botox

תוצאות אי-המצאת הערובה

סעיף 47 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובע כדלקמן:

"47. תוצאות אי-המצאת ערובה (תיקון התשנ"ז)
(א) שוחרר אדם בערובה ולא המציאה במועד שנקבע, ייעצר ויובא בפני שופט תוך 24 שעות מעת מעצרו.

(ב) היתנה השופט את השחרור בהמצאת ערובה, ולא הומצאה הערובה במועד שנקבע, יובא העצור בפני שופט תוך 24 שעות מתום המועד האמור.

(ג) לא קבע השופט מועד להמצאת הערובה ולא הומצאה הערובה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה.

(ד) מייד עם המצאת הערובה הנדרשת ומילוי תנאי הערובה, ישוחרר האדם ממעצרו."

כאשר בית-המשפט לא קובע מועד להמצאת הערובה לשחרורו של עצור, על העצור להיות מובא בפני שופט, תוך 48 שעות מיום מתן ההחלטה בכדי שבית-המשפט ידון מחדש בתנאי הערובה שהושתה עליו.

כלומר, מטרת הוראות סעיף 47 לחוק המעצרים היא "למנוע מצב בו נותר הנאשם במעצר לאחר שלא עלה בידו לגייס את סכומי הערבויות עליהן הורה בית-המשפט כתנאי לשחרורו".
על-כן, "במצב שכזה יש חשיבות להבאתו של הנאשם בפני בית-המשפט בשנית, אם לא עלה בידו להמציא הערבויות בתוך המועדים הקבועים בסעיף 47" לחוק המעצרים {דברי כב' השופטת ע' ארבל ב- בש"פ 10229/05 אמגד (בן סלימאן) שוויקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 809 (2005)}.

הבאתו של נאשם לאחר המועדים הקבועים בסעיף 47 הנ"ל, תרוקן מתוכן את הסעיף, ולכן, על בתי-המשפט לערכאותיהם, להקפיד יתירה על ביצוען של הוראות סעיף 47 לחוק המעצרים.

סעיף 47(א) לחוק המעצרים קובע כי אדם ששוחרר בערובה ולא המציא ערובה שהושתה עליו, במועד שנקבע, יעצר ויובא בפני שופט תוך 24 שעות מעת מעצרו. כלומר, ברגע שאדם נעצר, יחל מירוץ הזמן.

סעיף 47(ב) לחוק המעצרים קובע כי אם התנה בית-המשפט שחרורו של עצור ממעצר בהמצאת ערובה, וזו לא הומצאה, יובא העצור בפני בית-המשפט תוך 24 שעות מתום המועד להמצאת הערובה.

בשים-לב כי סעיף 47(א) מדבר על עצור ששוחרר כבר מבית המעצר. לעומת זאת, סעיף 47(ב) מדבר על עצור שנמצא במעצר וזקוק להמצאת הערובה כדי להשתחרר.

סעיף 47(ג) לחוק המעצרים קובע כי במקרה ובית-המשפט לא קבע מועד להמצאת הערובה, והעצור לא המציא את הערובה שהטיל בית-המשפט, יבוא העצור בפני שופט, שברוב המקרים הינו שופט תורן, תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה המורה על שיחרורו בתנאים {ראה לדוגמה ב"ש (חד') 1018/08 מדינת ישראל נ' מ' כ', תק-של 2008(1), 19076 (2008); ב"ש (חד') 1349/07 מדינת ישראל נ' מאג'ד בן עיסא עוויסאת, תק-של 2007(1), 28060 (2007); בש"פ 9867/05 בשאר חמאד נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1362 (2005)}.

ב- בש"פ 5720/01 {עדנאן עבדאללה נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 360 (2001)} הובא העורר בפני שופט רק ביום 12.07.01 כאשר הוא היה אמור להיות מובא בפני שופט עד לתאריך 16.06.01. במקרה דנן, לעורר לא היתה היכולת לגייס את הערובה שקבע בית-משפט קמא {15,000 ש"ח}.

בדיון שהתקיים בתאריך 12.07.01 קבע בית-המשפט כי יש להשאיר את העורר במעצר.

כב' השופטת מ' נאור קבעה כי מקרה מאין זה חמור, שכן, הוא בניגוד לסעיף 47(ג) לחוק המעצרים שקובע כי עצור שלא המציא הערובה, יובא בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה. ובלשון בית-המשפט:

"8. נראה לי, כי לאחר שהעורר שהה במעצר (שלא כדין) זמן כה רב בלי שעניינו נבחן שוב על-ידי שופט, כמצוות החוק, לא ראוי היה להשאירו במעצר גם אם לא הפקיד את הערובה (והשווה להחלטתה של כב' השופטת דורנר ב- בש"פ 7721/95 יעקב כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 166 (1995). המטרה ביסוד הוראת סעיף 47 לחוק המעצרים, היא להבטיח כי אדם לא יוחזק במעצר רק מהטעם שלא הצליח להמציא ערובה, מבלי שתינתן הדעת פעם נוספת, על-ידי הערכאה השיפוטית, לתנאים שנקבעו, ותמוצנה האפשרויות ליישום ההחלטה (ראה ב"ש (מחוזי יר') 2066/98 חלאילה נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(1), 1403 (1998)).

9. לא נראה לי כי ניתנה הדעת במידה הראויה, בדיון שהתקיים ב-12.07.01, לכך שהעורר כבר מצוי במעצר תקופה ארוכה, בלי שהובא בפני שופט, ובלי שנשקלה פעם נוספת יכולתו לעמוד בתנאים. לכך הסכים בהגינותו, גם עורך-דין זכריה, בא-כוח המאשימה. עוד לפני הדיון יצר עורך-דין זכריה קשר עם עורך-הדין גוטליב, בא-כוח העורר, כדי לקבוע תנאים אחרים לשחרור בערובה.

10. היום, בדיון לפני, הוסכמו התנאים. על-פי המוסכם בין הצדדים, אני מורה כי העורר ישוחרר עוד היום בערבות עצמית של 50,000 ש"ח. עד יום 22.07.01 יפקיד בקופת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב 1,500 ש"ח, וימציא ערב צד ג' שיחתום על ערבות בסך 20,000 ש"ח.

11. לתקלה שאירעה בעניין זה יש ליתן את הדעת. יש לקבוע מנגנונים מתאימים, שיבטיחו שמשוחרר בערובה, לרבות על-פי צו הבאה, שלא שוחרר עקב אי-קיום תנאי ערובה, אכן יובא בפני שופט, בהתאם להוראות סעיף 47 הנזכר. יש לדאוג לסידורים המינהליים ההולמים, כדי לקיים את הוראות החוק."

סעיף 47 לחוק המעצרים, איננו מתייחס למעצר לפני או אחרי הגשת כתב אישום. הוא מדבר בשחרור "אדם" בערובה, ועל-פי הגדרת המושג "ערובה" בסעיף 41 לחוק המעצרים - חשוד ונאשם במשמע.

מטרת הסעיף היא "להבטיח כי לא יוחזק אדם במעצר רק מן הטעם שלא הצליח להמציא ערובה, מבלי שתינתן הדעת פעם נוספת על-ידי הערכאה השיפוטית לתנאים שנקבעו, ותמוצינה האפשרויות ליישום ההחלטה" {ב"ש (יר') 2066/98 עמאד ח'לאילה נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(1), 1403 (1998)}.
חוק המעצרים, ששם לנגד עיניו את כבוד האדם וחירותו, ביקש לקבוע מנגנון הגנה נוסף לגבי עצורים שאינם יכולים להמציא את הערובה שקבע בית-המשפט לגביהם. המחוקק לא הסתפק בפניה של עצור בבקשה לעיון חוזר, ולכן הטיל חובה על הרשות לאכיפת החוק לדאוג כי עצור שאיננו יכול לארגן את ערובתו יובא, תוך פרק זמן קצוב, בפני שופט, שידון בעניין שיחרורו, בשנית.

ב- ב"ש (יר') 2066/98 {עמאד ח'לאילה נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(1), 1403 (1998)} קבעה כב' השופטת א' פרוקצי'ה כי"נכון יהיה להניח שסעיף 47(ב) ו-(ג) לחוק מדבר בחובת רשויות המשטרה והתביעה להביא בפני בית-המשפט עצור שאינו עומד בתנאי הערובה שנקבעו לו בתוך פרקי הזמן הנקובים שם".

אנו סבורים כי חוק המעצרים מעניק שני מנגנוני הגנה על עצורים שאין ביכולתם להמציא ערובה, כפי שקבע בית-המשפט:

האחד, סעיף 52(ב) לחוק המעצרים העוסק בבקשה לעיון חוזר בהחלטת בית-המשפט. במקרה זה, על העצור לפנות מיוזמתו לבית-המשפט. סעיף זה, קובע "לראשונה את חוסר היכולת להמציא ערובה, כעילה להגשת בקשה לעיון חוזר על-ידי העצור-משוחרר, 'בכל עת'".

השני, סעיף 47 לחוק המעצרים העוסק בהבאת העצור בפני שופט, בתוך זמן קצוב. במקרה זה, על רשות האכיפה, כאמור לעיל, לפנות לבית-המשפט. סעיף זה, "מטיל את החובה והיוזמה על כתפי הרשויות, להביא עצור שלא המציא את הערובה במועד, תוך 24 שעות משעת מתן החלטת השחרור בבית-המשפט (ואם לא נקבע מועד להמצאת הערובה, יובא בפני שופט תוך 48 שעות משעת מתן ההחלטה). אין המדובר בבקשה לעיון מחודש בהחלטת המעצר, אלא אקט זה הינו חלק אינטגרלי מהחלטת השחרור גופה" {צבי נח, שם, בעמ' 667}.

ב- ב"ש (יר') 4022/03 {מדינת ישראל נ' מחמד אבו נאב, תק-של 2003(2), 17978 (2003)} נפסק מפי כב' השופט, אריה רומנוב:

"ניתן להניח, בלא לקבוע מסמרות, כי מאחר שהפניה לבית-המשפט על-פי סעיף 47 לחוק נעשית לאחר מספר שעות בלבד מאז מתן החלטה (24 שעות ו-48 שעות) סביר להניח כי עיקר תפקידו של בית-המשפט במסגרת הליך זה, נסב סביב הצורך לסייע ביישום מעשי של ההחלטה המקורית שניתנה, קרי: לברר עם העצור האם ניתנה לו בבית המעצר אפשרות סבירה ותנאים ראויים ליצור קשר עם בני משפחה וקרובים לצורך קבלת עזרתם במימוש תנאי הערובה וכן לבחון אלו גורמים עשויים לסייע בכך ולשתף במידת הצורך והאפשר גורמים במערכת אכיפת החוק להטות כתף במידת הניתן, לעזור בביצוע ההחלטה.

מאידך גיסא, ניתן להניח כי הפניה ל"עיון חוזר" על-ידי העצור במסגרת סעיף 52(ב) לחוק המוגשת בדרך-כלל לאחר פרק זמן מאז מתן ההחלטה המקורית, עשויה להתייחס לא רק להיבטים של קושי טכני ביישום תנאי הערבות מבחינת יצירת קשר עם בני משפחה וקרובים, אלא גם למהותם של התנאים שנקבעו בהחלטה המקורית מבחינת התאמתם לאפשרויותיו ולהישג ידו של העצור...

3. הנה-כי-כן, כאשר מכוח אחת מהוראות סעיף 47 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מובא בפני בית-המשפט עצור אשר לא קיים את תנאי השחרור, תפקידו הראשון של בית-המשפט הוא לבדוק האם שלטונות בית המעצר העמידו בפני העצור את האמצעים ליצירת קשר עם גורמים מחוץ לבית המעצר, כדי לפנות אליהם ולנסות ולקיים את תנאי הערובה. עם-זאת אני סבור, כי באותם מקרים בהם עצור מאשר כי ניתנה לו האפשרות להתקשר אל משפחתו וידידיו ואולם הוא טוען כי לאחר שפנה למשפחתו וידידיו הסתבר לו שאין ידו משגת לקיים את תנאי השחרור, לא יהא זה נכון כי בית-המשפט יתעלם מטענה זו. וכי מה תועיל התעלמותו? והרי מייד בתום הדיון יוכל העצור להגיש בקשה לעיון חוזר מכוח הוראת סעיף 52(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, ונמצאנו מרבים בהליכים ובהתדיינויות מיותרות. סיכומה של נקודה זו: אני סבור, כי בעת שעצור המובא בפני שופט מכוח סעיף 47 לחוק טוען כי אין בידו לקיים את תנאי הערובה שנקבעו לו ועל-כן הוא מבקש כי בית-המשפט יעיין מחדש בהחלטתו וישנה את תנאי השחרור, על בית-המשפט להידרש לטענותיו לגופן.

4. במקרה הנדון אין מחלוקת על כך שהמשיב עמד בקשר עם משפחתו. לטענתו, מצבה הכלכלי של המשפחה דחוק ביותר, והגם שהוא מסכים כי עבור האדם "הממוצע" סכום של 2,000 ש"ח אינו סכום גבוה לשם "קניית חופש", הוא טוען כי אין בידה של משפחתו לגייס סכום זה, למרות כל מאמציה ורצונה הטוב. לטענת המשיב, הסכום המקסימלי אותו יכולה המשפחה לגייס הוא 700 ש"ח..."

-------------------