זכות השתיקה

זכות השתיקה קבועה בהוראות חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 ובהלכות בית-המשפט העליון. הוראות החוק החרות מהם יונקת זכות השתיקה את יסודותיה מפוזרות בדברי החקיקה הבאים:

1.1 סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) 1927
סעיף 2 לפקודת הפרצדורה ההפלילית (עדות), 1927 קובע כדלקמן:

"2. חקירת עדים על-ידי קצין משטרה וכו'
(1) קצין משטרה מדרגת מפקח ומעלה, או כל קצין אחר או סוג אחר של קצינים המורשים בכתב - בדרך-כלל או במיוחד - על-ידי שר המשפטים, לערוך חקירות על ביצוע עבירות, רשאי לחקור בעל-פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה, שעליה חוקר אותו קצין משטרה או אותו קצין מורשה אחר כנ"ל, ורשאי הוא לרשום בכתב כל הודעה, שמוסרה אדם הנחקר כך.
(2) אדם, נחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעתה החקירה אותו קצין משטרה, או קצין מורשה אחר כנ"ל, חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת האשמה פלילית."

מכיוון שהנוסח הקובע והמחייב הוא זה המתפרסם בלשון המקור המחייבת, זו לשונו:

"Examination of witnesses by police
1. An officer of police of or above the rank of inspector, or any other officer or class of officers generally or specially authorised in writing by the Chief Secretary to the Government, to hold enquiries into the commission of offences, may examine orally any person supposed to be acquainted with the facts and circumstances of any offences in respect whereof such officer of police or other authorised officer as aforesaid is enquiring, and may reduce into writing any statement by a person so examined.

2. The person so examined shall be bound to answer truly all questions put to him by such officer of police or other authorised officer as aforesaid at the examination, other than questions the answer to which would have a tendency to expose him to a criminal charge officer."

1.2 סעיפים 47 ו- 52 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971
סעיף 47 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"47. ראיות מפלילות
(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף-קטן (א) ובית-המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
(ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסניגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט."

סעיף 52 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"52. תחולה
הוראות פרק זה יחולו הן על מסירת ראיות בפני בית-משפט ובית-דין והן על מסירתן בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים על-פי הדין לגבות ראיות; ובמקום שמדובר בפרק זה ב "בית-משפט" - גם בית-דין, גוף או אדם כאמור במשמע."

1.3 סעיפים 152, 161 ו- 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982
סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"152. תשובת הנאשם לאישום
(ב) הימנעות הנאשם להשיב לאישום או לשאלות בית-המשפט כאמור בסעיף-קטן (א) עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה; בית-המשפט יסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו".

סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:
"161. דבר הנאשם
(א) הנאשם רשאי לנהוג באחת מאלה:
(1) להעיד כעד ההגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד;
(2) להימנע מלהעיד.
(ב) בית-המשפט יסביר לנאשם כי הוא רשאי לנהוג כאמור בסעיף-קטן (א) ואת תוצאות הימנעותו מלהעיד כאמור בסעיף 162.
(ג) נאשם שבחר להעיד, יעיד בתחילת ראיותיה של ההגנה; אולם רשאי בית-המשפט, לבקשתו, להתיר לו להעיד בשלב אחר של פרשת ההגנה."

סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:
"162. שתיקת הנאשם
הימנעות הנאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו -1955."

1.4 סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), תשנ"ו-1996
סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:

"28. שמיעת טענות העצור
(א) לא יחליט הקצין הממונה על מעצרו של אדם, על המשך מעצרו או על שחרורו בערובה, ולא יקבע את סוג הערובה, גובהה ותנאיה, בלי שיתן תחילה לאותו אדם הזדמנות להשמיע את דברו, לאחר שהזהירו כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו."

1.5 סעיפים 266 ו- 267(א) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955
סעיף 266 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 קובע כדלקמן:

"266. הזהרת נאשם
לא יגבה קצין בודק עדותו של אדם שהוא סבור, כי יש מקום להאשים אותו בעבירה, ולא יקבל ממנו אימרה אלא לאחר שהזהירו, בשפה שהחשוד שומע ובמלים פשוטות, ולאחר שראה שהאזהרה הובנה על ידיו."

סעיף 267 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 קובע כדלקמן:

"267. תוכן האזהרה
(א) וזאת האזהרה:
"אתה חשוד בביצוע עבירה פלונית, האם ברצונך לומר דבר בקשר לעבירה האמורה? אין אתה חייב לומר דבר אם אין רצונך בכך, ואולם כל מה שתאמר יירשם ויכול לשמש ראיה במשפטך."
(ב) הייתה האזהרה לעניין סעיף 237א1, תיווסף לאזהרה האמורה בסעיף-קטן סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) פקודה זו מסמיך קְצין משטרה, ובהתאם גם מפקח מוסמך לדבר, "לחקור בעל-פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה...". הוא מתיר עוד "לרשום בכתב כל הודעה, שמוסרה אדם הנחקר כך."

בהמשכה של הפקודה לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1927 (להלן: "פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות)") הושתו הגבלות על שימוש בסמכות זו. המרכזית שבהן קבועה בסעיף 2(2), וזו לשונה:

"אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו (מפקח מוסמך) חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית."

הוראה זו מעגנת בחקיקה את חירותו של אדם שלא להשיב לשאלות, ותשובתו להן עלולה להפלילו. זוהי, בכינוי נפוץ, "זכות השתיקה" של חשוד. לאמיתו של דבר, הכוונה היא לחופש ממתן תשובה בחקירה, שכנגדו ניטלת מן הרשות החוקרת סמכותה לחייב את הנחקר להשיב לשאלותיה אלו. פן משלים לחופש זה, חירותו של חשוד להימנע ממסירתן של ראיות מפלילות, קבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות.

הוראות סעיף 47 מוחלות גם על מסירת ראיות בפני המשטרה מכוח סעיף 52 לפקודת הראיות.

על-פי לשונם של סעיפים 161, 47 ו- 2(2), לחוק סדר הדין הפלילי, לפקודת הראיות ולפקודת הפרוצדורה (עדות), בהתאמה, רק לנאשם קיימת זכות שתיקה {סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי} ואילו לכל אדם, הכולל גם חשוד, עומדת הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית, לאמור: הזכות שלא לומר דבר אשר עלול להפליל אותו ולשמש ראיה לחובתו בעתיד ולא למסור ראיה אשר עלולה להפלילו, והכל בכפיפות לסמכותו של בית-המשפט כאמור בסעיף 47 לפקודת הראיות.

ב- ע"פ 5097/10 (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.01.13)} המערער זוכה מחמת "ספק סביר", אולם זאת לאחר שהיה נתון במעצר במשך 707 ימים עד לשחרורו. בית-המשפט שלערעור קיבל את הערעור בעניין פיצוי בגין המעצר, אולם דחה את הערעור בגין פסיקת החזר הוצאות הגנה. בית-המשפט קמא הדגיש בהחלטתו כי התנהגותו של המערער, אשר שמר על זכות השתיקה בחקירתו במשטרה, היא זו שגרמה למצב שנקלע אליו כחלק מהעניין.

2. חובת מתן אזהרה
נשאלת השאלה מהי חובת האזהרה החלה על איש מרות בטרם גביית הודעה מחשוד? זכות השתיקה הנתונה לנאשם על-פי החוק {סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), עומדת גם לחשוד הנחקר בידי איש מרות {רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' אריאל, פ"ד מו(3), 378, 381 (1992); רע"פ 3445/01 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 865, 869 (2002)} והיא כרוכה ושלובה בחזקת החפות העומדת לכל אדם אשר נגדו מתנהל הליך פלילי.

אכן, שתיים אלה - זכות השתיקה וחזקת החפות - הינן "מהאדנים עליהם שעונים דיני העונשין שלנו" והן מהוות אבני בסיס להגנה על זכותו של נאשם להליך הוגן. מזכות השתיקה נגזרת חובת החוקר להבהיר לחשוד טרם שימסור גרסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר, וזאת על-מנת לוודא כי הוא ער לזכותו הבסיסית לשתוק, וכן על-מנת לוודא כי ויתר במודע ומתוך רצון חופשי על זכות זו בעת מסירת אימרתו {ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 529, 544-545 (2002); על מטרותיה ומקורותיה של זכות השתיקה {ראו גם בני שטיינברג "מה נותר מן האזהרה על זכות השתיקה?", הפרקליט מח 163, 170-165 (2004)}.

על המקורות הנורמטיביים המעגנים את חובת מתן האזהרה לחשוד עמדה השופטת ביניש ב- ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.06) (להלן: "עניין יששכרוב")}, כדלקמן:

"כאן המקום לציין כי חובת היידוע של רשויות החקירה בדבר זכויותיו של הנחקר ידעה התפתחויות עם השנים. אף-על-פי-כן, דומה כי אין בשיטתנו הסדר סטטוטורי כולל ואחיד בעניין. אשר לחסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה, הרי חובת היידוע לגביהם נועדה לוודא כי הנאשם ער לזכויות אלה בעת חקירתו, וכי הוא ויתר עליהן במודע בעת מסירת אימרתו."

בעבר, שאבו בתי-המשפט את חובת ההודעה על הזכויות האמורות מתקנות השופטים האנגליות, שכוחן נתפס כמנחה בלבד {ע"פ 69/53 סיץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.07.53)}.

כיום, קובע סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - המעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") חובת אזהרה, אף כי הסעיף האמור אינו מתייחס במישרין לאזהרת חשוד בדבר זכותו לשתוק בחקירה, אלא עניינו במתן הזדמנות לאדם להגיב טרם החלטה לעוצרו, כאשר על הקצין הממונה מוטלת החובה להזהירו קודם לכן כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, וכי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו {ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.03.02)} .

עולה איפוא כי כיום מהווה סעיף 28 לחוק המעצרים את המקור הנורמטיבי העיקרי המעגן את חובת מתן האזהרה בטרם גביית הודעת חשוד {השוו: 10049/08 ראתב עבו עצא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.08.12)}.

נשאלת השאלה האם חובת מתן האזהרה, כפי שמתפרשת מסעיף 28 לעיל טומנת בחובה חובה נוספת בדבר זכות היוועצות עם עורך-דין?

סעיף 28(א) לחוק המעצרים מפרט את "רכיבי החובה" שהאזהרה צריכה לכלול:
א. העמדת החשוד על-כך שהוא אינו חייב למסור דבר שיהיה בו כדי להפלילו; ב. העמדת החשוד על-כך שכל דבר שיאמר עשוי לשמש כראיה לחובתו;
ג. העמדת החשוד על-כך שהימנעות מלהשיב לשאלות החוקרים, דהיינו שימוש בזכות השתיקה, עשויה לחזק את ראיותיה של המאשימה.

עולה איפוא כי המחוקק לא ראה לנכון לכלול בגדרי "רכיבי החובה" של האזהרה את חובת הידוע בדבר זכות ההיוועצות.

3. זכות ההיוועצות
הבחנה זאת בין חובת האזהרה לבין חובת ידוע החשוד אודות זכותו להיוועץ בעורך-דין אף זכתה להכרת המחוקק שעיגן את זכות ההיוועצות בסעיף נפרד בחוק המעצרים. סעיף 32(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - המעצרים), התשנ"ו-1996, קובע כדלקמן:

"32. הסברת זכויות לעצור
(1) החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, יבהיר לו מיד את דבר המעצר ואת סיבת המעצר בלשון המובנת לו, ככל האפשר, וכן:
(1) את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו, לאדם קרוב לו ולעורך-דין ואת זכותו להיפגש עם עורך-דין, הכל בכפוף להוראות סעיפים 34 עד 36; וכן את זכותו להיות מיוצג על-ידי סניגור כאמור בסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי או לפי חוק הסנגוריה הציבורית."

ככלל, די יהיה בהודעת הקצין הממונה אודות זכות ההיוועצות מבלי שהחוקרים יצטרכו לשוב ולהודיע על זכות זו לחשוד. ודוק, ככל שהמשטרה והמאשימה ירצו לטעון בדיעבד, במסגרת הביקורת השיפוטית על מהלך החקירה, כי החשוד-הנאשם ויתר על זכות ההיוועצות, יהיה עליהם להוכיח כי היה זה ויתור מפורש ומדעת תוך כדי עמידה בקריטריונים. כמו למשל: כי הויתור היה חופשי ומרצון, תועד בוידיאו-אודיו ולמצער בכתב ונחתם בידי הנחקר כאשר הנחקר הועמד על משמעות הויתור.

אולם, אין בכך כדי לשחרר את החוקרים מחובתם, ובטרם גביית ההודעה, עליהם לוודא כי הקצין הממונה אכן הודיע לחשוד כנדרש אודות זכות ההיוועצות. אם נוכחו החוקרים לדעת כי ההודעה אודות זכות ההיוועצות לא נמסרה לחשוד כנדרש כי אז עליהם להודיע לחשוד אודות זכותו להיוועץ בעורך-דין ולהיות מיוצג, בטרם גביית ההודעה.

זאת ועוד, כאשר מתעורר אצל החוקר חשד סביר כי הנחקר לא יכול היה להבין את ההודעה שנמסרה לו על-ידי הקצין הממונה בדבר זכות ההיוועצות, אם בשל קשיי שפה ואם מטעם אחר, לא יהיה די בהודעת הקצין הממונה כדי לצאת ידי חובה. כך, במקרה בו ברור לחוקר כי החשוד-הנחקר אינו שולט בשפה העברית על החוקר לוודא כי החשוד הבין את זכותו להיוועץ בעורך-דין, זאת באמצעות מתורגמן השולט בשפת החשוד.

בנוסף, הסבר זה לחשוד באמצעות מתורגמן צריך שיהיה מתועד בהקלטות וידיאו-אודיו ולחלופין בכתב {ע"פ 8974/07 לין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.11.11)}.

במקרים בהם החשוד-הנחקר אינו עצור ולפיכך אינו מובא לפני הקצין הממונה וכן במקרים אחרים בהם הופך אדם במהלך גביית הודעה ממנו שלא תחת אזהרה לחשוד יהיה על החוקרים עצמם לתת לחשוד הודעה כדבעי בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין בטרם יתחילו או ימשיכו בגביית הודעתו, לפי העניין {ע"פ 10049/08 ראתב אבו עצא נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(3), 7558 (2011)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זכות השתיקה