בקשת סעד בדרך טען ביניים (תקנה 224 לתקסד"א)

ב- בש"א (י-ם) 1496/07[77] נפסק מפי כב' השופט יחזקאל ברקלי:

"לפניי בקשה לטען ביניים בהתאם לתקנה 224 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
רקע וטענות הצדדים
1. בשנת 2003 פרסמה מדינת ישראל באמצעות "מנהל נכסי הדיור הממשלתי" מכרז למכירת הזכויות במגרש ובבניין המצויים ברחוב פיק 6 בירושלים וידועים כחלקה 45 גוש 30153 במחיר מינימום של כשבעה מיליון ש"ח (להלן: "המכרז" "הנכס").
2. שלוש חברות ביניהן טוענות 1,2 הגישו הצעתן לזכייה במכרז, טוענות מס' 1 זכו במכרז לאחר שהציעו את ההצעה הגבוה ביותר, טוענת מס' 2 א.ר.א.ן פמיני נכסים בע"מ זכתה במקום השני (להלן: "היזמות", "פמיני").
3. בטרם שילמו היזמות עבור הנכס הן הודיעו למדינה על חזרתן מזכייתן. הסיבה הנסתרת שלא הובאה לידיעת המדינה היתה עסקה שנרקמה בין היזמות לפמיני לפיה מכרו היזמות את זכויותיהן במכרז לפמיני תמורת כחצי מיליון ש"ח שנחתמו בשני הסכמים שונים (להלן: "התמורה").
4. היזמות ופמיני סיכמו כי התמורה תופקד אצל המבקש בנאמנות בשני שיקים; שיק אחד על סך 245,000 ש"ח שיעמוד לפירעון עם קבלת הודעת הזכייה של פמיני במכרז חדש (להלן: "השיק"), וסך של 195,000 ש"ח שיעמדו לפירעון עם קבלת אישור תב"ע לניצול זכויות עתידיות בבניין.
5. ביום 15.07.03 זכתה פמיני במכרז החדש וויתרה על זכייתה מטעמים שונים. מכל מקום לאחר מכן פרצה מחלוקת בין הצדדים. כדי לישבה הם פנו לעורך-דין יוסף בביוף כבורר מוסכם (להלן: "הבורר").
6. הבורר קבע בפסק-דינו שפמיני והיזמות עשו קנוניה לקנות יתרון בלתי-הוגן ולסחור בזכות לכרות חוזה עם המדינה. הבורר ראה בחומרה את התנהגות הצדדים ופסק שההסכמים נוגעים באי-חוקיות סותרים את תקנת הציבור ולכן הם בטלים. בשורה התחתונה פסק הבורר כי פמיני תשלם ליזמות 245,500 ש"ח בצירוף הפרשי הריבית והצמדה מיום 15.06.03.
7. בא-כוח היזמות מבקש לקבל את השיק על סך 245,000 ש"ח שהופקד ובא-כוח פמיני מבקש שלא להעביר את השיק כיוון שהסוגיה לא הוכרעה בפסק הבורר, מכאן הטען ביניים שלפניי.
דיון
8. לאחר שהבורר פסק כי דין ההסכמים להתבטל הוא הפעיל את סמכותו מכוח סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וקבע כי פמיני תשלם ליזמות את סכום השיקים 245,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה ריבית והצמדה כחוק מיום 15.06.03. הבורר התעלם ביודעין בפסק-דינו מהשיק למרות שידע על קיומו (סעיף 13 לבקשה).
9. סעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 מסמיך את בית-המשפט לתקן את פסק הבורר שנפל בו ליקוי באחת מהשתיים:
א. פליטת קולמוס השמטה או טעות חישובית רישומית בתאריך שם אדם וכיוצא באלה.
ב. פסק-הדין לקוי בעניין שאינו נוגע לגוף הסכסוך.
10. חזקה על הבורר כי השמטת השיקים לא היתה מקרית. אין לפניי בקשה לתיקון פסק הבורר. לכן כל שיש בידי לעשות הוא לתת הוראות למבקש על-פי פסק הבורר תוך הצמדות קרובה ככל הניתן ללשון הפשוטה של הדברים.
11. כאמור ההסכמים בין הצדדים נגועים באי-חוקיות ודינם בטלות, ומכאן שאין לאכוף את ההסכמים ואין להיעתר לסעדים שביקשו היזמות:
'לסיכום לאחר הדיון בטענות הצדדים, שהובא לעיל, הגעתי, על סמך הראיות בפניי, לכלל החלטה שההסכמים שבין הצדדים נגועים באי-חוקיות בהיותם סותרים את תקנת הציבור ודינם בטלות ואין הן זכאיות לסעדים שנתבקשו על ידם. למרות האמור לעיל אני קובע שעל הנתבעת לשלם לתובעות סך של 245,500 ש"ח בצירוף...' (עמ' 16 לפסק הבורר)
12. מתן הוראה להעביר את השיקים ליזמות משמעותה אכיפת ההסכמים ומתן הסעד שהיזמות ביקשו, כל זאת בניגוד גמור לפסק הבורר. לו חפץ הבורר להעביר את השיק בסך 245,000 ש"ח שבידיו לידי היזמות הוא היה מציין זאת במפורש. העובדה שהתעלם מכך והורה לפמיני לשלם 245,500 ש"ח היא הנותנת כי התשלום צריך להיות על-פי פסק הבורר ולא אחרת.
13. השיק ניתן על-פי ההסכמים (עסקת היסוד שבוטלה בשל אי-חוקיות), ומשבוטלה עסקת היסוד לא יכולות היזמות להיות "אוחזות כשורה" של השיק עם יגיע יגיע לידיהן, עצם קיומו של מקור חיוב אחר (פסק הבורר) הגם שהוא תולדת ההסכמים אינה יכולה להכשיר את האחיזה בשיק.
14. נוכח האמור לעיל, אני מורה למבקש לקיים את פסק הבורר כלשונו ולהשיב לפמיני את השיק בסך 245,000 ש"ח שבנאמנותו."
ב- בש"א (אשד') 2436/06[78] נפסק מפי כב' השופטת מיכל וולפסון:

"1. בפני בקשה בטען ביניים לפי תקנה 224 לתקסד"א בהקשר לתמורה בגין שיק מס' 2140038 המשוך על בנק מזרחי על-ידי המבקש לטובת המשיב מס' 2 על סך של 77,871 ש"ח ומועד פירעונו 12.11.06 (להלן: "השיק"). השיק ניתן ביום 12.11.06 במועד פירעונו, בהקשר לעסקת מכר דירה מיום 6 בנובמבר 2006 (להלן: "חוזה המכר"). המבקש רכש מאת המשיבים 1-2 את דירתם ברחוב ז'בוטינסקי 13/15 באשדוד הידועה כגוש 2077 חלקה 92/15 (להלן: "הדירה " ו"המקרקעין" בהתאמה). בעת כריתת העסקה היה ידוע למבקש כי הדירה ממושכנת לטובת בנק טפחות וגם כי ב- בש"א 1357/06 ת"א 1806/06 בבית-המשפט השלום באשקלון (להלן: "התביעה הראשונה ") הוטל עיקול זמני על זכויות המשיב מס' 2 במקרקעין לטובת בנק המזרחי (סעיפים 2(ב) ו-7.א.1.1.2 לחוזה המכר) (להלן: "העיקול הראשון"). מחלוקת זו אינה עוסקת בצו העיקול הראשון שסולק במהלך העסקה מכספי המבקש על-ידי המשיבים 1-2.
2. לפני שנחתם חוזה המכר הגיש בנק המזרחי תביעה כספית שניה נגד המשיב מס' 2 וביום 13.11.06, לאחר חתימת חוזה המכר ורישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לטובת המבקש (ביום 8.11.06) ביקש בנק המזרחי להטיל עיקול זמני נוסף, הן על זכויות המשיב מס' 2 במקרקעין והן על הכספים המגיעים למשיב מס' 2 מאת המבקש במקום עבודתו בבנק המזרחי, או כספי משכנתה וכן על כספים המגיעים למשיב הנמצאים או שיגיעו לידי בא-כוחו, עורך-דין דוד אביטל. בצו העיקול שניתן באותו יום (בש"א 1794/06 ת"א 1807/06 בית-המשפט השלום באשקלון) נעתרה הבקשה כלשונה בכפוף להפקדת ערבויות (להלן: "צו העיקול השני").
3. ביום 12.11.06 סיימו הצדדים לעסקת המכר את הנדרש כדי למסור את החזקה והמבקש מסר לעורך-דין אביטל שיק על סך של 77,871 ש"ח לטובת המשיב מס' 2. תשלום זה הוסדר בסעיף 7א. 1.1.5 לחוזה המכר. ביום 13.11.06 קיבל המבקש הודעה למחזיק בגין העיקול השני על הסכום של 40,000 ש"ח. המבקש ביטל את השיק וביום 30.11.06 הגיש בקשה זו.
בנק המזרחי טוען איפוא לסכום נשוא צו העיקול השני.
4. טוענת נוספת לכספים נשוא השיק היא המשיבה מס' 4 – האם של המשיב מס' 2. על-פי טענתה השיק הוסב אליה לפני העיקול על-פי משכון שהוטל על המקרקעין לטובתה להבטחת הלוואה שנתנה לזוג לרכישת הדירה. העתק מחוזה הלוואה-משכון צורף לטיעון המשותף שהוגש על-ידי המשיבים 1-2 ו-4 שיוצגו על-ידי עורך-דין אביטל. הסכם משכון זה לא נרשם כלל והוא על סך של 80,000 ש"ח. הטוענת מס' 4 פתחה תיק הוצל"פ נגד המבקש ביום 26.11.06 לגביית השיק (תיק הוצל"פ 2502319066). המשיבה מס' 1 טענה בטיעון המשותף שלה עם המשיבה מס' 4 כי כבת זוגו של המשיב מס' 2 היא זכאית למחצית התמורה על-פי חוזה המכר הגם שבחוזה יש הסדרים אחרים. במועד לא ידוע בשנת 2006 פתחה המשיבה מס' 1 תיק הוצל"פ נגד המשיב מס' 2 לגביית מזונות ובחודש פברואר 2007 הוטל צו עיקול והומצא לבא-כוח המבקש (הודעת בא-כוח המבקש מיום 28.2.07). הטעון המשותף נתמך בהודעת פרטים ומסמכים אך לא בתצהיר.
5. בדיון שהתקיים ביום 7.2.07 התברר כי קיים נושה נוסף על כספים אלה. ביום 26.11.06 נרשם צו עיקול זמני על המקרקעין לטובת בנק הפועלים על זכותו של המשיב מס' 2. פסק-דין ניתן ביום 29.1.07. עיקול הוטל על הכספים המוחזקים על-ידי בא-כוח המבקש ביום 20.2.07 לאחר הגשת הבקשה. בקשה להצטרף הוגשה ביום 4.3.07 (בש"א 585/07).
דיון
6. אפתח במחלוקת צדדית המעיבה על המבקש ואשר מקומה אינו בהליך זה. הבנקים אינם משחררים את העיקולים המוטלים על המקרקעין ובכך מתעכבת גרירת המשכנתה של המבקש למקרקעין וסיום העסקה. לחץ זה יצר מתח וכעסים שאפפו גם את הדיון בפני. סוגיה זו אינה חלק מהדיון בפני אולם ראוי להפנות את הצדדים להוראות סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 והלכת בנק אוצר החייל אליה אפנה להלן ביחסים בין המבקש לטוענת מס' 4 (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999) להלן: "בעניין בנק אוצר החייל"). שני העיקולים הוטלו על המקרקעין לאחר רישום הערת האזהרה לטובת המבקש הגם שהתביעות הוגשו לפני העסקה נשוא חוזה המכר. העיקולים הוטלו לאחר מכן ושלא בהקשר לעסקת מכר הדירה.
הטוענים וזכויותיהם
7. כפי שפורט בהרחבה, כל בנק אוחז לטובתו בפסק-דין בגין חובות המשיב מס' 2 כלפיו, המשיבה מס' 1 אוחזת בצו עיקול בתיק הוצל"פ מזונות, והמשיבה מס' 4 אוחזת בשיק כאשר התמורה היא הלוואה משנת 2001. אפתח בטיעונה של המשיבה מס' 4 שלמעשה מבססת את נשייתה על שני אדנים. עסקה נוגדת שהיא המשכון, וחזקתה בשטר. ככל שעניין לנו בפן העובדתי המשיבה מס' 4 לא תמכה את תגובתה לבקשה בתצהיר. אין דרישה כזו בתקנה 231 לתקסד"א. על-פי הודעת בא-כוח המבקש ביום 5.12.06 נעשה הסכם בכתב יד עם המשיבה מס' 4 בתיק ההוצל"פ שהיא פתחה לביצוע השיק. על פיו הוסכם כי מתוך סכום השיק – סך של 40,000 ש"ח יועברו לעורך-דין סרויא בנאמנות והסכום יועבר אחר-כך על-פי החלטת בית-המשפט. הסדר זה קודם את צו העיקול על הכספים של בנק הפועלים. על-פי הסדר זה הוסכם כי אין לצדדים תביעות עתידיות (להלן: "הסכם הפשרה").
ביחסים עם הטוענת מס' 4 המחלוקת היא איפוא על היתרה השווה את הסכום העיקול השני של בנק המזרחי. מאחר ובא-כוחה של המשיבה מס' 4 הוא גם בא-כוח המשיבים 1-2 נחה דעתי כי גם המשיבים מס' 1 ו 2 הסכימו להסדר זה המצמצם את הסכום במחלוקת ל- 40,000 ש"ח.
8. בא-כוח המשיב מס' 3 טוען כנגד נשייתה של המשיבה מס' 4. בפן השטרי נטעו כי: השיק בוטל בטרם נפרע ולא ברור אם הוסב. גם נטען כי השיק הופקד לחשבון האם בניגוד להוראות על-פי השיק שלא אפשרו את סחרותו וזאת על-מנת להבריח כספים. לא ניתנה תמורה. האם אינה יכולה להיות אוחזת כשורה שכן לא נתקיים התנאי של אחיזה כשורה. נטען כי המבקש פעל כדין כאשר ביטל את השיק עם קבלת צו העיקול לפני שהשיק נפרע. ככל שעניין לנו עם המשיבה מס' 4, אם תביעתה נדחית מחמת היעדר כנות עומדת תביעת המשיבים 1-2 על-פי חוזה המכר.
לאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים בהקשר לטוענת מס' 4, אמו של המשיב מס' 2, אני דוחה את טיעונה של המשיבה מס' 4 בפן של עסקת היסוד בהקשר למשכון. הסכם המשכון לא נרשם בזמן אמת, הגם שמדובר במקרקעין מוסדרים. המחדל לרשום את עסקת המשכון בזמן אמת מעמידה בספק את כנותה. על-כן יש סימני שאלה האם לפני העיקולים נעשתה עסקה נוגדת לעיקולים שהוטלו על-ידי המשיב מס' 3 ובנק הפועלים. לכן, ככל שלכאורה העובדות דומות לפרשה בעניין בנק אוצר החייל (בעניין בנק אוצר החייל, סעיף 6 לעיל), לא ניתן לגזור תוצאה דומה. טענה נוספת של המשיבה מס' 4 כי נתנה הלוואה עומדת בגדר תביעה אפשרית כנגד המבקש, שטרם הוגשה.
לעומת זאת המצב המשפטי שונה ככל שנשייתה נבחנת על-פי דיני השטרות. מצילום גב השיק עולה כי הוא הופקד ביום 13.11.06 בחשבון של המשיבה מס' 4. בהיעדר נתונים לשעת המצאת צו העיקול לידי המבקש אני מוכנה להניח כי השיק הופקד לפני שהיה בידי המבקש לידע את המשיבים 1-2 על קבלתו. המסירה של השיק למשיבים 1-2 קדמה את צו העיקול ביממה. אין בפני ראיה מתי בוצעה ההסבה למשיבה מס' 4.
אני מסכימה עם באי-כוח המבקש והמשיב מס' 3 כי הטוענת מס' 4 אינה יכולה לטעון לאחיזה כשורה. השטר לא כלל את המילים "לפקודת". בנוסף וכאן העיקר, אינני מאמינה כי האם לא ידעה כי בנה מסובך כלכלית. כי עוד לפני המכירה של הנכס כבר הוגשו כנגדו התביעות של בנק המזרחי ובנק הפועלים וברקע תביעות אלה המכירה של הדירה. עובדת קיומו של העיקול הראשון אף מופיע בחוזה המכר. לא זו אף זו, המשיב מס' 2 סילק את העיקול הראשון עוד לפני מתן פסק-הדין בתביעה הראשונה ועל-כן פסק-הדין ניתן על היתרה.
9. המשיבה מס' 4 עומדת איפוא בנעליים של אוחז סתם אל מול הבנקים שלמועד הרלבנטי אחזו בצווי עיקול זמניים בתיקים שבהם טרם ניתן פסק-דין. גם אוחז סתם בשטר זכאי לפירעונו (סעיף 137(1) לפקודת השטרות נ"ח (להלן: "פקודת השטרות")). למועד ההסבה למשיבה מס' 4 הבנקים לא אחזו בפסקי-דין. כי פסקי-הדין בתביעות של בנק מזרחי ניתנו ביום 16 ו- 20 בנובמבר 2006 (בהתאמה) ואילו בנק הפועלים אוחז בפסק-דין רק מחודש פברואר 2007. לעומתם אוחזת המשיבה מס' 4 בשטר שמעמדו כפסק-דין מיום שהשטר נמסר לה.
טוען בא-כוח המשיב מס' 3, עורך-דין ועקנין, כי העיקול חייב לגבור על הזכות מכוח האחיזה בשטר כי אחרת כל ההליך המשפטי של צו העיקול יקרוס וכך גם נפסק בפסק-הדין המנחה בעניין ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך (ע"א 533/87, פ"ד מג(2) 864 (1989) להלן: "בעניין ארגון מושבי בפועל המזרחי")). אלא שהנסיבות כאן ובעניין ארגון מושבי הפועל המזרחי שונות. שם דובר על צו עיקול שהוטל בתיק הוצל"פ לפני מועד הפירעון. כאן מדובר על צו עיקול זמני שהוטל לאחר מועד הפירעון. גם בפסק-הדין ב- ע"א 4403/99 שמצטט בא-כוח המשיב מס' 3 בסעיף 22 לטיעונו הנסיבות הן שצו העיקול הוטל בתיק הוצל"פ.
10. נסיבות יותר קרובות למחלוקת זו ניתן למצוא בעניין בנק לאומי בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה (ע"א 1226/90, פ"ד מט(1) 177 (1995) להלן "בעניין: ההסתדרות הרבנים דאמריקה"). במשוואה המשיב מס' 2 הוא החייב. המבקש פעל בתום-לב, ועל-פי ההסדר החוזי בינו לבין המשיבים כי הוא לא היה צד לתביעה השניה של בנק המזרחי או לתביעה של בנק הפועלים. צו העיקול הראשון לא כוון אליו שכן הוא הוטל לפני העסקה. עתה נשאלת השאלה שהיה על המבקש לשאול עצמו עם קבלת צו העיקול הזמני. האם יש לו עדיין זכויות על השיק שהיה בהליך של גביה במסלקה הבין בנקאית. או שמא זכות זו עברה לידי המשיבים שקיבלו את השיק ביום הפירעון. בנקודת זמן זו שיתכן והיא מצטלבת עם צו העיקול הם מסבים את השיק והוא מופקד לחשבון המשיבה מס' 4. קביעת עמדה לפעולת המשיבים שהסבו את השיק, חורגת מהסכסוך שבפני שהיוזם לה הוא המבקש וההליך הוא בינו לבין הטוענים.
הנסיבות בפסק-הדין הסתדרות הרבנים דאמריקה היו שהסתדרות הרבנים היתה הנושה של צד ג' חברת גלקסי טרוול בע"מ. בהליכים בבית-המשפט הוטל לבקשת הנושה עיקול על נכסיה ובכללם כספים שהיו לה בחשבונותיה אצל בנק לאומי בע"מ (להלן יכונו הנושה "הסתדרות הרבנים דאמריקה", החייבת, "גלקסי" וצד ג', המחזיק "בנק לאומי"). בעת הטלת העיקול הזמני היו לגלקסי בבנק לאומי שני חשבונות. חשבון חח"ד ביתרת חובה וחשבון מט"ח ביתרת זכות. עם קבלת צו העיקול הזמני המיר בנק לאומי את המט"ח לשקלים וכיסה את יתרת החובה, בהליך של קיזוז, והודיע כי העיקול תפס רק על היתרה. בסוף היום לפני מתן פסק-הדין ואישור העיקול ניתן צו פירוק נגד גלקסי.
בהליך בערכאה הראשונה בין הסתדרות הרבנים דאמריקה ובנק לאומי אישר בית-המשפט את העיקול על מלוא הסכום וחייב את בנק לאומי להעבירו לידי הסתדרות הרבנים דאמריקה. בין היתר מפני שנקבע שעל-פי ההסכם בין בנק לאומי לגלקסי זכות הקיזוז קמה לאחר שבעה ימים מההודעה ואילו הבנק הפעיל את זכות הקיזוז עם קבלת צו העיקול.
בשלב הערעור קבע כב' השופט קדמי כי הבנק פעל כדין על-פי חוזה הקיזוז ומבחינה זו הוא לא הקדים את הקיזוז. בית-המשפט חוזר על העיקרון בעניין ארגון מושבי הפועל המזרחי כי העיקול הוא הליך משפטי שבא להגביל את הסחרות של הנכס והיכולת להשתמש בו כך שהמעקל יוכל להיפרע ממנו בבוא העת. אלא שהעיקול אינו מקנה למעקל כל זכות מהותית בנכס (בעניין הסתדרות הרבנים דאמריקה, פסק-דינו של כב' השופט קדמי בהפניה לספרו של בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות). לכן, אין העיקול יכול לתפוס יותר זכויות מאשר יש לחייב באותו נכס (ע"א 542/85 המועצה הישראלית לייצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטקסטיל בע"מ ו-טתה בע"מ, פ"ד מב(4) 559 (1989)).
ככל שאנו עוסקים בשאלה מה הוא הנכס שעוקל כאשר העיקול מוטל על חשבונות בנק התשובה מצויה מחוץ לגדר הדיון בתיק שבפני ובעניין זה מפנה כב' השופט קדמי לסוגיה כפי שהיא נותחה בבהירות רבה בעניין עזבון וויליאמס (ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (In Liquidation, פ"ד מד(2) 265 (1990)). כמו-כן סוגיית הקיזוז שנדונה שם אינה רלבנטית לתיק הנוכחי. מכאן בוחן בית-המשפט את השפעת צו העיקול.
11. הבסיס הרעיוני של צו העיקול, כולל של צו העיקול הזמני, הוא העמדת חסימה דיונית מפני שינוי מצב הנכס עד למתן פסק-הדין ומימושו. שני הבנקים הגישו תביעות לפני ביצוע עסקת המכר של הדירה, אך הם ביקשו עיקולים לאחר עסקת המכר של הדירה מתוך מטרה ברורה של שימת יד על הכספים שעל המבקש לשלם לחייב, דהיינו למשיב מס' 2. צו העיקול של בנק מזרחי ניתן למחרת היום שבו השיק נמסר למשיבים. מועד פירעון של של השיק הוא יום המסירה. זכותו של המעקל היא פועל יוצא של השאלה מי זכאי לפירעון השיק. המושך או האוחז. על-פי פקודת השטרות הקניין בשטר עובר במסירה ולא בפירעון (סעיף 20(א) לפקודת השטרות, נ"ח; ע"א 2334/90 שרותי גרר איזור בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 3, פ"ד מט(1) 608 (1995)). כמו-כן קובע סעיף 30(א) לפקודת השטרות: '30(א) משהועבר שטר מאדם לאדם בדרך העושה את הנעבר לאוחז השטר – השטר מסוחר.' בענייננו השטר הופקד בחשבון הבנק של המשיבה מס' 4. לכן נחה דעתי שהוא סוחר.
המועד בו הקניין בשיק עבר מהמבקש למשיבים היה יום קודם לצו העיקול. הם העבירו אותו למשיבה מס' 4 ביום הטלת צו העיקול. לכן כשהמבקש קיבל את צו העיקול השיק כבר לא היה שלו.
12. העולה מהמקובץ הוא כי צו העיקול לא תפס את הסכום נשוא השיק למועד הטלתו מאחר והשיק סוחר לפני כן. על-כן ביטולו מותיר את המבקש חשוף לתביעת האוחז כלומר הטוענת מס' 4 ואם תאמר כי העסקה עמה אינה כנה, אז תביעת המשיבים 1-2.
לאור הסכם הפשרה כמפורט בסעיף 7 לעיל, על עורך-דין סרויא להעביר את יתרת הסכום שבידו, 40,000 ש"ח, לעורך-דין דוד אביטל. אין בהחלטה זו לקבוע עמדה מה על עורך-דין אביטל לעשות בסכום שיועבר אליו כאמור.
13. סוף דבר. ככל שעניין לנו עם המבקש ניתן צו גודר לגבי התביעות האפשריות של המשיב מס' 3, ובנק הפועלים שביקש להצטרף לתיק. באשר לעיקול של המשיבה מס' 1 – ניתן צו גודר כלפי המבקש מחמת חוסר כנות הליך ההוצאה בפועל כלפיו. אין בכך כדי לגדור תביעה של המשיבה מס' 1 נגד המבקש אם התשלום נשוא סעיף 7א1.1.4 לחוזה טרם שולם שכן מועדו היה מאוחר לשיק. ניתן צו גודר כנגד תביעת המשיבים 1-2 נגד המבקש, בהתייחס לשיק. המשיב 3 ישלם למבקש הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנק הפועלים ישלם למבקש שכר-טרחה והוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
הבקשה בטען ביניים נגד המבקשת מס' 4 נדחית.
מאחר ולכאורה הצדדים סיימו את המחלוקת ביניהם בהסדר הפשרה אין צו להוצאות. מאחר והמשיבה מס' 1 מיוצגת על-ידי בא-כוח המשיבה מס' 4 שגם מייצג את המשיב מס' 2 אין צו להוצאות."

ב- בש"א (חי') 3521/07[79] נפסק מפי כב' השופטת חנה לפין-הראל:

"1. עורך-דין רון ברנט (להלן: "המבקש") הגיש ביום 1.2.07 בקשה על-דרך טען ביניים, לבית-המשפט המחוזי, שהועבר בהחלטת כב' השופט גרשון, לבית-משפט זה, להכריע במחלוקת שנתגלתה בין הטוענים 1-12 לבין הטוענת 13, בעניין חמש המחאות בסך 10,000 ש"ח כל-אחת, אשר הפקידה הטוענת בידי המבקש בנאמנות (להלן: "ההמחאות").
על-פי הנטען בטען ביניים, הטוענים 1-12 הינם קבוצת אנשים פרטיים אשר התארגנה לבניה משותפת של בית דירות (להלן: "משתתפים" ו"הפרוייקט" בהתאמה). הטוענת 13, הינה המתכננת של הבניין והמפקחת על הקמתו לפי הסכם שנחתם בין המשתתפים לבינה. בשלב מסויים, של הבניה קרס כלכלית הקבלן המבצע של הפרוייקט, מר סאלח עוואד וחדל לתפקד. לאור זאת התקיימה ביום 8.2.05 פגישה במשרד המבקש, בה סוכמו בין הצדדים בכתב, עקרונות להבטחת השלמתו של הפרוייקט. בהתאם לסיכום נפתח חשבון בנק של המשתתפים והופקדו על ידם כספים לצורך המשך הבניה (להלן: "הקופה המשותפת") ואף ניתנו בידי המבקש המחאות שנמשכו על-ידי הטוענת 13, להבטחת מימון סיום הבניה, ככל שלא יספיקו לשם כך הכספים שהופקדו על-ידי המשתתפים בקופה המשותפת.
משאזלו הכספים בקופה המשותפת פנו המשתתפים למבקש ודרשו הפקדת ההמחאות והעברת תמורתן להם וזאת לצורכי השלמת הבניה, מחד, ובהתאם פנה מאידך, המבקש לטוענת 13 ובקש את עמדתה, ובתגובה הביעה היא את התנגדותה לבקשה זו.
2. הטוענים הגישו תגובותיהם לבקשה והתקיים דיון בה ביום 11.3.07, או אז התברר כי, בגין ההמחאות ניתנו הוראות ביטול. יש לציין כי עובדה זו לא היתה ידועה למבקש, ולכאורה גם לא לבא-כוח הטוענת 13, על-פי דבריו מיום 11.3.07. עורך-דין שמיר הזכיר כי בין הצדדים התקיימה בוררות בפני מהנדס אדלמן והציע להעביר גם אליו נושא זה. הגב' שראל, בשם שאר הטוענים, התנגדה והסבירה כי הבוררות התקיימה עוד לפני הסכם הקופה, והיא בנושא תכנוני בקשר לבניה בלבד.
3. לאחר הישיבה הגישה המשיבה 13, השלמות לתגובתה, לפיהן התברר כי, ביטול ההמחאות על-ידי המשיבה נעשה עוד ביום 31.8.06, לפי תרשומת הבנק. הסיבה לביטולן, לטענתה, הינה חששה מהתנהגותו של המבקש בהפרת נאמנותו כלפיה, כפי שהיה בפרוייקט מקביל (אילת 10), כמי שהחזיק את כספי השותפים, המגיעים בגין הפיקוח ולא שילמם, ומאוחר יותר אף שחרר את הכספים לשותפים באותו פרוייקט בניגוד לנאמנותו, ובלא אישורה של הטוענת 13. לפיכך רצתה למנוע מהמבקש כאן ביצוע מחטף, אשר יגרום לה נזק נוסף. טענות אלו הוכחשו על-ידי המבקש, אשר טען אף כי אין לכך כל קשר לטען הביניים שבפניי.
דיון
4. תקנה 224 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי, מי שרשאי להגיש טען ביניים הוא, אדם אשר נתבע, או צפוי להיות נתבע, בידי טוענים, שתביעותיהם מכחישות זו את זו.
התביעות אמנם מכחישות זו את זו. הטוענים 1-12 טוענים, כי הבניין קרס בגלל הטוענת 13, אשר יזמה את הסכם הקופה. הליך הבוררות נוהל עוד טרם הסכם הקופה, ובמידה והיו מעוניינים בקיום הסכם הקופה במהלך הבוררות היו עושים כן. לאחר הסתבכות הקבלן היתה אפשרות, כי כל אחד מהם יקח את כספו על-מנת לבנות את דירתו ואחר-כך לדאוג לרכוש המשותף. הטוענת 13 היא זו אשר יזמה את הקופה משותפת, והתחייבה לדאוג לקבלת טופס 4 והשלמת כל העבודות המתחייבות מהחוזה. הטוענים הסכימו ליצירת הקופה המשותפת, לאחר שקיבלו מכתב מהמבקש. במכתב זה אישר המבקש, כי הטוענת 13 מאשרת שהופקדו אצלו 50,000 ש"ח בשיקים ללא זמן פירעון, והתנאי שבמידה והכסף בקופה לא יספיק להשלמת העבודות, יקבלו כספים אלו. ההוצאות מהקופה נעשו באישורה, היא זו אשר הביאה את הקבלן השני, להשלמת העבודות וגרמה לבריחתו והיא זו אשר הוציאה כספים מהקופה המשותפת למטרות זרות לשמן הוקמה.
הטוענת 13 טוענת, כי הטוענים 1-12 גרמו בהתנהגותם לקריסה הכללית של הבניין, וכי הכספים בקופה המשותפת הוצאו בניגוד לאישורה כמתחייב מההסכם, הם הפסיקו את עבודת הקבלן שנבחר על ידה להשלמת העבודות ובכך הטילו על הפרוייקט ערבוב של עלויות פרטיות ומשותפות, ללא כל פיקוח ותוך הוצאת השליטה מידיה, וכי בין מרבית הטוענים לבינה מתקיימת בוררות משפטית שטרם הסתיימה והנושאים, נשוא בקשה זו, לרבות הטיעונים שלה מקומם בבוררות, ואף בין הטוענים 10-12 ובינה מתקיים הליך משפטי נפרד בבית-המשפט השלום בחיפה ב- ת"א 12493/06, הליך אשר הופך את ההליך נשוא דיוננו לכפול ומיותר.
החלטה
כל הנאמר לעיל טעון הוכחה במשפט גופו, ולא על דרך של טען ביניים. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת ההסכמות והחיובים ההדדיים, מי הפר מה ולמה. אשר-על-כן, טרם הכרעת השאלות העובדתיות, במסגרת ישיבת הוכחות במשפט גופו, ולא במסגרת בקשה על דרך טען ביניים, לא ניתן להכריע בבקשה זו.
5. עם זאת, הטוענת 13 פעלה בחוסר תום-לב, הורתה על ביטול ההמחאות, ולא הודיעה על ביטולן למבקש ולטוענים 1-12, וגם הסתירה זאת מבית-המשפט, או לכל הפחות לא ציינה זאת עוד במסגרת תגובתה הראשונית בתיק, מיום 7.3.07. גם אם היה קיים חשש בליבה ביחס להתנהגות המבקש כלפיה, אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולבטל את השיקים. במעשיה אלו גרמה נזק הן למבקש, אשר נאלץ לפנות בבקשה זו ולשאת בהוצאות מיותרות, שעה שלמעשה השיקים כבר מבוטלים, והן כלפי המשתתפים, אשר מעבר להוצאות שנשאו במסגרת בקשה זו, אין הם יכולים במסגרת הבקשה הנדונה, להביא לסיומה של המחלוקת, ולהשיב את הכסף לחזקתם, במידה שהיה נקבע כי יש לעשות כן.
6. בנסיבות האמורות, רואה אני לפסוק כנגדה הטוענת 13 הוצאות משמעותיות, אשר ישקפו את כל האמור לעיל.
סיכומו של דבר
7. הבקשה נדחית."

[77] בש"א (י-ם) 1496/07 עורך-דין א' למברוזו ושות' נ' אבנר לוי קבלנות ויזמות בע"מ ואח', תק-של 2007(4) 9568 (2007).
[78] בש"א (אשד') 2436/06 דהן חיים נ' חנונה -סעדי שימרית ואח', תק-של 2007(4) 4173 (2007).
[79] בש"א (חי') 3521/07 עורך-דין ברנט רון נ' שראל חנה ואח', תק-של 2007(4) 6525 (2007).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בקשת סעד בדרך טען ביניים (תקנה 224 לתקסד"א)