שחרור באין הכרעת דין והארכת מעצר או חידושו

1. כללי
סעיפים 61 ו- 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובעים כדלקמן:

"61. שחרור באין הכרעת דין או גזר דין (תיקונים: התשנ"ז, התשנ"ח (מס' 2), התשע"א, התשע"ד)
(א) נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה.

(ב) (בוטל).

(ג) בלי לגרוע מהוראות סעיף 62, ניתן פסק-דין מרשיע נגד נאשם לאחר שהיה נתון במעצר לתקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים בשל אותו כתב אישום, רשאי בית-המשפט שהרשיעו לצוות על הארכת מעצרו או על מעצרו מחדש עד למתן גזר דין, אם מצא כי יש עילה למעצרו; לא ניתן גזר דין בתוך 90 ימים מיום שציווה בית-המשפט כאמור, ישוחרר הנאשם מן המעצר.

62. הארכת מעצר או חידושו (תיקונים: התשנ"ז, התשע"א, התשע"ד)
(א) על-אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית-המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה.

(ב) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), סבר שופט בית-המשפט העליון כי לא יהיה ניתן לסיים את הליכי המשפט בתוך התקופה של 90 ימים האמורה בסעיף-קטן (א), בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים, רשאי הוא לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש לתקופה שלא תעלה על 150 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או בלא ערובה."

סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"125. רציפות המשפט (115)
כל עוד לא הוחל בגביית ראיות, רשאי בית-המשפט מזמן לזמן לדחות את מועד תחילת המשפט או המשכו כפי הצורך; הוחל בגביית הראיות, ימשיך ברציפות יום-יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך."

ב- בש"פ 5081/16 {מדינת ישראל נ' ג'קי סמדיה, תק-על 2016(3), 617 (2016)} קבע בית-המשפט:

"25. כידוע, בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים על בית-המשפט לאזן בין חזקת החפות של הנאשם וזכותו לחירות, לבין האינטרס בשמירת שלום הציבור ובטחונו ובשמירה על תקינות ההליך הפלילי. תוצאת האיזון מושפעת, בין היתר, ממידת המסוכנות של הנאשם לציבור ולקרבנותיו, החשש מפני שיבוש הליכי משפט; תקופת שהייתו של הנאשם במעצר; קצב ההתקדמות של ההליך העיקרי; וזהותו של הגורם האחראי להתמשכות ההליכים. ככל שמתארך ההליך המשפטי בעניינו של נאשם אשר שוהה במעצר, כך תיטה נקודת האיזון לעבר סיום המעצר (בש"פ 4659/14 מדינת ישראל נ' אלמלך, פסקה 14 וההפניות שם (‏31.07.14))."

הלכה היא, "כי לא בנקל יאריך בית-משפט מעצרו של אדם מעבר לתשעה חודשים ראשונים, ושיקול-דעתו של בית-המשפט יצטמצם ויילך ככל שיחלוף זמן מאז תום תשעה חודשים. לא הרי הארכת מעצר ראשונה כהרי מעצר עד תום ההליכים; לא הרי הארכת מעצר שניה כהרי הארכת מעצר ראשונה; ולא הרי הארכת מעצר שלישית כהרי הארכת מעצר שניה. ככל שנרחק מתום תשעה חודשים, כן תגבר ותעצם זכותו של נאשם לשיחרורו ממעצר. כך הוא על דרך הכלל וכך הוא על דרך הפרט. יחד-עם-זאת, וכשם שלכל כלל נילווה חריג לו, כן יש וראוי להאריך מעצרו של נאשם במקום המתאים" {דברי כב' השופט מ' חשין ב- בש"פ 1751/00 מדינת ישראל נ' יוסף פרושינובסקי, תק-על 2000(1), 9 (2000)}.

סעיף 61 לחוק המעצרים קובע, למעשה, שלושה תנאים, שבהתקיימותם ישוחרר נאשם ממעצרו. ואלה הם:

האחד, הנאשם עצור עד תום ההליכים בשל אותו כתב אישום בגינו הוגשה בקשת המעצר.

השני, הנאשם נתון במעצר מעל 9 חודשים.

השלישי, משפטו של הנאשם, בערכאה הראשונה לא נסתיים. כלומר, לא ניתנה הכרעת דין.

סעיף 62 לחוק המעצרים קובע חריג לשלושת התנאים כאמור. סעיף זה קובע, כי כל הארכה מעבר לתקופה האמורה {9 חודשים}, היא בבחינת חריג לכלל. הארכת המעצר מעבר לתקופה של 9 חודשים, תיעשה על-ידי שופט בית-המשפט העליון ולתקופה שלא תעלה על 90 ימים בכל פעם.

הפקדת הסמכות בידי שופט של בית-המשפט העליון, והגבלת הסמכות להורות על הארכת מעצר עד ל- 90 יום כל פעם, נובעת מהצורך להגביר את הפיקוח על המעצר ככל שהוא ממשיך ומתמשך {יוער, כי לפי כניסתו לתוקף של חוק המעצרים, בית-המשפט, רשאי היה, להאריך את מעצרו של נאשם מעבר ל- 9 חודשים, רק בנסיבות מיוחדות}.

הפיקוח על "זמן המעצר של נאשם שמשפטו טרם הסתיים לתקופות קבועות ומוגדרות בחוק, מבטאת את האיזון שהמחוקק מצא לראוי לקבוע, בין הצורך לקיים הליך פלילי תקין, כאשר האינטרס הציבורי מחייב את החזקת הנאשם במעצר, לבין הצורך לצמצם עד למינימום הנדרש את הפגיעה בחירותו של נאשם" {דברי כב' השופט ד' בייניש ב- בש"פ 5142/99 ילנה מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5), 643 (1999)}.

זאת ועוד. ההגבלה כאמור, נועדה לצמצם את הפגיעה בזכות החירות של הנאשם, תוך שמירה על אינטרס הציבור.

מסקירת פסיקת בתי-המשפט עולה כי הלכה למעשה, הוגשה לבית-המשפט העליון בקשה שניה {ראה בש"פ 2603/08 מדינת ישראל נ' לירן הוברט, תק-על 2008(1), 5915 (2008); בש"פ 2175/08 מדינת ישראל נ' ירון ברכה, תק-על 2008(1), 4245 (2008); בש"פ 204/08 מדינת ישראל נ' עוואד אחמד ואח', תק-על 2008(1), 4673 (2008); בש"פ 2035/08 מדינת ישראל נ' איסמעאיל אברהים, תק-על 2008(1), 4604 (2008); בש"פ 627/05 מדינת ישראל נ' יהונתן אלזם ואח', תק-על 2005(1), 1203 (2005); בש"פ 1015/00 מדינת ישראל נ' יחיא אבו-לאשין, תק-על 2000(1), 332 (2000)}, שלישית {ראה בש"פ 371/00 מדינת ישראל נ' יאיר אוחנה ואח', תק-על 2000(1), 656 (2000); בש"פ 1313/00 מדינת ישראל נ' מאיר אדרי ואח', תק-על 2000(1), 920 (2000)}, רביעית {בש"פ 74/00 מדינת ישראל נ' סאמר (באסם) זכור, תק-על 2000(1), 589 (2000)}, חמישית {בש"פ 1130/00 מדינת ישראל נ' יצחק חדיף ו-5 אח', תק-על 2000(1), 383 (2000)}, ואפילו עשירית {בש"פ 9834/07 מדינת ישראל נ' מוחמד שורפי ואח', תק-על 2007(4), 3639 (2007)} - להארכת מעצרו של הנאשם.

2. סמכותו של בית-המשפט לאחר ביטולה של הכרעת-הדין והחזרת הדיון לערכאה הדיונית
כאשר בית-המשפט שלערעור מבטל את הכרעת הדין, מתבטלת ההרשעה ועימו גם עונש המאסר ועל-כן על-פי סעיף 21 לחוק המעצרים, בית-המשפט הדן באישום, הוא בית-המשפט המוסמך לדון במעצר.

אולם, בהתחשב במגבלה המוטלת על סמכות הערכאה הדיונית להורות על מעצר {מעל לתשעה חודשים}, על בית-המשפט לבחון את מספר ימי המעצר ששהה הנאשם, מאז שהוגש נגדו כתב האישום בטרם יקבע את הערכאה הדיונית.

כאשר ערכאת הערעור מורה על ביטולה של הכרעת-דין ו/או גזר-הדין, ובאותה העת, הנאשם נתון במעצר או במאסר, הסמכות לדון בשאלת המשך מעצרו מסורה לערכאה הדיונית. ב- בש"פ 5142/99 {ילנה מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5), 643 (1999)} נקבעה ההלכה מפי כב' השופטת ד' בייניש. וכדבריה באותו עניין:

"מקובלת עלי טענת המדינה כי עקב הביטול חוזר עניינו של הנאשם, לעניין מגבלת ימי המעצר הקבועה בחוק, למצב בו היה נתון ערב מתן הכרעת-הדין המקורית; הנאשם מצוי עדיין בשלב הדיוני של בירור משפטו, קמה לו מחדש חזקת החפות; וכמוהו ככל נאשם שתלוי ועומד נגדו כתב אישום בערכאה הדיונית ועניינו באותה ערכאה טרם הוכרע. המעצר בו היה נתון הנאשם עובר להכרעת-הדין שבוטלה, הינו מעצר בשל "אותו כתב אישום" לפיו עומד הוא לדין בעקבות החזרת עניינו לערכאה הדיונית. לפיכך, תחול לגביו הוראת סעיף 61 לחוק, שתכליתה, כאמור, להגביל את משך הזמן בו עלול אדם, שטרם הוכחה אשמתו, להימצא במעצר בשל אותו כתב אישום."

ובהמשך:

"לצורך מניין תשעת חודשי המעצר שבסמכותה של הערכאה הדיונית לצוות עליהם, יובאו בחשבון ימי המעצר שהיה הנאשם נתון בהם מאז הגשת כתב האישום ועד למועד מתן הכרעת-הדין שבוטלה בערעור. אם היתה תקופת המעצר קצרה מתשעה חודשים, תיוותר בידי הערכאה הדיונית הסמכות לדון במעצרו של הנאשם רק לתקופה המצטברת כדי תשעה חודשים."

ההלכה חלה במקרה ולא חלפה התקופה הקבועה בסעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים. משחלפה התקופה של 9 חודשים כאמור בסעיפים אלו, הסמכות להורות על מעצרו של נאשם, מצויה בידי שופט של בית-המשפט העליון.

משניתן פסק-דין, צו המעצר פוקע, ואין בביטול פסק-הדין כדי להחיותו מחדש. על-כן, משהוחזר הדיון לערכאה הדיונית, על המאשימה, אם רצונה בכך, להגיש בקשה חדשה למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. ומשלא עשתה כן המאשימה, רשאי הנאשם, לפנות לבית-המשפט, לערכאה הדיונית, ולבקש לעיין מחדש בשאלת מעצרו ולהורות על שחרורו.

בניגוד להלכה כאמור לעיל, קבע בית-המשפט ב- בש"פ 4698/99 {מדינת ישראל נ' מירילאשוילי, פ"ד נג(4), 481 (1999)} כי סמכות המעצר, לאחר ביטול הכרעת-הדין והחזרת הדיון לערכאה הדיונית, נתונה לערכאה הדיונית, גם אם הנאשם היה נתון במעצר תקופה העולה על 9 חודשים בגין אותו כתב אישום. תקופת המעצר שקדמה למתן פסק-הדין בערכאה הדיונית, נבלעת בתוך עונש המאסר שנגזר על הנאשם ובכך למעשה, חדלה מלהוות "תקופת מעצר".

על-פי פסק-דין זה, אין משמעות אם עד למתן הכרעת-הדין חלפו 9 חודשים מאז מעצרו של הנאשם אם לאו. משניתנה הכרעת-הדין המקורית, הסתיימה תקופת המעצר. תקופת המעצר, שהתייחסה לתקופת הדיון בערכאה הדיונית איננה רלבנטית עוד בשלב הערעור.

עוד נקבע בפסק-דין זה, כי עם התחדשות הדיון בערכאה הדיונית, מוסמכת היא, לצוות מחדש על מעצרו של נאשם למשך תקופה של 9 חודשים. יתר-על-כן, תקופת המעצר שהנאשם ריצה לפני החזרת הדיון לערכאה הדיונית איננה משפיעה על סמכויות הערכאה הדיונית שכן, היא רלבנטית רק לעניין שיקול-הדעת של בית-המשפט הדן במעצר, הרשאי כמובן להתחשב בה לעניין משך מעצרו של הנאשם.

על פסק-דין זה מתחה כב' השופטת ד' בייניש ביקורת {בש"פ 5142/99 ילנה מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5), 643 (1999)} וכדבריה:

"אלא שמתקשה אני לראות כיצד עולה תיזה זו בקנה אחד עם הוראות החוק, עם תכליתו ועם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כאמור, הוראות סעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים נועדו להבטיח שלא יהיה אדם, אשר חזקת החפות חלה עליו, נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה מצטברת העולה על תשעה חודשים, שלא על-פי החלטת שופט בית-המשפט העליון. הגישה המאפשרת לערכאה הדיונית לעצור נאשם בגין אותו כתב אישום על-פי ספירה מחדש של ימי המעצר בלא הוראה מפורשת בחוק, איננה מתיישבת עם הוראות אלה ועם התכלית שביסודן.

על-פי עקרונות היסוד החוקתיים של שיטתנו, עקרונות אשר קיבלו ביטוי ברור עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין ליטול או להגביל חירותו של אדם במעצר או במאסר, אלא על-פי חוק.
מתולדות החקיקה של דיני המעצרים ניתן ללמוד, כי כלל זה נשמר במשך השנים בקפדנות. עיון בגלגוליו השונים של חוק סדר הדין הפלילי עד לחקיקת חוק המעצרים מלמד, כי כל סמכות מעצר, ולו לתקופה קצרה, נקבעה במפורש בחוק.

עוד מלמדת ההיסטוריה החקיקתית, כי המחוקק לא צפה מלכתחילה את כל המצבים בהם מתעורר הצורך לצוות על מעצר נאשם והמציאות הביאה לכך שהחוק תוקן מידי פעם. כך תוקן חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, כדי לאפשר לשופט המחליט על שחרור בערובה לצוות על מעצר ל-48 שעות נוספות, לצורך הגשת ערר מטעם התביעה על החלטתו (תיקון מס' 2 לחוק סדר הדין הפלילי, התשל"ג-1973).

כך הוסף סעיף 21ג לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, לצורך קביעת סמכות מעצר בערעור בעבירות שדינן מיתה או מאסר עולם (תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ח-1988). יודגש, שעד לאותו תיקון לא היה בית-המשפט אשר דן בערעור המדינה מוסמך לצוות על מעצר, אף לא בעבירות בהן היה מעצר הנאשם מנדטורי באותה עת, כרצח. רק לאחר מכן נחקק סעיף 22(ב) לחוק המעצרים, המעניק סמכות מעצר כללית לערכאת הערעור, בערעור מטעם המדינה. הצורך לגשר על התקופה שבין החלטת הערכאה הדיונית שלא להטיל מאסר על נאשם או לזכות נאשם, לבין הגשת ערעור מטעם התביעה, הביא לחקיקה מפורשת שהסמיכה את בית-המשפט להאריך את המעצר לתקופת ביניים קצרה, וזאת לאחר שמשך שנים רבות לא ניתן היה לעצור נאשמים לפני הגשת ערעור מטעם התביעה. כך נקבעה הסמכות בסעיף 22(א) לחוק, להאריך ב- 72 שעות נוספות את מעצרו של נאשם שהורשע ולא הוטל עליו עונש מאסר, כשהתביעה מבקשת לערער על כך; וכך בסעיף 63 לחוק המעצרים נקבעה הסמכות של הערכאה הדיונית להאריך ב- 72 שעות נוספות מעצרו של נאשם, כאשר מבקשת התביעה לערער על זיכויו.

תיקונים אלה נועדו לאפשר מעצר בנסיבות אשר לא נצפו על-ידי המחוקק מלכתחילה, כאשר מניסיון החיים נלמד, כי האינטרס הציבורי מצדיק מתן סמכויות מעצר נוספות. ההתפתחות החקיקתית מצביעה, איפוא, על כך שאין סמכות מעצר לתקופה כלשהי שלא נקבעה במפורש. סוגיית המעצרים, המתייחסת לשלילת חרות או פגיעה בה, חייבה תמיד התייחסות מפורשת מצד המחוקק, וכזה הוא ללא ספק המצב המשפטי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זאת ועוד, בהתאם לכללים המקובלים עלינו, פרשנות של הוראת חוק הפוגעת בחירותו של אדם, כהוראות חוק המעצרים, תיעשה באופן המצמצם ככל האפשר את הפגיעה בזכויותיו של הפרט: 'כשמדובר בחירותו של אדם, אל לנו לפגוע בה בדרך פרשנות מרחיבה, מעבר למשמעות הפשוטה של דברי המחוקק' (בש"פ 3838/90 מדינת ישראל נ' שילון, פ"ד מד(4), 360 (1990), שם, מפי המשנה לנשיא אלון).

הגישה לפיה ניתנת סמכות המעצר לערכאה הדיונית, לאחר החזרת הדיון אליה, כאילו "נבלעו" כל ימי המעצר בהם היה נתון הנאשם עד להכרעת-דינו המקורית ואין הם באים עוד במניין ימי המעצר הקבועים בסעיף 61 לחוק המעצרים, אינה מתיישבת עם החובה להעניק הסמכה מפורשת למעצר בחוק, ואינה עולה בקנה אחד עם ההגבלה על תקופות המעצר שהערכאה הדיונית מוסמכת לצוות."

3. תקופת המעצר איננה כוללת מאסר
אין כל צל של ספק כי במניין תקופת המעצר, כאמור בסעיף 61 לחוק המעצרים, לא תובא בחשבון תקופת המאסר שריצה הנאשם.

יוער, כי מעיון בחוק המעצרים עולה, כי חוק המעצרים כולו דן במעצר בלבד תוך שהוא קובע דינים מיוחדים לדיני מעצרים לרבות סמכות המעצר, עילות מעצר ותקופת המעצר.

על-אף האמור, בהפעלת שיקול-הדעת, בית-המשפט יקח בחשבון, בין יתר הנימוקים, את העובדה כי הנאשם כבר היה נתון במאסר, בגין אותו כתב אישום. כלומר, "בית-המשפט אף ייתן משקל משמעותי לנתון זה, בין יתר הנתונים שבפניו, וייתן דעתו לכך שהתקופה בה היה הנאשם נתון במעצר ובמאסר, לא תעלה על העונש שהוא צפוי לו אם יורשע" {כדברי כב' השופטת ד' בייניש ב- בש"פ 5142/99 ילנה מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5), 643 (1999)}.

4. האם צו המעצר מתחדש מאליו או שיש צורך להגיש בקשה חדשה למעצר?
נשאלת השאלה האם משחזר עניינו של נאשם לערכאה הדיונית לשם בירור מחדש של משפטו, מתחדשת ההחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים מאליה {אם טרם חלפו תשעת חודשי המעצר} או שמא יש לחדש את בקשת המעצר תוך הגשת בקשה למעצר חדשה.

כב' השופטת ד' בייניש ב- בש"פ 5142/99 {ילנה מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5), 643 (1999)} קבעה כי "הטענה בדבר חזרתו של צו המעצר לתוקפו מאליו אינה יכולה לעמוד" שכן, הוראת סעיף 21(ה) לחוק המעצרים, עומד בתוקפו עד למתן פסק-הדין, אלא אם בית-המשפט קבע אחרת {יוער כי קביעה אחרת יכולה להתייחס רק לקיצור תקופת המעצר או לצו מעצר חדש}.

ובמילים אחרות, משניתן פסק-דין בעניינו של נאשם, פג תוקפו של צו המעצר שניתן נגדו, ואין הוא שב ומתחדש מעצמו.

ההיגיון בקביעה זו ניתן למצוא בהוראות חוק אחרות. ובמה דברים אמורים:

- סעיף 59 לחוק המעצרים קובע כי "חשוד הנתון במעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום תוך 75 ימים לאחר מעצרו, ישוחרר מן המעצר.

- סעיף 60 לחוק המעצרים קובע כי "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטברת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר".

על-כן, משפקע צו המעצר, אין הוא חוזר לתוקפו מעצמו בבחינת "קם לתחיה", ואין בביטול ההרשעה כדי "להחיות" את מה שאיננו עוד בתוקף.

יוער, כי בעת הדיון בערכאה הדיונית, מוסמכת זו, להסתמך על קביעותיה בהליך המעצר המקורי, הראשון, תוך בחינת השינויים הרלבנטיים שחלו.

5. "ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין"
בעבר נוסחו של סעיף 61 לחוק המעצר עסק בשחרור באין פסק-דין {הכולל הכרעת דין וגזר דין}. כיום, סעיף זה עוסק בשחרור באין הכרעת דין {בזיכוי או הרשעה} בלבד ואיננו מתייחס לגזר הדין.

על-כן, די לנאשם כי תינתן הכרעת דין בתוך תקופת ה- 9 חודשים כדי שניתן יהא להשאירו במעצר ללא כל בקשה להארכת המעצר {ראה בש"פ 281/98 מדינת ישראל נ' מחמד מנדורי, תק-על 98(1), 45 (1998)}.

במקרה והכרעת הדין לא ניתנה על-ידי הערכאה הדיונית, סמכות הפיקוח על המעצר מועברת לבית-המשפט העליון.

ב- בש"פ 433/98 {מדינת ישראל נ' ינון בן רחמים, פ"ד נב(1), 592 (1998)} סקר כב' השופט מ' חשין ארבעה פירושים לחוק המעצרים החדש ואלה הם:

האחד, "מיום הכרעת-הדין ולאחריו, אין עוד צורך לבקש על הארכת מעצרו של נאשם-שהורשע-בדינו. המעצר ממשיך ומתקיים מכוחו של הצו שהוצא בתחילת ההליכים ואשר הורה על מעצרו 'עד תום ההליכים'".

לעניין זה יוער, כי "מיגבלת הזמן של תשעה חודשים הינה בת-משמעות כל עוד לא ניתנה הכרעת-דין". לעומת זאת, "מיום נתינתה של הכרעת-דין - בין אם ניתנת היא בתוך תשעה חודשי המעצר הראשונים בין אם ניתנת היא לאחר אותם תשעה חודשים - שוב אין מיגבלה על אורך תקופת המעצר אלא על-פי החלטתו המפורשת של בית-המשפט".

השני, "שלא חל כל שינוי בדין אלא לעניין אורך תקופת המעצר הראשונה (תשעה חודשים תחת שנה). פירוש זה נתקל בקשיי-שפה, שכן ידענו כי לא הרי "הכרעת הדין" כהרי "פסק-דין"".

השלישי, "צירוף התיבות "נגמר בהכרעת דין" שבסעיף 61 לחוק המעצרים, מכוון עצמו לזיכויו של נאשם בלבד. כמו פירוש התיבה "נגמר" הוא: "נסתיים אחת ולתמיד". גם פירוש זה ייתקל בקשיי-לשון".

הרביעי, "ילך בעקבות פירוש ראשון, אך יצמצם עצמו לתקופת תשעת החודשים הראשונים. וכך, אם תינתן הכרעת הדין במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים, כי-אז לא יהא צורך עוד בהארכת מעצר על-פי צווי-מעצר פרטניים, ומעצרו של נאשם-שהורשע-בדינו יימשך ויילך מכוח הצו שהורה מלכתחילה על מעצרו עד תום ההליכים (בצירוף להכרעת-הדין המרשיעה). ואילו אם לא ניתנה הכרעת-דין במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים - והמדינה נדרשה (ממילא) להארכת מעצר בצו של שופט בית-המשפט העליון - הנה מאותה עת ואילך יהא נושא הארכת המעצר נתון אך-ורק בידי שופט בית-המשפט העליון, והכרעת-הדין כשהיא לעצמה לא תהיה בת-פועל משפטי אופרטיבי. מאותה עת ששופט בית-המשפט העליון נתן צו להארכת מעצר, מאותה עת ואילך נתון נושא הארכת המעצר בידי בית-המשפט העליון, ובידיו בלבד".

בפסק-הדין, אימץ בית-המשפט את הגישה הרביעית, "המבחינה בין הכרעת דין הניתנת במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים לבין הכרעת דין הניתנת לאחר עבור אותם תשעה חודשי מעצר".

ב- בש"פ 6931/07 {מדינת ישראל נ' יצחק איסקוב, תק-על 2007(3), 3429 (2007)} קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי "נאשם שלאחר הגשת כתב האישום נגדו שהה במעצר תקופה המצטברת לתשעה חודשים אך טרם ניתנה במשפטו הכרעת דין על-ידי הערכאה הדיונית, ישוחרר. בתקופה זו נתונה הסמכות להורות על מעצרו לערכאה הדיונית. יחד-עם-זאת, חרף הכלל האמור, משחלפו 9 חודשי מעצר, נתונה לשופט של בית-המשפט העליון סמכות להאריך את המעצר מפעם לפעם לפרקי זמן שאינם עולים על 90 ימים בכל הארכת מעצר".

6. מסוכנות הנאשם למתלונן ולציבור
6.1 כללי
חשש מהימלטות מהדין, כפי שנראה להלן, ומסוכנותו של הנאשם לציבור או למתלונן או לשניהם יחדיו, מהווים שיקול רציני, ואפשר לומר כמעט בלעדי, בכל הנוגע להארכת מעצר מעבר לתקופה של 9 חודשים.

6.2 מרמה
ב- בש"פ 741/00 {מדינת ישראל נ' לסלי סקס, תק-על 2000(1), 377, 378 (2000)} נפסק מפי כב' השופט י' זמיר:

"השאלה אם להאריך את מעצר המשיב מעבר לתשעה חודשים תלוייה בעיקר במידת המסוכנות שלו ובמידת החשש מפני הימלטות מן הדין. אשר למסוכנות של המשיב, מן הראוי להביא דברים שאמר בית-משפט השלום (השופט זלוצ'ובר) כאשר גזר את דינו של המשיב בתיק הראשון, הוא ת"פ 40/99, וכך אמר:

'לנאשם הרשעות קודמות בארבעה תיקים של בית-משפט הכוללים 23 תיקי פ"א, ובעיקר בעבירות של שימוש במסמך מזוייף, זיוף, גניבה, קבלת דבר במרמה, התחזות כאחר, משיכת שיק ללא כיסוי. הרשעתו האחרונה של הנאשם היא מיוני 1988, אז ריצה מאסר של שלוש שנים. בתקופה של מספר שנים היה הנאשם בחו"ל. הנאשם ריצה גם לפני המאסר האחרון מאסרים. סה"כ ריצה הנאשם שלושה מאסרים.

כאשר מדובר בהרשעות קודמות כפי שפורטו לעיל, וכמעט כולן בתחום המרמה, כאשר הנאשם כבר ריצה שלושה מאסרים, הנאשם כבן 50, והוא הורשע עתה שוב בעבירת מרמה כפי שתואר בהכרעת הדין, ניתן לומר במידת ביטחון סבירה שהנאשם בחר בדרכי המרמה כדרך חיים.'

למסכת זאת יש להוסיף עכשיו את שלושת האישומים בקבלת דבר במרמה בתיק זה.

המסקנה היא שאכן טמונה במשיב סכנה לבטחון הציבור אם ישוחרר מן המעצר."

6.3 תקיפה
ב- בש"פ 1017/00 {מדינת ישראל נ' אריה ריבין, תק-על 2000(1), 333 (2000)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"המשיב, הסובל מהפרעות נפשיות ומפיגור שכלי, הואשם בבית-משפט השלום ברחובות, בתקיפת אמו. על-פי כתב-האישום, תקף המשיב את אמו בשתי הזדמנויות שונות, תקיפה חמורה, ולאם נגרמו חבלות. המשיב נעצר עד תום הליכי-המשפט, והוחזק במשך שבועיים בבית החולים לחולי-נפש באר-יעקב, לצורך הסתכלות. ולאחר-מכן הועבר המשיב לכפר-נחמן, שהוא מוסד נעול למפגרים.

המדינה מבקשת את הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, בגדרם יוחזק בכפר-נחמן, וזאת מכוח סעיף 19א לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969. המשיב עצמו ביקש ממני לאפשר לו לחזור לביתו, אלא שנראה שהוא מסוכן להוריו, ואלו אינם מוכנים לקבלו. כן עולה מחוות-הדעת שהוצגו בפניי, למצער על פני הדברים, כי המשיב סובל מפיגור שכלי.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה, ומאריכה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 08.02.00, או עד למתן פסק-דין ב- ת"פ 1739/99 (בית-משפט השלום ברחובות), הכל לפי המוקדם."

6.4 עבירת מין
ב- בש"פ 951/00 {מדינת ישראל נ' יוסי עסל, תק-על 2000(1), 1039 (2000)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"הכל מסכימים, כי המעשים המיוחסים למשיב בכתב-האישום מלמדים על מסוכנותו הרבה, ומחייבים את הארכת מעצרו. אלא שלטענת הסניגור, חל כרסום בראיות המזהות. לטענתו, מסדרי-הזיהוי בהם זוהה המשיב נערכו תוך רימוז על זהותו, וזאת, על-ידי הצבת ניצבים בעלי רעמות שיער, בעוד שהמשיב עצמו מקריח, כפי שתואר על-ידי המתלוננות.

לאחר עיון בתצלומי מסדרי-הזיהוי ובקלסתרון שהורכב על-פי תיאורי המתלוננות (הדומה באופן מדהים למשיב), הגעתי לכלל דעה כי אין בטענה זו כל ממש. הקלסתרון מראה דמות אדם קצוץ-שיער, ובתצלומי מסדרי-הזיהוי ניתן לראות, כי כל שבעת הניצבים הם בעלי שיער קצוץ, ואחד מהם - בדומה למשיב - אף מקריח.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה, ומאריכה את מעצרו של המשיב ב- 90 יום החל מתאריך 19.02.00, או עד למתן פסק-הדין, הכול לפי המוקדם."

6.5 אלימות על רקע אכזבה
ב- בש"פ 1089/00 {מדינת ישראל נ' רחמים ברזילי, תק-על 2000(1), 922 (2000)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"אלא שכמסתבר, אף מכלאו ממשיך המשיב להטריד את המתלוננת, אשר התלוננה במשטרה, כי המשיב התקשר אליה מבית-המעצר בשתי הזדמנויות שונות, ושלח לה מכתבים לביתה ולמקום עבודתה.

בנסיבות אלו, הגעתי לכלל דיעה, כי מסוכנותו למתלוננת, בגינה נעצר עד תום ההליכים, נשארה בעינה.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה, ומאריכה את מעצרו של המשיב ב- 90 יום, החל מיום 16.02.00 או עד למתן פסק-דין, הכל על-פי המוקדם."

6.6 תופעת הסיכנאות
ב- בש"פ 1141/00 {מדינת ישראל נ' יגאל זיקרי, תק-על 2000(1), 1142 (2000)} נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"העובדה שהמשיב דקר את המנוח בגבו וטיב הדקירה מלמדים על מסוכנותו של המשיב. חוות-הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעניינו מלמדות כי המשיב הוא אדם אלים, שתקף בעבר את בני משפחתו ואף בני אדם אחרים. בנסיבות אלה לא חל שינוי גם היום.

בהביאי בחשבון גם את העובדה ששמיעת הראיות בתיק עומדת להסתיים בישיבה הקרובה שנקבעה ליום 15.03.00, ומשהמשפט מנוהל כסדרו וביעילות, מצאתי לראוי להיעתר לבקשת המדינה.

אני מאריך את מעצרו של המשיב למשך 90 ימים נוספים החל מיום 16.02.00 או עד לסיום משפטו - הכל לפי המוקדם יותר."

6.7 אלימות כנגד בני משפחה
ב- בש"פ 1413/00 {מדינת ישראל נ' איאד סאלח מרזוק, תק-על 2000(1) 911 (2000)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"מעשי האלימות וההתעללות המיוחסים למשיב הם מן החמורים ביותר, ומעידים על אכזריות רבה ועל נכונות לנקוט באמצעים קיצוניים ביותר של אלימות פיזית כנגד אשתו וילדיו הרכים בשנים, שהיו באותה עת נתונים לחסדיו. חזקה על אדם הנאשם במעשים אלו, כי שחרורו יהווה סכנה לשלומם של בני משפחתו שלו בפרט, ולבטחון הציבור בכלל... בנסיבות אלו, סבורני כי קמה כנגד המשיב חזקת מסוכנות שלא הופרכה, וכי לא ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר.

מסוכנתו של המשיב לא פחתה. בנוסף, משפטו של המשיב עומד להסתיים בתחילת חודש מרץ, ומתן הכרעת-הדין נקבע לתאריך 09.03.00.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה, ומאריכה את מעצרו של המשיב החל מתאריך 27.02.00 בתשעים ימים או עד למתן גזר-דין ב- ת"פ 149/99 (בית-המשפט המחוזי בחיפה), הכול לפי המוקדם."

6.8 ניסיון לרצח
ב- בש"פ 1315/00 {מדינת ישראל נ' דוד סקורי, תק-על 2000(1), 200 (2000)} נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"1. המשיב הובא לדין פלילי בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע באשמה של ניסיון לרצח. על-פי הכתוב בכתב-האישום בא המשיב לבית גרושתו כשהוא נושא עימו סכין ובקבוק המכיל טרפנטין ותמיסה חומצית. הוא ארב לה בחדר השירותים ולאחר דין ודברים עימה, משבאה הביתה, נעל את דלת הכניסה לבית, תקף אותה ודקר אותה בסכין בכל חלקי גופה. הוא שפך על גופה ועל פניה את התמיסה שבבקבוק שהכין וגרם לה חבלות חמורות, פצעי דקירה וכוויות. שכנה שנכנסה לדירה וניסתה להצילה מידיו הותקפה על-ידי המשיב שאיים לדקור גם אותה.

המשיב נמלט מן המקום והמשטרה לא הצליחה לאתרו במשך שמונה ימים...

היום מבקשת המדינה להאריך את מעצרו בתשעים יום החל מיום 09.03.00, מועד בו מסתיימים תשעת החודשים הראשונים למעצרו. בא-כוח המשיב הודיע כי אינו חוזר בו מהסכמתו אלא שמרשו הוא שמבקש להתנגד לבקשת המדינה מטעמים שעיקרם בטענותיו כנגד האישומים המיוחסים לו.

3. בנסיבות המקרה ראוי להיעתר לבקשת המדינה. מסוכנותו של המשיב נלמדת מהעבירה המיוחסת לו ומהנסיבות החמורות המתוארות בכתב האישום. הוסיפו לכך את הסכנה שהוא עשוי להימלט מן הדין, את החשש שינסה להשפיע על עדים ואת עמדתו של הסניגור בבית-המשפט המחוזי והרי לנו טעמים ראויים התומכים בבקשת המדינה.

אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב למשך תשעים ימים נוספים החל מיום 09.03.00 או עד למועד מתן פסק-הדין, הכל לפי המוקדם יותר."

7. הימלטות מהדין
ב- בש"פ 2603/08 {מדינת ישראל נ' לירן הוברט, תק-על 2008(1), 5915 (2008)} עסקינן בבקשה להארכת מעצר שניה. כב' השופטת מ' נאור קבעה כי "העונש הכבד שהוטל על שותפו, וזאת גם בהנחה שחלקו קטן משל האחרים מצביע על כך שיש לו, לכאורה, ממה לחשוש, ויש חשש שיימלט מאימת הדין. על-כן, ועל-אף ההערכות השונות לגבי משך המשפט הצפוי, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב ב- 90 ימים נוספים".

ב- בש"פ 965/08 {מדינת ישראל נ' גיא וייסמן, תק-על 2008(1), 4527 (2008)} הוגש כתב אישום המייחס למשיב שורה ארוכה של עבירות גניבה. כב' השופטת א' פרקצ'יה קבעה כי "למסוכנותו העבריינית של המשיב נוסף חשש בלתי-מבוטל להימלטותו, המחמיר נוכח החשש כי הוא מחזיק חשבונות כספיים נסתרים מחוץ לישראל, ועשוי להסתייע בהם לצורך הסתלקותו מישראל באם ישוחרר. החשש מהמלטותו גדל נוכח הצפי לענישה מחמירה של המשיב במקרה שיורשע בדין". על-כן, "בנסיבות אלה, אין מקום לשחרור המשיב בחלופה, ויש להיענות לבקשת המדינה להאריך את מעצרו בתשעים יום לצורך המשך משפטו".

8. עבירת סמים
ב- בש"פ 433/00 {מדינת ישראל נ' אילן כידר, תק-על 2000(1), 262 (2000)} קבע כב' השופט ע' ר' זועבי כי "העבירות המיוחסות למשיב הינן חמורות עד למאוד, והנחת היסוד היא כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה לביצוען. כמו-כן המשיב הורשע בעבר בעבירה של סמים מסוכנים. הוסף לכך כי מקום מגוריו הוא בקולומביה ועל-כן קיים סיכון ממשי להימלטותו מהדין". על-כן, "מכל הנימוקים האלה, ובשים-לב לעובדה כי המדינה הראתה כי המשפט מתקדם בצעדים נמרצים לקראת סיומו, נראה לי כי יש להיעתר לבקשת המדינה. יחד-עם-זאת, ישים ליבו בית-המשפט המחוזי כי יש לסיים את ניהול המשפט בתוך תקופת הארכה זו".

9. מועד דיון קרוב
ב- בש"פ 2175/08 {מדינת ישראל נ' ירון ברכה, תק-על 2008(1), 4245 (2003)} נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"6. לא אוכל בשלב זה לעמוד על שאלת הראיות שנשמעו במשפט. לכך יידרש בית-המשפט היושב בדין בקרוב. בהחלטה שנזכרה לעיל עומד השופט פוגלמן בהרחבה על המסוכנות של המשיב. אכן, חלף זמן, וזהו שיקול העומד על כף המאזניים השניה. אני מביאה בחשבון את העובדה ששמיעת הראיות והסיכומים הסתיימה, יש להניח כי בית-המשפט ייתן את הכרעתו בקרוב. על-כן נעתרת אני לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב ב- 90 יום נוספים, שתחילתם ביום 12.03.08."

10. בקשה להארכת מעצר המוגשת בהסכמת שני הצדדים
כמובן, שבהסכמת הנאשם או סניגורו, ניתן להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתקופה של 9 חודשים. לשם כך, על שני הצדדים, הן המאשימה והן הנאשם, להגיש בקשה משותפת לבית-המשפט, ולקבל את הסכמתו {ראה בש"פ 2997/08 מדינת ישראל נ' שהרוק מהדיפור, תק-על 2008(2), 678 (2008); בש"פ 3142/08 מדינת ישראל נ' פיארס קדומי, תק-על 2008(2), 668 (2008)}.

11. אסיר ברישיון - התחשבות בית-המשפט
ב- בש"פ 1632/00 {מדינת ישראל נ' גיורה אדינייב, תק-על 2000(1), 68 (2000)} נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"בהתחשב באלה, בעובדה שהמשיב הורשע כבר בעבר בעבירה של אינוס ובכך שביצע את המעשה המיוחס לו היום בהיותו אסיר ברישיון מן המאסר שנגזר עליו בגין ההרשעה הקודמת - ראוי להורות בשלב זה על מעצרו, לתקופה קצרה, ולהמשיך ולדון בבקשת המדינה לאחר שיעשו הבירורים המתאימים בבית-המשפט המחוזי בדבר האפשרות ליתן עדיפות לדיון בתיק זה.

אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב- 3 שבועות מיום 10.03.00."

12. בקשה להארכת מועד לצורך מינוי סניגור
ב- בש"פ 1400/00 {מדינת ישראל נ' יצחק (ג'קי) אבנעים, תק-על 2000(1), 430 (2000)} האריכה כב' השופטת ד' דורנר את מעצרו של הנאשם, מחמת היותו לא מיוצג ולצורך מינוי סניגור. הודגש בהחלטה כי במידה וימונה לנאשם סניגור, רשאי הוא לבקש מבית-המשפט להקדים את מועד הדיון בעניינו.

13. היעתרות חלקית לבקשה להארכת מעצר
ב- בש"פ 1632/00 {מדינת ישראל נ' גיורה אדינייב, תק-על 2000(2), 38 (2000)} קבע כב' השופט א' ריבלין כי "לאחר שהבאתי בחשבון החלטתי, מצד אחד, את העובדה שהמשיב מצוי במעצר במשך תקופה ארוכה ואת העובדה שבינתיים בוטלה הכרעת דינו אף כי לא זוכה מן האישומים המיוחסים לו, ובהתחשב, מצד אחר, גם בעובדה שהמשיב הורשע כבר בעבר בעבירה אחרת של אינוס וכי העבירה המיוחסת לו היום בוצעה, על-פי הנטען נגדו, בהיותו אסיר ברישיון, מצאתי לראוי להיענות לבקשת המדינה, בחלקה, ואני מורה על המשך מעצרו של המשיב למשך שישים ימים".

ב- בש"פ 5160/16 {מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2016(3), 54 (2016)} קבע בית-המשפט:

"דיון והכרעה
10. ההליך בעניינם של המשיבים מתנהל בעצלתיים, ככל הנראה עקב אילוצי יומנו של בית-המשפט המחוזי. הערתו של השופט מזוז ב- בש"פ 2801/16 לא הביאה לשינוי במצב הדברים. יש לכך השלכה על שיקוליו של בית-משפט זה בכל הנוגע להארכת מעצרם של המשיבים, במיוחד בהתחשב בקטינותם ובכך שסיום ההליך כלל לא נראה באופק. אכן, המעשה בו היו המשיבים מעורבים נושא עמו סממנים של חומרה יתרה, ותוצאתו היתה קשה ביותר; אך ביחס לנאשמים האחרים, הבגירים, עניינם של המשיבים שונה במשהו, הן נוכח קטינותם והן - לגבי המשיב 2 - נוכח חלקו בפרשה.

באשר למשיב 2, מעבר להסכמתו לבקשה, כבר נאמר שככל שיעלה בידו להציע חלופה שאינה במקום ביצוע העבירות המיוחסות לו, היא תישקל. באשר למשיב 1 - יש מקום לקבל את הבקשה בדבר הכנת תסקיר מעצר משלים, הן בשל חלוף הזמן מאז מתן התסקיר הקודם (למעלה מחצי שנה) והן בשל האמור לעיל. התסקיר יוגש לבית-המשפט המחוזי שנתון לו שיקול דעת מלא להחליט בעניינו של המשיב 1.

11. התוצאה היא שהבקשה מתקבלת, בכפוף לאמור לעיל. אני מאריך את מעצרם של המשיבים החל מיום 14.07.16 בארבעים וחמישה ימים או עד למתן פסק דין בעניינם ב- ת"פ 26792-10-15 בבית-המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם. במקביל, אני מורה לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר משלים בעניינו של המשיב 1 ולהגישו עד ליום 20.07.16 לבית-המשפט המחוזי, אשר יקבע דיון בסמוך לאחר קבלת התסקיר. ככל שלשרות המבחן תהיינה בקשות בעניין התסקיר - אלו יוגשו לבית-המשפט המחוזי."

14. הארכת מעצר, עד להחלטה אחרת, מחמת אי-הופעה של סניגור
ב- בש"פ 2448/00 {מדינת ישראל נ' מסעד סוורקה, תק-על 2000(2), 12 (2000)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"עברו חלפו תשעה חודשים בעוד המשיב במעצר, ועתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב- 90 ימים נוספים. שמיעת הבקשה נקבעה להיום, 3 באפריל 2000 בשעה 08:00 בבוקר, ומזכירות בית-המשפט דאגה מבעוד יום להזמין לדיון את בא-כוחו של המשיב, עורך-דין באסם אידריס. השעה 08:00 עברה זה-מכבר; השעה עתה היא 10:25, אך עורך-דין אידריס לא כיבד את בית-המשפט בנוכחותו. מזכירות בית-המשפט ניסתה לעמוד בקשר עם עורך-דין אידריס בטלפון הקווי ובטלפון הנייד-האלחוטי - אך לשווא. לא זו בלבד שעורך-דין אידריס לא בא לבית-המשפט, אלא שאף לטלפון אין הוא עונה. כך מדווחת לי מזכירות בית-המשפט.

שאלתי את בא-כוח המדינה מה עצה יעוץ לבית-המשפט, ותשובתו היתה כי בדלית ברירה יש להאריך את מעצרו של המשיב לעת-הזו ובה-בעת יש וראוי לקבוע מועד חדש לשמיעה. כך ייעשה צדק, הודיענו בא-כוח המדינה, גם לציבור הרחב - אשר לדעת המדינה נשקפת לו סכנה מן המשיב - וגם למשיב עצמו אשר דברו יישמע בבית-המשפט. עצתו של עורך-דין קרשן עצה טובה היא, ואני מאמץ אותה.

אני מחליט, איפוא, להאריך את מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת. בה-בעת אני מורה את מזכירות בית-המשפט כי תואיל לקבוע מועד חדש לשמיעת הבקשה, לאחר שתוודא היטב-היטב כי עורך-דין אידריס יודע על קביעתו של המועד החדש לשמיעה. לקראת מועד השמיעה שייקבע מתבקש עורך-דין אידריס להודיע לבית-המשפט - בכתב - מדוע זה לא התייצב לשמיעה על-פה היום, וכיצד זה שאין הוא עונה לשיחות טלפון הנשלחות לעברו. אעיין בהודעתו של עורך-דין אידריס ואחליט אם יש צורך להוסיף ולהידרש להיעדרותו היום מן הדיון, ואם יש צורך - באיזו דרך ייעשה הדבר."

16. דחיית בקשה להארכת מעצר ושחרור המשיב למעצר בית
ב- בש"פ 1400/00 {מדינת ישראל נ' יצחק (ג'קי) אבנעים, תק-על 2000(1), 431 (2000)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"משחלפה תקופת ההארכה והמשפט טרם הסתיים, חזרה ופנתה המדינה בבקשת הארכה נוספת.

המשיב אינו אלים, והגם שלחובתו הרשעות קודמות, הרי שבארבע השנים שחלפו מאז הסתבכותו בפרשה הנדונה, לא נרשמה לחובתו הרשעה נוספת. יש אף לתת משקל כבד להמלצת שירות-המבחן בתסקיר-המעצר, ולבסוף, אין מאריכים מעצר אלא במקרים חריגים, וודאי שכאשר מדובר בהארכת מעצר שניה.

אשר-על-כן, אני דוחה את הבקשה.

המשיב ישוחרר ממעצרו בתנאים הבאים: הישארות במעצר-בית בבית-אמו באשדוד; המצאת ערבות כספית בסך 2,000 ש"ח במזומן; המצאת ערבות צד ג' על-ידי האם על סך 5,000 ש"ח. המשיב יהיה חייב לצאת לטיפול במרכז מתאדון באשדוד, ולשהות שם בימים ב', ד' ו-ה' בין השעות 12:00-8:00. כן יועמד המשיב לפיקוח שירות-המבחן לתקופה של שלושה חודשים.

ניתן בזאת צו לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ. על המשיב, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שחרור באין הכרעת דין והארכת מעצר או חידושו