עניין ההפקדה לתכנית החיסכון סוכם עוד בטרם פתיחת החשבון, כך שהתובע לא היה מחוייב לקבל את ההצעה ויכול היה לפנות לבנק אחר מבלי שהדבר היה כרוך בעלויות עסקה כלשהן

ב- ת"א (שלום ת"א) 10125-06 {ואזנה גאל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (סניף אשדוד עסקים), תק-של 2009(4), 1523 (2009)} נפסק מפי כב' השופט מיכאל תמיר:

"התניית שירות בשירות
התובע טוען להתניית שירות בשירות: התניית קבלת אשראי לחשבון העסקי בפתיחת תכניות חיסכון, פיקדונות וני"ע. ההוראה האוסרת על התניית שירות בשירות קבועה סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."

התובע הצהיר כי במהלך השנים מאז פתיחת החשבון נאלץ, לנוכח דרישות הבנק ולחציו, להחזיק פיקדונות, חסכונות וני"ע בסכומים ניכרים לצורך יצירת ביטחונות והגדלתם, בעוד שבפועל אותם כספים/ביטחונות מומנו למעשה באמצעות יתרת החובה בחשבון הבנק של העסק. בהקשר זה הצהיר התובע כי לא זכורים לו תאריכים מדוייקים או פעולות ספציפיות, אך במספר מקרים נהגו שתי הפקידות שטיפלו בענייניו בבנק לדרוש ממנו להפקיד כספים בחשבון "... אם באופן שוטף ואם לצורך פיקדון בנימוק של הצורך בביטחונות או הפקדות בחשבון" (סעיף 18 לתצהיר). כמו-כן הוצהר כי על-פי בדיקת המומחה מטעם התובע, אלמלא היו מופקדים כספים בפיקדונות או בתכניות חיסכון, יתרת החובה בחשבון העסקי הייתה קטנה משמעותית, וכתוצאה מכך לא היה צורך לשלם ריביות ועמלות כה גבוהות, והחשבון היה נמצא בתוך מסגרת האשראי הראשונית שאושרה בסך של 400,000 ₪ (סעיף 14 לתצהיר). לעומת זאת, העדים מטעם הנתבע הצהירו כי אמנם בתקופות מסוימות ביקשו מהתובע להפקיד כספים בחשבון לצורך כיסוי יתרת החוב, אך מעולם לא דרשו ממנו לפתוח תכניות חיסכון או פיקדונות כלשהם כתנאי לקבלת אשראי. חלק מהעדים אשר טיפלו בחשבון בתקופה הרלוונטית אף הצהירו כי בשלב מסויים הציעו לתובע לממש את ביטחונותיו הנזילים, אולם התובע סירב, על-אף שנאמר לו כי אין כל היגיון או הצדקה להשאיר את הכסף בפיקדונות כשיש יתרות חובה גבוהות (ראו סעיף 11 לתצהירו של מר יוסי נוסרת; סעיף 11 לתצהירו של מר צביקה פיזיק סעיפים 4 ו- 8 לתצהירו של מר אילן כהן; סעיף 7 לתצהירה של הגב' אורית מורד; וסעיף 13 לתצהירה של הגב' מריה אימני). גרסתם של עדי הנתבע לא נסתרה בחקירתם הנגדית, ולכן בכל הנוגע לנסיבות פתיחת התכניות וביצוע ההפקדות בפנינו איפוא גרסתו הכללית של התובע אל מול גרסתם של עדי הבנק, הנתבע.

ב- ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721 (2002), נקבע בפסקאות 10 ו- 11 לפסק-הדין לאמור:

"הוכחת תניה פסולה ואי -סבירותה מוטלים לעולם על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על-ידי התאגיד הבנקאי, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי, וקיומו של נזק בעטיה של ההתניה (ע"א 5307/91 חב' משב"ט נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מט(3), 53, 55 (1996)).
יש, על-כן, להיזהר מפני בחינת טענה בדבר תניה בנקאית פסולה כמחשבה לאחר מעשה אלא לבוחנה באמות מידה של זמן-אמת."

בענייננו הטענות לנזקים שנגרמו לכאורה לתובע בעטיה של ההתניה מבוססות רובן ככולן על חוות-דעת המומחה, אשר כאמור לעיל לנוכח הפגמים הרבים שנפלו בה, אין לייחס לה משקל של ממש. לפיכך, התובע לא הציג בפני בית-המשפט תשתית ראייתית מספקת על-מנת לבסס את הנזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתניית שירות בשירות.

בנוסף לכך, לצורך הוכחת התניה של שירות בשירות, היה על התובע להצביע על מיתאם (קורלציה) בין פתיחת תכניות החיסכון, הפיקדונות וניירות הערך לבין העמדת אשראי לחשבון. בעניין הוכחת המתאם הנ"ל נקבע ב- ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577 (1999) שאליו הפנה ב"כ התובע (להלן: " בוני תיכון") בפסקה 15 לפסק-הדין:

"... כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות בשירות די ביצרית אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות המעידות על קיומה.
יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח. הרעה זו עשויה להיות קשורה בתביעת הבנק לתשלום חובותיו של הלקוח. לכן, על הלקוח לשכנע את בית-המשפט כי נטילת השירות, מלכתחילה, הייתה תוצאה של התניית שירות בשירות. בהקשר זה יצויין כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר, אינו אלא אריח אחד - אם כי מרכזי - מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה."

בענייננו, התביעה הוגשה בעקבות פנייתו של התובע לחברת נצרים לצורך בדיקת החשבון, וזאת לדבריו בעקבות ספקות שהתעוררו אצלו באשר לתום ליבו ודרך התנהלותו של הבנק. נראה כי ספקות אלה אשר הובילו את התובע להעביר את החשבון לבדיקת החברה התעוררו אצל התובע רק לאחר שהיחסים בינו לבין הבנק עלו על שרטון, ובעיקר לאחר שנדרש לצמצם את יתרת החובה בחשבונו, ובסופו של דבר לסגור את החשבון. לא הועלו בפני בית-המשפט טענות ואף לא הוצגו אסמכתאות לטרוניות כלשהן שהביע התובע או מי מטעמו לגבי אופן ניהול החשבון לפני שמר צביקה פיזיק נכנס לתפקידו, דהיינו בטרם החל הבנק להציב בפני התובע דרישות להפקדת כספים והפחתת החוב. כפי שצויין לעיל, אף התובע עצמו אישר בעדותו כי הכול היה בסדר עד שהגיע מר צביקה פיזיק לסניף (עמוד 82 לפרוטוקול, בשורות 6-1).

בנסיבות אלה, יש לבחון במידת הזהירות המתבקשת האם אכן הופעל על התובע הלכה למעשה לחץ כלשהו, ולו לחץ סמוי, להשקיע בתכניות החיסכון, בפיקדונות ובניירות הערך לצורך קבלת אשראי. על-מנת לעשות זאת יש לבחון את מכלול נסיבות ההשקעה בכול אחד מהמכשירים הפיננסיים הנ"ל, כפי שהן באות לידי ביטוי בראיות שהוצגו בפני בית-המשפט. אחד המבחנים המרכזיים בעניין זה הוא מבחן הכדאיות הכלכלית. היעדר כל צידוק כלכלי להפקדת הכספים עשוי ליצור חזקה עובדתית כי הופעל לחץ כלכלי כלפי הלקוח (ראו עניין בוני תיכון בפסקה 20). יחד-עם-זאת, יש לבחון גם מכלול של פרמטרים נוספים שהוזכרו בפסיקה כגון מקור המימון של הכספים שהופקדו, מועדי פתיחת התכניות וביצוע ההפקדות ביחס לקבלת האשראי ומידת ההתאמה בין הסכומים שהופקדו לבין האשראי שהתקבל (ראו למשל ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2), 145, 156 (2000) וכן ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3), 1336 (2002), בפסקה 13).

אבחן אם-כן את נסיבות הפתיחה והפקדת הכספים בכל אחד מהמכשירים הפיננסיים שלגביהם טען התובע כי בוצעה התניית שירות בשירות.

התובע התייחס בתצהירו, בין היתר, לכספים שהפקיד אביו בפיקדונות בחשבונו הפרטי, אשר שימשו חלק מהביטחונות של החשבון העסקי. לדברי התובע, בשל מצבו של אביו קשה לדעת כיצד נעשו הפקדות אלה "... אך אין ספק כי נעשו בעידוד ותוך הנחיה של נציגי הבנק" (סעיף 19 לתצהיר). אלא שטענה זו של התובע הינה בגדר השערה בלבד שאינה מבוססת על-ידיעתו האישית, בעוד אביו של התובע לא זומן להעיד על נסיבות ההפקדה, על-אף שמר שקל העיד כי הוא חולה אך "מדבר לעניין" (סוף עמוד 1 ותחילת עמוד 2 לפרוטוקול). כמו-כן לא הובא כל אישור רפואי המלמד כי אביו של התובע אינו מסוגל ליתן עדות. זאת ועוד, התובע עצמו העיד כי לא היו העברות כספים בין החשבון העסקי לחשבון הפרטי של אביו (עמוד 90 לפרוטוקול, בשורות 12-8) וגם על-פי עדותו של המומחה מטעם התובע, לא הוצגו אסמכתאות לכך שהסכומים שהופקדו בפיקדונות האב נמשכו מהחשבון העסקי (סוף עמוד 61 ותחילת עמוד 62). משלא הוכח כי ההפקדות מומנו מכספי העסק, אזי לא הוכח כי פיקדונות אלה אכן היו חסרי ערך ביטוחתי אמיתי לבנק (ראו ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2003(3), 1542 (2003), בפסקה 11) ונפתחו כתוצאה מהתניה פסולה. כמו-כן יצויין כי לא הוצגו בפני בית-המשפט נתונים מספיקים לגבי סוגי הפיקדונות בחשבון, מועדי פתיחתם והתשואות שהתקבלו בגינם. אשר-על-כן, הנני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על-מנת להוכיח התניית שירות בשירות לגבי הפיקדונות בחשבון של אביו.

פיקדון נוסף שאליו התייחס התובע בתצהירו הינו פיקדון "אשראי עד פי 30" (סעיף 18 ונספח י"א 1 לתצהיר). על-פי גרסתם של נציגי הבנק אשר לא נסתרה (סעיף 13 לתצהיר של מר נוסרת וסעיף 12 לתצהיר של אילן כהן), מדובר בהשקעה לטובת הלקוח שבעקבותיה עמדה לו הזכות לקבל הלוואה בתנאים טובים, אשר סכומה עשוי להיות גבוה בהרבה מסכומי ההפקדה. התובע לא הכחיש כי בוצעו בתכנית זו שתי הפקדות על סך 5,000 ₪ בלבד בחודשים מאי ויוני 2001 והיא בוטלה מייד לאחר-מכן (סעיף 12 לתצהירו של מר אילן כהן). כמו-כן יש לתת את הדעת לכך שמדובר בפיקדון שנפתח מספר שנים לאחר מועד פתיחת החשבון העסקי וקביעת מסגרת האשראי העקרונית, ולא הוכח כי נפתח בסמוך להגדלה של מסגרת האשראי שהייתה קיימת בחשבון או שימש בטוחה לקבלת אשראי. אמנם מדובר בפיקדון המקנה זכות לקבלת הלוואה, אך כל עוד לא הוכחה דרישה או הנחיה כלשהי של הבנק לפתוח פיקדון זה ולהפקיד בו כספים, הרי שאין בכך כל פסול. בנוסף לא הוכח כנדרש עניין הכדאיות הכלכלית של ההשקעה, כשלעניין זה, כפי שקבע כב' השופט מ' טלגם ב- ע"א (מחוזי ת"א) 1655/97 לניר סחר נ' הבנק הבינלאומי הראשון, תק-מח 99(2), 1706 (1999) פערי הריבית (אשר אף הם לא פורטו ולא בוססו כהלכה בענייננו) אינם בבחינת מדד יחיד לבחינת הכדאיות הכלכלית. להלן דבריו בסוף פסקה 3 לפסק-הדין:

"בבואנו לעמוד על קיומה של כפייה, שאינה פרי מאורע ממוקד, יש לבחון קודם כללית את ההיגיון העסקי והכדאיות הכלכלית שבבסיס פעולת הלקוח, וזאת מכיוון שחוסר כדאיות כלכלית קיצונית תיצור חזקה, שרכישת השירותים לא נבעה ממפגש רצונות חופשיים, כי אם מקיומה של כפייה ... יחד-עם-זאת, לא כל פער בין שערי הריבית, בהן זוכה וחוייב לקוח, יעיד בהכרח על חוסר כדאיות כאמור, אלא ששומה עלינו לתת את דעתנו לקשת רחבה יותר של שיקולי תועלת. כך למשל, מקום בו לקוח מוותר על תשואה, אך מנגד זוכה ברמת נזילות גבוהה מזו שהייתה לו בעבר, לא יזדרז בית-המשפט להתערב, שכן אין זה מתפקידו של בית-המשפט להחליף את שיקול דעתם של הצדדים שעה שהם פועלים במסגרתו של מתחם סבירות."

בנסיבות המקרה שנדון ב- ע"א 1655/97 לניר סחר הנ"ל, נקבע בסופו של דבר כי הוכחה התניה אסורה של שירות בשירות, שכן הבנק נתן ללקוח אשראי לשם יצירת בטוחה לאותה מסגרת אשראי. לעומת זאת, בענייננו לא הוצגו ראיות לכך שהוקצה לחשבון העסקי אשראי כנגד פיקדון זה או כי הפיקדון שימש בטוחה לאשראי. הוכח כי הפיקדון הקנה זכות לקבלת הלוואה בסכום גדול משמעותית מסכומי ההפקדה, בריבית נמוכה יחסית - הלוואה אשר יכולה הייתה להגדיל את רמת הנזילות ואף לחסוך בריביות שהיה על העסק לשלם בגין משיכות יתר. אשר-על-כן, גם לגבי פיקדון "אשראי עד פי 30" הנני קובע כי לא הוכח שנפתח כתוצאה מהתניה פסולה של הבנק.

התובע ציין בתצהירו כי בחודש אפריל 2002 חתם על "טפסים להפקדת כספים בהוראת קבע בקרנות נאמנות" (סוף סעיף 18 ונספחים י"א 2 ו- י"א 3 לתצהיר). ואולם, התובע לא הציג נתונים כלשהם על הקרנות הנ"ל, ובין השאר על מספרן הכלל של יחידות הקרן שנרכשו ושוויין, מקור המימון של הרכישה והתשואה שהתקבלה בגין ההשקעה. כמו-כן אין בתצהירו של התובע טענה ספציפית כי מי מטעם הבנק דרש ממנו לרכוש יחידות של קרנות הנאמנות כנגד קבלת אשראי, ואף לא הוצגו אסמכתאות לכך שהקרנות שימשו בטוחה למסגרת האשראי. אמנם בנספח מס' 1 לחוות-הדעת אשר צורפה לכתב התביעה מתייחס המומחה לשלוש השקעות בניירות ערך שבוצעו בחשבון העסקי, אך לא ברור מהנספח באילו השקעות מדובר שכן לא צוינו שמות ניירת הערך או מספריהן. כמו-כן אין בחוות-הדעת נתונים לגבי סכומי הריבית ששולמו בגין משיכות יתר שבוצעו לצורך רכישת ניירות הערך אל מול התשואה שהתקבלה בגין אותם ניירות ערך. בהיעדר נתונים כלשהם, כמפורט לעיל, אין אפשרות לבסס ממצאים לגבי הכדאיות הכלכלית של ההשקעה בקרנות הנאמנות הנזכרות בתצהיר התובע ולגבי הנזק שנגרם, אם בכלל, כתוצאה מהשקעות אלה. אשר-על-כן, ומשלא לא הוכחה דרישה או הנחיה כלשהי של הנתבע לרכוש יחידות של קרן הנאמנות, הנני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על-מנת להוכיח כי נרכשו כתוצאה מהתניה פסולה.

נותרנו, אם-כן, אך ורק אם תכנית חיסכון אחת שאליה התייחס התובע בסעיף 11 לתצהירו. אמנם נראה בדיעבד כי לא היה צידוק כלכלי לפתיחת תכנית החיסכון הנ"ל. על-פי הנתונים שהציג התובע בפני בית-המשפט, וביניהם האסמכתאות בנספחי ד' לתצהירו, כספי ההפקדות נמשכו מהחשבון העסקי כשהיה ביתרת חובה, והריבית שהתקבלה בגין ההשקעה בתכנית החיסכון הייתה בהכרח נמוכה מהריבית ששולמה על משיכות היתר. יחד-עם-זאת, עניין הכדאיות הכלכלית כפי שהוא נבחן לאחר מעשה, איננו כאמור מבחן בלעדי לבחינת קיומה של התניית שירות בשירות, ויש לבחון את מכלול נסיבות ההשקעה.

בענייננו, מר נוסרת הצהיר כי לא דרש מהתובע לפתוח תכנית חיסכון, לא במעמד פתיחת החשבון או בכל שלב אחר (סעיף 11 לתצהיר), וחזר על גרסה זו בחקירתו הנגדית (עמוד 161 לפרוטוקול, בשורות 11-6). מר שקל העיד כי עניין פתיחת תכנית החיסכון היה בגדר הצעה של מר נוסרת, לאחר שהתברר כי היו לתובע תכניות חיסכון בבנק הבינלאומי שבו נוהל חשבון העסק קודם לכן (עמוד 5, בשורות 23-19). כמו-כן העיד מר שקל אשר עוסק בניהול חשבונות כי לא תפס את ההצעה להפקיד כספים בתכנית החיסכון כהתניית שירות בשירות (עמוד 7, בשורות 9-6), אלא כהצעה של מר נוסרת אשר התקבלה על-ידי התובע כחלק מהמו"מ המסחרי שנוהל בין הצדדים (עמוד 7, שורות 13-10). התובע העיד כי הקצאת האשראי הותנתה בפתיחת תכנית החיסכון, אך בהמשך חקירתו העיד: "אני נכנסתי לעסקה הזאת כי הוא התחיל בחמש מאות וזה נראה לי סביר, אחר כך הוא אמר יגדל לאלפיים, גם נראה לי סביר, ולא יודע, נראה לי סביר מאוד" (עמוד 77, שורות 15-13). מכאן שההצעה להפקיד כספים בתכנית חיסכון נראתה סבירה ומתקבלת על הדעת הן בעיניו של התובע עצמו והן על-פי תפיסתו של מר שקל. יצויין כי לא הוכח שבעת פתיחת תכנית החיסכון היה ברור למר נוסרת שהחשבון העסקי עתיד להיות באופן קבוע ביתרת חובה, וכי ההפקדות לתכנית החיסכון ימומנו בפועל אך ורק מהכספים שבחשבון זה ולא ממקורות חיצוניים כלשהם.

כמו-כן יובהר כי עניין ההפקדה לתכנית החיסכון סוכם עוד בטרם פתיחת החשבון, כך שהתובע לא היה מחוייב לקבל את ההצעה ויכול היה לפנות לבנק אחר מבלי שהדבר היה כרוך בעלויות עסקה כלשהן (ראו השוו: עניין בוני תיכון הנ"ל, בפסקה 17). בנוסף, אין כל עדות לכך שהתובע הביע אי שביעות רצון מההצעה להפקיד כספים לתכנית חיסכון או ניסה לסרב לה. יתר-על-כן, על-אף שהחשבון העסקי היה נתון כל העת לבקרה ופיקוח של חברה להנהלת חשבונות ולעיתים אף של מר שקל, התובע לא ביקש להפסיק לבצע הפקדות או לשחרר את כספי החיסכון במשך שנים רבות, ועשה כן רק לאחר שנאמר לו שעליו לסגור את החשבון. כמו-כן עולה לכאורה מפרוטוקול סיכום העסקה עם התובע מיום 29.11.96 (נ' 4) כי פתיחת תכנית החיסכון לא הוצגה כדרישה או כתנאי לקבלת אשראי, ואף לא הובאה בחשבון במסגרת מערך הבטוחות שיעמדו לרשות הבנק, אלא לכל היותר החלה לשמש כבטוחה במועד מאוחר יותר. על רקע כל האמור לעיל, הנני סבור כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי לא היה באפשרותו לקבל אשראי אף ללא השקעה בתכנית החיסכון (ראו לעניין זה ע"א 1655/97 לניר סחר הנ"ל בסוף פסקה 3 לפסק-הדין).

אם לא די בכך, הרי שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על-מנת להוכיח את הנזק שנגרם לו, אם בכלל, כתוצאה מביצוע ההפקדות לתכנית החיסכון. התובע הגיש כאמור חוות-דעת מומחה אשר התייחסה באופן כוללני ובלתי-נפרד לכל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות הבנק - חוות-דעת אשר כאמור יש לייחס לה משקל אפסי בשל הפגמים שנפלו בה והנחות היסוד השגויות או הלא מבוססות שעליהן היא נסמכה. על כל פנים, אין אפשרות לבודד מתוך חוות-הדעת מהו הנזק שנגרם לתובע אך ורק כתוצאה מהפקדות לתכנית החיסכון הספציפית אשר נפתחה בסמוך למועד פתיחת החשבון, ואין בפני בית-המשפט כל תחשיב אחר פרט לחוות-דעת המומחה לגבי נזקים שנגרמו כתוצאה מההפקדות לתכנית החיסכון.

מכאן שגם לגבי תכנית החיסכון הנזכרת בסעיף 11 לתצהיר התובע לא הוכחו היסודות הנדרשים על-מנת לבסס התניה אסורה של שירות בשירות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עניין ההפקדה לתכנית החיסכון סוכם עוד בטרם פתיחת החשבון, כך שהתובע לא היה מחוייב לקבל את ההצעה ויכול היה לפנות לבנק אחר מבלי שהדבר היה כרוך בעלויות עסקה כלשהן