botox

ערעור - ניהול ההליך לאחר תחילתה של תקנה 398א

משסולקה המבוכה הדיונית האמורה לעיל עדיין נתקלים אנו במבוכות משפטיות שונות אליהן נקלעים בעלי דין. נבחן להלן מספר סוגיות.

לביטול פסק-דין, הינה בבחינת "החלטה אחרת"
1. האם החלטה המבטלת פסק-דין או הדוחה בקשה לביטול פסק-דין, הינה בבחינת "החלטה אחרת" שהערעור עליה הינו ברשות בלבד, או כמוה כפסק-דין שהערעור עליו הינו בזכות?
ההלכה קבעה, כפי שיתואר להלן, כי ההחלטה האמורה דלעיל הינה החלטה אחרת לעניין ערעור והערעור עליה הינו ברשות בלבד. אולם, בתי-המשפט נזקקו להלכה זו אגב פתרון בעיות משפטיות שונות בהקשר עם ההשגות על החלטות לעניין ביטולם של פסקי-דין והחלטות.[160]
2. האם רשאי צד לערער על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול במסגרת הערעור על פסק-הדין
ב. האם רשאי צד לערער על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול במסגרת הערעור על פסק-הדין וזאת בהסתמך על תקנה 411 לתקנות (הקובעת כי אם לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק-דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק-הדין במשפט)? בהשיבו בשלילה לשאלה זו ובקבעו כי הערעור על החלטה המבטלת פסק-דין או הדוחה בקשה כזו, הינה בבחינת החלטה אחרת, קובע כב' הנשיא אהרון ברק ב- רע"א 2072/99[161] כדלקמן:
"1. המשיב הגיש כנגד המבקש בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה בסדר דין מקוצר. המבקש הגיש בקשה למחיקת כותרת ולחילופין למתן רשות להתגונן, אולם המבקש או בא-כוחו לא התייצבו לדיון במועד שנקבע, על-אף שבא-כוחו של המבקש קיבל זימון לדיון זה. בית-המשפט (השופטת ח' ינון) מחק את הבקשה ונתן פסק-דין כנגד המבקש. המבקש הגיש לבית-משפט השלום בקשה לביטול פסק-הדין, לפי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), אך הבקשה נדחתה.
2. המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי, בו תקף הן את פסק-הדין והן את ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול שהגיש. בית-המשפט דחה את הערעור על דחית בקשת הביטול, מכיוון שמדובר ב"החלטה אחרת", המצריכה רשות ערעור, רשות אשר לא נתקבלה במקרה זה. במסגרת זו דחה בית-המשפט את טענתו של המבקש, לפיה הוא רשאי לתקוף את ההחלטה במסגרת הערעור, לאור תקנה 398א לתקנות (לפיה המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני, שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול). בית-המשפט קבע, שתקנה זו לא באה לשנות את האבחנה בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת", אלא היא באה להסיר את החשש לחלוף המועד לערעור עד למתן החלטה בבקשת ביטול, חשש שגרם להגשת בקשת ביטול וערעור בעת ובעונה אחת. לבסוף דחה בית-המשפט גם את הערעור על פסק-הדין גופו.
3. על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.
המבקש טוען, כי בית-המשפט המחוזי טעה בכך שקבע שלא ניתן לערער על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול במסגרת הערעור על פסק-הדין. המבקש מסתמך לעניין זה על תקנה 411 לתקנות (הקובעת כי אם לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק-דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק-הדין במשפט) וטוען כי תקנה זו, לפי לשונה הגורפת לטענתו, ולפי הגיונה, חלה גם על מקרה זה. המבקש מוצא חיזוק לטענה זו בתקנה 398א לתקנות, ובתיקונים שנעשו בה בשנים האחרונות. עוד טוען המבקש, כי יש להעדיף במקרה זה דיון לגופו של עניין על פני פתרון המסיים את התיק ללא דיון כזה, וזאת גם בשל האפשרות לתקן את ה'תקלה' (כלשונו) שארעה על-ידי פסיקת פיצויים.
4. המשיב בתשובתו טוען כי החלטת בית-משפט השלום, הדוחה את בקשת הביטול של המבקש, הנה "החלטה אחרת" אשר ניתנה לאחר מתן פסק-הדין, במובחן מ"החלטה אחרת" שניתנה לפני כן. בכגון דא, טוען המשיב, יש לקבל רשות ערעור.
כן טוען המשיב, בהסתמך על בש"א 7697/95 אבנר– איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח, פ"ד מט(5) 78, כי תקנה 411 אינה מסדירה הגשת ערעור על החלטות הניתנות לאחר מתן פסק-הדין. לטענתו, למבקש היו פתוחות שתי דרכים להשיג על החלטת בית-משפט השלום – על-ידי ערעור או על-ידי בקשת ביטול, ומשבחר המבקש בדרך השניה, קבע הוא בעצמו את הדרך הדיונית על-פיה עליו לפעול, תוך זניחת הדרך השניה.
5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיב נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
המבקש ביקש להשיג על החלטת בית-משפט השלום בדרך שנקבעה בתקנה 411 לתקנות, ואולם תקנה זו עניינה בערעור על "החלטות אחרות" שניתנו לפני מתן פסק-הדין ולא לאחריו (ראו פרשת אבנר, לעיל, בעמ' 81). החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין לפי תקנה 214 לתקנות הנה "החלטה אחרת", שניתנה לאחר מתן פסק-הדין (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 769-770), ולכן לא ניתן לפעול בדרך שהתוותה בתקנה 411, אלא יש לבקש רשות ערעור על ההחלטה. בתקנה 398א, על תיקוניה, אין כדי לשנות ממסקנה זו.
מטעמים אלה אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ועל-כן, דין הבקשה להידחות.
הבקשה נדחית." (25.7.99).
ב- ע"א 6729/00[162] נדון המקרה הבא: נגד המערער הוגשה תביעה לבית-המשפט המחוזי. המערער קיבל כתבי בי-דין ולא הגיש הגנה. בית-המשפט נתן פסק-דין נגד המערער, עליו לא הוגש ערעור.

המערער הגיש בקשה לביטול פסק-הדין. הבקשה נדחתה. המערער הגיש ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול והערעור נמחק על-הסף על-ידי כב' הרשם א' זולטי.

בדחותה את הערעור ובהדגישה את הליכי הערעור הקיימים קובעת כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"החלטת הרשם בדין יסודה. עם הינתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי עמדו בפני המערער שתי אפשרויות. האחת, להגיש ערעור על פסק-הדין תוך 45 יום (סעיף 41 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 יחד עם תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)). השניה, להגיש בקשה לביטול פסק-הדין (תקנה 201 לתקנות). המערער בחר להגיש בקשה לביטול, שנדחתה. משנדחתה הבקשה, שוב נפתחו בפניו שתי אפשרויות. האחת, להגיש ערעור על פסק-הדין תוך 45 יום מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (תקנה 398א לתקנות) או להגיש תוך 30 יום בקשת רשות ערעור על ההחלטה שדחתה את בקשת הביטול, שהיא "החלטה אחרת" (ראו האסמכתאות בהחלטת הרשם ותקנה 399 לתקנות). המערער לא עשה אף אחת מאלה. ייתכן והמערער רואה עצמו כמי שאיבד את דרכו בנבכי הפרוצדורה, אולם מבחינה משפטית ההוראות הדיוניות ברורות וחד-משמעיות ומי שפונה לבית-משפט, נדרש לעמוד בהן.
למעלה מן הדרוש אעיר, כי בדקתי את החומר ומצאתי שסיכויו של המערער לגופו של עניין, קלושים ביותר. הערעור נדחה." (8.11.00)
האם העובדה שצד נקט בשתי דרכים לתקיפת החלטה לעניין ביטול פסק-דין מאיינת את זכותו להגשת הערעור על פסק-הדין. בית-המשפט, מפי כב' הרשם עודד שחם, לא שלל אפשרות כזו מבעל דין שנהג בתום-לב בהגשת בקשתו לביטול פסק-דין בקבעו ב- ע"א 1747/04[163]:

"ביחס לערעור שבכותרת ביקשתי את התייחסות המערערים לשאלה, אם דרך התקיפה של החלטת הערכאה הקודמת היא בערעור בזכות או בערעור ברשות. בהמשך לכך, נתבקשה התייחסות המערער גם לשאלת תחולתה, בנסיבות העניין, של תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על העניין.
1. אשר לקיומה של זכות לערער. הערעור שבכותרת מופנה, על-פי פיסקת המבוא שלו, כנגד שתי החלטות של בית-המשפט המחוזי. האחת, ב- בש"א 19526/02 שב- ת"א 422/97, ובה נמחקה תובענה של המערערים על-הסף. החלטה זו נתקבלה ביום 19.12.02, ותכונה להלן "פסק-הדין". ההחלטה השניה נשוא הערעור שבכותרת ניתנה ב- בש"א 4169/03 שבאותו תיק אזרחי, ובה נדחתה בקשה לביטול פסק-הדין. החלטה זו תכונה להלן "ההחלטה".
אין חולק, כי על פסק-הדין נתונה, בעיקרון, הזכות לערער. לעומת זאת, ההחלטה בבקשה לביטול אינה נתונה לערעור בזכות, כי אם לערעור ברשות בלבד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמוד 745). הערעור שבכותרת מופנה כנגד שתי ההחלטות. בעת הגשת הערעור, ביום 19.2.04, חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער לצורך תקיפת ההחלטה בבקשה לביטול. יוצא מכך, כי הן בהעדר זכות להגשת ערעור בקשר להחלטה זו, והן בשל חלוף המועד כאמור, לא יכול ההליך הערעורי לעמוד ככל שהוא מופנה כנגד ההחלטה בבקשה לביטול, כשהיא לעצמה. עם זאת, אם עומדת למערערים הזכות לערער על פסק-הדין, אין מניעה כי יכרכו בערעורם גם טענות כנגד ההחלטה המאוחרת (ראו ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' וועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל-אביב). לפיכך, גורלו של הערעור שבכותרת תלוי בשאלה האם בעת הגשת הערעור, עמדה למערערים הזכות להגיש ערעור על פסק-הדין.
2. התשובה לשאלה זו תלויה בשאלה האם חלה בנסיבות העניין תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת, כי:
'(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה).'
אם חלה תקנה זו על העניין שבפניי, הרי שיש למנות את המועדים להגשת הערעור שבכותרת, ככל שהוא מופנה כנגד פסק-הדין, מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטולו. נוכח תקופת העיצומים שהיתה באותה עת, מירוץ המועדים האמור החל עם סיום העיצומים בבתי-המשפט ביום 5.1.04, ועל-פי מועד זה, הוגש ההליך הערעורי במועד. השאלה, על-כן, היא האם תקנה 398א אמנם חלה בעניין שבפניי.
3. תקנה 398א נועדה לפתור קושי שעמד בפני בעלי דין שניתנה בעניינם החלטה במעמד צד אחד, לעניין דרכי התקיפה של החלטה מעין זו – בקשה לביטול לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, או ערעור. על-מנת שלא ימצאו עצמם נאלצים לנקוט בשני הליכים אלה במקביל, נקבע בתקנה זו מנגנון המפנה את בעל הדין להליך לפי תקנה 201, תוך שנשמרת זכותו של בעל הדין לערער אם לא זכה לסעד בהליך שנקט לפי תקנה 201. לעניין זה נפסק, כי מטרתה של תקנה 398א האמורה היא:
'... לעודד את בעלי הדין שלא החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול או ערעור, לעתור לביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד במקום להגיש ערעור, מבלי שהם יחמיצו את המועד להגשת הערעור אם בקשתם תידחה, והמועד להגשת הערעור יחלוף בינתיים. (דברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, ב- רע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל, דינים עליון נד 537).
4. במקרה שבפניי, נקבע בדיעבד על-ידי בית-משפט קמא, כי פסק-הדין לא היה החלטה במעמד צד אחד, עליה חלה תקנה 201. עם זאת, קביעה זו שנויה במחלוקת בהליך שבפניי (ראו בעיקר טענות א – ד בפרק הטענות שבהודעת הערעור), ועל-כן אינה חלוטה. השאלה היא, האם במצב זה חל התנאי הקבוע בתקנה 398א, לפיו הוגשה לערכאה הדיונית 'בקשת ביטול לפי תקנה 201'. דרישה זו סובלת פירוש צר, לפיו חלה התקנה רק על הליכים בהם אין מחלוקת כי ההחלטה שהותקפה היתה החלטה שניתנה במעמד צד אחד. עם זאת, ניתן לפרש דרישה זו גם כקובעת, כי ההסדר שבתקנה 398א חל גם מקום בו הוגשה בתום-לב בקשה לפי תקנה 201, גם אם בדיעבד נקבע כי תקנה 201 אינה חלה על המקרה בעיקרה.
5. בפרשה אחרת (ראו ע"א 9119/01 טמיר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2002(1) 65) קיבלתי את הפירוש הרחב יותר. הדבר נעשה, בעיקרו, על יסוד שיקולים אחדים.
א. ההסדר שנקבע בתקנה 398א נוטה לתמוך באימוצו של הפירוש הרחב יותר. הסדר זה נועד לעודד בעלי דין לפנות תחילה למסלול של בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, ולא למסלול של ערעור. יש בתקנה נקיטת עמדה א-פריורית של העדפת מסלול הביטול על פני מסלול הערעור. התקנה באה על רקע של התייחסות להגשת ערעורים על החלטות במעמד צד אחד כ"נוהג נפסד" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין) (ירושלים, 1995), בעמוד 744), ועל רקע אמירות לפיהן 'אין מביטים בעין יפה על ערעור כזה' (דברי כב' השופט ברנזון ב- ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11, 13), קיימת, על-כן, הצדקה עקרונית להחיל את התקנה גם על בעל דין, אשר פעל בתום-לב בהתאם למדיניות העומדת ביסוד התקנה, ואשר נקבע בדיעבד כי לא היה רשאי ללכת במסלול של בקשה לביטול לפי תקנה 201.
ב. מנקודת מבטו של מבקש הביטול, יש מידה של אי-צדק בכך שאף כי פעל בתום-לב בהגשת בקשה לפי תקנה 201, קביעה בדיעבד כי לא היה זה המסלול הנכון תביא לכך כי יחמיץ גם את המועד להגשתו של ערעור. כאשר הבקשה לפי תקנה 201 אינה בקשת סרק, ואין תכליתה אך להביא בעקיפין להארכת מועד להגשת ערעור, התוצאה של החמצת המועד בשל הגשת הבקשה הינה תוצאה קשה ובלתי-מידתית מנקודת מבטו של מבקש הביטול. זאת, הואיל והיא שוללת ממנו כל סעד בדין לתקיפת פסק-הדין או ההחלטה שניתנו בעניינו.
ג. לעומת האינטרס של מבקש הביטול, לכך שזכות הערעור שלו תישמר, האינטרס של בעל הדין שכנגד, במצב המתואר, לכך שמבקש הביטול לא יוכל להגיש ערעור על ההחלטה, הוא אינטרס חלש. בעל הדין שכנגד יודע, מעצם הגשתה של בקשה לביטול, כי מבקש הביטול אינו משלים עם ההחלטה. על רקע תקנה 398א, אין הוא יכול לצאת מנקודת הנחה, כי מבקש הביטול ויתר על האפשרות להגיש ערעור על ההחלטה. לכן, אין הוא רוכש ציפיה ראויה להגנה, כי לא יוגש ערעור על ההחלטה נשוא הבקשה לביטול.
5. במקרה שבפניי לא אוכל לקבוע כי המערערים פעלו שלא בתום-לב בהגשת בקשת הביטול לבית-המשפט המחוזי. מובן, כי איני מחווה דעה לגוף השאלה האם פסק-הדין היה, כטענתם, החלטה במעמד צד אחד. שאלה זו שנויה במחלוקת בערעור עצמו ואין כל מקום לדיון בה בשלב מקדמי זה. די לי בכך, שלא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי המדובר בטענת סרק, אשר אינה ראויה לבירור, וכי לא ניתן לקבוע כי נקיטת ההליך של בקשה לביטול בבית-המשפט המחוזי היתה בבחינת הליך סרק, אשר מטרתו, היחידה או העיקרית, היתה הארכת מועד לצורך הגשת ערעור לבית-משפט זה.
התוצאה היא, כי הערעור שבכותרת נותר על כנו, והטיפול בו יימשך כסידרו. אין צו להוצאות." (30.5.04).
ב- ע"א (י-ם) 5055/04[164] נקבע כי:

"1. ביום 8.4.02 נתן בית-משפט קמא (כב' השופטת א' זיסקינד) פסק-דין במעמד צד אחד, בתובענה שהתנהלה בין הצדדים, זאת לאחר שהמערער לא התייצב לדיון אשר נקבע קודם לכן בנוכחותו. בית-המשפט שמע את עדותו של מר אריה אליאסי מטעם המשיבה, נעתר לתובענה ובפסק-הדין חייב את המערער, בתוקף ערבותו לחובות המשיבה הפורמלית שאף היא חוייבה בפסק-הדין, לשלם למשיבה סך של 103,674 ש"ח. ימים אחדים לאחר-מכן הגיש המערער בקשה לבטל את פסק-הדין, וביום 25.9.03 החליט בית-משפט קמא לדחות את הבקשה.
2. על פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד ועל ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק-הדין, הוגש הערעור הנוכחי. תיק הערעור הועבר אלי לקביעה, אולם בטרם ייקבע מועד הדיון ביקשתי את תגובת הצדדים – ובעיקר את זו של המערער – באשר לזכות להגיש את הערעור, בשים-לב לכך שברגיל החלטה אשר ניתנה לאחר פסק-דין, היא "החלטה אחרת" שאינה מתמזגת אל תוך פסק-הדין אשר ניתן לפניה, ועל-כן דרך הערעור עליה היא רק לאחר נטילת רשות.
3. בתגובתו אישר המערער, כי עיקר טענותיו מופנות כלפי החלטת בית-משפט קמא שלא להיעתר לבקשתו לבטל את פסק-הדין, אולם הן מופנות גם כלפי פסק-הדין עצמו. לגישתו, בנסיבות אלו יש להימנע מהליכים כפולים ולהתיר לכלול במסגרת הערעור גם את תקיפת ההחלטה האחרת, כדרך שתוקפים "החלטות אחרות" שניתנו לפני מועד פסק-הדין ואשר מתמזגות אל תוכו, זאת אפילו אם בסופם של דברים הערעור עצמו מתמצה רק בתקיפה של אחת ההחלטות מיני אלה, מבלי שבפסק-הדין עצמו נפל פגם כלשהו (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 755). פרשנות כגישתו, כך מוסיף המערער וטוען, תואמת את המגמה המתחזקת בשנים האחרונות, להרחיב את זכות הגישה לערכאות ולצמצם את ההיאחזות בפרוצדורה ובגישה הפורמלית. אף שהמערער אינו מיוצג, הוא אישר בתגובתו כי כתב הערעור נוסח על-ידי עורך-דין מטעמו, ויצוין כי גם בתגובה שהוגשה על-ידו ניכרת יד המיומנות המקצועית המשפטית.
4. סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה קובע, כי זכות הערעור היא על פסקי-דין: 'פסק-דין של בית-משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק-דין של בית-המשפט העליון' (וכן: סעיפים 41(א) ו- 52(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). על "החלטות אחרות" הערעור הוא רק לאחר נטילת רשות (סעיפים 41(ב) ו- 52(ב) לחוק בתי-המשפט). ואולם, "החלטה אחרת" שניתנה עובר למתן פסק-הדין ואשר זכות הערעור לגביה טרם מוצתה, מתמזגת אל תוך פסק-הדין ועל-כן ניתן להשיג עליה לאחר פסק-הדין במסגרת הערעור עליו בזכות. החלטה אשר ניתנה לאחר מתן פסק-הדין, אף שפורמלית היא מהווה "סגירה" של אותו תיק – נחשבת מאז ומתמיד כ"החלטה אחרת" – אשר הערעור עליה טעון רשות, זולת במקרים מיוחדים וחריגים, שבהם ההחלטה משנה זכויות באופן מהותי (בש"א 93/89 מנדליכט נ' מעבדות טרבינול, פ"ד מג(1) 524; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 284-285; י' זוסמן, שם, 766-767).
נמצא איפוא: הערעור בזכות על פסק-הדין – לחוד; והערעור ברשות על ההחלטה האחרת, שניתנה לאחר פסק-הדין – לחוד. אין המדובר בכפילות, שכן לכל אחד מהליכים אלה עניינים מיוחדים אשר מותר להביא בגדרו. כלפי פסק-הדין יכול הטוען – שבדרך-כלל הוא בגדר מי שלא התייצב לדיון או שלא הגיש כתב הגנה – לטעון רק טענות מסויימות המותרות לו בנסיבות העניין ואשר נוגעות לכך שפסק-הדין ניתן שלא כהלכה. כך, למשל: טעות משפטית בפסק עצמו; נדרש היה לשמוע הוכחות גם במעמד צד אחד, אולם בית-המשפט לא עשה כן; אי-חוקיות; פגם בהמצאה כנובע מתוך החומר שבתיק עצמו, למשל, כאשר אין בו אישור מסירה או ראיה אחרת להעיד על המסירה ועוד כיוצאים באלה. ואולם מטבע הדברים, בהיות בעל דין אשר לא הגיש כתב הגנה ובכך לא פתח חזית או לא התייצב לדיון וכפועל יוצא מכך לא טען טענותיו בסיכומים – מסגרת הטענות העומדת לפניו בהליכי הערעור היא מצומצמת ביותר. עיקר טענותיו באות אל גדר מסגרת הבקשה לביטול פסק-הדין, שבה עליו להצביע על הסיבה למחדל (אי-התייצבות או אי-הגשת כתב הגנה). היתה הסיבה נעוצה בכך שהמבקש לא הוזמן כראוי, הרי זה טעם לבטל את פסק-הדין מתוך חובת הצדק
(ex debito iusitiae), שהרי לבעל הדין לא היה את "יומו בבית-המשפט". גישה זו מהווה יישום למעשה של זכות הגישה לערכאות, כזכות חוקתית (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 203-204; רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון נח 491). הוזמן המבקש כדין לדיון או להגיש כתב הגנה, ובעקבות מחדלו והימנעותו לפעול בהתאם למפורט בהזמנה ניתן פסק-הדין, עליו להצביע על הסיבה למחדל ועל סיכויי ההצלחה בהגנתו (גורן שם, עמ' 282-283). בנסיבות אלו, לא יועיל לבעל הדין לערער על פסק-הדין, שכן הסיבות והטעמים למחדל אינם מהווים חלק מהדיון בתיק שבו ניתן פסק-הדין, ועל-כן הוא לא יוכל להסתמך על טענות העובדה הנדרשות לביסוס טענותיו. לא כן באשר לבקשה לביטול פסק-הדין המוגשת אל הערכאה הדיונית. בגדר בקשה זו רשאי המבקש להעלות בתצהיר גם טיעון עובדתי, הנוגע לאירועים אשר גרמו למחדלו.
5. בעבר, בעל הדין שכלפיו ניתן פסק-דין בהעדר היה חייב לערער עליו תוך פרק הזמן הקבוע להגשת ערעור, מעת שנודע לו על פסק-הדין. במקביל רשאי היה להגיש כמובן בקשה לביטול פסק-הדין. הדבר נעשה כדי שלא להחמיץ את המועדים, שכן אם ישים את כל יהבו על הבקשה לביטול פסק-הדין וזו תידחה, לא יהא בידו לאחר מכן לערער על פסק-הדין (בגדר המותר לערעור על פסק-דין מסוג זה), שכן מטבע הדברים, המועד להגשת הערעור כבר יחלוף עד שתידון ותידחה הבקשה לביטול פסק-דין. על רקע זה נוצר מירוץ של הליכים לפני ערכאות שונות, הן ערעור לבית-המשפט שלערעור והן בקשה לביטול פסק-דין לערכאה הדיונית. בנסיבות אלו חוקקה תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלאחר תיקונים אחדים, נוסחה העדכני להיום קובע לאמור:
'398א. המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד
(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה).
(ב) מניין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי העניין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה.'
תקנה זו בוארה על-ידי בית-המשפט ב- רע"א 296/95 ירושלביט סוכנות לביטוח בע"מ נ' סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 876. תכליתה היא 'להסדיר מצב של בלבול ששרר בתחום זה, ולאפשר נקיטת שני המסלולים בזה אחר זה ולא התרוצצות בו זמנית בשניהם' (שם 880, מול ב'). רוצה לומר: כל עוד לא הסתיים הדיון במלואו לפני הערכאה הדיונית, אין צורך לפנות אל ערכאת הערעור. לכשתינתן ההחלטה, יהיה רשאי המבקש לפנות בערעור או ברשות ערעור, לפי העניין (כמפורט בתקנה 398א(ב) דלעיל). ואכן, תקנה 398א דנה ומטפלת אך ורק בנושא המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור. היא איננה מתיימרת להתייחס לנושאים אחרים. יוצא מן האמור, כי התקנה אינה משנה את הכללים בדבר דרכי תקיפת החלטות או פסקי-דין. כידוע, חקיקת משנה גם אינה יכולה להקנות זכות ערעור מקום שהחוק לא עשה כן. ואמנם, גם מבחינת סדרי השמיעה אין דין בקשת רשות ערעור כדין ערעור, ואף אין דין ערעור על החלטה אחרת כדין ערעור על פסק-דין. בקשת רשות הערעור היא בקשה בכתב, זאת בשונה מהערעור עצמו אשר נשמע בעל-פה. הבקשה לרשות ערעור, כמו גם הערעור על החלטה אחרת לגופו נדונים לפני שופט דן יחיד, בשונה מהערעור על פסק-הדין הנדון לפני הרכב של שלושה שופטים (המר' 28/75 ליאו גולדברגר בע"מ נ' סלמה, פ"ד כט(2) 188, 190 מול ה'). אין איפוא סיבה, שבלי החלטה שיפוטית מיוחדת – ועל-פי סדר נקיטת ההליכים כפי שבעל הדין בוחר בהם – יידרש מותב של שלושה שופטים לדון בהליך שלמעשה מחייב דיון לפני שופט יחיד בלבד.
6. לפי הנובע מן המקובץ, תקיפת ההחלטה האחרת לאחר מתן פסק-הדין אמורה להתאפשר רק משתינתן רשות, מה שאין כן לגבי טענות הנוגעות לפסק-הדין עצמו. כמבואר קודם, טיב הטענות וסוגן הוא שונה: במסגרת ערעור בזכות ניתן לתקוף רק את פסק-הדין רק על-פי החומר המצוי בתיק בית-המשפט; בגדר רשות ערעור ניתן לתקוף את נושא ההחלטה האחרת ואת התשתית העובדתית כפי שנדונה במסגרת הבקשה. נובע מן האמור, שאין בידי לקבל את המסקנה מרחיקת הלכת של המערער, בסימן 2 לתגובתו, לפיה ניתן לכלול במסגרת הערעור בזכות גם החלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק-הדין, ואשר בה, כשלעצמה, לא היה כדי לשנות מזכויות קיימות של הצדדים; להבדיל מהחלטה אחרת שניתנה לפני מתן פסק-הדין. ודוק: תקנה 398א לא באה למנוע כפל של הליכים בערכאת הערעור, לנוכח הדין המבחין בין הליכי בקשה לרשות ערעור ובין הערעור עצמו (ונוסח תקנה 398א(ב) יוכיח, שכן לו ניתן היה לערער בזכות גם על ההחלטה השניה, בבקשה לביטול פסק-הדין – מה טעם ראה מחוקק המשנה להבחין בין אמצעי התקיפה השונים, בתקנת-משנה (ב)?). תכליתה של הטענה נועדה, כאמור, למנוע פניה אל ערכאת הערעור בטרם מוצו והושלמו ההליכים לפני הערכאה הדיונית.
7. עיון בכתב הערעור ילמד, כי רובו ככולו מתייחס לנושאים אשר הועלו ונדונו בבקשה לביטול פסק-הדין, זולת סעיף 11 בו, המתייחס לשלושה נושאים בפסק-הדין עצמו. בחלק זה של כתב הערעור טוען המערער לחוסר היגיון במסקנה מסויימת של בית-משפט קמא, לחוסר ראיות לאימות העדות מטעם המשיבה בנושא החתימה על שיקים ולטענת זיוף של כתב הערבות. מבלי להיכנס עתה לשאלה האם ועד כמה רשאי המערער להעלות טענות אלו, שלא נטענו לפני הערכאה הדיונית ואשר בחלקן מחייבות תשתית עובדתית מצידו, הרי באופן פורמלי הוא זכאי להעלותן כלפי פסק-הדין. לא כן הם פני הדברים בכל הנוגע ליתר הטענות, שלגביהן נדרשת נטילת רשות בטרם יותר לו לערער עליהן.
8. בשולי טענותיו ביקש המערער, לחלופין, לאפשר לו לתקן את הטעות, כך שהערעור יהפוך לבקשת רשות ערעור. לחלופי חילופין עתר להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. לא ניתן להיעתר למבוקש במסגרת הדיונית הנוכחית, ועל המערער להתכבד ולהגיש בקשה להארכת מועד כראוי ובקשה לרשות ערעור, שתידון אם יוארך המועד. כידוע, ניתן להמיר בקשת רשות ערעור לערעור, אם מתברר שהמבקש היה זכאי לערער בזכות (תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי). לא אלה הם פני הדברים באשר להגשת ערעור, עת מלכתחילה נדרשת רשות לשם הגשתו. יתר-על-כן, בעוד שבקשת רשות ערעור אמורה להיות מפורטת הרבה יותר מכתב ערעור ועל-כן ניתן לראות בה את המעט הנדרש לצורך העמדת כתב ערעור, לא כן במצב ההפוך.
9. לאור כל האמור נמחקים בזה כל פרטי כתב הערעור, זולת סעיף 11 בו והעתירה בשוליו, לבטל את פסק-הדין. כפי שפורט קודם לכן, זכאי המערער כי באופן פורמלי יידונו טענותיו כלפי פסק-הדין, אולם בטרם תידרש התגובה לטענות הערעור לגופן יודיע אם הוא עומד על שמיעת הערעור בנוגע למפורט בסעיף 11, ויעשה כן תוך 10 ימים, כאשר ימי הפגרה יובאו במניין.
היה והמערער יבקש לעמוד על טענות הערעור בגבולות המפורט לעיל, כי אז יישמע הערעור על דרך של סיכומים בכתב. המערער יגיש את סיכומיו לעניין המפורט בסעיף 11 הנ"ל בכתב הערעור, תוך 7 ימים מעת מתן הודעתו הנ"ל או מעת חלוף המועד להגשתה, ולא יאוחר מיום 29.7.03. המשיבה תשיב בכל מקרה עד ליום 8.8.04, ולמערער שמורה זכות התגובה עד ליום 15.8.04. ימי הפגרה יובאו במניין גם לצורך חישוב המועדים האמורים.
מכיוון שתחילתו של ההליך אינו בבקשה מצד המשיבה אלא על-פי יוזמת בית-המשפט, בטרם נקבע התיק לדיון מקדמי או לשמיעה לפני ההרכב; ומכיוון שהמסקנה הסופית אינה מסתמכת על הנטען בתגובה מטעם המשיבה – אין צו להוצאות ההליכים עד לשלב הנוכחי." (9.7.04).
3. הארכת מועד להגשת ערעור
ב- בש"א 5028/04[165] נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. פסק-הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 18.1.04, וההחלטות נשוא הבקשה ניתנו במועדים שונים מיום 4.8.03 ועד ליום 21.3.04, בו נדחתה בקשה לביטול פסק-הדין. החלטה זו הומצאה למבקשים ביום 24.3.04. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 30.5.04. הבקשה להארכת מועד התמקדה במועדים להגשת בקשת רשות לערער כנגד ההחלטה בבקשה לביטול פסק-הדין. לטענת בא-כוח המבקשים, האיחור בנקיטת ההליך נבע מטעות לפיה למבקשים עומדת הזכות לערער על ההחלטה בבקשה לביטול פסק-דין. על רקע זה, כך נטען, פנו המבקשים לבית-המשפט ביום 11.5.04 בניסיון להגיש ערעור, אך זה לא קובל לרישום, שכן המועד להגשת בקשת רשות לערער כנגד ההחלטה הינו 30 ימים מיום נתינתה.

נקבע מפי כב' הרשם עודד שחם כי:

"ההחלטה בבקשה לביטול אינה נתונה לערעור בזכות, כי אם לערעור ברשות בלבד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמוד 745). זהו דין מושרש וידוע, מזה שנים. לפיכך, הטעות של המבקשים, אשר הובילה לאיחור בנקיטת ההליך שבפניי, אינה טעות סבירה, אשר מקורה באי-בהירות ביחס לדין, ומבחינה זו איני סבור כי יש טעם מיוחד למתן הארכה. יתר-על-כן. לא הוסבר, מדוע התמהמהו המבקשים לא פחות משבועים לאחר שערעורם לא קובל, בהגשת הבקשה שבפניי. מחדל זה אינו עולה בקנה אחד עם חובתם של המבקשים לנקוט בשקידה סבירה בפעולותיהם מול בית-המשפט, ועולה ממנו כי המבקשים לא נהגו במידת הדחיפות המצופה מבעל דין המבקש כי בית-המשפט יושיט לו סעד ויאריך מועד הקבוע בחיקוק.
בכך לא מסתיים הדיון, שכן יש לדון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין. פסק-הדין ניתן חודשים מספר לפני הגשת הבקשה שבפניי. האפשרות לתקפו תלויה, בעיקרו של דבר, בתחולת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על העניין. תקנה זו משהה את מועד הגשתו של ערעור על פסק-דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד, וקובעת כי מירוץ המועדים לעניין זה יחל לאחר מתן החלטה בבקשה לביטולם (תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי). אם תקנה זו חלה על העניין, כי אז לא חלף המועד להגשת הליך ערעורי כנגד פסק-הדין במועד בו פנו לראשונה המבקשים לבית-המשפט, על-פי הטענה. זאת, הואיל ותקופת 45 הימים להגשת ערעור לבית-משפט זה הסתיימה, בהתחשב במועד ההמצאה ובתקופת פגרת הפסח, ביום 15.5.04.
על מה מבוססת הטענה בדבר תחולתה של תקנה 398א? לטענת המבקשת, עובר למתן פסק-הדין בבית-משפט קמא הוגשה על ידה בקשה לבית-המשפט שלא לדחות את התובענה שהגישו, נוכח בקשת רשות לערער שהתכוונו להגיש לבית-משפט זה על החלטה של בית-המשפט המחוזי שחייבה את המבקשים בהוצאות. לטענת המבקשת, לא הובאה הבקשה האמורה בפני בית-המשפט בעת שנתן את פסק-הדין. האם הופך הדבר את פסק-הדין לפסק-דין שניתן במעמד צד אחד, במובנה של תקנה 398א?
תקנה 398א קובעת, כי:
'(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה).'
תקנה 398א נועדה לפתור קושי שעמד בפני בעלי דין שניתנה בעניינם החלטה במעמד צד אחד, לעניין דרכי התקיפה של החלטה מעין זו – בקשה לביטול לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, או ערעור. על-מנת שלא ימצאו עצמם נאלצים לנקוט בשני הליכים אלה במקביל, נקבע בתקנה זו מנגנון המפנה את בעל הדין להליך לפי תקנה 201, תוך שנשמרת זכותו של בעל הדין לערער אם לא זכה לסעד בהליך שנקט לפי תקנה 201. לעניין זה נפסק, כי מטרתה של תקנה 398א האמורה היא:
'... לעודד את בעלי הדין שלא החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול או ערעור, לעתור לביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד במקום להגיש ערעור, מבלי שהם יחמיצו את המועד להגשת הערעור אם בקשתם תידחה, והמועד להגשת הערעור יחלוף בינתיים.' (דברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, ב- רע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל, דינים עליון נד 537).
במקרה שבפניי, נדחתה בקשה לביטול פסק-הדין. בהחלטה על דחיית הבקשה לא ניתנו טעמים מפורטים לכך. בין היתר, לא נקבע האם חלה תקנה 201 על העניין. האם חלה במצב זה תקנה 398א על העניין?
בלשון תקנה 398א אין תשובה חד-משמעית לשאלה זו. הדיבור 'בקשת ביטול לפי תקנה 201' סובל גם פירוש צר, לפיו חלה התקנה רק על הליכים בהם אין מחלוקת כי ההחלטה שהותקפה היתה החלטה שניתנה במעמד צד אחד. עם זאת, התיבה האמורה שבתקנה 398א סובלת גם פירוש לפיו חלה התקנה גם מקום בו הוגשה בתום-לב בקשה לפי תקנה 201, גם אם בדיעבד נקבע כי תקנה 201 אינה חלה על המקרה.
נראה לי כי יש לאמץ את הפירוש השני, הרחב יותר. אכן, תקנה 398א לא נועדה לפתור מקרים של אי-בהירות ביחס לסיווגה של החלטה כהחלטה במעמד צד אחד, כי אם לנתב את הליכי התקיפה של החלטות כאלה למסלול של בקשה לביטול, תוך שמירת האפשרות להגשת ערעור במועד מאוחר יותר. עם זאת, קיימים שיקולים אחדים, התומכים באימוץ הפירוש הרחב יותר לדיבור "בקשת ביטול לפי תקנה 201".
ראשית, עצם ההסדר שנקבע בתקנה 398א נוטה לתמוך באימוצו של הפירוש הרחב יותר. כמבואר לעיל, הסדר זה נועד לעודד בעלי דין לפנות תחילה למסלול של בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, ולא למסלול של ערעור. הוא מבטא העדפה של מסלול הביטול על פני מסלול הערעור. יש אף לזכור, כי התקנה באה על רקע של התייחסות להגשת ערעורים על החלטות במעמד צד אחד כ"נוהג נפסד" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין) (ירושלים, 1995), בעמוד 744), ועל רקע אמירות לפיהן 'אין מביטים בעין יפה על ערעור כזה' (דברי כב' השופט ברנזון ב- ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11, 13). במצב זה, יש הצדקה להחיל את התקנה גם על בעל דין, אשר פעל בתום-לב בהתאם למדיניות העומדת ביסוד התקנה.
שנית, גם בבחינת האינטרסים של בעלי הדין יש כדי לתמוך בפירוש הרחב יותר לתקנה 201. בכל הנוגע למבקש ביטולם של פסק-הדין או ההחלטה, הרי שיש מידה של אי-צדק בכך שאף כי פעל בתום-לב בהגשת בקשה לפי תקנה 201, קביעה בדיעבד כי לא היה זה המסלול הנכון תביא לכך כי יחמיץ גם את המועד להגשתו של ערעור. אכן, כאשר הבקשה לפי תקנה 201 אינה בקשת סרק, ואין תכליתה אך להביא בעקיפין להארכת מועד להגשת ערעור, התוצאה של החמצת המועד בשל הגשת הבקשה נראית תוצאה קשה ובלתי-מידתית מנקודת מבטו של מבקש הביטול. יש לזכור, כי בכפוף לאפשרות של הארכת מועד להגשת ערעור, פירושה של תוצאה זו היא כי למבקש הביטול לא יעמוד כל סעד בדין לתקיפת פסק-הדין או ההחלטה שניתנו בעניינו. לתוצאה קשה כזו אין מקום, כשמדובר במי שפעל בתום-לב.
לעומת האינטרס של מבקש הביטול, לכך שזכות הערעור שלו תישמר, האינטרס של בעל הדין שכנגד, במצב המתואר, לכך שמבקש הביטול לא יוכל להגיש ערעור על ההחלטה, הוא אינטרס חלש. בעל הדין שכנגד יודע, מעצם הגשתה של בקשה לביטול, כי מבקש הביטול אינו משלים עם ההחלטה. על רקע תקנה 398א, אין הוא יכול לצאת מנקודת הנחה, כי מבקש הביטול ויתר על האפשרות להגיש ערעור על ההחלטה. לכן, אין הוא רוכש ציפיה ראויה להגנה, כי לא יוגש ערעור על ההחלטה נשוא הבקשה לביטול. במצב זה, איני סבור כי ההגנה על עניינו של בעל הדין שכנגד מהווה שיקול בעל משקל, המצדיק נקיטת פירוש מצמצם של תקנה 398א.
נוכח פירוש זה, נראה לי כי יש להחיל את תקנה 398א על המקרה שבפניי. יש, לכל הפחות, טענה ראויה לבירור בנוגע לתחולת תקנה 201 על המקרה; שכן פסק-הדין ניתן בלא שהובאה בפני בית-המשפט בקשה שהוגשה על-ידי המבקשים. אין גם יסוד לקבוע, כי הגשת הבקשה לביטול היתה בבחינת הליך סרק, שננקט בחוסר תום-לב, לצורך הארכת מועד להגשת ערעור.
התלבטתי, האם במצב זה יש מקום להארכת מועד הדיון כמבוקש. לעניין זה יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, הפנייה הראשונה לבית-המשפט היתה בתוך תקופת המועדים להגשת הליך, ובשל עמדת המזכירות, לא קובל ההליך. בכך יש שיקול רב משקל לקבל הליך ערעורי מצד המבקשים, שכן מלכתחילה הם פעלו במועד. אי-מתן ארכה, במצב זה, עלול לגרום לאי-צדק, אשר יסודה בשלילת זכות הערעור שלא באשמתם של המבקשים. מצד שני, לאחר שההליך לא קובל, השתהו המבקשים פרק זמן ארוך למדי, עד ליום 30.5.04, ולכך לא ניתן הסבר, קל וחומר הסבר משכנע. השתהות מסוג זה נוטה ליצור ציפיה של בעל הדין שכנגד שלא להיות מוטרד בהליך ערעורי, וגם לכך יש לתת משקל.
נראה לי, כי במצב המתואר יש לתת משקל לזכות היסוד לערער, אשר הינה זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: השפיטה. מעמדה החוקתי של הזכות מקרין גם על האיזון במקרה גבולי, כמו המקרה שבפניי, ומטה את הכף בעד מתן ארכה. לפיכך, ניתנת ארכה של 10 ימים מקבלת החלטה זו, ובהם ימי פגרה, להגשת ההליך. עם זאת, בשים-לב להשתהות הבלתי-מוסברת של המבקשים, אשר אף גרמה ליצירת ציפיה של המשיב שלא להיות מוטרד בהליך ערעורי, תותנה קבלת הליך ערעורי מצד המבקשים, ביחס לפסק-הדין, בתשלום הוצאות בסך של 3,500 ש"ח למשיב. סכום זה כולל מע"מ. מובהר בזה כי ערעור מטעם המבקשים יקובל אך ורק כנגד המצאת אישור בדבר תשלום ההוצאות הנ"ל." (16.8.04).
ב- רע"א 2854/04[166] נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של כב' סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, השופט ידין טימור, ב- ע"א 1163/02 מיום 4.2.04 לדחות את ערעור המבקש על פסק-דינו של כב' רשם בית-משפט השלום בבאר שבע, עידו רוזין, אשר פסק לטובתו של המשיב, לאחר שהמבקש לא הגיש בקשת רשות להתגונן או בקשה להארכת מועד, וכן דחה בהחלטה נפרדת מיום 30.7.02 את בקשת המבקש לביטול פסק-הדין.

ביום 28.4.98, תבע המשיב את המבקש בסדר דין מקוצר, בגין ערבותו לחוב כלפי המשיב. ביום 14.6.98 הגיש המבקש, בתגובה, בקשה למחיקה על-הסף ולמחיקת כותרת בתביעה. ביום 16.6.02 נתן הרשם פסק-דין לטובת המשיב, בהיעדר בקשת רשות להתגונן, ובהעדר בקשה להארכת מועד, לאחר שבהחלטה קודמת דחה את טענות המבקש בעניין מחיקה על-הסף ומחיקת הכותרת. ביום 26.6.02 הגיש המבקש לרשם בקשה לביטול פסק-הדין, וזאת על-פי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ביום 30.7.02 נתן הרשם החלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק-הדין.

המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי על פסק-דינו של הרשם ביום 3.10.02. בית-המשפט המחוזי קבע כי משהוגש ערעור על פסק-הדין כאמור (תחת ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול) יש למנות את המועד לערעור מיום מתן פסק-הדין נשוא הערעור – קרי: מיום 16.6.02. לאור זאת, קבע כי בעת הגשת הערעור המועד להגשתו חלף, ומכאן שהערעור הוגש באיחור ושלא כדין. לפיכך, הערעור נדחה תוך חיוב המבקש בהוצאות.

בבקשתו לערער, עומד המבקש על כך כי הגיש את הערעור במועד. לטענתו, משהגיש בקשה לביטול פסק-הדין על-פי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שנוכח הוראות תקנה 398א לתקנות יש למנות את 45 הימים העומדים לשם הגשת ערעור על פסק-הדין מיום ההחלטה בבקשת הביטול ולא מיום מתן פסק-הדין, הווי אומר: מיום 30.7.02 ולא מיום 16.6.02. היות ומועד זה חל בפגרת בית-המשפט, יש להתחיל במניית מירוץ המועדים מיום 1.9.02, כך שביום 3.10.02 מועד בו הוגש הערעור, היה המבקש במיתחם התקופה בה היה זכאי להגיש את ערעורו. מכאן שלא היה מקום לדחות את הערעור בשל איחור בהגשתו, ובלא דיון לגופו.

בתגובתו, עומד המשיב על צדקת טעמיו של בית-המשפט קמא. לטענתו, היות שהחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק-הדין הינה החלטת רשם כאמור בסעיף 96 לחוק בתי-המשפט, הרי על-פי תקנה 400 יש להגיש ערעור על החלטה זו תוך עשרים ימים מהיום בו ניתנה ההחלטה, ומבחינה זו החמיץ המבקש את המועד להגשת הערעור. כן הוא טוען כי ערעור המבקש ראוי להידחות אף לגופו של עניין.

נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקציה כי:

"מהוראות התקנה עולה כי המועד להגשת ערעור על פסק-דין שהוגשה לגביו בקשת ביטול יימנה מיום מתן ההחלטה השניה, הוא מועד ההחלטה בבקשת הביטול, ולא ממועד מתן פסק-הדין נשוא בקשת הביטול. הטעם להוראה זו נהיר על פניו: בהוראת תקנה 398א ביקש מתקין התקנות ליישב בין ההליך הדיוני לביטול פסק-דין שניתן בלא שהוגשה בקשת רשות להתגונן, המוגש לאותה ערכאה שנתנה את הפסק, לבין זכות הערעור השמורה לבעל דין על פסק-הדין המוגש לערכאת ערעור בדרך הרגילה. דרך היישוב היא על-ידי הסרת האילוץ מבעל הדין המבקש להשיג על הפסק לפעול בשתי הדרכים המקבילות הללו בעת ובעונה אחת, לבל יחמיץ את המועד באחת מהן אלא לפעול לביטול הפסק בשלב הראשון, ואם לא צלח הביטול, להותיר בידו מועד להגשת ערעור על הפסק, בלא שיחמיץ בינתיים את המועד לכך. לצורך כך, מורה התקנה כי בנסיבות אלה מניין התקופה להגשת ערעור על פסק-הדין יחל רק עם מתן ההחלטה בבקשת הביטול ולא קודם לכן, שאז יוכל בעל הדין לפעול בשני מסלולי ההשגה על פסק-הדין בזה אחר זה, ולא בהכרח בד-בבד (ראה בעניין זה גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 6, עמ' 282-283; רע"א 296/96 ירושלביט נ' סוכנות פלתורס ביטוח, פ"ד מט(5) 876, 879; רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן, בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789). וכך מסביר גורן, בספרו, שם:
'תקנה 398א לתקנות באה למנוע את הצורך להגיש – מחמת הזהירות – בו-זמנית גם בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד וגם ערעור על אותו פסק-דין. בכל מקרה שבו מוגשת בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, יתחיל המירוץ לחישוב הזמן להגשת ערעור על פסק-הדין ממועד ההחלטה בבקשת הביטול. כשמוגשת בקשה לביטול – ממילא מוארך המועד להגשת הערעור מכוח תקנה 398א לתקנות.'
המבקש בענייננו אכן פעל במסגרת הוראות תקנה 398א, כאמור. הוא הגיש בתחילה בקשה לביטול פסק-הדין ולאחר מכן מנה את מניין תקופת הערעור על פסק-הדין ממועד מתן ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול. יוצא, איפוא, כי יש למנות את 45 הימים העומדים לשם ערעור על פסק-דינו של הרשם (כאמור בסעיף 96(א) לחוק בתי-המשפט) מיום ההחלטה בבקשת הביטול, קרי: מיום 30.7.02. מאחר שיום זה חל בפגרת בית-המשפט, הרי על-פי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי יש למנות את מירוץ המועדים החל מיום 1.9.02, כך שביום 3.10.02, הוא היום בו הוגש הערעור, עמד המבקש בלוח הזמנים להגשת הערעור, כפי שהתוותה תקנה 398א הנדונה.
7. דחיית ערעורו של המבקש על-הסף בשל טעם דיוני שגוי מנעה ממנו את מימוש זכות הערעור על פסק-הדין, וזאת לאחר שגם בערכאה הדיונית ניתן פסק-דין כנגדו במעמד צד אחד. בכך נפגעה זכותו למצות את יומו בערכאות (השוו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445; רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון, תק-על 2001(1) 1120, 1121). בכך יש כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור, ואת קבלת הערעור לגופו.
8. סוף דבר, דין הערעור להתקבל. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 4.2.04 מתבטל. ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי יעמוד בעינו ויידון לגופו."
ב- בש"א (חי') 9309/04[167] נדונה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

נפסק מפי כב' השופט כ' סעב:

"המבקשים לא הגישו תצהירים מטעמם, עקב זאת, נתן ביום 25.2.04, בית-המשפט קמא פסק-דין בתיק אזרחי 5795/04, (להלן: "פסק-הדין"), שלפיו תביעת המשיבה נתקבלה, והמבקשים חוייבו לשלם לה הסך של 101,451 ש"ח בתוספת הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח, (להלן: "סכום פסק-הדין"). המבקשים עתרו לביטול פסק-הדין ב- בש"א 1049/04, (להלן: "הבקשה").
ביום 2.5.04, החליט בית-המשפט השלום בקריות (כב' השופטת בית-נר ס.נ.), לקבל את הבקשה ולבטל את פסק-הדין, בכפוף להפקדת סכום פסק-הדין. בבקשה שבפני, עותרים המבקשים להארכת המועד ב – 30 יום, להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל.
הרקע:
מהבקשה עולה כי ביום 25.2.04, ניתן פסק-דין על-ידי בית-משפט קמא, בשל אי-הגשת תצהירי עדות ראשית, מטעם המבקשים. על-פי פסק-דין זה, חוייבו המבקשים לשלם למשיבה סכום פסק-הדין.
ביום 21.3.04 עתרו המבקשים לביטול פסק-הדין. ביום 18.4.04 הגישה המשיבה את תגובתה וביום 2.5.04 ניתנה החלטת בית-המשפט, נשוא בקשת הארכת המועד.
הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 6.6.04. עיון בתיק מראה כי ביום 7.6.04, הורה כב' השופט סוקול למשיבה להגיש את תגובתה. תגובת בא-כוח המשיבה, הוגשה ביום 7.7.04 והובאה בפני בימים אלו.
מהבקשה ומהתצהיר לא ניתן ללמוד על מועד מסירת החלטת בית-משפט השלום בקריות, למבקש או לבא-כוחו. יחד עם זאת ניתן להניח כי היא נמסרה בסמוך למועד הגשת הבקשה דנן.
המצב המשפטי
התקנה הרלוונטית לענייננו, היא תקנה 398א...
'המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד (תיקון התשנ"א, התשנ"ב, התשנ"ה, התשנ"ז(2))
(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה).
(ב) מניין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי העניין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה.
המועד להגשת הבקשה נקבע בתקנה 399, והקובעת:
'המועד לבקשת רשות לערער [371] (תיקון: התשנ"ט(2))
נקבעה בחיקוק הוראה בדבר בקשת רשות לערער על החלטה ולא נקבע במפורש המועד להגשת הבקשה, תוגש הבקשה בתוך שלושים ימים מיום שניתנה ההחלטה.'
בסוגיה שבפני, סוכמה הגישה הנוהגת בבקשות מסוג זה מחמת טעות (בין אם זו טעות שבדין או שבעובדה), על-ידי כב' השופט ריבלין.
כידוע, הארכת המועד המבוקשת טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ראה גם ע"א 8577/03 עיריית כפר סבא ואח' נ' מפעל הביוב מי קולחין בע"מ, תק-על 2003(4) 217, 218; בש"א 1207/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2004(1) 2605; ע"א 8577/03 עיריית כפר סבא ואח' נ' מפעל הביוב מי קולחין בע"מ, תק-על 2003(4) 217, 218.
הגישה המקובלת גורסת כי, בחלוף המועד לנקיטת הליך, מתגבשת פעמים רבות חסינות לצד שכנגד מפני הטרדתו בהליך של ערעור. נקבע כבר כי:
'אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך-דין אינה משמשת, בדרך-כלל, צידוק לאיחור המועד.' (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891).
כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 897).
וב- רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1) 746, שם צויין כי:

'לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר.' ראה פסק-הדין ב- בש"א 1207/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2004(1) 2605, (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון, פ"ד נד(4) 702);
נקבע עוד כי:
'כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעיתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה. כל מקרה ונסיבותיו.' (דברי כב' השופט ריבלין ב- רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32)
וכעת אעבור לדון בבקשה שבפני:
במקרה שבפני, הבקשה הוגשה באיחור של 4 ימים, בא-כוח המבקשים טוען כי האיחור נבע מעומס רב בעבודה והארכת המועד לא תגרום כל נזק למשיבה.
לטעמי, בדוחק רב ניתן למצוא בנימוקים הנ"ל מענה לדרישה של "טעם מיוחד", חרף זאת ועקב האיחור הקצר (4 ימים) ואי-יצירת הציפיות הממשיות אצל המשיבה, כי לא תוטרד בהליך מסוג זה, ועל דרך האנלוגיה ניתן ללמוד מהגישה שנקבעה ב- בש"א 1207/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2004(1) 2605, 2606, על המקרה שלנו, כששם נקבע:
'על רקע הלכות אלה, נראה לי כי ניתן להעתר למבוקש. מידת האיחור במקרה זה היא מיזערית. חישוב המועד האחרון לנקיטת הליכים עם תום העיצומים בשירות המדינה עורר קושי, בין היתר נוכח אי-בהירות בדין בשאלה האם יש מקום להביא בחשבון במניין הימים את יום העבודה הראשון לאחר סיום העיצומים. זאת ועוד, אין המשיבים מצביעים על פגיעה בציפיה או באינטרס ראויים להגנה שלהם. במצב זה, יש להעתר למבוקש, ולהאריך את המועד להגשת הליך לבית-משפט זה.'
עם זאת, ובשים-לב לכך, שהתנהלות המבקשים, גרמה להליך שבכותרת, מן הראוי להתנות את הגשת בקשת הרשות לערער מטעמו בכך שישלמו למשיבה הוצאות בהליך שבכותרת בסך של 3,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין וכן הפרשי ריבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.
בקשת הרשות לערער תוגש תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו, והיא תקובל לרישום רק אם יוצג אישור על תשלום הסך האמור למשיבה." (20 ביולי 2004)
ב- בש"א (נצ') 1830/04[168] נפסק מפי כבוד כב' השופט בנימין ארבל:

"לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לפסק-דין של בית-המשפט השלום בצפת מיום 12.2.03 (להלן: "פסק-הדין").
המבקשים טוענים כי פסק-הדין ניתן חרף בקשת הדחיה שהוגשה מטעמם, לנוכח העובדה כי מועד הדיון נפל ביום החג הגדול והחשוב למוסלמים (חג הקורבן). לפיכך, האמינו כי בית-המשפט יתחשב בנתון זה ויעתר לבקשת הדחיה, על-כן לא התייצבו לדיון.
וזו השתלשלות האירועים הצריכה לעניין.
לאחר מתן פסק-הדין, הגישו המבקשים בקשה לביטולו. ביום 22.5.03 התקיימה ישיבה, בה אמורה היתה להידון בקשת הביטול. נראה כי הצדדים הגיעו להסכמה מסויימת, לפיה המבקשים יעמדו בתנאי התשלום מסויימים, ובתמורה יבוטל פסק-הדין נשוא המחלוקת. אך מנקודה זו, כפי העולה מטענות הצדדים, קיימת ביניהם מחלוקת, באשר לתנאים עליהם סיכמו. בחומר, שהוגש על-ידי הצדדים, לא ניתן למצוא מסמך, אשר ממנו ניתן ללמוד על כך כי פסק-הדין ניתן בהסכמה.
לטענת המבקשים, סוכם בין הצדדים, כי המבקשים יפרעו את החוב נשוא פסק-הדין החלקי שניתן כנגד המבקש 1 בתשלומים חודשיים, על סך של 1,500 ש"ח לחודש. לטענתם, הם עמדו בתשלומים, אך בא-כוח המשיבה, הסיר את ההסכמה בכך שטרם הגיע מועד התשלומים המוסכם, הוא פתח ביום 23.6.03 בהליכים לביצוע פסק-הדין מיום 12.2.03 בלשכת ההוצאה לפועל, בעוד שהמבקשים המשיכו לשלם את סכום פסק-הדין החלקי, כפי המוסכם, והם אף השלימו את תשלומו.
מאידך, נטען על-ידי המשיבה, כי המבקשים לא קיימו אחר התנאים נשוא ההחלטה הראשונה, ואף לא עמדו גם בתשלומים בחודשים בסך של 1,500 ש"ח לחודש.
לאור המחלוקת שעלתה בין הצדדים, הוגשה על-ידי המבקשים בקשה נוספת לביטול פסק-הדין. בקשה זו נדונה על-ידי בית-המשפט קמא ביום 10.12.03, ובה הוחלט לדחותה מן הטעם כי יש לפעול על-פי הדרך הראויה לביטול פסק-דין, אשר ניתן בהסכמה.
לנוכח האמור לעיל, הוגשה על-ידי המבקשים בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט לעיל. בקשה זו נדונה ביום 4.4.04 על-ידי כב' השופט ממן מערכאה זו, ובה העמיד בית-משפט זה את בא-כוח הנתבעים על טעותו, באשר להליך שנקט בו, לאור העובדה כי היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.
ביום 14.4.04 הוגשה הבקשה הנוכחית על-ידי המבקשים ובה עתרו להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין.
ראשית, מן הראוי תחילה לציין, כי פסק-הדין דלמטה ניתן במעמד צד אחד. זאת בהתאם להוראות תקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לנוכח העובדה שהנתבעים (להלן: "המבקשים") והנתבע מס' 5 לא התייצבו לדיון. הטעם לאי-ההתייצבות הינו כי באותו יום חל חג הקורבן, הנחשב לחגם הגדול של המבקשים, שהינם בני הדת המוסלמית. אין ספק כי המדובר בטעם של ממש, שאין להרהר אחריו, ובהתאם היה על בית-המשפט קמא לדחות את מועד הישיבה.
מכאן, שאין אף ספק כי, משלא התייצבו המבקשים, היה על בית-המשפט לדחות את מועד הדיון, שכן מערכת בתי-המשפט מצווה ומקפידה לשמור על ימי השבתון של בני כל הדתות והעדות, ואין לזמן לדיון בני דת זו או אחרת בימים הנופלים בימי שבתונם.
פסק-הדין מיום 17.2.03 ניתן במעמד צד אחד. ההחלטה הסופית בעניין דחיית הבקשה לביטול פסק-הדין ניתנה ביום 10.12.03. לנוכח העובדה כי פסק-הדין ניתן במעמד צד אחד, חלה, במקרה זה הוראת תקנה 398(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת:
'א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – החלטה הראשונה) שהוגשה לגביו בקשת ביטול לפי תקנה 201 ימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול בתקנה זו – ההחלטה השניה.
ב) מניין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור לפי העניין על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה.'
תקנה 398(א) לתקנות באה למנוע את הצורך להגיש, מחמת הזהירות, בו-זמנית גם בקשה לביטול פסק-דין, שניתן במעמד צד אחד, וגם ערעור על אותו פסק-דין. על-כן, בכל מקרה, בו מוגשת בקשה לביטול פסק-דין, אשר ניתן במעמד צד אחד, יתחיל מירוץ מניין הימים, להגשת ערעור על פסק-הדין, ממועד ההחלטה בבקשת הביטול. ראה: רע"א 296/96 ירושלביט סוכנות לביטוח נ' סוכנויות פלתרוס ביטוח, פ"ד מט(5) 876, 879.
ביום 10.12.03 ניתנה ההחלטה בבקשת הביטול. בתקופה האמורה ננקטו עיצומים במערכת בתי-המשפט. על-פי תקנה 5 לתקנות בתי-המשפט, בתי-הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדר דין בתקופת שביתה או השבתה, התשמ"א-1981), ימי העיצומים לא יובאו במניין הימים להגשת הליך. לפיכך, זכאים היו המבקשים להגיש את הודעת הערעור עד ליום 19.2.04.
בא-כוח המבקשים, הגיש לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה, ולא הודעת ערעור – טעות אשר גרמה לכך כי הבקשה תוגש באיחור. לפיכך, שאלת השאלה האם טעות שבדין שנפלה אצל בא-כוח הנתבעים מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד, בהתאם להוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת:
'מועד או זמן שקבע בית-המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג רשאי הוא לפי שיקול-דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה להאריכו מזן לזמן אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה נקבע המועד או הזמן בחיקוק רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.'
בבוא בית-המשפט להחליט, האם הוכח טעם מיוחד, שיהא בו להניענו להאריך מועד הקבוע בחיקוק, להתחשב במכלול נסיבות העניין, ובהן מידת האיחור וציפיותיו של בעל הדין שכנגד. הגישה הנוהגת סוכמה על-ידי כב' השופט ריבלין ב- רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1) 745...
כשאנו בוחנים את המונח "טעם מיוחד" ניתן להבחין כי קיים קושי של ממש בקביעת שיטתיות בכללים, שעניינם סיווגו של "טעם מיוחד" לא בכדי נאמר, בהקשר זה, כי:
'אך "טעם מיוחד" כמוהו כשקית – היא אינה עומדת עד שלא יוכנס לתוכה משהו מהו אותו "משהו"? עיון בטיעוני הצדדים מלמד כי קשה למצוא שיטה של ממש באיתורו של טעם כזה... טעם מיוחד הוא 'עדין מעיל הקסמים המייחד את הטעמים המבססים הארכת מועד אך קשה להצביע על שיטתיות כוללת בהגדרתו בכך שאין בהכרח משום חולשה ובניסיון לקבוע הגדרה אחת כללית הטובה מראש לתפיסת את כל המצבים כמוה בניסיון ללכוד לטאה באמצעות זנבה. כלטאה היא משאירה את זנבה בין אצבעותיך ובורחת לה בידיעה ברורה כי היא עתידה לצמח כהרף עין זנב חדש.' (ע"א 6842/00 משה ידידה נ' סול קסט, פ"ד נה(2) 904, 908-910).
בעבר נהג הכלל, לפי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. אך כפי שציינתי, כלל נוקשה זה עבר ריכוך מסויים. בקשר לכך ראוי להביא את דברי כב' השופט ב' אוקון, שנאמרו אמנם בהקשר של טעות במניין הימים, אך הגיונם יפה אף לכל טעות שבדין:
'התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין לא ניתן להותיר אי-מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין, רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות בהם היא מסימני ההכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות במקום בו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית סדרי הדין נועדו לדון אך לא להקפיד לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה שתום-הלב הוא ממי התהום שלה אינה יכולה להיות מלווה על-ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על-ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות ברואה אמיתית למצבו של המתדיין. על-כן, נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף הכרה זו בטעות בלא שתיפגע העמדה העקרונית ביחס לגישה הקפדנית והנוקשה המוחלת על בקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים... מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה ניתן יהיה להכיר בטעות. במקרים אחרים. גבר האינטרס של בעל הדין הטועה על הציפיה משום שציפיה כזו לא התגבשה למשל עקב טעות נדונה של בעל הדין האחר... לעיתים חשיבות האינטרס של בעל הדין האחר תכתיב את התוצאה.' (בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון ואח', פ"ד נד(4) 705, 706)
חוט השני, העובר בפסיקה שהובאה לעיל, הינו השאלה, האם עקב האיחור בהגשת הערעור נוצרה אצל המשיב ציפיות לסופיות הדיון. לעניין זה אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המשיבה, בדבר האיחור בבקשת הארכה, אשר גרם, כביכול, לפגיעה בציפיותה. עצם העובדה כי ביום 10.12.03 התנהל בבית-המשפט קמא דיון בבקשה לביטול פסק-הדין, יש בה כדי להעיד כי עד מועד זה טרם נוצרה כל צפיות שהיא באשר לסופיותו של הדיון, בקשת רשות הערעור אשר הוגשה במועד לבית-משפט זה, גם היא היה בה כדי למנוע מצג באשר להשלמה וסופיות הדיון.
ואכן, בשורה ארוכה של החלטות, נקבע, כי אחד המקרים, בהם ניתן להכיר בטעות שבדין, כטעם מיוחד להארכת מועד, הוא המקרה, בו לא נפגעה הציפיה הלגיטימית של בעלי הדין ביחס לסופיות ההליכים (ראה בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ, תק-על 94(2) 1147; בש"א 5925/01 נסימי נ' הודיה מושב התיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נ(1) 193; בש"א 565/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית, תק-על 2002(1) 736; בש"א 914/03 עובדיה בלס, עורך-דין נ' ויקטור פלח, תק-על 2003(1) 1365).
אף דומני, כי למבקשים קיימת טענה טובה לביטולו של פסק-הדין, נשוא בקשה זו.
כפי שציינתי לעיל, מחוייב היה בית-המשפט קמא להתחשב בעובדה כי ביום בו ניתן פסק-הדין, נעדרו המבקשים מן הדיון, לאור העובדה כי באותו יום נפל חג הקורבן.
בנסיבות אלה, אף התצהיר הלקוני, אשר ניתן על-ידי המבקש מס' 1, אינו צריך שיעמוד לו לרועץ.
לא למותר לחזור ולהזכיר, את אשר נקבע, כבר לפני קרוב ל- 40 שנה, ב- ע"א 189/66 ששון נ' קדמה, פ"ד כ(3) 477, 479:
'הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל דין עושה שגיאה במהלך משפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות... לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. אין להעלות את האסקופה לדרגת מטרה העיניים צריכות להישאר נשואות תמיד אל המטרה היחידה של כל משפט והיא עשיית משפט צדק בין הצדדים של יסוד בירור הוגן והולם של גוף העניינים האמיתיים השנויים במחלוקת ביניהם.'
קיבוצם של הדברים הוא כי למבקשים טענה טובה באשר לביטולו של פסק-הדין מיום 12.02.03, ואילו באשר לפשרה אליה הגיעו הצדדים מאוחר יותר, הרי לנוכח חילוקי הדעות שהתגלו ביניהם, באשר לביצועו, כאשר לשני הצדדים טענות טובות, הראויות להשמע, אולם כאשר ברי כי פשרה זו לא בוצעה, הרי חוזרים הצדדים לזכויותיהם בראשונה, שכן עובדה היא כי המשיבים ביקשו לאכוף פסק-דין זה, ובכך גילו דעתם כי פסק-דין זה הוחזר על מכונו.
כאמור, סבורני כי מן הראוי להאריך את המועד, על-מנת לאפשר למבקשים להשמיע טענותיהם בפני ערכאת הערעור, בהתאם אני מורה כי הודעת הערעור אשר צורפה לבקשה תקובל ובלבד שהמערערים ישלמו את האגרה הכרוכה בערעור תוך 10 ימים.
אין צו להוצאות בנסיבותיו של עניין זה."(18 במאי 2004)
ב- ע"א 8577/03א[169] נדונו שתי שאלות. האחת, האם היה הליך זה צריך להיות מוגש על דרך ערעור בזכות או ערעור ברשות? השניה, אם היה מקום להגיש בקשת רשות ערעור, האם יש להעניק ארכה להגשת בקשה כזו. נדון להלן בשתי שאלות אלה.

נפסק מפי כב' הרשם עודד שחם כי:

"1. ערעור בזכות? החלטת הערכאה הקודמת ניתנה ביום 8.9.03. בהחלטתה, דחתה הערכאה הקודמת בקשה לביטול החלטה קודמת שלה, שבה ניתן תוקף של החלטה להסכמה דיונית בין הצדדים לפיה הועבר הסכסוך ביניהם לבוררות. הערעור שבכותרת מופנה כנגד ההחלטה מיום 8.9.03 בבקשת הביטול, ולא כנגד ההחלטה להעביר את הסכסוך לבוררות. בשל כך, טענות המערערת בתגובה שהגישה מחמיצות את העיקר, שכן הן עוסקות בסיווגה של ההחלטה מיום 19.6.03, נשוא בקשת הביטול. ברם, החלטה זו כלל לא עומדת לבחינה במסגרת הערעור, וממילא סיווגה כפסק-דין או כהחלטה אחרת אינו יכול להשפיע על תוצאת ההתדיינות שבפניי.
אשר לבקשת הביטול, הלכה מושרשת היא כי מקום בו בית-המשפט דוחה בקשה לביטול פסק-דין המדובר בהחלטה אחרת, ולא בפסק-דין. המבחן הקובע בכגון דא עניינו בשאלה, האם ההחלטה הנדונה סגרה את התיק, אם לאו. לעניין שבפניי נקבע במפורש, כי:
'החלטה המבטלת פסק-דין וכן החלטה הדוחה בקשת ביטול אינה פסק-דין. הראשונה לא, הואיל ואינה נועלת את שערי בית-המשפט, אלא, להפך, פותחת אותן לרווחה בפני בעל הדין שהשיג את הביטול, והשניה לא, הואיל והיא ניתנת אחרי תום הדיון ועניינה המשך קיומו של פסק-הדין.' (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין (ירושלים, 1995) בעמוד 745)
ניתן להוסיף עוד, כי גם אם היה מקום לראות את הבקשה כבקשה לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, לא היה הדבר משנה את התוצאה, שכן כל החלטה הניתנת לפי חוק הבוררות נתונה לערעור ברשות בלבד לערכאה גבוהה יותר: סעיף 38 לחוק הבוררות.
יוצא, כי ההליך הוגש כערעור בזכות שלא כדין.
2. האם יש מקום להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער? הארכת המועד המבוקשת טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לרוב, טעותו של בעל דין שסבר כי יש לו זכות ערעור, והגיש ערעור לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה, שכן בחלוף המועד לנקיטת הליך, מתגבשת פעמים רבות חסינות לצד שכנגד מפני הטרדתו בהליך ערעורי.
הדברים אמורים במיוחד בטעות כגון זו שבפניי, אשר עניינה אינה בדין חדש או בלתי-ברור, כי אם בסוג מקרים בהם ידוע ומושרש כי הליך התקיפה הוא באמצעות בקשת רשות לערער.
עם זאת, המקרה שבפניי שונה מן המקרים האמורים. במקרה זה, לא המתינו המערערות בפנייתן לבית-המשפט, והגישו את ערעורן תוך 14 ימים ממתן ההחלטה של בית-המשפט המחוזי. בכך העמידו המערערות את המשיב, תוך פרק זמן קצר ביותר, על כך שאין הן משלימות עם החלטת בית-משפט קמא, והן מבקשות לתקפה. במצב זה, לא רכש המשיב חסינות מפני הליכים ערעוריים בעניין זה, ולא גיבש ציפייה כי לא יוטרד בהליכי ערעור בעניין. עובדה זו היא בעלת חשיבות מכרעת במקרה זה, שכן עיקרה של הדרישה לטעמים מיוחדים טמון בהגנה על ציפייתו של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליך. משטעם זה אינו מתקיים, נוטה בית-המשפט לשקול בחיוב מתן ארכה, ולראות טעם מיוחד לנתינתה. על גישה זו נאמר כי:
'אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך-דין אינה משמשת, בדרך-כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891). כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 897).
לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעיתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון, פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו.' (דברי כב' השופט ריבלין ב- רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32)
אכן, אילו היה צורך להכריע בשאלת הארכה על יסוד אופי הטעות של המערערות, היה הדבר מעורר קושי, שכן המדובר בטעות בעניין משפטי מושרש, אשר אין לגביו אי-בהירות ממשית. מבחינה זו, אין הצדקה חזקה למתן ארכה. עם זאת, נוכח העיתוי של הגשת הערעור, ואי-יצירת ציפיות של ממש אצל המשיב כי לא יוטרד בהליך ערעורי, אין כל מניעה, במקרה זה, להיעתר לבקשה להארכת מועד.
התוצאה היא, כי אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. המערערות יהיו רשאיות להגיש, תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו, בקשת רשות לערער. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות."

[160] קשת מ' הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, עמ' 992, הערה 61.
[161] רע"א 2072/99 דוד נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-על 99(2) 485.
[162] ע"א 6729/00 מאיר כהן רהב נ' אדעיס אלשיך ו- 3 אח', תק-על 2000(3) 2372.
[163] ע"א 1747/04 אנואר אלפי ואח' נ' יעקב לב, תק-על 2004(2) 2608.
[164] ע"א (י-ם) 5055/04 אלמקיאס ניסים נ' אל-קר מוצרי זכוכית, פלסטיק ואלומיניום ייצור ושיווק (1995) בע"מ ואח', תק-מח 2004(3) 520.
[165] בש"א 5028/04 תמרה מטטוף ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 2004(3) 1798.
[166] רע"א 2854/04 דוד אלימלך נ' בנק אוצר החייל בע"מ, תק-על 2004(3) 1292.
[167] בש"א (חי') 9309/04 אמי בדיע אליאס ואח' נ' האחים מולא סוכניות בע"מ, תק-מח 2004(3) 1120.
[168] בש"א (נצ') 1830/04 עלי חסן עודה ואח' נ' קשר הנדסה וצמ"ה בע"מ, תק-מח 2004(2) 3242.
[169] ע"א 8577/03א עיריית כפר סבא, עיריית הוד השרון נ' מפעל הביוב מי קולחין בע"מ, אתר האינטרנט של בית-המשפט העליון.