botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק זכויות החולה

הפרקים שבספר:

שמירת סודיות רפואית (סעיף 19 לחוק)



עמוד 301 בספר:


סעיף 19 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:

"19. שמירת סודיות רפואית
(א) מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.
(ב) מטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם."

חובות הרופא כלפי מטופליו הינן חובות קדומות אשר מצאו את ביטויין כבר בשבועת הרופאים הקדומה, הנקראת גם "שבועת היפוקרטס", אשר נועדה לקבוע נורמות התנהגות בסיסיות וביניהן שמירה על פרטיות החולה, הבטחת סודיות המידע הרפואי והגשת עזרה רפואית לכל חולה.

באחד הנוסחים של "שבועת היפוקרטס" נקבעה החובה לשמור על הסודיות הרפואית ולפיה "אני מתחייב לשמור את כל המידע שהגיע לאוזני לגבי החולים בסוד, ולא לעשות בו שימוש זדוני או להפיצו ברבים מתוך כוונה רעה" {עיין ערך "שבועת הרופאים", באתר האינטרנט "ויקיפדיה"}.


עמוד 302 בספר:


המלומד א' כרמי דן בספרו {בריאות ומשפט (נבו, 2003), 802} בשאלת מעמדה המחייב של שבועה זו, ולדבריו שבועה זו הינה בגדר קוד אתי מחייב ועל הפרתה ניתן לעמוד לדין באשמת התנהגות בלתי-הולמת. כאשר הערכים המוגנים נקבעו אף בחוק, הרי שלערכים אלו משמעות משפטית נוספת על זו האתית.

חובת שמירת הסודיות נועדה לשמור על האמון המלא שבין החולה לרופא, שהינו תנאי הכרחי לצורך אבחנה וטיפול, ולמעשה מדובר על שמירת פרטיותו של החולה.

א' כרמי הרחיב בספרו {שם, 802}, על הקשר שבין חובת הסודיות הרפואית לבין הגנת הפרטיות. לדעתו, "חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כי לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו המפורשת או מכללא. פגיעה בפרטיות היא, בין היתר, על-ידי פרסום של עניין הנוגע למצב בריאותו של אדם, או הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע את זכותו של כל אדם לפרטיות ולצנעת חייו... בתחום הטיפול הרפואי מודגש הנושא, כיוון שהטיפול תלוי במידה רבה בחשיפה של מידע מירבי מצד החולה על עצמו, ואף בחשיפה פיזית של גוף החולה בפני הרופא".

אם-כן, שמירת הסודיות הרפואית, נועדה להגן על פרטיותו של המטופל ולשמור על האמון שהוא נותן ברופא-המטפל.

כאשר החובה החקוקה הופרה הינה הפרת חובת הסודיות הרפואית כאמור בסעיף 19 לחוק זכויות החולה - עוולת הפרת חובה החקוקה תחול רק באשר לנזק של הפגיעה בפרטיותו של המטופל-החולה ולא הנזק הנטען.


עמוד 303 בספר:


פסק-הדין ב- ע"א (ת"א) 1410/93 {מיכה נוימן נ' מנדל, פ"מ נו(א), 280} קובע, איפוא, "חובה להגן על מסמכים הכללים מידע רפואי, באופן שימנע חשיפתם לעין כל. ניתן להסיק חובה זו גם מסעיף 20(ב) לחוק זכויות החולה, הקובע, כי מסירת מידע רפואי לאחר, תיעשה רק במידה הנדרשת לצורך העניין". כמו-כן, "היה ראוי לפרט ולציין במפורש בחוק את החובה להגן על החומר הרפואי, לפחות בדרך של ציון ברור על המעטפה, העוברת גם תחת ידיהם של עובדי מינהל, כי במעטפה כלול חומר רגיש בדבר מצבו הרפואי של אדם" {אזר ונירנברג רשלנות רפואית (מהדורה שניה ומעודכנת, התש"ס-2000), 147}.

ב- ק"ג (נצ') 42764-07-10 {רבקה גבאי נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} נקבע כי בשל הוראות סעיפים 19 ו- 20 לחוק זכויות החולה, ובהיעדר ויתור על סודיות רפואית מצד המנוח או חליפיו - לא יהיה זה נכון להורות למוסד רפואי למסור מסמכים רפואיים של המנוח.

יש להבחין איפוא בין החסיון ובין הסודיות. אף שבעיקרון "חסיון" מכוון לשמור על "סודיות" יש להבחין בין השניים.

"החסיון", מהווה חריג לעיקרון הגילוי, שעל פיו אין להסתיר דבר בהליך שיפוטי.

ה"סודיות", מהווה חריג לעיקרון הפומביות ותכליתה למנוע חשיפתו של מידע "סודי" בפני הציבור.

ממילא, יש להבחין בין נושא החסיון לבין הנושא של הגבלת פומביות הדיון, על שני פניו: דלתיים סגורות ואיסור פרסום" {יצחק עמית "קבילות, סודיות,


עמוד 304 בספר:


חסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי - ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי, 247, 261 (2007)}.

יחד-עם-זאת, המדובר בנושאים קרובים ויש שבית-המשפט מורה על גילוי למרות חסיון יחסי או למרות פגיעה בפרטיות, אך הוא מקהה את עוקצה של ההחלטה בכך שהוא מורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות או על איסור פרסום.

בפרשת ישמחוביץ {בג"צ 447/72 ד"ר ברנרדו ישמחוביץ נ' אהרון ברוך ואח', פ"ד כז(2), 253 (1973)} נתחם גבולו של חסיון רופא-מטופל אשר הוגדר על-ידי המחוקק.

בית-המשפט קבע, כי אבחנתו של הרופא ודרכי הטיפול חוסים בצילו של החסיון הקבוע בחוק, בעוד זה אינו חל, בדרך-כלל, על זהותו של המטופל.

ההלכה היא איפוא כי עצם הפניה לרופא, לרבות זהותו של הפונה והסכום ששולם לרופא, כל אלה אינם פרטים שמסירתם מפרה את החסיון הרפואי הקבוע בסעיף 49 לפקודת הראיות {ראה גם ת"א (ת"א) 1900-08 פרופורציה פי אם סי בע"מ נ' בן שושן אבנר ד"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.