תשלום גמלאות - זכאי לגמלה שיצא את ישראל (סעיף 14א לחוק)

1. הדין
סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע כדלקמן:

"14א. זכאי לגמלה שיצא את ישראל (תיקונים: התשס"א (מס' 3), התשס"ג, התשס"ז (מס' 2), התשע"ג)
(א) לא תשולם לזכאי שיצא את ישראל גמלה בעד חודש קלנדרי, אם שהה מחוץ לישראל בכל הימים שבאותו חודש; לעניין סעיף-קטן זה וסעיפים-קטנים (ב) ו- (ג), "זכאי" - למעט זכאי שהוא או בן זוגו הגיעו לגיל פרישה.
(ב) לא תשולם לזכאי שיצא את ישראל גמלה בעד החודש הקלנדרי שבו יצא (להלן: "חודש היציאה") ובעד החודש הקלנדרי שבו חזר לישראל (להלן: "חודש השיבה"), אם הוא אחד מאלה:
(1) לפני שיצא את ישראל כאמור, הוא יצא את ישראל פעם נוספת באותה שנה קלנדרית;
(2) הוא לא היה זכאי לגמלה בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה.
(ג) על-אף הוראות סעיף-קטן (ב), לא תשולם גמלה לזכאי שחל לגביו האמור בסעיף 2(א)(2), וכן למי שחל לגביו האמור בסעיף 2(א)(3) שמצוי בהכשרה, בעד חודש היציאה ובעד חודש השיבה, אלא-אם-כן מתקיים לגביו, נוסף על הוראות סעיף-קטן (ב), האמור בסעיף 2(א)(2) או (3), לפי העניין, בכל אותו חודש.
(ג1) לא תשולם גמלה לזכאי שהוא או בן זוגו הגיעו לגיל פרישה, אם מתקיים האמור בפסקאות (1) או (2) שלהלן - בעד התקופות המפורטות בהן:
(1) הזכאי ובן זוגו יצאו את ישראל, במצטבר, ארבע פעמים באותה שנה קלנדרית - בעד כל חודש שבו, במלואו או בחלקו, שהו מחוץ לישראל בפעם הרביעית;
(1א) הזכאי ובן זוגו יצאו את ישראל, במצטבר, יותר מארבע פעמים באותה שנה קלנדרית - בעד כל אחד מהחודשים, באותה שנה קלנדרית שבהם שהו, בכל החודש או בחלקו, מחוץ לישראל;
(2) הזכאי ובן זוגו יצאו את ישראל, במצטבר, פחות מארבע פעמים באותה שנה קלנדרית, ואולם סך הימים שבהם שהו מחוץ לישראל באותה שנה קלנדרית עלה על 72 ימים:
(א) בעד כל אחד מהחודשים, כולם או חלקם, מהיום ה- 73 ועד ליום ה- 100 שבו שהו מחוץ לישראל באותה שנה קלנדרית;
(ב) בעד כל אחד מהחודשים באותה שנה קלנדרית שבהם שהו, בכל החודש או בחלקו, מחוץ לישראל, אם שהו מחוץ לישראל יותר מ- 100 ימים באותה שנה קלנדרית.
(ד) (1) הוראות סעיפים-קטנים (א), (ב) ו- (ג1) לא יחולו על מי שמתקיימים בו שניים אלה:
(1) הוא היה זכאי לגמלה בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה;
(2) הוא נזקק לטיפול רפואי מחוץ לישראל, או שהוא זכאי לגמלה מאחר שעיקר זמנו מוקדש לטיפול בבנו, בבתו, בבן זוגו או בהורהו לפי הוראות סעיפים 2(א)(7) ו- 2(ג) (להלן: "בן משפחה חולה") והוא נלווה לבן משפחתו החולה אשר נזקק לטיפול רפואי מחוץ לישראל;
(2) גמלה לפי סעיף-קטן זה תשולם לפי כללים, תנאים ולתקופה שיקבע השר;
(3) בסעיף-קטן זה, "טיפול רפואי מחוץ לישראל" - שירות בריאות הניתן לפי הוראות סעיף 11 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994.
(ה) היה לאדם הנמצא מחוץ לישראל ואשר אינו זכאי לגמלה בשל הוראות סעיף זה בן זוג זכאי הנמצא בישראל, תשולם הגמלה לאותו בן זוג, בשיעור המשתלם ליחיד, לפי הרכב משפחתו.
(ו) (1) שהה זכאי לגמלה מחוץ לישראל 183 ימים לפחות במהלך 12 חודשים רצופים, יראו אותו כמי שנמצא מחוץ לישראל כל עוד לא תמו 12 חודשים רצופים שבהם שהה בישראל 183 ימים לפחות, ובתקופה שבה שהה בישראל כאמור יראו בבן זוגו, לעניין ההוראות לפי חוק זה, כיחיד.
(2) הוראות פסקה (1) לא יחולו על אלה:
(א) מי שהודיע למוסד לביטוח לאומי במועד, בתנאים ובאופן שקבע השר, על יציאתו מישראל, על תקופת היעדרותו המשוערת ממנה ועל חזרתו אליה;
(ב) מי ששהה מחוץ לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי הניתן לפי הוראות סעיף 11 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994."
2. כללי - דברי הסבר
חוק הבטחת הכנסה הינו בעיקרו-של-דבר חוק טריטוריאלי ואין הוא נועד לכסות מתן אמצעי מחיה מינימליים לשוהים מחוץ לגבולה של מדינת ישראל באמצעות מתן גמלת קיום חודשית {עב"ל 1357/04 אבו מחארב סאלם נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-אר 2006(2), 665 (2006)}.

לאור התכלית האמורה נקבע בסעיף 14א(א) לחוק הבטחת הכנסה, כי: "לא תשולם לזכאי שיצא את ישראל, גמלה בעד חודש קלנדרי, אם שהה מחוץ לישראל בכל הימים שבאותו חודש", ואפילו התקיימו בו שאר תנאי הזכאות שבחוק.

אי-תשלום גמלה עבור חודש היציאה ועבור חודש החזרה לארץ, ליוצא את ישראל פעם נוספת באותה שנה קלנדרית על-פי סעיף 14(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, בא קודם כל למנוע מצב, בו אדם שיצא את ישראל מדי חודש קלנדרי ל- 29 ימים רצופים, יבוא ויטען אחר-כך לזכותו לתשלום הגמלה, באשר סעיף 14א(א) לחוק הבטחת הכנסה לא יחול לגביו.

מעבר לזאת, ההנחה בהוראת סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה הינה, כי היוצא פעמיים את ישראל במהלך שנה קלנדרית אחת, הוא בעל הכנסה השוללת ממנו זכאותו לתשלום גמלה לחודשי היציאה והשיבה לארץ. במאמר מוסגר יוער, כי גם שלילת הגמלה בשל בעלות על רכב על-פי סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה מושתתת בעיקרו-של-דבר על אותה הנחה.

הוראת סעיף 14א(ב) לחוק הבטחת הכנסה בעייתית ביישומה, משמשך הזמן שנמנה לאי-תשלום גמלה, הוא של שנה וחודש קלנדריים ולא של ימים. לכן למשל, היוצא את ישראל פעם אחת במהלך שנה קלנדרית לתקופה בת 60 יום מ- 2 ביולי עד 30 באוגוסט - לא תישלל ממנו הגמלה על-פי סעיף 14א(א) לחוק הבטחת הכנסה, לעומת חברו שיצא לחוץ-לארץ לתקופה בת 28 ימים ושהה שם כל חודש פברואר.

כך למשל, היוצא לחוץ-לארץ פעם שניה במשך אותה שנה קלנדרית, ליומיים בין 30 לנובמבר ועד 1 לדצמבר, לא תשולם לו הגמלה למשך חודשיים, חודש היציאה וחודש השיבה על-פי סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, לעומת חברו שיצא לחוץ-לארץ פעם שניה במשך אותה שנה קלנדרית ב- 2 לדצמבר ושב מאותה שהות בחוץ-לארץ
ב- 31 לדצמבר של אותה השנה. במקרה זה תישלל הזכאות לגמלה על-פי סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה עבור חודש אחד בלבד.

על-פי הוראת סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה "לא תשולם גמלה ליוצא את ישראל". על-פי אותה הוראה, לא משנה היעד שמחוץ לישראל, יוקר המחיה שם, וגם אופן המעבר לאותו יעד שמחוץ לישראל אינו משנה. אשר-על-כן, גם יציאה למדינות שכנות כמו קפריסין, ירדן ומצרים כולל טאבה, היא בגדר יציאה את הארץ.

כדאי להדגיש, כי המערערת במקרה שלפנינו יצאה עם "ידידה" שבע עד שמונה פעמים במהלך שנה אחת, לקזינו בטאבה, לדבריה, להקל על מצוקתה הנפשית. אלא שהמוסד לביטוח לאומי לא יכול לבדוק מעשיה בטאבה והאם היא לא הימרה שם בקזינו עם "ידידה"; והאם לא התקבלה אצלה שם הכנסה כלשהיא. משכך הם הדברים גם יציאתה לטאבה ראויה להיחשב ליציאה את ישראל מבחינת החוק.

שאלה אחרת היא, מבוטח היוצא את הארץ ושב אליה בו ביום, האם הוא ראוי להיחשב כמי "שיצא את ישראל" לעניין הוראת סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה.

באשר לכך קבע בית-הדין, כי רק היוצא את ישראל ולן מחוצה לה, ולו לילה אחד - ראוי להיחשב כמי שיצא את הארץ.

בלינה בחוץ-לארץ יש משום מעשה של ניתוק הזיקה לארץ, באופן המצדיק את החלת סעיף 14א(ב)(2) לחוק הבטחת הכנסה על היוצא לחוץ-לארץ פעמיים באותה שנה קלנדרית {עב"ל 470/06 ג'נט פולד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2007(3), 95 (2007)}.

התכלית העומדת בבסיס הוראת החוק הנ"ל, הינה שמבוטח הנוסע לחוץ-לארץ לעיתים תכופות לא ייהנה מגמלת הבטחת הכנסה, זאת מהטעם שגמלת הבטחת הכנסה נועדה בראש ובראשונה לדאוג לרמה מינימאלית של הכנסה וקיום למבוטח, ואין מטרתה לדאוג לחיי מותרות של מבוטח, כאשר ההנחה העומדת בבסיס קביעה זו היא, כי מי שידו משגת לצאת את הארץ לחוץ-לארץ יותר מפעם בשנה, איננו באמת זקוק לגמלת קיום {ב"ל (חי') 2561/05 דויגורה אינה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(3), 6793 (2007)}.
3. טיסה לחוץ-לארץ בטרם הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה - בטרם כניסת התיקון לחוק לתוקף - תחולה רטרואקטיבית של חקיקה
ב- עב"ל 84/03 {מרק פפרמן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי} עלתה שאלה ביחס ליציאות שנסעו התובעים לחוץ-לארץ, בטרם כניסת התיקון לחוק לתוקף. לעניין זה אמר כב' השופט {כתוארו אז} יגאל פליטמן: "השאלה במקרה שלפנינו היא אחת ויחידה, אם התחשבות בנסיעות לחוץ-לארץ בעבר לצורך קביעת הזכאות הנוכחית לגימלת הבטחת הכנסה, משמעה חקיקה רטרואקטיבית. לדעת בית-הדין במקרה זה, התשובה לשאלה היא שלילית.

השאלה העומדת על המדוכה במקרה שלפנינו היא שאלת אי-תשלום הגמלה למי שהתקיימו בו תנאי הזכאות לאחר כניסתו לתוקף של התיקון לחוק, כלומר לאחר
ה- 01.12.01. התיקון לחוק מיום 14.06.01 לא בא לשלול את גמלת הבטחת ההכנסה ששולמה כבר לתובעים לפני אותו מועד.

לא-זו-אף-זאת, בעצם ההתחשבות ביציאה לחוץ-לארץ, שאירעה לפני כניסת התיקון לחוק לתוקפו, אין משום שלילה או פגיעה רטרואקטיבית בזכות קנויה, משזכאותם הפרוסקטיבית של התובעים נבחנה לגבי היציאה לחוץ-לארץ לאחר כניסת התיקון לתוקף ומשהתובעים כולם היו יכולים לדעת טרם יציאתם השניה לחוץ-לארץ לאחר 01.12.01, כי החוק תוקן שישה חודשים קודם לכן ב- 14.06.01.

אשר לעצם תנאי ההתחשבות בנסיעות העבר לחוץ-לארץ, של המבקש גמלת הבטחת הכנסה, היוצא לחוץ-לארץ לאחר מועד תחולת התיקון, הרי שמדובר בתנאי סביר והגיוני שלאור תכלית תשלום גמלת הבטחת הכנסה אינו נוגד לבטח את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אכן, יש ללמוד גזירה שווה, ממצב בו אדם נסע לחוץ-לארץ בטרם כניסתו של התיקון לחוק לתוקף, שם קבע בית-הדין הארצי באופן חד-משמעי, כי יש להתחשב בנסיעותיו בטרם כניסת התיקון לתוקף - לבין מי שנסע לחוץ-לארץ בטרם הגיש תביעה להבטחת הכנסה, למוסד לביטוח לאומי {ב"ל 23039-08-10 שמואל אברהם נס נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים, תק-עב 2012(1), 14103 (2012)}.

במקרה דומה, ב- ב"ל (יר') 1894/02 {לייבזון לובוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(2), 4438 (2004)} התובעת יצאה מן הארץ ב- 07.04.01 ושבה ארצה ב- 15.04.01 {היציאה הראשונה}. התובעת יצאה מן הארץ שוב ב- 24.03.02 ושבה ארצה
ב- 02.04.02 {היציאה השניה}. הוראת סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה פורסמה ב- יוני 2001 ונכנסה לתוקפה ב- 01.12.01.

גם במקרה זה עלתה השאלה, האם ההתחשבות או החלת החוק על ה"נסיעה הראשונה" לחוץ-לארץ שהתרחשה עוד קודם לתיקון החוק, משמעה חקיקה רטרואקטיבית, והאם הפירוש הניתן על-ידי המוסד לביטוח לאומי להוראות החוק מנוגד להוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית-הדין קבע, כי לפי הלכת בית-הדין הארצי אין בפנינו חקיקה רטרואקטיבית השוללת זכויות, ואף לא פרשנות המנוגדת להוראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מקרה אחר שבו נפסק ההיפך הוא, ב- ב"ל (יר') 1898/02 {נלה פפרמן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(3), 7308 (2003)} התובע שהה בחוץ-לארץ מיום 10.12.00 ועד 19.12.00, ומיום 18.12.01 עד 31.12.01.

התובע טען, כי העובדה שהוא יצא את הארץ במהלך דצמבר 2000 אינה רלבנטית, שהרי התיקון לחוק נכנס לתוקפו ביום 01.12.01. לכן אין להחילו על יציאות מהארץ שקדמו למועד כניסתו של התיקון לחוק, לתוקף.

כמו-כן טען התובע, כי החלת הוראות הסעיף על התובע, אינה אלא יישום רטרואקטיבי של החוק, הפוגע בתובע, נוגד את תכלית החקיקה הסוציאלית, ואת תכלית חוק הבטחת הכנסה.

הנתבע טען, כי בסעיף 14א(ב) לחוק הבטחת הכנסה נקבע, כי היציאה השניה מישראל במהלך 12 החודשים, היא העילה לשלילת הזכאות, והמוסד לביטוח לאומי מתחשב ביציאה כאמור, אך אם התרחשה לאחר יום התחילה. ההתחשבות ביציאה הראשונה מישראל שהיתה לפני יום התחילה אינה פסולה, שכן אין היא עצמה שוללת את הזכאות לגמלה. לפיכך אין מדובר בחקיקה רטרואקטיבית.

כמו-כן טען הנתבע, כי לא מדובר גם בחקיקה רטרוספקטיבית, שהרי אין היא משנה לגבי העתיד את המעמד המשפטי, התכונות המשפטיות או התוצאות המשפטיות של מצבים אשר נסתיימו, ומעשים שנעשו, טרם כניסת החוק לתוקף.

בית-הדין קבע, כי התובע לא שהה בחוץ-לארץ בכל הימים של החודש {דצמבר 2001}, על-כן אין לשלול את זכאותו לגמלה מכוח סעיף 14א(א) לחוק הבטחת הכנסה.
עם-זאת, נכנס התובע לגדר סעיף 14א(ב)(1) לחוק, שכן יצא לחוץ-לארץ ב- 12 החודשים שקדמו לחודש היציאה, היינו דצמבר 2001. אף-על-פי-כן, דין תביעתו להתקבל.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי התיקון לחוק הבטחת הכנסה נכנס לתוקף ביום 01.12.01, משמע שיש למנות את תקופת 12 החודשים שקדמו לחודש היציאה, רק מיום 01.12.01, ואילך. מנייתם של 12 החודשים מיום 01.12.01 ולאחור תהא בגדר מתן תוקף לתיקון באופן רטרואקטיבי.

באשר לטענת בא-כוח הנתבע, כי היציאה השניה של התובע לחוץ-לארץ היא העילה לשלילת זכאותו, וזו קמה לאחר כניסתו של הסעיף לתוקף, קבע בית-הדין, כי טענה זו אין לקבל.

היציאה השניה כשלעצמה איננה העילה לשלילת הזכאות, שהרי אם לא היה התובע יוצא לחוץ-לארץ ב- 12 החודשים שקדמו לחודש היציאה {השניה}, היה זכאי לגמלה. גם מועד היציאה הראשונה כשלעצמו איננו מהווה את העילה לשלילת הזכאות על-פי החוק. שזירת שני המועדים גם יחד, היא היא המקימה עילה לשלילת הזכאות. מכאן, שיש למנות את 12 החודשים שקדמו לחודש היציאה מ- 01.12.01 ואילך, שאם-לא-כן, יילקחו בחשבון לצורך שלילת הזכאות אף עובדות שארעו קודם שנכנס התיקון לתוקף.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי החלת התיקון על התובע בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, הינה בגדר חקיקה רטרואקטיבית, ואין לאשרה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 2379/02 {נאיל אלאערג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(2), 1206 (2003)} בית-הדין קבע, כי התובע יצא מישראל ב-12 החודשים שקדמו ליציאתו בחודש יולי 2002, ועל-כן, אין הוא זכאי לגמלה בגין חודש היציאה וחודש השיבה בנסיעתו הנוספת.

חודש היציאה בנסיעה הנוספת הוא יולי 2002, וחודש השיבה - הוא אוגוסט 2002, לפיכך, בהתאם להוראות סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, קבע בית-הדין, כי התובע איננו זכאי לגמלה בגין חודש אפריל 2002.

באשר לטענת התובע, כי מאחר שיציאתו הקודמת מישראל היתה טרם חקיקת סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, אין להחיל עליו את הוראותיו, קבע בית-הדין, כי אין לקבל טענה זו.

והוסיף בית-הדין, כי התחולה, לפי סעיף 3(ג) לחוק המתקן, היא על גמלה המשתלמת בעד התקופה שמיום 01.12.01 ואילך. על-כן, כשבוחנים את הזכאות לגמלה בגין חודש אפריל 2002, יש לבחון זאת על-פי הוראותיו של החוק כפי שהיו לאחר יום 01.12.01, כלומר, על-פי הוראות סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, ואין משמעות לעובדה שהנסיעה הקודמת מחוץ לישראל היתה טרם כניסת החוק המתקן לתוקף. לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה.

כך נקבע, בין היתר גם ב- ב"ל (נצ') 1692/02 יורי פולוגונקין נ' המוסד לביטוח, תק-עב 2002(3), 1302 (2002)}.

במקרה נוסף, ב- ב"ל (יר') 2219/02 {בן משה עומר נ' ביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2003(2), 2433 (2003)} בית-הדין קבע, כי לא מדובר בתחולה רטרואקטיבית של חקיקה. שכן, אין החקיקה עוסקת בנסיעות לחוץ-לארץ אלא היא עוסקת בזכאות לגמלת הבטחת הכנסה ומדובר בה בתשלום גמלה ממועד מסויים ואילך שכל הזכאי לתשלום של גמלה כזו, באותו מועד, ויצא לחוץ-לארץ, לא תשולם לו גמלה בעד החודש בו יצא ובעד החודש בו שב אם יצא את ישראל ב- 12 החודשים שקדמו לחודש היציאה. משמעו של דבר, יציאה לחוץ-לארץ פעמיים או יותר בתקופה שקדמה ל- 12 החודשים שקדמו למועד הזכאות לגמלה שוללת את הגמלה ממי שיצא.
4. המערער יצא מן הארץ פעמיים באותה שנה ולכן לא היה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 29782-03-12 {אמיל מירו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(4), 483 (2013)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בחיפה, אשר דחה את תביעתו של המערער לתשלום גמלת הבטחת הכנסה עבור חודש יוני 2010.

בית-הדין האזורי קבע, כי יש לקבוע כי גם מי שיצא מישראל לקראת חצות, ושב אליה למחרת לקראת ערב, ייחשב כמי שיצא מן הארץ. היינו, לא נדרש, כתנאי לשלילת גמלה, שהמבוטח יצא מישראל בשעות היום וישוב למחרת, ואף יציאה בשעת לילה מאוחרת, גם אם לקראת חצות, ושיבה למחרת היום ייחשבו כיציאה לחוץ-לארץ השוללת גמלה.

בדרך זו נגשים את תכלית החקיקה. שהרי, בעיתים שכאלה, כשמספר הנזקקים לגמלאות כה גדול, יש לייחד את הגמלאות למי שזקוק להן יותר מהאחרים. ואדם היוצא לחוץ-לארץ שוב ושוב, מן הסתם אינו זקוק לגמלה באותו חודש. יש לזכור כי לשון החוק מדברת על כל מי שיצא מישראל, ואינה דורשת יציאה ל"לילה".

עוד הוסיף בית-הדין האזורי, כי מדובר בתובע שניסה לעקוף את החוק ופעל בניגוד לתכליתו, על-ידי כך שהיה חוזר סמוך לחצות לכמה דקות לשטח ישראל, ומייד חוזר לחוץ-לארץ, על-מנת שלא יראו זאת כ"יציאה" מישראל. ואולם, בפועל שהה התובע במשך שבוע בחוץ-לארץ, ככל הנראה, למעט יום אחד.

המחוקק לא התכוון לאפשר לעקוף את החוק כך שאדם אשר שהה במרבית שעות היום מחוץ לישראל, יחזור לארץ רק דקות סמוך לפני חצות, ויצא אותה מספר דקות לאחר חצות, ייחשב כמי ששהה בישראל.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את הטענה, כי יציאה וחזרה מהארץ באותו היום אין בה לשלול גמלת הבטחת הכנסה.

המערער טען, כי שגה בית-הדין האזורי בקובעו, כי המערער ניסה לעקוף את החוק ופעל בניגוד לתכליתו. עוד טען המערער, כי הוא פעל בהתאם לחוק ולפסיקה, ופגיעה בקיצבתו עומדת בניגוד לחוק ולתכליתו.

עוד הוסיף המערער, כי בחודש אפריל 2009 וברוח פסק-הדין בעניין פולד {עב"ל 470/06 ז'נט פולד נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.07.07)} פרסם המוסד לביטוח לאומי הוראות עדכון לחוזר שנושאו "יציאה לחוץ-לארץ". לפי הוראות חוזר העדכון, יציאה וכניסה באותו יום מגבולות הארץ דרך מעברים יבשתיים אינה נחשבת ליציאה לחוץ-לארץ ולכן אינה שוללת זכאות לקיצבת הבטחת הכנסה.

כמו-כן טען המערער, כי טרם יציאתו לטאבה, המערער בירר עם המוסד לביטוח לאומי האם יציאתו תשלול את זכאותו לקיצבת הבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי הודיע למערער, כי הוא רשאי לצאת לטאבה וקיצבתו לא תישלל ממנו כל עוד הוא יוצא ונכנס לארץ באותו היום. המוסד לביטוח לאומי לא הגביל את מספר הימים שהמערער זכאי לצאת את הארץ ולשוב באותו היום, ולא הגביל את מספר השעות שהמערער רשאי לשהות בטאבה בכל יום.

המערער מילא אחר הנחיות המוסד וחזר בכל יום מיום 07.06.10 עד יום 12.06.10. לפי החוק והפסיקה המערער רשאי לצאת מהארץ ולחזור באותו היום מבלי שתפגע זכותו לקיצבת הבטחת הכנסה. יש להחיל את ההלכה בעניין פולד, בו דובר על נסיבות דומות למקרה הנדון. בית-הדין האזורי צמצם את הלכת פולד בצורה הפוגעת באנשים הזכאים לקיצבה. כשלוש פעמים בעבר המערער כבר יצא לטאבה בנסיבות זהות לנסיבות המקרה הנדון, והמוסד לביטוח לאומי לא שלל את זכאותו לקיצבת הבטחת הכנסה. המערער הסתמך על הפסיקה, הנחיות המוסד לביטוח לאומי ועל ניסיון העבר שלו.

המשיב טען, כי המערער יצא בבוקר מישראל, שהה בטאבה עד שעות הלילה המאוחרות, חזר לישראל למשך כעשרים דקות, חזר לטאבה פעם נוספת וחוזר חלילה. יש להניח שהמערער לא היה ער ברצף שישה ימים אלא הוא לן בטאבה. לכן, גם לפי פסק-דין פולד המערער יצא את ישראל. בית-הדין האזורי בחן את תכלית החקיקה וקבע שהמקרה של המערער אינו עומד בתכלית זו. המערער יצא את ישראל, להמר בטאבה לתקופה של שישה ימים ולפי סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה זכאותו להבטחת הכנסה נשללה כדין. מדובר בניצול ציני של הפסיקה, ועל בית-הדין לחזור לתכלית של הפסיקה. כמו-כן, טען המשיב, כי לא נבדקו מקרים קודמים בעניינו של המערער, אך גם אם בעבר אירעו למערער מקרים זהים וגמלתו לא נשללה, הרי
שאי-שלילת הגמלה נבעה מטעות.

בית-הדין קבע, כי כפי שעלה מדו"חות מופעי הגבולות, למעשה המערער שהה בטאבה ברציפות מיום 07.06.12 עד יום 12.06.12. אמנם, המערער דאג לשוב לארץ לפרקי זמן קצרים, כאשר שב לארץ זמן קצר לפני חצות ויצא שוב לטאבה זמן קצר לאחר חצות.

כעולה אף מדברי המערער, לאמיתו של דבר המערער לא שב לארץ, לא שהה בה ולא לן בה, אלא פעל כאמור כדי שיוכל לטעון, כי שב לארץ בכל יום. אמנם, בהודעה מיום 25.01.12 לבית-הדין האזורי טען המערער, בין היתר, כי הוא לא לן בטאבה אלא בשעות הלילה הוא היה במועדונים ובקזינו. אולם, מהגיונם של דברים מתחייב כי המערער לן במהלך התקופה, ומאחר ששהה בישראל פרק זמן קצר ביותר נראה כי הוא לן בטאבה, בין בשעות הלילה ובין בשעות היום, ולא הוכח אחרת.

בחינת כל יום בנפרד והכרה בו כאילו המערער לא יצא את ישראל מאחר שמדי יום המערער נכנס אל גבולות הארץ בסמוך לחצות ושהה בה פרק זמן קצר אינה משקפת את המציאות. אין מדובר במקרה חד-פעמי או ביום אחד שניתן להבדילו מיתר הימים, אלא מדובר ברצף של ימים שבכל אחד מהם עיקר שהותו של המערער היה מחוץ לישראל, והמערער אף לן בהם מחוץ לישראל. לאור כל האמור, קבע בית-הדין, כי יש לראות את המערער כמי שיצא את ישראל וחל עליו סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, ולא חלה במקרה הנדון הלכת פולד.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כאמור, סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה קובע כי לא תשולם גמלה למבוטח בעד החודש הקלנדרי שבו יצא ונכנס לישראל, אם באותה שנה קלנדרית הוא כבר יצא קודם לכן את הארץ פעם נוספת.

ממכתב המוסד לביטוח לאומי למערער בו נדחתה התביעה לתשלום גימלת הבטחת הכנסה לחודש יוני 2010, מכתב ההגנה ומדברי בא-כוח המוסד לביטוח לאומי במעמד הדיון בבית-הדין האזורי, עלה, כי המוסד לביטוח לאומי טען, כי יש לראות את רצף יציאותיו של המערער לטאבה החל מיום 07.06.10 כיציאה אחת לחוץ לארץ, ויציאה זו היא יציאה שניה מחוץ לארץ בשנת 2010, ולכן יש לראות בה יציאה נוספת לאותה שנה קלנדרית ששוללת את גמלת הבטחת הכנסה עבור חודש יוני 2010.

עם-זאת, המוסד לביטוח לאומי לא ציין תאריך מדוייק שהמערער יצא את הארץ באותה שנה. בית-הדין האזורי לא התייחס לעניין זה, לנוכח קביעתו, כי היציאה לטאבה בחודש יוני 2010 מהווה שתי יציאות לחוץ-לארץ. בית-הדין קבע, כי מסקנה זו של בית-הדין האזורי אינה מקובלת עליו, וקבע, כי יש לראות את תקופת השהות בטאבה כיציאה אחת לחוץ-לארץ.

אולם, מעיון בצילום הדרכון של המערער עלה, כי המערער יצא את ישראל לחוץ-לארץ בשנת 2010 לפני חודש יוני 2010, שכן המערער שהה בחוץ-לארץ מיום 09.02.10 עד יום 17.03.10. לכן, יש לראות את היציאה לטאבה בחודש יוני 2010 כיציאה אחת נוספת באותה שנה קלנדרית, ומשום כך המערער אינו זכאי לגמלה בעד חודש יוני 2010, בהתאם לסעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באשר לטענה, כי טרם יציאתו לטאבה המערער בירר עם המוסד לביטוח לאומי האם יציאתו תשלול זכאותו לקיצבת הבטחת הכנסה, והמערער הסתמך על תשובת המוסד כי לפי פסק-דין פולד הוא רשאי לצאת וקיצבתו לא תישלל ממנו כל עוד הוא יוצא ונכנס למדינה באותו היום: בית-הדין האזורי קבע, כי טענה זו לא הוכחה, ואין מקום להתערב בקביעתו העובדתית.

באשר לטענה, קבע בית-הדין, כי המערער הסתמך על כך שבפעמים קודמות בהם יצא לטאבה בנסיבות זהות ולא נשללה ממנו הגמלה: גם אם כטענת המערער, שלא הוכחה, מדובר בנסיבות זהות לחלוטין, פעולת המוסד בעבר אינה מקנה למערער זכויות מעבר למגיע לו על-פי החוק.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי הערעור נדחה, מאחר שביוני 2010 המערער יצא את הארץ פעם שניה בשנת 2010 הוא אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה עבור חודש יוני 2010.
5. שלילת דמי מזונות בשל יציאות רבות לחוץ-לארץ של התובעת - הערעור נדחה
ב- עב"ל 25123-06-10 {מיטל גילבר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(4), 1859 (2013)} מאחר שבעלה לשעבר של התובעת לא עמד בתשלומי המזונות כפי שנקבעו בהסכם, פנתה המערערת בתביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת תשלום דמי המזונות בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 {ייקרא להלן: "חוק המזונות"}.

המוסד לביטוח לאומי הודיע למערערת, כי זכאותה לתשלום מזונות הופסקה החל מיום 01.12.06. זאת, על-סמך הוראת סעיף 9א(ב) לחוק המזונות, נוכח שהותה בחוץ-לארץ מספר פעמים במהלך השנים 2006-2005. אין חולק, כי במהלך שנת 2005 שהתה המערערת פעמיים בחוץ-לארץ, וכי במהלך שנת 2006 שהתה ארבע פעמים בחוץ-לארץ.

בפסק-דינו של בית-הדין האזורי נדחתה תביעת המערערת ואושרה החלטת המוסד לביטוח לאומי בדבר שלילת הזכאות לתשלום מזונות על-פי הוראת הסעיף כאמור. על-כך הוגש ערעור המערערת לבית-הדין הארצי.

המערערת טענה, כי ההסדר המעוגן בסעיף 9א לחוק המזונות הקובע, כי אישה שיוצאת לחוץ-לארץ תישלל זכאותה למזונותיה או זכאות ילדיה למזונותיהם מהמוסד לביטוח לאומי הינו הסדר גורף הפוגע בזכות חוקתית באופן בלתי-מידתי, ומשכך מן הראוי לבטלו.

לטענתה, ההסדר פוגע בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד. זכות זו הוכרה כזכות יסוד במסגרת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומהווה ביטוי ממשי לכבוד האדם.

עוד טענה המערערת, כי סעיף זה קובע פיקציה הטמונה בחזקה החלוטה לפיה ההוצאה הטמונה ביציאת האישה לחוץ-לארץ, בנסיבות כמפורט בחוק, מצביעה על הכנסה, ששיעורה כשיעור הכנסה השוללת את זכאותה או את זכאות הקטינים שבחזקתה לתשלום מזונותיהם מהמוסד לביטוח לאומי גם אם הקטינם לא יצאו איתה לחוץ-לארץ... חזקה חלוטה זו פוגעת פגיעה בלתי-חוקתית בזכות האישה והקטין למינימום של קיום אנושי בכבוד.

מדובר בשלילה גורפת של המזונות ללא כל תלות בשאלה הפרטנית האם אכן יש לאותה אישה הכנסה מספקת להבטיח את מימוש זכותה או את זכות ילדיה למינימום של קיום אנושי בכבוד. כמו-כן, טענה המערערת, כי ההוצאות הכרוכות ביציאה לחוץ-לארץ אינן משקפות כלל וכלל את הכנסתה של האישה, בעיקר כשנסיעות האם ממומנות על-ידי אחרים. אף אין החברה רשאית להעניש את הילדים בשלילת מזונותיהם אך ורק בשל כך שאימם יצאה לחוץ-לארץ שלא במימונה.

ועוד הוסיפה המערערת, כי שגה המחוקק עת נמנע מלהבחין בין זכאי למזונות שהינו קטין לבין זכאי למזונות בגיר. בענייננו הזוכה הוא קטין, חסר מקורות הכנסה ואינו בעל כושר השתכרות, והיה על המחוקק להבחין בין סוגי הזכאים באופן שישקף את מצבם הכלכלי לאשורו. כמו-כן, הפגיעה בקטין באמצעות שלילת מזונותיו אך ורק בשל יציאתה של אימו לחוץ-לארץ הינה חמורה ובלתי-מידתית.

כמו-כן, טענה המערערת, כי נקודת המוצא של התיקון לחוק בו הוספה הוראת סעיף 9א בדבר היעדר שוני ענייני בין גמלה להבטחת הכנסה לבין גמלת מזונות, שגויה, באשר קיים שוני מהותי בין הגמלאות.

הזכות לדמי מזונות אינה גמלה המשולמת לנזקקים מכוח חקיקת הרווחה, כי אם זכות עצמאית מכוח הנישואין או מכוח ההורות. הביטוח הלאומי הוא רק צינור להעברת הכספים. כמו-כן במסגרת תיקון מס' 8 לחוק המזונות לא בוטלה הוראת החוק ואך הוקלו במידת מה התנאים לשלילת הגמלה. משתיקון מס' 8 נכנס לתוקף רק ביום 30.07.12 עניינה של המערערת אינו נכנס לגדרו, ותקיפת המערערת היא תקיפה של ההסדר כפי שחל עליה. אלא שכל הטיעונים נכונים גם להסדר כפי שתוקן. זאת נוכח העובדה שהוראת הסעיף בין לפני התיקון ובין אחריו אינו מגשים את תכלית תשלום המזונות שהינה להבטיח רמת קיום מינימאלית לתא המשפחתי.

נוסף על כך:

"ביטול סעיף 9א הולם את סעיף 27 לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד המחייב את המדינות החתומות על האמנה לנקוט צעדים נאותים להבטחת גביית מזונות עבור ילדים. על-פי האמנה מוטלת על המדינה החובה לנקוט בצעדים נאותים לסייע להורים ולאחרים האחראים לילד לממש זכותו לרמת חיים הולמת. במקום שהאב הינו סרבן, עובר נטל סיפוק צרכיו של הילד למדינה, לסייע להורה המשמורן, היא האם, לממש זכותו של הילד לקיום בכבוד.

בנסיבות המקרה, המערערת, שהקדישה עצמה וזמנה לבנותיה, הכירה בן זוג שביקש לבלות איתה בחופשות קצרות בחוץ-לארץ כשכל הוצאות הנסיעה מומנו על ידו. יציאותיה של המערערת לחוץ-לארץ לא היוו כל אומדן להכנסתה, ומזונותיהן של הקטינות נשללו על לא עוול בכפן. מה גם שבעוד שהאם שהתה ימים ספורים בחודש בחוץ-לארץ, הזכאות של הקטינות נשללה לכל החודש. אם הימים הספורים התפרסו על שני חודשים קלנדאריים, הזכאות נשללת לחודשיים ימים.

המוסד לביטוח לאומי טען, כי במסגרת הערעור, כמו גם בתביעה העיקרית, לא טענה המערערת לבטלות הוראת סעיף 9א לחוק המזונות, והיתה זו יוזמה של בית-הדין בהזמינו את הצדדים לטעון בקשר לסוגיה. לגופו של עניין נטען, כי סעיף 9א כנוסחו בתקופה הרלוונטית שונה במסגרת תיקון מס' 8 לחוק, שנכנס לתוקף ביום 30.07.12. במהותו, הקל התיקון בתנאי הזכאות לזוכה היוצא לחוץ-לארץ.

בנסיבות אלה, משלא הועלתה טענה בדבר אי-חוקתיות הוראת הסעיף מיוזמת המערערת, כמו גם נוכח החלפת הוראתו בהוראה אחרת, ומשיקולים של ריסון שיפוטי, אין מקום לדון בשאלה בדבר חוקתיות הוראת סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה.

הדברים מתיישבים עם עקרון הפרדת הרשויות, ועם התפיסה המעוגנת בהלכה הפסוקה לפיה בית-המשפט הגבוה לצדק נוקט מלכתחילה במדיניות של ריסון משמעותי ביותר, עת שהוא מקיים ביקורת חוקתית בכלל. ולמעלה מכך, "עת שבית-המשפט מבקש לשקול דיון בחוקתיות של הוראת חוק שהוחלפה בהוראה חדשה עליו ליתן את הדעת לכך שאף במקומות הנדירים בהם בית-המשפט מגיע למסקנה כי החוק אינו חוקתי, נוהג הוא להשהות את הבטלות על-מנת לאפשר למחוקק להיערך להכרזת הבטלות, ובהתאם לצורך לחוקק הסדר חלופי להסדר שנפסל."

בית-הדין קבע, כי בהוראת החוק השוללת תשלום מזונות הקטין לפי חוק המזונות, עקב יציאה לחוץ-לארץ, טמונה לאמיתו של דבר חזקה, לפיה "הזוכה" שיצא לחוץ-לארץ, מספר פעמים כמצויין בחוק, הוא בעל הכנסה בשיעור השולל זכאות הקטין למזונותיו. כך, בין ש"הזוכה" שיצא לחוץ-לארץ היא אימו של הקטין שבהחזקתה הוא נמצא, ובין שזהו הקטין עצמו שיצא לחוץ-לארץ.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מחוייבות ההורה החייב על-פי פסק-דין, אינה פוטרת את ההורה המשמורן מחובתו הבסיסית לזון גם הוא את ילדו. חובת תשלום הגמלה, כפי שהיא מעוגנת בחוק המזונות, אינה חובה אבסולוטית לתשלום מלוא מזונות הקטין כפי שנפסקו לזכותו. החובה לתשלום מזונות הקטין מתגבשת לפי הוראת החוק, גם בשים-לב למצבו הכלכלי של ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו.

כמו-כן, בדומה לסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, אף סעיף 9א לחוק המזונות קובע פיקציה. הפיקציה טמונה בחזקה, שאותה לא ניתן לסתור, לפיה ההוצאה הטמונה ביציאת הזכאי לחוץ-לארץ, בנסיבות כמפורט בחוק הבטחת הכנסה, מצביעה על הכנסה, ששיעורה כשיעור הכנסה השוללת את זכאות הקטין לתשלום מזונותיו מן המוסד לביטוח לאומי.

בית-הדין קבע, כי אין להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקתיות הוראת הסעיף, כנוסחו במועדים הרלוונטיים לערעור זה. זאת משהוברר, כי הוראתו שונתה, ונקבע תחתיה הסדר חדש. אשר-על-כן, נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
6. התובע יצא לחוץ-לארץ לפני הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה בפעם הראשונה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (יר') 11898-01-13 {גמאל אבו שראר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 24237 (2014)} התובע טען, כי הוא זכאי לקבלת גמלת הבטחת הכנסה עבור החודשים אוקטובר ונובמבר 2012, הואיל ובמועד היציאה הראשונה לחוץ-לארץ לא היה הוא בגדר מי שזכאי לקיצבת הבטחת הכנסה.

כמו-כן, טען התובע, כי סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה קובע, לפי פרשנותו הנכונה, שיש ליקח בחשבון רק את היציאות לחוץ-לארץ של מי שהוא בגדר "זכאי" במועד שתי היציאות באותה שנה קלנדרית.

הנתבע טען, כי מצבו הכלכלי של התובע בחודשים ינואר ופברואר 2012 היה זהה לזה שלאחר-מכן, כעולה מדברי התובע עצמו בטופס התביעה. כמו-כן, התובעים מקבלים הבטחת הכנסה לסירוגין מחודש מרץ 2004. הנתבע טען איפוא, כי בנסיבות אלו יש לראות בתובע שיצא פעם שניה באותה שנה קלנדרית, ללא שהשתנה מצבו הכלכלי, כמי שנכנס לגדרי האמור בסעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי בהתאם להלכה שנקבעה בפסיקת בתי-הדין לעבודה, לשון הסעיף הינה ברורה ואף נסיעה לירדן נחשבת בגדר יציאה לחוץ-לארץ, ללא תלות בעלותה או בקרבה הגיאוגרפית של המדינה הזרה למדינת ישראל.

כמו-כן, החריג הרפואי פורש בצמצום למקרים מתאימים, ולא כל מקרה חולי של בן משפחה המתגורר או מטופל בחוץ-לארץ נכנס בגדריו. במקרה שבפנינו ביקורי התובע בירדן לא עמדו בתנאי החריג לביקור מטעמים רפואיים, סעיף 14א(ד)(1)(2), ביניהם כי הטיפול הרפואי הוענק לבן המשפחה שזמנו של מקבל הגמלה מוקדש לטיפול בו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לייחס חשיבות למחיר הנסיעה לירדן, אשר לפי גרסת התובע היה נמוך, שכן נסע לגשר אלנבי במונית שירות ומשם נסע לירדן ברכבו של אחיו, שכן גורם זה אינו מהווה שיקול בהתאם ללשון הסעיף, שדנה ביציאה לחוץ-לארץ ללא התניית עלותה. נמצא איפוא שלא מתקיימות נסיבות המצדיקות את היציאה לחוץ-לארץ.

בית-הדין קבע, כי היציאה הראשונה לחוץ-לארץ לא תחשב ככזו למי שלא היה זכאי לגמלה באותו חודש, אלא רק אם אירעה בחודש בו היה זכאי לגמלה באותה שנה קלנדרית. במקרה שבפנינו התובע איפוא נחשב כמי שיצא רק פעם אחת באותה שנה קלנדרית לחוץ-לארץ, לעניין זכאותו לגמלה, בחודשים אוקטובר ונובמבר 2012.

בית-הדין קבע, כי אין להחשיב לו את היציאה הראשונה לחוץ-לארץ שהיתה בחודשים ינואר ופברואר באותה שנה, בהם לא היה זכאי לגמלה. לפיכך קבע בית-הדין, כי התובע זכאי לקבל את הגמלה בחודשים אוקטובר ונובמבר 2012.

במקרה דומה, ב- ב"ל (נצ') 11211-02-11 {יוסף זועבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(3), 15521 (2011)} קבע בית-הדין, כי יציאה קודמת לחוץ-לארץ אשר יש בה כדי להביא לשלילת הזכאות לגמלה מכוח סעיף 15א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה היא רק כזו שנעשתה במהלך תקופת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה.

על-סמך האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי במנין היציאות לחוץ-לארץ לפי סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, אין להבין בחשבון את נסיעת התובע ואשתו לחוץ-לארץ בחודש פברואר 2010, נסיעה שנעשתה בטרם נזקק התובע לגמלת הבטחת הכנסה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי הנסיעה הנוספת של התובע ואשתו {לביקור תנחומים אצל בני המשפחה בירדן}, ליומיים בחודש נובמבר 2010, אינה שוללת את הזכאות לגמלה בעבור חודש נובמבר 2010, חודש שבו המשיך התובע להתייצב כנדרש בלשכת שירות התעסוקה. על-כן, התביעה התקבלה.
7. שלילת הגמלה בשל יציאות לחוץ-לארץ - יציאה בשל סיבות רפואיות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 10916-09-12 {אלמז נדז'פוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 12874 (2013)} התובעת שהתה בחוץ-לארץ מיום 16.11.08 ועד ליום 08.03.09 וכן מיום 22.01.12 ועד ליום 01.07.12 ומשכך הופסק תשלום הגמלה לתקופות אלה. התביעה התייחסה לשלילת גמלתה לחודשים ינואר-יוני 2012 וכן לשלילת זכאותה בשנים 2009-2008.

התובעת טענה, כי בנה, יליד 1990 הסובל מ- CP. נפל בחודש אפריל 2011 ונחבל בסנטרו. הוא הופנה לחדר המיון שם קיבל חיסון של דיפטריה וטטנוס וזאת למרות התנגדות התובעת בטענה שהבן אלרגי לתרופות רבות בעקבות מחסור ב- G6PD. לדבריה, כתוצאה מקבלת החיסון הדרדרה בריאות הבן והוא נדרש לטיפולים רפואיים.

לכן, פנתה התובעת לרופאים רבים לקבלת אבחנה למצבו של הבן וטיפול מתאים ואולם נדחתה תוך שקיבלה יחס מזלזל ומבלי שמחלת הבן אובחנה. משהתייאישה מלקבל אבחנה מדוייקת למצבו של בנה וטיפול מתאים, נסעה עמו לקווקז שם אובחנה מחלת הבן והוא טופל על-ידי פרופ' מומחה. בפנייתה לבית-הדין טענה התובעת, כי לאור העובדה שנסיעתה לחוץ-לארץ נעשתה על-מנת לטפל בבנה וזאת משלא נמצא לו טיפול מתאים בארץ, לא היה מקום להפסיק את זכאותה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. על-כן, על הנתבע להשלים לידיה את הגמלאות בגין החודשים החסרים.

הנתבע טען, כי משהוגשה תביעת התובעת רק בחודש ספטמבר 2012, ומשנוגעת היא לגמלה לשנים 2009-2008 ולחודשים ינואר-יולי 2012, חלה עליה התיישנות ואין לקבלה.

עוד טען הנתבע, כי על-פי הוראות חוק הבטחת הכנסה לא ניתן לשלם גמלה לזכאי שיצא את הארץ בעד חודש קלנדרי שבו שהה מחוץ למדינה למעט אם היה זכאי לגמלה בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה והוא נזקק לטיפול רפואי מחוץ לישראל או שהוא זכאי לגמלה מאחר ועיקר זמנו מוקדש לטיפול בבן משפחה חולה והוא נלווה לאותו בן משפחה חולה אשר נזקק לטיפול רפואי בחוץ-לארץ.

כמו-כן טען הנתבע, כי אין זכאות התובעת לגמלה מבוססת על עילת השגחה מתמדת בבנה והתובעת לא הציגה כל מסמכים לעניין זה. עוד טען הנתבע, כי התובעת לא הצביעה על קיומם של התנאים הנדרשים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי המאפשרים קבלת טיפול רפואי בחוץ-לארץ ואשר מהווים תנאי להמשך קבלת גמלה בעת שהות מבוטח בחוץ-לארץ.

בית-הדין קבע, כי מבוטח היוצא את הארץ לתקופה העולה על חודש ימים, זכאותו לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מופסקת לתקופת שהייתו בחוץ-לארץ אלא אם הוא היה זכאי לגמלה בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה. והוא או בן משפחתו שבהשגחתו, נזקק לטיפול רפואי מחוץ לישראל בעניינים ובתנאים המפורטים בתקנות.

לאור זאת, קבע בית-הדין, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי היתה הצדקה אמיתית ליציאתה את הארץ. טענתה כי בנה בן ה- 23 נזקק להשגחה הועלתה לראשונה במעמד הדיון ולא נתמכה בכל ראיה שהיא לרבות חוות-דעת סוציאלית או רפואית ואילו טענתה, כי לבנה לא ניתן כל טיפול בארץ כאשר בחוץ-לארץ אובחנה מחלת הבן והוא קיבל טיפול מתאים, לא זו בלבד שלא נתמכה בכל ראיה שהיא אלא משנשאלה התובעת במפורש מה היא האבחנה שניתנה לה בעניינו של בנה, הודיעה לבית-הדין, כי היא מסרבת לחשוף את האבחנה.

עוד עלה מעדותה של התובעת, כי הטיפול שניתן לבן בקווקז, לא היה טיפול שאינו ניתן בארץ, טיפול זה לא סייע לפתרון הבעיות שמהן סובל הבן ואין הוא נכנס בגדר התנאים המפורטים בתקנות. בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי התובעת לא עמדה בתנאים הנדרשים בסעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה ולא הוכיחה את זכאותה לקבלת גמלה בתקופה שבה שהתה בחוץ-לארץ. לאור כל האמור לעיל, בית-הדין דחה את התביעה אף מבלי להידרש לטענת ההתיישנות.

במקרה דומה, ב- ב"ל (חי') 2637/02 {אלכסנדר יל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(1), 8237 (2004)} המסמכים הרפואיים של התובע, נבדקו על-ידי רופא המוסד לביטוח לאומי. מתגובת הנתבע עלה, כי יש לבעיה הרפואית {דלקת שורש העצב בחוט השדרה} טיפול רפואי הניתן לביצוע בארץ. התובע לא קיבל אישור מקופת החולים לביצוע הטיפולים בחוץ-לארץ.

בית-הדין קבע, כי לא התקיימו התנאים המצדיקים מתן טיפול רפואי במדינת חוץ על-פי חוק ביטוח בריאות והתקנות שהותקנו מכוחו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובע יצא לחוץ-לארץ בחודש ינואר 2002, ופעם נוספת בחודש אפריל 2001. יציאתו לחוץ-לארץ לא היתה לצורך קבלת טיפול רפואי שאלמלא קיבלו היתה נשקפת לו סכנת אובדן חיים, ושאינו ניתן לביצוע בארץ. על-כן, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 1645/03 {דרייני אריג' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(1), 1637 (2004)} התובעת יצאה מן הארץ פעמיים במהלך אותה השנה.
בית-הדין קבע, כי התובעת לא הוכיחה שבנה זקוק לטיפול רפואי מחוץ לישראל בהתאם להוראת החוק. על-כן, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 1067/03 {ארמונד דוינגר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(1), 6364 (2004)} התובע טען שהוא טס לקבל טיפולי פיזיותרפיה במרחצאות ברומניה. בית-הדין קבע, כי רשימת המקרים שנקבעה בתקנות הבטחת הכנסה הינה בגדר רשימה סגורה, וקבלת טיפולי פזיותרפיה במרחצאות ברומניה אינה נכללת בה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין מדובר בבדיקה, אבחון, טיפול או ניתוח, בתחומים שנמנו בתקנה 2 לתקנות הבטחת הכנסה, וגם לא בנסיבות המיוחדות והחריגות שנמנו בתקנה 3 לתקנות הבטחת הכנסה.

מלשון סעיף 11 לחוק הבטחת הכנסה ומלשונן של תקנות הבטחת הכנסה, עולה בבירור, כי כוונת המחוקק ומתקין התקנות היתה לייחד את המקרים בהם יינתן טיפול רפואי בחוץ-לארץ, למקרים של נסיבות מיוחדות וחריגות, בהן בין אם מפאת אופיו המיוחד של הטיפול הדרוש ובין אם מבחינת חומרתה או חריגותה של המחלה בגינה נדרש הטיפול - מן הראוי להעדיף מתן טיפול רפואי בחו"ל על פני זה שניתן לספקו בארץ.

לסיכום, קבע הית-הדין, כי כל שנטען, באופן סתמי וכללי, היה כי התובע ואשתו נזקקו לטיפולי פיזיותרפיה בשל "בעיות ברגליים". על-כן, קבע בית-הדין, אין מקום להחיל על התובע את החריג שבסעיף 14א(ד)(3) לחוק הבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 2519/02 {עדנאן זועבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(3), 8875 (2003)} התובע, למעשה, לא חלק על כך שהוא יצא לחוץ-לארץ בתנאים שעל-פי החוק אינם מזכים בגמלה. הטיפול ה"רפואי" שהוא קיבל מהשייח' הסעודי לא היה טיפול שהתקיימו בו הוראות סעיף 11 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, כך שהוא לא היה כלול באמור בסעיף 14א(ד)(2) לחוק הבטחת הכנסה. התביעה נדחתה והתובע אף חוייב בהוצאות.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 1692/02 {יורי פולוגונקין נ' המוסד לביטוח, תק-עב 2002(3), 1302 (2002)} בית-הדין קבע, כי הסייג האמור בסעיף 14א(ד) לחוק הבטחת הכנסה, אינו יכול לסייע לתובע, שכן התובע לא נזקק בעצמו לטיפול רפואי מחוץ לישראל, והתובע איננו בגדר זכאי לגמלה בשל סעיף 2(א)(7) לחוק הבטחת הכנסה {כלומר, כמי שעיקר זמנו מוקדש לטיפול בבן משפחה חולה}.

מכל מקום, קבע בית-הדין, כי אמו של התובע, אף אם היא נזקקה לטיפול רפואי מחוץ לישראל, לא היתה בגדר מי שנזקקה לטיפול כזה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

8. שלילת הגמלה בשל יציאות לחוץ-לארץ - יציאה בשל הליכים משפטיים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל 23039-08-10 {שמואל אברהם נס נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2012(1), 14103 (2012)} התובע טס לחוץ-לארץ בפברואר 2010. התובע יצא שוב מהארץ לשוויץ, לשלושה ימים, בעקבות דיון משפטי. התובע הצהיר כי הדיון בעניינו קויים ב- 29.06.10, וכי קיים כנגדו בשוויץ צו החרמה ומימוש רכושו. התובע המציא אישור על קיום הדיון בעניינו במועד זה.

בחודש אוגוסט 2010 טס התובע לארצות-הברית, לדבריו בשל הליכים משפטיים שפתח נגדו משרד התביעה של ניו-יורק. לדבריו ניצל זמן זה גם להיפגש עם בא-כוחו מבלגיה כיוון שיש כנגדו צו מעצר בבלגיה.

בשל כך, הנתבע שלל את זכאותו של התובע להבטחת הכנסה בחודשים יוני ואוגוסט 2010.

המחלוקת, עסקה בפרשנותו של סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, והתמקדה בשתי שאלות: השאלה הראשונה, האם יש להביא בחשבון יציאה מישראל במועד שקדם למועד הגשת תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה, אף שזו היתה בתחילת אותה שנה קלנדרית. השאלה השניה, מה דינה של הנסיעה לחוץ-לארץ ביוני 2010 {לשלושה ימים} לצורך התייצבות במשפט שמתנהל שם כנגדו. כמו-כן האם יש לראות בנסיעה לחוץ-לארץ באוגוסט ככזו המצדיקה חריגה מסעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה.

באשר לשאלה הראשונה, בית-הדין קבע, כי בשני המקרים היה רשאי התובע לצאת לחוץ-לארץ, ואיש לא שלל ממנו כל זכות חוקית שהיא בשל אותה נסיעה, אך כאשר הגיש תביעה להבטחת הכנסה, וביקש כי ישולם לו מהקופה הציבורית בשל מצבו הכלכלי, וחזר ונסע שוב, שלא על-פי החריגים שבסעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה, הרי שיש הצדקה לקחת גם נסיעה זו בחשבון לצורך בדיקת זכאותו להבטחת הכנסה.

באשר לשאלה השניה, האם יש לראות בסיבות שבגינן יצא התובע לחוץ-לארץ, כסיבות המצדיקות את אי-שלילת הגמלה. קבע בית-הדין, כי לגבי הנסיעה הראשונה {בפברואר 2010, בטרם הגשת התביעה} ולגבי הנסיעה באוגוסט 2010, עת יצא להיפגש עם עורך דינו בארצות-הברית להתייעצות, התשובה לכך שלילית. נסיעות לשם התייעצות עם עורך-דין, חשובה ככל שתהיה, בוודאי שאינה נמנית עם החריגים בחוק, ואין כל מקום לראות נסיעות אלו כנסיעות הנופלות בגדרו של סעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה. השאלה מתעוררת לגבי הנסיעה בחודש יוני 2010, כאשר קיבל זימון מבית-משפט בשוויץ ונדרש להתייצב, כשאין חולק שנסע אך ורק לצורך זה, ולמשך שלושה ימים בלבד.

שאלה זו נובעת למעשה מהשאלה: האם רשימת החריגים בשסעיף 14 לחוק הינה רשימה הסגורה הרמטית {ועיקרה, סיבות רפואיות המצריכות נסיעה לחוץ-לארץ}, או שמא גם נסיעה שנסע התובע לאחר שקיבל זימון לדיון משפטי בעניינו, והחשש מסנקציה משפטית כנגדו למידה ולא יתייצב, יכולה להוות חריג לצורך קיומו של סעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי מקריאת הסעיף עולה כי החריגים שבסעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה, מתייחסים אך ורק למי שיוצא מהארץ לצורך טיפול רפואי או למי שעיקר זמנו מוקדש לטיפול בבנו, בבתו, בבן זוגו או בהורהו והוא נלווה לבן משפחתו {ובתנאי שהיתה זכאות גם בעד החודש שקדם ליציאה מישראל}. לפיכך, בפסיקות שונות של בתי-הדין לעבודה עלה, כי נדחו טענות של מי שנסע לחוץ-לארץ לחתונת בן משפחה או לעניינים אחרים, דחופים ככל שהיו, אלא-אם-כן דובר על צורך רפואי כאמור בסעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה.

אף-על-פי-כן, היה מקרה יוצא דופן, בו בית-הדין הארצי חרג מקביעותיו לעניין הרשימה הסגורה, וקבע , בעניינו של מי שהביא מחוץ-לארץ את גופת אביו, כי בנסיבות חריגות אלו, יש מקום לראות ביציאתו של הבן לחוץ-לארץ, כיציאה שאינה שוללת את גמלת הבטחת הכנסה. זאת, גם אם סיבה זו לא נכנסה באופן מפורש כחריג לחוק, וכי יש לראות מקרה זה כלאקונה בחוק.

הדבר נפסק ב- עב"ל 1362/04 {שלום אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 118 (2006)} וכך אמר בית-הדין הארצי בפסק-הדין שלום אוחנה:

"המערער לא נסע לחוץ-לארץ על-מנת לבלות. הוא נסע לארבעה ימים
על-מנת להביא את גופת אביו. ביתר החודש הוא התייצב בשירות התעסוקה כנדרש ממנו.

לא זו היתה תכלית הסעיף. היא לא באה לשלול גמלה בנסיבות האמורות. כשם שסעיף 14א יצר חריגים לגבי מי שנוסע להתלוות לטיפול רפואי בבן משפחה חולה, כך הוא לא יחול במקרה שלפנינו. כך גם הסעיף לא היה חל אילו נסע המערער ללוויה של הורה בחו"ל."

בית-הדין הוסיף שבאת-כוח התובע ביקשה להסתמך על תקדים זה, ולומר, כי כשם שנקבע בפסק-הדין שלום אוחנה, כי אי-הכללת חריג בדבר הטסת גופה, הינה תוצאה של לאקונה, הרי שגם במקרה שלפנינו, כאשר התובע נדרש להגיע לדיון משפטי, אליו היה מחוייב להגיע, הרי שקיימת לאקונה נוספת, ובמיוחד לאור העובדה, כי
אי-התייצבותו היתה גוררת סנקציות משפטיות בינלאומיות כנגדו.

בית-הדין קבע, כי אין להרחיב את החריגים שנפסקו בפסק-דין שלום אוחנה, גם לנסיבות של מקרה זה.

מעיון מדוקדק בפסק-דין שלום אוחנה, עלה, כי הסיבה שבשלה ראו שופטי בית-הדין הארצי את אי-ציון חריג הטסת גופת האב, כלאקונה בסעיף 14 לחוק, נבעה מהעובדה שפטירת קרוב משפחה יכולה להיות תוצאה אפשרית והגיונית לגבי מי שנסעו עימו לחוץ-לארץ לצרכים רפואיים, ועל-כן, אי-רישום בסעיף 14 את הפטירה {לוויה או הטסת הגופה} של קרוב מדרגה ראשונה, כחלק מהחריגים, נבעה מלאקונה שיש להשלימה. אינו דומה הדבר למי שטס לחוץ-לארץ לצרכים שאינם קשורים לצורך רפואי, תהא חשיבותם אשר תהא. בהערת אגב יצויין, כי אף לא הומצא לבית-הדין פרוטוקול מהדיון על-מנת לברר עד כמה היתה נחיצות אמיתית בנוכחותו של התובע {להבדיל מייצוגו על-ידי בא-כוחו, ללא נוכחות}.

אין בית-הדין קובע, כמובן, שעל התובע היה להימנע מהתייצבותו בבית-המשפט בחוץ-לארץ, על כל הסנקציות הנלוות לכך, אלא שהמחוקק בחר להחריג בסעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה, רק עניינים שברפואה, ולא לכל נושא אחר, וכי על-פי החוק, הקופה הציבורית לא תישא בתשלומים להבטחת הכנסה למי שנסע לחוץ-לארץ, אלא רק למי שיציאתו מהארץ נבעה מצורך רפואי גרידא, שלו או של בני משפחתו המפורטים בסעיף.

בית-הדין, אינו רשאי, איפוא, להרחיב את ההחרגה מעבר לאמור בסעיף, מעבר לצרכים רפואיים של תובע או בן משפחתו כאמור בסעיף {כולל גם בענייין של לוויה של קרוב משפחה או בצורך הטסת גופתו ארצה, כאמור לעיל, ואשר מהווים פועל יוצא מההחרגה של מצב רפואי}. לו רצה המחוקק להחריג מקרים שונים, שאינם קשורים לצורך רפואי, היה עושה כן באופן מפורש, דבר שלא נעשה.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי אין לראות באי-החרגה של מצבים שונים ודחופים שאינם קשורים לפן הרפואי, משום לאקונה, אלא כוונת המחוקק שמטרתה היתה להחריג רק נושאים שברפואה. בנסיבות אלו, קבע בית-הדין, כי אין מנוס מדחיית התביעה להבטחת הכנסה.

9. שלילת הגמלה בשל יציאות לחוץ-לארץ - יציאה בשל לוויה וחתונה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 11237-09 {מסוודי אכרם נ' ביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2011(3), 7722 (2011)} נדונה הסוגיה אם בדין נשללה זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה בעד חודש מאי 2009 בעטיה של נסיעת התובע לירדן באותו חודש.

התובע יצא את ישראל פעמיים ונסע לירדן בשנת 2009, פעם ראשונה בין 16.01.09 עד 21.01.09 לצורך ביקור תנחומים לרגל פטירת אחייניתו ופעם שניה בין 14.05.09 עד 23.05.09 לצורך השתתפות בחתונת אחיינו.

הנתבע שלל את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה לחודש מאי 2009 תוך הסתמכות על הוראת סעיף 14א(1) לחוק הבטחת הכנסה.

התובע טען, כי פרשנות תכליתית של החוק צריכה להוביל למסקנה שאין להחיל על התובע את סעיף 14א(1) לחוק הבטחת הכנסה, משום שאין מחלוקת שמצבו הכלכלי של התובע הצדיק את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, ואין לראות בנסיעה לביקור תנחומים בגין פטירת קרוב משפחה משום "בילוי" שבגינו מוצדק למנות אותו במניין הביקורים השוללים קיצבת הבטחת הכנסה. גם נסיעתו השניה, הגם שמטרתו היתה השתתפות בחתונה, לא היה בגדר בילוי, אלא בגדר מילוי חובה משפחתית.

התובע ביסס את טיעונו על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה ב- עב"ל 1362/04 {שלום אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 118 (2006)} בו נקבע שנסיעת המערער לחוץ-לארץ לארבעה ימים לצורך הבאת גופת אביו, הגם שאינה נכנסת לגדר החריגים של סעיף 14א לחוק, לא היוותה בסיס לשלילת גמלת הבטחת הכנסה בחודש של הנסיעה מאחר ששתיקת החוק בעניין זה היא לאקונה, ובית-הדין הגיע למסקנה שתכלית החוק אינה מחייבת שלילת הגמלה בנסיבות אלה.

הנתבע טען, כי שלילת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה בחודש מאי 2009 היתה כדין, בהתאם להוראתו המפורשת של סעיף 14א(1) לחוק הבטחת הכנסה. לעניין זה הנתבע טען, כי אין כל בסיס לשוני בסעיף 14א(1) לפרשנות המוצעת על-ידי הנתבע ובנסיבות אלה לא ניתן לטעון ל"פרשנות תכליתית", ולא נותר לנתבע ולבית-הדין אלא לבצע את הוראתו הברורה של המחוקק. גם אם נסיבות המקרה עשויות לעורר דיון ציבורי בשאלת ההצדקה לשלול גמלת הבטחת הכנסה בנסיבות הנדונות, זהו עניין למחוקק לענות בו ואין לבית-הדין סמכות ליצור "פרשנות יצירתית" כדי להוביל לתוצאה שייתכן ובעיניו היא רצויה, ללא בסיס בלשון החוק.

כמו-כן, הנתבע טען, כי נסיבות עניינו של התובע אינן דומות לנסיבות העניין שנדונו בפסק-דין שלום אוחנה והשיקולים שהובילו את בית-הדין הארצי לעבודה לקבוע שקיימת לאקונה בחוק לגבי נסיעה לצורך הבאת גופה של קרוב משפחה בדרגה ראשונה, אינם קיימים עת מדובר בנסיעה שתכליתה השתתפות בשמחה משפחתית, אשר בניגוד לטענת התובע, יש בה מרכיב של בילוי.

בית-הדין קבע, כי סעיף 14א(1) לחוק הבטחת הכנסה קובע מתווה ברור לבחינת זכאותו של מי שיצא את ישראל בפעם השניה באותה שנה קלנדרית. המתווה שנקבע הוא שהיציאה השניה מישראל בשנה הקלנדרית שוללת את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה בגין חודש היציאה מישראל וחודש השיבה אליה, אלא-אם-כן מתקיימים תנאי החריג שנקבעו בסעיף 14א(ד) לחוק הבטחת הכנסה, שעניינו יציאה מישראל לצורך טיפול רפואי או יציאה מישראל של מי שעיקר זמנו מוקדש לטיפול בבנו, בבתו, בבן זוגו או בהורהו והוא נלווה לבן משפחתו {ובתנאי שהיתה זכאות גם בעד החודש שקדם ליציאה מישראל}.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יישום המתווה שנקבע בסעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה על עובדות המקרה מוביל לתוצאה שזכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה בגין חודש מאי 2009 נשללה כדין הואיל והתובע יצא את ישראל לצורך השתתפות בחתונת אחיינו, ומטרה זו אינה מנויה בין החריגים לשלילת זכאות בגין יציאה שניה מישראל באותה שנה קלנדרית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מקובלת עליו טענת הנתבע שנסיבות העניין שנדונו בעניין שלום אוחנה שונות מעניינו של התובע ואינן מאפשרות לבית-הדין להגיע בעניינו למסקנה, כי קיימת לאקונה בחוק בהתייחס לעובדות מקרה זה. בעניין שלום אוחנה נדונה נסיעה להבאת גופה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. על רקע קיומו של החריג שעניינו יציאה מישראל לצורך ליווי קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ניתן לגזור מסקנה כי אי-התייחסותו של המחוקק למקרה של יציאה מישראל לצורך הבאת גופה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, היא בגדר לאקונה. לא כן באשר ליציאה מישראל לצורך השתתפות בשמחה של קרוב משפחה שאיננו מדרגה ראשונה, שאין לה כל קשר ענייני-מהותי לנסיעה לצרכי טיפול רפואי. עוד ציין בית-הדין, כי הקשר של התובע לאחיינו הינו בזיקה לקשר שלו עם אח או אחות של התובע, וקרבה של אח או אחות אינה מצויה בדרגת הקרבה של הקרובים המנויים בסעיף 14א(ד) לחוק הבטחת הכנסה.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי ייתכן שראוי שתישקל השאלה אם מוצדקת התוצאה לפיה נסיעה לירדן, שעבור תושבי ישראל רבים מהווה חלק מהמרחב הגיאוגרפי והתרבותי בו הם חיים והיא יכולה להתבצע בעלות נמוכה, תביא לתוצאה משפטית זהה לזו שתביא נסיעה הדורשת טיסה לארץ רחוקה. אך זהו עניין למחוקק לענות בו ובית-הדין אינו מוסמך לפסוק אלא בהתאם להוראות החוק, אשר מבטאות הנחה שמי שיוצא את ישראל פעמיים במהלך שנה קלנדרית אחת הוא בעל הכנסה השוללת ממנו זכאותו לתשלום גמלה לחודשי היציאה והשיבה לארץ {עב"ל 1357/04 אבו מחארב סאלם נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-אר 2006(2), 665 (2006)}. לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה.

10. שלילת הגמלה בשל יציאות לחוץ-לארץ - טיפול בבן משפחה חולה הגר דרך קבע בחוץ-לארץ - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 5561-08 {גלינה סרבריאקוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2010(3), 6120 (2010)} תביעה לגמלת הבטחת הכנסה נשללה בגין החודשים אפריל עד מאי 2008 מהטעם שהתובעת שהתה בחוץ-לארץ בחודשים מרץ עד יוני 2008.

התובעת טענה, כי יש להקיש מהנפסק בעניין אוחנה. כמו-כן, טענה התובעת, כי סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה לא מתייחס לטיפול בקרוב משפחה השוהה בחוץ-לארץ. ועוד טענה התובעת, כי התובעת הינה בת יחידה ולא ניתן לצפות ממנה במקרה מעין זה לחזור לארץ.

הנתבע טען, כי התובעת אינה עומדת בחריגים של סעיף 14 א(ד) לחוק הבטחת הכנסה, ולתובעת לא היתה זכאות לגמלת הבטחת הכנסה בעילה של טיפול בבן משפחה חולה אלא בעילה של דורשת עבודה. התובעת אינה עומדת בתנאי טיפול בבן משפחה ואף אינה עונה על הגדרת טיפול רפואי מחוץ לישראל.

כמו-כן, טען הנתבע, כי אין להקיש מעניין אוחנה, שם היה מדובר במקרה חריג של היעדרות במשך 4 ימים בלבד כאשר היה מדובר בחסר. בעניינו המחוקק נתן דעתו לטיפול בבן משפחה חולה ולכן אין מדובר בחסר.

בית-הדין קבע, כי התובעת שהתה בחוץ-לארץ לצורך טיפול בהוריה החולים השוהים שם דרך קבע, ואין מדובר במי שנזקק "לטיפול רפואי מחוץ לישראל".

התובעת אף לא הוכיחה, כי היא עומדת בתנאי הזכאות שבסעיף 2(א)(7) לחוק הבטחת הכנסה שעניינו טיפול בבן זוג או בילדו החולה ובתקנה 3 לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982 הקובעת זכאות לפי סעיף 2(א)(7) הנ"ל או כי חל עליה הסייג שבתקנה 3(א)(3) לתקנות הבטחת הכנסה.

כאמור, טענת התובעת היתה, כי מדובר במקרה חריג של בת יחידה להורים קשישים וחולים המתגוררים בחוץ-לארץ. לטענתה מדובר בלאקונה, וכי יש להקיש מעניין אוחנה. בית-הדין קבע, כי אין להקיש מעניין אוחנה לעניין זה, ונקודת המוצא היא, כי על הטוען לזכאות לגמלה להוכיח כי התקיימו בו תנאי הזכאות.

כאמור התובעת לא טענה ואף לא הוכיחה, כי קיימים בה הסייגים שבתקנה 3(א)(3) לתקנות הבטחת הכנסה או בתקנה 3 לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), ולפיכך בית-הדין בחן האם חלים החריגים לשלילת הזכאות לגמלה ממי ששוהה בחוץ-לארץ.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בשונה מעניין אוחנה בו היה מדובר על יציאה לארבעה ימים לצורך הבאת גופה, במקרה זה דובר בשהיה ממושכת בחוץ-לארץ מחודש מרץ 2008 ועד חודש יוני 2008 שתחילתה בביקור של בת יחידה אצל הוריה המבוגרים וסופה במציאת מטפלת סיעודית.

כמו-כן, המחוקק קבע כללים לשוהים בחוץ-לארץ למי שנזקק לטיפול רפואי בחוץ-לארץ או למי שמלווה את בן משפחתו לצורך טיפול כאמור. אין לומר, כי היעדר התייחסות לטיפול בבן משפחה חולה הגר דרך קבע בחוץ-לארץ משמעותה לאקונה. העובדה, כי המחוקק לא התייחס למצב זה משמעותו, כי המקרה אינו נכנס בגדר החריגים לגבי מי שיצא את הארץ. לפיכך, קבע בית-הדין, כי אין התובעת עומדת בתנאי הזכאות. לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה.

במקרה דומה, ב- ב"ל 5932-08-10 {רייזל מונדרוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(4), 12760 (2011)} התובעת טענה, כי היא טסה לחוץ-לארץ כדי לטפל באמה החולה, ובשל פטירתה בחודש ינואר 2010. נסיעותיה מומנו על-ידי קרובי משפחתה, והיא לא הפיקה הנאה כלשהי מנסיעתה לחוץ-לארץ בנסיבות אלה.

כמו-כן בעלה נשאר בארץ באותה עת, והתייצב בשירות התעסוקה. חוק הבטחת הכנסה לא התכוון לשלול גמלה בנסיבות אלה. הוסיפה התובעת, כי על-פי ההנחיות הפנימיות של הנתבע יש להתחשב ביציאה מהארץ לתקופה של 3 חודשים מטעמי אבל, ואולם במקרה הספציפי הזה מוצדק לחרוג מן ההנחיות, מה גם שההנחיות אינן מחייבות את בית-הדין.

מנגד טען הנתבע, כי הוראות החוק מאפשרות יציאה לחוץ-לארץ בפעם השניה רק בקיום נסיבות מסויימות, שבהן יציאת מקבל הגמלה לחוץ-לארץ נועדה ללוות בן משפחה חולה, והיא מתחייבת מעצם היותו משגיח על אותו בן משפחה. תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו.

בית-הדין קבע, כי המחוקק מצא לנכון לקבוע חריגים לסעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, והתובעת אינה עומדת בתנאים שהוצבו בחריגים אלה. לנוכח האמור לעיל, ומאחר שהתובעת אינה נכנסת לגדר החריגים בחוק, ואינה עונה אף על הדרישות בהנחיות הנתבע בעניין סעיף 14א, התביעה נדחתה.
11. שלילת הגמלה בשל יציאות לחוץ-לארץ - יציאות לחוץ-לארץ לרגל סידורי הלוויות - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 2561/05 {דויגורה אינה נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2007(3), 6793 (2007)} נדונה החלטת הנתבע, על שלילת זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה לחודשים נובמבר-דצמבר 2004.

התובעת נדרשה להחזיר את הגמלה ששולמה לה בגין חודש נובמבר 2004, בנימוק שהיא יצאה מן הארץ בתאריך 21.11.04 וחזרה בתאריך 08.12.04, וכי לפי סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, לא תשולם גמלה למי שיצא את ישראל מחודש היציאה ועד לחודש החזרה {כולל} אם הוא כבר יצא את ישראל ב- 12 החודשים שקדמו לחודש היציאה הנוכחי.

התובעת יצאה את הארץ בשני תאריכים שונים במהלך שנת 2004: בפעם הראשונה יצאה ביום 25.01.04 ושבה לארץ ביום 03.02.04 וזאת בעקבות מות סבתה באוקראינה, ובפעם השניה יצאה את הארץ ביום 21.11.04 ושבה לארץ ביום 08.12.04, הפעם בעקבות מות דודה מצד אימה, גם הוא באוקראינה.

השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היתה, האם כדין נשללה גמלת התובעת לחודשים נובמבר-דצמבר 2004.

התובעת טענה, כי אין המדובר בנסיבות רגילות של יציאה מהארץ לצורך בילוי, כי אם בנסיבות טראגיות ומיוחדות, אשר אילצו אותה לנסוע לטפל בסידורי קבורתן של סבתה ושל דודה, שאינן מצדיקות לשלול ממנה את הגמלה בגין החודשים הנ"ל.

מנגד טען הנתבע, כי בהתאם להוראת סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה כדין נשללה הגמלה מן התובעת וזאת בשל יציאתה הנוספת של התובעת לחו"ל במהלך אותה שנה, בחודש נובמבר 2004. עוד טען הנתבע, כי לא חל על התובעת הסייג האמור בסעיף 14א(ד)(2) לחוק הבטחת הכנסה הואיל ומדובר בדוד של התובעת, שאיננו נחשב קרוב משפחה מדרגה ראשונה, והן מאחר והיא לא התלוותה לאימה החולה לצורך קבלת טיפול רפואי בחוץ-לארץ, ולכן אין עניינה בא בגדרו של החריג שעיקרו זכאות לגמלה בשל כך שעיקר זמנה מוקדש לטיפול באימה. עוד נטען, כי אין ליישם בנסיבות המקרה שבפנינו את ההלכה הפסוקה שנקבעה בעניין שלום אוחנה.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות המקרה, אין מדובר בנסיעה לצרכי מותרות, כי אם בנסיעה שנכפתה על התובעת מכורח נסיבות חיצוניות וטרגיות של מות שני קרוביה סבתה ודודה, אח אמה, בהפרש של מספר חודשים, ומחלת אמה שחייבה אותה להצטרף אליה כדי לסדיר את קבורת שניהם בקבורה יהודית בניכר. כאשר סידורי הקבורה כללו טיפול ברכישת חלקת קבר מיוחדת ליהודים, נסיעות לבית-חולים, שהות בזמן האבל ועריכת סעודה מיוחדת. בנסיבות אלו, ברי שאין מדובר בנסיעה מסוג שהמחוקק התכוון שתביא לשלילת גמלת הבטחת ההכנסה, וכי שלילת גמלת התובעת, בנסיבות האמורות, חוטאת לתכלית החקיקה.

התובעת טענה בתצהירה, וטענותיה בעניין זה לא נסתרו, כי במקום מוצאה באוקראינה, כאשר נפטר אדם ומשפחתו לא מגיעה על-מנת ליטול את הגופה ולטפל בסידורי הלוויה, זו פשוט מוטלת בפתח חצר בית הנפטר. עוד נטען, כי לתובעת ולאימה לא נותרה כל משפחה במקום שיכלה לטפל במקומן בקבורת אחי האם, ואלמלא הגיעו התובעת ואימה לטפל בעצמן בסידורי הלוויה לא היה מי שיעשה כן, סבתה ודודה של התובעת לא היו זוכים לכבוד המת ולקבורה ראויה. עוד קבע בית-הדין, כי הוכח שאימה של התובעת סבלה ממצב בריאותי אשר מנע ממנה לנסוע בגפה לטפל בסידורי הלוויה של אמה {הסבתא} ושל אחיה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אין לראות בנסיעה לצורך ליווי אם חולה, בנסיעה לחוץ-לארץ לצורך טיפול בסידורי הלוויה של אחיה והטיפול בגופתו, באין קרוב משפחה אחר שיכול לעשות כן במקומה, נסיעת מותרות, וכאמור תוצאה כזו מחטיאה את כוונת המחוקק ואת תכלית החקיקה.

והוסיף בית-הדין, כי התובעת לא נסעה לבלות. היא לוותה את אמה שלא יכלה בשל מצבה הבריאותי, לנסוע בגפה ולעשות זאת, ונסעה עמה לחוץ-לארץ כדי לטפל בקבורת הסבתא והדוד, אחי אימה ולהביאם לקבורה ראויה ויהודית.

בנסיבות אלו, קבע בית-הדין, כי אין לשלול מהתובעת את הגמלה בתקופה שבמחלוקת ועל הנתבע לשלם לתובעת את מלוא הגמלה שמגיעה לה בחודשים נובמבר-דצמבר 2004 ושטרם שולמה, בכפוף להתקיימותם של יתר תנאי הזכאות.
12. שלילת הגמלה בשל יציאות לחוץ-לארץ - נסיעה שאינה כרוכה בתשלום - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 13030/05 {רבינסקי ורה נ' המוסד לבטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2007(2), 4793 (2007)} נדונה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בגין החודשים אוגוסט וספטמבר 2005 אשר נשללה בגין היותה של התובעת בחוץ-לארץ, לרבות שהיה קצרה בטאבה. הנתבע טען כי על-פי סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה אין התובעת זכאית לגמלת הבטחת הכנסה נוכח שהותה בחוץ-לארץ בחודשים אלו.

התובעת יצאה את הארץ בפעם שניה לבולגריה בתאריך 09.08.05 וחזרה בתאריך 23.08.05. התובעת יצאה את הארץ בפעם שלישית ביום 23.10.05 וחזרה ביום 23.10.05 לטאבה, הטיול לא היה כרוך בעלות. התובעת יצאה את הארץ בשנת 2005 פעם נוספת שקודמת לשתי פעמים אלו לטאבה בחודש מרץ 2005 במסגרת טיול של עולים חדשים ושהתה בטאבה מספר שעות. אף טיול זה לא היה כרוך בעלות.

המחלוקת היתה, האם יציאתה את הארץ שלוש פעמים מתוכם פעמים שלא כרוכות בעלות, ליעד קרוב, לטאבה למספר שעות, נכללת בהוראות סעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, או שיש להחריג סוג זה של יציאות בשל היותן ביעד קרוב וללא עלות והאם כדין נדחתה תביעת התובעת לגמלת הבטחת הכנסה לחודשים אוגוסט ואוקטובר 2005 בגין יציאתה לחוץ-לארץ.

בית-הדין קבע, כי התובעת נסעה לנסיעותיה מרצונה ועל-כך לא היתה מחלוקת. יתר-על-כן, לאחר הנסיעה במרץ כבר ידעה התובעת, כי בטיול זה עליה לחצות את הגבול, בביקורת גבולות כחוק.
כמו-כן, קבע בית-הדין, כי יש לאבחן אבחנה ברורה בין תושבי יהודה ושומרון לבין המעבר לטאבה, למדינה אחרת, מעבר הדורש דרכון ואשר נחשב כמעבר בין מדינות. השוואה זו של בא-כוח התובעת אין לה יסוד שכן אין מחלוקת, כי טאבה נמצאת בגבול מצרים שהיא מדינה לכל דבר וכי מדובר במעבר גבול לכל דבר ועניין, הכרוך בדרכון ואשרה.

באשר לטענה, כי מדובר בטיולים שלא היו כרוכים בתשלום, קבע בית-הדין, כי אומנם לטענת התובעת הנסיעה לאילת ולטאבה לא היתה כרוכה בתשלום ואולם בחירתה היא לבילוי ולא לצורך קיומי. שעה שלאדם אין בסיס קיום, שומה עליו לשקול במאזן האינטרסים שלו אם בחפצו לשמור על גמלת קיומו או שמא לחוות את חוויית הטיול הכרוכה במעבר לטאבה פעמיים.

זאת ועוד, בל נשכח, כי נסיעה אחת היתה לבולגריה כך שלא מדובר במישהו שלא נסע לחוץ-לארץ, אלא במי שנסע פעם אחת ליעד רחוק ופעמיים ליעד קרוב. למוסד לביטוח לאומי לא ניתן בלשון החוק כל שיקול-דעת ובעניין זה, לשון החוק פורשה כדין.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לא מדובר בפירוש דוקני. נסיעה לארץ אחרת אפילו אם זה מעבר של גשר לכיוון ירדן, היא נסיעה לארץ אחרת ואין מקום לטענת התובעת, כי יש להבחין בין יעד רחוק ליעד קרוב. יציאה מחוץ לגבולות המדינה, מצדיקה את השיקול המערכתי, כי המטרה של המחוקק לאפשר קיום בכבוד בארץ ואין זה מחובת המדינה לדאוג למי ששוהה בחוץ-לארץ אלא אם-כן נסע לחוץ-לארץ לצרכים חריגים שננקבו בחוק ואין זה המקרה שבפנינו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לאור האמור לעיל, נסיבותיה של התובעת אינן נופלות בגדר אבסורד כלל ואף אינן נופלות בגדר החריגים לסעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, כי אם בלשון החוק עצמו השוללת תשלום גמלה.

13. שלילת הגמלה בשל יציאות לחוץ-לארץ - יציאה בשל חרדה מהמלחמה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 3461/06 {צימר אורנית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(4), 9111 (2006)} התובעת טענה, כי היא התייצבה בשירות התעסוקה בחודש יולי 2006 עד פרוץ המלחמה באזור מגוריה בתאריכים בהם היה עליה להתייצב אולם בתאריך 15.07.06 נתקפה בחרדה עקב נפילת הטיל הראשון באזור הצפון ועל-כן ברחה עם בנה למלון בתל-אביב אשר מומן על-ידי אמה.

לטענת התובעת מאחר והשהות במלון היתה יקרה העדיפה אמה של התובעת לממן עבורה ועבור בנה כרטיסי טיסה לניו יורק על-מנת שהתובעת תשהה אצל קרובים בארצות-הברית. בנסיבות אלה טענה התובעת, כי היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה עבור חודש יולי 2006.

הנתבע טען בכתב הגנתו, כי התובעת יצאה מהארץ 3 פעמים נוספות מעבר ליציאתה ב- 18.07.06, וכי התובעת לא התייצבה כלל בשירות התעסוקה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2006 וכי שבה לארץ רק ב- ספטמבר 2006 וכי על יסוד הוראות סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה אין התובעת זכאית לגמלת הבטחת הכנסה.

בית-הדין ציין, כי המחלוקת בתיק זה הינה בהתייחס לחודש יולי 2006 בלבד.

בענייננו, קבע בית-הדין, כי התובעת אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה לפי כל אחת מהחלופות המנויות בסעיף 14א(ב) לחוק הבטחת הכנסה הן מאחר ויצאה את ישראל עוד 3 פעמים במהלך אותה שנה קלנדרית בנוסף ליציאתה ב- 18.07.06 {ובסך-הכל 4 פעמים במהלך 4 חודשים} והן מאחר ולא היתה זכאית לגמלה בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה, דהיינו התובעת לא היתה זכאית לגימלת הבטחת הכנסה עבור חודש יוני 2006, ועל אי-זכאותה בהתייחס לחודש זה אין מחלוקת.
בית-הדין קבע, כי התובעת הזמינה את כרטיסי הטיסה ב- 14.07.06 ואמה שילמה עבורם עוד ב- 15.07.06, דהיינו ההזמנה והתשלום בוצעו כיומיים לאחר תחילת המלחמה, וקשה לומר שהתובעת עשתה מאמצים של ממש למצוא מקום מגורים חלופי זמני שלא באזור הצפון {התובעת אף לא פרטה לאילו רשויות פנתה בבקשה, כי יימצא לה מקום מגורים חלופי זמני שלא באזור הצפון לתקופת המלחמה}.

כמו-כן, לא ניתנה הוראה לתושבי הצפון לעזוב את בתיהם להבדיל משהייה במרחבים ממוגנים ובוודאי שלא ניתנה הוראה לתושבי הצפון לעזוב את שטח מדינת ישראל. שנית נציין כי רבים מתושבי הצפון התארחו חינם אצל משפחות שונות במרכז הארץ ובדרום הארץ או בעלות מופחתת בבתי הארחה שונים.

לפיכך, קבע בית-הדין, משהבחירה שעשתה התובעת היתה לעזוב כליל את שטח מדינת ישראל מ- 18.07.06 ועד 10.09.06, ולא רק לשהות באזור אחר שאינו אזור הצפון, אין התובעת יכולה לדרוש, כי תשולם לה גמלת הבטחת הכנסה עבור תקופה זו או חלקה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי אין מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעת גמלה בניגוד להוראת חוק מפורשת. אשר-על-כן, התביעה נדחתה.
14. יציאה מהארץ - זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - עליה לרגל למכה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 2705/02 {חמדאן סמארה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(4), 200 (2004)} נדונה החלטת הנתבע שלא לשלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה בגין חודש נובמבר 2002.

אין חולק כי התובע היה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בחודש אוקטובר 2002, כי ביום 21.11.02 נסע התובע לחוץ-לארץ ושב ביום 03.12.02 , וכי התובע לא התייצב בשירות התעסוקה בכל הימים שהיה עליו להתייצב לדרוש עבודה, הגם שהתייצב בחלק מהם.

עוד אין חולק כי התובע הינו מוסלמי דתי, אשר נסיעתו לחוץ-לארץ יועדה לצורך קיום מצוות העליה לרגל למכה. בנסיבות העניין, ולאור הוראות חוק הבטחת הכנסה, החליט הנתבע, כאמור לעיל, לשלול את זכאותו של התובע להבטחת הכנסה בגין חודש נובמבר 2002.

בית-הדין קבע, כי לא היה כל הסבר מדוע יש צורך בהיעדרות של כמעט שבועיים מהארץ, היעדרות שבגינה נמנע מהמבוטח לקיים את התנאים לזכאות לגמלה, בראשם התייצבות מלאה בשירות התעסוקה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לא היתה אפליה מצד הנתבע, ולא נמצא כל פגם בעובדה שבנסיבותיו של התובע, אשר נעדר מהארץ ונמנע מלהתייצב בשירות התעסוקה, החליט הנתבע ליישם, את ההוראות הברורות של החוק והתקנות, וקבע כי משלא עמד בתנאי הזכאות שנקבעו בדין - אין הוא זכאי להבטחת הכנסה. אשר-על -כן, התביעה נדחתה.

במקרה דומה, ב- ב"ל (נצ') 2335/02 {ח'טיב מופיד ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(2), 4036 (2004)} בית-הדין קבע, כי לא היה מובן מדוע יש צורך בהיעדרות של כמעט חודש מהארץ, היעדרות שבגינה נמנע מהמבוטח לקיים את התנאים לזכאות לגמלה, בראשם ההתייצבות בשירות התעסוקה.

כמו-כן קבע בית-הדין, כי לא מדובר באפליה על רקע דתי, ולא נמצא כל פגם בעובדה שבנסיבותיהם של התובעים, אשר נעדרו מהארץ ונמנעו מלהתייצב משך חודש קלנדרי שלם בשירות התעסוקה, החליט הנתבע ליישם בעניינם, את ההוראות הברורות של החוק והתקנות וקבע, כי משלא עמדו בתנאי הזכאות שנקבעו בדין - אין הם זכאים להבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 32989-08-10 {מחמוד חמאוד נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים, תק-עב 2012(2), 2461 (2012)} הסביר בית-הדין, כי יש הבחנה בין שתי דרגות של קיום מצוות העליה לרגל למכה. האחת, החאג' אותה מקיימים פעם אחת בחיים, בחודש מוגדר בלוח השנה, ושהמוסד לביטוח לאומי לא רואה אותה כשוללת הבטחת הכנסה, והשניה, מצוות אל עומרה, {אשר נחשבת בעיני חלק מהמאמינים כמצוות רשות ובדרגה נמוכה יותר ממצוות החאג'}, ושאותה ניתן לקיים במשך השנה כולה ללא הגבלה במספר הפעמים במשך כל החיים, ושדינה כדין כל יציאה אחרת לחוץ-לארץ.

בעקבות פסיקת בית-הדין הארצי בעניין אבו מחרב {עב"ל 1357/04 אבו מחארב סאלם נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-אר 2006(2), 665 (2006)}, נקבע גם בפסיקות אזוריות של בתי-הדין לעבודה, כי היעדרות חד-פעמית לצורך קיום מצוות החאג' תוכר כהיעדרות מוצדקת ולא תפגע ברצף זכויותיו של דורש העבודה בעניין הבטחת הכנסה או אבטלה, אולם לא כן בקיום מצוות אל עומרה, אשר דינה לצורך העניין ככל יציאה אחרת לחוץ-לארץ. לא ניתן לומר, כי הנחיות הביטוח הלאומי לעניין זה אינן סבירות באופן שעל בית-הדין להתערב בקביעה זו {אשר עולה גם מרוח פסק-דין אבו-מחרב}. לפיכך, כאמור, בעניין שלפנינו, קבע בית-הדין, כי דין יציאתו של התובע למכה למצוות אל עומרה, כדין כל יציאה אחרת לחוץ-לארץ.
15. יציאה מהארץ - זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - ליווי על-ידי אפוטרופוס למטרות נופש - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 1595/02 {כרימה נוג'ידאת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(1), 884 (2003)} נסיעותיה של התובעת {האפוטרופוסית} מחוץ לישראל היו כמלווה של אחיה, הנתון לאפוטרופסותה. אחיה של התובעת יצא לחוץ-לארץ למטרות נופש {מימון הנסיעה נעשה כנראה מכספי האח, המקבל קיצבת נכות כללית}.

בית-הדין קבע, כי מהאמור בסעיף-קטן (ד) של סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, מתברר שליווי אח {גם כזה הנתון לאפוטרופסות של המלווה}, היוצא לחוץ-לארץ שלא לצורך טיפול רפואי הניתן לפי סעיף 11 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, איננו מביא לחריג של האמור בסעיף-קטן (ב) לאותו סעיף, כך שחל הכלל שנקבע בסעיף-קטן (ב), שהוא שלילת התשלום בעבור חודש היציאה וחודש הכניסה.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי יש לבחון את שאלת זכאותה של התובע לגמלה, בהתאם להוראות סעיף 14א(ב) לחוק הבטחת הכנסה. מאחר שהתובעת שהתה מחוץ לישראל בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2001, הרי שהיא היתה מחוץ לישראל ב- 12 החודשים שקדמו לנסיעותיה בשנת 2002 {בפברואר ובאפריל} ועל-כן, בהתאם לסעיף 14א(ב)(1) לחוק הבטחת הכנסה, היא איננה זכאית לגמלה בעבור חודשי היציאה מישראל והכניסה אליה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תשלום גמלאות - זכאי לגמלה שיצא את ישראל (סעיף 14א לחוק)