botox

באלו מקרים ניתן לשלול מן האישה את מזונותיה?

1. כללי
בצד זכויותיה של האישה לקבל מזונותיה מן הבעל, עומדות לאישה גם חובות. אי-קיום חובות אלו שוללות מן האישה את זכויותיה למזונות.

נראה להלן, מקרים בהם האישה מאבדת את זכותה למזונות מן הבעל.

חשוב להבהיר כי מזונות אישה מופסקים מיום סידור הגט בפועל ולא מיום ההוראה על הגט. כלומר, מועד הפסקת חיוב בעל במזונות אשתו איננו מיום מתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני המחייבה בגירושין, אלא רק לאחר סירוב מצד האישה למלא אחריו {לכלל זה נקבעו שני חריגים: האחד, כשמדובר בעילה מוכחת לחיוב בגירושין הגוררת אוטומטית הפסד כתובה/מזונות כגון מעשה זנות/כיעור. השני, נישואין אסורים על-פי ההלכה}.

כך גם, אי-הופעת אישר לסידור גט על-אף שהוזמנה יכולה להתפרש כסירוב לגירושין שיפסיק את חיוב המזונות. ואולם, כאשר לאי-ההתייצבות סיבה מוצדקת, אין לראות באי-ההתייצבות סירוב לקבלת הגט.


2. אישה מורדת - "בעינא ליה ומצערנא ליה", "מאיס עלי"
2.1 כללי
סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 {ייקרא להלן: "חוק שיפוט בתי-דין רבניים"} קובע כדלקמן:

"1. שיפוט בענייני נישואין וגירושין
ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים."

סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים קובע כי טענת "מורדת" בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני.

משמעותו של המושג "מורדת" הוא, שהאישה מסרבת לחיות חיי אישות עם בעלה. התוצאה המשפטית אליה אנו מגיעים, כאשר אין כל הצדקה לסירובה בעניין זה של האישה - שהוא מפסידה את מזונותיה.

אי-חיוב הבעל במזונות אשתו המורדת יתקיים כל עוד האישה ממשיכה למרוד בבעלה.

זאת ועוד. בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך, לפחות לכאורה, לדון בטענת מורדת או לא מורדת בקשר לתביעת מזונות של אישה מבעלה שכן, בשביל לפסוק מזונות זמניים לאישה מספיק אם נראה לבית-המשפט שלפניו בקשה כזאת, שקיימת סמכות לכאורה.

2.2 "בעינא ליה ומצערנא ליה", "מאיס עלי"
ישנם שני סוגי מרידה בדין האישי: האחד, מורדת מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה". השני, מורדת מסוג "מאיס עלי".

המאפיין מורדת מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה" הוא רצונה של האישה לצער את בעלה, למרות שאין רצונה להתגרש ממנו. האישה מסוגלת לחיות עם בעלה חיים משותפים ותקינים. המרידה משמשת לאישה ככלי מלחמה בבעלה וכאמצעי להשגת מטרותיה - לצערו.

כאשר קיים ספק שמא טענות האישה אינן אמיתיות, יתייחס הדין למרידתה כמרידת "בעינא ליה ומצערנא ליה" שמא עיניה נתנה באחר או שמא עיניה לרווחים כספיים.

ד"ר ב' צ' שרשבסקי גורס בספרו {דיני משפחה, מהדורה רביעית מורחבת, הוצאת ראובן מס בע"מ, 196-195} באשר ל"בעינא ליה ומצערנא ליה" כי מדובר באישה ה"מסרבת לחיות עם בעלה אף על-פי שאין לה טענה נגדו כדי להצדיק מן הדין את סירובה. אין האישה רשאית לסרב לחיות חיי אישות עם בעלה אם אין לה טענות הנוגעות לדברים המותאמים לסירובה דווקא, כי הרי מדובר כאן בחובה הנוגעת לעצם יסוד הנישואין ורק מתוך טענה נגדו שתהא מותאמת לסירוב מילוי חובה יסודית זו, היא תצדק בסירובה, כלומר רק אם גם הוא אינו מקיים כלפיה חובה המוטלת עליו כאחת מהחובות היסודיות שאי-קיומן מערער את עצם הנישואין".

המאפיין מורדת מסוג "מאיס עלי" הוא שבכל מקרה שבית-המשפט מכיר מטענות האישה, מהתבטאויותיה ומהתנהגותה, שאכן שנוא הבעל ומאוס עליה, תיחשב האישה למורדת "מאיס עלי".

עניין המרידה אינו מצטמצם רק לסירוב לחיות חיי אישות אלא תחולתו גם על יצירת פירוד וניתוק כללי בין בני הזוג.

מורדת מסוג "מאיס עלי" אינה תוצאה של שאיפה לפגוע בבעל או להשגת הישגים ממוניים. זוהיא מרידה הנובעת מעומק רגשות, שאין לאישה שליטה עליהם.

אשר לטענת "מאיס עלי" גורס ד"ר ב' צ' שרשבסקי בספרו {דיני משפחה, מהדורה רביעית מורחבת, הוצאת ראובן מס בע"מ, 196-195} כי האישה "טוענת שאיננה יכולה להיבעל לו מחמת טעמים שהיא מוכיחה, ולא רק טענה סתמית של מאיס עלי, ושלפי ראות עיני בית-הדין מצדיקים את טענתה שבעלה אינו מתקבל עליה מתוך נימוקים כנים ולכן היא מונעת ממנו את התשמיש ודורשת את הגט, בדרך-כלל מבלי לדרוש את הכתובה. כאן טענתה איפוא: איני רוצה, ולא בו ולא בכתובתו, הוא מאיס עלי".

בעוד שבמורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה" אין המרידה מהווה פירוד מהותי ורגשי בלתי-ניתן לתיקון, הרי במורדת "מאיס עלי" מערכת היחסים בין בני הזוג היא כזו שאין כלל מקום לחיי נישואין.

לא כל סירוב מצד האישה לחיות חיי אישות עם בעלה גורר אחריו את הסנקציה החמורה של אובדן זכות המזונות. הסירוב חייב לבוא בכוונה לגרום צער לבעלה ללא סיבה סבירה או מחמת שהאישה נתנה עיניה באחר ואילו כשבא הסירוב מחמת התנהגותו של הבעל כלפי - אין האישה מפסידה את מזונותיה.

כאשר הבעל נתן עיניו באחרות ואף היכה את האישה - ולכל אלה ראיות למכביר - לא יהיה מקום לקצץ ממזונותיה של האישה אם היא מואסת בבעל לאחר כל אשר עלל לה.

2.3 נטל ההוכחה
נטל ההוכחה הוא על הטוען אותה ועל-פי הכלל "מוציא מחברו עליו הראיה".

חובת ההוכחה כי האישה מורדת מוטלת על הבעל וכל עוד לא הוכיח הבעל שהאישה עושה את אשר עושה או חדלה את אשר חדלה "כדי לצערו" דווקא או מפני שנתנה עיניה באחר, מעמידים את האישה בחזקת כשרותה ואין שוללים ממנה מזונותיה {ע"א 522/60 גראח נ' גראח, פ"ד טו 1552}.

כלומר, נטל ההוכחה להוכיח את סיבת המרידה להאישה מוטל על הבעל. יוכיח הבעל שאתשתו מרדה בו, עדיי יהיה חייב במזונותיה כל עוד לא הוכיח שמרידתה מכוונת לצערו.

3. אישה שזינתה
אישה שזינתה תחת בעלה, בעלה פטור ממזונותיה. חובתו של הבעל לזון את אשתו כשזו ביצעה מעשים אסורים המחייבים את הבעל ליתן לה גט - נפסקת.

אין לאסור אישה על בעלה על-סמך עדות של מעשי כיעור אלא אם העדים יציינו בעדותם לפחות את יום החודש בו ראו את מעשי הכיעור {דברי בית-הדין בתיק שט"ז/1738 א' נ' ב', פד"ר ב' 980}.

כאשר אישה נשואה מודה כי קיימה יחסי מין עם אחר, אין בה כשלעצמה כדי לאסרה על בעלה שכן, חוששים, פן היא אומרת כך מפני שנתנה עיניה באחר, ועל-ידי הודאתה רוצה להכריח את בעלה לגרשה.

ואולם, אם יש רגליים לדבר שהודאתה נכונה, היא נאמנה, וחייב בעלה להוציאה.

כאשר ההודאה מפי האישה לא באה מיוזמתה אלא כתוצאה מחקירת בית-משפט, ניתן על-פי הדין לסמוך הודאתה של האישה ולקבוע שהיא זינתה תחת בעלה.

חשד בלבד ויהיה אף כבד, אינו בגדר ראיה פוזיטיבית היכולה לבסס שלילת מזונות. שקרים יכולים להוסיף חיזוק לטענת הבעל אך הם אינם באים במקום ראיה המבססת את הטענה.

ב- ע"א 761/88 {פרידמן נ' פרידמן, פ"ד מג(4), 505} נדונה מידת ההוכחה. כב' הנשיא מ' שמגר דחה את האפשרות של החלת דיני הראיות האזרחיים והחיל את דיני הראיות ההלכתיים כלומר, נדרשים שני עדים {ראה גם מ"א 5534/92 {לוי נ' לוי, דינים מחוזי כו(5), 227 שם קבע בית-המשפט כי יכ להוכיח טענת "זנתה תחת בעלה" על-פי כללי המשפט העברי}.

ב- תמ"ש 31641/97 {פלוני ואחק נ' אלמוני, תק-מח 2000(3), 280 (2000)} הביא הבעל להוכחת טענתו כי אשתו זנתה תחתיו או לחילופין עשתה מעשה כיעור, תמונות מצולמות על-ידי חוקר פרטי. האישה הכחישה מכל וכל קיום יחסים עם אחר.

בית-המשפט קבע כי להוכחת "מעשי כיעור" כמו גם הוכחת "זנתה תחתיו" נדרשים שני עדים לביסוס הטענה והבעל לא הצליח לבסס טענתו מאחר שרק עד אחד {החוקר הפרטי} העיד בעניין.

עוד נקבע כי "רמת ההוכחה הנדרשת בטענה מסוג 'עשתה מעשי כיעור' הינה גבוהה, ואין בייחוד גרידא בין אישה נשואה עם אחר, אפילו בחדר נעול, כדי לבסס תביעה לפי עילה זו אלא אם הנסיבות מחייבות - לפי ראות עיני בית-הדין - את המסקנה שהאישה כנראה זנתה עם האחר".

יש לדחות תביעת בעל שלא לחייבו במזונות אשתו שלטענתו זנתה תחתיו או לחילופין עשתה "מעשי כיעור" אימתי שהבעל עצמו מודה כי בגד באשתו.

ציפיית הבעל מאשתו להתנהגות מוסרית ובקשתו לפטור אותו ממזונות האישה בעקבות כך, בשעה שהבעל עצמו לא מכחיש כי במהלך הנישואין ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת, נוגדת את עיקרון השיוויון, ובמקרה שכזה, לא יהיה מקום לשלול מהאישה את מזונותיה.

יפים לעניין האחרון שדבריו של בית-המשפט ב- ע"א 277/81 {גרינהאוז נ' גרינהאוז, פ"ד לו(3), 197} לפיהם "גם אם נמצאה האישה עוברת על דת, שהוי רק עובדה אחת ממכלול עובדות המהוות את היסודות לפסק-הדין. ובמכלול עובדות אלו נמצאת גם דרך התנהגותו של הבעל, ואכן לפי התנהגותו אין לומר שעבירת האישה על דרכי צניעות מסויימות צריכה להפריע לו כי גם הוא נוהג כך. אין העובדה שהאישה עוברת על דת עומדת לזכותו של הבעל" {חשוב להעיר כי כב' השופט מ' שמגר בערעור על פסק-הדין, לא אימץ גישה זו אך יחד-עם-זאת הערעור נדחה}.

גישה זו, הדוגלת בשוויון בין המינים לעניין תוצאות התנהגותם המוסרית של בני זוג עלתה גם ב- ע"א 2923/93 {גל נ' גל, תק-על 94(4), 425 (1994)} שם העלה הבעל טענה, לפיה אשתו מקיימת יחסים עם אחר מזה זמן ובעוד הצדדים נושאים ועל-כן ביקש לשלול ממנה את מזונותיה בטענה של "זנתה תחתיו" ו"עשתה מעשי כיעור".

במקרה הנדון, עזב הבעל עצמו את משפחתו ונסע לאירופה מבחירתו. לאור הנ"ל קבע בית-המשפט כי "אין מקום לדרוש כי בתקופה זו תסתגר המערערת בביתה, לא תצא מפתחו ולא תבלה במסיבות חברים, בקולנוע או בבתי חברים".

4. סירוב לחיי שלום בית
אם אישה אינה רוצה לחיות יותר עם בעלה בגלל עניין שבהשקפות או שבממון עליה לתבוע או להסכים לגירושין, הכל לפי הנסיבות, ואם היא מוצאת שאכן יש אפשרות להמשיך בחיי הנישואין, הרי, אם הבעל מבטיח באופן סביר לפי הנסיבות כי ישנה את דרכו, אין האישה רשאית אז לסרב לחזור לחיי הנישואין, ואם תסרב, לא תהיה זכאית למזונות {דברי בית-המשפט ב- ע"א 353/65 דוד חכם נ' ברכה חכם, פ"ד כ(2), 199 שם האישה סירבה לקיים את מצוות בית-הדין הרבני, לחזור לביתה ולטפל בבעלה ובילדיה, ועל-כן, מספידה היא את מזונותיה}.
פסק-דין של בית-הדין הרבני בתביעת שלום בית, המחייב את האישה לחזור אל הבעל, משמיט את הקרקע מתחת לתביעת המזונות של האישה, כל עוד היא ממשיכה לגור בנפרד מבעלה.

כל עוד שפסק-הדין של בית הרבני האיזורי לא שונה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול, הריהו מחייב את הצדדים לו בכל הנוגע לשלאת מזונות האישה.

חיוב האישה לחזור לחיי שלום בית עם בעלה מכיל בחובו קביעה מכללא, כי בית-הדין הרבני שוכנע שאין סיבה המצדיקה את האישה שלא לחזור לבית בעלה.

5. מזונות האישה כשהיא איננה עמו
בעל פטור ממזונות אשתו, רק אם האשם בהתערערות היחסים הוא באישה.

על אישה החיה בנפרד מבעלה ותובעת את מזונותיה להראות לבית-המשפט שלא היא האשמה בכך שעזבה את בית בעלה, ולשם כך די בהוכחה קלה ביותר כ"משקל נוצה" {ע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד יט(3), 171}.

אישה שעזבה את בית בעלה, אין היא חיבת להוכיח טענותיה כמו תובע במשפט אזרחי, אלא מספיק שבתיא ראיה על עובדות ונסיבות המשכנעות בכנות דבריה {ע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד יט(3), 171}.

לא כל מריבה או סכסוך בין הבעל לאישה יכולים להצדיק את החלטת האישה לפרק את התא המשפחתי ועזיבתה את בית בעלה, וייתכן שכל מריבה או סכסוך כשלעצמם לא היו מצדיקים תגובה כה קיצונית, אך כאשר אלה חוזרים ונשנים ונמשכים שנים על גבי שנים, הרי שיש במשקלם המצטבר, בנקודת זמן נתונה, בסיס מספיק לעזיבת הבית, בלי שהאישה תקפח את זכותה למזונות.

המבחן לצידוק עזיבת בית המשפחה והבעל חייב להיות מבחן אובייקטיבי ומוכח {"מה שמצדיק ומה לא מצדיק, זו שאלה שיחליט עליה בית-המשפט הדין בעניין"}.

אין להסתפק בסוסייקטיביות הרגשתה של האישה, אלא יש לבחון את העובדות הנטענות כצידוק לעזיבה במחבן אובייקטיבי. יוער, כי אין לומר כי ההרגשה הסובייקטיבית של האישה לא תהווה שיקול בין יתר השיקולים בתוך מכלול העובדות והנסיבות, אך בשום פנים לא יהא זה המבחן היחיד.

כאשר סיבת העזיבה של האישה נעוצה בסירובו של הבעל להעתיק מגוריו למקום אחד כדרישתה, הרי בבוא בית-המשפט לבחון הצידוק, מותר יהיה לקחת בחשבון הסיכויים או היעדר הסיכויים להתפרנס במקום אחר.

ד"ר ב' צ' שרשבסקי גורס בספרו {דיני משפחה, מהדורה רביעית מורחב, עמ' 119}, כי בדרך-כלל אין האישה זכאית למזונות, אלא אם היא חיה יחד עם בעלה. אם בני הזוג חיים בנפרד, יש להבחין האם הבעל עזב את הבית או אם האישה יצאה מן הבית - ומהן הסיבות לכך.

במקרה והבעל עזב את הבית {שם, שרשבסקי}:

"זכותה למזונות אינה נפגעת ואין הבעל יכול להשתחרר מחובתו בטענה גרידא שהיא אינה חיב עימו ביחד. לפיכך, זכאית האישה בגרך כלל חיוב הבעל בתשלום מזונותיה גם בהיעדרו מהבית, אלא אם לפי הנסיבות יש להניח שהשאיר לה אמצעים מספיקים למחייתה לתקופת היעדרו.

אם הוא עזב איפוא את הבית לא מתוך קטטה אלא, למשל, נסע לחוץ לארץ בקשר עם עסקיו והאישה באה לבית-הדין ותובעת לחייבו בתשלום חודשי לצורך מזונויה, לא יפסקו לה, בדרך-כלל, מזונות למשך שלושת החודשים הראשונים כי 'חזקה אין אדם מניח ביתו ריקן', כלומר חזקה על הבעל שהשאיר לה למחייתה לתקופה של לא פחות משלושה חודשים ולכן יפסקו לה רק לתקופה שלאחר כך.

אך אם היא מוכיחה עובדות המראות שאין להניח כי הוא השאיר לה כדי מחייתה בעת היעדרו, היא זכאית לדרוש את חיובו במזונותיה גם תוך שלושת החודשים הראשונים, למשל אם הוא עזב את הבית מחמת קטטה או אם הוא התכוון להיעדר בחו"ל רק זמן קצר ונתעכב מחמת כל טעם שהוא, כגון שמחמת מלחמה שפרצה אין בידו לשוב, או אם החליט להשתקע שם.

במקרים כאלה אין מקום לחזקה הנ"ל כי לכאורה הלא היתה אז כוונתו או לעגנה או לשוב תוך זמן קצר, הדבר יהא תלוי איפוא בכל הנסיבות ובית-הדין, כאשר יבוא לפסוק על תביעותיה של האישה במקרים כאלה, ייתחשב מצד אחד ביחסים ששררו בין הצדדים לפני שהבעל עזב את הבית ומאידך גיסא ביתר העובדות שמהן יש להסיק אם יש מקום להניח שהשאיר לה אמצעים מספיקים כדי מחייתה בעת היעדרו או לא."


במקרה בו האישה עזבה את הבית {שם, שרשבסקי}:

"היא מפסידה בדרך-כלל את זכותה למזונותיה. כי כאמרו לעיל חובת הבעל לתיתם לה קיימת רק אם היתה חיה יחד איתו. הטעם הוא שאם היא עוזבת את הבית, אין היא יכולה למלא את חובותיה המוטלות עליה כלפיו בתוקף הנישואין ולפיכך אינה יכולה לדרוש ממנו את מזונותיה.

אולם, אם האישה עוזבת את הבית מחמת טענה שנראית מוצדקת בעיני בית-הדין, הבעל מחוייב במזונותיה גם בעת היעדרה מהבית. לשם כך, לא די בטענתה בעלמא אלא עליה לברר ולהוכיח עובדות המראות כי כנים דבריה ושיש מקום לטענתה.

אם אין לה טעם מספיק לעזיבת הבית או אם היא עצמה אשמה בקטטה ועזבה את הבית או אם מחמת זה הוא יצא, היא מפסידה את מזונותיה. כי בזה היא מונעת מעצמה למלא את חובותיה כלפיו, מבלי שתהא טענה מצדיקה בפיה.

אולם, אם הבעל בין כה וכה איננו בעיר והאישה הולכת לגור אצל הוריה מפני שאינה רוצה להישאר לבדה בבית, היא לא תפסיד את מזונותיה, רק אם הבעל יכול היה לחיות איתה יחד, תלויה חובתו לתשלום מזונותיה בכך שהיא בבית או שיצאה עם טענה מוצדקת."




מן האמור לעיל, ניתן להגיע למספר מסקנות:

הראשונה, כאשר האישה עוזבת את הבית - היא מפסידה את מזונותיה, היות ואיננה יכולה לקיים את חובותיה כלפי הבעל.

השניה, כאשר האישה עזבה את הבית מחמת טענה מוצדקת - בטענה כי הבעל מכה אותה, לדוגמא - זכאית האישה למזונותיה.

השלישית, כאשר אישה עזבה את הבית ללא כל סיבה מוצדקת - איננה זכאית למזונותיה, שכן, האישה איננה עמו.

הרביעית, במקרה בו הבעל עוזב את הבית - זכותה של האישה לקבל את מזונותיה איננה נפגעת והבעל איננו יכול לטעון כי האישה איננה עימו ועל-כן, איננה זכאית לקבל את מזונותיה.

6. "מעוכב מחמתה" - אישה המסרבת לקבל גט מבעלה
במקרה בו בית-הדין הרבני פוסק כי על הבעל ליתן גט לאשתו ולחילופין על האישה לקבל גט מבעלה, והאישה מסרבת לקבל הגט, אין הצדדים יכולים להתגרש ולקיים את אקט הגירושין.

אקט הגירושין בין הצדדים מתקיים כאשר שני הצדדים מביעים הסכמה הדדית לגירושין. במידה והאישה איננה מביעה את הסכמתה, הרי שבאי-הסכמה זו, הבעל "מעוכב מחמתה" כדי להתגרש ממנה. לכן, במקרה זה האישה מפסידה את מזונותיה.

כדי שהאישה תפסיד את מזונותיה, מקום בו ניתן פסק-דין לגירושין עקב היעדר סיכוי לשלום בית, יש צורך בקיום ארבעה תנאים מצטברים: האחד, פסק-דין המחייב בגירושין. השני, סירוב האישה להתגרש. השלישי, החלטת בית-הדין על הפקדת גט וכתובה או החלטה על מתן פטור מההפקדה. הרביעי, השלשה בפועל של הגט ודמי הכתובה.

עם קיום מלוא התנאים שמנינו לעיל, וסיום ביצוע התנאי הרביעי, היינו השלשה בפועל של הגט ודמי הכתובה, רק אז משוחרר הבעל מחיוב המזונות של האישה.

כלומר, במקרה של סירוב האישה לקבל את הגט יכול בית-הדין הרבני לפסוק כי הבעל ישליש את הגט יחד עם דמי הכתובה והפיצויים ועם מילוי תנאים אלר פטור הבעל מתשלום מזונותיה של האישה. דברים אלה אמורים אפילו במקרה שאין מקום לכפיה על קבלת הגט.

במקרים בהם בית-הדין הרבני מגיע למסקנה אחרי בדיקה ובירור ממצא, שאין כל סיכוי לשלום בית {למשל, לאחר מספר ניסיונות פיוס כושלים או שעבר זמן רב ללא שיפור ביחסים והצדדים חיים בפירוד}, יש מקום לראות את סירובה של האישה לקבל גט כנקמנות גרידא בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" ובעצם כ"עיגון" הבעל ולכן מאפשרים לבעל להשליש את הגט והכתובה.

חשוב להדגיש, כי מועד הפסקת תשלום המזונות על-ידי הבעל לאשתו איננו מיום מתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני המחייבה בגירושין, אלא, רק לאחר סירוב מצד האישה למלא אחריו.

הסירוב יכול להיות סירוב מוחשי או כל צעד המהווה עיכוב בביצוע פסק-דינו של בית-הדין הרבני כגון אי-הופעה של האישה לצורך קביעת שמות או כתיבת הגט, וזאת כמובן ללא סיבה מוצדקת או התנאת תנאים שלא מצויים ספק הדין של בית-הדין הרבני.

יחד-עם-זאת, אם האישה לא הוזמנה כדין לסידוק הגט או שכלל לא ידעה על פסק-הדין לגירושין {למשל כשפסק-הדין ניתן בהיעדרה}, לא ניתן לראות באי-הופעתה סירוב מצידה, בכדי להטיל עליה את "הסנקציה" של אובדן המזונות.

ואולם, אם הוכח שהאישה הוזמנה כדין לסידור הגט ולא הופיעה, פסק-הדין המחייבה בגירושין גורר את איבוד המזונות, אולם לא מיום פסק-הדין אלא מיום הסירוב הממשי שהוכח, כאמור, פוזיטיבית.

כאשר האישה עצמה הסכימה להתגרש והסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק-דין והאישה לא ביקשה לבטל את הסכם הגירושין, במצב דברים זה, האישה שללה במו ידיה את זכותה למזונות, מאותו מועד שבו הודיעה על סירובה להתגרש.

דינה של הסכמתה של האישה להתגרש, כאשר הבעל מסכים לכך, והסכמתם ניתנה בפני בית-משפט שאישר את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק-דין, הוא כדין תביעת גירושין שהיא הגישה לבית-הדין ושנתקבלה על ידו.

ב- בע"מ 3151/14 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2015(4), 4674 (2015)} נדונה השאלה האם נכון עשה בית-המשפט לענייני משפחה כאשר בנסיבות העניין פסק לאישה מזונות לתקופה קצובה, אשר לאחריה האישה לא תהיה זכאית עוד לתשלום מזונות, אף אם לא יתגרשו בני הזוג? כב' השופטת ד' ברק-ארז בקבלה את הערעור {בדעת רוב} קבעה כדלקמן:

"שאלות של סמכות שיפוט: הסמכות בתחום הגירושין, הסמכות בתחום המזונות והקשר ביניהן
39. לצד הדיון במשפט המהותי, יש להוסיף ולבחון שאלות של סמכות, ולתת את הדעת למערכת הכפולה של ההתדיינות בתחום דיני המשפחה - בבית-הדין הרבני ובבית-המשפט לענייני משפחה. כפי שנראה, התשובה לשאלה שבפנינו נגזרת במידה רבה מחלוקת סמכויות השיפוט בתחום דיני המשפחה, לא פחות מאשר מעקרונות הדין המהותי החלים בתחום.

40. כידוע, לבתי-הדין הדתיים יש סמכות ייחודית בתחומי ה"ליבה" של נישואין וגירושין. בשאר העניינים של תחום המעמד האישי מוסמכים לדון גם בתי-המשפט לענייני משפחה. לצורך המקרה שבפנינו אין צורך לפרט את ההבחנות בין בתי הדין הדתיים של העדות השונות, ודי לנו בהתייחסות לסמכות הייחודית של בתי הדין הרבניים בכל הנוגע לנישואין וגירושין, כפי שזו מוסדרת בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

41. בית-המשפט לענייני משפחה אמנם מוסמך לדון בתביעה למזונות אישה, אך כפי שכבר הובהר, לפי חוק המזונות הפסיקה עצמה אמורה להיעשות על-פי עקרונות הדין האישי שפורטו לעיל, במקרה זה ההלכה היהודית. בהתאם לכך, כאשר בית-המשפט לענייני משפחה דן בתביעת המזונות, הוא נדרש להכריע אם קיימת עילה על-פי ההלכה היהודית להפסיק את תשלומם.
42. כיצד צריך איפוא בית-המשפט לענייני משפחה לנהוג כאשר מגיעה אליו תביעת מזונות והבעל טוען להגנתו שהוא פטור מתשלומם מאחר שהאישה היא "סרבנית גט"? התשובה היא שבית-המשפט לענייני משפחה אינו יכול לשלול את הזכות למזונות ללא קביעה מתאימה של בית-הדין הרבני בעניין הגירושין (וזאת להבדיל מעילות "קלאסיות" כדוגמת ניאוף שאותן בית-המשפט לענייני משפחה יכול לבחון באופן עצמאי). אכן, לכאורה, בית-המשפט לענייני משפחה רשאי לדון גם בשאלות שאינן בסמכותו באופן "אינצידנטלי", בתוקף סמכותו לפי סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, ובכפוף ליכולתו של בית-הדין הרבני לקבוע אחרת (ע"א 634/61 מקיטן נ' מקיטן, פ"ד טז 945 (1962); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 295 (2015)). אולם, כאשר השאלה שבמחלוקת היא האם יש לשלול את זכאותה של האישה למזונות בשל "סרבנות גט" (מבלי ששאלה זו הוכרעה בבית-הדין הרבני), לא נכון שבית-המשפט לענייני משפחה יעסוק בכך. ראשית, טענה של סרבנות גט קשורה באופן הדוק לשאלת הגירושין, שכאמור הסמכות הייחודית בעניינה נתונה לבית-הדין הרבני. אם-כן, במצב של טענת "סרבנות גט" מדובר בהתדיינות במקביל בבית-הדין הרבני ובבית-המשפט לענייני משפחה, ולכן יש להשקיף על הדברים גם מן הפרספקטיבה של עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות (ראו: רע"א 4982/92‏ טביב‎ ‎נ' טביב‏, פ''ד מח(3), 390 (1994); בג"צ 8497/00‏ פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2), 118, 140-134 (2003); בג"צ 9734/04‏ פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ''ד נט(2), 295, 303 (2004)). בהתאם לעיקרון זה, מן הראוי שבית-המשפט לענייני משפחה ימתין להכרעתו של בית-הדין הרבני בעניין. כיבוד הערכאות ההדדי מחייב, כי כל עוד בית-הדין הרבני סבור כי תביעת שלום בית של הצד שאינו רוצה להתגרש היא כנה ובתום-לב, וטרם הגיעה העת לקבוע כי הנישואין גוועו, אין מקום שבית-הדין האזרחי יפסוק אחרת בעוד ההליך בבית-הדין הרבני תלוי ועומד. כאמור, ההתייחסות לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות היא הכרחית במצב דברים זה, מאחר שטענת הסרבנות לגט לא יכולה לעלות בעלמא מבלי שהבעל-אף הגיש תביעת גירושין בבית-הדין הרבני. שנית, כפי שפורט לעיל, לפי הדין הדתי עצמו, שלילת הזכאות למזונות במקרה של חיוב בגט אמורה להיות מלווה (לדעת רבים) בצעדים משלימים כדוגמת השלשת הגט וסכום הכתובה. שלילת הזכאות למזונות "בעומדה לבדה" אינה משקפת איפוא את הדין הדתי.

43. המתנה לפסיקתו של בית-הדין הרבני בשאלת החיוב בגט אינה צפויה ליצור תקלה, בשים-לב לאופי הבלתי קבוע של פסיקת מזונות. פסיקת מזונות תלויה תמיד בשינוי נסיבות, וניתן לחזור ולפנות לבית-המשפט כדי שזה יכריע בשאלת המזונות בהתאם לשינויים אלו. על-כן, בית-המשפט לענייני משפחה אינו צריך להיות חרד לכך שיפסוק מזונות לאישה חרף העובדה שהיא עשויה להיות מוכרזת כ"סרבנית גט". אם וכאשר כך יארע - רשאי יהיה בן זוגה לפנות לבית-המשפט לענייני משפחה ולעדכן את פסיקת המזונות. ניתן להדגים את ההיגיון בגישה המוצעת גם תוך התייחסות למצב ההפוך. הבה נשווה בדעתנו מצב שבו בית-הדין הרבני היה קובע שהאישה חייבת בגט, והיא, מצדה, היתה מסרבת לקבל את גיטה. האם בית-המשפט לענייני משפחה היה יכול לקבוע חרף זאת כי היא אינה סרבנית גט וכי היא זכאית למזונות לפי הדין האישי? מכיוון שהתשובה השלילית לשאלה זו היא ברורה, צריך להיות ברור שלא תיתכן התערבות חד-צדדית של בית-המשפט לענייני משפחה בקביעה ביחס לסרבנות גט - כדי להגביל מזונותיה של אישה.
44. יש לציין בהקשר זה כי בית-המשפט לענייני משפחה ביקש להסתמך על בע"ם 3148/07 הנזכר לעיל, כדוגמה להתחשבות במצב של סרבנות גט בפסיקתם של מזונות. אולם, החלטה זו של חברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, שנדרשה באופן כללי להחלתו של עקרון תום-הלב גם בתחום של פסיקת מזונות, אינה משמשת בסיס לכך. באותו מקרה, נקבע כי אין להגדיל את סכום המזונות של אישה מעבר לשיעור שנפסק לה בעבר בשל שינויים במצבו הכלכלי של בן זוגה בנפרד. לעומת-זאת, ענייננו נוגע, הלכה למעשה, לשלילת מזונותיה של אישה (במובן של קביעת מועד לפקיעתם), ולא רק לקביעת שיעורם. בנוסף לכך, השימוש בעקרון תום-הלב לא יכול להיות "מסלול עוקף" להמתנה להכרעתו של בית-הדין הרבני שבו מתקיים דיון במקביל באותה סוגיה עצמה.

45. אכן, יש לשאוף לכך שבן הזוג "המושך" את עניין הגירושין ללא הצדקה לא יצא כשידו על העליונה, אך בשל העובדה שהעלה כאמתלה טענה של "שלום בית" (ראו גם: פנחס שיפמן שפה אחת ודברים אחדים 122 (2012)). אולם, הדרך לעשות כן אינה יכולה לעבור דרך הגבלת הזכות למזונות בעוד ההליך שבו מתבררת שאלת הגירושין טרם הסתיים. כמובן, קביעה של בית-הדין הרבני כי האישה חייבת בגט, ככל שתהיה כזו, תהווה כשלעצמה עילה לעדכן את פסיקת מזונות. אולם, כל עוד מתקיים הליך בבית-הדין הרבני וזה התרשם כי טרם הגיעה העת לגירושין, אין מקום כי בית-המשפט האזרחי יבסס את פסיקתו בנושא המזונות על קביעה אחרת.

...

63. בענייננו, לא נמצאה עילה "קלאסית", בלשונו של בית-המשפט לענייני משפחה, לשלילת מזונותיה של המבקשת על-פי הדין הדתי (ראו בפסקה 17 לפסק-דינו). אף בית-המשפט המחוזי לא קבע אחרת, ורק ביקש להתחשב בין היתר בשיקול של "סרבנות הגט" של האישה, הגם שציין כי בנסיבות העניין לא מדובר ב"סרבנות" המביאה לשלילת הזכות למזונות באופן מיידי. בית-המשפט המחוזי התייחס לשיקולים נוספים הנוגעים ל"שיקומה" מן הקשר הזוגי, ולמידת אשמתה בהפסקתו. איני סבורה כי קביעות אלו יכולות לעמוד. כפי שהובהר לעיל, ככל שבשלב זה אין עילה על-פי הדין הדתי לשלול מן המבקשת את מזונותיה (וביתר שאת נוכח פסק-דינו העדכני של בית-הדין הרבני שהוצג בפנינו) - היא זכאית להם על-פי הדין. על כך ניתן להוסיף, כי ככל שייקבע בהמשך כי המבקשת לא זכאית למזונות אישה על-פי הדין הדתי (ואינני נוקטת כמובן כל עמדה בעניין זה), הרי שצריך יהיה להוסיף ולבחון גם אם יש לפסוק לטובתה מזונות משקמים, על-פי העקרונות שהותוו, ותוך בחינה קונקרטית של אפשרויות פרנסתה של האישה. אכן, בית-המשפט המחוזי ציין כי בקביעת המזונות יש לשקול שיקולים שונים וביניהם אם יהיו מקורות למחייתה של האישה. בית-המשפט המחוזי אף עמד על כך שאחד הרציונאלים לקציבה הוא לתת למבקשת תקופה סבירה להיערך לקראת הבאות. עם-זאת, בבואו ליישם עיקרון זה הוא לא הבהיר באיזו מידה התקופה שנקבעה אמורה לשרת את יכולתה של האישה להתפרנס כאשר תקופה זו תגיע לקיצה.

...

65. בנסיבות אלה, אציע לחברי לקבוע כי פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה בעניין קציבת המזונות יתבטל, וכי ככל שלא יחול שינוי בנסיבותיהם של בני הזוג, ובכלל זה הנסיבות הנוגעות להתדיינות בבית-הדין הרבני, ימשיך המשיב לשלם למבקשת את מזונותיה כפי שנקבעו בפסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם."

7. ויתור של האישה על מזונותיה
כאשר האישה התחייבה מפורשות בהסכם כי היא מוותרת על מזונותיה - אין היא יכולה לתבוע לאחר מכן את מזונותיה.

כך למשל, במקרה והאישה הצהירה במפורש כי היא מוותרת על כל דרישותיה בנוגע למזונות, דמי כלכלה ודמי כתובה.

כך גם הטענה כי "אין לאף אחד מאיתנו תביעות כספיות או אחרות כל שהן מכל סוג שהוא כלפי הצד השני, הן כלליות, הן למזונות, הן על-פי הכתובה וכיוצא האלה" - תהווה הצהרה של הצדדים כויתור מפורש וחד-משמעי על תביעותיהם זה כלפי זה. אדם המצהיר כי בא על סיפוקו וכי אין לו עוד כל תביעה כלפי חברו, יש לראותו כמוותר על זכותו.