מעורבות הלקוח בחשבונו - דחיית הטענה

ב- ת"א (שלום ת"א) 59409/07 {יצחק מנדלברג נ' בנק לאומי סניף הסניף המרכזי, תק-של 2009(2), 28621 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל:

"התניית שירות בשירות
סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 קובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בשירות אחר או נכס ממנו או מעדם אחר שהתאגיד ציין אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי".

הלכת התניית שירות בשירות נסקרה בהרחבה בפסיקה ונקבע:

"התניית שירות שהלקוח מעוניין בקבלתו בקניית שירות אחר שהבנק מעוניין למוכרו עשויה להיות מוצדקת אם בין השירות המבוקש ולבין התנאי מתקיים קשר עסקי סביר. בהיעדר קשר כזה התניית שירות בשירות מפרה את האיסור הקבוע בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). הפרת האיסור מהווה עבירה שהבנק וכן עובדיו עלולים להיענש עליה (סעיפים 10 ו- 11 לחוק), ואם כתוצאה מאילוצו להיכנע להתניה האסורה נגרם ללקוח נזק, קמה לו עילה לתבוע את נזקו מן הבנק (סעיף 15 לחוק; ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6), 493 (2000) (להלן: "פרשת סריגי ציביאק"), 525; א' וינרוט, ב' אדלשטיין התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי, 49 ואילך; מ' מזרחי "על התניית אשראי בנקאי בחיסכון בבנק" הפרקליט מג 347 (1997)...

"אין ספק כי חייבת להתקיים "קורלציה", מיתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות" (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577, 586 (1999) (להלן: "פרשת בוני התיכון"), ההדגשה שלי - א' מ').

קיומו של מיתאם כאמור הוא גם אחת האינדיקציות הראייתיות החשובות לביסוס הטענה בדבר התניית שירות בשירות. בהתייחסה לשני פניו של המיתאם - המהותי והראייתי - ציינה חברתי כב' השופטת ד' ביניש:

"...הקורלציה המתחייבת הינה קורלציה במובן המהותי, כלומר קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכנית החיסכון או קבלת שירות אחר שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על-ידי הלקוח. מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על-ידי עדות ישירה של הלקוח על התניה כאמור, וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים או במקרה שבו מדובר על פתיחת תכניות חיסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי - הוכחת זהות או קירבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת; סממנים אלה המצביעים בדרך-כלל על קיומו של קשר בין שני סוגי השירות, הם בעלי ערך ראייתי, ואף הם תוארו בפסיקת בתי-המשפט תוך שימוש במושג קורלציה." (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2), 145, 156 (2000)).

ודוק, סמיכות זמנים בין מועדי פתיחתן של תכניות חיסכון לבין מועדי הענקת האשראי אמנם עשויה להעיד, באורח נסיבתי, שהבנק אכן התנה את הענקת האשראי בפתיחתן של התכניות, אך נראה כי לרוב יידרש הלקוח להוכיח גם "...מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי" (דברי כב' השופט א' לוי, בפרשת סריגי ציביאק, בעמ' 512). זאת ועוד, ככלל, על דבר קיומו של מיתאם ראוי לבית-המשפט ללמוד מראיות אובייקטיביות, שהנטל להביאן רובץ על שכמו של הטוען לקיום התניה אסורה. כדברי כב' השופט י' אנגלרד בפרשת בוני התיכון:

"מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה...
יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח" (בעמ' 586).

על הזהירות המיוחדת שבה מוטל על בית-המשפט לנהוג בבואו להכריע בתביעת לקוח נגד בנק בעילה של התניית שירות בשירות, עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"קביעת מימצאי העובדה לעניין התניית שירות פסולה עשויה להיות מושפעת מכך כי מדובר בקביעת מימצאים שנלוות להם תוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד. הדבר מחייב בחינה באזמל ניתוח ראייתי חד בשים-לב לתוצאות הנובעות מקביעת קיומה של התניה פסולה, השקולות להפרת החוק...
הוכחת תניה פסולה ואי-סבירותה מוטלת על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על-ידי התאגיד הבנקאי, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי וקיומו של נזק בעטיה של ההתניה... כשמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נושא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גרסה מפריכה לעדות לקוח הן בשל עבור הזמן והיעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים שבעל-פה המתנהלים עם לקוחות, והן בשל התחלופה בכוח אדם וההיקפים הגדולים של העסקאות המתבצעות, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה עשוי להיות כי גרסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על-ידי עדות חד-משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגרסת ההפרה (סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971)." (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721, 734 (2002); ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נו(6), 769 (2003))

לגרסת התובע, הבנק התנה את עסקת ההלוואה צמודת הפר"ש בסך 330,000 ₪ שנתן לו בעסקה העתידית - הצילינדר, שהיא שילוב בין אופציית ה"פוט" לאופציית ה"קול".

לטענתו, התניית ההלוואה בעסקת ההגנה אינה מקיימת את דרישת הקשר הסיבתי שבסעיף 7 לחוק הבנקאות, מה עוד שהשירות של ביטוח שער או הצילינדר כשלעצמו, בלתי-סביר בעליל ואין קשר עסקי סביר בין ההלוואות לביטוח השער וכן התניית ההלוואה בביטוח השער אינו סביר.

לטענתו דרישת הבנק להגנה על המטבע לא נבעה מסיכון לחשיפת המטבע והראייה, שהצילינדר פקע לאחר שנה ולא חודש והבנק כלל לא אמר לו כי יהיה עליו לחדש את עסקת ההגנה מדי שנה במשך כל תקופת ההלוואה.

לגרסת הבנק, התובע ביקש הלוואות צמודות פר"ש והבנק התנה מתן הלוואות אלה בכך שהתובע יבצע עסקת הגנה על המטבע, שמטרתה למנוע מסיכון לחשיפה מטבעית, וטרם שהועמדו לתובע ההלוואות הבנק העמיד בפניו אפשרות אחרת, לקבל את ההלוואה צמודת מדד בריבית 6.5% לטווח ארוך, אפיק שתואם את התקבולים שהציע התובע, אך התובע עמד על דעתו לקבל את ההלוואות בפר"ש ולכן נדרש לעסקת ההגנה על מטבע. זאת, לאחר שהוסברו לתובע האפשרויות העומדות בפניו והסיכונים שבעסקת הגנה על המטבע וכל תנאי העסקה.

ככלל, נחה דעתי מגרסת עדי הבנק ולפיה, התובע היה מעורה בהתרחשות בחשבונו ובדק את הנעשה בו, קיבל הסבר מלא לגבי האופציות שיכול לבחור לשם קבלת ההלוואה ובחר בעסקת הגנה על המטבע.

התובע טוען בסעיף 6 לסיכומיו, כי "יוצא שהצילינדר סותר את ציפיות התובע", דהיינו שהתובע רצה בעסקה והיו לו ציפיות מהעסקה שלא התממשו.

כל עדי הבנק העידו, כי התובע עמד על דעתו, דרש שההלוואה תינתן לו בפר"שים ולא שעה להסברי הבנק, לבחור באלטרנטיבה אחרת שהוצעה לו לקבל הלוואה באפיקים אחרים, שיתאימו לתקבולים שהציע התובע ללא צורך בביצוע עסקת הגנה על המטבע.

ה"ה עובדיה וסעד העידו כי הוצע לתובע לקבל הלוואה צמודת ריבית בשיעור 6.5% לעשר עד חמש עשרה שנה, אך התובע, משיקוליו הוא, בחר בהלוואה בפר"שים אשר הצריכה עסקת הגנה / ביטוח שער, כדי שלבנק תהינה ערבויות מספיקות.

עדי הבנק הסבירו בהיגיון מסחרי פשוט, כי הבטוחות שהעמיד התובע לרשות הבנק, היו שיעבוד דמי השכירות שהתקבלו מהנכסים שבבעלותו בשקלים ולא במטבע זר. כיוון שההלוואה שנטל התובע הייתה בפר"ש, ששערו אינו ידוע מראש, הבנק דרש את ביטוח השער באמצעות עסקת הצילינדר.

שוכנעתי כי בחירת התובע בהלוואת פר"ש הייתה על-פי שיקול דעתו הבלעדי והוא הסכים לחתום על עסקת הגנה, כדי לקבל הלוואה זו.

אין מדובר בלחץ של הבנק, אלא בהלוואה תמורת בטחונות.

התובע טען בכתב התביעה, כי פינקלשטיין הסביר לו מספר פעמים את משמעות עסקת ההגנה ואף כתב את הסברו לגבי עסקת הצילינדר על דף נייר בו מתוארת עסקת הצילינדר, (נספח ב' 1 לתצהיר התובע), מה שמראה שהבנק לא הלחיץ את התובע ולא הותיר אותו ללא הסברים, אלא עשה ככל שניתן להסביר לתובע את משמעות העסקה ותוצאותיה והתובע אף ביקש לצטט הגנות על עליות שער. עדי הבנק הסבירו, כי על המסמך מופיע שם חברת מגי צור, כיוון שכאשר מוצג חשבון פרטי של אדם שהוא גם בעלים של חברה, מופיע החשבון הפרטי ביחד עם חשבון החברה.

העובדה שבמהלך פגישתו עם פינקלשטיין נרשם אותו פתק, בו הסביר פינקלשטיין לתובע את מהות העסקה, סותרת באופן מוחלט את טענת התובע, כי חתימת המסמכים בפני פינקלשטיין נעשתה במהירות הבזק. בנוסף, התובע העיד כי פינקלשטיין הרגיע אותו, הסביר לו מה התועלת בביטוח השער, אך לטענתו, הוא לא הבין את הסבריו. אם אכן לא הבין את הסברי פינקלשטיין, טענה שאיני מקבלת אותה, היה עליו להתייעץ עם מומחה מטעמו טרם חתימתו על מהמסכים.
פינקלשטיין הסביר לפרטי פרטים את תוכן פגישתו עם התובע, מה הוסבר לו מה הוצע לו והאלטרנטיבות שהוצעו לו.

עדי הבנק ופרופ' האוזר העידו, כי נושא הביטחונות אינו רלוונטי לחשיפה המטבעית, כיוון שעסקת ההגנה נועדה לקשור בין מטבע ההלוואה למטבע הסילוק ולמנוע חשיפה מיותרת. לכן, למסגרת האשראי שהוגדלה היו ביטחונות מספיקים, שהם דמי השכירות השיקליים הקבועים. אך לעניין ההלוואה, עקב תנודות השער יכול וייווצר פער בין פירעון ההלוואה לשכר הדירה. פרופ' האוזר הסביר לעניין זה, כי הבנקים לא לוקחים ביטחונות "אחד מול אחד" ובידיהם מספיק בטחונות לכיסוי מקרים קיצוניים, כולל מקרים שיקרו בדרך. הצילינדר כסוג של בטחון משפיע רק בתאריך פקיעתו. לקיחת צילינדר היא כנגד סיכון שלא יהיה לטובת הלקוח אם שערו של המטבע זר יעלה.

איני מקבלת את טענת התובע לפיה הבנק כפה עליו את ביטוח השער.

לטענת התובע, הוא לא הוחתם מדי שנה על התחייבות וחידוש ההלוואה ולא הוצגה כל פנייה בכתב אל התובע ובה דרישה לחתום על מסמך כזה. לטענת הבנק, הוא פנה אל התובע כדי שיחדש את עסקת ההגנה מדי שנה אך לא נענה.

לטענת התובע, בפגישה במשרדי הנהלת המרחב אשר התקיימה לאחר פקיעת הצילינדר, הובטח לפצותו. עדי הבנק העידו כי מעולם לא הובטח לתובע פיצוי.

התובע ידע כי עליו לחדש את עסקת ההגנה על המטבע מדי שנה במשך כל תקופת ההלוואה. כך העידו עובדי הבנק, וגרסתם לא נסתרה וכך עולה ממכתב הבנק אל התובע מיום 12.10.00 (נספח ז' לתצהיר עובדיה). סעיף 3 למכתב "לאחר מספר פגישות שלך עמנו ועם הנהלת המרחב שלנו, בהן הסברנו לך מדוע נדרשת הגנה על המטבע בנסיבות אלה, הסכמת לבצע עסקת הגנה על הפר"ש כנגד ההלוואה. מאחר ועסקת ההגנה במט"ח נעשית לתקופה מקסימאלית של שנה, הבהרנו לך שיהיה עליך לחדשה מידי שנה במשך כל תקופת ההלוואה... 6. אנו מקווים שהבהרנו את הדברים די הצורך ואנו עומדים לרשותך בכל שאלה או הבהרה נוספת ככל שתחפוץ".

התובע לא טען כי הגיב לפנייה זו של הבנק.

עדי הבנק (עובדיה) העידו, כי הבנק לא ויתר על דרישתו לביטוח שער לכל תקופת ההלוואה ודרישת הבנק שהתובע יחדש את העסקה לא נענתה על-ידי התובע.

אני מקבלת את טענת הבנק כי התובע ידע שעליו לחדש את עסקת ההגנה מדי שנה. העובדה שעסקת ההגנה לא חודשה בפועל, אין בה כדי ללמד שלא היה בה צורך מלכתחילה.

לעניין קיומו של קשר עסקי סביר בין העמדת ההלוואה לבין דרישת הבנק לביצוע עסקת הגנה על המטבע - שאם ימצא כזה, הוא יצדיק את העסקה ובהיעדר קשר כזה, התניית השירות בשירות מפרה את האיסור הקבוע בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (ראה פסק-דין ש.א.פ לעיל).

לטענת התובע, הצילינדר אינו אלא הימור "ערום" על שער ההמרה של הפר"ש במועד פקיעתו והעובדה שמדובר על אותו שער המרה אינו יוצר זיקה בין ההלוואה לעסקת ההגנה ואינה מקיימת את הקשר העסקי הסביר, כיוון שהבנק יכול היה לרקום את הצילינדר על שערו של הין או הדולר.
התובע מסתמך על חוות-דעתה של גב' אלטמן אשר קבעה, כי מדובר בהימור גרוע. לטענתו, ההלוואה הייתה המשך לשתי הלוואות צמודות פר"ש שניתנו לו מסוג גרייס חלקי כנגד בטוחות ששוויין הוערך על סך של כארבעה מיליון ₪. העובדה שמנהל קודם של סניף לוד של הבנק הסתפק בבטוחות שהיו לתובע, מחייבת את המסקנה כי לאור התנהלות הבנק לפני ואחרי העמדת ההלוואה, עסקת הצילינדר הייתה מיותרת.

הבנק מסתמך על חוות-דעתו של פרופ' האוזר, אשר קבע כי בהתחשב בחשיפה לסיכוני מטבע שהייתה כרוכה בהלוואה שנטל התובע, עסקת הצילינדר שהוצעה לתובע הייתה בגדר עסקת ביטוח לכל דבר ועניין, מה עוד שבעניין התובע מדובר בצילינדר מכוסה לצרכי הגנה- שאינו ספקולטיבי וללא עלות מאחר ולתובע היו התחייבויות - ההלוואות שנטל בפר"ש. במקרה כזה, בין אם שער הפר"ש יעלה או ירד, המשקיע לא ירוויח ולא יפסיד כתוצאה משינויים בשער המטבע, והוא רכש לעצמו ביטוח נגד שינויים לא רצויים בשער החליפין.

בהתאם להסברו של פרופ' האוזר, הצילינדר היא עסקת ביטוח במהותה שמקזזת באופן משמעותי הפסדים, אך בד בבד גם מקזזת רווחים אפשריים, כך שהיא מצמצמת את הסיכון - מונעת לא רק אפשרות להפסדים, אלא גם את הסיכוי לרווח.

פרופ' האוזר גם קבע כי תנאי העסקה היו סבירים הן מבחינת מחיר האופציות, כיוון שלא רק שלא נגרמה לתובע עלות נוספת אלא שנחסכו ממנו 3,299 ₪ והן מבחינת המטרה שלשמה נעשתה העסקה וביטוח השער היה חיוני, בשל אי-הוודאות לגבי גובה ההתחייבות המושפעת מהתנודתיות החדה בשער הפר"ש מאז שנת 1995 ועד לביצוע העסקה.

עוד קבע האוזר, כי לא נגרם לתובע נזק וביטוח נגד סיכונים, אינו מהווה נזק, כל עוד עלות הביטוח סבירה מול השירות שניתן, הגם שקבע כי ניתן לבצע צילינדר לתקופה קצרה משנה, אלא שבמקרה דנן המטרה היה גידור הסיכון ביום פקיעת ההלוואה לאחר שנה.

כאן המקום להזכיר כי המומחית מטעם התובע, הגב' אלטמן לא הציגה מסמכים לחישוביה, לא ידעה בעדותה להסביר כיצד חישבה את מחיר האופציות וכיצד הגיעה לסכומים שקבעה בחוות-דעתה. יתרה-מכך, פרופ' האוזר העיד כי לא הצליח לשחזר את חישוביה עקב היעדר נתונים. גב' אלטמן לא ידעה להסביר את נתוניה בעניין מחיר האופציות שנמכרו על-ידי הבנק ורכישת אופציות על-ידי התובע. (עמוד 10, 11, 13, לעדותה).

בין שתי חוות-הדעת יש לקבל את זו של פרופ' האוזר, כלכלן בכיר, מרצה במספר אוניברסיטאות בארץ, כולל לימוד במסגרת תואר שני בנושא אופציות, במימון ומי שפרסם מחקרים מדעיים בנושאי מסחר באופציות בכתבי עת מדעיים בינלאומיים.

פרופ' האוזר ביסס את חוות-דעתו על חוות-דעתה של גב' אלטמן וכתבי הטענות על כל מסמכיהם. הוא השיב בבהירות ובמדויק לכל שאלה שנשאל ולכל חישוב שביצע. לא מצאתי ולו שאלה אחת לעניין חוות-דעתו, הנוסחאות שבה ודרך הישוב, שתשובתו הייתה כי אינו זוכר או אינו יודע, למעט לעניינים שלא התייחס אליהם.

גב' אלטמן בעלת תואר ראשון בחשבונאות וכלכלה, לא עסקה בשוק הנגזרים, לא ערכה מחקרים, לא הגישה טרם חוות-דעת נשוא תביעה זו, חוות-דעת בתחום הנגזרים ובשוק ההון עסקה באופן מצומצם. (עמוד 6-5 לעדותה)

הגב' אלטמן לא זכרה חלק מהמסמכים שחתם עליהם התובע, (עמוד 6 לעדותה), היא לא ראתה מסמך של הבנק המציין את שער ההעברות הרלוונטיות ואינה מודעת לחשיבות השער המתעדכן מידי מספר דקות בעסקאות עתידיות. (עמוד 8, שורה 27-25 לעדותה)

גב' אלטמן לא ידעה להשיב מהי הגדרת "סטיית תקן" (עמוד 9 לעדותה), ולא זכרה איזה שער הציבה בנוסחה שבחוות-דעתה. (עמוד 10, שורה 27 לעדותה). בנוסף, לא זכרה להשיב האם ראתה את האובליגו של התובע, (עמוד 13, שורות 25-24 לעדותה) והשיבה כי "נתון זה ייבדק על-ידי והאסמכתאות המתאימות יועברו", (עמוד 14, שורות 2-1 לפרוטוקול) . גב' אלטמן לא ידעה להשיב איזה פרמטרים חישבה בנוסחה ומהיכן נלקח הנתון בחוות-דעתה, לפיו התובע קנה את אופציית ה"פוט" בשווי 44,000 ₪. (עמוד 1, שורות 2-1, 7-6 לעדותה)

בהמשך, השיבה כי ייתכן ששגתה בעניין המחיר שבו רכש התובע את אופציית ה"פוט" (עמוד 11 שורות, 12-6). גב' אלטמן התעלמה מהעובדה שהתובע נטל הלוואה. (עמוד 12, שורות 6-4 לעדותה)

לגרסתה, אינה משתמשת בתוכנה לבדיקת החישובים ועריכתם, אלא עושה זאת בעצמה, כאשר בעלה, שעובד עמה שהינו כלכלן בודק את חישוביה ואף אינה זוכרת באיזה מסמכים השתמשה לצורך חישוביה והאם השתמשה בסולמות ריבית של התובע. (עמוד 14, שורות 14-2 לעדותה)

גב' אלטמן השיבה, כי:

"בבדיקת חשבון בנק רושמים את כל הפעולות שנערכו מדי יום ובהתאמה את כל יתרות החובה העומדות מדי יום. בכל שורה יש יתרות חובה יומית שבגינה מחושבת ריבי החובה שנושאת אותה יתרת חובה יומית עד ליתרה הבאה. בסוף רבעון לוקחים את סך הריביות היומיות וצוברים אותם לסוף רבעון.
ש. אבל את לא עשית את זה. מפנה לעמ' 2 לתדפיס. את הסכום הקודם של 286,510.38 ₪ פירקת לשניים ועליהם צברת ריבית ועל הסכום שיצא לך בסך הכול שוב צברת ריבית וכך לאורך כל החישוב ללא קשר לרבעון ולא צברת הכול בסוף הרבעון.
ת. זה נכון. אני מוכנה לחשב באמצעות תכנה אחרת על-מנת לאמת את דבריך. בעל-פה אני לא יכולה לעשות זאת. אני לא יודעת אם זו השיטה, אני צריכה לבדוק את זה." (עמוד 15 שורות 27-19 לפרוטוקול)

גב' אלטמן לא זכרה על-פי איזה אחוז מעל הפריים ערכה את חישוביה. (עמוד 16, שורות 3-1 לפרוטוקול)

שוכנעתי מגרסת הבנק ומחוות-דעתו של פרופ' האוזר ומצאתי, כי קיים קשר עסקי בין ההלוואה לעסקת ההגנה על המטבע, שהייתה מחוייבת נוכח העמדת ההלוואה בפר"ש. מצאתי כי עסקת ההגנה הייתה בתנאים סבירים ולא נגרם לתובע כל נזק.

עולה כי התובע לא הוכיח את טענתו להתניית שירות בשירות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מעורבות הלקוח בחשבונו - דחיית הטענה