הזכות ל"הליך הוגן" ונגזרותיה
הפרקים שבספר:
- הזכות להליך הוגן - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- זכות השתיקה
- זכות השתיקה
- זכות השתיקה כזכות שהפגיעה בה היא פגיעה בזכות חוקתית
- הליכי חקירה
- "הגנה מן הצדק" - פגיעה ב"זכות להליך הוגן",
- ראיה שנתקבלה שלא כדין
- הזכות להליך הוגן - זכות השתיקה והזכויות הנגזרות ממנה - כללי
- אימרה של קרבן אלימות (סעיף 10 לפקודה)
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט (סעיף 10א לפקודה)
- קבלת אימרה בהסכמה (סעיף 10ב לפקודה)
- הוכחת אימרה של נאשם (סעיף 11 לפקודת הראיות)
- קבילות או פסילת הודיות - זכות השתיקה וזכויות הנגזרות ממנה - כללי
- הודיה (סעיף 12 לפקודת הראיות)
- הביטוי "חופשית ומרצון"
- דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך הפלילי
- קבילות הודאות נאשם שלא הועמד בחקירה על זכותו להיוועץ בעורך-דין
- פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות עובר לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות לאחר חוק היסוד
- השיקולים שיש לשקול על-פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית
- מהי האבחנה בין "הודיה" לבין "ראשית הודיה"?
- הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (דרישת הסיוע להרשעה על-פי הודיה), התשע"ג-2013
- ההלכה הפסוקה מבית היוצר של בית-המשפט העליון
- ראיות מפלילות (סעיף 47 לפקודת הראיות)
- חיוב החשוד להצגת מסמכים
- הזכות להליך הוגן והנגזרת ממנה ודוקטרינת הפסילה הפסיקתית
- שתיקתו של חשוד או של נאשם במשפט - כללי
- משמעותה הראייתית של שתיקת חשוד
- שתיקת הנאשם במשפט ומשקלה הראייתי
- הימנעות נאשם מלהעיד - הלכה פסוקה
- הפקותה של ה"שתיקה" בהליכי מעצר, לרבות עבירות נשק
- נפקותה של פגיעה בזכות להיוועצות של חשוד עם עורך-דין על מעצרו של החשוד
- חובת הקפדה יתירה על זכות ההיוועצות
- עורך-הדין כגורם מפקח על תקינות החקירה ועל אמינות הראיות המושגות בה
- האם לפגיעה בזכות להיוועצות עם עורך-דין תהא נפקות גם בשלב המעצר?
- חובת היידוע בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין - לגבי כל חשוד ולא רק עצור
- ההלכה הפסוקה יצירת בית-המשפט לערכאותיו השונות
ראיה שנתקבלה שלא כדין
סעיף 56 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"56. ראיה שנתקבלה שלא כדין
ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח-הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין; אף-על-פי-כן, העובדה שבית-המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק-הדין, אלא אם סבור בית-המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה."
כבר עתה נבהיר כי הוראת סעיף 56 לפקודת הראיות חלה במישור הפלילי.
כאשר בית-המשפט קיבל, מחמת טעות או היסח-הדעת, ראיה שאינה קבילה אזי, ראיה זו לא תשמש הוכחה לאשמה.
כאשר נתקבלה על-ידי בית-המשפט ראיה שאינה קבילה, על בית-המשפט להימנע מלבסס עליה את פסק-דינו. כלומר, על בית-המשפט להתעלם מן הראיה כליל, כאילו לא הייתה.
המושג "בית-המשפט" בהקשר הוראת סעיף 56 לפקודת הראיות יהיה בית-המשפט הדיוני הדן בעניין או ערכאת הערעור.
אולם, אין בעצם קבלתה של ראיה פסולה, כשלעצמה, כדי לפסול את פסק-הדין.
הסיפא של סעיף 56 לפקודת הראיות מציבה שני מבחנים חלופיים לפסלות פסק-דין שניתן על בסיס ראיה בלתי-קבילה {ע"פ 6972/09 פרנסואה אבוטבול נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.07.12)}.
המבחן האחד הוא סובייקטיבי, ועניינו בשאלה אם קיים ספק סביר שהנאשם היה מורשע בבית-משפט קמא לולא הראיה הפסולה.
המבחן האחר הוא אובייקטיבי, ובמסגרתו בוחנת ערכאת הערעור אם קיים ספק סביר בשאלה אם יש די ראיות קבילות לביסוס ההרשעה.
נעיר כי די בכך שמתקיים אחד המבחנים על-מנת שפסק-הדין של בית-המשפט ייפסל.
אשר לדין תוצאות פסילת ההרשעה, הבחינו בית-המשפט בין שני המבחנים שמנינו לעיל. בעוד שקיום המבחן האובייקטיבי יביא לביטול ההרשעה ולזיכויו של הנאשם הרי שקיום המבחן הסובייקטיבי בלבד איננו גורר בהכרח תוצאה של זיכוי {ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 485 (1993)}
בהסתמך על סעיף 56 לפקודת הראיות קבע בית-המשפט כי די בקיומו של ספק סביר, שמא ראיה פסולה תרמה בפועל להרשעה {מבחן סובייקטיבי} או שנדרשה היא להרשעה {מבחן אובייקטיבי}, כדי שבית-המשפט של ערעור יבטל את ההרשעה.
יחד-עם-זאת, וכאמור לעיל, בעוד שקיומו של ספק סביר באשר להשפעת הראיה הפסולה על ההרשעה על-פי המבחן האובייקטיבי מוביל לזיכוי סופי, הרי שקיום ספק סביר בדבר השפעת הראיה הפסולה על-פי המבחן הסובייקטיבי מוביל, אם לא לזיכוי, להחזרת הדיון לבית-המשפט של הערכאה הראשונה, למען יכריע בדין ללא הסתמכות על הראיה הפסולה {ע"פ 827/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נ(3), 225 (1996)}.
ראיה בדבר הסכמתו של נאשם {או עד} להיבדק ב"מכונת האמת", אינה קבילה ואם הוגשה, אין ליחס לה כל משקל שכן ההסכמה להיבדק יכול שתנבע מעצם הידיעה שממילא אין ממצאי הפוליגרף קבילים כראיה. דברים אלה יפים אף למקרה שהראיה הוגשה ללא התנגדות ואף בהסכמת התביעה {דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטובול, פ"ד נא(1), 2 (1996)}.