שחרור בערובה על-ידי בית-המשפט

1. כללי
סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובע כדלקמן:

"44. שחרור בערובה על-ידי בית-המשפט (תיקון התשנ"ז)
(א) חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק-דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית-המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה.
(ב) בית-משפט רשאי לצוות על נאשם או על נידון, שערעור תלוי ועומד על פסק-דינו, לתת ערובה, אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21, בדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ומשעשה כן, יראו את הנאשם או את הנידון כמי ששוחרר בערובה."

משילוב של סעיף זה, בצוותא עם סעיף 56 לחוק המעצרים {להרחבה ראה הפרק העוסק בסעיף הנ"ל}, עולה כי הבקשה לשחרור בערובה, למעשה "כלולה", בבקשה למעצר.

עצם הגשת הבקשה למעצר כמוה גם כבקשה לשחרור בערובה, שכן, במידה ובית-המשפט יגיע למסקנה כי אין עילת מעצר או היעדר ראיות לכאורה בתיק ברמה כזו שתגרום למעצרו של נאשם, רשאי הוא לשחרר את הנאשם בערובה או ללא ערובה.

יחד-עם-זאת, רשאי הנאשם להגיש בקשה נפרדת ועצמאית באמצעות הוראת סעיף 44 לחוק המעצרים. "בדרך-כלל הוא יעשה כך, כאשר הוא מוחזק במעצר על-פי צו שניתן לפני הגשת כתב האישום נגדו וטרם נדונה הבקשה להחזיקו במעצר עד תום ההליכים; או כאשר חל "שינוי דרמטי" במערכת הראיות שהקימה את התשתית למעצרו" {קדמי, שם, בעמ' 282}.

בעשותו כן, קובעת הוראת סעיף 56 לחוק המעצרים, כי על הבקשה להיות בכתב ויצורפו לה העתקים של בקשות קודמות ופרוטוקול הדיון.

במקרה וניתנה כבר החלטה בבקשה למעצר, והנאשם מעוניין כי בית-המשפט יבחן בשנית את בקשתו לערובה, רשאי הוא לפנות לבית-המשפט בבקשה לעיון חוזר או להגיש ערר על החלטת בית-המשפט.

ובמילים אחרות, החלטת בית-המשפט בדבר מעצרו של חשוד או נאשם היא גם החלטה בבקשה לשחרור בערובה שהוגשה, או שרואים אותה כמוגשת, אגב דיון במתן צו המעצר.

סעיף 44(ב) לחוק המעצרים עוסק במצב שבו אין בית-המשפט מוסמך להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו כאמור בסעיף 21 לחוק המעצרים, שכן, כל תכליתו של סעיף 44(ב) הנ"ל הוא להבטיח את התייצבותו של הנאשם במהלך ניהול משפטו ושיקוליו של בית-המשפט מצטמצמים לתכלית זו בלבד.

אם כן, תכליתו של סעיף 44 לחוק המעצרים, הוא להבטיח את התייצבותו של הנאשם בלבד שכן השחרור איננו בא להבטיח מפני סכנה הנשקפת משחרורו של הנאשם {ראה בש"פ 2094/97 הורוביץ אביהו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 697 (1997)}.

בתי-המשפט, בבואם לדון בשאלה תנאי השחרור, התחבטו בשאלה האם להחיל את סעיף 21 לחוק המעצרים או האם יש להחיל את סעיף 44(ב) לחוק המעצרים. ובמילים אחרות, מהם תנאי הערבות שניתן להטיל על נאשם שאין בסמכותו של בית-המשפט לעוצרו עד תום ההליכים נגדו מחמת שלא נמצאו ראיות לכאורה או מחמת שאין עילת מעצר.

נקודת המוצא במענה לשאלה זו היא שקיים שוני בין תנאי השחרור שניתן להשית על-פי סעיף 21 לחוק לבין סעיף 44(ב) לחוק.

בתי-המשפט בהחלטותיהם השונות {ראה בש"פ 63/98 ראובן אדזיאשווילי (בנג'ו) נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 160 (1998); גם בש"פ 9991/03 בראשי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 385 (2003); בש"פ 5955/99 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נג(4), 666 (1999); בש"פ 1772/05 רש נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 2962 (2005)} קבעו כי תנאי השחרור במקרה ועסקינן בעניינו של מי שאיננו בר-מעצר על-פי סעיף 21 לחוק המעצרים צריך שיתאימו לתכלית אותה מבקשים להשיג באמצעותם, והמוגדרת בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים, לפיו יש להבטיח את התייצבות הנאשם להמשך משפטו, הא ותו לו.

על-כן, אין להטיל על נאשם תנאי שחרור החורגים מן התכלית כאמור. כלומר, אין להטיל על נאשם תנאי שחרור האופיינים לנאשם בר-מעצר כאמור בסעיף 21 לחוק המעצרים. כאשר עסקינן בנאשם שאין נגדו עילת מעצר או ראיות לכאורה, בית-המשפט מחוייב להבטיח את התייצבותו למשפטו בערובה או שלא בערובה.

ב- בש"פ 6800/05 {אדם מכלוף נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 1759 (2005)} קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי המקרה הנדון בפניה נופל בגדרו של סעיף 21 לחוק המעצרים מחמת העובדה כי "העורר הינו בר-מעצר עד תום ההליכים במובן זה שיש כנגדו ראיות לכאורה, וקיימת בעניינו עילת מעצר בגין מסוכנות".

כאמור כאשר אין בידי התביעה ראיות לכאורה או עילת מעצר, "כוחו" של בית-המשפט מוגבל לצורך ספציפי של הבטחת התייצבותו של נאשם למשפטו.

יוער, כי במסגרת סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, בית-המשפט רשאי להוסיף תנאים לשחרורו של נאשם בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק המעצרים ובתנאי {ראה גם בש"פ 5955/89 שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 1538 (1999); בש"פ 1907/98 מדינת ישראל נ' כיאל, פ"ד נב(2), 97 (1998)} שהתנאים שהוסיף, יעמדו בתכלית הקבועה בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים, קרי, הבטחת התייצבותו של נאשם למשפטו.

כך לדוגמה, ב- בש"פ 63/98 {ראובן אדזיאשווילי (בנג'ו) נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 160 (1998)} בית-משפט קמא הטיל על העורר "איסור יציאה ממקום מגורים" כאמור בסעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים.

כב' השופט א' מצא, קבע כי "אמצעי זה רשאי בית-המשפט לנקוט בגדר הטלתה של חלופת מעצר. אך להטלתו של איסור זה, ולתכלית החיוב במתן ערובה לפי סעיף 44(ב), אין ולא כלום. מכאן עולה כי בהטילו איסור זה על העורר חרג בית-המשפט המחוזי מסמכותו".

ב- ב"ש (עכו) 1980/08 {מדינת ישראל נ' חן (כיכינאשוילי) יצחק, תק-של 2008(1), 22409 (2008)} קבע כב' השופט מ' אלטר כי "בהיעדר עילת מעצר" ובתוקף סמכותו לפי סעיפים 44 ו- 48 לחוק המעצרים, מורה הוא, על הפקדת התחייבות עצמית של המשיב בסך של 15,000 ש"ח לצורך הבטחת התייצבותו.

ב- ב"ש (יר') 9364/07 {מדינת ישראל נ' איאד עומר, תק-של 2007(4), 20714 (2007)} קבע כב' השופט יחזקאל ברקלי כי למרות שאין עילת מעצר, יש בדעתו להשתמש בסמכותו שבסעיף 44(א) לחוק המעצרים תוך שהוא מורה על שחרורו של החשוד בתנאים הבאים: הפקדת סכום של 5,000 ש"ח במזומן והחתימה על התחייבות עצמית בגובה של 15,000 ש"ח וכן ימציא שני ערבים שיחתמו על כתב ערבות בסך של 15,000 ש"ח.

ב- ב"ש (ב"ש) 9134/07 {מדינת ישראל נ' אלי בוגנים ואח', תק-של 2007(4), 8896 (2007)} קבע כב' השופט משה מכליס כי משלא קמה עילת מעצר יש להורות על שחרורם של המשיבים ממעצר. כמו-כן הורה, בהתאם להוראות סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, על הפקדה כספית בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים וכן ערבות עצמית וצד ג' בסך של 10,000 ש"ח כל אחת.

ב- ב"ש (עכו) 3227/07 {מדינת ישראל נ' סאלח בכרי ואח', תק-של 2007(2), 20696 (2007)} קבע בית-המשפט כי "בהיעדר עילת מעצר ו/או ראיות לכאורה, אין לבית-המשפט סמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. במקרה כזה על בית-המשפט לדחות את הבקשה למעצר עד תום ההליכים ולהורות על שחרורו של הנאשם, אף כי יכול בית-המשפט להתנות את השחרור בתנאים, זאת מכוח הוראות סעיפים 44 ו- 48 לחוק המעצרים".

ב- ב"ש (יר') 3206/07 {מדינת ישראל נ' יוסף בן מחמוד פקיה, תק-של 2007(2), 475 (2007)} קבע בית-המשפט כי "כיוון שמדובר בתושב שטחים, אני מסכים שקיים חשש להימלטות מהדין ולכן יש לנקוט בצעדים להבטיח את התייצבותו, על-פי הקבוע בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים".

ב- ב"ש (ב"ש) 22291/06 {מדינת ישראל נ' ולדימיר פרטון, תק-מח 2007(1), 7166 (2007)} קבע בית-המשפט כי "לאור האמור נראה כי גם אם קיימות ראיות לכאורה הרי שעוצמתן מוחלשת במידה כזו שאינה מצדיקה את מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים".

על-כן, הורה בית-המשפט על שחרורו של המשיב בערובה להבטחת התייצבותו למשפט כאמור בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים תוך שהוא מטיל על המשיב ערבות עצמית, צו עיכוב יציאה מן הארץ ואיסור ליצור כל קשר שהוא עם המתלונן ועדי התביעה.

2. סעיף 44 לחוק למול סעיף 61(א) לחוק
ב- בש"פ 1907/98 {מדינת ישראל נ' ג'מיל כיאל ואח', פ"ד נב(2), 97 (1998)} נדונה השאלה מהו המסלול אליו מפנה הוראת סעיף 61(א) לחוק המעצרים. בשל חשיבות הדברים נביא במלואו את פסק-הדין בסוגיה זו. וכדברי כב' השופט י' אנגלהרד:

"8. כעת מתעוררת השאלה מה המסלול אליו מפנה סעיף 61(א) לחוק המעצרים. לדעת בית-המשפט קמא, בתום תשעת החודשים המסלול הרלבנטי הוא על-פי סעיף 44(ב). דומה כי הנחתו של בית-המשפט היא כי בתום תקופת תשעת החודשים אין לו עוד סמכות על-פי סעיף 21 לחוק. לפי גישה זו, הסמכות לשחרר בערובה על-פי המסלול של סעיף 44(א) נתונה כעת לשופט בית-המשפט העליון, מכוח סעיף 62 לחוק. דהיינו, מאחר שהסמכות להארכת מעצר נתונה כעת לשופט של בית-משפט זה, נתונה לו גם הסמכות לשחרר את הנאשם בערובה, על-פי המסלול הראשון, כמוסבר לעיל. אם נכונה היא מסקנה זו, בתום תשעת החודשים מתפצל השחרור בערובה לשני מסלולים; האחד, לבית-המשפט המחוזי על-פי סעיף 44(ב), שכאמור מוגבל לשיקול של התייצבות להמשך המשפט. המסלול האחר, על-פי סעיף 44(א), מסור לשופט בית-המשפט העליון, הרשאי להפעיל את מלוא השיקולים המנויים בסעיף 21 לחוק.

9. פרשנות זו מעוררת מספר בעיות נוספות. כך, למשל, נניח כי בית-משפט הדן בתיק כערכאה ראשונה החליט במהלך תשעת החודשים לשחרר נאשם בערובה לחלופת מעצר במתכונת של "מעצר בית" (מלכתחילה או בעיון חוזר על-פי סעיף 52 לחוק), תוך שקילת מלוא השיקולים המנויים בסעיפים 21, 46 ו- 48 לחוק. מה יהיה דינו של "מעצר בית" זה בתום תשעת החודשים? האם גם "מעצר בית" זה נזקק להארכה על-ידי שופט בית-משפט זה במסגרת סעיף 62 לחוק?
לדעתי, התשובה לכך היא בשלילה. אדם הנמצא ב"מעצר בית" אינו בבחינת "נתון במעצר" במובן סעיף 61(א) לחוק ולכן אינו זקוק להארכה במסגרת סעיף 62 לחוק.

10. מסקנה זו מביאה אותי לדחיית הפרשנות שאומצה על-ידי בית-המשפט קמא. לבית-משפט שלמטה נתונה הסמכות לעצור אדם עד לתום תשעה חודשים מהגשת כתב אישום. לכן עד לתום תשעת החודשים מוסמך בית-משפט שלמטה לצוות על שחרור בערובה על-פי המסלול של סעיף 44(א). וכאמור, צו זה יעמוד בתוקף גם לאחר תום תשעת החודשים ללא צורך בהארכתו על-ידי שופט בית-המשפט העליון במסגרת סעיף 62 לחוק. תשעת החודשים משתרעים עד ליום האחרון. עולה מכך, כי בית-המשפט קמא מוסמך היה לשחרר את המשיבים בערובה על-פי המסלול של סעיף 44(א) בעת הדיון ביום האחרון של תשעת חודשי המעצר. טעה איפוא בית-המשפט בהנחתו כי שיקוליו בשחרור בערובה מצומצמים לתכלית של הבטחת התייצבותו של הנאשם להמשך משפטו, על-פי סעיף 44(ב) לחוק.

11. בסיכום הדברים, המצב המשפטי לגבי שחרור בערובה הוא כך: נאשם הנתון במעצר יכול להשתחרר בערובה במהלך תשעת החודשים באחת משלוש דרכים:

א. על-פי סעיף 52(א) לחוק, במסגרת עיון חוזר בהחלטת בית-המשפט. הבקשה לשחרור במסגרת הוראה זו יכולה להתבצע הן על-פי פנייתו של העצור - הנאשם, הן על-פי פניית התובע.

ב. בקשה לשחרור בערובה על-פי סעיף 44(א) לחוק. בקשה זו יכולה להיות מוגשת אך ורק על-ידי הנאשם.

ג. הדרך השלישית עולה מתוך ההוראה שבסעיף 61(א) לחוק. בסעיף זה נאמר כי בתום תשעת החודשים ישוחרר האדם הנתון במעצר, בערובה או ללא ערובה. מכאן, כי לבית-המשפט הסמכות לשחרר אותו בתום תשעת החודשים, בערובה. מאחר ואין הוראה מיוחדת מיהו הזכאי לפנות לבית-המשפט, הדיון בתנאי השחרור יכול להתקיים הן ביוזמת הנאשם והן ביוזמת התביעה.

בכל המקרים שפורטו לעיל, השחרור בערובה, על תנאיו המגבילים, עומד בתוקפו גם לאחר תשעת החודשים, כמוסבר לעיל.

בהנחה כי הנאשם שוחרר ממעצר בתום תשעת החודשים, האפשרות להטיל עליו תנאים מגבילים מתפצלת לשני מסלולים. על המסלול האחד, על-פי סעיף 44(ב) מופקד בית-משפט של מטה. המסלול האחר, על-פי סעיף 44(א) בשילוב עם סעיף 62 לחוק, מסור לשופט בית-המשפט העליון המוסמך לעוצרו מחדש ולשחררו בערובה.

12. אי-לכך, הערר מתקבל בנקודה המשפטית הנוגעת לסמכות בית-המשפט לשקול את מלוא השיקולים בקביעת תנאי השחרור בערובה.

13. התלבטתי בשאלה כיצד לנהוג במקרה הנדון שבו עברה כבר תקופת תשעת החודשים. אפשרות אחת היא להחזיר את הדיון לבית-המשפט קמא אשר ידון בעניין כאילו מצוי הוא שוב ביום האחרון של תשעת החודשים, דהיינו, לפי השתקפות המציאות בעולם הנורמות. האפשרות האחרת היא לקבל את העובדה כי תקופת תשעת החודשים כבר חלפה, דהיינו, לפי המציאות הממשית. אני מעדיף את האפשרות השניה בשל רוח הסעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים, שמטרתם היא להגן על הנאשם.

14. התוצאה היא, איפוא, כי החלטתו של בית-המשפט קמא תעמוד בתוקף ואם ברצונה של המדינה להטיל "מעצר בית" מלא על המשיבים, עליה לפנות לשופט בית-המשפט העליון במסגרת סעיף 62 לחוק."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שחרור בערובה על-ידי בית-המשפט