צוואה בפני רשות

סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"22. צוואה בפני רשות
(א) צוואה בפני רשות תיעשה על-ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית-משפט או רשם לענייני ירושה, או בפני חבר של בית-דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על-ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית-משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית-דין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על-ידי השופט, הרשם של בית-המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית-הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית-המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית-הדין הדתי יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.
(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על-ידי המצווה עצמו.
(ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לענייני ירושה.
(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז) לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט."

רבות יותר הן הדרישות הפורמאליות המתלוות לצוואות שצורתן היא בעל-פה, בין לפי סעיף 22 לחוק הירושה {צוואה בפני רשות}, בין לפי סעיף 23 לחוק הירושה{צוואת שכיב מרע}.

ממהותה, צורה זו נותנת את הבטוחה הפחותה מכל סוגי הצוואה ולכן מתלוות להן כל אותן דרישות המפורטות בסעיפים כאמור, היוצרות את החישוקים הדרושים להכיל ולחזק את דברי המצווה שנאמרו בהבל-פה, למען בסס את האמיתות וגמירות-הדעת הדרושים לצוואה {ע"א 796/87 מוסד אריאל ואח' נ' ציפורה דוידי ואח', פ"ד מה(2), 473 (1991)}.

סימן ההיכר של צוואה בפני רשות כי דברי המצווה יעשו בפני רשות וללא סימן היכר זה אין זו צוואה.

הדרישות הפורמאליות שבסעיף 22(ב) לחוק הירושה פחותות מאלה הדרושות לצוואה בעל-פה על-פי סעיף 23 לחוק הירושה. הדבר נובע מעצם המעמד, מול רשות. המעמד החגיגי מול הרשות מדגיש את רצינות ההחלטה ואת גמירות-הדעת הדרושים לשם עשיית צוואה.

צוואה בפני רשות תעשה בעל-פה על-ידי המצווה בעצמו בפני רשות או בהגשה בכתב של הצוואה לרשות על-ידי המצווה בעצמו.

ב- ע"א 796/87 {מוסד אריאל נ' צפורה דוידי, פ"ד מה(2), 473 (1991)} קבע בית-המשפט כי אין חולק כי הרב הוא אב בית-הדין הרבני בחיפה. כשהוא פועל בתפקיד זה אין ספק שהוא הינו רשות לצורך הסעיף. יחד-עם-זאת ברור לגמרי מנסיבות המקרה ועובדותיו, כי ביקורו של המנוח אצל הרב בביתו, בו אמר לו את הדברים שנרשמו ב- ת/1, היה ביקור פרטי ללא קשר עם תפקידו או מעמדו כאב בית-הדין הרבני או חבר בית-הדין הרבני.

בהתאם לסעיף 22(ז) לחוק הירושה דין נוטריון כדין שופט.

על-פי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים "לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שישמר בידי הנוטריון".

הערת המחבר:
על הנוטריון מוטלת החובה, בטרם עשיית צוואה למצווה, המאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, לקבל לידיו תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה, בדבר מצבו של המצווה. היה ולא תצורף תעודה רפואית בעת עשיית הצוואה, יהווה הדבר פגם פורמאלי בצוואה בפני רשות.

בדיני צוואות כאשר המצווה מאושפז בבית-חולים או רתוק למיטתו יש חשיבות לצירוף תעודת רופא המשקפת את מצבו הרפואי של המצווה ביום עשיית הצוואה. תעודה רפואית זו יכולה לתמוך בגמירת-דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה.

הערת המחבר:
תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון לקבל את התעודה לפני עשיית הצוואה ולא לאחר ביצוע הפעולה.

נעיר כי מטרתה של תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים היא לברר את יסוד גמירות-הדעת של המצווה, ולהבטיח את חופש רצונו. מטרה זו מחייבת לתת פרשנות מרחיבה למונח "מאושפז בבית-חולים", שבהוראת החוק.

דוגמה:
גם כאשר המצווה מאושפז בבית-החולים, ואולם לצורך עשיית הצוואה יצא מבית-החולים למשרד הנוטריון והצוואה לא נערכה בבית-החולים, ולאחריה חזר לבית-החולים - גם אז יש צורך בצירוף תעודה רפואית עובר לעשיית הצוואה.

בהקשר קבלת התעודה הרפואית יש ליתן את תשומת-ליבנו לשני עניינים חשובים:

האחד, נוסח האישור הרפואי חייב להיות זהה לנוסח הקבוע בתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים. כלומר, חייבת להיות הלימה בין נוסח תעודת הרופא שנמסר לנוטריון לבין נוסח תעודת הרופא שבתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים.

השני, על הנוטריון לקבל לידיו תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה. יודגש, כי אין בקושי הלוגיסטי לאתר רופא על אתר שימסור אישור בהתאם לתקנות וכן הדרישה שהרופא יאשר מפורשות כי המצווה כשיר לערוך צוואה, כדי להביא לאי-מילוי החובה האמורה בתקנות הנוטריונים.

מסקנה:
במידה ואין בידי הנוטריון אישור רפואי שהוצא ביום עשיית הפעולה והתואם את נוסח התוספת הראשונה שבתקנות הנוטריונים - אין הוא יכול או רשאי לערוך צוואה בפני רשות {ת"ע (משפחה טב') 41070-08-10 מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן, תק-מש 2011(3), 489, 496 (2011).

כאשר אין בפני הנוטריון אישור רפואי כאמור - עסקינן בפגם. הפגם כאמור מעביר את הנטל לכתפיו של מבקש קיום הצוואה ועל מבקש קיום הצוואה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה.

כלומר, אי-הצגתה של תעודה רפואית כנדרש בתקנות הנוטריונים אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה {ראה למשל ע"א 1395/02 נסקה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5), 49 (2005); ע"א 4885/00 כהן נ' גזולי, פ"ד נה(5), 941 (2001); ה"פ (שלום יר') 719/05 טיטלבאום יוטא ברכה נ' דב וינברגר, עו"ד, תק-של 2006(3), 295 (2006); עמ"ש (מחוזי יר') 515-09 פלוני נ' אלמוני, תק-מח 2010(4), 2697 (2010)}.

חשוב לדעת כי על-פי תקנה 23(א) לתקנות הנוטריונים כאשר נעשתה צוואה בפני נוטריון לפי סעיף 22 לחוק הירושה, על הנוטריון למסור את מקור הצוואה לידי המצווה.

הערת המחבר:
אם וכאשר סירב המצווה לקבל לידיו את מקור הצוואה, אזי, הצוואה תופקד אצל הרשם לענייני ירושה שבאיזור פעולתו נעשתה כאשר עלויות ההפקדה תחולנה על המצווה.

בנוסף, על הנוטריון לנהל פנקס צוואות וירשום בו את מועד עריכת הצוואה, שם המצווה, המספר הסידורי של האישור הנוטריוני, איזור הפעולה ושם הרשם לענייני ירושה שאצלו הופקדה הצוואה ומועד הפקדתה. לכל רישום יהא מספר סידורי שוטף לפי מועד הפקדתה של הצוואה או מועד מסירתה לידי המצווה, לפי העניין {ראה תקנה 23(ב) לתקנות הנוטריונים}.

על-פי תקנה 23(ג) לתקנות הנוטריונים כאשר הופקדה צוואה שתקנה 23 לתקנות הנוטריונים חלה עליה יצרף הנוטריון לעותק האישור על עריכת הצוואה שישמור בידיו את אישור הרשם לענייני ירושה על הפקדתה וימציא למצווה, לפי דרישתו, העתק מאושר ממנו.

ב- ע"א 594/99 {אוחנה נ' אלעזר, פ"ד נה(3), 355 (2001)} המנוחה שהיא אשתו של המערער התקשרה טלפונית עם עורך-דינה, עורך-הדין שהוא גם נוטריון, והקריאה לו טלפונית את פרטי צוואתה.

לאחר ימים מספר באה המנוחה למשרדו של העורך-דין וחתמה על הצוואה שהכין עורך-הדין. על-פי הוראות הצוואה, חילקה המנוחה את רכושה בין בעלה ובניה ולא הותירה דבר לבנותיה, המשיבות בערעור.

לאחר פטירתה של המנוחה התנגדו הבנות לקיום הצוואה, בין היתר, מן הטעם שנאמר בה כי היא נחתמה בנוכחות עדים, בעוד שהלכה למעשה לא היו עדים.

בית-המשפט המחוזי קבע כי מתקבל על הדעת כי המנוחה ביקשה להכין צוואה שתיחתם בפני עדים, ותוקפה של הצוואה כפוף לכך שהמנוחה תחתום עליה לפני עדים. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי הפגם בצוואה הינו "יותר מפורמאלי", שכן יש יותר מחשד שהמנוחה נכנעה מאונס לרצון בעלה, אשר בינו לבין בנותיו שררו יחסי איבה, לפיכך פסל בית-המשפט את הצוואה. על-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ברק פסק כי הצוואה היא צוואה בפני רשות.

עוד נקבע כי כאמור בסעיף 22 לחוק הירושה, דין נוטריון כדין שופט. סעיף 22 לחוק הירושה קובע שתי דרכים להבאת דברי המצווה בפני נוטריון. הדרך האחת היא באמירת דברי המצווה בעל-פה. הדרך השניה היא בהגשת דברי המצווה בכתב.

הוראות אלה מתקיימות אם המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון טלפונית, אם הן מועלות על-ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על ידיו למצווה.

התוספת בעניין נוכחותם של העדים אינה נוגעת ליסודות הצורניים של הצוואה, וממילא אינה פוגמת בהם.

כאמור כב' השופט א' ברק קבע כי במקרה דנן עסקינן בצוואה בפני רשות ולכן מנקודת המבט של הדרישות הצורניות הקבועות בסעיף 22 לחוק הירושה, הצוואה המונחת היא ללא כל פגם.

עוד נקבע כי אין כל ראיה בתשתית העובדתית כי המנוחה ביקשה לערוך צוואה בעדים. ההסבר שניתן על-ידי הנוטריון, בעניין התוספת על-גבי הצוואה, כי נוכחות עדים, מקורו בטעותו של הנוטריון. הסבר זה מקובל ולא היה כל טעם לא לסמוך על עדות הנוטריון שניתנה בבית-המשפט המחוזי. אשר לתוכן הצוואה, היו ראיות למכביר בפני בית-המשפט המחוזי באשר לכעסה של המנוחה על בנותיה. וכי עניין הוא למצווה כיצד הוא מחלק את רכושו.

מצווה שציווה צוואתו בעל-פה בפני רשות, הרשות תרשום את צוואתו של המצווה, הרשות תיקרא בפני המצווה את צוואתו, המצווה יצהיר שזו צוואתו, והרשות תאשר על פני הצוואה שהצוואה הוקראה למצווה ושהמצווה הצהיר בפניה שזו צוואתו.

מצווה שהגיש לרשות צוואתו בכתב, מלבד הצורך ברישום, יש למלא אחר כל הדרישות שהוצגו לעיל.

קיימת אפשרות כי צוואה בפני רשות תופקד אצל הרשם לענייני ירושה, אך גם אם לא תופקד הצוואה, היא תשמש כראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה והיא נעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.

במקרה בו המצווה אינו שומע שפה מסויימת, הצוואה תיקרא בפניו בלשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.

הערת המחבר:
בניגוד לצוואה בכתב יד ולצוואה בעדים שבהן חתימת ידו של המצווה הוא אלמנט חשוב בעשייתן, בצוואה בפני רשות, המחוקק לא קבע כי יש צורך בחתימת ידו של המצווה, וכן, אין גם דרישה לחתימת הרשות שבפניה נערכה הצוואה אלא המחוקק קבע כי צריך את אישורה של הרשות על הקראתה והצהרת המצווה.

היותו של אישור נוטריוני ראיה מספקת לאמור בו, כפי שקובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מותנה בכך שהנוטריון פעל בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות על פיו {ה"פ (מחוזי חי') 86/06 ברכה מוזר נ' דב לוי, תק-מח 2007(4), 8774 (2007)}.

אין ספק כי נוכח אישור הנוטריונית במקרה דנן, עסקינן בצוואה בפני רשות בהתאם לרישא של סעיף 22(א) לחוק הירושה, שכן מדובר במקרה דנן ב"באמירת דברי הצוואה בעל-פה". העובדה, כי התאריך נרשם על-ידי הנוטריונית בכתב ידה על-גבי הצוואה המודפסת במועד החתימה אין בה כדי לפגום בצוואה והדבר לגיטימי {דברי בית-המשפט ב- ת"ע (משפחה טב') 41070-08-10 מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן, תק-מש 2011(3), 489, 496 (2011)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צוואה בפני רשות