תובענה שאינה במקרקעין (תקנה 3 לתקנות)

1. קבלת הטענה שמקום ביצוע ההתחייבות הוא המקום בו מתנהל חשבון הבנק של התובעת, או המקום בו בחרה היא להפקיד את הכספים, תוביל לתוצאה שכל אימת שבתביעות כספיות עסקינן, לתובעת יש יכולת לקבוע את הסמכות המקומית, על-ידי בחירת סניף בנק כלשהו בכל מקום בארץ

ב- בש"א (שלום – ת"א) 178174/08[1] נפסק מפי כב' השופטת חנה פלינר:

"החלטה
בפני בקשה להורות על דחיית התובענה על-הסף בשל היעדר סמכות מקומית ולחילופין להורות על העברת הדיון לבית-משפט השלום המוסמך, הוא בית-המשפט השלום באשדוד.
הרקע לבקשה
התובעת, חברה בע"מ, עוסקת בפיתוח, שיווק, הפצה ומכירה של פלטפורמה טכנולוגית, המאפשרת ללקוחותיה כלים לניהול ובניית מגוון רחב של אתרי אינטרנט (להלן: "המערכת"). הנתבעת 1 הנה, למיטב ידיעת התובעת, חברה פרטית העוסקת בתחום בניית אתרי אינטרנט ללקוחות תוך שימוש במערכת והנתבע 2 הינו בעל מניות אצל הנתבעת 1. ביום 20.11.07 נחתם הסכם בין הנתבעת 1 לבין התובעת במסגרתו התקינה התובעת בשרתי הנתבעת 1 את המערכת וכן העניקה לנתבעת 1 וללקוחותיה רשיונות שימוש במערכותיה של התובעת (להלן: "ההסכם"). לשם הסדרת התשלומים עבור חודשים נובמבר 2007 ועד לינואר 2008 חתם הנתבע 2 בשם הנתבעת 1 על חמישה שיקים דחויים. שלושה שיקים הופקדו בחשבון הבנק של התובעת ונפרעו ואילו שני השיקים הנותרים חזרו מהבנק בלא שנפרעו. זאת ועוד, התובעת נעתרה לבקשת הנתבע 2 כי בחודשים פברואר-אפריל 2008 יופחת התשלום החודשי ואילו בחודשים מאי-יולי 2008 תשולם יתרת ההפחתה וזאת בנוסף לסכום עליו הוסכם בהסכם. על-אף המוסכם, לא שילמה הנתבעת 1 לתובעת כל תשלום נוסף. מכאן הגשת התובענה. הנתבעים מבקשים להורות על דחיית התביעה על-הסף ולחילופין להורות על העברת הדיון בתובענה לבית-משפט השלום באשדוד.
סמכות מקומית: תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מציגה חמש חלופות להקניית סמכות שיפוט מקומית: מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, מקום המסירה ומקום המעשה או המחדל בגינו הוגשה התביעה. בסעיף 30 לכתב התביעה מסבירה התובעת כי לבית-המשפט זה מוקנית הסמכות לדון בתביעה לאור המקום שנועד לקיום ההתחייבות, היינו מקום מושבה של התובעת. בבקשה המונחת בפניי טוענים הנתבעים כי על-פי תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") הסמכות המקומית לדון בתובענה אינה נתונה לבית-משפט השלום בתל-אביב, שכן מקום מושבו של הנתבע 2 ומקום מושבה של הנתבעת 1 הנם בעיר אשדוד, מקום יצירת ההתחייבות, היינו ההסכם נשוא התובענה נחתם בעיר אשדוד, שם למעשה נוצרה ההתחייבות בין הנתבעת 1 לתובעת. בנוסף, המקום שנועד או היה מכוון לקיום ההתחייבות הינו במקום מושבה של הנתבעת 1 בעיר אשדוד ומקום המסירה של הנכס, היינו המקום בו הותקנה המערכת הוא במקום מושבה ועסקה של הנתבעת 1 בעיר אשדוד. זאת ועוד, מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים, אף לשיטת התובעת, הוא במקום מושבם של הנתבעים בעיר אשדוד. לכך משיבה התובעת בתגובתה כי על-פי החלופה הקבועה בתקנה 3(א)(3) לתקנות מקום ביצוע ההתחייבות, קרי, חובת התשלום של הנתבעים הינו מקום חשבון הבנק של התובעת בסניף בנק הפועלים בקריית עתידים בתל-אביב ולפיכך לבית-משפט זה הסמכות המקומית לדון בתובענה. בנוסף טוענת התובעת, כי אף אם לבית-משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתובענה בהתאם לחלופות הקבועות בתקנה 3(א) לתקנות, הרי שהמגמה הרווחת היא שלא לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית. בתשובת הנתבעים לתגובת התובעת מוסיפים הנתבעים וטוענים כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא המקום בו סופק והותקן המוצר, קרי, בעיר אשדוד. זאת ועוד, טענת התובעת ולפיה המקום שנועד לקיום ההתחייבות הינו במקום הימצאות חשבון הבנק שלה מובילה לתוצאה אבסורדית שהרי אם לתובעת מספר חשבונות בנק במחוזות שונים וההמחאות הופקדו במספר חשבונות אלה, אזי לכאורה יש סמכות מקומית לכמה מחוזות. עוד טוענים הנתבעים כי ההמחאות אשר נמסרו למנכ"ל התובעת, נמסרו לידיו במשרדיה של הנתבעת 1, בעיר אשדוד. אשר-על-כן, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, כפי שהוסכם על-ידי הצדדים, הוא למעשה בעיר אשדוד. להלן אבחן את החלופות הקבועות בתקנה 3 לתקנות לפי הפירוט כדלקמן: מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע – כתובת הנתבעים, אשר לא נסתרה על-ידי התובעת, הינה באשדוד. מקום יצירת ההתחייבות – לטענת הנתבעים ההסכם נשוא התובענה נחתם בעיר אשדוד, הוא המקום בו נוצרה ההתחייבות בין הנתבעת 1 לתובעת. טענה זו של הנתבעים לא נסתרה על-ידי התובעת. מקום המסירה של הנכס – המערכת נשוא התובענה הותקנה במקום מושבה של הנתבעת 1 באשדוד. אף הרשיונות נמסרו לנתבעת 1 באשדוד. טענות אלו לא נסתרו על-ידי התובעת. מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים – לטענת הנתבעים, על-פי כתב התביעה מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים, המוכחש על-ידי הנתבעים, הינו במקום מושבם של הנתבעים בעיר אשדוד. אף טענה זו לא נסתרה על-ידי התובעת. המקום שנועד לקיום ההתחייבות – לטענת התובעת, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, קרי, חובת התשלום של הנתבעים, הינו מקום חשבון הבנק של התובעת הנמצא בתל-אביב. מנגד טוענים הנתבעים, כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הינו מקום מושבה של הנתבעת 1 בעיר אשדוד – היות ו"התחייבות" לצורך העניין הינה ההתחייבות הריאלית להתקין את המערכת ולספק לה תמיכה, ולא ההתחייבות לביצוע התשלום, שבעידן הטכנולוגי אין כל משמעות למקום ביצוע ההתחייבות הכספית. הנתבעים מפנים בעניין זה לפסק-דינו של כב' השופט פרידלנדר ב- ת"א 714188/07 מירס תקשורת בע"מ ואח' נ' שמטל בינוי פרוייקטים בע"מ ואח' (פורסם במאגרים).
לחילופין טוענים הנתבעים כי גם אם נראה במקום ביצוע ההתחייבות כמקום ההתחייבות לביצוע התשלום, אזי ההמחאות אשר נמסרו לידי מנכ"ל התובעת, נמסרו לו במשרדיה של הנתבעת 1 בעיר אשדוד. אשר-על-כן, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, כמוסכם על-ידי הצדדים, הוא בעיר אשדוד.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, קובעת אני שהסמכות המקומית אכן מסורה לבית-המשפט השלום באשדוד, ואין לי אלא להצטרף לדברי כב' השופט פרידלנדר בפסק-הדין שנזכר לעיל. קבלת הטענה שמקום ביצוע ההתחייבות הוא המקום בו מתנהל חשבון הבנק של התובעת, או המקום בו בחרה היא להפקיד את הכספים, תוביל לתוצאה שכל אימת שבתביעות כספיות עסקינן, לתובעת יש יכולת לקבוע את הסמכות המקומית, על-ידי בחירת סניף בנק כלשהו בכל מקום בארץ.
בנוסף ולחילופין, בתצהיר הנתבעים, המצורף לתשובתם לתגובת התובעת הצהיר הנתבע 2 כי 'ההמחאות אשר נמסרו לידי מנכ"ל המשיבה – מר אבי ז'אנו, נמסרו לידיו במשרדיה של המבקשת מס' 1, בעיר אשדוד'. מהאמור לעיל עולה, כי בפועל התשלומים בוצעו בעיר אשדוד ולפיכך לכאורה אף לפי החלופה הקבועה בתקנה 3(א)(3) לתקנות המקום שנועד לקיום ההתחייבות היה בעיר אשדוד, וזאת בהיעדר קביעה מפורשת אחרת בהסכם לגבי מקום ביצוע התשלום. לאור הנימוקים דלעיל ועל-פי סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, הנני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית-משפט השלום באשדוד, כבקשת הנתבעים. בית-המשפט המוסמך הוא שיכריע בבקשה לסילוק על-הסף אשר הוגשה על-ידי הנתבע 2. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו. קדם משפט הקבוע בפניי ליום 27.1.09 מבוטל."

2. לא אחת נקבע כי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענה מקדמית בדבר חוסר סמכות מקומית הינה כתב ההגנה, ואפילו במעמד הדיון, ולכן משנטענה הטענה במסגרת כתב ההגנה, והטענה הינה מפורטת כדבעי, ואף כתב ההגנה נתמך בתצהיר מאת הנתבע (בהליך של סדר דין מהיר) אין כל חובה על הנתבע להגיש בקשה נפרדת להעברת הדיון

ב- תא"מ (שלום – נצ') 08-09-5613[2] נפסק מפי כב' הרשמת אינעאם שרקאוי:

"החלטה
הנתבע טען במסגרת כתב הגנתו כי בית-משפט זה נעדר סמכות מקומית, וכי בית-משפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית-משפט השלום בפתח תקווה, וזאת בשל העובדה כי מקום מגוריו של הנתבע, מקום יצירת ההתחייבות ומקום מסירת הרכב נשוא התובענה, כולם בפתח תקווה.
התובעת הגיבה במעמד הדיון לטענה זו, וטענה שתי טענות. הראשונה – כי היה על הנתבע להעלות טענתו זו במסגרת בקשה נפרדת ולתמוך אותה בתצהיר, והשניה – כי כל המסמכים בגין העסקה הועברו בפקס למשרדה של התובעת.
תקנה 3א לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש בבית-משפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מהם:
1. מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.
2. מקום יצירת ההתחייבות.
3. המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות.
4. מקום המסירה של הנכס.
5. מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
אין מחלוקת כי הנתבע הינו תושב פתח תקווה, והתובעת לא הכחישה כי הרכב נמסר אף הוא בפתח תקווה, אך היא טוענת כי מקום יצירת ההתחייבות היה במקום מושבה של התובעת, והיא מדגישה כי כל המסמכים, לרבות זיכרון הדברים הועברו בפקס מאת הנתבע למשרדה של התובעת.
לגבי הטענה הראשונה אליה הצביעה התובעת בעניין הגשת בקשה נפרדת, דין טענת התובעת להידחות. בתקנה 6א לתקנות נקבע מפורשות כי בקשה להעברת עניין לבית-משפט אחר, אך ורק לפי סעיפים 49 או 79 לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") רק היא תוגש בכתב ואליה יצורף תצהיר המאמת את העובדות. לא בכדי לא הוסיף המחוקק לתקנה זו את סעיף 79 לחוק בתי-המשפט ואשר דן בהעברת מקום השיפוט כאשר בית-המשפט נעדר סמכות מקומית.
זאת ועוד, לא אחת נקבע כי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענה מקדמית בדבר חוסר סמכות מקומית הינה כתב ההגנה, ואפילו במעמד הדיון, ולכן משנטענה הטענה במסגרת כתב ההגנה, והטענה הינה מפורטת כדבעי, ואף כתב ההגנה נתמך בתצהיר מאת הנתבע (מאחר והתביעה הוגשה בסדר דין מהיר) אין כל חובה על הנתבע להגיש בקשה נפרדת להעברת הדיון לבית-המשפט בפתח תקווה.
לגופו של עניין, משטען הנתבע כי הרכב פועל נמסר בפתח תקווה, והתובעת לא התכחשה לכך ואף לא סתרה זאת, ובהתאם להוראות תקנה 3א(4) לתקנות הרי הסמכות המקומית הינה לבית-המשפט בפתח תקווה.
זאת ועוד, אין בהעברת מסמכים דרך הפקס כדי להכשיר את סמכות בית-משפט זה, שכן לא ברור מי העביר את אותם מסמכים לנתבע דרך הפקס, במיוחד כאשר טענת הנתבע כי בחור בשם יוסי הוא זה אשר פנה אליו והתעניין לקנות את הרכב, וכל ההתקשרות היתה אך ורק מולו.
יתרה מזו, תקנה 3א(3) לתקנות מדברת על מקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות. לעניין פרשנות הדיבור "התחייבות" בתקנה זו, מדובר בדיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך ניתן הדבר, יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות החוק המהותי. במקרה שלנו מדובר בהתחייבות להעביר רכב ולשלם תמורתו למוכר. מכוח הוראות החוק המהותי, סעיפים 44 ו-61 לחוק החוזים (להלן: "חוק כללי"), התשל"ג-1973, מוטלת חובה על התובעת לשלם בגין רכב במקום מגוריו של הנתבע.
מכל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשת הנתבע ומורה על העברת הדיון לבית-משפט השלום בפתח תקווה.
התובעת תשא בהוצאות הנתבע בסך 500 ש"ח."

3. בקשה לתיקון כתב תביעה שהוגשה לאחר בקשה לחוסר סמכות מקומית

ב- בש"א (שלום – ת"א) 177517/08[3] נפסק מפי כב' השופטת יעל אילני:

"החלטה
1. לפניי בקשה מטעם הנתבעת להעברת הדיון לבית-משפט השלום בבאר-שבע בשל חוסר סמכות מקומית, ובקשה מטעם התובע לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף "הדר חברה לביטוח בע"מ" כנתבעת נוספת.
הנתבעת טוענת שעל בית-משפט זה לדון קודם בבקשה להעברת הדיון מחוסר סמכות, ורק לאחר מכן תידון הבקשה לתיקון התביעה, בבית-המשפט המוסמך לדון בתביעה.
בש"א 177517/08
2. הנתבעת עותרת להעברת הדיון לבית-משפט השלום בבאר-שבע. לטענתה, הסמכות המקומית לדון בתביעה נשוא הבקשה נתונה לבית-משפט השלום בבאר-שבע וזאת מהטעם שכתובתה של הנתבעת, מקום ניהול עסקיה ומקום המעשה או המחדל הנטענים מצויים כולם בתחום שיפוט באר-שבע.
3. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, בפני בית-המשפט תלויה ועומדת בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של הוספת "הדר חברה לביטוח בע"מ" כנתבעת. הוספת "הדר" כנתבעת תקנה לבית-משפט זה סמכות מקומית, שכן מקום עסקיה בתחום השיפוט של תל-אביב.
בש"א 176676/08
4. כאמור, התובע עותר לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף "הדר חברה לביטוח בע"מ" כנתבעת נוספת. לטענתו, לאחר הגשת התביעה נודע לו כי הנתבעת בוטחה בפוליסת חבות מעבידים על-ידי הדר חברה לביטוח בע"מ.
עניינה של התביעה בתאונת עבודה שארעה לתובע בעת שעבד אצל הנתבעת, ולכן, מבטחת הנתבעת בביטוח חבות מעבידים היא צד נחוץ לבירור התובענה.
5. הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בניסיון להקנות לבית-המשפט סמכות מקומית לדון בתובענה וכי אין זו עילה לגיטימית לתיקון כתב התביעה. עוד טוענת הנתבעת כי התיקון המבוקש יש בו כדי להוסיף עילה שלא בא זכרה בכתב התביעה המקורי ומשכך אין להתירו.
דיון
6. תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת:
'(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
7. בכתב התביעה פירט התובע את כתובת הנתבעת, בבאר-שבע. כן עולה מכתב התביעה שאירוע התאונה נשוא התביעה התרחש בפארק התעשיה עומר.
בסעיף 16 לתביעתו טען התובע שלבית-משפט זה סמכות לדון בתביעה לאור מקום עיסוקה של הנתבעת בעצמה ו/או באמצעות סוכניה ו/או שלוחיה ו/או סניפיה, ואולם מתצהיר מנהל הנתבעת, מר ארקדי פידלמן, שצורף לבקשה, עולה שכתובת הנתבעת בבאר-שבע ושאין לה סניף, משרד, סוכן או שליח בתחום השיפוט תל-אביב.
המסקנה היא שכתב התביעה המקורי אינו מקנה סמכות מקומית לבית-משפט זה.
8. למרות זאת, משעומדת לפניי בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שהתרת התיקון תקנה לבית-משפט זה סמכות מקומית (ועל כך אין מחלוקת), ונוכח עמדת הפסיקה לפיה יש למעט בהעברת תיקים מבית-משפט אחד למשנהו מטעמים של חוסר סמכות מקומית, אני סבורה כי מן הראוי לדון קודם בבקשת התיקון.
ראה דברי כב' השופט ריבלין ב- רע"א 5038/03 ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ נ' קיבוץ ברקאי ואח', תק-על 2003(3) 1417, 1418:
'זאת ועוד, כפי שציינו לאחרונה, ראוי להימנע מבזבוז משאבי המערכת הכרוך בדיונים בשאלות סמכות מקומית ובהעברת תיקים מבית-משפט אחד למשנהו בשל טענות להיעדר סמכות מקומית.'
9. שאלת הכיסוי הביטוחי למקרה נשוא התביעה ולחבות הנתבעת, ככל שתוכח, היא אחת מהשאלות שבמחלוקת ויש לבררה יחד עם התביעה כנגד הנתבעת. העובדה שהנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי כנגד המבטחת בטענה שעליה לשפותה על כל סכום שתחוייב לשלם לתובע, ככל שתחוייב, מכוח הפוליסה שהוצאה לה לטענתה, מהווה חיזוק לדברים האמורים ולמסקנה המתבקשת לפיה יש להתיר את תיקון התביעה.
10. לאור האמור, ובהתחשב בגישה המקלה בה נוקטת הפסיקה ביחס לתיקון כתבי טענות, לא מצאתי טעם שלא להתיר את התיקון ולאפשר צירופה של "הדר חברה לביטוח בע"מ" כנתבעת נוספת, ועל-כן, הבקשה לתיקון התביעה מתקבלת.
11. משהתרתי את התיקון המבוקש ומשמקום מושבה של הנתבעת אשר צירופה נתבקש מצוי בתחום השיפוט של בית-משפט זה, הרי שלבית-משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה, והבקשה להעברת הדיון נדחית.
12. כתב תביעה מתוקן יוגש בתוך 14 יום.
13. הנתבעת רשאית להגיש כתב הגנה מתוקן בתוך 30 יום מקבלת כתב התביעה המתוקן.
14. הצדדים ישלימו את ההליכים המקדמיים ביניהם, כמפורט בהחלטה מיום 30.10.08, בתוך 60 יום.
15. הנתבעת רשאית להגיש חוות-דעת מטעמה בתוך 90 יום."

4. סמכות מקומית על יסוד החלופה המנויה בתקנה 3(א)(3) לתקסד"א

ב- בר"ע (מחוזי – י-ם) 613/08[4] נפסק מפי כב' השופט יצחק ענבר:

"החלטה
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום ירושלים (כב' השופט יחזקאל ברקלי) מיום 10.7.08, ב- בש"א 8314/08 (ת"א 11952/08), המורה על העברת הדיון בתביעת המבקשים אל בית-המשפט המוסמך במחוז מרכז, מחמת חוסר סמכות מקומית.
2. המבקשים הגישו לבית-משפט השלום בירושלים תביעה כספית, שבה עתרו לחייב את המשיבות לשלם להם את התמורה המוסכמת עבור שירותים הנדסיים שהעניקו למשיבה 1, שכר ראוי המגיע להם עבור שירותים נוספים שסופקו על ידם, ופיצוי על נזקים שנגרמו להם. השופט קמא המלומד ציין, כי התביעה 'היא בטענה שלא שולמה להם התמורה המוסכמת, המשיבים (המבקשים כאן – י.ע) מבקשים את תשלום התמורה בתוספת כל הנזקים הכלכליים שנגרמו להם עקב אי-התשלום'. בא-כוח הצדדים לא חלקו על כך שזו אכן מהות התובענה.
3. המשיבות טענו כי לבית-משפט השלום בירושלים אין סמכות מקומית לדון בתובענה, וביקשו להעביר את הדיון לבית-המשפט המוסמך במחוז מרכז. בית-משפט קמא נעתר לבקשה, בקובעו שלא מתקיימת ולו אחת מבין החלופות המנויות בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שיש בה כדי להקנות סמכות לבית-משפט בירושלים: מקום מושבן של המשיבות (הנתבעות) הוא במודיעין; לא הוכח כי ההתחייבות נוצרה במבשרת-ציון; המקום שנועד לקיום ההתחייבות – מתן השירותים ההנדסיים – הוא במודיעין; ומקום המעשה או המחדל, היינו מקום המעשה שגרם לנזקי המבקשים – ההוצאות בשל התמשכות הפרוייקט – אף הוא במודיעין.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.
4. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לעצם העניין החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על ביטול החלטתו של בית-משפט קמא. להלן יובאו הנימוקים להחלטתי.
5. תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:
תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
מסקנתו של בית-משפט קמא, שלפיה לא מתקיימות החלופות המנויות בתקנות 3(א)(1) – (2), מקובלת עליי במלואה: אשר לתקנה 3(א)(1), הרי אין מחלוקת כי מקום מושבן של המשיבות (הנתבעות) הוא מודיעין; אשר לתקנה 3(א)(2), הרי בכתב התביעה או בנספחיו, לרבות הסכם ההתקשרות שעליו מבוססת התביעה, לא נאמר ולו ברמז שההתקשרות בוצעה באיזור ירושלים, וזאת על-אף הוראתה של תקנה 9(6), שלפיה על התובע לכלול בכתב התביעה את העובדות המכוננות את סמכותו של בית-המשפט לדון בתובענה. לפיכך לא ניתן לבסס את סמכותו המקומית של בית-המשפט בירושלים על חלופות אלו.
6. לא נותר אלא לבחון, האם קנה בית-המשפט בירושלים סמכות מקומית על יסוד החלופה המנויה בתקנה 3(א)(3).
חלופה זו נדונה ב- רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731 (להלן: הלכת פולג). באותו מקרה עתר התובע, שהתגורר בירושלים, לחייב את הנתבע להרוס מבנה הנמצא בגבעתיים, וכן לשלם לתובע פיצויים ודמי שכירות ראויים. בית-המשפט העליון קבע, כי המקום שנועד לקיום התחייבותו של הנתבע – כמשמעה בתקנה 3(א)(3) – הוא ירושלים, משום שלאור סעיפים 44(א) ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, על הנתבע לשלם את הפיצויים הנתבעים ממנו ואת דמי השכירות הראויים במקום מושבו של התובע. בתוך כך נפסק, כי את הוראות סדר הדין יש לפרש בהתאמה להוראות הדין המהותי. כדברי המשנה לנשיא ש' לוין (בפסקה 3 לפסק-הדין):
הדיבור 'התחייבות' בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי...
בהמשך הדברים פירט המשנה לנשיא את שיקולי המדיניות שביסוד פסק-דינו:
ער אני לעובדה שפסק-דיננו יכול שיצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3, ככל שמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי-נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה, או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות.
7. ומן הכלל אל הפרט: המבקשים פירטו בכתב התביעה את התחייבותה של המשיבה לתשלום שכרם וצירפו לכתב התביעה העתק של הסכם ההתקשרות, אשר אינו כולל התייחסות כלשהי לסוגיית מקום ביצועם של התשלומים. בה בעת ציינו המבקשים בכותרת התביעה, כי מקום מושבם הוא במבשרת-ציון. למעלה מן הדרוש ציינו המבקשים בסעיף 71 לכתב התביעה, כי בית-המשפט בירושלים קנה סמכות מקומית לאור 'המקום בו הנתבעות אמורות היו לקיים התחייבותן', וזאת כמתחייב מסעיף 44(א) לחוק החוזים. בכך יצאו המבקשים כדי חובתה של תקנה 9(6) והראו כדבעי, כי הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט בירושלים. אכן, המקרה שלפנינו "קל" יותר מהמקרה שנדון בפרשת פולג, שהרי בעוד ששם בוססה סמכותו של בית-המשפט בירושלים על חובתו של הנתבע לשלם במקום מושבו של התובע שכר ראוי ופיצויים, שהם חיובים הנובעים מהדין, הרי בענייננו מבוססת הסמכות על חובתן של המשיבות לשלם בירושלים תמורה חוזית מוסכמת, שהיא חיוב ראשוני הנובע מהחוזה עצמו. זיקתה של תביעת המבקשים לירושלים חזקה, איפוא, מזיקתה לירושלים של התביעה שנדונה בפרשת פולג. אם שם היה בית-המשפט בירושלים מוסמך לדון בתביעה, לא כל שכן בענייננו.
7. בא-כוח המשיבות מבקש לקרוא תגר על הלכת פולג והוא טוען, כי "ההתחייבות" הנדונה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה אלא התחייבותם של המבקשים לאספקת השירותים ההנדסיים, וזאת להבדיל מהתחייבותן של המשיבות לתשלום התמורה. לאישוש עמדתו מפנה בא-כוח המשיבות להחלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב ב- ת"א 714188/07 מירס תקשורת בע"מ נ' שמטל בינוי פרוייקטים בע"מ, תק-של 2007(4) 2670, שבו נאמר, כי הטענה שלפיה מקום התשלום בגין טובין או שירות הוא במקום מושבו של הספק-הנושה, 'אינה הולמת את אופיו האל-מקומי של תשלום בעידן המודרני', וכי 'בעידן כזה, יש לפרש את 'המקום שנועד לקיום ההתחייבות' כמכוון למקום שנועד לקיום ההתחייבות הריאלית, כגון אספקת הסחורה או מתן השירות, ולא כמכוון למקום שבו מתנהל חשבון הבנק של הספק...'. לשיטתו של בא-כוח המשיבות, הנסמכת על ההחלטה הנ"ל, פרשנות זו הולמת את תכליתה החקיקתית של תקנה 3(א1) שהוספה בתיקון משנת 1997, הקובעת כי בהינתן מספר סניפים, הסניף שבמקום מושבו של הנתבע הוא המכונן את הסמכות המקומית. 'תקנה זו הפכה את המגמה שביסוד הלכת רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731, משנת 1995, אשר דיללה את המגמה המקלה עם נתבעים בענייני סמכות מקומית...'. אף 'אין מקום להקל ראש בכללי הסמכות המקומית, אפילו במדינה קטנה בישראל, בשים-לב לדרכים הפקוקות, וכן לנפתולי הנסיעה בתחבורה ציבורית ולחילופין לקשיי החניה – משמעותה של התדיינות במקום מרוחק, העשויה להיות כרוכה בכמה וכמה דיונים, היא הפסד ניכר של הוצאות נסיעה וימי עבודה...' (ציטוט מהחלטת בית-משפט השלום ב- ת"א 714188/07 הנ"ל).
8. אין בידי לקבל את עמדתו של בא-כוח המשיבות ולהלן נימוקיי: ראשית, עמדה זו עומדת בסתירה חזיתית להלכת פולג, אשר נותרה על תילה ועודנה מחייבת לכל עניין ודבר. בהקשר זה יצויין כי בניגוד לסברתו של בית-משפט השלום בתל-אביב בהחלטה הנ"ל, תקנה 3(א1), שהותקנה בשנת 1997, דווקא הכירה בהלכת פולג ונתנה לה גושפנקא, שכן היא סייגה את תחולתה של ההלכה רק לגבי תובע שהוא תאגיד כלל ארצי, להבדיל מתובע שהוא יחיד. ראו לעניין זה את מאמרם של סטיבן גולדשטיין וערן טאוסיג "הפחתה במעמד שאלת הסמכות בבתי-המשפט הכלליים" עלי משפט ג' (התשס"ג) 279, 298; שנית, דומה שהתמורות הטכנולוגיות שהביא עמו העידן המודרני באשר לאופן ביצועם של תשלומים, כגון: האפשרות לשלם בכרטיס אשראי או בהעברה בנקאית, כבר היו קיימות בעת שבית-המשפט העליון נדרש לפרשת פולג ואף-על-פי-כן נפסק מה שנפסק. מכל מקום, תמורות אלו אינן גורעות כהוא זה מהוראתו של סעיף 44(א) לחוק החוזים, שלפיו בהיעדר הסכמה אחרת יש לבצע את התשלום במקום מושבו של הנושה. כאמור לעיל, בענייננו לא נטען לקיומה של הסכמה אחרת; שלישית, האבחנה בין "התחייבות ריאלית" לבין התחייבות לבצוע תשלום נראית בלתי-מבוססת וחסרת תכלית, שהרי גם אספקת סחורה או מתן שירות יכולים להתבצע באמצעים אלקטרוניים בלא שהספק ימוש מכיסאו.
9. העולה מכל המקובץ הוא, כי על-פי הוראות הדין המהותי חייבות המשיבות לשלם למבקשים את התמורה לשירותים שקיבלו מהם במקום מושבם של המבקשים, הנמצא באיזור ירושלים. בכך די כדי להקנות לבית-משפט השלום בירושלים סמכות מקומית לדון בתובענה.

[1] בש"א (שלום – ת"א) 178174/08 נ' וובס פלנט בע"מ, תק-של 2009(1) 1929, 1931 (2009).
[2] תא"מ (שלום – נצ') 08-09-5613 דודי ב. רכב והשקעות בע"מ נ' שמואל סקאל, תק-של 2008(4) 25792, 25793 (2008).
[3] בש"א (שלום – ת"א) 177517/08 ברליזוב סרגיי נ' א.ל. אראל הנדסת מיזוג אוויר בע"מ, תק-של 2008(4) 19739 (2008).
[4] בר"ע (מחוזי – י-ם) 613/08 ארד ד. הנדסה בע"מ נ' עיריית מודיעין, תק-מח 2008(4) 7275, 7276
(2008).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה שאינה במקרקעין (תקנה 3 לתקנות)