הוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "גדול וחשוב" קשה יותר מהוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "קטן ופשוט"

ב- ת"א (שלום ת"א) 200099/02 {הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גת מערכות בע"מ, תק-של 2006(2), 14760, 14762 (2006)} נפסק מפי כב' השופט אטדגי יונה:

"הצדדים והתביעות
1. בשנים הרלבנטיות לתובענות אלה: 1995 - 2001, היו הנתבעים ב- ת"א 200099/02 (להלן: "הנתבעים/גת/גוטמן/רוזנברג", בהתאמה) לקוחותיו של התובע ב- ת"א 200099/02 (להלן: "הבנק").

גת היא חברה העוסקת במתן שירותי תוכנה, בין השאר ללקוחות, כמו: אלתא והתעשיה האווירית. גוטמן ורוזנברג הם בעלי מניותיה ומנהליה של גת.

החשבון המרכזי והעיקרי בבנק היה של גת, אך גם לגוטמן ולרוזנברג היו בו חשבונות פרטיים.

גוטמן ורוזנברג ערבו להתחייבויותיה של גת כלפי הבנק.
2. תביעת הבנק היא ליתרת חוב של גת בחשבונה אצלו, סך של 33,675 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (4.9.02).

גוטמן ורוזנברג נתבעו כערבים.

הגנתם של הנתבעים כלולה בתביעתם כלפי הבנק.

תביעת הנתבעים כלפי הבנק הינה בשל נזקים, שנטען כי נגרמו להם, בשל אילוצם על-ידי הבנק לפתוח או להחזיק בו תכניות חיסכון, פיקדונות וקרנות נאמנות, חלקם באמצעות הלוואות שנתן להם, וזאת כתנאי למתן או להגדלת אשראי בחשבונה של גת, קרי: התניית שירות בשירות.

הבנק טוען, כי לא הייתה כל התניה של שירות בשירות ולא נעשו כל אילוץ או כפייה כלפי הנתבעים.

התניית שירות בשירות - החוק והפסיקה
3. סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, קובע כך:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו, או מאדם אחר, שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."

האיסור בדבר התניית שירות בשירות הוא התערבות בחופש ההתקשרות החוזית, אך המחוקק סבר שהתערבות זו נדרשת, בין היתר, על-מנת להגן על לקוח מפני שרירות לבו של הבנק ומפני יכולתו, באמצעות המכשיר הכלכלי רב העוצמה שנמסר לידו, לכפות על הלקוח פעולות שאינן לרוחו, ואשר לעיתים כרוך בהן גם נזק (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6), 493 (2000) (להלן: "סריגי ציביאק"), עמ' 508).

יחד-עם-זאת, התניית שירות שהלקוח מעוניין בקבלתו, בקניית שירות אחר, שהבנק מעוניין למוכרו, עשויה להיות מוצדקת אם בין השירות המבוקש ולבין התנאי מתקיים קשר עסקי סביר. רק בהיעדר קשר כזה, ההתניה תחשב לאסורה (ע"א 6234/00, 261/01 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6), 769, 780 (2003) (להלן: "שא"פ")).

4. עקרונית, האיסור על התניית שירות בשירות חל על שירותים בנקאיים, שחובה על הבנק לתיתם, ובכלל זה: מתן אשראי בנקאי (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721 (2002) (להלן: "איטר"), סוף סעיף 9 לפסק-הדין, והשוו: מ' מזרחי "התניית אשראי בנקאי בחיסכון בנק", הפרקליט מג 347 (1997)).

עם-זאת, מקום שמדובר בהתניה הנוגעת לשירות בנקאי שחובה לתיתו עלול להיות קושי להוכיח, כי קיים צידוק להתניה במובן קיומו של קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. לעומת זאת, מקום שמדובר בהתניית שירות בנקאי שאין חובה לתיתו, עשויה הוכחת קיומו של צידוק כזה להתניה להיות קלה יותר (איטר, שם).

5. הוכחת התניה פסולה ואי-סבירותה מוטלים לעולם על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על-ידי התאגיד הבנקאי, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי וקיומו של נזק בעטיה של ההתניה (ע"א 5307/91 חב' משב"ט נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מט(5), 53, 55 (1966) (להלן: "משב"ט"); איטר, סעיף 10 לפסק-הדין; ש.א.פ., עמ' 783).
על בית-המשפט לנהוג בזהירות מיוחדת בבואו להכריע בתביעת לקוח נגד בנק, ועילה של התניית שירות בשירות וקביעת מימצאי העובדה לעניין התניית שירות פסולה עשויה להיות מושפעת מכך כי מדובר בקביעת ממצאים, שנלווה להם תוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד (ש.א.פ., שם).

עוד יש להיזהר מפני בחינת טענה בדבר התניה בנקאית פסולה כמחשבה לאחר מעשה, אלא לבוחנה באמות מידה של זמן אמת (איטר, סעיף 11 לפסק-הדין).

6. המקור הראשון להוכחת ההתניה היא עדותו הישירה של הלקוח (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני, פ"ד נד(2), 145 (2000) (להלן: "גרציאני"), פסקה 9).

יחד-עם-זאת, מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577, 586 (1999) (להלן: "בוני התיכון").

בין הנסיבות החיצוניות האפשריות לתמיכה בטענה זו או להפרכתה ניתן למנות: הכדאיות הכלכלית ללקוח בקבלת השירות האחר, ההתאמה במועדים בין השירות המותנה לבין השירות האחר, ההתאמה בין הסכומים הכספיים שבין שני השירותים הללו ומדיניות הבנק בתקופה הרלבנטית (סריגי ציביאק, עמ' 511-512).

עם-זאת נקבע, כי אין לנתק את הקריטריונים הנזכרים מהרקע הכללי של סך כל הפעולות אשר בוצעו בחשבון הבנק של הלקוח. לצורך זה יש לבחון, מה הן הפעולות שבוצעו, באיזו תדירות, באילו סכומים ואם נדרשו אותם שירותים השנויים במחלוקת על-ידי הלקוח בעבר גם ללא קשר לשירותים המותנים. כך יהיה נכון לבדוק, אם הלקוח פתח תכניות חיסכון בעבר בלי שנדרש לעשות זאת, ובלי שהועמד לרשותו אשראי. כמו-כן, יש לברר כמה תכניות חיסכון נפתחו בסך הכל, על שם מי נפתחו ומהו שיעורן של תכניות החיסכון מהאובליגו הכלל של הלקוח. פעולות אלו ואחרות, אשר בוצעו בחשבונות הלקוח לאורך זמן, עשויות להעיד על התנהגותם העסקית הן של הלקוח והן של הבנק (סריגי ציביאק, עמ' 513).

7. בבחינת הסוגיה של התניית שירות בשירות אסורה, יש להוסיף, לדעתי, שיקול נוסף, והוא: רצונו של הבנק, כי הלקוח ימשיך לנהל את חשבונותיו אצלו ולא יעביר אותם לבנק אחר, כלומר: התחרות בין הבנקים, או אפילו סניפים שונים של אותו בנק.

שיקול זה נוגע כמובן ללקוח עסקי גדול, שהבנק חפץ ביקרו. כיוון שכך, הבנק ייטה, מטבע הדברים, שלא להכביד דרישות על הלקוח.

מנגד, לקוח כזה, המודע לכוחו, ידע היטב לעמוד על האינטרס הכלכלי שלו, שלא יפגע, ויסרב לדרישה לרכישת שירות בלתי כדאי מבחינתו, או לכל הפחות ינהל משא ומתן על-כך.

כיוון שכך, הוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "גדול וחשוב" קשה יותר מהוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "קטן ופשוט".

למקרה דנן - בחינה כללית
8. בהתאם למבחנים שנמנו לעיל, בהתחשב בנטל המוטל על הנתבעים להוכיח את ההתניה הנטענת, מחד, ובמידת הוכחתו של הצידוק העסקי שניתן לתת להתניה כאשר מדובר בשירות שאין חובה על הבנק לתיתו (מתן/הגדלת אשראי), ומתוך בחינת כלל התנהגותם של הצדדים דנן לאורך כל תקופת התקשרותם ובחינת הראיות שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נעשה כל אילוץ או כפייה כלפי הנתבעים, כי לא הוכחה התניה של ממש בין השירותים הנדונים, ומקום שהייתה התניה כזו - היא לא הייתה אסורה, במובן זה שנמצא לה צידוק כלכלי, הן מבחינת האינטרס הלגיטימי של הבנק אך גם מבחינת האינטרס הכלכלי של הנתבעים.

כללו של דבר: הנתבעים פתחו או המשיכו תכניות חיסכון, רכשו קרנות נאמנות והחזיקו בפיקדונות שונים, כשכל אלה שימשו כחלק מהביטחונות כנגד מתן או הגדלת האשראי לגת, הכול מתוך בחירה חופשית, ללא כל אילוץ, ומתוך שסברו כי הדברים הללו, בסופו של חשבון, כדאיים להם מבחינה כלכלית בראייה רחבה של צרכיה של גת וצרכיהם האישיים.

9. ציינו, כי על-מנת להוכיח התניית שירות בשירות, יש צורך להעלות תשתית ברורה של התניה ולא ניתן להסתפק בדברים כלליים ובלתי מוגדרים באשר ללחץ, שהופעל על הלקוח על-ידי עובדי הבנק.

גוטמן, העד היחיד מטעם הנתבעים (להוציא את המומחה מטעמם), לא פירט בתצהירו עמוס התאריכים והמספרים, כיצד נעשה אותו "אילוץ", מי מפקידי הבנק היה מעורב בכל מקרה, מה היו השיחות ביניהם, האם ניסו להתווכח עם הבנק באותם מקרים וכיו"ב. (כאן המקום גם לציין כי עריכת הדברים וניסוחם בכתבי בית הדין של הנתבעים, כולל תצהיר גוטמן, הקשו מאוד על הבנת הפרטים).

עדותו של גוטמן בבית-המשפט הייתה רצופה בתשובות מסוג: "לא זוכר" ו"יכול להיות" (עמ' 3, למשל).

10. רוזנברג לא טרח כלל להעיד. אמנם, הנתבעים נימקו זאת בכך, שגוטמן הוא שעסק בפועל בענייניה הכספיים של גת (סעיף 4 לתצהירו), אך, מלבד זאת שגם רוזנברג נהג להגיע לעיתים לבנק, על-פי עדותו של מנהל הסניף דאז, עמירם נוף (עמ' 51 לפרו'), הרי, שהוא יכול להעיד, לכל הפחות, על חוסר הכדאיות הכלכלית, מבחינתו, לרכישת אותם שירותים, כיצד הוא חש את האילוץ הנטען, וכיצד באו הדברים לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות בנדון בינו ובין גוטמן, כמנהלי החברה. מה גם, שכמפורט להלן, סכומי השקעותיו של רוזנברג, וממילא הנזקים הנטענים, היו גדולים מאלה של גוטמן.

הצורך בהעדתו של רוזנברג מתגבר, לאור הנטל המוטל מלכתחילה על הנתבעים להוכחת ההתניה האסורה.

הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה או מהשמעת עד הרלבנטיים לגרסתו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, באשר, על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות, או קויימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, (מהדורת 2003), 1649).

11. לעומת זאת, העידו עדי הבנק הרלבנטיים לאותה תקופה: עמירם נוף ואורנה הכהן, מנהלת מחלקת האשראי בסניף, בצורה חדה וברורה, כי לא נכפה דבר על הנתבעים, כי הנתבעים לא הביעו כל טרוניה בכל שלב שהוא במשך שנות העבודה המשותפת הארוכות וכי הכול נעשה מרצונם החופשי (נוף: סעיפים 9 ו- 10 לתצהירו, עמ' 57 לפרו'; הכהן: סעיפים 10-8 לתצהירה, עמ' 45 לפרו').

12. גם אם, על-פי גרסת הנתבעים, "האילוץ" או "הכפייה" הניאו אותם גם ממשלוח מחאה כלשהי בכתב במשך כל תקופת התקשרותם הארוכה עם הבנק, הרי שלכול הפחות, צפוי והגיוני היה, שהנתבעים יתווכחו בעניינים אלה עם הבנק או יביעו דעתם בעל-פה בצורה כלשהי.

כאן המקום להזכיר, שאין המדובר, במקרה דנן, בלקוח פרטי ו"קטן", שנאלץ להתמודד מול עליונותו של הבנק, אלא בחברה שמכרה מוצריה, כאמור, לגופים גדולים, כמו: התעשיה האווירית ואלתא, ואשר בעליה ומנהליה יודעים היטב, מן הסתם, טיבו של משא ומתן ועמידה על המקח.

יצויין, כי על-פי התרשמותי והאופן שבו העיד בחקירתו, גוטמן איננו מסוג האנשים, שאינם יודעים להתמודד מול מנהל סניף בנק או מול מנהלת מחלקת האשראי שלו.

ואכן, בסופה של ההתקשרות, כאשר הבנק לא נעתר עוד לבקשותיהם, לא היססו הנתבעים מחיסול חשבונותיהם בבנק והעברתם לבנק מתחרה, ועל-כך עוד ידובר להלן.

13. כאמור לעיל, יש לבחון את טענת ההתניה האסורה במכלול כל תקופת ההתקשרות.

בחינה זו מעלה את התוצאות הבאות:

א. תכניות החיסכון, הפיקדונות וקרנות הנאמנות היו, לאורך זמן, מרכיב חלקי בלבד, ולא עיקרי, בביטחונות כנגד האשראי שאושר לגת. הביטחונות העיקריים היו חשבוניות מאושרות לתשלום של אלתא והתעשיה האווירית, ושיעבוד על רכבים. גת רשמה לטובת הבנק שיעבוד של הזמנות רכש מהתעשיה האווירית ומאלתא, ואלה גם חתמו על המחאת זכות לטובת הבנק (הכהן, סעיפים 13-11 לתצהיר; נוף, סעיפים 14 ו- 15 לתצהיר).

ב. אחת מטענותיהם המרכזיות של הנתבעים מתייחסת לתכניות חיסכון, שנאלצו לדבריהם לפתוח או להמשיך בהם, ללא כדאיות כלכלית. אך מתברר, כי תכניות אלה הן רק מיעוט מתוך תכניות החיסכון הרבות שהיו להם (סעיף 31.2 לחוות-דעת המומחה מטעמם, מיכאל מילר).

הנתבעים החזיקו לאורך התקופה גם בפיקדונות שונים, שלא נטענה לגביהם כל טענת התניה, בכלל זה: חשבון פק"מ דולרי בחשבונה של גת ופיקדונות שונים בחשבונות הנתבעים (הכהן, סעיפים 17-16 לתצהיר).

ג. המומחה מטעם הנתבעים, מילר, אישר, כי בהסתכלות של כלל התקופה, הנתבעים לא היו זקוקים לכל מסגרות האשראי שניתנו להם, כיוון שגת לא הייתה ביתרת חובה גדולה, או אף הייתה ביתרת זכות (מילר, עמ' 21 למטה בפרו').

גם בחשבונות הפרטיים של גוטמן ורוזנברג, היו, לדעתו, יתרות זכות או חובה קטנות, רוב הזמן (עמ' 23 לפרו'). בכך ניטל "עוקצו" של האילוץ הנטען.

14. הבחינה הפרטנית להלן תיעשה גם בכפוף לבחינה הכוללנית האמורה לעיל.

לצורך בחינה זו אני מקבל את טענת הנתבעים, לפיה, יש לראות חשבונותיהם של גת מחד, וגוטמן ורוזנברג, מאידך, כמכלול אחד.

מבחינת הבנק, ניתן למצוא הצדקה לכך, מתוקף ערבותם של גוטמן ורוזנברג לחובותיה של גת כלפיו.

בחינה פרטנית
15. תכניות החיסכון מחודש יולי 1995:

מדובר בשתי תכניות חיסכון, אחת של גוטמן ואחת של רוזנברג, בהן התבצעו הפקדות חודשיות בסכומים שבין 500 ל-700 ₪ כל חודש (סעיף 16(ג) לתצהיר גוטמן).

לא ברור איזו התניה נטענת בקשר לתכניות אלה. לא נטען כי ניתן אשראי ספציפי כלשהו כנגד פתיחתן (מילר, עמ' 26 לפרו'), מדובר בהפקדות בסכומים נמוכים שאינם עומדים ביחס כלשהו למסגרת האשראי שעמדה אז לגת: 100,000 ₪, כאשר חשבונה של גת עמד אז ביתרת חובה של כ-58,000 ₪ בלבד וסמוך לאחר-מכן אף עבר ליתרת זכות (חשבון מס' 30 לשנת 1995, נספח י' לתצהיר נוף).

לא נמצאה כל התניה לגבי תכניות אלה, ודאי שלא התניה אסורה.

16. תכניות החיסכון מחודש נובמבר 1995:

אלה היו, למעשה, "תכניות המשך" של תכניות חיסכון קודמות, שהגיע מועד פרעונן.
אחת בסך של כ- 52,000 ₪ ע"ש גוטמן והשנייה ע"ס של כ- 78,000 ₪ ע"ש רוזנברג.

הנתבעים קיבלו מהבנק מכתב, המודיע להם על זכותם לפרוע תכניות אלה (נספח ט' לתצהיר נוף). די בעובדה זו כדי לשלול טענת כפייה (סריגי ציביאק, עמ' 514).

באותה עת, יתרת החובה בחשבון גת (כ- 196,000 ₪) עמדה בתוך מסגרת האשראי (200,000 ₪, מוצג ת/3 - דף חשבון מס' 46 לשנת 1995).

רק לאחר כשלושה וחצי חודשים, הוגדלה מסגרת האשראי ל- 300,000 ₪ (נספח 1 לתצהיר גוטמן). אם התכניות נפתחו לשם כך, מדוע לא אושרה מיד ההגדלה?

נמצא, כי גם לגבי תכניות אלה לא התקיימה התניה, ודאי שלא התניה אסורה.

17. תכניות החיסכון מחודש דצמבר 1997:

גם כאן מדובר למעשה בשתי "תכניות המשך" של תכניות חיסכון, שנפרעו לחשבונותיהם של גוטמן ורוזנברג ושבו ונפתחו, האחת ע"ס כ- 105,000 ₪ (גוטמן) והשנייה ע"ס של כ- 163,000 ₪ (רוזנברג).

גם בקשר לתכניות אלה, קיבלו הנתבעים הודעה בכתב בדבר האפשרות לפורעם (נספח 13 לתצהיר גוטמן) והאמור בהקשר זה בסעיף הקודם תקף גם כאן, וביתר תוקף, שהרי התכניות אף נפרעו ממש לחשבונותיהם, אלא שהם בחרו לשוב ולהשקיעם שנית בתכניות חיסכון.
הנתבעים טוענים (עמ' 8 לסיכומיהם), כי באותה עת יתרת החובה בחשבון גת הייתה גבוהה, באופן שהפך את ההשקעה בתכניות לבלתי-כדאית, אך גם המומחה מטעמם הסכים, כי לא הייתה כל מניעה לכך, שכספים אלה יופקדו לחשבונה של גת, ובכך תוקטן יתרת החובה, אלא שהנתבעים - מטעמיהם - בחרו להשקיעם שנית בתכניות חיסכון, אף אם נמצא לקבוע התניה בין כך ובין הגדלת האשראי ב- 150,000 ₪ נוספים כחודש לאחר-מכן (נספח ט"ו לתצהיר גוטמן). שהרי, ממה נפשך? אם הנתבעים היו אכן במצוקה, שחייבה, הקצאת אשראי דחופה לצורך הוצאה דחופה, מה פשוט היה יותר מלהשתמש בכספים שנפדו מהתכניות הקודמות בסך העולה על סכום הגדלת האשראי? ואם ביכרו על-כך אשראי נוסף מתמשך לאורך זמן, כי אז לא היו במצוקה, והמדובר בשיקול כלכלי עסקי מובהק.

מבחינתו של הבנק, מאידך, רק נכון ומוצדק יהיה לדאוג לקבלת בטוחה הולמת נוספת כנגד הגדלת האשראי (ראו: סריגי ציביאק, עמ' 510-509).

נמצא, כי אף אם נמצא לומר כי התקיימה התניה כלשהי בין פתיחת תכניות אלה לבין הגדלת האשראי, אין מדובר בהתניה אסורה.

18. תכניות החיסכון מחודש ינואר 1999:

מדובר בתכניות חיסכון שפתחו גוטמן ורוזנברג בסכומי קרן של כ- 18,000 ₪ (גוטמן) ו- 27,500 ₪ (רוזנברג), שלאחריהן נוספו הפקדות חודשיות בסכום מצטבר (כולל) של 2,500 ₪ (מילר, עמ' 26 לפרו'). באותו חודש עמדה מסגרת האשראי של גת על סך 550,000 ₪, ויתרת החשבון שלה הייתה בתוך המסגרת, כ- 500,000 ₪ בחובה (מילר, עמ' 27-26). המסגרת לא השתנתה וכחודש לאחר-מכן, אף הופחתה לסך 500,000 ₪ (דף חשבון מס' 9 לשנת 1999).
שווי התכניות הללו לעומת כלל מסגרת האשראי המוקצית, היות חשבונה של גת באותה עת בתוך מסגרת האשראי ואי הגדלתה שוללים את גרסת ההתניה.

19. פיקדונות שקליים שנרכשו:

גוטמן טען (סעיף 18 לתצהיר), כי נרכשו פיקדונות בסכום של כ- 200,000 ₪, כאשר סמוך לאחר-מכן אושרה לגת הגדלת אשראי לסך של 300,000 ₪.

אין חולק, כי פיקדונות אלה שימשו כבטוחה לאשראי. במובן זה, ועקב סמיכות המועדים שבין רכישת הפיקדונות לבין הגדלתה אשראי, יתכן והוכחה התניית שירות בשירות, אך אין המדובר בהתניה אסורה. נוף הסביר (סעיף 20 לתצהיר), כי לאורך כל תקופת ההתקשרות היו בחשבונות הנתבעים פיקדונות שקליים שונים, שאכן שימשו כבטוחה לאשראי, אך בכל רגע נתון היה באפשרותם להורות על העברת הפיקדונות לחשבונותיהם, הקטנת יתרת החובה בחשבון גת, וממילא גם הקטנת האשראי בהתאם. הנתבעים לא הוכיחו כל מצוקה ספציפית בתאריך נתון כלשהו, שחייבו אותם להחזיק בפיקדונות, למרות יתרת החובה. גוטמן בעדותו (עמ' 12 לפרו') לא ידע לספק פרטים מדוייקים יותר.

נמצא, כי הנתבעים, מתוך בחירה ושיקול כלכלי, בחרו בהגדלת האשראי על פני הקטנת יתרת החובה.

כנגד כך, האינטרס של הבנק לראות בפיקדונות אלה כבטוחות לאשראי הוא אינטרס לגיטימי ונכון.

נמצא, כי אף אם הייתה בעניין זה התניה כלשהי, אין המדובר בהתניה אסורה.
20. קרנות הנאמנות:
בחודש דצמבר 1995 לקחו גוטמן ורוזנברג מהבנק הלוואות בסך 150,000 ₪, כל אחד. סכומים אלה הועברו לחשבונה של גת, כהלוואת בעלים, וכנגדם נרכשו קרנות נאמנות "דקלה", שבשליטת הבנק. הקרנות שימוש כבטוחה לתשלום ההלוואה.

ככל שניתן להבין את טענות הנתבעים בעניין זה, הן מכוונות כנגד אי הכדאיות הכלכלית שבנטילת הלוואות מהבנק לצרוך רכישת קרנות הנאמנות. לא ניתן למצוא בכתבי התביעה של הנתבעים או בתצהירו של גוטמן זכר להתניה כלשהי. רק בעדותו, טען גוטמן לראשונה (עמ' 13 לפרו'), כי באותה עת נזקקו להגדלת האשראי, וכתנאי לכך הם נדרשו על-ידי הבנק לרכוש את הקרנות. אולם, במסמכים עצמם אין כל ראיה להגדלת האשראי באותה תקופה. גוטמן, לשאלה מפורשת (שם) לא ידע להשיב כיצד ומתי הוגדלה המסגרת. גם מילר לא הראה כל קשר בין רכישת הקרנות להגדלת אשראי.

באשר לעצם הכדאיות הכלכלית שבנטילת הלוואות לצורך רכישת קרנות נאמנות, הודה גם מילר (עמ' 18 לפרו'), שבתקופות מסוימות יתכן והדבר היה כדאי. משכך, ההפסד הנטען מעסקה זו אינו אלא "חכמה שבדיעבד" (השוו: בוני התיכון, עמ' 586; איטר, פיסקה 11).

21. למעלה מזה, אני סבור, כי אפילו אם גרסת גוטמן בעדותו בבית-המשפט, לפיה גת נזקקה להגדלת האשראי, כיוון שבאותה עת היא קיבלה "פרויקט גדול מהתעשיה האווירית בהיקף של מליון דולר" (עמ' 13 לפרו'), ואזי התנה הבנק את הגדלת האשראי ברכישת קרנות נאמנות, היא הנכונה, למרות שלא נטענה קודם לכך, כאמור, גם אז אינני סבור כי יש לראות בכך התניה אסורה. התניה אסורה מבליעה בתוכה ניצול מצוקה כלשהי של הלקוח. גת לא הייתה במצוקה. אם מצבה הכספי לא הותיר לה ברירה אחרת אלא נקיטת צעד כה לא כדאי (על-פי טענת הנתבעים) של נטילת הלוואות לצורך רכישת קרנות, נשאלת השאלה:וכי מי אילץ אותה להיכנס לאותו פרויקט הגדול על מידותיה? הן יכלה לדחות את הצעת התעשיה האווירית! לא נטען ולא הוכח כי היה בכך כדי לפגוע בעסקיה של גת. אין זאת, אלא שגת ביקשה לקצור רווח כלכלי נאה מהפרויקט, וסברה כי מוטב לה אפילו לסבול הפסד כלשהו מהעסקה עם הבנק תמורת הרווח הכלכלי הנאה שיגיע אליה מהפרוייקט. זו ודאי אינה מצוקה, אלא שיקול כלכלי מפוכח.

הבנק, לעומת זאת, ודאי שרשאי היה לדרוש בטוחה הולמת כנגד הגדלת האשראי. הנתבעים לא הראו איזו בטוחה הציעו כנגד הגדלת האשראי. ומדוע, שהבנק יסכים להגדלת האשראי ללא בטוחה הולמת נוספת?

מסקנתי היא, לכן, כי לא הוכחה התניית שירות בשירות בקשר לנטילת ההלוואות ורכישת קרנות הנאמנות, ולמצער, לא הוכחה התניה אסורה.

22. ההלוואה בסך 500,000 ₪:
כמפורט בתצהירו של נוף (סעיף 68 ואילך), בחודש יוני 2000 ביקשו הנתבעים, פעם נוספת, להגדיל את מסגרת האשראי של גת. באותה עת, עמד חשבונה של גת בחריגה משמעותית ממסגרת האשראי המאושרת וגם בחוסר בטחונות. הבנק סירב להגדיל את מסגרת האשראי ואף דרש מהנתבעים להקטין את יתרת החובה ולהתאימה למסגרת המאושרת.

גוטמן טען (סעיף 21 לתצהיר), כי דרישה זו נבעה כתוצאה מחילופי מנהלי האזור בבנק. נוף, מצידו, לא הכחיש טענה זו, ואף העיד על חילוקי-דעות שהתגלעו בנדון בינו ובין מנהל האזור (עמ' 6 לפרו').
מכול מקום, לאחר פגישה שהתקיימה בין הנתבעים לבין נציגי הבנק, נטלה גת בחודש אוגוסט 2000 הלוואה בסך של 500,000 ₪, כנגד שיעבוד נכס מקרקעין של רוזנברג. סכום ההלוואה הועבר לחשבונה של גת להקטנת יתרת החובה שלה.

עד כאן, אין לנתבעים כל עילת תביעה כנגד הבנק, מלבד טענה כללית כנגד התנהגותו כלפיהם.

23. זמן קצר לאחר-מכן, בחודש דצמבר 2000, פתחה גת חשבון בבנק לאומי, קיבלה אשראי מתאים והפקידה בבנק (התובע) סכום של 1,150,000 ₪ לכיסוי כל חובותיה בבנק.

אזי, ביקשה לפרוע את ההלוואה בסך 500,000 ₪ פירעון מוקדם. הבנק דרש עמלת פירעון מוקדם בסך של 50,000 ₪. כנגד עצם דרישה זו וגובהה מלינים הנתבעים.

מלבד תלונה כללית בדבר "חוסר הגיונה" של דרישה זו (סעיף 28 לתצהיר גוטמן), לא הראו הנתבעים, מדוע מוצדקת דרישתם לפטור אותם מהפירעון המוקדם, ומדוע הסכום שנדרש הוא מופרז.

זכותו של הבנק לגבות עמלה כנגד פירעון מוקדם של הלוואה מוסדרת בסעיף 4 לצו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם), התשמ"ב-1981. הנתבעים לא הראו, כיצד סותרת דרישתו של הבנק את האמור בצו.

הגיונה של הדרישה הוסברה יפה בתצהירו של נוף (סעיף 79), ולא כאן המקום להידרש לכך.
24. יצויין, כי סוף הדברים מעיד על מהלכם. הוכח, כי הנתבעים יכלו להעמיד בטוחה אחרת (נכס המקרקעין של רוזנברג) במקום נטילת ההלוואות/פתיחת תכניות החיסכון וכו', כנטען על ידיהם, וכן הוכח, שעמדה בפניהם אופציה ריאלית להתקשר עם בנק אחר לקבלת האשראי שנדרש על ידם, מבלי להזדקק לאותן עסקות "לא כדאיות", שנאלצו לעשות, לטענתם, עם הבנק התובע.

במקרה דנן הוכח, כי בכל הקשור לטענה בדבר התניית שירות בשירות אסורה, יש להיזקק גם לכוח ההתמקחות של הלקוח הספציפי, וככל שכח זה גדל, כך קטנה היכולת להוכיח התניה אסורה של שירות בשירות.

25. עוד יש במפורט לעיל כדי להראות, שהטענות שהועלו כאן על-ידי הנתבעים, מן הסתם לא היו מועלות, אילו הבנק היה ממשיך להיעתר לדרישותיהם. רק משהבנק סירב, ככל הנראה לראשונה, לדרישתם להגדלת האשראי, ואף דרש הקטנת יתרת החובה והתאמתה למסגרת האשראי, צצו ועלו הטענות בדבר התניות אסורות של שירות בשירות.

חוות-דעת המומחה
26. לאור המסקנה, לפיה לא הוכחה התניה אסורה של שירות בשירות, גם באופן כללי וגם באף אחד מהמקרים שנמנו לעיל, אין צורך לדון בחוות-דעתו של המומחה מילר.

אולם, גם מעדותו של מילר בבית-המשפט ניתן להסיק, כי הנתבעים לא היו מצויים לכל אורך התקופה במצוקה שחייבה אותם נטילת אשראי "בכל מחיר".

כך נשאל וכך השיב:
"לשאלת בית-המשפט:
ש. היכן נכנס בחישוב שלך המרכיב של האשראי שניתן על-ידי הבנק ומה היה קורה אילולא הייתה נלקחת ההלוואה ולא היו נרכשות הקרנות ולא היה ניתן האשראי ?
ת. בהסתכלות שלי בדיעבד, בחישוב, אני רואה שאכן הם לא היו זקוקים לכל מסגרות האשראי שניתנו כי הם לא היו בחובה גדולה, אני רואה שהם ביתרות זכות. הם לא היו צריכים את מסגרות האשראי. היו כאן גם תכניות חיסכון וגם פיקדונות ולא רק קרנות נאמנות. זה מרכיב של מכלול דברים שהבנק דרש. היו גם פיקדונות שקליים.
ש.איפה בחישוב שלך הטור המתייחס למסגרת האשראי ואי-לקיחתה?
ת. אני לא ביצעתי חישוב שמבטל מסגרת אשראי. ביצוע חישוב כזה הוא קל מאוד כדרך לחיצה על כפתור. אם לא הייתה לי מסגרת אשראי הייתה ריבית חריגה וכך הייתי מגיע לחשבון אחר לגמרי אבל כתוצאה מביטול קרנות הנאמנות ותכניות חיסכון - החשבון מראה במשך תקופות ארוכות מאוד יתרת זכות. המצב שהם ראו לנגד עיניהם זה יתרת חובה של 800,000 ₪.
ש.טענתך היא שהם חשבו שהם זקוקים למסגרת אשראי בזמן שלא היה צורך בכך?
ת. בהחלט שכן, היינו - הם טעו והם לא היו זקוקים למסגרת אשראי."

27. נקודה נוספת שעלתה בעדותו של מילר, יש בה, למעשה, לשלול את כל נכונותו של החישוב שעשה בחוות-דעתו.

גם אם הייתה מוכחת התניה אסורה של שירות בשירות, עדיין היה צריך להוכיח כי נגרם נזק מכך. הוכחתו של נזק כזה אינו דבר מובן מאליו. כך, למשל, יש חשיבות כלכלית, שצריכה להיות מתורגמת לצד הזכות בחישוב שנעשה, לעצם הקצאת מסגרת האשראי, כנגד הנזק שעלול היה להיגרם ללקוח מאי הקצאתה. מילר הסכים, כי כך היה צריך להיעשות בחוות-דעתו (עמ' 24 לפרו').

(לדיון בסוגיה זו, ראו: ד"ר אברהם וינרוט, עו"ד ובועז אדלשטיין, עו"ד התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי, 51-50).

התיישנות
28. לכאורה, על חלק מהדברים, שפורטו בטענות הנתבעים, חלה התיישנות.

אולם, בין כה וכה קביעתה של התיישנות כרוכה בקביעה, האם הייתה התניה אסורה של שירות בשירות, שאם הייתה כזו, ממילא רק עם חדלותה מתחיל מירוץ ההתיישנות (בוני התיכון, עמ' 583).

אם לא הייתה התניה כזו, ממילא אין מקום להידרש לשאלת ההתיישנות.

לאור המסקנה, שלא התקיימה התניה אסורה של שירות בשירות, אין מקום להיזקק לטענת ההתיישנות.

תביעת הבנק
29. יתרת החובה של גת בבנק הינה לאחר הפקדת השיק האמור. גוטמן ורוזנברג נתבעים, כאמור, לתשלום יתרה זו עקב ערבותם . לנתבעים לא הייתה כל טענה כנגד נכונות האמור בדפי החשבון או טענה חישובית אחרת כנגד יתרת החוב הנתבעת מהם (מלבד הטענות שהועלו בכתב תביעתם, שאילו היו מתקבלות, היו כמובן משמשות גם כהגנה כנגד תביעת הבנק).

משכך, דין תביעת הבנק להתקבל כלשונה.

תוצאה
30. א. התביעה ב- ת"א 200099/02 מתקבלת. הנתבעים בתביעה זו ישלמו - ביחד ולחוד - לתובע את סכום התביעה 33,675 ₪, בצירוף ריבית על-פי האמור בכתב התביעה, מיום הגשת התביעה (4.9.02) ועד לתשלום בפועל.

ב. התביעה ב- ת"א 66504/03 נדחית, על כל חלקיה.

ג. גת מערכות בע"מ, גוטמן ורוזנברג ישלמו - ביחד ולחוד - לבנק הבינלאומי הראשון ובקשר לשתי התביעות, שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "גדול וחשוב" קשה יותר מהוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "קטן ופשוט"