב במגוון פעולות שלא כדין שנועדו, לטענת המפרק, לסיכול יכולת הנושים להיפרע מן החברה, ככל שהן מסתמכות על סעיף זה. בית-המשפט קבע:

"דומה, כי פרשנותו זו של המשיב מסתמכת על דעת הרוב בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין מרכז הארגזים (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2), 200 (1997) - הוספה שלי - המחבר); אלא, שדומה כי המשיב מבקש, שלא כדין, "למתוח" עניין זה הרחק אל מעבר לעניין בו נפסק, וליתן לו פרשנות אשר תרוקן את סעיף 374 מכל תוכן.

אכן, בית-המשפט העליון קבע, בדעת רוב, כי סעיף 374 אינו מקים עילה חדשה, ואינו אלא דרך דיונית מהירה ויעילה לדון בטענות למעשים שלא כדין במסגרת דיונית קלה ומקוצרת, בפני בית-המשפט של חדלות-פירעון; אלא, שמכאן ועד למסקנתו הגורפת של המשיב, הטוען כי לא ראוי לדון בסעיף כלל ועיקר במסגרת פקודת החברות, רב הדרך.

זאת ועוד; בנסיבות המקרה, אין עסקינן כלל ועיקר בניסיון של המפרק להשתמש בסעיף 374 כ"מסגרת מהותית כוללת", הבאה לטעון לניהולה הכולל של החברה באורח רשלני בידי המשיב. עניין לנו, פשוטו כמשמעו, בהאשמת המשיב במגוון פעולות שלא כדין: ריקון נכסים, הימנעות מהתגוננות בהליכים שננקטו כנגד החברה, יצירת הסכמי עמלות פיקטיביים וכיוצא באלו, אשר כולם נועדו, כך לטענת המפרק, לסיכול יכולת הנושים להיפרע מן החברה; אי-לכך, אין לטענתו של המשיב על מה שתסמוך, באשר השימוש בסעיף 374, בנסיבות המקרה, אלא בא אלא בכדי "להכניס תחת קורת גג אחת" מעשים נטענים אלו, וזאת בתור סעד חליפי, היה והבקשה הגורפת לפי סעיף 373 תידחה.

שימוש שכזה בסעיף 374 הינו שימוש כדין, ההולם היטב הן את לשונו של הסעיף, הן את מטרותיו, והן את יחסו לסעיף 373. כמו זה האחרון, סעיף 374 חוצה את מסך האישיות המשפטית הנפרדת, ומטיל אחריות אישית על הנתבע, אלא שלהבדיל מסעיף 373, המאיין למעשה את הגנת מסך ההתאגדות, ועיקרו חיוב בכל חובות החברה, הרי שסעיף 374 הינו "נקודתי" יותר, ועיקר עניינו אינו אלא השבת טובת ההנאה או הנכס, אשר נלקחו "שלא כהוגן", קרי, ניטלו מן החברה על-ידי בעל השליטה או לטובתו שלא כדין.

אכן, אין הדבר יוצר עוולה אזרחית מיוחדת, וניתן להשתמש בסעיף זה (כפי שאכן נעשה בפסיקה) עבור מעשים שונים, שהמשותף לכולם הינו היותם "שלא כדין"... בין אם נתייחדה לו עילה מפורשת בדיני חדלות הפירעון, ובין אם לאו...

זה המקום להעיר כי ההבדל בין הסעיפים אינו בסוגי המעשים נשוא התביעה, אלא בחומרה, במינון ומידת הדומיננטיות שלו בחיי החברה בתקופה הרלבנטית, ובשאלה, האם הוכחה כוונת מרמה מצד בעל השליטה. במקרים בהם אין פרמטרים אלו מורים על תוצאה קיצונית וחמורה, העולה לכדי "ניהול במרמה", אולם הוכח עדיין כי מעשה פלוני היה "שלא כהוגן", אזי יהיה הפתרון ההולם דחיית התובענה, ככל שהיא מתבססת על סעיף 373, וקבלתה, ככל שהיא מתבססת על סעיף 374. התוצאה תהיה, אם כן, סירוב מצד בית-המשפט להצהיר כי החברה נוהלה במרמה, ואי-הכתמת המנהל באשמה מעין-פלילית, המביאה לחיובו הגורף בכל חובות החברה; מאידך גיסא, יוטל על המנהל להשיב את הנכס או טובת ההנאה שקיבל שלא כדין, או את ערכן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

עיננו הרואות, אם כן; סעיף 374 אינו מצריך מסקנה, לפיה ניהול החברה, באורח דומיננטי, נועד להונות את הנושים, ואינו מצריך הוכחת כוונה מעין-פלילית, או הרמת נטל ראיה "מוגבר", החורג ממאזן ההסתברות ההכרחי; על רקע מהותו, כסעיף משלים וחמור פחות לסעיף 373 (אשר נועד, בין היתר למנוע מבית-המשפט את הדילמה בין החמרת-יתר עם הנתבע לבין הוצאתו בלא-כלום), אין לקרוא אל תוך סעיף 374 אלא את אשר יש בו- שימוש שלא כהוגן בנכסי החברה, על-ידי אחד מסוגי ה"מקורבים" או בעלי התפקיד המנויים בסעיף עצמו."

כאמור בסעיף, גם המפרק יכול לתבוע מכוח סעיף זה.

הפעלת סעיף 374 לפקודה כנגד נושא משרה מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, שימוש לרעה בתפקיד או במעמד המוקנה לנושא המשרה בחברה. השני, הפסד או נזק שנגרם לחברה כתוצאה מן הפעולות המהוות שימוש לרעה בתפקיד או במעמד בחברה {ע"א 125/89 מפרק חברת קופל טורס בע"מ וקופל נסיעות (1970) בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל ואח', פ"ד מו(4), 441 (1992)}.

הדין, בכל הנוגע להגשת תביעות על-ידי מפרק, הינו ברור: מפרק, בין אם התמנה בידי נושה שהינו צד מעוניין ובין אם לאו, נחשב, מרגע מינויו, לבעל תפקיד אובייקטיבי המהווה את "ידו הארוכה" של בית-המשפט, ונתון לפיקוחו. העובדה כי המפרק ייצג בעבר את הנושה, בהליכים מול החברה ערב הפירוק, אין בה כדי לשנות עובדה זו.

ב- פש"ר 1034/02, בש"א 10495/03 {עו"ד עופר בר און בתפקידו כמפרק חברת חניון המרכבה חולון בע"מ נ' אפריים אליהו ואח', תק-מח 2004(1), 7789 (2004)} קבע בית-המשפט:

"עסקינן בתביעה לפי סעיף 373 ו- 374, אשר הינה הליך יחודי לפירוק חברה, המוגש בידי המפרק, במעמדו כ"ידו הארוכה" של בית-המשפט. מהות התביעות דנן הינו "מיצוי הדין" מצד החברה כלפי בעל שליטה אשר פעל בנכסיה שלא כדין. אי-לכך, אין זהות בין תביעה שכזו לתביעה אזרחית שהגיש אחד הנושים כנגד החברה בעודה סולבנטית. עניין לנו בבירור "פנימי" הנעשה בין החברה לבין בעל השליטה, להבדיל מהבירור ה"חיצוני", הנעשה בין החברה (באמצעות בעלי השליטה) לבין צד ג' סולבנטי הבא עמה במגע. יוסף ויודגש: דין זה אינו משתנה, אף כאשר אותו נושה הינו מבקש הפירוק והנושה העיקרי של החברה. הנחת יסוד של הליך חדלות הפירעון הוא ניתוקו היחסי ממסכת התביעות שקדמה לו, וריכוז כל ההליכים בידי מפרק - בעל תפקיד הפועל מטעם בית-המשפט, ואינו נכנס בנעלי הנושים שביקשו את מינויו."

בפרשת עו"ד יאיר אשכולי, הנזכרת לעיל, קבע בית-המשפט:

"מקורם ה"היסטורי" של הליכי פירוק רבים הינו סכסוך משפטי-אזרחי קודם בין החברה לבין צד ג', אשר זוכה בדין והופך לנושה המרכזי של החברה; אם וכאשר החברה אינה פורעת את חובה, בשלב שלאחר מתן פסק-דינה של הערכאה האזרחית, נוקט הנושה לא פעם בהליכי פירוק, ובסופו-של-יום הופך בא-כוחו למפרק.

האם יעלה על הדעת, כי במקרים כאלו, יהיה המפרק חסום מהגשת תביעה לפי סעיף 373 ו- 374 לפקודת החברות, אך ורק בשל העובדה כי שימש כבא-כוח החברה בשלב קודם, ובין הצדדים (קרי, בעלי השליטה לשעבר בחברה בפירוק, מחד גיסא, והנושה שביקש את מינוי המפרק, מאידך גיסא) קיימים משקעים כבדים מן העבר?

חזיון נפוץ הוא, כי בעלי השליטה לשעבר של חברה שקרסה טוענים כי הנושה ושלוחיו הם האחראים למעשה לקריסת החברה, וכי פסק-הדין אשר נתנה הערכאה האזרחית לטובתו הינו שגוי. אי-לכך, רואים בעלי השליטה במפרק נציג גרידא של "יריבם בדין", אשר דרדר אותם, לתפישתם, עד עברי פי-פחת.
אלא, שהלכה פסוקה היא, כי בית-המשפט של פירוק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הערכאה האזרחית אשר קבע את החוב, ויצר את מצבת הנשיה...

מן המפורסמות הוא, כי מפרק אינו יכול "לעשות דין לעצמו", וההכרעה בדבר התנהגותם וחבותם של משתתפי החברה נתונה לעולם בידי בית-המשפט של חדלות-פירעון, ודי בעניין זה כי בית-המשפט יזהיר את עצמו, טרם הכרעה, כי המפרק היה מעורב בעבר בסכסוך אל מול החברה, ואי-לכך הוא עשוי לפרש את פעולותיה, לעיתים, באור שלילי יותר מן הראוי.

אלא שמכאן ועד להעלאת טענות-סף בלתי-ראויות המבקשות לחסום מראש תביעה לפי סעיפים 373 ו- 374, רב הדרך.

בשולי הדברים יוער, כי מפרק אשר הגיש בקשה בלתי-מוצדקת אשר בנסיבות העניין מתברר כי לא באה אלא בכדי לרדוף את בעלי השליטה, עשוי "לזכות", בסופו-של-יום, בדחיית בקשתו, בתוספת לחיוב קופת הפירוק (ובדרך זו, בעקיפין, אף את הנושה מבקש הפירוק) בהוצאות כבדות."

ב- ע"א 5017/92 {מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2), 200 (1997)} קבע בית-המשפט כי מינוי מפרק אינו דוחה את מירוץ ההתיישנות של תביעות שמגיש מפרק לפי סעיף 374 לפקודת החברות נגד מנהל או נושא משרה בחברה, וכי יש לייחס למפרק את ידיעתה של החברה.

הגיונה של הלכה זו, היא שמועד ההתיישנות ימנה מיום קיום העילה לזכות התאגיד שבפירוק ולא ידחה למועד הפירוק או מינוי מפרק {ראה גם ת"א 2063/00 רואה חשבון איתן השחר - מפרק עמותת "הפועל" ירושלים כדורסל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח', תק-מח 2005(2), 6830 (2005)}.

תקנות 51 ו- 52 לתקנות החברות (פירוק), קובעות את סדרי הדין להגשת בקשה על-פי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות. נשוב ונדגיש כי במקרים אליהם לא מתייחסות תקנות אלה, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי כפי שמורה תקנה 2 לתקנות החברות (פירוק).

ב- רע"א 3319/06 {כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק החברה נ' ניסים ג'ברה ואח', תק-על 2007(1), 1293 (2007)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי ניתן להגיש תיקון בקשה על-פי סעיף 374 לפקודת החברות על-אף שתקנות 51 ו- 52 לתקנות החברות (פירוק) לא מתייחסות לתיקון הבקשה, על-פי אמות-המידה שקבעו תקנות סדר הדין האזרחי. לדבריו:

"תקנות 52-51 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (להלן: "תקנות הפירוק") כוללות הוראות דיוניות שונות הנוגעות לבקשה מכוח סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות, אך אין בהן התייחסות לתיקון הבקשה. בעלי הדין אינם חולקים על קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה ניתן להחיל על הבקשה לתיקון את ההוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), החלות על בקשה לתיקון כתבי טענות. אף אני סבור שיש בסיס לקביעה הנזכרת. תקנה 2 לתקנות הפירוק מורה, כי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על הליכי פירוק, אם אינן סותרות את הוראות תקנות הפירוק. תקנה זו מורה גם כי יש להחיל את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחוייבים לפי העניין (ראו, ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס - מפרק חברת קופל טורס בע"מ נ' עזבון המנוחה רוזה רוזנברג, פ"ד מו(4), 441, 454 (2011); א' וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, 2004), 646-641). לפיכך, בבואנו להחיל על בקשת התיקון את הכללים שבהליכים אזרחיים רגילים בנוגע לתיקון כתבי טענות, עלינו להתחשב באופיו המיוחד של ההליך, מכוח סעיפים 374-373 לפקודת החברות. סעיפים אלה יוצרים מסגרת דיונית מיוחדת לתביעה לחיוב אישי של נושאי משרה בחברה שבפירוק. יתרונה של מסגרת דיונית זו הוא שמאפשרת היא דיון יעיל ומהיר יחסית. היא נועדה להקל על מצוקת נושי החברה שבפירוק, תוך העדפת האינטרס הציבורי שבהחשת הליכי הפירוק על פני האינטרס האישי של נושאי המשרה שהתביעה נגדם תתברר לפי כל סדרי הדין הרגילים (ראו, רע"א 294/88 רכטר נ' מפרק חיים שכטר חברה לבניין והשקעות בע"מ, פ"ד מו(1), 362, 369 (1991); ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן, תק-על 2005(2), 81 (2005) בפסקאות 10-9 לפסק-הדין). יחד-עם-זאת, נקבע כי על בית-המשפט להבטיח כי גם במסגרת דיונית זו יתנהל ההליך באופן הוגן וראוי ביחס לכל בעלי הדין (ראו, רע"א 3578/96 שפירא נ' כהן, תק-על 96(2), 485 (1996)).

6. תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי תיקון כתב טענות ייעשה לפי הצורך וכדי שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. שלא כמו בית-המשפט המחוזי, סבורני כי התיקון המבוקש במקרה דנא מסייע בבירור השאלות השנויות במחלוקת. סעיפים 374-373 לפקודת החברות מטילים אחריות מקום שעסק של חברה, הנמצאת כיום בפירוק, התנהל בעבר תוך כוונה לרמות את נושיה, ומקום שנושא משרה בחברה השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה. הכרעה בשאלות אלו ראוי לה שתתקבל על בסיס עיון בכל הטענות העובדתיות המועלות כנגד האופן בו נוהלה החברה. אכן, יש בבקשת התיקון כדי להוסיף עובדות חדשות על אלו שפורטו בבקשה המקורית, אך אין בכך כדי לומר כי בקשת התיקון עוסקת במחלוקת חדשה לחלוטין (ראו והשוו, ע"א 772/79 עזבון המנוח ארוין שמרון נ' וסקוביץ, פ"ד לו(4) 78 (1982) (להלן: "פרשת שמרון")). למעשה, הטענות העובדתיות אותן מבוקש להוסיף משתלבות היטב בבקשה המקורית ויש בהן קרבה רבה לטענות שנטענו בבקשה המקורית."

3. עונשין
כונס נכסים, מפרק, מפרק זמני, מנהל או מנהל מיוחד שלא קיימו חובה לפי פקודה זו, או שלא קיימו צו, הוראה או תנאי שקבע בית-המשפט, דינם - מאסר שנה {ראה סעיף 317(א) לפקודת החברות}.

תאגיד שנתמנה כונס נכסים או מפרק או מפרק זמני ולא קיים חובה כאמור בסעיף-קטן (א), הרי בלי לגרוע מאחריותו של התאגיד, יראו בכך עבירה של כל אחד מחבריו אם לא הוכיח אחת מאלה:

(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו, ותפקידו לא חייבו לדעת את המעשה.

(2) הוא נקט כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את ביצוע העבירה {ראה תקנה 317(ב) לפקודת החברות}.

4. תביעת עשיית עושר ולא במשפט מהמפרק
כאמור לעיל יכול כל משתתף או נושה לתבוע את המפרק בתביעת נזיקין, אולם הפיצוי שייפסק יועבר לנכסי החברה כולה.

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע חובת השבה במקרה של עשיית עושר שלא כדין על חשבון אחר. מכוחו של חוק זה, אם הפר המפרק את חובותיו כלפי החברה, ניתן לתבוע ממנו את הרווח שהפיק.

דיני הנזיקין מתמקדים בנזק ואילו דיני עשיית העושר מתמקדים בטובות ההנאה שהפיק המפרק מפעולתו, אף אם לא נגרם נזק לחברה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דינו של המפרק שהפר חובותיו