תנאי שחרור בערובה

1. כללי
סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:

"48. תנאי השחרור בערובה (תיקונים: התשנ"ז, התשנ"ח, התשע"ה (מס' 2))
(א) שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית-המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות:

(1) חובת הודעה על כל שינוי במען המגורים ובמקום העבודה;
(2) איסור יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון;
(3) איסור כניסה לאזור, ליישוב או למקום בארץ, שיקבע;
(4) איסור לקיים קשר או להיפגש עם מי שיקבע;
(5) חובת מגורים או הימצאות באזור, ביישוב או במקום בארץ, שיקבע;
(6) חובה להימצא בפיקוחו של קצין מבחן, לאחר קבלת תסקיר מעצר; משך הפיקוח לא יעלה על שישה חודשים, אך בית-המשפט רשאי להאריכו לתקופות שלא יעלו על ששה חודשים כל אחת;
(7) חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר על-ידי קצין מבחן;
(7א) לעניין נאשם שהועמד לדין לפי סעיף 21א לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, או נאשם שחל עליו סעיף 28א(ד) לאותו חוק והוא הועמד לדין לפי סעיף 21 לאותו חוק - חובה להתייצב לבדיקה פסיכיאטרית, או אם הנאשם הסכים לכך - לקבל טיפול במקום שיקבע הפסיכיאטר המחוזי;
(8) חובה להתייצב בתחנת משטרה במועדים שיקבע;
(9) איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה;
(10) איסור המשך עיסוק הקשור בעבירה, כאשר מתקיים יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהווה סכנה לבטחון הציבור, או עלול להקל על ביצוע עבירה דומה;
(11) למלא אחר צו הגנה על-פי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991;
(12) הפקדת כלי הנשק שברשותו בתחנת המשטרה - לעניין חשוד בעבירת אלימות. כן רשאי בית-המשפט, על בסיס תסקיר מעצר כאמור בסעיף 21א, ובהסכמת החשוד או הנאשם, להתנות את שחרורו בביצוע בדיקה רפואית או בקבלת טיפול רפואי או טיפול מקצועי אחר, או להורות כי הטיפול יהיה במסגרת פיקוח קצין מבחן כאמור בפסקה (6).

(ב) לא יצווה שופט על איסור יציאה מן הארץ, אלא-אם-כן נתקיימו שניים אלה:

(1) קיימת אפשרות סבירה שהמשוחרר לא יתייצב לחקירה, לדיון במשפט או לנשיאת עונשו;
(2) לא ניתן להבטיח את התייצבותו בהמצאת ערובה מתאימה, או בקביעת תנאי שחרור מתאימים.

(ב1) הורה בית-המשפט על שחרור של חשוד בעבירת אלימות בבן משפחה, או בעבירה שנעשתה באלימות חמורה, באכזריות או תוך שימוש בנשק חם או קר, ולא התנה את השחרור בהפקדת כלי הנשק שברשות החשוד כאמור בסעיף-קטן (א)(12), יפרט את נימוקיו לכך בהחלטתו; לעניין זה, "בן משפחה" - כהגדרתו בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991.

(ג) מקום שנדרש הסדר להבטחת קיומם של תנאי השחרור, יובאו פרטי ההסדר לידיעת השופט לפני קביעת התנאים.

(ד) צו איסור יציאה מן הארץ ישמש אסמכתה למנוע את יציאתו של המשוחרר מן הארץ.

(ה) לצורך הפיקוח על קיום תנאי השחרור, תהיה לשוטר סמכות כניסה לכל מקום שיש לו יסוד סביר להניח כי המשוחרר נמצא בו או למקום שבו על המשוחרר להימצא."

סעיף 48(א) לחוק המעצרים מגדיר את התכלית לשחרור בערובה, וכן הוא מגדיר את עיקרי התנאים של השחרור בערובה. סעיף זה, מבטיח את התייצבותו של המשוחרר לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאה בעונשו בכל מועד שיידרש, וכן למנוע שיבוש הליכי משפט.

בית-המשפט רשאי להוסיף תנאים נוספים לפרק זמן שיקבע, וככל שימצא לנכון, ולרבות תנאים שונים המפורטים בסעיף 48(א)(1) עד (12) לסעיף זה. כל מטרתם של התנאים הנוספים כאמור, הוא לסייע בהגשמת התנאים הבסיסים שהם התייצבותו של המשוחרר והימנעותו משיבוש הליכים.

מעיון בסעיף 48(א) לחוק המעצרים עולה כי התייצבות לחקירה, לדיון, לערעור, לנשיאת העונש וכן מניעת שיבוש הליכי משפט, הינם "תנאים מנדטוריים שנקבעו על-ידי המחוקק והם חלים באופן אוטומטי מכוח החוק על כל 'כתב ערובה' הנחתם במסגרת שחרור בערובה" {דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ב- בש"פ 4348/99 צבי ארוך ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 526 (1999)}.

אולם, "המשכו של הסעיף מכיל רשימה בלתי-סגורה של תנאים אופציונליים שבית-המשפט רשאי להוסיף, כולם או מקצתם, לפי שיקול-דעתו" {דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ב- בש"פ 4348/99 צבי ארוך ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 526 (1999)}.

על-כן, במקרה ובהחלטתו של בית-המשפט לא נקבעו מפורשות תנאים באשר לשחרורו של נאשם בערובה - יחול האמור בסעיף 48(א) רישא לחוק המעצרים, קרי, התייצבות לחקירה, לדיון, ערעור, לנשיאת העונש וכן מניעת שיבוש הליכי משפט.

אנו סבורים, כי על בית-המשפט, בבואו ליתן החלטה הקשורה לשחרור בערובה, ליתן דעתו, ולציין מפורשות ובמדוייק את כל התנאים אותם באה הערובה להבטיח. בעשותו כן, "תתייתר אי-הבהירות הנובעת מהצורך לצרף את הוראת החוק להחלטה ותתקבל תמונה מלאה ומדוייקת של מלוא התנאים בהם מותנה השחרור בערובה" {דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ב- בש"פ 4348/99 צבי ארוך ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 526 (1999)}.

הוראת סעיף 48(ג) לחוק המעצרים קובעת כי במקום שנדרשים פרטי הסדר, להבטחת קיומם של תנאי השחרור, יובאו אלה לידיעת השופט, לפני קביעת התנאים וזאת על-מנת שהשופט הדן בתיק יוכל ליתן דעתו ולומר באם ההסדר שאליו שהגיעו הצדדים מקובל או חורג מן המקובל.

זאת ועוד. הוראת סעיף 48(ה) לחוק המעצרים, נותנת לשוטר את הסמכות להיכנס לכול מקום שיש לו יסוד סביר להניח כי המשוחרר נמצא בו או למקום שבו על המשוחרר להימצא וכל זאת כדי לבדוק האם המשוחרר עומד בתנאים שקבע בית-המשפט, קרי, תנאי השחרור.

ב- מ"ת (יר') 13300-06-16 {מדינת ישראל נ' עופר חמו, תק-של 2016(2), 86233 (2016)} קבע בית-המשפט:

"7. המאשימה מבססת את בקשתה על פסק-הדין שניתן לאחרונה ב- בש"פ 3323/16 דימיטרי בורוביק נ' מדינת ישראל. המערער שם שוחרר בתנאים לאחר הגשת כתב אישום. תנאי השחרור כללו הגבלות על צריכת אלכוהול. המבקש העלה את שאלת סמכותו של בית-המשפט לקבוע תנאי שחרור שאינם נוגעים לעילת המסוכנות או לאחת התכליות המפורטות בסעיף 48 לחוק.

8. בהחלטת כב' השופט עמית נדחתה טענת המבקש. נקבע כי סעיף 48 לחוק המעצרים קובע "רשימה פתוחה" של איסורים ומגבלות, אותם רשאי בית-המשפט להטיל על משוחרר בערובה. מגבלות אלו נועדו להבטיח מטרות שונות, כגון הפגת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, מניעת הימלטות מהדין, חשש להשפעה על עדים, כאשר חלק מהחלופות משרתות מספר תכליות במקביל (סעיף 4 להחלטה). עם-זאת, במקביל לאפשרות לשחרור בתנאים לחלופות אלו המפורטות בחוק, עומדת האפשרות להוספת תנאי שחרור נוספים, הנדרשים על פי העניין. בהתייחס לאפשרות זו קבע כב' השופט עמית, בסעיף 6 להחלטה הנ"ל, כי "בגדרי סעיף 48(א) נדרש בית-המשפט ל'תפירה ידנית' של החלטת המעצר למידותיו של הנאשם העומד לפניו, ויהיה זה אך ראוי כי בית-המשפט יגלה יצירתיות. כפי שכבר ציינתי בעניין קודם, 'החיים אינם בצבעי שחור ולבן וכל מקרה יש לבחון לגופו. כל נאשם הוא עולם בפני עצמו, כל נאשם ונסיבותיו האישיות, כל נאשם על השלכות המעצר לגביו, וכל עבירה ונסיבותיה, ולבית-המשפט מרווח תמרון בין המעשה לבין העושה' (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה, פ"ד סד(3), 101 פסקה 10 (21.03.11)). כך למשל, מקום בו מיוחסות לנאשם ביצוען של עבירות חמורות באמצעות תוכנת מחשב, רשאי בית-המשפט להורות על ניתוקו של הנאשם מכל מגע עם מחשב ואמצעי מיחשוב, על מנת להפחית מן המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, ובכך לאפשר את שחרורו ממעצר (ראה בש"פ 7368/05 זלוטובסקי נ' מדינת ישראל (04.09.05). מובן כי יצירתיות זו ראויה כל עוד יש בה כדי להביא לפגיעה פחותה בזכויותיו של הנאשם".

9. בבקשה שבפני מבקשת המדינה להרחיב את תחולתה של החלטה זו וללמוד על קיומה של סמכות לקבוע תנאי שחרור שונים גם כשמדובר במעצר עד תום ההליכים ללא שחרור בתנאים. אני סבורה כי מקרה אחד אינו דומה למשנהו וכי לא ניתן להסיק מן ההחלטה הנה בשחרור על פי סעיף 48 לחוק המעצרים על קיומה של סמכות דומה כשמדובר במעצר לפי סעיף 21(א) לחוק. שכן בסעיף 48 קיימת בחוק עצמו הרחבה בלתי מוגבלת של סמכות בית-המשפט, אשר "רשאילהוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות..." ההחלטה בעניין בורוביק לא הרחיבה את הסמכות המוקנית בחוק לבית-המשפט, אלא קבעה כי סמכות זו היא אכן רחבה כפי שעולה מנוסח הסעיף, ואין לקרוא לתוכה הגבלות הנוגעות להוראות אחרות של החוק. אולם הבקשה שבפני איננה בקשה לשחרור בתנאים לפי סעיף 48 לחוק המעצרים, כי אם בקשה למעצר לפי סעיף 21(א) לחוק זה. סעיף 21(א) מקנה לבית-המשפט הדן בבקשה סמכות לעצור את הנאשם או לעצרו בפיקוח אלקטרוני. הא ותו לא. מובן שבית-המשפט הדן בבקשת מעצר רשאי להחליט גם על שחרור בתנאים, ובמקרה זה מסור לו שיקול הדעת בקביעת תנאי השחרור. אולם כל עוד הוא מצוי בתחום המעצר ממש, אין החוק מקנה לבית-המשפט סמכות לקבוע תנאים מגבילים נוסף על המעצר.

10. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם אופיים של הליכי המעצר והשחרור: השחרור בתנאים מהווה מצב ביניים בין מעצר לבין שחרור מלא, ועל בית-המשפט לקבוע תנאי שחרור שיצמצמו את המסוכנות הנשקפת מהמשוחרר וישיגו את המטרות שלשמן נדרש ההליך. אולם כאשר מדובר במעצר ממש, כל מעשיו והתנהלותו של העצור נתונים לשליטתה של המדינה. בידי רשויות המדינה הסמכות והאפשרות לשלוט כמעט על כל פן מעשי בחייו של העצור, ובין היתר להגביל את המקומות אליהם הוא מגיע, האנשים עימם הוא יוצר קשר, ואף את האפשרות לנהל שיחות טלפון. ניתן, איפוא, למצוא היגיון בכך שבמצב בו נתונות סמכויות כה רבות לרשויות המדינה, המחוקק לא מצא לנכון להעניק לבית-המשפט סמכות להטיל הגבלות נוספות.

11. אני דוחה, איפוא, את הבקשה להטיל על המשיב הגבלה על שיחות טלפון במסגרת ההחלטה על מעצרו. הגבלה כזאת נדרשת, אמנם, אולם ביצועה ראוי שיהיה על ידי הגורמים המוסמכים לכך.

עם-זאת, על מנת לאפשר היערכות לכך אני משהה את כניסת החלטה זו לתוקף עד יום 07.07.16. עד מועד זה תעמוד בתקפה ההגבלה הזמנית שחלה עד עתה על שיחות הטלפון של המשיב."

2. חובת הודעה על כל שינוי במען המגורים ובמקום העבודה - סעיף 48(א)(1) לחוק
צבי נח, גורס בספרו {שם, בעמ' 673} כי "תנאי זה נועד להקל ביישום תנאי הפיקוח על מהלכי המשוחרר ועל קיום תנאי השחרור על ידו, על זימונו לחקירות, להליכי משפט, וכדומה. למרות שאופייני יותר להטיל תנאי זה על מי שעילת המעצר לגביו התבססה על חשש לסיכול הליכי חקירה והדיון המשפטי, דומה שאין מניעה להחילה גם כשהעילה היתה חשש לבטחון הציבור/אדם".

3. איסור יציאה מן הארץ - סעיף 48(א)(2) לחוק
ב- בש"פ 6654/93 {דניאל בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 290 (1993)} נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

" 'כל אדם חופשי לצאת מישראל' לזכות זו מעמד חוקתי על חוקי. חוק רגיל הנחקק לאחר מועד כניסתו של חוק היסוד לתוקף, הפוגע בזכות היסוד, ואשר אינו מקיים את דרישותיה של "פסקת ההגבלה" (סעיף 8 לחוק היסוד) הוא חוק לא חוקתי. בית-המשפט רשאי ליתן תרופות בגינו. אחת מאותן תרופות היא הכרזת בטלות, תוך קביעת מועד הבטלות (רטרואקטיבי, אקטיבי, פרוספקטיבי). בענייננו הפגיעה בזכות היסוד לצאת מישראל נעשית על-ידי סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב התשנ"ב-1982, הקובע כי בית-המשפט רשאי, כתנאי לשחרור בערובה 'לצוות על איסוד יציאה מן הארץ.' שאלה היא, אם הגבלה זו מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה, שהרי אף שההגבלה קבועה "בחוק" אין החוק קובע את ההסדרים הראשוניים באשר לטעמים המצדיקים פגיעה בחופש התנועה. אין לנו צורך להכריע בשאלה זו, שכן גם אם הוראת סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 אינה מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה, כוחה נשמר על-ידי חוק היסוד הקובע כי 'אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד.' (סעיף 10) עם-זאת, אף שאין חוק היסוד משפיע על תוקפו של סעיף 44, הוא משפיע על פרשנותו. את הוראותיו של הדין, אשר תוקפו נשמר, יש לפרש ברוח הוראות חוק היסוד (השווה סעיף 6 לחוק יסוד: חופש העיסוק). על-כן, כאשר בית-המשפט מפעיל את סמכותו ומורה על איסור יציאה מן הארץ, עליו ליתן משקל כבד לזכותו של נאשם לצאת מהארץ. זכות זו אינה מוחלטת. היא בעלת אופי יחסי. ניתן להגבילה מטעמים של טובת הציבור. לא כל טעם ציבורי מצדיק הגבלה של חופש היציאה מן הארץ. חשיבותה של זכות היסוד מובילה לכך כי לעניין הגבלה הנעוצה בקיומו של הליך פלילי התלוי ועומד, הטעם הציבורי העיקרי המצדיק פגיעה בזכות היסוד הוא החשש כי הנאשם לא יתיצב לדינו. זאת ועוד: לא כל חשש לאי-התייצבות מצדיק הגבלת חופש היציאה מן הארץ. לאור אופיה החוקתי של הזכות לצאת מהארץ, רק אפשרות סבירה או ודאות קרובה - ואין לנו צורך להכריע בהליך זה בין חלופות אלה (השווה ב"ש 1046/88 הנ"ל, בעמ' 84) - לאי-התייצבות למשפט, תצדיק מתן צו איסור יציאה מהארץ. לבסוף, אפילו קיימת אפשרות סבירה או ודאות קרובה לכך שהנאשם לא יחזור לישראל למשפט, מן הראוי הוא לבחון אם לא קיימים אמצעים חמורים פחות מאיסור היציאה, כדי להבטיח את התייצבותו. אכן, איסור היציאה אינו האמצעי הראשון אלא האמצעי האחרון. על-כן, הטלת ערובה מתאימה אשר יש בה כדי להקטין את סיכויי אי-החזרה, עשויה לעיתים להיות אמצעי מתאים אשר יש בו כדי להצדיק הימנעות מהטלת איסור יציאה (ראה: ב"ש 892/86 מיכלסקו נ' מדינת ישראל, תק-על 86(3), 232 (1986)). על רקע זה נבחן את המקרה שלפנינו, המעורר שתי בעיות: האחת, האם ראוי הוא להגדיל את סכום הערבות כתנאי למתן היתר יציאה מן הארץ; השניה, האם ההיתר לצאת מן הארץ - אשר על עצם הצורך בקבלתו לא חלק העורר שלפנינו - צריך להיות כללי ומשתרע עד ליום 31.12.93 או שיש לתת היתר מוגבל בזמן, באופן שמחייב פניה מחודשת לבית-המשפט בכל עת שהעורר מבקש לצאת מהארץ במהלך תקופה זו. נדון בשתי שאלות אלו בנפרד."

על-כן, רואים אנו כי זכותו של אדם לנוע בחופשיות וללא כל הגבלה לרבות יציאה מן הארץ. אולם, בית-המשפט רשאי להגביל את חופש התנועה וזאת באחד משני המקרים {ראה גם ב"ש (יר') 6960/06 עודד גולן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(4), 562 (2006)} שלהלן:

האחד, "קיימת אפשרות סבירה שהמשוחרר לא יתייצב לחקירה, לדיון במשפט או לנשיאת עונשו" כאמור בסעיף 48(ב)(1) לחוק המעצרים.

השני, "לא ניתן להבטיח את התייצבותו בהמצאת ערובה מתאימה, או בקביעת תנאי שחרור מתאימים" כאמור בסעיף 48(ב)(2) לחוק המעצרים.

ב- ב"ש (נצ') 2644/07 {שמעון שושן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(4), 1532 (2007)} דחה בית-המשפט את בקשה של המאשימה להשאיר על כנו את צו עיכוב היציאה מן הארץ. בנמקו זאת, קבע בית-המשפט כי משמרצה הנאשם את עונשו מאחורי סורג ובריח, אין כל סכנה כי ימלט מהארץ ולא יתייצב למשפטו {דיון בערעור שהוגש}.

יוער, כי הסמכות לבטל את צו עיכוב היציאה שניתן כנגד נאשם, הינו בסמכותו של בית-המשפט שהוציא את צו עיכוב היציאה.

זאת ועוד. צו עיכוב היציאה ישמש אסמכתא למונע את יציאתו של המשוחרר מן הארץ כאמור בסעיף 48(ד) לחוק המעצרים.

4. איסור כניסה לאיזור, לישוב או למקום בארץ - סעיף 48(א)(3) לחוק וחובת מגורים או הימצאות באיזור, בישוב או במקום בארץ שייקבע - סעיף 48(א)(5) לחוק
ב- ב"ש (יר') 2181/07 {מדינת ישראל נ' ראיד בן סלאח מחאגנה, תק-של 2007(1), 15674 (2007)} נפסק מפי כב' השופט שמעון פיינברג:

"5. לפי סעיף 48(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מוסמך בית-המשפט להורות על איסור כניסתו של אדם לאיזור במסגרת קביעת תנאי שחרור בערובה. לפי סעיף 46 לחוק הנ"ל, על בית-המשפט הקובע תנאי שחרור בערובה, להורות על משך תוקפם, "... והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה." בין היתר, קובע הסעיף כי בית-המשפט ישקול, בין היתר, את מהות העבירה ואת עברו הפלילי של הנאשם.

במקרה הנדון, בפנינו אדם בעל עבר פלילי בעבירות של חברות בארגון בלתי-חוקי ומגע עם סוכן חוץ. מדובר במי שהוגדר על-ידי כב' השופטת דורית בייניש (כתוארה דאז) כמי שיש לו קשרים ענפים עם ארגוני הטרור, שלא נרתע מהמשך פעילות אסורה בעקבות אזהרות קודמות ובעל נחישות ודביקות במטרות אסורות (בש"פ 7223/03 מחאגנה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 584 (2003)).

6. בהליך הנדון, בחר המשיב לייצג את עצמו. בדבריו בפני בית-המשפט, המשיב העלה טיעונים פוליטיים לא רלבנטיים, כפר בסמכותו של בית-המשפט בישראל לדון בעניין והשמיע אימרות מהן ניתן ללמוד על כוונתו להמשיך להתנגד לעבודות בשער המוגרבים.

7. בהתחשב בכל האמור, ובשים-לב לעברו של המשיב, פועלו והצהרותיו, נראה כי נשקפת ממנו סכנה של ממש שימשיך להשתתף בעתיד בהתפרעויות דומות במחאה על העבודות המתבצעות בעיר העתיקה, אלא-אם-כן יורחק מהמקום.

8. לאור כל האמור, אני נעתר לבקשה, ואוסר על המשיב להימצא בתחומי העיר העתיקה בירושלים או במרחק של 150 מטר ממנה, זאת במשך 60 יום. שאר תנאי השחרור שנקבעו בהחלטת כב' השופט ברעם מיום 07.02.07, ימשיכו לעמוד בעינם במשך תקופה זו".

5. איסור יצירת קשר או מפגש - סעיף 48(א)(4) לחוק
על-פי סעיף 48(א)(4) לחוק המעצרים בית-המשפט רשאי להורות כי הנאשם-המשוחרר, ימנע מכל יצירת קשר או מפגש והכוונה, לעניות דעתי, היא מפגש עם המתלונן ו/או עדי התביעה. בעשותו כן, נמנע מן הנאשם-משוחרר לשבש הליכי משפט וכדומה.

6. חובה להימצא בפיקוחו של קצין מבחן - סעיף 48(א)(6) לחוק
ב- ב"ש (קר') 637/08 {מדינת ישראל נ' י' א', תק-של 2008(2), 1440 (2008)} התירה כב' השופטת רמה לאופר-חסון את יציאתו של המשיב ממעצר הבית בו היה נתון, וזאת בלווית אחד המפקחים, לשם דיונים בבית-משפט ובתיקים הנובעים ממנו.

כב' השופטת רמה לאופר-חסון הדגישה כי כל יציאה אחרת למעט היציאה כאמור, כרוכה בקבלת אישורו של בית-המשפט מראש. כמו-כן, הוטל על המשיב פיקוח מעצר מכוח סעיף 48(א)(6) לחוק המעצרים וזאת למשך 6 חודשים.

ב- ב"ש (קר') 174/08 {דוידוב רומן נ' לשכת תביעות תחנת זבולון, תק-של 2008(1), 23264 (2008)} קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת רמה לאופר חסון כי:

"כן ניתן צו מבחן (פיקוח מעצר) בהתאם לסעיף 48(א)(6) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, אשר במסגרתו הוריתי לשירות המבחן להעביר לי דיווח דו-חודשי אחר התקדמות הטיפול במבקש - עד כה ולמרות חלוף הזמן לא שזפה עיני ולו דו"ח אחד שכזה ומפי הסניגור בלבד שמעתי היום ולראשונה כי הטיפול במבקש בשירות המבחן צלח."

7. חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים - סעיף 48(א)(7) לחוק
ב- ב"ש (חי') 3378/07 {מדינת ישראל נ' א ב.י ג, תק-מח 2007(3), 11694 (2007)} פסק מפי כב' השופט עודד גרשון:

"ג. אין בידי לקבל את פרשנותה של באת-כוח המבקשת להוראת סעיף
48(א)(7) לחוק המעצרים.

כשלעצמי אני סבור שהמילים 'ובלבד שהטיפול אושר על-ידי קצין מבחן' מתייחסות לסוג הטיפול שאמור המשוחרר בערובה לקבל במוסד הגמילה ולאו דווקא לאישור עצם הפנייתו של המשוחרר בערובה להליך של גמילה.

אף אני, כמו הסניגורית המלומדת, סבור כי לא מתקבל על הדעת שהמחוקק התכוון ליתן בידי שירות המבחן 'את סמכות ההחלטה' אם לשלוח אדם להליך של גמילה אם לאו, כטענת באת-כוחה המלומדת של המבקשת. שירות המבחן הינו שירות מקצועי וחשוב ותפקידו בהליכים המשפטיים לא יסולא בפז. ברם, סמכות ההחלטה אם לשחרר אדם בערובה אם לאו ובאילו תנאים לשחררו נמסרה על-ידי המחוקק לבית-המשפט ולבית-המשפט בלבד.

ד. בענייננו, "מרכז ההחלמה היהודי ערבי - תמר, לטיפול בנפגעי סמים ואלכוהול, יחידה טיפולית לנפגעי אלכוהול, טמרה", הינו מרכז המופעל על-ידי האגודה לשירותי בריאות הציבור בתקציב משרד הבריאות והטיפול בו הוכר על-ידי משרד הבריאות.
ממילא, על-כן, עובר מרכז זה את המשוכה שבהוראת החוק הנ"ל.

לקראת מתן החלטתי מיום 21.08.07 לא הובררו דיים הפרטים הנוגעים למרכז הנ"ל. מתברר כי המרכז בטמרה אמור לקלוט מטופלים נפגעי סמים לצורך גמילה בת שלושה שבועות, וכי לאחר מכן אמור המטופל להיקלט במסגרת אחרת, בקהילה טיפולית סגורה, לתקופה של כשנה וחצי, במלכישוע, להמשך טיפול הגמילה.

כך גם ברור כי בתקופה שבין האשפוז בטמרה לבין המעבר לקהילה הטיפולית הסגורה אמור המטופל לשהות במעצר מלא וסגור כך שהמטופל יעבור מדלת לדלת באופן ישיר כדי להבטיח את מטרת המעצר.

ה. באשר לטענה כי אין ליתן אמון במשיב ועל-כן אין להפנותו לטיפול הגמילה האמור: מקובלים עלי דברי הסניגורית המלומדת, על כך שעתה, משהחרב מונחת על צווארו של המשיב ברור לו כי אם יפר את תנאי השחרור כי אז ימצא עצמו סגור מאחורי סורג ובריח. כך גם מסכים אני כי אין לומר על המשיב כי "ברח" מן האשפוזית בטמרה כאשר הוא נכנס לשם מיוזמתו ולא היתה עליו חובה שבדין לשהות במקום. ממילא, על-כן, לא ב"בריחה" מדובר.

ו. גם טענות באת-כוח המשיבה על כך שהמתלוננת פוחדת מהנאשם ומשחרורו דינן להידחות. המתלוננת אמרה דברים באולם בית-המשפט והיא חזרה ואמרה את הדברים גם באזני שירות המבחן. היא אף סרבה להתייצב לחקירה נוספת ואמרה לשוטר סוריאנו כי הפרשה נופחה בצורה מוגזמת.
בנסיבות אלה, ובמיוחד לאור האמור בכתב האישום עצמו על כך שהעבירות נעברו לאחר שימוש בסמים, איני רואה את מידת מסוכנותו של המשיב ככזו השוללת את האפשרות להורות על חלופת מעצר במוסד גמילה.

ז. לפיכך, איני רואה כל מניעה לאשר את חלופת המעצר האמורה בטמרה.

7. אחרית דבר
אשר-על-כן אני מורה לשחרר את המשיב מן המעצר בתנאים שלהלן:
א. ניתן בזה צו לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ;

ב. המשיב יחתום על ערבות עצמית על סך של 30,000 ש"ח וכן ימציא ערבות צד ג' על סך של 30,000 ש"ח.

ג. המשיב ישוחרר מן המעצר ישירות למרכז הגמילה הנ"ל בטמרה, מדלת לדלת, כך שלא יהיה מצב שהמשיב יהיה חופשי מפיקוח כלשהו.

ד. המשיב ישהה במרכז הגמילה בטמרה למשך שלושה שבועות, ולא יצא משם אלא ברשות בית-המשפט ועל-פי החלטתו.

ה. כתום שלושת השבועות הנ"ל אם המשיב יתקבל לטיפול גמילה במסגרת הקהילה הטיפולית הסגורה במלכישוע, כי אז יועבר המשיב למלכישוע, גם הפעם מדלת לדלת.

ו. אם לא יתקבל המשיב להמשך טיפול במלכישוע, יוחזר למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ז. אם יהיה פער זמנים בין סיום שלושת השבועות במרכז הגמילה בטמרה לבין המשך הטיפול במלכישוע, ישהה המשיב בפרק הזמן האמור במעצר מלא בבית מעצר."

8. חובה להייצב בתחנת משטרה - סעיף 48(א)(8) לחוק
על-פי סעיף זה, בית-המשפט רשאי להשית על נאשם להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה לביתו, במועדים שייקבע.

9. איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה - סעיף 48(א)(9) לחוק
ב- ב"ש (נצ') 193/06 {גנאדי סלפיתי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(2), 6300 (2006)} קבעה כב' השופטת דינה מואיל:

"12. התוצאה מהאמור לעיל היא שלא מתקיימת בענייננו עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, נגדו.

13. השאלה שיש לדון בה כעת היא האם חרף העובדה שלא מתקיימת עילה למעצר עד תום ההליכים ניתן להורות על השמתו של העורר במעצר בית מלא או חלקי.

14. תאורטית האפשרות להורות על מעצר בית עשויה לנבוע משתי הוראות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים" או "החוק").

הוראה ראשונה היא זו שבסעיף 21(ב)(1) לחוק לפיה, לאחר שמצא בית-המשפט שקיימת עילה למעצר עד תום ההליכים, לא יצווה בית-המשפט על המעצר עד תום ההליכים אלא-אם-כן מצא גם שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה.

הוראה נוספת מצויה בסעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים. בסעיף זה נקבע שכאשר משוחרר אדם בערובה רשאי בית-המשפט להוסיף תנאים שונים לרבות "איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה".

15. ניתן לסבור, על-פי ניתוח לשון החוק ומיקומן של ההוראות השונות, שהוראת סעיף 48(א)(9) הנ"ל אינה חלה על מי שבעניינו נתבקש מעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק ונמצא שלא קיימת בעניינו עילת מעצר.

16. אכן נראה לי כי ככלל ביחס לעצור שבעניינו הוגש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, והתקיים דיון לפי סעיף 21 לחוק, בית-המשפט יורה על השמתו במעצר בית, אם בכלל, רק כאשר מצא שקיימת עילת מעצר לפי הסעיף הנ"ל, אלא שסבר שניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת המעצר. אולם, גם במקרים שלא נמצאה עילה למעצר עד תום ההליכים, ניתן בעיקרון להורות על מעצר בית. כך למשל נוהגים בתי-המשפט מקום שהתשתית הראייתית אינה בעוצמה המספיקה כדי להורות על מעצר עד תום ההליכים, או כאשר המסוכנות אינה כה רבה עד שיש בה כדי להקים עילת מעצר, וחרף זאת נראה לבית-המשפט שיש מקום לנקוט באמצעי חלופי זה."

יוער, כי בית-המשפט, במקרים מסויימים, נעזר, בפיקוח של איזוק אלקטרוני {להרחבה בעניין זה ראה הפרק העוסק באיזוק אלקטרוני} בנוסף, למעצר הבית שהשית על נאשם.

10. איסור המשך עיסוק הקשור בעבירה - סעיף 48(א)(10) לחוק
ב- בש"פ 10937/07 {ליאורה ברקו נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 283 (2008)} קבע בית-המשפט:

"(7) בנסיבות אלה איני רואה לעת הזאת מקום להקלה בתנאי מעצר הבית של העוררת או באשר לעיסוקה כעורכת-דין, אף אם לא איאחז בהסכמה שהיתה בשעתו כשלעצמה, וזאת בהנחה כי הסניגורים עיינו בחומר הראיות רק לאחר ההסכמה. המדובר במצב שיש בו חומרה ברמה גבוהה בשל מקצועה של העוררת, דבר הנוסף לעצם עבירת הסמים לכאורה, ולעניין חופש העיסוק אין לי אלא להצטרף לדברי השופטת ארבל ב- בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, תק-על 2007(4), 796 (2007), בו דנה בסעיף 48(א)(10) לחוק המעצרים. סעיף זה מאפשר להטיל 'איסור המשך עיסוק הקשור בעבירה, כאשר מתקיים יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהוה סכנה לבטחון הציבור, או עלול להקל על ביצוע עבירה דומה'. אף אם לא נראה את הדברים במשקפי בטחון הציבור, הסיפה ('להקל על ביצוע עבירה דומה') חלה למרבה הצער. אי-אפשר שלא לומר כי מקצוע עריכת הדין, שהוא מקצוע המשלב מזה את אמון הלקוח בעורך-הדין ומזה את אמון הציבור בו, אמון הפותח לפניו גם דלתות בית האסורים לביקור לקוחותיו - מחייב נקיטת דרכי מניעה חדות. אין מנוס איפוא בשעה זו מהמשך מעצר הבית ואי-העיסוק במקצוע, גם כדי שלא לאפשר חלילה שיבוש."
{ראה גם בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' רפאל סיטבון, תק-על 2007(4), 796 (2007)}

11. למלא אחר צו הגנה על-פי חוק למניעת אלימות במשפחה - סעיף 48(א)(11) לחוק
על-פי סעיף 48(א)(11), בית-המשפט, כתנאי לשחרורו של נאשם, רשאי להורות למשוחרר למלא אחר צו הגנה שניתן על-פי חוק למניעת אלימות במשפחה {להלן: "חוק למניעת אלימות במשפחה"}.

כמו-כן, בהסכמתו של הנאשם, רשאי בית-המשפט להורות על ביצוע בדיקה רפואית או בקבלת טיפול רפואי או טיפול מקצועי אחר או להורות כי הטיפול יהיה במסגרת פיקוח קצין מבחן כאמור בסעיף 48(א)(6) לחוק המעצרים.

12. מועד תחילת ריצוי העונש - פרשנות
ב- ת"פ (יר') 4025/04 {מדינת ישראל - רשות המיסים לישראל נ' וליד רישק, תק-של 2007(4), 15927 (2007)} נדונה בקשת נאשם לשחרר את כספי הערובה שהפקיד וזאת לאחר שהתייצב לריצוי עונשו. מנגד, המאשימה טענה כי יש להחזיק את כספי הערובה עד לתשלום הקנס הכספי שהושת על הנאשם, ורק לאחר ביצוע התשלום - ניתן יהא להחזיר את כספי הערובה.

בדחותו את טענת המאשימה קובע כב' השופט א' דראל כי "עם התייצבות הנאשם לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו לאחר מתן גזר הדין, יש להורות על השבת כספי הפיקדון שהפקיד ואין להחזיק בכספי הפיקדון עד לתום תשלום הקנס שהוטל על הנאשם".

ב- ת"פ (יר') 3198/02 {מדינת ישראל נ' ת'איר בן מחמד מארג'ה, תק-מח 2004(1), 34 (2004)} קבע כב' השופט יעקב צמח כי האופן בו פורשה הוראת סעיף 48 לחוק המעצרים היה כזה שהערבויות שניתנו, יעמדו בתוקף עד לתחילת ריצוי העונש ולא עד לסיומו.

יוער, כי מעיון בחוק המעצרים ובסעיף 48 שבו בפרט, אין כל הוראה הדוחה את מועד החזרת הערבות למועד סיום העונש ולכן, משהחל הנאשם לרצות את העונש, על בית-המשפט להורות על החזרת הערבון לידיו, שכן, מטרת הערבות היא להבטיח את התייצבותו של הנאשם, לריצוי עונשו ומשהתייצב הנאשם לריצוי העונש, תוקפה של הערבות - פגה.

ב- ת"פ 40355/03 {מדינת ישראל נ' סלמאן, תק-מח 2005(2), 5789 (2005)} קבעה כב' השופטת עדנה קפלן-הגלר כי לא ניתן להוסיף לסעיף 48 לחוק המעצרים דרישות נוספות ובכך לעכב את החזרת הערבויות או הפיקדון שהופקד. וכדבריה:

"בסעיף 48 לחוק הנ"ל, גלומים צווים רבים, על-פי לשון החוק, על סעיפי-משנה שם, ואין להוסיף עליהם כל תוספת אשר לא רק כי אינה משתמעת מלשון החוק, אלא מכניסה היא פרשנות זרה לחיקוק פלילי בהטלת איסורים ועונשים שלא מן הדין.

נאשם אשר לא משלם קנס/פיצוי - קבועים לצורך בצוע ואכיפה הדרכים בחוק העונשין, על כל סעיפי-משנה ועל כל חלופות שם ואין להוסיף עליהן בקיזוז שלא מן העניין והמניין.

המבקשים מרצים עונשם ונמצאים בבתי הסוהר, כל אחד במקומו. מרצים הם עונשם מאחורי סורג ובריח והתייצבו לנשיאת עונשם.

מתוך כך דין בקשת המבקשים להתקבל בהוראה להחזיר למבקשים ערבויות אשר הפקידו בסך 10,000 ש"ח כולל."

ב- ב"ש (חי') 938/05 {בדראן אחמד בדראן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(2), 11568 (2005)} קבע בית-המשפט כי "הפקדת הערבות על-ידי דודו של הנאשם נועדה למטרה ספציפית ומוגדרת שהיא הבטחת תנאי השחרור של הנאשם. זו היתה תכליתה של הערבות שהופקדה על-ידי הדוד". ולכן, "משנגזר דינו של הנאשם פג תוקפה של הערבות ולפרקליטות אין סמכות לקבוע לגביה תנאים או יעדים שלא פורטו בהחלטה שקבעה את הערבות".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תנאי שחרור בערובה