סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• המפרק
• מפרק זמני לפני מתן צו הפירוק
• מינויו של מפרק זמני אף מבלי שהוגשה בקשת פירוק
• מינוי מפרק זמני לאחר צו הפירוק וטרם מינוי המפרק הקבוע
• מפרק קבוע
• מפרק מפעיל
• מנהל מיוחד
• מינוי המפרק - כללי
• סמכות מינוי מפרק על-ידי בית-המשפט
• מינוי כמפרק וככונס
• אדם אחר שנתמנה להיות מפרק
• תוקף פעולותיו של המפרק
• מינוי מספר מפרקים
• כשירות למינוי
• סייגים למינוי המפרק
• רישום מינוי המפרק
• משמעות המינוי
• ביטול המינוי
• המפרק הזמני וסמכויותיו
• כונס הנכסים הרשמי המשמש כמפרק וסמכויותיו
• סמכויותיו של מפרק קבוע
• סמכויותיו של מפרק בפירוק מרצון
• סמכויותיו של מפרק בפיקוח בית-המשפט
• סמכויות המנהל המיוחד על-פי דיני החברות
• חובותיו של המפרק
• חובות המפרק הזמני
• חובת מתן ערובה על-ידי מפרק
• חובת הנאמנות של המפרק
• חובת הזהירות
• דינו של המפרק שהפר חובותיו
• שכרו של המפרק
• קביעת השכר
• חישוב שכר המפרק
• תשלום השכר
• סיום תפקידו של המפרק - מבוא
• המפרק סיים את פירוק החברה
• המפרק התפטר או פוטר מתפקידו
• פיטורי המפרק או ביטול מינויו
• מפרק אשר פשט את הרגל
• פטירת המפרק
• תשלומי חובה למע"מ
• הגשת בקשה על-ידי מפרק חברה לפטור מתשלום אגרה
• מירוץ תקופת ההתיישנות ואימתי ניתן לייחס למפרק את ידיעתה של החברה

מירוץ תקופת ההתיישנות ואימתי ניתן לייחס למפרק את ידיעתה של החברה

ב- ע"א 5017/92 {מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' יצחק עוזר, פ"ד נא(2), 200 (1997)} נפסק לפני השופטים ט' שטרסברג-כהן, צ' טל, י' טירקל:

"השופט י' טירקל
1. ההליכים
המערערת (להלן: "החברה") היא בהליכי פירוק מיום 88. באותו יום מונתה עורכת דין ל' סבירסקי - שהיא באת-כוח החברה בערעור שלפנינו - (להלן: "המפרקת") להיות מפרקת זמנית של החברה וביום 30.4.89 היה מינויה למינוי קבע. ביום 2.1.90 הגישה המפרקת בבית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בשם החברה, תביעה נגד המשיב. לפי הנטען בכתב התביעה המתוקן (שהוגש ביום 16.9.91), שימש המשיב "כמנהל פעיל ו/או כדירקטור ו/או כנושא משרה בחברה" (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן) ובמלאו תפקידים אלה העלים כספים של החברה, שאותם לא העביר דרך הנהלת החשבונות שלה, בתקופות שונות, שסכומם הכולל 302,488 ש"ח. בשל מעשים אלה הוגשו על החברה, על המשיב ועל שני מנהלים נוספים, כתבי אישום בגין עבירות מס ומטבע חוץ והנאשמים, למעט החברה, הורשעו על-פי הודייתם במסגרת עיסקת טיעון. (העתקי כתבי האישום, הפרוטוקול והכרעת הדין צורפו לכתב התביעה). נאמר שם כי:

"11. התובעת תטען כי על הנתבע להשיב את שווי הנכסים, הואיל ו:

א. הנתבע לקח שלא כדין את הנכסים מהחברה ו/או מנע שלא כדין את הנכסים מהחברה ו/או העביר את הנכסים שלא כדין לשימוש עצמו.

ב. ממעשיו ומחדליו של הנתבע כפי שעולים מהתיקים הפליליים עולה כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות שחב לחברה ו/או הפר את החוזה שבינו לבין החברה מכוח פועלו בחברה ן/או הפר חובות המוטלות עליו מכח פועלו בחברה ו/או קיבל שלא על-פי זכות שבדין את הנכסים. השירות או טובת הנאה אחרת מהחברה ו/או פעל ללא סמכות ו/או ללא הרשאה מהחברה ו/או ללא הסכמת החברה ו/או פעל שלא בתום-לב ביחסיו עם החברה ו/או עשה שימוש שלא כדין בנכסי החברה.

13. לאור האמור חב הנתבע בהשבת סכומי הכסף נשוא התביעה לחברה."

בכתב הגנתו טען המשיב כי: "דין תביעה זו להמחק על הסף מהטעם הבא: עילת התביעה מתייחסת לאירועים אשר קרו בשנים 1981, 1982, 1983 אשר חלה עליהם התיישנות" (סעיף 3 לכתב ההגנה).

בית-המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) מ' אילן), בהחלטתו מיום 92, קבע כי הוא "מקבל את טענת ההתיישנות בקשר לעובדות המתוארות בארבעת האישומים הראשונים שבנספח ב' לכתב התביעה". בארבעה אישומים אלה דובר במעשים שנעשו בשנים 1981, 1982 ,1983 ו- 1984 ולפיכך נשארה התביעה על כנה רק לגבי המעשים שהיו יסוד לאישום החמישי, דהיינו, אלה שנעשו בשנת המס 1986.
היום אין חולקים עוד שבית-המשפט המחוזי טעה בכך שקבע כי "עילה שנולדה או שהתגלתה לפני 2.9.85 התיישנה ביום הגשת כתב התביעה" (עמ' 2 להחלטה), במקום לקבוע שההתיישנות חלה על העילות שנולדו עד יום 83, שבע שנים לפני הגשתו של כתב התביעה המקורי, ביום 90. מכאן שעל התביעה להשאר על כנה גם לגבי המעשים שהיו יסוד לאישום השלישי והרביעי, דהיינו, אלה שנעשו בשנות המס 1984. השאלה העומדת, איפוא, להכרעה בערעור שלפנינו היא אם התיישנה התביעה גם לגבי המעשים שהיו יסוד לאישום הראשון והשני, דהיינו אלה שנעשו בשנות המס 1982.

2. הטענות בערעור
טענתה העיקרית של המפרקת היא שלא ידעה ולא יכלה לדעת על ביצוע העבירות לפני מינויה כמפרקת זמנית ביום 88, מן הטעם ש"רק בתאריך זה, לראשונה מאז ביצוע העבירות, היה למערערת אורגן "ניטרלי", שלא היה שותף לעבירות הנ"ל, ועל-כן ידיעת המפרקת על העבירות, מיד לאחר תהליך הפירוק, מהווה לראשונה את ידיעת החברה המערערת על דבר העבירות הנ"ל" (סעיף 4 ו) לעיקרי טיעונה). אכן, כך טענה, "במצב הרגיל על-פי תורת האורגנים ידיעת מנהלי החברה כמוה כידיעת החברה", אולם "אין ליישם דוקטרינה זו, כאשר כל מנהלי החברה קושרים קשר כנגדה ופועלים לתועלתם האישית במטרה לרמות את החברה ולפגוע בה". לפיכך "יש לייחס למערערת את ידיעת המפרקת דווקא" (סעיף 4 ב), ג) ו- ז), שם). מכאן, שמירוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום מינוי המפרקת 19.8.88 וממילא לא התישנו העילות שנולדו לפני כן.

כנגדה טוען בא-כוח המשיב, בתמצית, כי המשיב - שהיה, לטענתו, עובד בחברה ומנהל עבודה שכיר - הואשם, בכתבי האישום הנזכרים, יחד עם החברה ושניים מבעלי המניות והדירקטורים שלה, והורשע אתם במסגרת עסקת הטיעון. לטענתו, ידיעתה של החברה היא ידיעתם של האורגנים שלה. "מהודאתם של אורגנים אלו בביצוע המעשים שיוחסו להם עולה מניה וביה כי הם ידעו על ביצוע המעשים. לפיכך אף החברה ידעה עליהם". (סעיף 10 לעיקרי טיעונו). עוד טען כי "קיומה של החברה כאישיות משפטית עצמאית... אינו משתנה בעקבות שינוי הרכב בעלי המניות או פתיחת הליכים לפירוקה... את שידעה החברה, מן ההיבט המשפטי, בטרם החלו הליכי הפירוק יודעת היא גם במהלכם" (סעיף 13.1.13 שם).

העובדה שהמפרקת באה במקום הבעלים הקודמים של החברה אינה מעלה או מורידה לעניין זה. מכאן, שכל עילה שחלפו שבע שנים מאז שנולדה ועד הגשת התביעה ביום 2.1.89 התיישנה; וממילא התיישנה התביעה לגבי המעשים שנעשו לפני 1983.

לאור התוצאה שאליה הגעתי אינני רואה צורך לעמוד על יתר טענותיהם של באי-כוח בעלי הדין, למעט הטענות שענינן דחיית תחילת תקופת ההתיישנות מחמת תרמית והונאה או מחמת התיישנות שלא מדעת, לפי סעיפים 7ו- 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). בשולי הדברים אעמוד עליהן בקיצור.

3. הדיון בהשגות
לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". לפיכך, בטרם נבוא לדון בשאלה אם נדחתה תחילת תקופת ההתיישנות - שבה כרוכה השאלה האם יש לייחס את ידיעתם של מנהלי החברה גם לחברה אחרי פירוקה - יש לבחון את השאלה מתי נולדה עילת התביעה במקרה שלפנינו.

לפי סעיף 374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג 1983- (להלן: "פקודת החברות"):

"התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה... השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא-ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית-המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית-המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים."

כידוע, "אם מכלול עובדות מסויימות יהווה עילת תביעה או לאו - יהא תלוי בכך, אם הדין המהותי מכיר בהן בתור שכזו, היינו אם קובע החוק כי כתוצאה מקיום אותן העובדות תקום לתובע הזכות לקבל את מבוקשו. כאשר נובעת התביעה מחוק חרות, קובע אותו חוק מה הן העובדות המולידות את הזכות לקבלת סעד" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), סעיף 133, בעמ' 133, 134 והאסמכתאות שם). האם רק העובדות שנטענו בסעיף 11 לכתב התביעה המתוקן, שצוטטו לעיל - שעיקרן שהמשיב שלח ידו בכספי החברה - מהוות את עילת התביעה שהגישה המפרקת נגד המשיב, או שיש לכלול בעובדות המהוות את העילה גם את העובדות שהדבר "התברר תוך פירוקה" של החברה וכי התביעה היא "לפי בקשת... המפרק"?

אם יוצר סעיף 374 לפקודת החברות עילה חדשה, שחלק ממסכת העובדות המהוות אותה הן עובדות נוספות אלה, הרי שהעילה נולדת רק אחרי הפירוק ורק אז מתחיל מירוץ ההתיישנות.

4. בעניין זה הובעו דעות שונות. היו שראו את הסעיף כמקור לסמכות נוספת, או סעד נוסף, בידי המפרק, והיו שראו אותו כמקור לעילה נוספת, וכבר נאמר על כך כי "אין שאלה זו נקייה מספקות וקיימות דעות, שלפיהן יוצר הסעיף עילת תביעה חדשה, עצמאית ובלתי-תלויה בהוראות אחרות. לשאלה זו יכולות להיות גם השלכות על המועד האפשרי להגשת התביעה" (י' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה (ת"א - 1989), 13, והערות שוליים ו- 13, שם).

על סוגיה זאת עמד לראשונה בפסיקתנו השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי ב- ע"א 335/59 ד' רוטלוי, עו"ד ואח' נ' דוד ברשאי ואח', פ"ד י"ד 1156, 1159 עד 1160 שראה בסעיף מקור לתרופה דיונית נוספת, בלי לדון בשאלה אם הוא יוצר עילה חדשה. בעקבות פסיקתם של בתי-המשפט באנגליה הביע את דעתו כי סעיף 226 לפקודת החברות בנוסחה הקודם - זה שקדם לסעיף 374 הנזכר:

"הינו הוראה דיונית בלבד, שלא באה ליצור זכויות מטריאליות חדשות, אלא לתת בידי בעל הדין תרופה דחופה למימוש אותן זכויות שהיה יכול לממשן בדרך תביעה רגילה."

כך סבר גם מ"מ הנשיא (כתוארו אז) ש' אגרנט, בפסק-דינו ב- ע"א 471/64 פליקס מנור נ' יהושע גולדשטיין ואח', פ"ד יט(2), 93 (1965) שלמד מלשון הסעיף:

"כי מטרתה הברורה של ההוראה הנ"ל היא ליצור תרופה מהירה ויעילה, אשר תופעל במהלך פירוק החברה ואשר באמצעותה יחוייב המנהל או כל פקיד אחר של החברה להחזיר לה או לפצותה על סכום ההפסד או הנזק, שנגרם לחברה עצמה על-ידי אחד המעשים הנזכרים בסעיף האמור ואשר יש בהם משום שימוש לרעה בתפקידו של המנהל או הפקיד האחר, כגון המעשים של שימוש שלא כשורה בכספי החברה או בנכסיה, עיכוב כספיה או נכסיה תחת ידיו, מעשה עוול או עיסוק שלא כדין בענייני החברה. המדובר איפוא בהוראה בעלת אופי פרוצידורלי גרידא, אשר מכוחה הוספה תרופה מיוחדת לתביעה האזרחית הרגילה, שהיה ביד החברה (לפני פירוקה) להגישה - או אשר ביד המפרק להגישה במהלך הפירוק - נגד המנהל (או הפקיד האחר) אשר "סרח", כדי לחייבו בהחזרת סכום ההפסד, שגרם לחברה, או בתשלום פיצוי נאות לנזק שהסב לה."

השקפה זאת אימץ גם הנשיא מ' שמגר ב- ע"א 132/89, 89 רו"ח עובדיה בלס ואח' נ' עזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל ואח', פ"ד מו(4), 441, 453 (כן עיין בפסק-דינו של השופט א' מצא ב- ע"א 3016/90 פנחס ארנרייך נ' ד"ר יעקב נאמן, עו"ד ואח', תק-על 94(3), 908 (1994). וכן ההתייחסות ל- ע"א 132/89, 89 הנ"ל אצל פלמן ובר מור דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה, כרך ב (תשנ"ד-1994), 665).

5. בצידם של פסקי-דין אלה, שנותניהם ראו בסעיף 226, לפקודת החברות בנוסחה הקודם, ואחריו בסעיף 374 לפקודת החברות, "הוראה דיונית בלבד, שלא באה ליצור זכויות מטריאליות חדשות" - בלי לדון בפירוש בשאלה אם הוא יוצר עילה חדשה - נאמרה אמירה מפורשת בפסק-דין מאוחר יותר, מפי המשנה לנשיא מ' אלון:

"סעיף זה אינו יוצר עילות תביעה מהותיות. זהו סעיף דיוני, הקובע דרך דיונית מיוחדת לאכיפתן של החבויות הרגילות."
(רע"א 294/88 צבי רכטר ואח' נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח', פ"ד מו(1), 362, 369 (1991))

אכן, אמירה זאת באה, כפי שצויין שם, בעקבות הדברים שנאמרו ב- ע"א 333/59 הנ"ל וב- ע"א 471/64 הנ"ל, שצוטטו לעיל; וכמדומה, תוך המרתו של הדיבור "זכויות מטריאליות חדשות" בדיבור "עילות תביעה מהותיות", בלי לנתח את המונח "עילה" בהקשר זה. אולם אין להתעלם מן האמירה המפורשת.

6. על כך שסעיף 226 - שקדם, כאמור, לסעיף 374 לפקודת החברות - יוצר עילה חדשה, עמד לראשונה בפירוש השופט (כתוארו אז) ח' כהן שאמר, בפסק-דינו ב- ע"א 115/62 בנק מרכזי קנדה ישראל בע"מ נ' מרדכי אלון (פיקוביץ), פ"ד טז(2), 1363, 1369 (1962):

"... סעיף 226 הנ"ל אינו חל אלא במקרה של פירוק חברה; כל עוד החברה קיימת ואינה מתפרקת או מפורקת, "מעשה אוון" של מנהל או פקיד אינו יוצר עילת תביעה כלל, לא בידי החברה ולא בידי מי שהוא אחר, על כל פנים לא בתורת שכזו ובהעדר עילה אחרת מכוח דין אחר."
(ההדגשות שלי - י.ט.)

השווה פלמן ובר-מור, שם, בעמ' 675:

"באשר לבקשה על-ידי מפרק, החוק נותן - לאחר תחילת הפירוק - זכויות תביעה חדשות שלא התקיימו לפני הפירוק ואשר אפשר לאכפן רק בשעת פירוק החברה, ואי-אפשר לומר שהמפרק יכול להיפרע רק ממה שהחברה יכלה להיפרע בזמן קיומה."
(ההדגשות שלי - י.ט.)

(אולם עיין שם, בעמ' 665 שאוזכר לעיל).

7. נוטה אנוכי לדעה שסעיף 374 לפקודת החברות יוצר עילה חדשה בידי "הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף". לפי סעיף זה לא די בכך שנושא המשרה בחברה עשה אחד מן המעשים הפסולים (מעשי "אוון" כלשון השופט ח' כהן ב- ע"א 115/62 הנ"ל) המתוארים בסעיף, כדי לתבוע על פיו אלא שהזכות לתבוע מותנית בקיומן של שתי עובדות: בכך שהחברה "תוך פירוק" ובכך שהמעשה התגלה ("התברר") תוך כדי כך. מסכת העובדות המהווה את העילה לפי הסעיף אינה חופפת, איפוא, את מסכת העובדות היכולה להוות עילה הקמה לחברה נגד נושא משרה כזה לפני תחילתם של הליכי הפירוק. סעיף 374 יוצר עילה שונה הכוללת רכיבים נוספים (זוסמן, שם, בסעיף 110 שאוזכר לעיל).

התוצאה היא שרק אחרי תחילתם של הליכי הפירוק ורק מיום שהתגלה המעשה הפסול מתחיל מירוץ ההתיישנות. משמעות יישומה של תוצאה זאת על המקרה שלפנינו היא שמירוץ ההתיישנות התחיל, לגבי המפרקת, רק ביום 19.5.88 וכי התביעה לא התיישנה לגבי המעשים שנעשו בשנות המס 1981 ו- 1982.

8. אולם, אפילו לא נראה בסעיף 374 לפקודת החברות מקור לעילה חדשה אלא מקור לסמכות נוספת, או לסעד נוסף, בידי הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, הרי שיש לפרש את הסעיף כאילו הוא דוחה את השימוש בסעד שיצר כך שהתקופה בה זכאים הללו להשתמש בסעד זה, מתחילה ביום שבו נודעה להם העילה. שאם לא תאמר כן, הרי שאתה מקהה את שיניו של הסעיף, כך שלא ניתן יהיה לעשות בו שימוש לגבי מעשים פסולים שגילו הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, אחרי שחלפו שבע שנים, או יותר, מזמן שנעשו. תוצאה זאת, המגבילה את השימוש בסעד רק למעשים שנעשו בתקופת שבע השנים שקדמה לגילויים אינה מתקבלת על הדעת.

9. שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא אם מינויו של מפרק לחברה דוחה את תחילת תקופת ההתיישנות של תביעות שמגיש המפרק לפי סעיף 374 לפקודת החברות עד ליום שבו נתגלתה העילה למפרק, כאמור בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות.

לשון אחרת, האם יש לייחס למפרק את ידיעתה של החברה - אשר לה ניתן לייחס, לפי תורת האורגנים, את ידיעתם של מנהליה - או שיש לראות במפרק, לעניין זה, "ברייה חדשה", כמין "קטן שנולד". אשיב על כך בקיצור.

ב- ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה4), 364 (1991) ניתח הנשיא א' ברק, בין היתר, את "תורת האורגנים", "אשר נועדה להתגבר על העדרו של מימד אנושי לחברה ובכך לאפשר לה לקיים את דרישות החוק באשר לקיום תכונות אנושיות הדרושות לשם הטלת אחריות או לשם מתן הגנה או חסינות מאחריות" (שם, 379,378). כפי שבאר:

"הנה-כי-כן, הבעיה העיקרית הניצבת בפני תורת האורגנים הינה זו: האם ראוי הוא לקבוע, כי דין פלוני, המבוסס על תכונות אנושיות (כגון, מחשבה או פעולה אקטיבית) יחול גם לעניין תאגיד? שאלה זו אינה שאלה פורמאלית-טכנית. היא אינה עוסקת בבעיה אם ניתן "לייחס" לתאגיד תכונות אנושיות שיש להן רלוואנטיות לעניינה של נורמה משפטית. שאלה זו היא שאלה של מדיניות משפטית. היא עוסקת בבעיה, אם ראוי להפעיל על תאגיד נורמה שדורשת תכונות אנושיות בתחומי המשפט הפלילי. השאלה היא זו: האם המדיניות המשפטית, אשר המשפט הפלילי נועד להגשימה, עולה בקנה אחד עם הטלת אחריות פלילית אישית על התאגיד? כך, למשל, אם 'כל תפקידה של האחריות הפלילית הוא להשפיע על התודעה האישית, שהיא סגולת האישיות הפיזית ונעדרת כליל ביצור המשפטי הקרוי "תאגיד" (פלר, בספרו הנ"ל, 700), כי אז אין מקום להטלת אחריות פלילית אישית - להבדיל מאחריות פלילית שילוחית - על תאגיד." (שם, 382)

על דרך ההיקש, נשאלת השאלה אם, מטעמים של מדיניות משפטית, ראוי לייחס לתאגיד את ידיעתם של נושאי משרה בו, שעשו מעשים פסולים על-מנת להיטיב עם עצמם, תוך פגיעה בתאגיד. לדעתי, חייבת התשובה לכך להיות שלילית. תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על-ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה, או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. במקרה אחד שבו נדונה השאלה אם היה מקום לייחס לחברה את התוצאה הפלילית של מעשי מנהל שהעלים מהחברה קבלת סכומים כדי לזכות בהם בשביל עצמו, אמר השופט ש' אשר:

"ברור שפעולתו הייתה מכוונת נגד "פאן-לון", ואין טעם בנסיבות אלה, לראות בידיעתו ובמעשיו את ידיעתה ואת מעשיה של החברה עצמה על-פי הדוקטרינה הידועה של (Ego Alter) ע"פ 24/77 פאן-לון, חברה להנדסה, ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 494-493 (1979) (ההדגשה במקור - י' ט').
(לעניין התיישנות תביעה שעילתה תרמית או אונאה עיין בדברי השופט א' מצא ב- ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטרס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4), 861, 869 (1989); וב- ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', תק-על 96(1), 228 (1996))

המסקנה לעניננו היא, איפוא, שמשעת מינויו של המפרק יש לראות אותו - לצורך התובענה לפי סעיף 374 לפקודת החברות - כמין "קטן שנולד", החף מכל ידיעה, אמתית או קונסטרוקטיבית, בדבר מעשיהם של נושאי משרה שסרחו. גם מטעם זה נדחית, איפוא, תחילת תקופת ההתיישנות.

10. ממסקנה זאת נגזרת תוצאה נוספת, במישור הדיוני. על הטוען שתחילת תקופת ההתיישנות נדחתה לציין זאת בפרוש בכתב תביעתו או בכתב תשובה שיגיש כתשובה לטענת התיישנות שהעלה הנתבע בכתב הגנתו (עיין לעניין זה ב- ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן ואח', פ"ד נ(5), 216 (1997), וכן ב- י' זוסמן, שם, בסעיף 221, עמ' 279). מפרק המגיש תובענה לפי סעיף 374 פטור, איפוא, מלציין שתחילת תקופת ההתיישנות נדחתה. די בציון העובדה שהחברה בהליכי פרוק מתאריך מסויים וכי הוא משמש מפרק מתאריך מסויים כדי לדחות את תחילת התקופה.

לפיכך, אפילו לא ציינה המפרקת - בין בכתב תביעתה ובין בכתב תשובה, שלא הגישה - שהעובדות המהוות את העילה נודעו לה במועד מאוחר יותר מן המועד שבו נולדה, אין בכך כלום. די במועדים שציינה בכתב התביעה.

11. העולה מן המקובץ, כי התביעה לא התישנה לגבי המעשים שהיו יסוד לכל האישומים, לרבות אלה שנעשו בשנים 1981, 1982, 1983 ו- 1984.

12. לפיכך אני מציע לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר את התביעה על כנה.

המשיב יישא בהוצאות המפרקת בסך 10,000 ש"ח.

השופט צ' א' טל
1. שלא כחברי, השופט י' טירקל, סבורני שסעיף 374 לפקודת החברות אינו מעמיד עילה חדשה, אלא נותן דרך מקוצרת בידי הכונס, המפרק, הנושה והמשתתף.

כך נפסק אצלנו בשורה של פסקי-דין המובאים בפסק-דינו של השופט טירקל, וכך גם פורשה חקיקה דומה באנגליה. ראה, למשל, סעיף 212 ב- Insolvency Act 1987, (הולסברי, חוקים, מהדורה 1987, כרך רביעי עמ' 866 והערת השוליים שם; כן ראה:Palmer's Company Law (8.545) Street & Maxwell 1995 (2). עם זאת "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כ"ח י"ג) ולכן לא יתכן שידיעתו וכיסויו של החוטא על מעשיו תיחשב ל"גילוי" שממנו ואילך תימנה תקופת ההתיישנות.

כך נפסק גם בארצות הברית:

"…in cases of actual fraud, or even constructive fraud, the federal courts, at least in cases arising under federal law, will compute the period of limitations from the time of the discovery of the wrong rather than of the time of wrong."
Henn & Alexander Laws of Corporations and Other Business Enterprises (West Pub. Co., 3d Ed. 1983, 1032(.)

כן ראה Keating & O'Gradney Fletcher Cyclopedia of The Law of 9 Private Corporations (9, 428 .10) Clark, Boardman, Callaghan, 1991 Revised Volume. לכך יש להוסיף, שיחסי מנהל כלפי החברה שלו הם יחסי נאמנות, וביחסים כאלה אין חלה התיישנות כל עוד לא נתגלתה הפרת האמון מצד הנאמן (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' יונגר לאה, פ"ד מה(3), 749 ,754 (1991)).

2. כאמור, "ידיעת" המנהלים החוטאים, אינה ידיעה שממנו תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה - שלא נתבררה כל צרכה בבית-משפט קמא - היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלבנטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן - אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ.

"When a corporation has a cause of action for fraud, the statute of limitations begins to run when a disinterested director or officer has knowledge of facts sufficient to require him or her to exercise diligence in discovering the fraud." Fletcher Cyclopedia, Ibid (10) 4286.

(מכתב האישום שבעובדותיו הודו המנהלים, והמשיב בכללם, עולה שהמדובר בחברה פרטית, שהנאשמים היו מנהליה הפעילים. מכך משתמע, לכאורה, שהיו לחברה, אולי, מנהלים נוספים, לא פעילים)

בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות, לפני הפירוק, את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר בו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה.

הייתי מקבל את הערעור במובן זה, שהעניין (שבלאו הכי יימשך בבית-משפט קמא לגבי השנים שלכל הדיעות לא חלה בהן התיישנות) יוחזר לבית-משפט קמא, כדי לברר ולקבוע את מועד תחילת תקופת ההתיישנות על-פי האמור לעיל. המשיב ישא בהוצאות המפרקת בסך 10,000 ש"ח, כהצעת השופט טירקל.

השופטת ט' שטרסברג-כהן
מצטרפת אני לדעתו של חברי השופט צ' טל וכמוהו אף אני בדעה שעילת התביעה אינה קמה עם מתן צו הפירוק ואין מועד מתן צו הפרוק מהווה חלק מן העילה.

צו הפרוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילה אם לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה, קודם לכן. אשר על-כן, מציעה אני לקבל את הערעור כבפסק-דינו של השופט צ' טל.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט צ' א' טל.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 18539/04 {קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' רן יובל, תק-מח 2006(3), 4819 (2006)}נפסק מפי כב' הרשם ש' ברוך:

"במקביל להגשת תובענה לתשלום הסך של 500,000,000 ש"ח, עתרו המבקשות, שהן שלוש חברות בפירוק, לפטור מאגרת משפט.

העתירה היא, כי המפרקים ישלמו סך של 320,000 ש"ח על חשבון האגרה, סכום שהוא 25% מהכספים המופקדים בקופת הפירוק נכון למועד הגשת התביעה.

התבקשו והתקבלו תגובות המשיבים, ובהמשך נקבע דיון במעמד הצדדים.

במהלך הדיון, נחקר המצהיר מטעם המפרקים, רואה חשבון ברק הררי, על-ידי הפרקליטים שהתייצבו לדיון ובחרו לחקור אותו, ולאחר-מכן, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

ראוי לציין, שרואה חשבון הררי, עובד במשרדו של רואה חשבון רבינוביץ, שהוא המפרק המשותף ביחד עם עו"ד יצחק מירון, שהופיע מטעם המפרקים, ומשכך, העובדות הרלבנטיות לבקשה, ידועות לו היטב.

עוד ראוי לציין, שהמדינה היא הקרדינלית, לצורך הכרעה בבקשה, מסכימה לבקשה, והיא עמדה על כך, שהסכמתה ניתנה לאחר ששקלה את הנתונים כפי שעלו מהבקשה לפטור, ועמדה דומה שהביעה ביחס לתביעות קודמות, שהוגשו על-ידי המפרקים, אושרה על-ידי בית-משפט זה (כב' השופט אזר ז"ל ובהמשך, כב' השופטת דותן), והיא הביעה עמדה זו, לאור העובדה שברור לה, שקופת הפירוק אינה מסוגלת לשאת בהוצאת האגרה מחד, ומנגד, יש למפרקים, לדעת המדינה, עילת תביעה לכאורה, כעולה מהחלטת בית-משפט של פירוק, שהתיר את הגשת התובענה. עם זאת ברור, שעמדת המדינה אינה חזות הכל, וגם לנתבעים, מעמד של ממש במסגרת הליך הבקשה לפטור מאגרה, מעמד שאף זכה לחיזוק של ממש לאחרונה, במסגרת פסק-דינו של בית-משפט העליון ב- רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בניין בעכו בע"מ ואח' נ. א.ב.ג.ל. בניה ויזמות בע"מ ואח', תק-על 2005(3), 2712 (2005) מפי כב' השופט רובינשטיין, אם כי עדיין מדובר בסופו-של-דבר, במעמד מוגבל, והעמדה הדומיננטית הייתה ונותרה, עמדת המדינה, שהיא בעלת העניין האמיתית, בשאלת תשלום או אי-תשלום אגרה, בוודאי, שעה שמדובר בתובענה בסדר גודל כה ניכר, כפי התובענה דכאן, שסדר גודל האגרה שאמור להיות משולם בגינה, עומד על כ- 12 מיליון ש"ח.

השווה גם רע"א 9075/05 עזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נ' עיריית הרצליה ואח', תק-על 2006(1), 2206 (2006) (שניתן על-ידי מותב תלתא).

עניינן של החברות המבקשות, כבר הגיעה יותר מפעם אחת לבתי-המשפט השונים, ודומה כי ההיגיון שהכתיב מתן פטור מאגרה בתובענות הקודמות, חייב לפעול גם במקרה הנוכחי, אף שיש לבחון את נסיבות המקרה, בכל הנוגע לטענות הפרטניות.
אין ספק, על כך גם לא חלק רואה חשבון הררי, שבקופת המפרקים, סכום העולה על הסכום המוצע על ידם כאגרה ראשונית, אפילו באופן משמעותי.

עם זאת, הסכום המצוי בקופה, עומד על כשמינית מסכום האגרה, שנדרשת בתיק זה, וברור שניהול תובענה בסדר גודל כפי התובענה שלפני, צפוי להיות כרוך בעלויות ניכרות ביותר.

משמעות דחיית הבקשה לפטור מאגרה, סגירת הדלת בפני המפרקים, לריב את ריבן של החברות שבפירוק, והנזקים שנגרמו להן על-פי הנטען, על-ידי כל אחד ואחד מהנתבעים (כפי חלקו), נזקים שלהשבתם לקופת הפירוק, מיועדת התובענה.

אין ספק גם, שבנסיבות המקרה הנוכחי, אין התנגדות הנתבעים מיועדת, אלא להגן על עצמם, ואין הם שומרים ואף לא מתיימרים לשמור למעשה, על קופת המדינה. כל מטרתם, כניכר מניהול ההליך על ידם עד כה, היא להערים כל מכשול אפשרי על דרכן של התובעות ועל דרכם של המפרקים, מתוך מטרה ברורה, לחסום את ההליך בעודו באיבו.

משאלה פני הדברים, דומה כי יש להתייחס בחשדנות לעמדת הנתבעים, שלכאורה, נוטלים על עצמם את כסות האינטרס הציבורי, שעה שזה מוגן בצורה לא רעה, אפילו טובה ניתן לומר, על-ידי הפרקליטות, שבדקה ובדקה את טענות המבקשות, ומצאה כי יש בהן ממש.

אני מסכים בהחלט עם המבקשות, שגם לנושא העילה אין צורך להכנס לעומקם של דברים במסגרת החלטה זאת. כזכור, אין מדובר בבעל דין רגיל. מדובר בחברות המצויות בפירוק והליכי פירוק, כידוע, מתנהלים בפיקוחו הצמוד של בית-משפט של פירוק, קל וחומר שעה שמדובר בחברות בסדר גודל של החברות התובעות. כב' השופטת אלשייך התלבטה בעת שדנה בשאלת העילה ובעיקר בעת שדנה בשאלה הלא פשוטה - האם יש להתיר הגשת תובענה אחת מאוחדת כנגד כל הנתבעים, כשלגבי כל קבוצת נתבעים מועלות טענות שונות ונתבעים סכומים שונים, ובסופו-של-דבר, באה לכלל דעה כי יש להתיר מהלך זה. דומה, כי לא לי להרהר אחר קביעה זו של בית-משפט של פירוק, ובכל מקרה, יתכן ויהיה מקום להתייחס לטענות בעניין זה בצורה יותר מפורטת, לאחר שיוגשו כתבי הגנה ותיטענה טענות סף על-ידי הנתבעים, בהן יהיה מקום להכריע לגופן ולא אגב דיון במחסום דיוני של תשלום אגרה.

הוא הדין גם ביחס לטענת סף נוספת, היא טענת ההתיישנות. די לקרוא את כתב התביעה, כדי להבין, שלפחות על פני הדברים עולות טענות של תרמית והונאה, טענות שעשויות להיות להן, בנסיבות מסויימות, השלכות על ההכרעה בשאלת ההתיישנות (והכוונה כמובן לעצירת מירוץ ההתיישנות בנסיבות שכאלה). לטענות אלה לא הונחה, נכון לרגע זה, כל תשתית ראייתית שהיא ואין זה נכון להכריע בהן, אגב דיון בבקשה לפטור מאגרה וכלאחר-יד.

ראוי להוסיף, כי ליבת התובענה, הינה עתירות לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות, לגביהן נקבע בעבר לא אחת (לרבות על-ידי בהליך אחר שאוזכר בסיכומים) כי יש בהן כדי להצדיק פטור מאגרה, הן לגבי הרכיב שאינו ניתן לאומדנא בכסף (לפי סעיף 373) והן לגבי הרכיב הניתן לאומדנא (סעיף 374).

סיכומם-של-דברים הוא, שמכל אותם טעמים כפי שפורטו לעיל, בשים-לב בעיקר לעמדת המדינה, שהיא העמדה המשמעותית ביותר ומאחר וניכר לעין שהנתבעים מעלים כל טענה אפשרית (ובלתי-אפשרית) מתוך מטרה לחסום את דרכן של התובעות לבית-המשפט, דרך שמתן האפשרות לילך בה היא בבחינת זכות חוקתית, קל וחומר לאור השאלות כבדות המשקל העולות בתיק זה והמצדיקות ליבון לגופו של עניין, מבלי שדרכן של החברות תחסם מטעמים לא ראויים - אני נעתר לבקשה. הסכום המוצע של 320,000 ש"ח, ישולם עד ליום 1.8.06 (ככל שלא שולם עד היום), כשביחס ליתרת האגרה, ניתן בזה פטור כמבוקש, כשבית-המשפט שידון בהליך העיקרי, יחליט בסיומו האם יש להטיל את האגרה, כולה או חלקה, על הנתבעים או מי מהם, בהתאם לתוצאת ההליך.
כל הנתבעים יגישו כתבי הגנה עד ליום 1.9.06 ומראש אני מבקש לחסוך לצדדים את הנייר והזמן, לא תינתנה ארכות להגשת כתבי טענות, בין אם מטעם של הגשת ערעור על החלטה זאת ובין אם מטעם של הרצון לברר טענות מקדמיות.

כל טענה מקדמית שיש, תפורט בכתב ההגנה וובקשה מתאימה והדברים ילובנו לגופם, לאחר השלמת הליך הגשת כתבי הטענות.

ניתן בזה צו לגילוי מסמכים הדדי, לביצוע בתוך 45 ימים מהיום. צד המבקש להעביר שאלון לרעהו, יעשה כן עד 30.9.06, תשובות עד 30.10.06 ובהתאם, ככל שלא ישבע מי מהצדדים נחת מהתשובות, יגיש בקשה מתאימה בתוך 30 ימים נוספים.

בשלב זה, איני קובע קדם משפט ראשון, עד שתנוח דעתי שהליך הגשת כתבי הטענות הושלם וניתן לקיים קדם משפט ענייני, מבלי שיקבע דיון אליו יוטרחו הצדדים לחינם."


ב- פר"ק (מחוזי חי') 25586-01-11 {ברק תיעול והנדפה בע"מ נ' אהרון סולומון, תק-מח 2011(4), 52, 56 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת ב' גילאור, נשיאה:

"1. זוהי בקשת מפרק חברת ברק תיעול והנדפה בע"מ (להלן, בהתאמה: "המפרק" ו- "החברה שבפירוק או החברה") לחייב את המשיבים 1 ו- 2, כמנהלי החברה ובעלי המניות בה, לשאת, ביחד ולחוד, באחריות אישית לפי סעיף 373 ו/או סעיף 374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה").

ההליך העיקרי - פר"ק 25586-01-11 - יכונה להלן: "בקשת המפרק".

2. החברה שבפירוק הינה חברה פרטית שהוקמה בשנת 1988 ועיקר עיסוקה היה בייצור, מכירה והרכבה של תעלות למיזוג אוויר. המשיב 1 בבקשת המפרק - מר אהרון סולומון - (להלן: "סולומון") והמשיב 2 בבקשת המפרק- מר אריה ברק ז"ל (להלן: "ברק ז"ל") היו בעלי המניות של החברה שבפירוק אשר החזיקו כל אחד 50% מהון מניותיה ושימשו כמנהליה. בעקבות פטירתו של המשיב 2 תוקנה בקשת המפרק ועזבונו בא במקומו.

3. לטענת המפרק, ניהלו המשיבים 1 ו- 2 את החברה בכוונה לרמות את נושיה והשתמשו שלא כהוגן בכספים ובנכסים של החברה לטובתם האישית. המפרק מייחס להם מעשי תרמית והעדפות נושים תוך רישום כוזב במסמכי תאגיד, עריכת מסמכים פיקטיביים, יצירת מצגי שווא ומתן הצהרות שווא.

המפרק מבסס את הבקשה על ממצאי דו"ח הביקורת שנערך בידי רואה החשבון שמונה עוד ב- 18.2.04 לביצוע ביקורת על ניהול החברה ולבדיקת חשדות להברחת נכסים ולאי סדרים בניהולה (משרד בר לב ושות' - רואי חשבון) (להלן: "דו"ח הביקורת") - בש"א 2808/04, בפש"ר 418/03. הדו"ח אינו נושא תאריך.

בנוסף, עותר המפרק לחיוב כל אחד מהמשיבים לשלם בגין יתרת חובותיהם לחברה, בין על-פי הכרטסת שנוהלה בחברה ובין על-פי ממצאי דו"ח החקירה בגין שימוש פרטי בכספי החברה של כל אחד מהמנהלים ושל בני משפחתו.

4. המשיבים מבקשים לדחות את בקשת המפרק. לטענתם פעלו בתום-לב, לטובת החברה ובכוונה להפחית חיוביה כלפי ספקים ונושים אחרים. במקביל הם עותרים לדחות הבקשה על הסף, מחמת התיישנות או שיהוי, חוסר התאמה של בקשת המפרק להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות, חוסר תום-לב והשתק פלוגתא באשר לחלק מהסעדים בבקשה.

סולומון בתגובתו מיום 22.3.11 ועזבון המנוח ברק ז"ל בבקשתו מיום 28.3.11 - מבקשים לסלק את בקשת המפרק על הסף מחמת התיישנות ולחילופין מחמת שיהוי ניכר. לטענתם, כל העילות המועלות בבקשת המפרק מבוססות על עובדות שנטען כי התרחשו והתגבשו זמן ניכר לפני מועד תחילת הפירוק.

5. פסק-דין זה יעסוק בטענות המקדמיות.

6. הגעתי למסקנה שיש לדחות את בקשת המפרק על הסף מחמת התיישנות ומחמת שיהוי ניכר.

7. לאור דעתי כי החלק המהותי של עילות הבקשה התיישן, אני מוצאת לתאר את מעשי התרמית שמייחס המפרק למשיבים כמקימים עילה לחיובם באחריות אישית לפי סעיפים 373 ו/או 374 לפקודה:

(א) העדפת נושים - לטענת המפרק, בעקבות הודעת בנק דיסקונט, מיום 13.5.03, על הגבלת חשבון החברה שניהלה אצלו, בו היו המשיבים ערבים אישית לכלל חובות החברה, דאגו המשיבים לפירעון חובות החברה לבנק דיסקונט. בנק דיסקונט היה נושה רגיל, מימש לטובתו בטחונות שהיו רשומים על שם המשיבים ו/או בני משפחתם, ולא נותר חוב של החברה כלפיו. לטענת המפרק, המשיבים, שהחלו לתכנן את קריסת החברה במחצית שנת 2002, דאגו מאז להימנע מתשלום חובות העבר לספקים שסיפקו להם את חומרי היסוד העיקריים של החברה, ומאידך הקטינו את חובם הפרטי - על-פי ערבותם אישית - כלפי הבנקים בהם נוהלו חשבונות החברה.

(ב) הסכם "הלוואת הבעלים" ורישום שיעבוד צף לטובת סולומון - לדעת המפרק מדובר בקנוניה שרקמו המשיבים שמטרתה לנשל את החברה מנכסיה. המפרק טוען כי הסכם הלוואת הבעלים הינו הסכם פיקטיבי שמהווה "עסקה סיבובית" בין החברה לבין בעל השליטה העיקרי שלה. לטענת המפרק, מדובר בהלוואה שנטלה החברה, בערבותו של סולומון, ולא בהלוואה שנטל סולומון עבור החברה.

המפרק נשען על ממצאי דו"ח הביקורת בעניין הלוואת הבעלים על סמך תדפיסי הבנק של חשבון החברה מחד ושל חשבון פרטי נוסף של סולומון מאידך; פרוטוקול הדירקטוריון מיום 15.5.02 המתעד החלטת מועצת המנהלים של החברה שהחברה תיטול הלוואה באמצעות סולומון ושההלוואה תתנהל בחשבון פרטי שלו בנאמנות עבורה, זאת לסילוק חובותיה בחשבונה בבנק לאומי; רישום ההלוואה בספרי החברה רק כתשעה חודשים לאחר העמדתה; רישום השיעבוד הצף לטובת סולומון ביולי 2003 לאחר הטלת צו עיקול כנגד החברה וכשנה לאחר מתן ההלוואה על-ידי סולומון לחברה.

(ג) הנפקת חשבוניות דמי ניהול כוזבות בסמוך לתחילת הפירוק - המפרק מייחס לסולומון ביצוע פעולות המטיבות עם מפעלי נ' סולומון ובנו בע"מ - חברה בבעלותו שניהלה את עסקיה ממשרדי החברה שבפירוק - ולאחר-מכן התחמקות מתשלום החוב לחברה, בסך 424,800 ₪, בגין שירותי ניהול בשנים 2003-2001, תוך ביטול 3 חשבוניות מס פיקטיביות שהנפיק סולומון לחברת מפעלי נ.סולומון ובנו בע"מ כדי לצמצם את חבויות המס שלה.

(ד) העמסת הוצאות פרטיות על החברה - לטענת המפרק, החברה שילמה במשך שנים הוצאות פרטיות, המסתכמות בעשרות אלפי שקלים מידי שנה, עבור המשיבים ובני משפחתםוזאת למרות שהייתה בקשיים כלכליים לפחות משנת 2002. המדובר בהוצאות פרטיות שלא נרשמו בכרטיסים האישיים של המשיבים וכך נוצר מצב שבעת פירוק החברה נותרו חובות של המשיבים לחברה, חובות בכרטיס האישי שלהם שלא שולמו וחובות שכלל לא הוכנסו לכרטיסם האישי (בשנים 2003-2002).

(ה) תלושי שכר כפולים - לטענת המפרק, החל מיוני 2002 הנפיקה החברה לעובדיה ומסרה להם בפועל תלושי שכר המשקפים אך מחצית מן השכר שהגיע לכל עובד ויתרת השכר ששולמה לעובדים לא השתקפה בתלושים שנמסרו להם. נטען עוד כי התלושים המשקפים את השכר האמיתי, שנתפסו במשרדי החברה, לא נמסרו לעובדים. יתירה-מכך, המשיבים ניכו משכרם של העובדים, כביכול, תשלומים סוציאליים שלא הועברו לגופים הרלוונטיים.

8. ההליכים ומועדיהם בעלי חשיבות לדחייה על הסף.

ביום 9.7.03 הגישה החברה בקשה לפירוקה על-ידי בית-המשפט לפי החלטה מיוחדת שקיבלה שהחברה הגיעה לחדלות פירעון (פש"ר 418/03). ביחד עם בקשת הפירוק, הוגשה בקשה לעיכוב הליכים, לרבות עיכוב הליכי תביעה שהוגשה נגד החברה על-ידי חברת זויתן הבידוד בע"מ (להלן-חברת זויתן הבידוד). הבקשה לעיכוב הליכים נדחתה. הדיון בבקשת הפירוק נקבע ליום 26.10.03.

9. בין לבין, ביום 26.8.03, הוגשה על-ידי סולומון בקשה לאכיפת איגרת חוב ולמינוי כונס נכסים קבוע (בפש"ר 521/03); במסגרתה ביקש להורות על אכיפת איגרת חוב שנרשמה ברשם החברות, ביולי 2003, על כלל נכסי החברה וזכויותיה - שיעבוד צף - לטובתו (להלן: "הבקשה למימוש השיעבוד הצף") ולמנות את בא-כוח החברה, עו"ד נפתלי נשר, ככונס נכסים קבוע לצורך מימוש השיעבוד.

בבסיס הבקשה למימוש השיעבוד הצף עמד הסכם שכותרתו "הסכם הלוואת בעלים" שנחתם בין החברה לסולומון בשנת 2002 (להלן: "הסכם הלוואת הבעלים"). לפי מה שנרשם בהסכם, סולומון התחייב להלוות לחברה סך 1,750,000 ₪ לסילוק חובותיה בחשבון שניהלה בבנק לאומי (להלן: "חשבון החברה"). את סכום הלוואה, כפי שנרשם בפרק הצהרות הצדדים בהסכם, התכוון סולומון ליטול באופן אישי כהלוואה מבנק והחברה התחייבה להחזיר לו את הלוואה בתשלומים חודשיים ובתנאים בהם התחייב סולומון להחזיר את הסכום לבנק. כנגד ההלוואה נרשם ביולי 2003 שיעבוד צף לטובת סולומון על כלל נכסי החברה.

בתצהיר התומך בבקשה למימוש השיעבוד הצף הצהיר סולומון כי לצורך העמדת ההלוואה פתח חשבון בנק מיוחד בבנק הלאומי (להלן: "החשבון המיוחד") וביום 9.8.02 נטל באופן אישי שתי הלוואות בסך כולל של 1,750,000 ₪. נטען כי עם החלטת החברה על פירוקה והגשת הבקשה לפירוק, עמדה יתרת ההלוואה לפירעון מיידי לפי הוראות ההסכם ועל-כן סולומון זכאי לנקוט בצעדים למימוש השיעבוד הצף.

הבקשה למימוש השיעבוד הצף, שהוגשה במהלך פגרת בית-המשפט, הועברה לשופט תורן. בהחלטה מיום 27.8.03, נדרש סולומון להמציא את הבקשה לתגובת הכנ"ר ולנושים האחרים וכן על צירופה לתיק פש"ר 418/03 בו התבררה בקשת הפירוק.

10. ביום 22.9.03, הוגשה על-ידי חברת זויתן הבידוד, נושה של החברה בסך 345,000 ₪ (בש"א 11535/03 בפש"ר 418/03) בקשה דחופה למנות את עו"ד אבוקרט ו/או עו"ד אהוד הרצוג, ששימשו אז כבאי-כוחה, כמפרקים זמניים של החברה, בטרם פירוק כדי לשמור ולכנס את נכסיה למניעת הברחת רכושה.

נימוקי הבקשה היו פעולות של נישול החברה מנכסיה, קשירת עסקאות פיקטיביות, ובמיוחד הבקשה למימוש השיעבוד הצף שהוגשה על-ידי סולומון במסגרת פש"ר 521/03 ומבלי שהובאה לידיעת חברת זויתן הבידוד.

בהחלטה שניתנה באותו יום, מונה עו"ד אבוקרט כמפרקה הזמני של החברה, בטרם פירוק.
המפרק הזמני הוסמך, באותו שלב, לשמור ולכנס את נכסי החברה, לתפוס את כלי הרכב שתוארו בבקשה למינוי מפרק זמני, לפתוח חשבון בנק לשם קבלת כספים ותשלומים שיתקבלו בקופת הפירוק הזמני, לבצע רישום של כל הנכסים המצויים בעסק של החברה ולבדוק ולאתר כל רכוש השייך לחברה. המפרק הזמני התבקש גם למסור דו"ח על פעולותיו לקראת הדיון בבקשת הפירוק שנקבע כאמור ליום 26.10.03.

11. צו לפירוק החברה ניתן ביום 26.10.03. הכנ"ר מונה כמפרק זמני ומינויו של עו"ד אבוקרט הפך ממפרק זמני בטרם פירוק למנהל מיוחד, על-מנת לשמור על רציפות ולהעברה מתאימה של החומר שנאסף על-ידי עו"ד אבוקרט לכנ"ר.

הבקשה למימוש השיעבוד הצף ומינוי כונס נכסים נדחתה.

12. אף שטענת ההתיישנות היא טענת סף ואיננה עוסקת במהות, נראה שפעולות המנהלים ובעלי המניות נבחנו בעבר, חלק גם על-ידי בית-המשפט העליון, לפי בקשות שונות שהוגשו על-ידי המפרק ו/או על-ידי המשיבים.

העובדות המשמשות ליבת מעשי התרמית קשורות לעסקה הסיבובית המתוארת בבקשה ובחוות הדעת של רו"ח בילו, הלוואה שלקחה החברה בחשבון המיוחד בסך 1,750,000 ₪ והועברה באותו יום לחשבונו הפרטי של סולומון ומשם הועברה בחזרה לחשבון הבנק של החברה.

עובדות אלו היו ידועות למפרק סמוך למועד מינויו כמפרק זמני בטרם פירוק, ביום 22.9.03, ולפחות במועד מתן צו הפירוק ביום 26.10.03.

13. ביום 15.1.04 מונה עו"ד אבוקרט כמפרק קבוע לחברה.
14. במסגרת הליכי הפירוק דרש המפרק מברק ז"ל תשלום חוב לחברה בסך 280,952 ₪ על-פי הרשום בכרטיסו האישי בהנה"ח של החברה. כן נדרש לשלם סך של 70,518 ₪ בגין כספי החברה ששולמו לילדיו שלא כדין. בסך הכל נדרש המערער לשלם לקופת המפרק סך של 351,470 ₪ (בש"א 6517/05 בפש"ר 418/03).

כנגד חובו טען ברק ז"ל, בין היתר, כי עומדת לו זכות קיזוז של סכומים אותם חבה החברה כלפיו, חלקם חובות בגין שכר עבודה וחלקם בגין פירעון ערבות אישית לבנק. עיקר הסכום שברק ז"ל ביקש לקזז הוא חוב של כ- 650,000 ₪ ששילם לבנק דיסקונט לכיסוי חובות החברה לבנק במסגרת ערבות אישית להבטחת אשראי שנתן הבנק לחברה. מדובר ב- 6 תשלומים ששולמו על ידו לאחר שהוגשה בקשת הפירוק וקודם למתן צו הפירוק.

טענת הקיזוז נדחתה. ברק ז"ל חוייב לשלם את הכספים לקופת הפירוק.

15. ב- ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט - מפרק ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 18.11.10), נבחנה על-ידי בית-המשפט העליון טענת הקיזוז. נקבע כי לא הוכח שמדובר בחובות הדדיים או בעסקים הדדיים שהיו תלויים בין ברק ז"ל לחברה וכן לא הוכחה קורלציה בין שכר העבודה הנדרש לבין חובו העיקרי של ברק ז"ל בכרטיסו האישי. עוד נאמר שם כי לבעל המניות בחברה עשוי להיות מעמד כפול - כחבר בחברה וכנושה שלה. כבעל מניות הוא נהנה מעיקרון האישיות הנפרדת והאחריות המוגבלת של החברה ומהסיכוי לרווחים, בעוד שהסיכון להפסדים קיים רק בגובה השקעתו בחברה. לעניין מעמדו כנושה נאמר כי בעקבות הלוואת בעלים, שהוא נותן לחברה, או ערבות אישית לאשראי הניתן לה על-ידי צד שלישי, יש קושי במישור המשפטי והעסקי כי עולה חשש ממשי מובנה לניצול היתרון התאגידי בידי בעל המניות לצורך הסבת הסיכון העיקרי להפסדי החברה לשכם הנושים החיצוניים.

ב- דנ"א 885/10 עז' המנוח ברק ז"ל נ' עו"ד ברוך אבוקרט - מפרק ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 18.5.11) נדחתה בקשת עזבון ברק ז"ל לקיום דיון נוסף לאפשר לעזבון לקזז בין חובותיו לחברה שבבעלותו, לבין חובותיה של החברה כלפיו.

16. בפסק-הדין שניתן ב- ת"א 11637/03 ביום 22.3.06 בבית-משפט השלום בחיפה, בתביעת זויתן הבידוד בע"מ נגד החברה וברק ז"ל, חוייבה החברה לשלם לתובעת בגין סחורה שסיפקה לתובעת סך 345,000 ₪.

התביעה נגד ברק ז"ל נדחתה כי בית-המשפט השלום לא שוכנע שברק ז"ל נתן ערבות אישית להתחייבויות החברה כלפי חברת זויתן הבידוד.

17. העובדות העיקריות המתוארות בבקשת המפרק דנן, שמבססות, לטענתו, את חיובם האישי של המשיבים לפי סעיפים 373 ו/או 374 לפקודה, ושלטעמי, מהוות את הבסיס העיקרי של הבקשה, היו ידועות למפרק עם מינויו למפרק זמני בטרם פירוק ביום 22.9.03 ולכל המאוחר במועד מתן צו הפירוק, ביום 26.10.03.

מאותם מועדים התחיל מירוץ ההתיישנות לצורך הגשת בקשת המפרק לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודה על בסיס עובדות אלו או דומות להן.

18. לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") מירוץ ההתיישנות של תביעה לפי סעיף 373 לפקודה, שעילתה במעשה תרמית של נושא משרה, מתחיל ביום שנודעו לתובע העובדות המהוות את עילת תביעת התרמית. לעניין תביעה לפי סעיף 374 לפקודה, שמבוססת על שימוש לא כהוגן בכסף או בנכס של החברה מתחיל מירוץ ההתיישנות מהיום שבו העובדות המקימות את עילת התביעה יכולות היו להתגלות בשקידה ראויה למפרק (או לגורם הרלוונטי - כגון נושא משרה אחר בחברה), אשר ידו לא הייתה במעל (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). אם לא ניתן היה לגלות את העובדות המקימות את עילת התביעה בשקידה ראויה לפני הפירוק, מועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר בו יכול המפרק לגלות אותן עובדות ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה בכפוף להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2), 200 (1997)).

19. בבקשה למינוי מפרק זמני שהוגשה עוד ביום 22.9.03 על-ידי זויתן הבידוד בע"מ, שכאמור יוצגה אז על-ידי עו"ד אבוקרט, צויין כי לחברת זויתן הבידוד נודע על הסכם הלוואת הבעלים והשיעבוד הצף שנרשם לטובת סולומון על כלל נכסי החברה ביום 18.9.03, עת קיבלה חברת זויתן הבידוד עותק מהבקשה למימוש השיעבוד הצף ומינוי כונס נכסים שהוגשו כאמור ב- פש"ר 521/03. אחד הנימוקים העיקריים של הבקשה למינוי מפרק זמני היה הסכם הלוואת הבעלים שהעלה חשד סביר, לדעת המפרק, שבין החברה שבפירוק לבין מנהליה נרקמה קנוניה אשר מטרתה לנשל את החברה מנכסיה. כבר בבקשה למינוי מפרק זמני נטען כי המדובר בעסקה פיקטיבית של העברת החוב שהיה עד אז על שם החברה, על שם סולומון וכי בפועל לא הוזרם על ידו כסף חדש לחברה.

באותה בקשה צויין גם כי המשיבים הודיעו לבנק דיסקונט שהם עושים מאמץ להעביר כספיםשמגיעים לחברה על חשבון חוב החברה.

20. בדו"ח המפרק הזמני מיום 26.10.03 חזר המפרק על תיאור החשד כי המשיבים ביצעו פעולות בעיסקה סיבובית וכי ניסו בהליך נפרד (פש"ר 521/03) למנות את בא-כוחם - שהוא בא-כוחה של החברה - ככונס נכסים של החברה ובכך אפשר שפעולותיהם בחברה לא היו נבדקות.

המפרק חזר באותו דו"ח על טענתו להסכם פיקטיבי בין החברה לסולומון ולקנוניה שרקמו המשיבים לנישול החברה מנכסיה. המפרק הסתמך באותו שלב, בין היתר, על ספרי החברה שנתפסו על ידו מהם נלמד, לדעתי, שהחשבון המיוחד שנפתח כחשבון אישי של סולומון, הינו למעשה חשבון של החברה.

21. בדיון בבקשת הפירוק (ב- פש"ר 418/03) מיום 26.10.03 עמד המפרק על נושא הלוואת הבעלים וציין: "אני מניח שהמנהל היה ערב בחשבון בבל"ל ואז יישב את דעתו של בל"ל ורשם לעצמו הלוואת בעלים כאשר החשבון רשום בספרי החברה כחשבון של החברה. נפסק הפעילות בחשבון הקודם והועברה הפעילות לחשבון חדש" (עמ' 5 לפרוט').

22. בדו"ח המפרק מיום 26.10.03 נרשם כי כעולה מספרי החברה, חברת מפעלי נ.סולומון ובנו בע"מ חייבת לחברה סך של 424,800 ₪ בהתאם לשלושה חשבונות שטרם נפרעו. המפרק הוסיף כי חברה זו הינה חברה שככל הנראה נשלטת על-ידי סולומון ובני משפחתו. המפרק פנה ביום 9.10.03 לחברת מפעלי נ. סולומון ובנו בע"מ לתשלום הסך הנ"ל אך דרישתו סורבה בתשובת אותה חברה מיום 23.10.03 מהנימוק שמדובר בחשבוניות שהונפקו כ"תכנון מס" בלבד על-מנת להקטין את חבות המס.

23. המפרק עתר ביום 29.12.04 לחייב את סולומון בתשלום הסך הנ"ל (במסגרת ש"א 19245/04 בפש"ר 418/03). בדיון שהתקיים ביום 22.6.05 תיאר המפרק את מהות החשבוניות הנ"ל וציין את העובדה כי מדובר בהוצאות ניהול בהן נשאה החברה שבפירוק עבור חברת מפעלי נ' סולומון ובנו בע"מ. בהחלטה מיום 22.6.05 ניתן תוקף להסכמת הצדדים לחייב את סולומון והחברה שבבעלותו בתשלום סך של 70,000 ₪ בגין החשבוניות האמורות.

24. בדו"ח שהגיש אז, עמד המפרק על ההבדל בין המשכורות ששולמו לעובדי החברה בפועל לבין הסכומים שננקבו בתלושי השכר וכך נרשם : "... על-פי ספרי החברה, עולה כי העובדים קיבלו כספים העולים על המגיע להם על-פי תלושי המשכורת". לדו"ח צורף, בין היתר, דו"ח ראשוני של רואה חשבון מטעם המפרק בו נרשם, כי כל העובדים חייבים לחברה על-פי ספריה וזאת מכיוון שקיבלו שכר יותר גבוה מתלושי השכר שהונפקו. כמן כן, נרשם כי על-פי ספרי החברה לא שולמו לזכות העובדים כספים למבטחים ולביטוח מנהלים. תוארו גם חשבונות הבנקים שניהלה החברה בשלושת הבנקים: דיסקונט, המזרחי והבנק הלאומי, לרבות החשבון המיוחד ונטילת ההלוואה על-ידי סולומון.

25. רו"ח יום טוב בילו, שערך את דו"ח הביקורת מטעם המפרק, מונה ביום 18.2.04 (בש"א 2808/04 בפש"ר 418/03). כאמור, אין תאריך על דו"ח הביקורת.

ההחלטה לחייב את רו"ח שיפר, שהיה רו"ח של החברה שבפירוק, למסור למפרק את כל המסמכים הנדרשים ללא תנאי, לרבות מסמכי הנהלת החשבונות, כרטסות ודו"חות שנתיים של החברה, ניתנה באוגוסט 2004.

26. הרבה פעולות ננקטו על-ידי המפרק כנגד בעלי המניות בחברה בנסיונו לחייבם להחזיר לחברה לפחות חלק מנכסיה. דחיית בקשתו לחייבם לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות על הסף מטעמי התיישנות או שיהוי ניכר, איננה מבטלת את הקושי העולה, לכאורה, מפעולות בעלי המניות, כאשר החברה נקלעה לקשיי פירעון, פעולות שאפשר ונועדו בעיקר להסב את הסיכון העיקרי להפסדי החברה על שכם הנושים החיצוניים.

נושא הלוואת הבעלים (של כל אחד מהמשיבים) וההשלכות הנובעות ממנו נדון בהקשר לטענת הקיזוז שהעלה ברק ז"ל ב- ע"א 2146/06 הנדון. ועל כך נאמר על-ידי השופטת פרוקצ'יה:

"מימון דק בתאגיד שהוא חברת מעטים, בשילוב עם מתן הלוואות בעלים בתאגיד כזה, עשוי, בנסיבות מתאימות, להקים הנחה לכאורה בדבר שימוש לא ראוי באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ובעקרון הגבלת האחריות התאגידית, בעת שהחברה נכנסת למצב של חדלות פירעון. כאשר מבנה ההון של החברה מתאפיין במימון דק, ובעלי המניות מזרימים אליה הלוואות בעלים במקום לתגבר במישרין את הונה העצמי, עשוי נטל ההוכחה לעבור אליהם לשכנע מדוע אין לראות בהתנהלות כזו משום ניהול בלתי-ראוי של עסקי התאגיד, ומדוע, באיזון שבין עניינם לבין עניינם של הנושים החיצוניים, אין להרים את מסך ההתאגדות, או למצער, להשעות את זכותם של בעלי המניות לפירעון הלוואות הבעלים עד לאחר תשלום חובות הנושים החיצוניים. לצורך עמידה בנטל ההוכחה, עליהם להראות כי דרך ניהול עסקיה של החברה היה תקין, וכי במתן הלוואת בעלים לא נעשה שימוש פסול בעקרון האישיות התאגידית הנפרדת."
(שם, בפסקה 41)

27. חשדות אלו, על המימון הדק או על העסקה הסיבובית, עלו מהיום בו התחיל ההליך הקולקטיבי של הפירוק, אף שהבקשה הוגשה בראשיתה על-ידי החברה.
בחלוף השנים, אין מנוס מקביעה שמחסום ההתיישנות חל גם על הליך המוגש על-ידי בעל תפקיד כנגד בעלי המניות של החברה במקרה של פירוק, ואין לו יתרון על פני תובעים רגילים משהעובדות היו ידועות לו בעיקרן.

28. הבקשה בתיק פר"ק25586-01-11 נדחית על הסף. אין צו להוצאות."

ב- פש"ר (מחוזי יר') 850-03 רמת איתרי (ע"ר) 58-002-610-2 נ' חיים ויים, תק-מח 2011(3), 11201, 11204 (2011)} נפסק מפי כב' השופט יוסף שפירא:

"1. לפניי בקשה לחייב את המשיבים , ביחד ולחוד, להשיב לידי המפרק הזמני של העמותה סך בשקלים של 6,099,958 ₪ השווה ל- 2,004,587 דולר (על-פי שער הדולר מיום 19.9.05) בצירוף ריבית והצמדה מיום 19.9.95 ועד ליום התשלום, אשר נלקחו שלא כדין מקופת העמותה.

הבקשה נסמכת על כך שבמהלך החודשים יולי עד ספטמבר 1995 העביר המשיב 1, הרב חיים וייס (להלן: "משיב 1" או "הרב וייס") מחשבון העמותה בבנק הבינלאומי סניף תלפיות מס' 409315311 (להלן: "החשבון"), סכומי כסף משמעותיים לידי המשיב 3 באמצעות העברות בנקאיות לחשבונות שונים. חלק מהכספים הללו הוחזרו לאותו החשבון או בסופו-של-יום נותר בידי המשיב 3 סך של 2,004,587 דולר, אשר הועבר בפועל של יום לידי המשיב 2.

מיהות המשיבים והשתתפותם בהליך
2. אקדים ואתאר את המשיבים ואופן התנהלותם במהלך הדיונים בבקשה זו.

המשיב 1 כיהן כמנהל העמותה בין השנים 1994 עד 2004 (למעט תקופה קצרה בניהולו של הרב והרבנית אליפנט), ומאז הגשת הבקשה ועד סמוך לשלב הסיכומים היה המשיב 1 מיוצג על-ידי עוה"ד ינובסקי, מאז הוא מיוצג על-ידי עו"ד ד' לנגה. הוא עצמו לא הגיש כל תגובה לבקשה, למעט תגובה מגובה בתצהיר בבקשה למתן צווים זמניי, שם מתייחס הוא לנושא הבוררות בינו לבין העמותה, אך מגלה טפח ומכסה טפחיים, לא התייצב לדיונים והפר פעם אחר פעם את החלטות בית-המשפט לעניין התייצבותו כדלקמן:

א. ביום 15.4.07 ניתנה החלטת ביניים לפיה על המשיב 1 להשיב לבקשה בתוך 30 יום. הבקשה וההחלטה הועברו לידי המשיב 1.

ב. משלא הוגשה תגובה מטעם המשיב 1 הוגשה בקשה למתן החלטה כנגדו ובתגובתו מיום 23.08.07 ביקש המשיב 1 באמצעות עו"ד ינובסקי להאריך את המועד להגשת תגובה מטעמו לבקשה, אולם תגובה לא הוגשה.

ג. ביום 18.10.07 נערך דיון בבקשה זו. בדיון טען ב"כ המשיב 1 כי "היה בלבול במספרי הבקשות לכן לא הוגשה תגובה עניינית". בהסכמת הצדדים ניתנה ארכה של 15 יום להגיב. כמו-כן נקבע דיון ליום 2.12.07, אלא שגם לאחר שניתנה ארכה זו לא הוגשה כל תגובה מטעם המשיב 1.

ד. ביום 2.12.07 התקיים דיון בבקשה בנוכחות ב"כ של המשיב 1 מבלי שהוגשה כל תגובה מטעמו, וכך היה בדיון ביום 5.12.07 ושוב, מבלי שהוגשה כל תגובה מטעמו.
ה. ביום 12.6.08 נערך דיון, ושוב המשיב 1 לא התייצב. דחיתי את הדיון וקבעתי כי:

"לישיבה הבאה יזומן על-ידי המשיבים מר חיים וייס. עד זה יחקר על תצהירו בין אם באותו מועד הרב קרליץ יגיע ובין אם לאו."
ו. ביום 15.7.08 נערך דיון הוכחות ושוב לא התייצב המשיב 1 ואף לא בא-כוחו. כך קרה גם בישיבה ביום 25.11.09.

3. המפרק הזמני מעיר בסיכומיו בנקודה זו, כי המשיב 1 שם לבוז וללעג את כל החלטות בית-המשפט, והגם שחלפו למעלה משלוש שנים ומחצה, לא הגיש כל תגובה לבקשה ולא התייצב לדיונים הגם שקיבל הזמנות כדין מאת מזכירות בית-המשפט.

המפרק הזמני מייחס למשיב 1 כי עשה בכספי העמותה כבתוך שלו, העביר 2 מיליון דולר לידי המשיבים 2, 3, ללא כל מסמך, שלא לטובת העמותה, מבלי לקבל את אישור הגורמים בעמותה ומבלי שהוא מקבל בטוחה כנגד סכום משמעותי זה. בכך הפר את חובת הנאמנות והזהירות כלפי העמותה ויש לחייבו בהשבת סך של 2,004,587 דולר לקופת העמותה בצירוף ריבית והצמדה מיום 19.9.95 ועד ליום התשלום בפועל.

בבקשה סומך ידו המפרק הזמני על העתק מדפי החשבון המצביעים על העברות הכספים: אישור העברת סך של 4,000,000 מיום 5.7.95 לחשבון מס' 484150 ע"ש גוטמן, בקשה של המשיב 1 מיום 10.7.95 להעברת סך של 3,900,000 ₪ לחשבון 484150 ע"ש גוטמן, אישור מיום 18.7.95 על העברת סך של 400,000 ₪ לחשבון מס' 346572 ע"ש בן ציון רייך, וכן אישור מיום 18.8.95 על העברת סך של 6,400,000 ₪ לחשבון מס' 484150 ע"ש בן ציון רייך (להלן: "משיב 3").

בחודש ספטמבר 1998, לנוכח פעילותו של הרב חיים וייס, התגלע סכסוך חריף בינו לבין הרב אליפנט, כאשר כל מחנה בעמותה ביקש לשמר בידו את ניהולה.

ביום 27.6.01, בעקבות פנייתו של הרב וייס, חייב בית-הדין הרבני של הרב ש. י. נסים קרליץ בבני ברק את כל חברי העמותה לבוא ולחתום על שטר בוררות, מכוחו יידון ויוכרע הסכסוך בעמותה. במידה וחבר עמותה לא ייעתר לבוררות, ישקול בית-הדין להודיע צערו ברבים שחברי העמותה הם סרבני דין.

בפני בית-הדין נוהלה הבוררות אשר כללה, בין היתר, תביעות כספיות הקשורות לניהול כספי העמותה. בין שאר העניינים שהועלו היה גם עניין העברת הכספים לידי המשיבים 2, 3. הבוררות התנהלה במשך עשרות ישיבות ובמהלכה נשמעו עשרות עדים ונערכו מאות עמודי פרוטוקול.

ביום 19.9.02, וביום 15.4.03 ניתנו פסקי-דין ביניים של בית-הדין הרבני הקובעים כי ניהול העמותה ישוב לידי הרב וייס.

4. בית-הדין סירב בכל תוקף להעביר לידי הצדדים את הפרוטוקולים של הבוררות. בסופו-של-יום, הם הגיעו לידי המפרק הזמני וחלק מזערי צורף על ידו, וממנו עולה כי המשיבים 1, 2 הודו כי המשיב 1 העביר כ- 2 מיליון דולר מכספי העמותה לידי המשיב 2 והמשיב 3, וכי כספים אלו לא הוחזרו לעמותה מעולם.

מן הפרוטוקול מיום י"ג בחשון תשס"ב (30.10.01) עולה מחקירת המשיב 1 באשר להעברת הכספים, כדלקמן:

"אני טיפלתי במשך כל הזמן - הלך בדיוק 2 מיליון. אפרים (המשיב 2) אמר שהגיע אליו הכסף והוא היה נאמן."

בפרוטוקול אחר, כאשר נדרש המשיב 2 להציג מסמכים בקשר לכספים שעברו לידיו, השיב:

"לגבי השקעה של ר' חיים לא היה שום מסמך שעבר הכסף אלי. אחי ר' ב"צ (המשיב 3) העביר אלי את הכסף... אני קיבלתי את הכסף, ר' חיים הגיע לברזיל באב 1996, והייתי אתו במשרד בסאן פאולו, ר' חיים לחץ לראות את המ פעל בעצמו... ההסכם היה שוייס (המשיב 1 - הח"מ) משקיע בעסק 2 מיליון דולר והוא מקבל 15%."

הנה-כי-כן, מתוך הפרוטוקולים של בית-הדין עולה, כי המשיב 1 והמשיב 2 הודו בפני בית-הדין כי המשיב 1 העביר סך של 2 מיליון דולר מכספי העמותה לידי המשיב 3, מר בן ציון רייך והאחרון העביר את הכספים לידי מר אפרים רייך - המשיב 2.

בעקבות הודאת המשיבים, קבע בית-הדין הרבני ביום י"ג בניסן התשס"ג (15.4.03):

"בעניין כספי ברזיל, הוצגו בפני בית-הדין על-ידי הרב אפרים רייך הי"ו כל האסמכתאות ואישורי הבנק בנוגע להעברות, התבצעו שמונה העברות סמוכות בסך כולל של 2,004,587 דולר. על הרב וייס לתבוע את הרב רייך בשם הישיבה בנוגע לכספי ברזיל. כמו-כן עומדת בעינה הערת בית-הדין בעניין חובת הזהירות שהייתה מוטלת על הרב וייס."

לאור הודאת המשיבים כנ"ל, העמיד המפרק הזמני את בקשתו וצמצמה לסכום של 2,004,587 דולר שקיבלו לידיהם המשיבים בצירוף ריבית והצמדה עד ליום התשלום.
5. המשיב 1, אשר ניהל את העמותה באותה עת, פעל, לטענת המפרק הזמני, שלא כדין בכספי העמותה בכך שהבריח סך של כ- 2 מיליון דולר, בלא שקיבל אישור מהגורמים המוסמכים בעמותה, ואף לא טרח לערוך מסמך בכתב בדבר העברת כספים בסכום כה גדול, ומבלי שדאג לקבל בטוחה כלשהי.

הבקשה נסמכת על סעיף 374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), החל בהליכי פירוק עמותות בהתאם להוראת סעיף 54 לחוק העמותות, התש"ם-1980.

עמדת רשם העמותות
6. רשם העמותות מצטרף לדעת המפרק הזמני בסיכומיו, ומוסיף כי הרשם, כמי שאמון על תפקודן הראוי של עמותות, סבור כי במסגרת תיק פירוק זה, נעשו פעולות חמורות בעמותה באמצעות המשיב 1 מר חיים וייס לטובת המקורבים לו. פעולות אלו, כגון השקעות בביטוחי חיים, מתן "הלוואות" לכאורה, ללא כל בטוחה למקורבים ו/או השקעות מפוקפקות, אינן עולות בקנה אחד עם מטרות העמותה והן אסורות על-פי הדין.

מדובר בהעברת סכומים משמעותיים בסך של 2 מיליון דולר לאנשים פרטיים באמצעות חשבונות שונים של "אנשי קש", מבלי שיש אישור מהגורמים המוסמכים בעמותה, מבלי שיש הסכם מסודר ומפורט באשר למהות ההעברה ומבלי שקיימות בטוחות לטובת העמותה.

המשיבים מודים כי הם ידעו שמדובר בכספי עמותה, ועל-כן הם אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון כי הם תמי-לב וכי מדובר בהעברת כספים לגיטימית מאת העמותה, שלא דבק בה רבב.

רשם העמותות סבור אף הוא, כפי שנטען על-ידי המפרק הזמני, כי אין מקום לקבל את הטענות הדיוניות של המשיבים 2, 3 בדבר התיישנות ואי-עמידה בנטל הראיות אשר למעשה יכשירו את העברת 2 מיליוני דולרים מכספי העמותה לידי המשיבים 2, 3.

עמדת המשיבים 2, 3 ככל שתתקבל קובעת למעשה כי העברת כספים של עמותה בסכומים משמעותיים של 2 מיליון דולר אשר אינה מגובה במסמכים ואשר אינה בהתאם למטרות העמותה, לא ניתנת לעולם להשבה לעמותה אלא-אם-כן תושג הודאה של אחד האישים שהיו מעורבים בהעברה כספית זו. עמדה זו אינה מתקבל על הדעת הן מן ההיבט הדיוני-ראייתי והן מן ההיבט הציבורי.

בכתב התשובה של המשיבים 2, 3 העלו באי-כוחם טענות סף בדבר התיישנות, שיהוי, היותה של הבקשה ללא תצהיר מטעם המפרק הזמני, וכן שלא ניתן לברר התביעה על דרך "בקשה למתן הוראות".

משהוכח, לטענת הרשם, כי העמותה לא בחרה להשקיע את כספיה בברזיל, והעברת הכספים לא נעשתה כדין, ובהעדר התייצבות וסיכומים מטעם משיב 1, הרי שכבר עתה ניתן לקבוע כי הבקשה הוכחה כלפי משיב 1.

אכן מילים כדרבנות. דא עקא שאין לטיעונים אלה תימוכין בראיות (למעט לעניין הטענות המקדמיות). ייאמר כבר עתה, כי הטוען להסכם מעושה, להציג ראיות בעלות משקל שיוכלו להצדיק טענות בדבר ביצועה של מרמה לכאורה על-ידי הצדדים לחוזה כפי הנדרש במשפט אזרחי (ראו לעניין כמות הראיות הנדרשת לשם הוכחת טענת מרמה במשפט האזרחי זה י' קדמי על הראיות, חלק רביעי, 1779-1778). עוד לעניין הנטלים, ראו להלן.
טענות מקדמיות
7. דנתי בזמנו בטענות אלה, וביום 10.3.08 דחיתי את הטענות המקדמיות (בש"א 5840/07 רייך נ' עמותת רמת איתרי על-ידי המפרק הזמני עו"ד א' כהן, אתר נבו (10.3.08). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, שנדונה כערעור, בבית-המשפט העליון אשר דחה את טענות המבקשים, למעט בנושא ההתיישנות. בעניין זה קבע כב' השופט א' גרוניס בפסק-דינו, כדלקמן:

"לאור האמור ברי, כי ידיעתו של וייס אינה נחשבת לידיעה לעניין ההתיישנות. עם זאת, לטענת המבקשים בחלק מהתקופה אחזו בהגה העמותה גורמים אחרים, אשר אינם מזוהים עם וייס ואשר היו מודעים לטענות נגדו ונגד המבקשים. אם הטענה נכונה, אפשר שתקופה זו תימנה לעניין התיישנות (ראו, ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2), 200, 212 (1997), בין האותיות ו-ז). בית-משפט קמא לא התייחס להיבט זה של טענת ההתיישנות ומן החומר שבפניי קשה לקבוע ממצאים בסוגיה. על-כן אין מנוס מלבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין ההתיישנות. בית-המשפט יכריע מחדש בשאלה האם התביעה התיישנה. דומה, כי בנסיבות העניין רצוי להכריע בסוגיה זו בתום הליך ההוכחות ולאחר שהראיות ייפרשו במלואן. מובן, כי בהחלטתי זו אין כדי להביע עמדה לכאן או לכאן בשאלת ההתיישנות לגופה או בטענות הצדדים בעניין זה. אם ימצא בית-המשפט כי לא חלה התיישנות על תביעת המפרק, יכריע הוא בטענת השיהוי שהעלו המבקשים ".
(רע"א 3032/08 אפרים רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני, אתר נבו (2.9.09), שם, פסקה 8)

8. לגופו של עניין, טענו משיבים 2, 3 כי הטענות כלפיהם מוכחשות וכי אינם חייבים לעמותה ולו אגורה אחת. מדובר בהשקעה בברזיל שכשלה, ויש קושי להביא ראיות משם וכי הפרשה אף נחקרה על-ידי משטרת ישראל לאור תלונת העמותה, וכל שיש מצוי בידיה. משיבים 2, 3 אינם נושאי משרה בעמותה, ואין להחיל עליהם את הוראות פקודת החברות.

משיב 2 עצמו אף הוא השקיע כספים בעסקים הללו באזור האמזונס בברזיל. הרב וייס, טרם השקעת כספי העמותה שם, ערך ביקור במפעלים והוא שהחליט לאשר את ההשקעה.

גם חברות כמו אי.בי.אם וכן חברות, לרבות וולבו, השקיעו במפעלים אלה כספים.

כן טוענים משיבים 2, 3 כי אין ליתן משקל לנספחי הבקשה ולפרוטוקולים, וכי הם לא היו צד לבוררות, וכל שנקבע שם היה הפנייתו של הרב וייס להגיש תביעה.

המשיבים 2, 3 אינם חולקים על העובדה "שהרב וייס פעל שלא כדין בכספי העמותה בעניין זה" (תשובתם, שם, פסקה 63).

הפן העובדתי והמשפטי לעניין ההתיישנות
9. בקשה זו הוגשה ביום 19.3.2007, והיא מתייחסת להעברות כספים שהראשונה בהם הייתה ביום 5.7.1995 והאחרונה שבהם ביום 18.8.1995. דהיינו חלפו מיום אותה העברה ועד להגשת הבקשה דכאן יותר מ- 11 וחצי שנים.

המשיבים טוענים כי סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כי הייתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או הונאה אינו חל כאן.

מה גם שנגד המשיבים לא נטענת שום טענה של תרמית או של הונאה, ועילת התביעה היחידה הנטענת נגדם היא השבת כספים בשל הודאתם כי קיבלו אותם.

אכן הנטל להוכחת טענת ההתיישנות הינה על הטוען לה. מעיון בדברי הצדדים ובמסמכים שצורפו לכתובים עולה, כי המסמך הראשון המעלה טענה בדבר אי-כשרות העברת הכספים הינו המכתב של בית-דין צדק בראשות מרן הגאון הרב קרליץ מיום ו' תמוז תשס"א, ולפיכך יהא זה תאריך המוצא. בהינתן שהבקשה הוגשה בחודש מרץ 2007, הרי שלכל הדעות טרם חלפו 7 שנים, ולפיכך לא חלה התיישנות, ודין הטענה להדחות. אפרט.

10. משאלה פני הדברים, הרי שב הנטל אל המבקש להוכיח מהו המועד בו מלוא העובדות הרלבנטיות היו ידועות לגורמים בעמותה, אלה אשר ידם "לא הייתה במעל".

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 2269/04 נפתלי לנידאואר נ' עו"ד עובדיה בלס בתפקידו ככונס נכסים של חברת מגדלי השמש, תק-מח 2004(4), 2273 (2004), נאמר:

"עיני הרואות, כי על-מנת שנוכל להתחיל למנות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות קודם למועד מינויו של כונס הנכסים, היה על המבקשים להוכיח - והנטל לכך עליהם - כי לא רק שגורמים בחברה ידעו על קיומה של העסקה, אלא גם כי אותם גורמים ידעו כי המדובר בעסקה שיש בה הטבה חריגה למבקשים, וכי גורמים אלה היה להם עניין בגילוי העסקה ובביטולה, ככל שסברו הם כי היא פועלת בניגוד לטובת החברה. איני סבורה כי המבקשים עמדו בנטל זה, ומשכך אין לי אלא לדחות, אחת לאחת, את טענותיהם."

ייתכן שגורמים בעמותה ידעו על העסקה ומהותה קודם לחודש תמוז תשס"א, אז כבר הובא העניין לבית-דין צדק, ואולם אין לפני כל ראיה על כך, ולפיכך לא ניתן לקבוע כל מועד אחר בנדון.

נטען כי משיב 3 בתצהירו (סעיף 6) כי "לפחות מאז שנת 1999 העברת הכספים הייתה ידועה לא רק לרב וייס אלא גם לגופים אחרים בהנהלת העמותה וביניהם הרב אליפנט, אשר אף הגישו בעניין זה תלונה למשטרת ישראל". והנה בחקירתו של המשיב 3 נשאל הוא על-ידי בא כוחו האם אם עניין איתרי במהלך השנים, אותו נושא השקעה היה ידוע לא רק לרב וייס, אלא גם לאנשי איתרי מזה כבר עשור ומעלה? וכך השיב משיב 3: "אני לא יכול לענות, לא יודע" (עמ' 247, שורה 22). מכאן שאין לייחס מועד מוקדם לחודש תמוז תשס"א.

ועוד, בפש"ר (מחוזי ת"א) 2033/04 עו"ד נמרוד טפר נ' אמנון אביעד, תק-מח 2007(1), 6942, (2007), נקבע:

"כל עוד לא נעשה שינוי דראסטי המקנה את השליטה לגורם חדש שאין לו כל מעורבות בעניין (כגון כונס או מפרק), וכל עוד החשוד המרכזי במועדים האסורים מוסיף לפעול כדמות המרכזית בחיי החברה או העמותה (ולענייננו, השילוב התמוה בין עמותה לחברות פרטיות), לא מתחיל מירוץ ההתיישנות."
(שם, 6949)
11. ב- רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, ע"א 2919/07; רע"א 9788/08, אתר נבו (19.9.10) בהרכב כב' השופטים א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית, מתייחס כב' השופט י' עמית לכלל הגילוי המאוחר ולקיומו של "קצה חוט", כדלקמן:

"סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו (המאירי הראשון, בעמ' 866). בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שוויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מירוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי (גלעד - הצעה לשינוי החוק, 122- 123)."
(שם, פסקה 40)

ובהמשך:

"אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית-משפט ולהגיש תביעתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2), 846 (1990); זיסר, שם). עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית-המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק-דין (עניין אבו רוקן, עמ' 72; ד"נ 84/32 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ'Israeli British Bank (London) in liquidationw, פ"ד מד(2), 265, 271 (1990); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאת שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1), 529, 541 (2000); פרשת תלמוד תורה, עמ' 456).

על-כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו "האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי." (ע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית, פורסם בנבו (3.7.2008) (להלן: "עניין ארג'י"))".
(שם, פסקה 44)

וכן:

"די איפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14). לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, "על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היהמגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו" (עניין טבע תעשיות, פסקה 18 והאסמכתאות שם)".
(שם, פסקה 45)

כן נאמר בפסק-הדין כי הפסיקה הכירה ב"חשד" כשיקול לידיעה בכוח, ואף הנמיכה את הרף עוד יותר. גם כאשר לא נתעורר חשד אצל התובע, נבחנת השאלה האם התובע צריך היה לחשוד בקיומם של קשר סיבתי או התרשלות (שם, פסקה 47).

כב' השופט עמית מגיע למסקנה, כי שעה שמתעורר חשד אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב הדבר כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8 (שם, פסקה 48), ואף מפנה לסעיף 12 להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ג-2004, שם נאמר:

"מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה, כאשר הצדדים לתביעה הם צדדים מקוריים, כל עוד מתקיימת אחת מעילות ההשעיה כמפורט להלן:
(1) התובע לא ידע ולא היה עליו לדעת, עובדה מהעובדות המהוות את עילת תביעתו, החיונית להגשת התובענה."

לדעת השופט עמית, הצעת החוק שגובשה על-ידי המחוקק בהסתמך על ההלכות הקיימות לגבי כלל הגילוי, מאמצת מבחן אובייקטיבי, לפיכך תהא שימושית רק כאשר קיימת אי-ידיעה העומדת במבחני הסבירות. מכאן מסקנתו, שהמודעות בכוח נבחנת על-פי מבחן האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות ולפיכך, לטעמו, על-פי מבחן האדם הסביר, יש לראות את אשת המנוח במקרה שנדון לפניו לכל הפחות כמי שהיה עליה לדעת על העובדות המהוות את עילת התביעה.

יצויין כי ביום 13.1.11 נדחתה עתירה לדיון נוסף בפרשות אלה (ראו דנ"א 7601/10 אודית כהן ואח' נ' מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית, אתר נבו (13.1.11)).

המסקנה לאור כל האמור הינה, שלא ניתן לקבוע מועד אחר זולת המועד לעניין זה שהוצג לעיל, ולפיכך אני דוחה את טענת ההתיישנות.

טענת השיהוי
12. לטענת המשיבים, ביום 22.6.04 נתמנה מנהל מיוחד לעמותה, וממועד זה הייתה העמותה במצב של ידיעת העובדות והיכולת לתבוע בגינן.

למפרק הזמני, לא ידוע האם העובדות נשוא הבקשה היו ידועות למנהל המיוחד. עיון בכל ארבעת הדוחות שהוגשו על-ידי המנהל המיוחד מגלה, כי העובדות נשוא הבקשה כלל לא אוזכרו על ידו.

מכל מקום, אין חולק כי המנהל המיוחד, עסק וחקר את ענייני העמותה באינטנסיביות בתקופה הקצרה בה הוא כיהן מיוני 2004 עד אוגוסט 2005, בסוגיות קשות וסבוכות הנוגעות להפעלת העמותה, איתור נכסיה וגיבוש חובותיה, וכך נכתב במבוא לדוח האחרון שהוגש על-ידי המנהל המיוחד:

"עם מינויו של עו"ד פנחס רובין למנהלה המיוחד של העמותה, הסתבר לו, ומיד, כי ענייניה של העמותה לוקים באי-סדר ניהולי: תקציבה לא היה מאוזן, מספר עובדיה ושכרם לא נקבע ולא הוגדר, מספר האברכים בה ושכרם לא היה אחיד ולא היה מוסבר, הנהלת החשבונות של העמותה הייתה בתחילת דרכה, לעומתה לא היו דו"חות כספיים לשנים עברו, מצבה מול רשויות המס לא היה מוסדר, לעומתה חסר היה אישור ניהול ספרים תקין, בנכסיה נעשה שימוש על-ידי צדדים שלישיים בחלקם ללא רשות וללא תשלום, היקף חובותיה לא היה ברור, מקרקעיה, בחלקם, לא היו מוסדרים מול מנהל מקרקעי ישראל; נכסיה, בחלקם לא נוהלו בתבונה ובחלקם נעשו שימושים שלא כדין וכיוצ"ב אי-סדרים היורדים לשרש ניהולה ואיזונה התקציבי של העמותה."

מקובלים עלי דברי המפרק הזמני שמאז מינויו פעל ללא לאות להסדרת איזון תקציבי בעמותה והבראת תחלואיה לשם הפעלתה התקינה. לצד זה, המפרק הזמני אף ביצע חקירה מעמיקה באשר להתנהלות העבר של העמותה אשר נפרשה על פני שנים רבות וזאת כמובן מבלי לקבל סיוע ו/או מידע מאת המשיב 1.

העברת הכספים הנדונה בבקשה זו מהווה חוליה בודדת בשרשרת של פעולות לא תקינות הנוגעות לעמותה ולעמותות הקשורות לה שננקטו, ברובן, בתקופת ניהול העמותה על-ידי המשיב 1 ונתקלו על-ידי המפרק הזמני, והכל כפי שפורט בדוחות שהוגשו לבית-המשפט. מטבע הדברים תהליך הלימוד השגת הראיות וגיבוש המידע המתפרס על פני שנים רבות, לוקח זמן שכן הוא נעשה תחת בדיקה מעמיקה ויסודית, ובסביבה "לא ידידותית".

בתוך כך לא אוכל לקבל את טענת המשיבים 2, 3, כי "בתקופה זו" הם שינו את מצבם לרעה, שכן הם מסרו לידי המשטרה את חומר החקירה. אלא, שהחקירה במשטרה לטענת המשיבים, נעשתה בשנת 2000-1999 (חקירת המשיב 2, עמ' 55 שורה 24) ועל-כן לא ברור כלל הכיצד בתקופה שממועד מינוי המנהל המיוחד (2004) עד מועד הגשת הבקשה (2007) שינו הם את מצבם לרעה, מה גם שיכלו לשמור העתק.

לאור האמור, אני דוחה אף את טענת השיהוי.

דיון ביתר המחלוקות
הודאה והדחה
13. אכן הכלל של "הודעה והדחה" חל מקום שהנתבע אינו חולק על העובדות המהותיות שביסוד העילה משפטית:

"המדובר בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע, אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גירסת התובע, שכן הנתבע הודה בה."
(ע"א 11100/02 רונן חצור נ' עו"ד ניסים דותן, תק-על 2004(1), 1168, 1176 (2004).

לטענת המפרק הזמני במקרה דנן, המשיבים מודים למעשה, כי כספי העמותה הועברו לידי המשיב 2 כהלוואה, אלא שלטענתם בשלב מאוחר יותר כספי ההלוואה "הומרו" לכספי השקעה אצל המשיב 2. הנה-כי-כן, המשיבים מודים למעשה בכל העובדות המהותיות על עילת הבקשה (העובדה שהכספים היו כספי העמותה והם הועמדו כהלוואה למשיב 3, העובדה שהכספים הועברו לחשבונות האישיים של המשיב 2 וגובה הסכומים שהועברו). אלא, שהם מוסיפים טענה נוספת אשר לטענתם פוטרת אותם מהשבת הכספים.
בנקודה זאת, אני מקבל את טיעוני המשיבים כי אין מדובר בהלוואה, שכן אילו כך היה, הרי לא היה צורך להציג את מסמכי החברות ולא היה צורך שמשיב 1 יגיע לברזיל בשנת 1996 לראות את המפעל.

ודוק. אין לשלול אפשרות של תרגיל "עוקץ" מתוחכם להפליא או מעשה מרמה מפולפל, אולם הנחה או השערה גרידא אינה מספיקה.

מכאן שאמנם המשיבים 2, 3 מודים שקיבלו את הסכום הנ"ל, אולם הם אינם מודים שמדובר בהלוואה שמועד פירעון בצידה, אלא השקעה, והחזרת הקרן עם הרווחים הינה תלות הצלחתו של המפעל, ולא השבתה על-ידי המשיבים 2,3 (לעניין ההבדל בין הלוואה להשקעה, ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 320). כן מציין זוסמן כי הנטל יעבור אל הנתבע "אם הודה הנתבע בכל עובדות העילה" (שם, 321).

כן ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (הוצאת סיגא, מהדורה תשיעית), שם אומר המחבר כי טענת הגנה שאינה מודה בכל עובדות של עילת התביעה, אינה טענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראייה אל הנתבע.

ב- ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2), 143 (1984), אליו מפנה המחבר, נאמר:

"טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודעה והדחה", המעבירה את נטל הראייה על הנתבע."
(שם, 146)

לאור האמור, אני דוחה את הטענה כי יש להעביר הנטל אל כתפי המשיבים, וכי עליהם היה לפתוח בהבאת ראיותיהם. המפרק הזמני טוען כי כל "הניירת" שהוצגה על-ידי המשיבים 2, 3 על החברות והמפעל בברזיל אינה מצביעה על השקעה בסכום כה גבוה (סיכומיו, פסקה 49 ואילך).

כן טוען הוא כי בהעדר עדים וראיות מצד המשיבים 2, 3 יש להסיק כי אילו הביאם, היה הדבר פועל לרעתם. אולם, משהנטל רובץ על כתפי המפרק הזמני, לא הוכח כי מדובר בהלוואה, ולא הוכחה מרמה מצד משיבים 2, 3.

האם המבקש הוכיח את בקשתו?
14. המפרק הזמני הגיש את הבקשה, מן הסתם, הואיל והיה ער לנושא ההתיישנות, שכן התאריך של חודש תמוז תשס"א, היה לנגד עיניו וחרף שלא כל התמונה של התנהלות העבודה התבררה. זו, מן הסתם, אף הסיבה שביקש פיצול סעדים.

עם זאת, אף במהלך התקופה שלאחר-מכן, היה זמן ויותר לזמן עדים שיכולים היו לחזק או לתמוך בגירסתו.

ועוד, נספח ט' שצירף המפרק שכותרתו, "כאמור לעיל, הינה: "פסק ביניים (המשך)", הינו חלק ממסמך שהודפס, כנראה, באותו יום (ציינתי "כנראה", שכן במסמך שצירף המבקש מצויין התאריך: "יום שלישי י"ג תשרי תשס"ג), וחלקו הראשון הינו "פסק-דין של תורה (חלקי)" שניתן "ביום חמישי י"ג תשרי תשס"ג", והוא צורף לסיכומי משיב 1 שהוגשו על-ידי עו"ד לנגה, שכל התייחסותו הינה לעניין מצב בריאותו של משיב 1, והסיומת כדלקמן:

"בית-המשפט הנכבד מתבקש להכריע בבקשה בהסתמך על סיכומי המשיבים האחרים, הבקיאים בעובדות, ובהסתמך על החומר בתיק (שגם הוא אינו בידי הח"מ), ולבדוק האם לגופו של עניין עמד המבקש - המפרק הזמני - בתנאים בנטל להוכחת טיעוניו כנגד המשיב 1 תוך שהמשיב 1 הכחיש בתוקף ומכחיש כל הטענות שנטענו על-ידי המפרק הזמני."
(שם, פסקה 5)

הבקשה למתן הוראות מטעם המפרק הזמני אכן לא הכילה פרטים ברורים על העסקה, ואביאנה במלואה:

"בית-המשפט הנכבד מתבקש בזאת לחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, להשיב לידי המפרק הזמני של העמותה בסך של 2,004,587 דולר בצירוף ריבית והצמדה ביום 19.9.95 ועד ליום התשלום, אשר נלקחו שלא כדין מקופת העמותה.

בקשה זו מוגשת על סמך הודאת המשיב 1 ו-2 בפני בית-הדין הרבני כפי שיפורט להלן:

מכוח סעיף 1 ולנוכח התנהלות המשיב ובהתאם להודאתו, מתבקש בית-המשפט הנכבד לחייב את המשיב 1 להשיב לקופת הפירוק ביחד עם יתר המשיבים 2 ו- 3 ולחוד סך של 2,004,587 דולר בצירוף ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.

כמו-כן מתבקש בית-המשפט הנכבד לחייב את כל המשיבים בהוצאות ושכר-טרחת המפרק הזמני.
מאחר והמפרק הזמני בודק חשדות נוספים שעניינן הברחת מיליוני ₪ מכספי העמותה על-ידי המשיב 1 ובקשה זו הנה ככל הנראה בגדר "סנונית ראשונה" בלבד והיות ובקשה זו הועמדה אך על סכום הודאתם של המשיבים, מתבקש בית-המשפט הנכבד להתיר למפרק הזמני לפצל את הסעדים כנגד המשיבים בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי."

15. לבקשה צורפו (כאמור לעיל) דפי הבנק ומסמכי העברת הכספים, הרבה מעבר לסכום המבוקש השבתו, אולם אין מחלוקת כי חלק מן הכספים הוחזר, דבר שמלמד, כשלעצמו, שהיה רצון לסייג את סכום ההשקעה, אולם אף על כך אין ראיה חד-משמעית.

כן צורף לבקשה המכתב של בית-דין צדק בראשית הרב קרליץ (נספח ז'). במסמך זה מזמין כב' הרב קרליץ לדיון, כדלקמן:

" ...הריני להודיעכם כי על כל אחד מחברי העמותות להופיע באופן אישי בבית-הדין..."

הרב משתמש במילה "עמותות", דהיינו בלשון רבים, משמע לא היה מדובר בחיקור לעניין העסקה נשוא בקשה זו בלבד, אלא לצורך בדיקת התנהלות כלל העמותות של "מוסדות איתרי".

כך עולה אף מן המסמך (נספח ח' לבקשה) הפסק הנוסף של בית-הדין שכתוב בכתב יד.

בנספח ח' הנ"ל מצויין בשם הרב אליפנט כי האדמו"ר מקלויזנבורג אמר שהפסיד מיליון דולר. בהמשך נאמר כי:

"הלך בדיוק 2 מיליון, אפרים אמר שהגיע אליו הכסף."

משפט שהמבקש הדגיש, כאמור לעיל.

בית-הדין שואל שם: "למה השקיעו את הכסף לנידרמן בצורה כזאת".

16. ודוק. מסמך זה נכתב לאחר כשלוש שנים מיום שחברי העמותה הוזמנו (נספח ז' הנ"ל). אף מנספח ט' לבקשה, עולה כי מדובר בהשקעה בעסק, וכי הייתה אף: "התחייבות מהממשלה", ומסופר על עיכובים שהיו במשרד האוצר.

מסמך מרתק נוסף שנושא הכותרת: "פסק-דין ביניים כהמשך", מיום י"ג ניסן התשס"ג, שכאמור לעיל הוגש על-ידי המפרק הזמני (נספח י' לבקשה), וממנו עולה כי בית-הדין חקר את כל מוסדות איתרי וההתנהלות בהן, ויש בו התייחסויות לגבי הרב וייס, ואביאנו בשלמותו:

"בדו"ד שבין הגאון ר' מרדכי אליפנט שליט"א ומוסדות איתרי הכוללים את חברי העמותות "רמת איתרי", תורת חיים פרי יצחק", "מדרש התלמוד תפארת אברהם", "חדרה אינסטיטיוט", ובין הרב חיים וייס שליט"א, בעניין הגבאות ניהול מוסדות איתרי וכן תביעות הקשורות לניהול הכספי של המוסדות. בהמשך להחלטתו מיום י"ג תשרי תשס"ג ולאחר שהתקבלו טענות נוספות והתקיימו דיונים נוספים החליטו בית-הדין:
א. בית-הדין קבע בהמשך לפסק-הדין הקודם, כי לאחר שהוחלט שניהול הישיבה ימשיך על-ידי הרב חיים וייס, הרי שלתובעים בעניין הישיבה אין מעמד של צד אלא של מתריעים בפני בית-הדין על דברים שלעתם אינם כשורה, ובמסגרת זו בדק את בית-הדין את הטענות שהועלו.

ב. בעניין דו"ח רו"ח ר' נחום בומבך הי"ו וכספי אמיל פרידמן, בית-הדין קיבל את התשובות שהשיב הרב חיים וייס וכן את הפירוט בכתב שהגיש לגבי השימוש בכספים, תשובות אלו מניחות את הדעת. מן הראוי להדגיש שלא הוצג ולא נמצא שמץ הוכחה כי הרב וייס נטל לעצמו משהו מכספים אלו או העבירם לאחרים שלא כדין.

ג. בעניין כספי ברזיל, הוצגו בפני בית-הדין על-ידי הרב אפרים רייך הי"ו כל האסמכתאות ואישורי הבנק בנוגע להעברות (התבצעו שמונה העברות סמוכות בסך כולל של 2,004,587$).

ד. על הרב וייס לתבוע את הרב רייך בשם הישיבה בנוגע לכספי ברזיל. כמו-כן עומדת בעינה הערת בית-הדין בעניין חובת הזהירות שהייתה מוטלת על הרב וייס.

ה. בעניין שר הטענות הכספיות שהועלו על-ידי המערערים, ניתנו כבר החלטות במסגרת פסק-הדין הקודם, ואין בית-הדין מוצא מקום לשנותן.

ו. בנוגע להנהגתה הכספית הכספית של הישיבה בעתיד:

מאחר ובית-הדין סבור כי לעת הזאת יש להעמיד את הישיבה במתכונת יותר מתוקנת ומסודרת מבחינת הניהול הכספי, הוציא בית-הדין החלטה נפרדת, המיועדת לקבוע כללים מחייבים להתנהלות הישיבה בעתיד, החלטה זו תוגש להרב וייס ולוועד הרבנים בלבד, מכיוון שהיא נוגעת רק אליהם. החלטה זו עוסקת הן בכספי חו"ל והן בכספי הביטוחים, וכמו-כן בהקמת עמותה חדשה ובפיקוח על כל הנ"ל" (ההדגשות - אינן במקור - י.ש.).

בהינתן שמדובר במסמך מטעם המבקש עצמו, הרי שיש לכך משמעות רבה יותר.

למעשה המסמך מלמד כי חרף הפרשנות הנ"ל, הרב וייס ממשיך בניהול העמותה וכי תשובותיו, בעניין המדובר בו בפסקה ב' של המסמך, מניחות את הדעת.

ב- פש"ר 1381/09 עו"ד איתן ארז נ' Citibank N.A Tel-Aviv (אתר נבו) (8.8.11) מציינת ס.נ. ו' אלשיך, כדלקמן:

"הנקודה שיש להדגישה, ואשר משותפת במידה רבה הן למקרה שבפני והן למקרים שנדונו בפסקי-הדין הקודמים, הינה ההבדל בין הקלות הרבה שביצירת מבנה או רישום סבוך, לבין הקושי והסרבול בחשיפתו ובדיון בו בערכאות, אם וכאשר מסתבר כי בבסיס השרשרת "מסתתר" חייב חדל פירעון הנחשד בהברחת נכסים. לשון אחר: קל עד מאד לייצר ולסבך את אותה פקעת חוטים משפטית, אולם התרתה יכולה לארוך שנים ולדרוש משאבים מרובים, וזאת הן בכל האמור בחקירות הנדרשות לעיתים לשם שחזור המהלכים, והן בצעדים המשפטיים של גילויי מסמכים, ביטולי עסקאות ולעיתים אף הרמות מסך הנדרשות לשם "התרת הפקעת"."
(שם, פסקה 6)
(כן ראו: ע"א3166/05, האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עזבון המנוח ג'ורג' נעמה ז"ל, דינים עליון 2007 (37), 298 (2007))

יוצא איפוא, שהמפרק הזמני לא הציג כל ראיה על מעשי מרמה או, ולא הרים את הנטל המוטל עליו בבקשה כגון דא.

17. יתכן כי הרב וייס סבר שההשקעה הייתה כדאית ותניב רווחים, או אז יוכל אף לשלשל את הרווחים לכיסו, או לקבל את העמלה בשיעור 15% עליה דובר. אולם זו השערה בלבד ולא ניתן לקבוע ממצא עובדתי בנדון. יש אף לזכור כי באותן שנים, הפיקוח על העמותות לא היה הדוק, בלשון המעטה, דבר שהמריץ מנהלים בעמותות מספר לנהוג שלא כדין (ראו: פר"ק (יר') 5245/08 עמותה לקידום החיזוק התורני עפ"י שיטת ברקאי במכמש נ' כונס הנכסים הרשמי, אתר נבו (10.1.11); פר"ק (יר') 4040/07 שמעון נ' יעלה ויבוא, אתר נבו (10.10.10)).

אף בהיבט דיני החוזים נראה בעיני, כי לא התקיימו התנאים שבסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), מי שהתקשר בחוזה עקב טעות, ולולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני ידע על כך, רשאי לבטל את החוזה. בסעיף 14(ב) נאמר שאם הצד השני לא ידע על ה"טעות", כאמור, רשאי בית-המשפט, לבקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן. ה"טעות" כאמור בסעיף 14(ד), אינה טעות ב"כדאיות העסקה" בלבד.

הנטל להוכיח כוונת מרמה הינו נטל המחייב רמת הוכחה גבוהה יותר מהנטל הרגיל המוטל על "המוציא מחברו" בטענת פטור רגילה.

כך גם בהיבט דיני הביטוח ודיני הנזיקין. ב- ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1), 414 (1965), שם נקבע מפי כב' השופט ברנזון, בזו הלשון:

"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין ולגבי כל סכום וסכום."
(שם, 416)

(כמו-כן ראו ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר נ' דר' סבינה שטנה, פ"ד מב (4), 500, 505 (1989). וכן א' אליאס, בספרו, דיני ביטוח (התשס"ב-2002), 484).

ב- ת"א (שלום ת"א) 159338/02 אבובילאל מאג'ד נ' מנור סוכנויות ביטוח בע"מ, אתר נבו (29.11.05), מציינת כב' השופטת יעל אחימן, כדלקמן:

"אכן, נטל השכנוע הסופי לקיומה של תרמית על-ידי המבוטח מוטל על המבטח לפי החוק אלא שלפי הבנתי חולשתה הניכרת של גירסת התובע די בה כדי להוות בסיס לקביעה בדבר הרמת הנטל הראשוני מצד הנתבעות להוכחת קיומה של תרמית שלאחריה עובר הנטל המשני אל כתפי התובע. השאלה אם הצליח התובע "להדוף" את הנטל חזרה אל כתפי הנתבעות מותנית ב"איכות" החומר הראייתי העומד לזכותו. ראיות התובע מצטמצמות כאמור לעדותו היחידה נעדרת הסיוע שהיא עדות יחידה של בעל דין.

עדות מסוג זה נחשבת על-פי חוק כעדות "נחותה" לגביה נדרש בית-המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בה (סעיף 54 לפקודת הראיות). נראה לי כי בנסיבות שבהן מדובר בעדות שבה נתגלו סתירות, כאשר התובע נמנע מלהביא ראיות שיכול והיה בהן כדי לסייע באישוש גירסתו, כאשר הראיות שצירף, בעיקרן, זוהו כראיות כוזבות, מן הסתם לא ניתן להסתפק בה כבסיס להסתמכות. מכאן יש להסיק ולקבוע כי אין די בה לצורך "הדיפת" הנטל הראשוני שהורם על-ידי הנתבעות.הואיל וכך יש לקבוע כי הנתבעות הוכיחו בעקיפין את קיום יסודות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח לצורך הפטרתן מחבותן הביטוחית..."
(שם, 6)

המפרק הזמני טוען כי בתצהיריהם הבהירו הן המשיב 2 והן המשיב 3 באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הם ידעו שההשקעה היא של העמותה ומבחינתם המשיב 1 ייצג את העמותה כדין. מדובר בהשקעה של העמותה, באמצעות המנהל דאז, הרב וייס, בחברות זרות ברזיל (סעיף 19 לתצהירי המשיבים 2,3 מיום 30.10.07). העמותה באמצעות הרב וייס העבירה לידיו כהשקעה של העמותה בשני עסקים (סעיף 24 לתצהירי המשיבים 2,3 מיום 30.10.07).

נטען שם שכך מסר לו אפרים, דהיינו שהוא השקיע עבור העמותה בהתאם להוראות העמותה (סעיף 25 לתצהירי המשיבים 2, 3 מיום 30.10.07). ככל הידוע לו, העברת הכספים הייתה בידיעה המלאה של העמותה ובידיעת מוסדותיה (סעיף 5 לתצהירי המשיבים 2, 3 מיום 30.10.10), וכן כי הכספים נתקבלו מתוך אמונה כנה שהכספים ניתנים על-ידי העמותה באישור האורגנים המוסמכים שלה (סעיף 3 לתצהירי המשיבים 2, 3 מיום 30.10.10). טענות אלה לא הופרכו על-ידי המפרק הזמני.

המשיב 2 בחקירתו אישר שהוא ידע שמדובר בכספי איתרי (חקירת המשיב 2 עמ' 11, שורה 24), והוא אף הניח שההשקעה קיבלה את אישור מוסדות העמותה (חקירת המשיב 2, עמ' 12, שורה 27).

עם זאת במסגרת תצהירו ב- בש"א 4954/07 בתיק זה (בקשה לסעדים זמנים) הוא מצהיר כי: "העברתי, עבור הרב וייס ולפי הוראותיו, כספים להשקעה של הרב וייס", כנראה בשם ועבור איתרי. לטענת המבקש יש לתמוה הכיצד "הוודאות" בתצהירו החד כי עסקינן בכספי העמותה, מופיעה כ"הערכה" בלבד בתצהירו האחר.

אולם, תמיהה לחוד והוכחה לחוד. אין בדברים אלה ראיה כלשהי לכך שמדובר במרמה או שהיה על המשיבים 2, 3 להחזיר את הקרן בתאריך כלשהו. אף דברי המשיב 3 בחקירתו, שם כפר בכל האמור בתצהירו תוך שהוא עומד בתוקף על כך ש"קשר עם עמותת רמת איטרי לא היה לי מעולם" (חקירת המשיב 3, עמ' 181), ובהמשך "כשאני דיברתי עם וייס, לא הוזכר ולו מילה אחת על איתרי. אני ידעתי כל הזמן שאני קיבלתי מחיים וייס ולא מעניין אותי. אחרי שנים אני אפילו לא הייתי, אף אחד לא סיפר לי מאיפה שהוא עבר, קיבלתי כסף והעברתי" (חקירת המשיב 3, עמ' 193).

בהמשך חקירתו אף הבהיר המשיב 3, כי באותו מועד הוא לא ידע כלל מי הם ידידי עמותת פרי יצחק הרשומים בטיוטת ההסכם (צורף כמוצג מ/1) (חקירת המשיב 3, עמ' 227). אלא שבהמשך חקירתו הודה המשיב 3 כי הוא העביר כספים לביטוחי חיים עבור עמותת איתרי (חקירת המשיב 3, עמ' 204, שורה 11) ואולם כל אלה לא מהווים תחליף להוכחת טענות המפרק הזמני.

הכרעה
18. אכן, ישנה אי-נוחות מהתנהלות המשיבים 2, 3 בהליך זה, ואף סתירות מסויימות בגירסתם, כפי שמציג המפרק הזמני כאמור לעיל, וכן בעניין הנסיעה לברזיל לגביו נטען כי המשיב 1 והמשיב 3 נסעו לברזיל על-מנת שהמשיב 1 יבדוק את המפעלים. אף גירסתם זו של המשיבים, מכילה סתירות ואינה מדוייקת, אולם אין בכך תחליף להוכחה פוזיטיבית מטעם המבקש.

בהמשך מפרט המבקש בעניין זה וטוען כי לטענת המשיב 2, מר חיים וייס הוצג כמשקיע בחברה (חקירת המשיב 2, עמ' 21) הוא נפגש עם כל חבורת הסגל הבכיר בחברה, שהציגו לו את החברה ואת הנתונים הכספיים (חקירת המשיב 2, עמ' 22). זאת ועוד, הדוחות הכספים של החברות כפי שהוצגו לבית-המשפט הם בפורטוגזית (נספח א' לתצהיר המשיב 2 מיום 4.6.06), אולם המשיבים הודו כי מר וייס אינו שולט בשפה זו (חקירת המשיב 2, עמ' 17). אף טענות אלה הינן בגדר השערות או הנחות, ואין די בהן.

כן טוען הוא, כי המשיב 3, אשר מבקש לשחק את פני "השליח" בלבד, אמר כי הוא הצטרף לביקור של וייס אבל הוא לא היה נוכח בפגישות והוא לא ידע מה חיים וייס עשה שם (פרו', עמ' 244), אלא שהמשיב 2, הציג גירסה סותרת ולפיה המשיב 3 ומר וייס נפגשו עם גורמים בחברות (חקירת המשיב 2, עמ' 19).
כך, למעשה כל טיעוני המפרק הזמני על מהות ההשקעה, אופן ההשקעה, רישום העמותה כבעלת מניות בברזיל, טיוטת ההסכם ונסיבותיו (מוצג מ/1) הלוט בערפל, אין בהם כדי לסייע למבקש, שהרי הרב וייס או העמותה, כמוהם ככל אדם הרוכש מניות או משקיע בחברה שכל שיש לה הינו רעיון גרידא שטרם מומש, והציבור קונה למעשה פוטנציאל ולא מוצר.

לפיכך, אני מקבל הבקשה לגבי משיב 1 בלבד, ומחייבו להשיב לידי המפרק הזמני של העמותה סך בשקלים של 6,099,958 ₪ השווה ל- 2,004,587 דולר (על-פי שער הדולר מיום 19.9.05) בצירוף ריבית והצמדה מיום 19.9.95 ועד ליום התשלום, אשר נלקחו שלא כדין ולא על-פי כללי ניהול תקין של עמותה, מקופת העמותה.

כמו-כן אני נעתר לבקשת המפרק הזמני לפיצול סעדים.

אני מחייב את משיב 1 בסך 100,000 ₪ בשכר-טרחת עו"ד המפרק הזמני.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות ביחסים בין המבקש למשיבים 2, 3."

ב- בש"א (שלום ת"א) 182805/06 {לקטקין סבטלנה נ' מולה סנטר מרכז היופי בע"מ (בפירוק), תק-של 2007(3), 16163, 16164 (2007)} נפסק מפי כב' השופט שלמה פרידלנדר:

"מבוא וטענות הצדדים
1. האם מירוץ ההתיישנות מתאפס, והאם הזכות השטרית נשארת בטהירותה, כאשר חברה-בפירוק רוכשת מבנק אוחז-כשורה שיקים ישנים של לקוחות החברה שחוללו עקב כישלון התמורה, בהקשר של פרשות שאירעו לפני הפירוק?

2. הלקוחות, מושכי השיקים, טוענים להתיישנות ולכישלון תמורה מלא.
3. החברה בפירוק, האוחזת בשיקים, טוענת כי מירוץ ההתיישנות, מבחינתה, אינו מתחיל בטרם קמה לה עילת התביעה; קרי: בטרם רכשה את השיקים מן הבנק. כמו-כן, הפגם שנפל בזכות השטרית עקב כישלון התמורה, אם נפל, נטהר על-ידי אחיזתו-כשורה של הבנק. לפיכך החברה בפירוק רכשה בשיקים זכות טהירה. על-כן היא רשאית היא לתבוע את מושכי השיקים, חרף חלוף למעלה מ- 7 שנים מתאריך הפירעון הנקוב בהם, וחרף כישלון התמורה, אפילו היה כישלון מלא כנטען.

4. לפניי 6 התנגדויות לביצוע שיקים שמשכו המבקשות, לקוחותיה לשעבר של החברה, לפקודתה, בגין לימודים בקורסים שערכה, אשר נקטעו עקב קריסתה. בעקבות כך ביטלו המבקשות את השיקים. בהתנגדויות טענו המבקשות להתיישנות ולכישלון תמורה מלא, והמשיבה טענה לזכויות טובות בשיקים מכוח רכישתם מן הבנק כאמור לעיל. נוכח הדמיון בין העובדות והשאלות המשפטיות הרלבנטיות, אדון בשאלות הכלליות במאוחד. בהמשך איישם את הקביעות הכלליות לנסיבות המיוחדות של כל התנגדות והתנגדות.

הרציפות של חברה בפירוק
5. אמנם, פירוק הוא מהפך בחיי החברה. יעדי פעילותה משתנים. בחברה חדלת פירעון, השליטה בחברה ותכלית פעילותה עוברות מידיהם של בעלי המניות ומהשאת רווחיהם לידיהם של הנושים ולפירעון נשייתם (אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל (1989), 610; אירות חביב-סגל דיני חברות ב' (2004), 201). אולם, אין בכך כדי לשנות מן העיקרון היסודי, שלפיו עדיין מדובר באותו אישיות משפטית, הנושאת את הנכסים, הזכויות והחבויות שהיו לה ערב הפירוק. לשון אחר: אין לחברה בפירוק יותר ממה שהיה לחברה ערב הפירוק; והמפרק ושולחיו הנושים זוכים בחברה כמות שהיא, על כרעיה ועל קרבה ועל פרשה (ראו צפורה כהן פירוק חברות (2000), 353 ואילך).
6. אמנם, בשלב הפירוק חלים דינים מיוחדים מסויימים, כגון ביטול עסקאות שקדמו לפירוק עקב העדפת מרמה (צ' כהן, שם, 404). אולם אין בחריג לכאורה זה לכלל שימור הזכויות והחבויות כדי לגרוע מן הכלל האמור, במיוחד בזכרנו כי מרמה היא לעולם צידוק לשינוי למפרע של מצב זכויות וחבויות נתון.

7. כבר בואר כי "מטרת הפירוק היא ... להביא לחלוקה צודקת והוגנת של נכסי החברה לנושיה ולבעלי מניותיה..." (יוסף כהן דיני חברות ג' (1994), 57); או, בלשונו של פרוקצ'יה (שם, 593), "העתקה" של זכויות וחבויות מן הבעלות המואגדת של החברה לבעלות הפרטנית של בעלי האינטרסים בה. מדובר, איפוא, בעיקרו-של-דבר, בשינויים חלוקתיים ביחס לזכויות ולחבויות, ולא בשינויים תוכניים שלהם.

8. בפרשה אחת, בעניין ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר (1997), פ"ד נא(2), 200 (1997), סטה לכאורה בית-המשפט העליון מעקרון הרציפות האמור. באותו עניין נקבע כי חברה בפירוק תיחשב, לעניין מירוץ ההתיישנות ותחולתו של כלל הגילוי (סעיף 8 בחוק ההתיישנות), כמי שגילתה לראשונה בשלב הפירוק את מעשי מרמה שעשו מנהלים בחברה לפני הפירוק. קביעה זו נקבעה חרף העובדה שבשעתו היו אותם מנהלים אורגאנים של החברה, וידיעתם על המעשים האמורים הייתה אמורה, לכאורה, להיות מיוחסת לחברה. אולם, יש להבין פסק-דין זה, בהתאם להנמקתו, לא כביטול העיקרון של רציפות החברה - אלא כיישום של שיקולי מדיניות שלפיהן לא יהא חוטא נשכר על-ידי התיישנות עילת התביעה של החברה נגדו. יוצא-מן-הכלל זה אינו אלא מעיד על הכלל בדבר רציפותה של החברה, זכויותיה וחבויותיה בשלב הפירוק.

9. בפרספקטיבה זו, איפוא, אבחן את שתי השאלות הנדונות בענייננו: שאלת ההתיישנות של הזכות השטרית הנטענת על-ידי המשיבה, ושאלת שימור טהירותה של הזכות האמורה. לאור עקרון הרציפות האמור, נטייתי תהא שלא לראות בפירוק משום אירוע המאפס את מירוץ ההתיישנות. כמו-כן, נטייתי תהא לייחס למשיבה בפירוק את ידיעתם ומעשיהם של האורגאנים שלה לפני תחילת הפירוק, הן לעניין תחולתו של כלל הגילוי בדיני ההתיישנות (חוק ההתיישנות, סעיף 8), והן לעניין הזכאות לטהירות מכוח היותה נסבת של הבנק שלכאורה הריהו אוחז כשורה (פקודת השטרות, סעיפים 37(2) ו- 23(ג)).

התיישנות העילה השטרית בסיחור השטר
10. המשיבה טוענת (בסיכומיה בעניין קרוננברג, פסקה 27) כי רק לאחר שהמפרק קיבל לידיו את השיקים מבנק דיסקונט, ביום 3.2.04, קמה למשיבה העילה השטרית. מובן כי בטרם הועברו השיקים לידיה לא יכולה הייתה להגישם לביצוע. מכאן מסיקה המשיבה כי רק ממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות.

11. אין בידי לקבל טענה זו. מן הטענה משתמע כי כל סיחור של שיק אמור להתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות, שהרי ברי כי הנסב אינו יכול לתבוע מכוח שיק שטרם סוחר לו. אלא שהדין אינו כן. הנסב זוכה בזכות שסוחרה לו, ולא מעבר לכך. אם הזכות הייתה כפופה להתיישנות בתוך תקופה נתונה, הנסב זוכה בה בכפוף לאותה מגבלה. כך עולה הן מפקודת השטרות (סעיף 96(א)), הקובעת כי המירוץ מתחיל לפי הולדת העילה אצל האוחז באותה שעה, ולאו דווקא אצל התובע; והן מחוק ההתיישנות (סעיף 18), הקובע כי ההתיישנות חלה גם אם הזכות נתבעת על-ידי חליפו של הזכאי המקורי (יואל זוסמן דיני שטרות (1983), 382-381).

12. גם אישורו של בית-המשפט לעסקת רכישתם של השיקים על-ידי המפרק, ביום 28.4.04, שהיווה תנאי דיוני מוקדם להשתכללות העילה, אינו מעלה או מוריד לעניין זה; אף שלו היה הסיחור רלבנטי - היה מקום לטענה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל רק מן המועד שבו הייתה המשיבה רשאית להגיש את התובענה, לרבות מן הבחינה הדיונית.

13. נראה כי לכלל האמור, שלפיו סיחור אינו משפיע על מירוץ ההתיישנות, יש חריג, בהקשר של אוחז כשורה. אוחז כשורה, שהשיק סוחר לו בתום-לב ובתמורה, רוכש בו זכות טהירה. זהו מקרה חריג שבו אדם רוכש זכות טובה יותר מזו שהייתה למעביר הזכות. במקרה כזה, הזכות הנרכשת אינה חשופה לפגמים הנובעים מעובדה בעברו של השיק, שהאוחז כשורה אינו מודע לה. אירוע של ביטול השיק לפני מועד פירעונו, העולה כדי הפרה צפויה של החיוב השטרי, מקנה לנפרע עילת תביעה. לפיכך מתחיל מירוץ ההתיישנות, אף שמועד הפירעון טרם הגיע. אם השיק סוחר לנסב בתוך זמנו, בתום-לב ובתמורה, מבלי שהנסב ידע על ביטולו - זכותו של הנסב אינה כפופה לפגמים עקב אותו אירוע של ביטול השיק. נראה, איפוא, שהזכות לא תהיה כפופה גם לפגם ההאצה של מירוץ ההתיישנות הנובע מאותו אירוע, מעבר למשתקף על פני השיק מתאריך הפירעון הנקוב בו (זוסמן, שם). בשאלת מעמדה של המשיבה כשיקול לזה של אוחז כשורה בשיקים הנדונים - אדון להלן.

מועד הגילוי של יסודות העילה
14. המשיבה מוסיפה וטוענת (שם, פסקה 30) כי מירוץ ההתיישנות התחיל רק לאחר כניסתו של המפרק לתפקידו, משום שרק אז נודעו לו יסודות העילה, לרבות אלו המעוגנים בפרטים שהיו רשומים בשיקים הנדונים.

15. גם טענה זו דינה להידחות. העובדות הרלבנטיות לא היו עלומות. הן היו גלויות על פני השיקים הנדונים. בידי האוחז הקודם, בנק דיסקונט, היו השיקים וכל המידע הגלום בהם והרלבנטי לעילת התביעה בגינם. ברור בעליל כי המוכר (הבנק) והקונה (המשיבה) היו מודעים לכך שמדובר בשיקים של לקוחות-לשעבר של החברה, שחוללו עקב קריסתה וטענות הלקוחות לכישלון התמורה בעדם. היה ברור למפרק כי הוא נושא ונותן על רכישתם של שיקים שזה טיבם. אי-הידיעה של פרטי המושכים וסכומי השיקים נבלעת באי-הבעלות על השיקים ובאי-ההחזקה בהם עד למועד קבלתם. יסודותיה של העילה היו ידועים לבעליה, בנק דיסקונט, והיה ברור כי עם מכירתה של עילת התובענה למשיבה - יעברו לידיה הפרטים המהווים את יסודות העילה הנמכרת. לפיכך כלל הגילוי אינו רלבנטי לכאן. המשיבה רכשה שיקים שהיו בני תביעה ממועד פירעונם, מכל הבחינות; והיא רכשה אותם בכפוף למירוץ ההתיישנות שחל עליהם מאותו מועד, עוד בהיותם אחוזים בידי הבנק.

16. מסקנת הדברים היא כי אף ללא קשר לשאלת הרציפות במעבר המשיבה למעמד של חברה בפירוק - מירוץ ההתיישנות התחיל למחרת תאריך פירעונם של השיקים הנדונים, בהיותם בידי הבנק, והוא לא התחיל מחדש בשלב הפירוק, בעקבות אירועים שחלו בקשר עם הפירוק ועם סיחור השיקים לידי המשיבה.

האם המשיבה זכתה בשקים בטהירות?
17. המשיבה טוענת, על יסוד סעיף 28(ג) בפקודת השטרות, לזכות טהירה בשיקים הנדונים; שהרי רכשה אותם מן הבנק אשר אחז בהם כשורה (פסקה 43 בסיכומיה בעניין קרוננברג).


18. כך נאמר בסעיף 28(ג) הנזכר:

"אוחז, בין בעד ערך ובין שלא בעד ערך, שזכות קנינו בשטר הגיעה לו מכוח אוחז כשורה ושאיננו שותף לשום רמאות או אי-חוקיות הפוגעות בשטר, יש לו כל הזכויות אשר לאותו אוחז כשורה כלפי הקבל וכלפי כל הצדדים לשטר שקדמו לאותו אוחז."
(ההדגשה הוספה)

19. לפיכך, גם בהנחה שהבנק אחז בשיקים כשורה, תלויה זכותה הטהירה של המשיבה, לפי סעיף 28(ג) הנזכר, בכך שהיא לא הייתה מעורבת בהתנהגות הפגומה שפגמה את הזכות השטרית מלכתחילה.

20. טעמה של דרישה זו הוא בכך שהענקת זכות טהירה משמעה העדפת האינטרס של האוחז המאוחר על זה של המושך. אמנם, נסב של אוחז כשורה, בניגוד לאוחז כשורה עצמו, אינו נדרש למתן ערך, ואף לא להיעדר ידיעה על הפגם; משום שבניגוד לאוחז כשורה אין הוא מתיימר לרכוש זכות טובה מזו שהייתה למעביר הזכות. אולם עדיין נסב של אוחז כשורה מתיימר להתגבר על האינטרס של המושך שלא לפרוע שיק שהזכות הגלומה בו נפגמה, והעדפה זו אינה ראויה במקרה שהנסב היה מעורב במעשה הפגום שפגע במושך.

21. בהיעדר מעורבות בהתנהגות שפגמה בזכות השטרית, חל הכלל האמור בסעיף 28(ג), שהוא הכלל הקנייני. לפי כלל זה, הרוכש זכות רוכש את כל מה שהיה למעביר. בנסיבות כאלה, טהירות הזכות הנרכשת מהווה חלק מן ההגנה על אוחז-כשורה; שהרי בלעדיה לא היה יכול לסחר את זכותו (שלום לרנר דיני שטרות (מהדורה שניה, 2007), 248-247).

22. כאן מתממש תוקפו של עקרון הרציפות שהוזכר לעיל. אין מחלוקת כי המשיבה, לפני הפירוק, הייתה זו אשר הפרה את החוזה עם לקוחותיה, בכך שהפסיקה את פעילותה ולא נתנה, או לא השלימה, את התמורה שהתחייבה לתת ללקוחותיה בעד השיקים. ככזו, לא הייתה המשיבה המקורית זכאית לחסות בצלו של סעיף 28(ג) הנזכר, וליהנות מן הזכות הטהירה שהבנק העביר לה לכאורה. לענייננו אין נפקות לשאלה אם התנהלות המשיבה לפני הפירוק הייתה נגועה בתרמית, או רק עלתה כדי הפרת חוזה; שהרי די בהפרת חוזה ללא אשם כדי לפגום בזכות השטרית.

23. עיקרון הרציפות האמור מורה כי המשיבה נגועה בהיותה לא רק "שותפה" להתנהגות הפגומה, כהגדרת הסעיף, אלא היא היא המבצעת של ההתנהגות הפגומה הנדונה של כישלון התמורה. לפיכך, כמצוות סעיף 28(ג) הנזכר, המשיבה אינה זוכה בזכות טהירה, חרף האפשרות שהמעביר, בנק דיסקונט, אחז בזכות טהירה כלפי לקוחות המשיבה, מושכי השיקים.
24. אמנם, ניתן לומר כי מנהלי החברה בעבר, נציגיהם של בעלי מניותיה, "אכלו בוסר" - ושיני הנושים, המיוצגים על-ידי המפרק, תקהינה. אולם כך מתחייב מן העיקרון כי אין לנושים אלא הזכויות שהיו לחברה ערב הפירוק. הפירוק משנה את הנמענים של מצבת הזכויות, אולם אינו משנה את מצבת הזכויות עצמה.

25. ניתן להסתכל על השאלה הנדונה כשאלה של תחרות אינטרסים בין הלקוחות המאוכזבים לשאר הנושים המאוכזבים. אלו כאלו ציפו מן החברה לקיים את חיוביה החוזיים כלפיהם, ואלו כאלו לא זכו להגשמתה של ציפייתם, עקב כישלונה העסקי של החברה. יהיו הסיבות לכישלון אשר יהיו, וללא קשר לשאלת תום-הלב של המנהלים ושל בעלי המניות שתחת ידיהם כשלה החברה - על הדין להכריע, בהקשרים כבענייננו, אם ראוי להגן יותר על האינטרסים הנדונים של הלקוחות, מושכי השיקים, או על האינטרסים של שאר הנושים, הנהנים הפוטנציאליים מדחיית ההתנגדויות של אותם לקוחות לביצוע השיקים, בין כלל נפגעיה של החברה שכשלה.

26. בענייננו מדובר בתובענה שטרית, ודיני השטרות חורצים את גורל השאלה האמורה. כאמור, סעיף 28(ג) בפקודת השטרות מעניק זכות טהירה לנסב של אוחז כשורה, אלא-אם-כן היה מעורב בהתנהגות הפגומה שפגעה במושך. משהמשיבה הייתה מעורבת בהתנהגות הפגומה - ידה על התחתונה, למגינת-ליבם של נושיה האחרים.

27. מסקנת הדברים היא כי גם בהנחת אחיזתו כשורה של הבנק שממנו רכשה המשיבה את השיקים הנדונים, וגם בהנחה שאמנם המשיבה בפירוק, בניגוד לעבר, אינה מייצגת עוד את האינטרס של בעלי המניות, אלא אך את הנושים, שלא היו מעורבים בהתנהגות הפגומה כלפי המתנגדות, ורק להם יש עניין בתוצאות ההליך מבחינתה - עדיין המשיבה, כמי שביצעה את ההתנהגות הפגומה כלפי המתנגדות, לא רכשה בשיקים הנדונים זכות טהירה. לפיכך, בהנחה שהשיקים הנדונים פגומים בפגם של כישלון תמורה מלא כטענת המתנגדות - המשיבה אינה מתגברת על פגמים אלו.

האם נסב של אוחז כשורה מתגבר על התיישנות?
28. מדברינו לעיל... עולה כי רכישת זכות שטרית בתום-לב ובתמורה אינה מאפסת את מירוץ ההתיישנות, אלא רק מפקיעה את השפעתו לעניין ההתיישנות של אירוע פוגם שהאוחז-כשורה לא היה מודע לו. למעשה, דבר זה עולה מעצם הדרישה של תום-הלב, ושל הדרישה השלובה של היות השטר שלם ותקין לפי מראהו. מי שנטל שיק שעבר זמנו, לא נטל אותו בתום-לב. ממילא אינו אוחז כשורה בשיק. כפועל יוצא מכך, גם הוא וגם הנסב שלו אינם מתגברים על התיישנות העילה השטרית, אם חלפה תקופת ההתיישנות מאז תאריך הפירעון הנקוב בו.

29. בענייננו, הבנק ידע כמובן על ביטול השיקים. ביטול זה הוא שגרם לחילולם, ובעקבותיו - לתחילתו של מירוץ ההתיישנות. כאשר המשיבה רכשה את השיקים מן הבנק, היא רכשה שיקים במצב מתקדם של מירוץ ההתיישנות. דבר זה היה ידוע הן למוכר, הבנק, והן לקונה, המשיבה, והיה גלוי על פני השיקים נוכח תאריך הפירעון הנקוב בהם. לפיכך, החריג שאותו הציע זוסמן (שם) אינו חל בענייננו.

30. הכלל שלפיו סיחור אינו מאפס את מירוץ ההתיישנות אינו פוסח אף על אוחז-כשורה המבקש להסב את השיק. גם האוחז כשורה עצמו, אם לא יקפיד להגיש את השיק לביצוע בתוך שבע שנים ממועד חילולו, תתיישן תביעתו. ממילא אין לומר שהרוכש את השיק מן האוחז כשורה מתגבר על ההתיישנות של השיק.

31. מסקנת הדברים היא שאף לו רכשה המשיבה זכות טהירה בשיקים, מכוח אחיזתו כשורה של הבנק (אם הייתה כזו), כטענתה - לא היה בכך כדי לסייע לה להתגבר על משוכת ההתיישנות, לאחר שלא הקפידה להגיש את השיקים לביצוע מבעוד מועד לפני תום תקופת ההתיישנות.

סיכום הדיון המשפטי הכללי
32. סיחורו של שיק אינו מאפס את מירוץ ההתיישנות. כל יסודותיה של העילה השטרית היו גלויים על פני השיקים. לפיכך התחיל מירוץ ההתיישנות בענייננו למחרת תאריך פירעונם של השיקים, ומירוץ זה לא התאפס ולא נעצר בשום שלב אחרי כן. לפיכך יש לקבל את טענת ההתיישנות לגבי השיקים שהוגשו לביצוע למעלה מ- 7 שנים לאחר מועד פירעונם.

33. גם אם הבנק שממנו רכשה המשיבה את השיקים אחז בהם כשורה - המשיבה לא זכתה בהם בטהירות, עקב התנהגותה הפגומה כלפי המתנגדות, ולפיכך אין היא מתגברת על הפגמים הנטענים, בעיקר של כישלון תמורה מלא.

34. לכאורה, די בכל אחת מקביעות אלה כשלעצמה כדי לחייב את המסקנה כי המשיבה אינה אוחזת בזכות טובה בשיקים. אולם לא ראי זו כראי זו. טענת ההתיישנות היא טענת-סף, שהעובדות הנחוצות לה אינן שנויות במחלוקת. לפיכך קבלתה מובילה לדחיית התובענה השטרית של המשיבה על הסף. לעומת-זאת, טענת כישלון התמורה המלא היא טענה לגוף העניין, המחייבת בירור ראייתי. המשיבה עדיין לא הביאה ראיות מטעמה בעניינה. לפיכך, טענה זו כשלעצמה, אפילו לא נסתרה בשלב זה של ההתנגדות - אינה עשויה לזכות את המתנגדות אלא ברשות להתגונן, תוך פתיחתו של הליך אזרחי ראייתי בתובענה ובטענת ההגנה.

35. התוצאה מן הדיון המשפטי הכללי שלעיל היא שדין טענת הסף בדבר ההתיישנות להתקבל. לפיכך לא יהיה צורך בבירור ראייתי של טענת כישלון התמורה המלא, וניתן יהיה לדחות את התובענה השטרית של המשיבה על הסף, בכפוף לכך שבדיון הפרטני שלהלן יוברר כי אמנם השיקים הנדונים התיישנו, וטענת ההתיישנות הועלתה בהזדמנות הראשונה. לדיון הפרטני בכל התנגדויות שבכותרת אעבור עתה.



בש"א 182805/06 בעניין לקטקין סבטלנה
36. בעניין לקטקין הוגשו לביצוע, ביום 1.11.06, 9 שיקים בסך 565 ₪ כל אחד (סה"כ 5,904 ₪), הנושאים תאריכי פירעון מיום 1.5.98 עד יום 1.1.99.

37. לקטקין טענה בהתנגדותה כי מדובר ב- 9 השיקים האחרונים מתוך סידרה בת 12 שיקים שמשכה לפקודת המשיבה בתמורה לקורס קוסמטיקה. המשיבה הפסיקה את פעילותה לפני תחילת הקורס, אך לאחר שפדתה את 3 השיקים הראשונים. לפיכך טוענת לקטקין להתיישנות התובענה, וכן לכישלון תמורה מלא מול המשיבה כ"צד קרוב" לשיקים. לקטקין טענה גם כי בנק דיסקונט, שבו הופקדו השיקים על-ידי המשיבה, ויתר למעשה על 9 השיקים שבוטלו, נתן למבקשת אישור בכתב על כך שכנראה נגנב עם שאר תכולתו של תיק שהיה ברכב, ומכל מקום נמנע מלהגישם לביצוע בכל השנים שחלפו מאז, עד שהשיקים הועברו לידי המשיבה.

38. המשיבה הכחישה את טענת הויתור של הבנק, האוחז-דאז, ואף תמכה את טענתה במכתב ב"כ הבנק מיום 17.6.98. המשיבה הוסיפה וטענה כי עילת התביעה התגבשה בידיה רק עם קבלת השיקים מן הבנק בשנת 2004, וכי זכתה בהם בטהירות מכוח אחיזתו כשורה של הבנק.

39. לעניין טענת הוויתור, דעתי היא כי אין במכתב ב"כ הבנק שהוזכר כדי לסתור את גירסת המבקשת בדבר הסכמה מאוחרת יותר לוותר על השיקים, בעקבות פרישת נסיבות המקרה ונסיבותיה האישיות של המבקשת באוזניו. טענת המשיבה כי למעשה כישלון התמורה היה חלקי בלבד הייתה סתמית ולא עוגנה באסמכתא כלשהי. לפיכך עליי לקבוע כי גירסת המבקשת, הן בטענת הוויתור והן בטענת כישלון התמורה המלא, לא קרסה בשלב זה.

40. אולם, למעשה, כל זאת הוא למעלה מן הצורך. תוצאת ההליך נגזרת ממסקנותיי בדיון המשפטי הכללי שלעיל. תובענתה השטרית של המשיבה התיישנה. לפיכך דינה להידחות על הסף. ממילא אין חשיבות לכך שלולא כן היה מקום לקבל את ההתנגדות, ולהמתין ולראות אם, בהליך העיקרי, המבקשת הייתה מצליחה להוכיח את טענתה לכישלון תמורה מלא ולוויתור.

41. התוצאה היא שתובענתה של המשיבה נגד לקטקין נדחית על הסף מחמת התיישנות.

42. המשיבה תשלם למבקשת 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד בהתנגדות. לביצוע חיוב זה, תעביר המזכירות את הפיקדון בסכום זה, שהופקד על-ידי המשיבה למטרה זו, לידי ב"כ המבקשת, עו"ד סיגל יוריסטה-עצמון.

בש"א 182830/06 בעניין קרוננברג גונן
43. בעניין קרוננברג הוגשו לביצוע, ביום 6.11.06, 2 שיקים בסך 1,094 ₪ כל אחד, הנושאים תאריכי פירעון מיום 20.4.98 עד יום 20.5.98.
44. קרוננברג טען בהתנגדותו כי השיקים נמסרו למשיבה במסגרת סדרת שיקים בסכום כולל משוער של בין 10,000 ל- 12,000 ₪, שמשך המבקש בתמורה לשני קורסים עבור גיסתו, הדר פרץ קרוננברג. הקורסים היו אמורים להימשך כ- 15 חודש, אך הראשון נקטע לאחר כחודשיים, שגם בהם בוטלו שיעורים כל העת, על רקע דמדומי קריסתה של המשיבה. הוכחשה קבלת מזוודת איפור בשווי 4,000 ₪, אלא מזוודה ריקה בשווי מאות ₪ בודדות בלבד, שהמשיבה הצהירה כי שוויה כלול במחיר הקורס. לפיכך נטען להתיישנות התובענה השטרית ולכישלון תמורה מלא למעשה. אמנם, הדר הודתה בתצהירה כי המשיבה הציעה השלמת הקורס במכון אחר, בתמורה לתוספת תשלום, אך היא לא נתנה אמון במשיבה ולא נענתה להצעה.
45. המשיבה מטילה ספק במהימנותה של הגירסה בדבר קבלת מזוודת איפור ריקה. לגירסתה, המזוודה הכילה מוצרי איפור לצורך הלימוד והתרגול. לטענתה, ביטולם של 2 שיקים בלבד מתוך 12-10 שיקים אומר דרשני, ואינו מתיישב עם הטענה שהקורס נקטע בתחילתו. בנסיבות אלו סבורה המשיבה כי המבקש לא הרים את הנטל להראות כישלון תמורה מלא, להבדיל מכישלון חלקי שאינו מכונן הגנה שטרית.

46. בשאלת היקפו של כישלון התמורה, אני מקבל את עמדת המשיבה. על הדר היה להקטין את נזקה, ולקבל את ההצעה להשלים את הלימודים במכון אחר, בתמורה לתוספת תשלום, שאת השבתה הייתה עשויה לתבוע באמצעות הגשתה של הוכחת חוב למפרק. נכונותה של המשיבה לספק פתרון כאמור, אף אם לא היה מושלם, שולל את הסיווג של כישלון תמורה מלא. המבקש לא הביא נתונים בדבר סכום התוספת שנדרשה. לפיכך גם הגנה של כישלון תמורה חלקי קצוב לא הועלתה.
47. כאמור לעיל בעניין לקטקין - קביעות אלה הן למעלה מן הצורך. מן האמור לעיל עולה כי דין ההתנגדות של קרוננברג היה להידחות, ודין התובענה השטרית של המשיבה היה להתקבל, לולא הוגשה לאחר שהתיישנה. אולם המבקש העלה גם טענת התיישנות, ודין טענה זו להתקבל.

48. התוצאה היא שגם התובענה השטרית בעניין קרוננברג נדחית על הסף מחמת התיישנות. אולם, בשים-לב להערותיי לעיל, ולטיבה של טענת התיישנות כטענה דיונית העשויה לסכל תביעה מוצדקת, אין חיוב בהוצאות לזכות המבקש בגין ההתנגדות.



בש"א 183052/06 בעניין מוסקונה אני
49. בעניין מוסקונה הוגשו לביצוע, ביום 6.11.06, 6 שיקים בסך 656 ₪ כל אחד (סה"כ 3,936 ₪), הנושאים תאריכי פירעון מיום 2.5.98 עד יום 2.12.98.

50. מוסקונה טענה בהתנגדותה כי מסרה למשיבה 12 שיקים, ועוד 2 שיקים בסך 988 ₪ בגין קורס נוסף. היא הצהירה כי המשיבה הפסיקה את פעילותה מספר חודשים לאחר ההרשמה. לפיכך טענה להתיישנות התובענה, וכן לכישלון תמורה מלא.

51. המשיבה וויתרה על חקירתה הנגדית של המבקשת, ועל הגשת טיעון בכתב בדבר נסיבותיה העובדתיות המיוחדות של פרשה זו. נקבע כי ההחלטה בהתנגדות זו תינתן לפי התוצאות של הדיון המשפטי בעניין לקטקין.

52. אף שהמשיבה לא טענה זאת, אין לכחד כי תצהיר המבקשת מותיר עמימות בשאלה אם הקורס התחיל, מתי הופסק ומה עלה בגורל הקורס הנוסף. לכאורה, מן העובדה שנפדו 6 מתוך 12 השיקים בסדרה הנדונה, וכן 2 השיקים בגין הקורס הנוסף, עולה כי הקורס נקטע בעיצומו, ולאו-דווקא לפני תחילתו או סמוך לתחילתו.

53. בנסיבות כאלו עולה השאלה אם יש לראות בקטיעת הקורס משום כישלון תמורה מלא, או שמא חלקי בלבד. מחד גיסא, נראה כי המבקשת הספיקה לקנות דעת בתחום הקוסמטיקה בהיקף של כרבע או שליש מן הקורס; אם נביא בחשבון את ההנחה שהקורס התחיל זמן מה לאחר ההרשמה ולאחר מועדי הפירעון של השיקים הראשונים. מאידך גיסא, ספק רב אם תכלית הקורס הייתה רכישת יידע גרידא. נראה סביר יותר שתכלית הקורס הייתה קבלתה של תעודה מקצועית בתחום הקוסמטיקה, לצורך עיסוק במקצוע זה; וכי ללא התעודה אין כל ערך ממשי לשיעורים הבודדים שאולי הספיקה המבקשת לקבל. בהקשר זה, תיתכן רלבנטיות לשאלה, שלא הובררה בענייננו, אם הידע שהספיקה המבקשת לרכוש היה עשוי לאפשר לה לימודים מקוצרים וזולים יותר במכון אחר, לצורך זכייה בתעודה הנכספת.

54. יתכן שהיה מקום להבחין, בהקשר כזה בין צדדים קרובים, בין מקרה של טענת פגם מצד החייב המוכחשת על-ידי הזוכה, לבין מקרה כבענייננו שבו כישלון התמורה, בהיקף כזה או אחר, אינו מוכחש.

55. הגבלתה של הגנה שטרית, במקרה של כישלון תמורה, לכישלון מלא או קצוב - נובעת מן האינטרס להגן על אומד דעת הצדדים בדבר מתן עדיפות לאוחז בשטר על פני הטוען לעילה חוזית גרידא. עיקרה של העדיפות הוא בהעברת הנטל לחייב, ובחסימתה של טענת הגנה מסוג הצפוי לגרור התדיינות מורכבת, כגון טענה לכשלון תמורה חלקי בלתי-קצוב. הטעם לכך הוא שאפשר שאין בטענה ממש, זולת טרדה לזוכה ועיכוב במימוש זכותו, הפך כוונת הצדדים במסירת השטר.
56. אולם, משהזוכה מודה בהפרת החוזה, מודה הוא במשתמע בכך שהחייב השטרי זכאי כלפיו לסעדים חוזיים, בגין עסקת היסוד, שלמעשה ניתנים לקיזוז מול התובענה השטרית אפילו סכומם אינו קצוב. נסיבות כאלה מצדיקות, לכאורה, איזון שונה בין האינטרסים של הצדדים, אפילו לא טען החייב השטרי במפורש טענת קיזוז במסגרת התנגדותו.

57. לאור האמור, לכאורה היה מקום להכריע ספקות מן הסוג הנדון, בסיווגו של כישלון תמורה שאינו שנוי במחלוקת ככישלון מלא או ככישלון חלקי בלתי-קצוב, לטובת המתנגד.

58. מכל מקום, אין צורך להכריע בדבר; משום שגם תובענה שטרית זו התיישנה. לפיכך התובענה נדחית על הסף מחמת התיישנות.

59. בשים-לב לעמימות האמורה ולספקות הנובעים ממנה, ולכך שמבקשת זו לא הייתה מיוצגת, אם כי הסתייעה בעו"ד בהכנת ההתנגדות, ולכך שלא התקיים בענייננו אלא דיון אחד, ללא הגשת סיכומים, ולכך שהמבקשת לא פירטה את הוצאותיה ולא דרשה שיפוי בגינן - אין חיוב בהוצאות.

בש"א 183071/06 בעניין זיני ריקי
60. בעניין זיני הוגשו לביצוע, ביום 1.11.06, 10 שיקים בסך 380 ₪ כל אחד (סה"כ 3,800 ₪), הנושאים תאריכי פירעון מיום 28.4.98 עד יום 28.11.98.

61. זיני טענה בהתנגדותה כי הקורס נדחה שוב ושוב, עד שהמשיבה הפסיקה את פעילותה בטרם התחיל, ובטרם קיבלה ערכת איפור במסגרתו. בינתיים נפרעו מספר שיקים. זיני טוענת, איפוא, להתיישנות התובענה ולכישלון תמורה מלא. גירסתה זו לא קרסה בחקירתה הנגדית.
62. גם כאן, הייתה המבקשת זכאית לקבל רשות להתגונן - לו נזקקה לכך. אולם אין בכך צורך, משום שהתובענה התיישנה. לפיכך התובענה נדחית על הסף, מחמת התיישנות.

63. המבקשת לא הייתה מיוצגת, ולא מסרה פרטים בדבר הוצאותיה. אולם היא נעזרה בעו"ד להכנת ההתנגדות, והתייצבה לדיון ממעלה אדומים. לפיכך המשיבה תשלם למבקשת הוצאות בסך 750 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם-לא-כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.


בש"א 183076/06 בעניין אפרמוף דורין
64. בעניין אפרמוף הוגש לביצוע, ביום 6.11.06, שיק אחד בסך 600 ₪, נושא תאריך פירעון 15.7.98.

65. אפרמוף טענה בהתנגדותה כי השיק הנדון הוא האחרון בסדרה בת 11 שיקים בסכום זהה, שאותם מסרה למשיבה בתמורה להשתתפות בקורס קוסמטיקה. פתיחת הקורס נדחתה שוב ושוב, עד להפסקת פעילותה של החברה. לפיכך טוענת אפרמוף להתיישנות, שיהוי וכישלון תמורה מלא.

66. גירסת המבקשת לא קרסה בחקירה הנגדית. מכל מקום, התובענה התיישנה. לפיכך התובענה נדחית על הסף מחמת התיישנות.

67. המשיבה הפקידה 250 ₪ להבטחת הוצאות המבקשת, כפי שפורטו על ידיה. המבקשת זכאית להוצאות אלה. לפיכך המזכירות תעביר את הפיקדון האמור לידי המבקשת.

בש"א 184536/06 בעניין אבראהים ג'רנאס
68. בעניין אבראהים הוגשו לביצוע, ביום 6.11.06, 4 שיקים, 3 בסך 631 ₪ ואחד בסך 639 ₪ (סה"כ 2,532 ₪), הנושאים תאריכי פירעון מיום 15.4.98 עד יום 15.7.98.

69. אבראהים טענה בהתנגדותה כי התובענה התיישנה, וכן כי הקורס לא התקיים, ולפיכך התמורה לשיקים נכשלה במלואה. בתשובותיה לשאלות בית-המשפט הבהירה המבקשת כי הספיקה ללמוד כחודשיים מתוך 10 חודשי הקורס המיועדים, כי לא קיבלה מזוודת איפור יקרה אלא ערכת קוסמטיקה ובה מספר פריטים כגון פינצטה, כובע רחצה וכדומה שערכה כמה עשרות ₪. מספר שיקים, יתר על אלו שהוגשו לביצוע, הספיקו להיפרע לפני הפסקת פעילותה של המשיבה וביטול השיקים על-ידי המבקשת בעקבות כך.

70. גם כאן אין צורך להכריע בשאלה אם הנסיבות האמורות מכוננות כישלון תמורה מלא או חלקי בלבד, משום שגם תובענה זו התיישנה. לפיכך התובענה נדחית על הסף מחמת התיישנות.

71. בשים-לב להסתייעותה של המבקשת בעו"ד, ולהתייצבות שניהם לדיון אחד מעכו; ולטענתה המוצדקת לכאורה, אף שהוגשה באיחור, בדבר הסמכות המקומית; ולאי-הגשתם של סיכומים, כמו גם לאי-מתן תגובה כלשהי בעקבות החלטותיי מיום 6.6.07 ומיום 15.6.07 - המשיבה תשלם למבקשת סך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד בהתנגדות.

סוף דבר
72. כל המתנגדות בבקשות שבכותרת העלו טענת התיישנות כלפי הבקשות לביצוע השיקים. הניתוח המשפטי הכללי, כמו גם הניתוח הפרטני של התובענות השונות, העלה כי טענת ההתיישנות - בדין יסודה. לפיכך נדחו כל התובענות השטריות על הסף מחמת התיישנות, ללא קשר להבדלים בין ההתנגדויות השונות מבחינת טיבן של הטענות הנוספות, בצירוף צווים שונים לעניין ההוצאות לפי נסיבותיה של כל התנגדות."





ב- ע"א 4845/04 {מרדכי קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח בתפקידו ככונס נכסים, תק-על 2006(4), 3998, 4001 (2006)} נפסק מפי כב' הנשיא (בדימ') א' ברק, כב' השופט א' גרוניס, ו- כב' השופטת ע' ארבל:

"השופט א' גרוניס
1. בית-המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ו' אלשיך) חייב את המערערים לשלם לקופתה של מגדלי השמש מ.ה. (1990) בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) (להלן: "החברה") סך של 290,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.11.95, וכן חייבם לשאת בהוצאות ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 100,000 ש"ח. המערערים משיגים על פסק-הדין ואילו כונס נכסיה של החברה ומפרקה של החברה (המשיבים והמערערים שכנגד), שלפי בקשתם חוייבו המערערים, טוענים בערעור שכנגד כי יש לחייב את המערערים בסכום נוסף כפיצוי בגין מעשיהם.

2. ביום 27.2.91 נעשה הסכם בין החברה לבין המערערת 2 (להלן: "המערערת") ולפיו התחייבה החברה למכור למערערת דירה בת 4 חדרים בפרויקט מסחר ומגורים שנבנה על-ידי החברה (להלן: "ההסכם"). התמורה המוסכמת הייתה סכום של 296,000 ש"ח. התמורה לא שולמה לחברה אלא משנמכרה הדירה לאחר למעלה מחמש שנים, כפי שיפורט מייד. המערער 1 (להלן: "המערער"), בעלה של המערערת, שימש באותה עת כאחד מן הדירקטורים בחברה. המערער התפטר מתפקידו כדירקטור בחודש דצמבר 1993. בחודש יוני 1995 נעשה זכרון-דברים למכירת דירה בפרויקט שנבנה על-ידי החברה לבני הזוג צייזלר (להלן: "זכרון-הדברים"). זכרון-הדברים מדבר על דירה בת 5 חדרים (שמתוארים כ: 4+1). בתיאור המוכר בזכרון-הדברים מופיע שמה של החברה כשהוא מודפס. על שמה של החברה הועבר קו, מעין מחיקה, ומעל השם נכתב שמה של המערערת בכתב יד. במקום המיועד לחתימת המוכר על זכרון-הדברים מופיעה חותמת של החברה ועליה חתימה כלשהי. התמורה המוסכמת שבזכרון-הדברים הייתה סך של 750,000 ש"ח. מתוך התמורה הנזכרת קיבלה החברה סך של 460,000 ש"ח. סכום זה מתקבל מן הסך של 296,000 ש"ח, שבהסכם בין החברה למערערת, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד ההסכם ועד למחצית שנת 1995. בחודש אפריל 1997 נתמנה המשיב 1 ככונס נכסים זמני לנכסי החברה, לפי בקשת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), לשם אכיפת שיעבודים שונים על נכסיה. כחצי שנה לאחר-מכן הוא התמנה לכונס נכסים קבוע. בחודש ספטמבר 1998 ניתן צו פירוק לגבי החברה והמשיב 2 נתמנה כמפרק החברה. בחודש יולי 2002 הגישו שני בעלי התפקיד, כונס הנכסים והמפרק, בקשה לחייב את המערערים להחזיר לקופת החברה סך של 290,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.11.95 וכן לחייבם בתשלום פיצוי בשל מעשיהם. הבקשה נסמכה על סעיף 374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה").

3. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשתם של המשיבים בחלקה. הם חוייבו, כאמור, בהחזר הסכום של 290,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. סכום זה היווה את ההפרש בין הסכום שהמערערת התחייבה לשלמו לחברה על-פי ההסכם, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, לבין התמורה שבני משפחת צייזלר התחייבו לשלמה. בית-משפט קמא דחה שתי טענות סף שהעלו המערערים. הטענה הראשונה הייתה כי הבקשה אינה מתאימה להתברר כבקשה לפי סעיף 374 לפקודה. לגישתו של בית-המשפט, המקרה המסויים אינו סבוך במיוחד ועל-כן אין סיבה שהעניין יתברר במסגרת של הליך נפרד, מחוץ למסגרתו של התיק בו מתנהלים הליכי הפירוק והכינוס. הערכאה הדיונית אף דחתה טענת סף נוספת והיא שלא ניתן לפעול כנגד המערערת מכוח סעיף 374 לפקודה, שכן היא לא הייתה בעלת תפקיד כלשהו בחברה ואף לא הייתה בעלת מניות בה. בעניין זה ציין בית-המשפט כי המערער, ששימש בעבר כדירקטור בחברה, התייחס בהליך אחר לעסקה של רכישת הדירה כעסקה משותפת לו ולאשתו. עוד נאמר בפסק-הדין, כי בכל מקרה ניתן היה להגיש בקשה למתן הוראות כנגד המערערת על-מנת שתשיב לקופת החברה נכסים וטובות הנאה שקיבלה שלא כדין. טענה נוספת בעלת אופי מקדמי שנדחתה הייתה טענת התיישנות. על-פי הטענה, חלפו למעלה משבע שנים הן מעת שנעשה ההסכם עם המערערת, הן מעת שהמערער פרש מתפקידו כדירקטור והן מעת שבני הזוג צייזלר רכשו את הדירה. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענה מן הטעם שהשליטה בחברה לא השתנתה עד למינויו של כונס נכסים וכי על-כן לא ניתן לצפות שהדירקטורים האחרים היו פועלים נגד המערערים להשבת זכויותיה של החברה. לפיכך, כל עוד לא נתמנה בעל תפקיד בהליכי כינוס נכסים, לא החל מירוץ ההתיישנות. לגופם של דברים מצא בית-משפט קמא, כי אומנם הדירה שבהסכם בין החברה למערערת הינה אותה דירה שנמכרה למשפחת צייזלר, אלא שפרטים שונים, כמו גודל הדירה, אינם זהים ומעוררים תמיהה. כמו-כן הצביע בית-המשפט על כך שהחברה התייחסה לבני הזוג צייזלר כרוכשים הראשונים של הדירה וכי לבנק, שלבקשתו נתמנה כונס הנכסים, הוצג מצג מטעה לפיו משפחת צייזלר הייתה הרוכשת הראשונה ועקב זאת הוא הוציא ערבות בנקאית לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 (להלן: "חוק המכר"). עוד מצאה הערכאה הדיונית, כי מחירה של הדירה בהסכם היה נמוך בחמישה עשר אחוזים לפחות ממחירן של דירות 4 חדרים דומות. הפער בין המחיר האמיתי לזה ששולם אף גדול יותר, כשמתברר כי הדירה שנמכרה היא למעשה דירה בת 5 חדרים. עוד צויין, כי בהסכם לא נכלל כלל לוח תשלומים לגבי התמורה. צירוף פער המחירים והמועד הדחוי של התשלום הביא את בית-המשפט למסקנה, כי עסקת המכר בין החברה למערערת הייתה עסקה למראית עין שלא נעשתה לטובת החברה אלא תוך הפרה של חובות האמונים של דירקטור.

4. המערערים תוקפים את פסק-דינו של בית-משפט קמא, הן בנוגע לפן הדיוני שבו והן בנוגע לפן המהותי שבו. בפן הדיוני טוענים המערערים, כי הליך של מתן הוראות אינו הליך מתאים לבירור מחלוקת מהסוג בו עסקינן. לטענתם, בשל אופי ההליך נשללו מהם זכויות דיוניות שונות כגון גילוי מסמכים, הצגת שאלונים והבאת עדים. נסיבות המקרה הצריכו בירור עובדתי רחב ולכן ההליך המתאים לליבונו היה הגשת תביעה אזרחית רגילה. כן טוענים המערערים, כי לעניין דירקטור בשם אליאש ברגרין (להלן: "ברגרין"), אשר כנגדו הועלו טענות דומות, החליט בית-משפט קמא כי הן תישמענה בהליך אזרחי רגיל ולא על דרך בקשה למתן הוראות. המערערים אף גורסים, כי לא ניתן היה לחייב את המערערת לפי סעיף 374 לפקודה, שכן מעולם לא הועסקה על-ידי החברה או מילאה את אחד התפקידים האחרים המנויים בסעיף. כמו-כן טוענים המערערים, כי היה על בית-המשפט לסלק את התביעה על הסף בשל התיישנותה. לגופו של עניין טוענים המערערים, כי העסקה המקורית הייתה עסקה כשרה וחוקית לכל דבר אשר נערכה בעת שהחברה הייתה רווחית וסולבנטית ומניעיה היו הטבות מס אשר צמחו לחברה בעקבותיה. עוד טוענים הם, כי הפער בין המחיר הראוי של הדירה לבין המחיר ששולם בפועל הוא, לכל היותר, חמישה עשר אחוזים, כמחיר שוויו של חדר נוסף. המשיבים סומכים על ממצאיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא. בפן הדיוני מציינים המשיבים, כי בבית-משפט קמא לא עלתה כלל הטענה כי ההליך אינו ראוי מטיבו להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות. זאת ועוד, המערערים ידעו את טענות הכונס והמפרק נגדם כשבעה חודשים לפני הדיון, ולמרות זאת הם לא הגישו כלל בקשה לזימון עדים מטעמם. לעניין האפשרות לתבוע את המערערת, טוענים המשיבים כי כל ניסיון להפריד בין המערער למערערת יהווה הפרדה מלאכותית, והמערערים עצמם התייחסו לעסקת רכישת הדירה כאל פעולה משותפת שלהם. לעניין ההתיישנות טוענים המשיבים, כי בנסיבות העניין החל מירוץ ההתיישנות מיום הפירוק, שכן המערערים לא הצליחו להוכיח כי העילה שצמחה לחברה מהעסקה הלא כשרה הייתה ניתנת לגילוי בשקידה סבירה קודם לכן. בפן המהותי, מציינים המשיבים שורה של אינדיקציות עובדתיות המלמדות על כך שעסקת מכירת הדירה למערערת בשנת 1991 הייתה עסקה פיקטיבית. המשיבים מדגישים, כי החברה היא אשר טיפלה בכל ההיבטים של מכירת הדירה לבני הזוג צייזלר, העברת החזקה לידיהם והבטחת הערבות הבנקאית לטובתם לפי חוק המכר. נעבור לדון בטענות הצדדים.

5. אין לקבל את הטענה כי המהלך הדיוני שנקטו כונס הנכסים והמפרק נגד המערערים, היינו בקשה במסגרת תיק הפירוק והכינוס, לא היה מהלך ראוי. תיאור הדברים מלמד, כי לא קיימת מחלוקת עובדתית ממשית ורצינית בין בעלי הדין. המחלוקת היא בשאלת המשמעות שיש ליתן לעובדות מסויימות. המערערים אינם חולקים על הנתונים בעניין שני ההסכמים שנעשו באשר לדירה, ועל דבר הצגתם של בני הזוג צייזלר בפני הבנק כרוכשי דירה מן החברה, וכמובן שאין כל מחלוקת לגבי מועדים שונים שיש להם חשיבות להכרעה. עוד יצויין, כי בית-המשפט המחוזי לא התבקש כלל לאפשר העדת עדים נוספים מחוץ למעורבים הישירים וממילא לא סירב לבקשה מעין זו. המערערים לא טענו כלל בבית-המשפט המחוזי שההליך אינו מתאים בשל כך שקיימת מחלוקת עובדתית משמעותית, שאינה ניתנת לבירור ענייני וראוי בגדר בקשה למתן הוראות. אשר לטענה כי בעניין דנא פעל בית-המשפט המחוזי על דרך בקשה למתן הוראות, בעוד שלגבי ברגרין נקבע כי יש לפעול באמצעות הליך אזרחי נפרד: מן ההחלטה בעניינו של ברגרין עולה, כי שם נקבע שיהיה צורך לשמוע עדים ולהציג מסמכים רבים. כמו-כן מתברר, כי ברגרין עצמו הגיש הליך נגד החברה ועל-כן היה היגיון בהוראה שגם הבקשה נגדו תידון בנפרד ולא בגדר תיק הפירוק והכינוס.

6. טענתם של המערערים בבית-משפט קמא בהקשר לאופי ההליך התמקדה בכך שלא ניתן לפעול כנגד המערערת, אשר לא הייתה בעלת תפקיד בחברה, מכוח סעיף 374 לפקודה. כידוע, נפסק כי סעיף 374 אינו מקנה עילה חדשה אלא פותח פתח להפעלת הליך מקוצר, אם מתברר בגדרם של הליכי פירוק שבעל תפקיד "השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או שעיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא-ומתן הנוגע לחברה..." (סעיף 374 לפקודה; ראו ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2), 200 (1997) (להלן: "פרשת מרכז הארגזים")). אכן, סעיף 374 מאפשר לפעול בדרך המקוצרת נגד דירקטורים ונושאי משרה אחרים וכן נגד בעלי תפקידים נוספים - אדם שהשתתף ביסוד החברה או בייזומה, כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני. המערערים טוענים, כי המערערת אינה נמנית על אלה הנזכרים בסעיף 374 לפקודה. התשובה לכך מצויה בשניים: ראשית, המערער התייחס בהליך אחר לעסקת רכישת הדירה כאל עסקת רכישה בה הוא והמערערת קנו דירה. לפיכך, אופיה המשותף של הפעולה של בני הזוג המערערים מצדיק עשיית שימוש בסעיף 374, שהרי המערער עצמו שימש בתפקיד דירקטור בעת עשיית ההסכם. מכל מקום, ואף אם נאמר שלא ניתן לפעול נגד גורם זר מכוח סעיף 374 לפקודה, הרי בעלי התפקיד שהגישו את הבקשה נגד המערערים רשאים היו להגיש בקשה למתן הוראות, שלא על-פי הסעיף הנזכר, כנגד המערערת כמי שקיבלה מן החברה נכס או טובת הנאה שלא כדין, על-פי העילה המהותית שתבואר להלן.

7. אף טענת ההתיישנות שהעלו המערערים אינה ראויה להתקבל. לטענתם, עילת התביעה כנגדם נולדה עם עשייתו של ההסכם בחודש פברואר 1991. בקשתם של המשיבים הוגשה לבית-משפט קמא רק בחודש יוני 2002, היינו לאחר יותר משבע שנים מיום היווצר העילה. חישוב המועדים הנכון שונה הוא. מן החומר התברר כי לשני דירקטורים נוספים הייתה נגיעה לעסקאות דומות בשנת 1991. על-פי עסקה אחת התחייבה החברה למכור לברגרין דירה שבנתה ובעסקה נוספת נמכרה דירה של החברה לקרובה של דירקטור אחר, שהיה בעל השליטה בחברה, נפתלי לינדאור (להלן: "לינדאור"). בצדק ציין בית-המשפט המחוזי כי אין לצפות שדירקטורים אשר לכאורה פעלו אף הם שלא כהלכה (בהנחה שכך הוא), ינקטו צעדים משפטיים כנגד דירקטור אחר להשבת טובת הנאה או נכס שנלקח שלא כדין מן החברה. המערערים מוסיפים וטוענים, כי המערער פרש מתפקיד דירקטור בחודש דצמבר 1993 ועל-כן ניתן היה לפעול נגדו החל מאותה עת. הטענה מתעלמת מכך שאם הדירקטורים האחרים אומנם פעלו אף הם שלא על-פי החובות המוטלות עליהם, קשה לצפות שיפעלו נגד אחר, הגם שהתפטר מתפקידו כדירקטור. איננו מתעלמים מכך שלאחר התפטרותו של המערער חלו שינויים בדירקטריון והתווספו דירקטורים חדשים. ברם בנסיבות העניין, אין בכך כדי לשנות שכן מעמדו של לינדאור כדירקטור ובעל שליטה נמשך עד למינוי של כונס נכסים לנכסי החברה בשנת 1997. הואיל ונסיבות העניין מצביעות על כך שלא ניתן היה לצפות שהדירקטורים האחרים ינקטו פעולה נגד המערער בכל הנוגע לדירה המסויימת, הרי אין למנות בגדר תקופת ההתיישנות את התקופה שעד למינויו של כונס הנכסים, ואולי אף עד למינויו של המפרק. המקור המשפטי לכך הוא סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לפי הסעיף, אין למנות בתוך תקופת ההתיישנות את הזמן בו לא ידע התובע על העובדות המהוות בסיס לתובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". במקרה דנא, העסקה עם המערערים לא יכולה הייתה להתגלות בשקידה סבירה לגורם המעוניין לעמוד על משמר זכויות החברה ולהגן על נכסיה מפני נושאי המשרה שבה, אלא עם מינוי כונס הנכסים או המפרק (ראו דעת הרוב בפרשת מרכז הארגזים; לעניין היקפו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ראו ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6), 847, 855-854).

8. בהקשר הנוכחי, רואה אני חשיבות מיוחדת בעיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ"בעיית הנציג". הבעיה, בתמצית, היא ניגוד עניינים הנובע מכך שלעיתים במהלך ניהול החברה, יש למקבלי ההחלטות אינטרס אישי שונה מזה של החברה עצמה (לדיון כללי ראו ז' גושן "'בעיית הנציג' כתיאוריה מאחדת לדיני התאגידים" ספר זיכרון לגואלטירו פרוקצ'יה (תשנ"ז-1996), 239 (להלן: "גושן")). במקרה שלנו מתעוררת בעיית הנציג במלוא חריפותה: שלושה חברי דירקטוריון עושים, לכאורה, לביתם בעסקאות עם החברה. האם ניתן לצפות כי החברה שבניהולם תגיש תביעה נגד כל אחד מהם בשל הפרת חובת אמונים?! כיצד ניתן לדבר על אפשרות לחשוף את העובדות המהוות את עילת התביעה בשקידה סבירה, כאשר אלו אשר העובדות בידיעתם אינם מעוניינים, מטבע הדברים, בחשיפתן? תשובות מסויימות לבעיית הנציג נמצאות באמצעים הדיוניים של תביעה ייצוגית ותביעה נגזרת (א' פרוקצ'יה "חברות ופירמות אחרות בראי תיאורטי" ספר זיכרון לגואלטירו פרוקצ'יה (תשנ"ז-1996), 217, 227; גושן, שם, 257-256; א' חביב סגל דיני חברות - החוק החדש והדין, כרך א', 603). אולם, מכשירים אלה אינם ממצים את האפשרויות לטיפול בבעיה. אמצעי נוסף בו ניתן וראוי לעשות שימוש הוא עיכוב מירוץ ההתיישנות, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, כאשר בהגה החברה אוחזים נושאי משרה המונחים על-ידי אינטרסים שאינם זהים לאינטרסים של החברה. ניגוד העניינים בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרה מתאים, כי לעניין התיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה. במאמר מוסגר נציין, כי לא ניתן לעשות שימוש בתביעה נגזרת בגדרם של הליכי פירוק (סעיף 205 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות")). סעיף 374 לפקודה הוא עצמו משמש אמצעי לטיפול בבעיית הנציג מעת שניתן צו פירוק נגד החברה (ראו ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן, תק-על 2005(2), 81 (2005), פסקה 11 לפסק-דינו של השופט ריבלין; צ' כהן פירוק חברות (תש"ס-2000), 728). כלומר, לעיתים ניתן יהיה לשלב הליך לפי סעיף 374 לפקודה עם עיכוב מירוץ ההתיישנות, לשם יצירת כלי יעיל להתמודד עם בעיית הנציג (למענה מסויים לבעיית ההתיישנות המתעוררת עקב מאפייניה של התביעה הנגזרת, ראו סעיף 198(ב) לחוק החברות). יודגש, כי דברינו בנוגע להפרדה בין ידיעתם של הדירקטורים לידיעתה של החברה, לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אמורים לגבי תביעה לפי סעיף 374 לפקודה. אין אנו מביעים דעה האם ניתן לעשות שימוש בכלל זה במקרים נוספים.

המערערים טוענים באופן חלופי, כי הבנק ידע או אמור היה לדעת על מעשיו הנטענים של המערער בקשר לדירה ולכן חלה התיישנות בכל הנוגע לו. הבנק הוא זה שאמור לקבל בסופו-של-דבר את הכספים בהם חוייבו המערערים, שכן הוא הנושה המובטח שלבקשתו נתמנה כונס הנכסים. נזכיר, ועוד נחזור לכך, כי הבנק הוטעה לחשוב שבני הזוג צייזלר רכשו את הדירה מידי החברה ובעקבות זאת הוא הוציא ערבות לטובתם. כבר מטעם זה, אין לקבל את הטענה שחלה התיישנות בכל הנוגע לבנק.

9. הסוגיה המהותית שיש להתייחס אליה הינה האם המשיבים השכילו להוכיח שהמערערים הפרו חובה כלשהי כלפי החברה באופן שיצדיק את החיוב שהושת עליהם. נחזור ונזכיר, כי ההסכם בין החברה למערערת נעשה בשנת 1991 תוך שננקבה בו תמורה בסך 296,000 ש"ח. ההסכם לא כלל לוח תשלומים. המערערים לא שילמו ולוּ פרוטה אחת על חשבון התמורה. בשנת 1995 נעשה זכרון-דברים עם משפחת צייזלר. מצד המוכר נחתם זכרון-הדברים על-ידי החברה. בתור מוכר, על-פי זכרון-הדברים, מופיע שמה של המערערת כשהוא כתוב בכתב יד, ומתחתיו מודפס שם החברה כשקו עובר עליו. קיימת אי-התאמה מסויימת בתיאור הדירה בשני המסמכים - ההסכם וזכרון-הדברים. נמצא על-ידי בית-משפט קמא, ובכך אין עילה להתערב, כי התמורה שבהסכם הייתה נמוכה ממחיר השוק. באותה תקופה בה נעשה ההסכם נערכו שתי עסקאות דומות עם דירקטורים או קרובים של דירקטורים. בעקבות עריכתו של זכרון-הדברים הוצג מצג בפני הבנק לפיו החברה היא זו שמכרה את הדירה למשפחת צייזלר. המשיבים צירפו לבקשתם מסמכים שונים מהם עולה בבירור, כי אכן כך אירע וכי הבנק אף הוציא בעקבות זאת ערבות לפי חוק המכר. עניין נוסף שראוי לציינו בהקשר לדירה הוא כי בני הזוג צייזלר אישרו לחברה, ולא למערערת, את דבר קבלת החזקה בדירה. כזכור, רק כאשר שילמו בני הזוג צייזלר את התמורה קיבלה החברה את שהמערערת התחייבה לשלם על-פי ההסכם.

10. העובדות המתוארות מצביעות על כך כי המערערים, שפעלו במשותף לפי גירסת המערער, קיבלו לידיהם נכס של החברה במחיר מופחת, בלא ששילמו עבורו בעת הקבלה, והפיקו בהמשך טובת הנאה מאותו נכס. הפעולות האמורות מהוות, מבחינת המערער ששימש כדירקטור, הפרה של חובת אמונים (ראו ע"א 3016/90 פנחס ארנרייך נ' ד"ר יעקב נאמן, פורסם במאגרים (1994), פסקה 17). עצם המכירה של נכס לדירקטור במחיר מופחת מגיעה כדי הפרת חובת אמונים של הדירקטור. מקל וחומר שכך הוא, כאשר בנוסף למכירה במחיר מופחת לא שילם הדירקטור תמורה מיידית כלשהי, הפעילות העסקית בקשר לנכס נמשכה כאילו מדובר בנכס של החברה (בכל הנוגע ליחסים עם הבנק), ובסופו-של-דבר נמכר הנכס בריווח שנכנס לכיסם של הדירקטור ורעייתו. חובת האמונים שחב דירקטור לחברה בה הוא מכהן מעוגנת כיום בסעיף 254 לחוק החברות. חובה זו זכתה לראשונה לעיגון חוקי בחוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4) (אחריות נושאי משרה), התשנ"א-1991 (להלן: "התיקון"), אשר נכנס לתוקף ביום 28.3.91. אולם, הפסיקה הכירה בחובה זו עוד קודם לכן (ע"א 817/79 אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3), 253, 280-277; ראו גם י' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה (התשמ"ט-1989), 253-243). צדק, אם כן, בית-משפט קמא משקבע כי אין כל נפקות לשאלה האם הפרת חובת האמונים הייתה לפני התיקון או לאחריו.

11. אפילו נפריד את עניינה של המערערת מעניינו של המערער, שכן היא לא הייתה דירקטורית בחברה, יש לראות בה כמי שחבה להשיב לחברה את הריווח ממכירת הדירה מכוח הדין הכללי. שכן, ריווח זה הינו התעשרות לא מוצדקת לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"). המערערת הכניסה לכיסה ריווח שעשתה ממכירה של נכס, קרי הדירה, שנותר למעשה נכס של החברה, כפי שניתן לראות מהצגת הדברים כלפי הבנק ומן האישור שנתנו בני הזוג צייזלר בעניין קבלת החזקה. פרטים אלו מצביעים על כך שההתעשרות שצמחה למערערים מהעסקה היא ריווח מרכוש הזולת המהווה התעשרות "שלא כדין" ומחייב אותם בהשבתו. בנסיבות המקרה דנא, יש יסוד למחשבה כי ההסכם אינו אלא חוזה למראית עין המהווה כסות להזרמה אסורה של כספים מהחברה למערערים. במקרה כזה, נותרה הבעלות למעשה בדירה בידי החברה והמערערת מחוייבת להשיבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו והשוו, ע"א 4360/90 משה בר חן נ' יוסף אברהם כוכבי, פ"ד מז(2), 311 (1993), במיוחד בעמודים 319-318; ראו גם ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה), 409 (להלן: "פרידמן")). אף אם נאמר שאין מדובר בחוזה פיקטיבי, הרי זהו חוזה שנכרת תוך הפרת חובת אמונים של דירקטור (המערער), לו הייתה שותפה המערערת ביודעין. במקרה כזה, זכאית החברה לבטל את החוזה (סעיף 256(ג) לחוק החברות; ראו י' כהן דיני חברות, כרך ב', 300; פרידמן, שם, 704-703). עם ביטול החוזה קמה חובת השבה הדדית של הצדדים לחוזה (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")). גם מקורה הנורמטיבי של חובת השבה זו הוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו למשל, ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5), 297, 319-316 (1991)). כאן השבה של הדירה בעין אינה אפשרית ואף לא נתבקשה, עקב מכירתה לצד שלישי תם-לב. במקרה כזה זכאית החברה, לפי סעיף 21 לחוק החוזים וסעיף 1 לחוק עשיית עושר, לקבל את שווי הדירה. הסכום שהמערערים חוייבו על-ידי בית-משפט קמא להשיבו הינו אותו החלק של התמורה שלא הגיע לקופת החברה.

המערערים טוענים, כזכור, כי העסקה עימם נעשתה משיקולים של טובת החברה כחלק מתכנון מס לגיטימי. בעניין זה קבע בית-המשפט, כי הטבת המס נועדה להיטיב עם בעלי המניות ולא עם החברה כאישיות משפטית נפרדת. כנגד קביעה זו לא השכילו המערערים להשמיע כל טענה של ממש, מה עוד שאין בכך כדי להסביר מדוע היה על העסקה להיערך בתנאים כה נחותים מבחינת החברה.

12. כאמור, במקרה הנוכחי הסתבר לכאורה, כי כל הדירקטורים הפיקו טובות הנאה מעסקאות שעשו עם החברה. מכך ניתן להסיק שלאף אחד מהם לא היה אינטרס לנקוט פעולה נגד האחרים ועל-כן מירוץ ההתיישנות נפסק. לא הועלתה בפנינו כל טענה, כי בעלי המניות כולם הסכימו לעריכת ההסכם, לפיו נרכשה הדירה על-ידי המערערת. בוודאי שטענה כאמור לא הוכחה. אנו מזכירים אפשרות זו, של הסכמה של כל בעלי המניות, משום שבאופן זה ניתן להכשיר עסקה עם בעלי עניין, אף אם לא ננקט הליך האישור הפורמלי, הנדרש לפי חוק החברות (ע"א 10568/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מפרק החברה ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ (בפירוק), פ"ד נח(5), 673, 679-678 (2004); וכן ראו Robert A. Wachsler Inc. v. Florafax International Inc. (1985) 778 F 2d 547). זאת, אף אם ההסכמה ניתנה באופן בלתי-פורמלי (ע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע"מ נ' גת, תק-על 92(2), 2378 (1992) פסקה 5). כלומר, הסכמה של כלל בעלי המניות מביאה לכך שהחברה לא תוכל לתבוע דירקטור (או מי שהיה דירקטור) בשל הפרה של חובת אמונים. כפי שצויין, לפי הלכת מרכז הארגזים מקנה סעיף 374 לפקודה אמצעי דיוני בלבד ואינו יוצר עילה חדשה. מכאן, שזה הסומך על סעיף 374 (המפרק, נושה, משתתף או הכונס הרשמי) חייב להעמיד עילה מהותית כלשהי. עילה זו יכולה להיות, מבחינה תיאורטית, הפרת אמונים. אולם ברור, כי אם עילה כאמור לא קיימת לפני הליך פירוק ובלא קשר להליך כאמור, לא יהא בסעיף 374 כדי לסייע. במילים אחרות, אם החברה עצמה לא הייתה יכולה לתבוע את הדירקטור לפני הליך הפירוק (בין אם ישירות ובין בתביעה נגזרת), אין בסעיף 374 לפקודה כדי להושיע. בצורה אחרת ניתן להציג הדברים כך: טענת הגנה שעמדה לדירקטור לפני הפירוק, למשל הסכמה של כלל בעלי המניות, תשרת אותו אף בגדר הליכי פירוק, אם ננקט נגדו הליך מכוח סעיף 374. ואם נחזור לענייננו, נזכיר ונציין כי חלפו שנים מאז העסקה ועד להליך הפירוק ואין כל טענה כי החברה לא הייתה סולבנטית בעת עריכת ההסכם או כי קיים קשר כלשהו בין ההסכם לבין כניסתה של החברה למצב של חדלות פירעון. כאמור, טענה בדבר הסכמה של בעלי המניות כלל לא הועלתה במקרה דנא.

13. טענה אחרת שאכן הועלתה על-ידי המערערים היא שלא היה מקום לחייבם להשיב כספים לקופת החברה, שכן מי שיזכה בסכום בסופו-של-דבר הוא הנושה המובטח, אשר לבקשתו נתמנה כונס הנכסים. בטענתם זו לא הסתמכו המערערים במפורש על האמור בסעיף 374 לפקודה. באותו סעיף נקבע, כי הבקשה יכולה להיות מוגשת על-ידי הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף. כונס נכסים איננו נזכר בסעיף. מסתבר, כי בין המפרק לבין הכונס נעשה הסכם לפיו כספים שיתקבלו בעקבות תביעות נגד צדדים שלישיים יהיו שייכים לקופת הכינוס, בכפוף לכך שהכונס יעביר למפרק סכום של יותר ממיליון ש"ח לשם תשלום לנושים בדין קדימה, לנושים רגילים ולכיסוי שכר טירחתו של המפרק. לאור ההסכם, ברור שאף קופת הפירוק נהנתה למעשה מהמהלך שננקט נגד המערערים. במצב זה, אין פגם בכך שהחיוב הכספי על המערערים מביא לכך שהסכום יגיע לקופת הכינוס.

14. טענתם האחרונה של המערערים הינה כי סכום ההוצאות ושכר טירחה שפסק בית-משפט קמא היה מופרז ולכן יש להקטינו בכל מקרה, אף אם יתר הטענות תידחנה. אף טענה זו דינה להידחות. הערכאה הדיונית חייבה את המערערים לשאת בהוצאות ובשכר טירחה בסך 100,000 ש"ח. בית-המשפט חייב את המערערים להשיב לקופת החברה סך של 290,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.11.95. הסכום נכון ליום פסק-הדין מסתכם בכ-600,000 ש"ח. מכאן ששיעור ההוצאות ושכר הטירחה הינו כשישה עשר אחוזים מן החיוב הכספי שהושת. שיעור כאמור של הוצאות ושכר טירחה הינו סביר, ובודאי שאין הוא מצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

15. בערעור שכנגד מלינים המשיבים על כך שבית-המשפט המחוזי לא התייחס לדרישה שבבקשתם לחייב את המערערים בפיצוי על הנזק שנגרם לחברה בנוסף לטובת ההנאה שהפיקו המערערים מן הדירה (הסכום של 290,000 ש"ח). על-פי הטענה, הואיל ונגרע מהחברה סכום של 290,000 ש"ח, היא נאלצה לשלם ריבית לבנק בו ניהלה את חשבונותיה. אין מקום לקבל את הטענה. אכן, בבקשתם בפני בית-משפט קמא ציינו המשיבים כי החברה שילמה ריבית לבנק בשיעור העולה על הצמדה וריבית לפי החוק, וכי מדובר בסכום מצטבר של 150,000 ש"ח. הם אף טענו כי לחברה נגרם נזק נוסף עקב כך שהמערער הסכים למכירת דירה אחרת לדירקטור ברגרין. עיון בחומר שהיה בפני בית-משפט קמא מגלה כי המשיבים לא הוכיחו את הנזקים הנטענים.

16. משהגענו לסיום הדרך נציין, כי המערערים הניחו בפנינו שתי בקשות להגשת ראיות נוספות. עיינו בחומר הנוסף ולא מצאנו שיש בו כדי לשנות כהוא זה באשר לתוצאות הערעור.

17. מן המקובץ עולה כי דין הערעור להידחות וכך הוא אף לגבי הערעור שכנגד. המערערים יישאו בשכר טירחת עורך-דין מופחת, בהתחשב בדחיית הערעור שכנגד, בסך 15,000 ש"ח."

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 19939/04 {עודד גולד נ' מדינת ישראל-משרד התעשייה והמסחר, תק-מח 2006(3), 3641, 3645 (2006)} נפסק מפי כב' הרשם ש' ברוך:

"1. מדינת ישראל (להלן: "המשיבה") הגישה ביום 31.8.04 כתב תביעה כנגד עודד גולד, שלמה וחניש וקומפיומדיה בע"מ (להלן: "המבקשים"), לתשלום הסך של 25,744,929 ₪.

להלן עיקרי העובדות הרלבנטיות, כפי שהן נטענו בכתב התביעה:

המבקשים מס' 1 ו- 2 הינם בעלי השליטה והמנהלים בפועל של המבקשת מס' 3 וכן של חברת מון פארק תעשיות בע"מ (להלן: "חברת מון פארק") וחברת עמק האביב בע"מ (להלן: "חברת עמק האביב").

לשלושת החברות הוענקו, באמצעות המבקשים מס' 1 ו- 2, מענקים והטבות על-פי החוק לעידוד השקעות הון, לצורך בניית מבנים תעשיתיים, אך התברר כי המבקשים פעלו בתרמית, ולא השקיעו את הכספים כנדרש:

המבקשת מס' 3 (שהינה חברה אנגלית רדומה, בבעלות חלקית של מר יוסף וחניש, אביו של המבקש מס' 2) נתנה, באמצעות המבקשים מס' 1 ו- 2, דיווחים כוזבים לגבי שווי הציוד אותו רכשה וקיבלה כספים ב"העברה סיבובית" מספקים, ובכך יצרה מצג שקרי של השקעת הון.

בנוסף, המבקשת מס' 3 סירבה להעביר לגורמי ביקורת מטעם המשיבה את המסמכים המהותיים לבחינת מצבה הפיננסי וסכומי ההשקעות, כגון מאזנים בוחנים וכרטיסי הנהלת חשבונות לגבי עסקאות עם בעלי מניות וחברות קשורות.

ביום 19.3.97 הודיעה מנהלת המשיבה על ביטול כתב האישור שניתן למבקשת מס' 3. ערר שהוגש על החלטה זו, נדחה בהמלצת ועדת הערר שאושרה בהחלטת שר התעשיה והמסחר ונחתמה על-ידי שר האוצר ביום 27.7.97.

המשיבה טענה, כי במקביל לתביעתה היא הגישה בקשה לפירוק המבקשת מס' 3.

המבקשים מס' 1 ו- 2 יצרו מצגי שווא כוזבים, בין היתר, לגבי ההשקעות שהושקעו בבניית המבנה התעשייתי על-ידי חברת מון פארק, העבודות שבוצעו במבנה, יכולתה של חברת מון פארק להעמיד הון עצמי, עלות הבניה ועוד. בנוסף, דיווחו המבקשים מס' 1 ו- 2 גם דיווחים כוזבים לגבי קיומן של עבודות בנייה והשקעות הון עצמי על-ידי חברת עמק האביב בע"מ.
בפסק-דינו מיום 28.4.98 של כב' סגן הנשיא (דאז) י' לויט, ניתן צו פירוק ביחס לחברת מון פארק וחברת עמק האביב (נספח א' לכתב התביעה).

המשיבה טענה כי נגרם לה נזק כספי בסך ההטבות שניתנו למבקשים על סמך מצגי שווא אלה, ועתרה לחייב את המבקשים בהשבת הסכומים שנטלו שלא כדין, שמסתכמים ב- 17,571,982 ₪ עבור המבקשת מס' 3, 7,630,437 ₪ עבור חברת מון פארק תעשיות בע"מ ו- 542,510 ₪ עבור חברת עמק האביב בע"מ.

יש לציין, כי בין הצדדים להליך הנוכחי, התנהלו בעבר הליכים אחרים.

מעבר להליכי הפירוק הממושכים שהתנהלו בעבר או מתנהלים בשלב זה כנגד החברות הרלבנטיות לאירועים נשוא התביעה, הוגשו גם תביעות בגין ביטול כתבי האישור ודרישות להחזר ההטבות שניתנו על-ידי מרכז ההשקעות (ת"א 2429/03 ו- ת"א 1503/04), אשר סולקו על הסף.

2. בבקשתם מיום 23.9.04, עתרו המבקשים להורות על דחיית או מחיקת התביעה על הסף מפאת התיישנות.

לטענת המבקשים, התביעה הוגשה לאחר למעלה משבע שנים לאחר קרות האירועים המגבשים, לשיטת המשיבה, את עילת התביעה, שכן מדובר באירועים המיוחסים לתקופה שבין השנים 1996-1993.

לטענתם, העובדות הרלבנטיות לביסוס גירסת המשיבה, היו ידועות לה עוד בשנת 1996, עת שהגישה תלונה למשטרה בגין החשדות שהתעוררו אצלה לגבי פעולותיהם של המבקשים, אשר בעקבותיה נעצר המבקש מס' 1 ובוצע חיפוש משטרתי במשרד המבקשים. בנוסף, בשנת 1996 פורסמו בעיתונים ידיעות הקשורות למעשים נשוא התביעה, ואף פורסם דו"ח מטעם רו"ח בר לב, מומחה בביקורת חקירתית, המפרט את מעשי ההונאה הנטענים.

כמו-כן, ביום 17.4.97 הגישה המשיבה בקשת פירוק בתיק פירוק 233/97, בו העלתה כנגד המבקשים את אותן הטענות שהעלתה בכתב התביעה, עד כדי נוסח דומה או אפילו זהה של הטענות בשני ההליכים.

לאור זאת, טענו המבקשים כי אין תחולה להוראת סעיפים 7 או 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולכן תחילת תקופת ההתיישנות אינה מאוחרת יותר מהמועד שבו נולדה עילת התביעה.

בתגובתה, טענה המשיבה כי מועד היווצרותה של עילת התביעה הוא לכל המוקדם, במועדים שבהם קמה החובה להחזרת המענקים וההטבות, בעקבות ביטול כתב האישור- 24.7.97 (שבע שנים חודש ושבוע לפני הגשת התובענה) ביחס לחברות עמק האביב ומון פארק ו- 26.8.97 ביחס למבקשת מס' 3 - שהינם מועדי התגבשות רכיב הנזק, והם הרלבנטיים לצורך קביעת תקופת ההתיישנות.
מעבר לכך, טענה המשיבה, כי העובדות המגבשות את הטענות המופנות באופן אישי כלפי המבקשים מס' 1 ו- 2 נודעו לה רק, ולכל המוקדם, במועד שהוגש כתב האישום בשנת 1999 (לטענתה, ייתכן שמדובר במועד מאוחר יותר, עם איסוף חומר הראיות בשנת 2002).

לפיכך, טענה המשיבה, כי בהסתמך על סעיף 7 לחוק ההתיישנות (החל באופן חלופי לסעיף 8), תקופת ההתיישנות מתחילה רק בשנת 1999 או 2002.

בתשובתם לתגובה, חזרו המבקשים על מהות טענותיהם, והוסיפו כי העובדות הרלבנטיות למשיבה היו ידועות לה עוד במועד שנשלחו מכתבי ההתראה לפני ביטול כתבי האישור, בסוף שנת 1996.

3. טענת ההתיישנות נבחנת, בראש ובראשונה, על-פי עילת התביעה. המשיבה לא חלקה על כך, אך לטענתה, עילת התביעה נוצרה במועד התגבשות רכיב הנזק, שהינו המועד בו קמה למבקשים החובה להחזיר לה את המענקים וההטבות (יולי-אוגוסט 1997).

ואכן, כאשר מדובר בתביעה נזיקית, מועד התגבשות עילת התביעה לצורך תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנזק (כך עולה גם מהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)). אלא שנקודת ההסתכלות של המשיבה באשר להגדרת מועד התרחשות הנזק בנסיבות המקרה, היא לא מדוייקת בעיני, בהתחשב באופן בו נוסח כתב התביעה. המסכת העובדתית המופיעה בכתב התביעה, נסבה על מעשי תרמית והונאה מצד המבקשים. הנזק שנגרם למשיבה נובע מאותם מעשים, ובעקבותיו בוטלו כתבי האישור והמבקשים נדרשו להשיב את ההטבות שקיבלו. אמנם, אין ספק, כי קיים קשר טבעי בין שני הדברים, אך עדיין, מדובר בנזק נוסף הנלווה מבחינה כרונולוגית לנזק שנגרם מעצם קבלת כספי ההטבות בדרכי מרמה.

4. ככל הנראה, הבעייתיות נובעת מאופן הניסוח של כתב התביעה, שהחלק העובדתי בו אינו תואם לסעדים הנתבעים. לכל אורך כתב התביעה, מפורטות עובדות הקשורות לפעולות מרמה מצד המבקשים, כמעט ללא התייחסות לשאלה האם המבקשים השיבו את סכומי ההטבות, בעקבות ביטול כתבי האישור (למעט, אולי, סעיף 24 לכתב התביעה המתייחס למבקשת מס' 3). רק לבסוף, טוענת המשיבה כי הנזקים שנגרמו לה הם בסך ההטבות שניתנו למבקשים, והם חייבים בהשבת אותן הטבות.

כל שנותר לי, הוא רק להניח כי סעד זה נובע מטענה מוסווית כלשהי, לפיה אותן הטבות לא הושבו.

פער טרמינולוגי זה, הוא שיצר מלכתחילה את האבחנה שהובהרה לעיל, לעניין ההגדרה והמועד של התגבשות הנזק בענייננו.

אופן הניסוח הבעייתי של כתב התביעה מקשה גם על הגדרה קוהרנטית של עילת התביעה. כידוע, עילת תביעה מוגדרת כמכלול העובדות, שהוכחתן תוביל לקבלת לקבלת הסעד הנתבע. בענייננו, כתב התביעה אינו יוצר תמונה ברורה וחד-משמעית לעניין מידת הקשר בין העובדות לסעד, שכן הוא בנוי על טענות עובדתיות הקשורות לפעולות מרמה מצד המבקשים ומנגד, הסעד הנתבע במסגרתו אינו פועל יוצא ישיר של אותן פעולות, אלא הוא כנראה תוצר של אי-קיום החלטת ועדת הערר.

בעיה סמנטית זו, היא משמעותית מאד לעניין הדיון בשאלת ההתיישנות, וזאת לאור העובדה שכאמור, התיישנות תביעה נבחנת תמיד ביחס לעילת התביעה, וביחס אליה בלבד.

בענייננו, החלק העובדתי בכתב התביעה מגבש על פני הדברים את עילת התרמית, ולא ניתן לדלג על פניו ולבחון את סוגיית ההתיישנות בקריטריונים הקשורים לסעד הנתבע, והשייכים בנסיבות העניין למימד עובדתי אחר לחלוטין.

התביעה הוגשה ב- 31.8.04, והאירועים הרלבנטיים לה התרחשו למעלה משבע שנים קודם לכן. מכאן, נראה כי התביעה התיישנה.

אמנם, על-פי סעיף 75ב(א) לחוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט-1959, היה על המבקשים מס' 1 ו- 2 להשיב את ההטבות תוך 30 יום ממועד החלטת השרים בערר, ולכן לא היה טעם בהגשת התביעה בטרם התברר למשיבה כי המבקשים מס' 1 ו- 2 לא משיבים את כספי ההטבות כנדרש.

יחד-עם-זאת, לא ניתן להיתלות בכך כמחסום בפני התיישנות, כאשר הסעד הנתבע כתוצאה מאי השבת ההטבות הוא כה מנותק מעילת התביעה, שהיא בלבד מהווה אינדיקציה לקביעת תקופת ההתיישנות.

במילים אחרות, צורת הניסוח של כתב התביעה, היא פרמטר סמנטי בלבד, אך בנסיבות, היא פרמטר סמנטי משמעותי מספיק על-מנת שלא ניתן יהיה להסתמך על הוראת סעיף 75ב(א) לצורך קביעת מועד התגבשות הנזק.

כל עמדה אחרת תפגע בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים כנתבעים.
אעיר, כי כפי שכבר ציינתי לעיל, הרי שעל-פי נוסח כתב התביעה, הרי שבמקרה האופטימלי מבחינת המדינה, התיישנה התובענה, ביחס למבקשים מס' 1 ו- 2 חודש ושבוע לפני מועד הגשת התובענה (אשר למבקשת מס' 3, המצויה בהליכי פירוק, אין החלטה זו עוסקת בה).

5. בשלב זה, יש לבחון האם מתקיימים בענייננו החריגים המעוגנים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, הדוחים את תחילת תקופת ההתיישנות אל מעבר למועד התגבשות עילת התביעה.

למעשה, סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות אינם חלים באופן סימולטני, ולא ניתן להתייחס אליהם במקביל (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4), 861 (1989); ע"א 3552/01 Banco Exterior (Suiza) SA נ' יעקב כספי בע"מ, תק-על 2005(1), 2363 (2005)).

אני סבור, כי היות שהתביעה מבוססת, בין היתר, על עילת התרמית, טבעי יותר יהיה לדון בשאלת ההתיישנות בהתבסס על סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע כי - "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

המקורות הרלבנטיים שאוזכרו על-ידי המבקשים (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' יצחק עוזר, פ"ד נא(2), 200 (1997) ו- פש"ר (תל-אביב-יפו) 399/96 אילמקו חברה ישראלית ליצור מנורות בע"מ (בפירוק) נ' דב הלבץ-רו"ח, תק-מח 2004(1), 4997 (2004) (להלן: "פרשת אימלקו")), שייכים לספירה מעט אחרת, שכן במסגרת כל אחד מהם, נטען על-ידי המפרקת או המפרק שמונו לחברות, כי המועד ממנו מתחילה תקופת ההתיישנות הינו מועד מתן צו הפירוק, וזאת מאחר שקודם למינויים כמפרקים, העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו, מן הסתם, ידועות להם. מכל מקום, נקבע בהם עקרון מרכזי שעשוי בהחלט להיות ישים בענייננו, ולפיו תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו מעשי המרמה נתגלו או יכלו להתגלות בשקידה ראויה לגורם רלבנטי כלשהו. וכך, נקבע בפרשת אילמקו, כי חשדות כבדים של מרכז ההשקעות כלפי החברה באשר לאופן התנהלותה, כמו גם ניהול חקירה פלילית על-ידי המשטרה על רקע חשדות מצד גורמים מסויימים בחברה, מהווים "ידיעה של גורם רלבנטי" כמשמעותו לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ולכן אין הצדקה לדחות את תחילתה של תקופת ההתיישנות.

המשיבה מצידה, מצטטת את הנאמר ב- ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, תק-על 2003(1), 2184 (2003) - "רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7, הוגדרה, בפרשה הנזכרת, כ"ידיעה ממשית וסובייקטיווית" ...כידיעה "ממשית" ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט; שכן, כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קרבן התרמית, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות".

באותו מקרה נקבע, כי תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו התובע קיבל לידיו את דו"ח החקירה, ונודע לו כי יש בידיו ראיות הדרושות לו להוכחת התרמית. המשיבה ניסתה להיבנות מפסק-דין זה וטענה, כאמור, כי לפחות עד למועד הגשת כתב האישום כנגד המבקשים מס' 1 ו- 2 (בשנת 1999), לא היו בידיעתה מכלול העובדות הרלבנטיות (ויתכן שאף מדובר במועד מאוחר יותר, בשנת 2002, כשחומר הראיות היה מצוי בידה).

6. ראשית, אופן הפרשנות, ובהתאם לכך היישום, שהעניקה המשיבה להלכה בפסק-דין זה, הינו נרחב משנכתב בפסק-הדין.

אני סבור, כי "ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט" הינה ידיעה קונקרטית, שיש לה אחיזה במציאות ואינה בגדר השערות ערטילאיות בלבד, כך שבעתיד, היא תהיה נתונה להוכחה במסגרת ראייתית. אך מכאן ועד מתן פרשנות לפיה מדובר למעשה, בשלב בו התובע מחזיק בראיות ממשיות המספיקות להוכחת תביעתו, הדרך עוד ארוכה, ופרשנות מעין זו עשויה להרחיב בצורה ניכרת את מסגרת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, עד לריקונו מתוכן של מוסד ההתיישנות (מה גם שהיא סותרת את הנאמר בפרשת אימלקו).

מעבר לכך, נראה לי כי טענת המשיבה שהועלתה באופן סתמי ולקוני, "נבלעת" בטענותיהם העובדתיות המפורטות של המבקשים, מהן עולה כי המשיבה הייתה מודעת לעובדות המגבשות את עילת התרמית, עוד בשלב מוקדם, יחסית בהרבה, משנת 1999.

לבקשה צורף, בין היתר, דו"ח ביקורת מיום 9.7.96 שנערך על-ידי משרד רו"ח בר-לב, והמפרט את פעולות המרמה בקבוצת החברות המוחזקת על-ידי המבקשים מס' 1 ו- 2.

וכך, בין היתר, דווח על ניפוח עלויות ציוד מיובא, העברה סיבובית של כספים, העמדת הון עצמי נמוך, אי-תשלום לספקים במקביל להצגת חשבוניות למרכז ההשקעות לשם קבלת סיוע כספי והצבת "אנשי קש" להסוואת הקשר בין המבקשים מס' 1 ו- 2 לבין החברות (נספח ב' לבקשה).

במקביל, ביום 15.8.96 ניתן על-ידי כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני, צו חיפוש כנגד המבקש מס' 1, לבקשת היחידה הארצית לחקירות הונאה. בטופס הצו נקבע כי העילה למתן הצו הוא קיום חשד לפעולת מרמה, על-פי חומר החקירה (נספח ג' לבקשה, וכן צורף דו"ח החיפוש).

באופן סימולטני לאירועים אלה, פורסמו ידיעות עיתונאיות שונות, הקושרות את המבקשים מס' 1 ו- 2 למעשי מרמה והקמת פרוייקטים פיקטיביים במטרה לקבלת כספים ממרכז ההשקעות. אמנם, במוקד אותן כתבות לא ניצבו החברות נשוא התביעה הנוכחית, אך עדיין יש בהן בכדי להעיד על רוח הדברים באותה העת, גם ככל שהיא נוגעת לידיעת האירועים הרלבנטיים לענייננו, ובייחוד מאחר שמעורבותם של המבקשים מס' 1 ו- 2 ניכרת גם בהם (נספח א' לבקשה).

בנוסף, וחשוב במיוחד, בבקשה לפירוק חברות ומינוי מפרק זמני מיום 17.4.97, הועלו טענות שבמהותן, חופפות במידה רבה לטענות בתביעה הנוכחית.

כך לדוגמה, בסעיף 155 לבקשת הפירוק נטען בהתייחס, בין היתר, למבקשת מס' 3 כי - "החברות הופעלו כאשר מאחוריהן עומדים ה"ה גולד ווחניש, במטרה לקבל כספי מדינה בהיקף של כ- 100 מיליון ₪, כאשר אף לא אחת מן החברות לא עשתה כל שימוש בכספי המדינה למטרות לשמן יועדו כספים אלו, אלא הופעלו כמכשיר לביצוע תרמית וקבלת כספים ממרכז ההשקעות, על סמך הצהרות כוזבות ומטעות...".

בהתייחס לחברת מון פארק וחברת עמק האביב, רמת הפירוט בבקשה לפירוק היא נמוכה יותר, אך עדיין ניתן להסיק ממנה כי לשיטת מרכז ההשקעות, התקיימו הקריטריונים לביטול כתב האישור (סעיפים 73-66 ו- 111-104 לבקשה לפירוק. למעשה, עצם ביטול כתב האישור מעיד כי סביר להניח, שהמשיבה הייתה מודעת במידה מסויימת לסיבות המצדיקות את הביטול).

מכתב התשובה ניתן להסיק, כי בעקבות הבקשה מיום 17.4.97, מונו לחברות מפרקים זמניים, אך המינוי בוטל בהחלטה מיום 3.6.97.

על החלטת הביטול הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר התקבלה ב- 8/97.

7. הנתון הרלבנטי ביותר לענייננו והמהווה את הבסיס החזק ביותר לטענת המבקשים, מצוי ב"בקשה דחופה לסעד זמני בערעור" שהוגשה לבית-המשפט העליון ביום 9.6.97, והמבקשים, יחד עם החברות הקשורות לתביעה הנדונה מהווים צד לה (אך לא רק הם).

בבקשה זו, לכל אורכה, מפורטות טענות עובדתיות המייחסות למבקשים מעשי תרמית ומצגי שווא, לצורך השגת כספים מהמשיבה.

בסעיף 5 לבקשה, נטען כי כל 15 החברות המהוות צד לבקשה, הוקמו במטרה לקבלת סכומים גבוהים בדרכי מרמה, כאשר הן כלל אינן פעילות.

בסעיף 9 לבקשה, מפורטות העובדות הקונקרטיות המהוות רכיבים של אותן "פעולות מרמה" - ניפוח עלויות, סטייה מהותית מהיקף ההשקעות, קבלת מענקים בסכומים גבוהים ולמעשה, קיומן של חברות פיקטיביות. סעיף 32 לבקשה מפרט גם הוא בהרחבה את מעשי התרמית הנטענים, וייחודו בכך שהוא מתבסס באופן מפורש על ממצאי אחד מהדוחו"ת שהוגשו על-ידי המפרקים הזמניים.
אמנם, ההליך במסגרתו הוגשה אותה בקשה הוא שונה לחלוטין, מבחינת מהותו ומטרתו, מההליך הנוכחי, אך לא ניתן להתעלם מכך שבשני ההליכים הצדדים הם אותם צדדים, וגם העובדות הניצבות ביסוד שניהם הן בדיוק אותן עובדות. מכאן, כי העובדות הקשורות לעילת התרמית היו ידועות כבר בחודש יוני 1997, לכל המאוחר.

כאמור, לצורך קביעת תחילת תקופת ההתיישנות ידיעה של עובדות, הגם שעליה להיות ממשית, אינה נדרשת להיות ברת-הוכחה במועד הידיעה, מעבר למישור ההוכחה הפוטנציאלי (כלומר, נדרשת אפשרות להוכחה פוטנציאלית עתידית, אך לא מעבר לכך). מכאן, כי גם אם מכלול הראיות הקשורות לעניין היו בידי המשיבה בשלב מאוחר הרבה יותר, הרי שלעניין ידיעת העובדות - אין לכך משמעות. מעבר לכך, כפי שכבר צויין לעיל, תשתית ראייתית לא מבוטלת, בדמות דו"ח רו"ח בר-לב, הייתה גם הייתה בידי המשיבה, בכל המועדים הרלבנטיים לבקשה דנא והתמודדות של ממש עם תשתית זאת, אין בנמצא.

לאור זאת, ובהקשר לעובדות המפורטות בכתב התביעה הקשורות רובן ככולן לפעולות המרמה, נראה כי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות אינה חלה על התביעה הנדונה.

התוצאה היא, כי תקופת ההתיישנות נמנית עם מועד התגבשות עילת התביעה, שגם אם אינו מוגבל לנקודת זמן מסויימת, הרי שבכל מקרה, הוא קודם לתאריך 31.8.97.

8. הבקשה מתקבלת. התביעה נדחית על הסף על-פי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין צו להוצאות."