בוררות

1. בש"א (ב"ש) 727/98[205] נפסק מפי כב' הרשמת שרה דברת:
"בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר וזאת על סמך העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.
בבקשה צויין שהיא מוגשת לשם הזהירות בלבד מאחר ולדעת המבקש טרם ניתן פסק בורר סופי ובנוסף פסק הבורר ניתן במעמד צד אחד בהעדר המבקש ביום 22.12.97.
עם קבלת פסק הבורר שלח בא-כוח המבקש בקשה לביטול הפסק לפי סעיף 15(ב) לחוק הבוררות שצורפה כנספח 1 לבקשה.
עוד עולה מהבקשה כי המבקש ביקש לדחות הדיון עד לקבלת מכתב מעיריית אשקלון שהיה צריך להתקבל בכל יום, התנגד לקיום הבוררות במעמד צד אחד ולא הוזהר מראש שהישיבה תתקיים בהעדרו.
כמו-כן לא התייחס הבורר למכתבו של המבקש מיום 15.7.98 בדבר העברת הבורר מתפקידו, נספח ב' לבקשה ואף סוכם עם המשיב לאחר יום 16.7.97 להעביר הבורר מתפקידו.
לאחר משלוח הבקשה לביטול פסק הבורר פנה בא-כוח המבקש לבורר וביקשו לקבוע דיון מחדש והבורר ציין שיעשה כן.
כמו-כן פנה המבקש עצמו לבורר ביום 8.3.98 בבקשה שיקבע מספר מועדים (נספח ב' לבקשה) ולכן הופתע משקיבל בקשה לאישור פסק בורר שכן כל הזמן המתין לקביעת דיון בפני הבורר בטענות שהועלו על ידו.
לגופו של פסק הבורר נטען על-ידי המבקש שלא היה לו יומו בבית-המשפט וכי הודעה כדין לגבי מועד הבוררות לא נמסרה לו. לא ניתנה לו ההזדמנות להביא ראיותיו, הבורר חרג מסמכותו שכן הוסמך לדון בקשר לביצוע כמויות וטיב העבודה בהם לא החליט אלא התמקד בחוב הכספי.
בסיכומיו טען המבקש כי לא נחקר על תצהירו למעט בשאלת המועדים לכן לא נסתרה גרסתו בפן המהותי ויש להעתר לבקשה ומשהמתין המבקש להחלטת הבורר בבקשתו לביטול הפסק לא היה מקום להגיש בקשה לביטולו שכן אין מקום לנקיטת שני הליכים יחדיו, תוך הפניה ל- בש"א 356/89 שמעונה בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22, שם נקבע כי עצם היותו של הליך תלוי ועומד בפני בית-המשפט מהווה לכשעצמו טעם מיוחד להגשת בקשה להארכת מועד.
עוד מפנה בא-כוח המבקש ל- רע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה, פ"ד נ(1) 477 שם נקבע על-ידי כב' השופט טירקל כי בקשה להארכת מועד הינה חלק מהבקשה לביטול פסק הבורר ואם קיים פגם מהותי בבוררות משליך הדבר גם על הבקשה להארכת מועד. כאשר במקרה זה סירבה המבקשת לזהות הבורר וסירבה לחתום על הסכם הבוררות השני, למרות זאת זימן הבורר את בעלי הדין בהיעדרה של המבקשת ובכך פעל מבלי שהיה הסכם בוררות בתוקף.
המשיב לא הגיש תצהיר תשובה אלא הגיש בש"א 1219/98 לדחות את כל הבקשות של המבקש בנימוקים פרוצדורליים.
המבקש נחקר וחקירתו אכן כוונה למועדים בהם קיבל את פסק הבורר והגיש בקשתו לביטול. עוד עולה מחקירתו של המבקש שהיו פניות בעל פה לבורר:
'ומאחר והוא לא נענה למה שהוא התחייב הבורר אז התחלנו להתכתב בצורה פורמלית... אבל לפני כן ביניהם היו דיונים בעל-פה...' (עמ' 4 לפרוטוקול)
מסיכומי המשיב עולה כי פסק הבורר ניתן לראשונה ביום 5.9.96 (צורף כנספח "ד" לבקשה), נושא כותרת של "הסכם בוררות", המבקש נקט בהליכים לביטולו ובסופו של דבר נקבעה ישיבה זו ליום 16.7.97 אך המבקש למרות שהוזהר, שהדיון יתקיים גם בלעדיו לא התייצב.
בפסק הבורר מיום 22.12.97, נספח "ג" לבקשה הנושא כותרת "בוררות שניה וסופית" תאר הבורר את השתלשלות העניינים בפירוט רב, חזר על חיוב המבקש בפסק-הדין המקורי והוסיף תוספת שעל המבקש לשלם גם שיק שלא כובד שמועד פרעונו היה 30.1.96 (בפסק הבורר כתוב אמנם שנת 97, גם בהתייחס לפסק הבורר הראשון – אך כעולה מהחומר שצורף לבקשה לביטול מדובר בשנת 96).
פסק הבורר הומצא למבקשים ביום 6.1.98, הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 15.6.98, לאחר שכבר הוגשה בקשה לאישור פסק בורר.
הנימוק העיקרי של המבקש היא העובדה שפנה וביקש את ביטול פסק הבורר, אלא מאי, לא סביר להמתין תקופה כה ארוכה בשב ואל תעשה מבלי להפנות בקשה מתאימה לבית-המשפט.
ב- בש"א 356/89 הנ"ל נקבע כי הדרך הנכונה בבקשה לביטול פסק-דין היא לפנות לבית-המשפט בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בתוך התקופה שנועדה לכך, במידה ואין החלטה בבקשה לביטול פסק-דין.
על-מנת למנוע ריבוי הליכים באה תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שנועדה לפתור את היחס שבין הגשת בקשה לביטול פסק-דין לבין הגשת הערעור והיא קובעת:
'(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני... שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214 ימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול...'
תקנות סדר הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968, בתקנה 2 מחילות את תקנות סדר הדין האזרחי במידה ואין בתקנות אלה הוראות אחרות.
הוראות אחרות או סותרות לא מצאתי בתקנות סדר הדין בענייני בוררות ואיני רואה מניעה מלהחיל את תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי גם להליכים על-פי חוק הבוררות שכן לא מדובר במהות אלא בפרוצדורה אשר נועדה לייתר הליכים, גם לעניין חוק הבוררות דהיינו שהמועד להגשת בקשת ביטול ימנה מיום מתן ההחלטה בבקשה.
בעניין שבפני נוצר מצב אבסורדי מסויים, מחד, לא ניתנה ההחלטה בבקשה לביטול פסק הבורר, ומאידך, הוגשה בקשה לאישורו, המבקש נקלע למצב בלתי-אפשרי מבחינתו אם לא יגיש בקשה לביטול הפסק – יאושר פסק הבורר ואזי גם אם הבורר יבטל הפסק התוצאה עשויה להיות שהפסק אושר על-ידי בית-המשפט.
סוף דבר
לאור הוראות תקנה 389א לתקנות סדר הדין האזרחי אני מאריכה המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר עד למועד הגשתה בפועל.
בנסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות."
2. בר"ע 66/74[206] נפסק כי:
"1. זהו המשך הפרשה שבאה לפני בית-משפט זה ב- בר"ע 37/74. כאמור בהחלטתי בעניין הנ"ל אישר בית-המשפט המחוזי ביום 24 בפברואר 1974 את פסקו המקורי של הבורר. אין חולק על כך שהודעה על בקשת האישור הומצאה למבקשת כדין, אפילו שתי פעמים. ומפירוט החיקוקים המפורשים בהודעה שנוסחה כאמור בטופס 3 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968, הוברר לה כיצד עליה לנהוג, אם ברצונה להתנגד לאישור הפסק.
2. המבקשת לא התנגדה לבקשת האישור ואף לא פנתה אל בית-המשפט בבקשה להש- הות את האישור נוכח בקשתה לבטל את הפסק, על-פי סעיף 15(ב) לחוק הבוררות שהיתה אותה שעה תלויה ועומדת לפני הבורר, או לסייגו בכך שהאישור יפקע, אם יאות הבורר לבטל את פסקו. בדין אישר איפוא בית-המשפט, עם תום המועד של שבעה ימים הקבוע בתקנה 10 לתקנות הנ"ל. את פסק הבורר.
ב-בר"ע 37/74 ביקשה המבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 24 בפברואר 1974, בה אושר פסק הבורר, ובקשתה נדחתה.
3. ואולם בטרם תפנה אל בית-משפט זה בבקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה, פנתה המבקשת גם אל בית-המשפט המחוזי וביקשה, מכוח תקנה 227 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, לבטל את החלטת האישור. יחד עם זה ביקשה להאריך לה את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר. הנשיא המלומד של בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשות, ומכאן בקשה זו לרשות ערעור.
4. צדק הנשיא בכך, שתקנה 227 הנ"ל נוהגת גם בהליכי בוררות, מכוח תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, ותקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968. אפילו תאמר, כי מוסמך בית-המשפט המחוזי להיעתר לבקשת ביטול, לאחר שבקשת רשות ערעור על החלטתו נדחתה, אין המבקשת יכולה לצפות לביטול ההחלטה מכוח תקנה 227, זולת אם תניח דעתו של השופט, שיש בפיה הסבר סביר להימנעותה מלהגיש בקשת ביטול בעוד מועד, ושיש לה סיכוי להצליח בבקשת הביטול אם תורשה עוד עכשיו להגישה.
5. המבקשת לא עמדה באף אחד משני התנאים. היא ישבה בחיבוק ידיים ואין בפיה כל תירוץ, אפילו הדחוק ביותר, מדוע נמנעה מלהגיב על הבקשה לאישור פסק-הבורר. השגותיה על הפסק גופו נדונו על-ידי בית-משפט זה ב-בר"ע 37/74 הנ"ל, ונמצאו חסרות יסוד. בינתיים נתן גם הבורר פסקו השני, בו סירב לבטל את פסקו המקורי. מה טעם לאפשר למבקשת עכשיו לפתוח את העניין? במה תתגונן?
הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקשת תשלם למשיב סך 1,000 ל"י הוצאות הבקשה."
3. בר"ע 37/74[207] נפסק מפי כב' השופט זוסמן:
"1. זוהי בקשת רשות ערעור בעניין בוררות.
החברה המבקשת הוציאה פוליסת ביטוח לפיה ביטחה את מכונית המשיבות ביטוח מקיף. בסעיף 8 לתנאי הפוליסה נרשם הסכם בוררות. קרתה תאונה והמשיבות תבעו מאת המבקשת הטבת הנזק מכוח הפוליסה, ומשלא נענו, דרשו למנות בורר לבירור תביעתן. גם דרישה זו לא נענתה וביום 23 בנובמבר 1973 מינה בית-המשפט המחוזי את ד"ר א' בך לשמש כבורר. המינוי הנ"ל נעשה על-פי צד אחד, מאחר שהמבקשת לא התייצבה, אף-על-פי שהוזמנה.
2. ביום 30 בנובמבר 1973 שיגר הבורר אל בעלי-הדין מכתב בו הזמינם לישיבת הבוררות שנקבעה ליום 13 בדצמבר 1973. בכותרת המכתב נרשם מען המבקשת: "רחוב יהודה הלוי 62, תל-אביב", כפי שהוא רשום בכותרת הפוליסה.
המבקשת לא התייצבה והבורר דחה את הדיון ליום 24 באותו חודש, תוך הוספת אזהרה, לפי סעיף 15(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, וסעיף י' לתוספת, שאם שוב לא תתייצב, ידון בהעדרה. גם ביום 24 בדצמבר 1973 לא התייצבה המבקשת, והבורר הוציא פסקו לאחר שהמשיבות הוכיחו שיעור הנזק הנתבע להנחת-דעתו.
3. ביום 8 בינואר 1974 ביקשו המשיבות מבית-המשפט המחוזי לאשר את פסק-הבורר, בהתאם לסעיף 23 לחוק. פעמיים הומצאה הודעה על בקשה זו למבקשת, פעם ביום 15 בינואר באמצעות הדואר על-ידי מסירה לפקידת המבקשת, ופעם למנהל המבקשת באופן אישי ביום 12 בפברואר 1974. המבקשת לא הגישה התנגדות, וביום 24 בפברואר 1974 אישר בית-המשפט המחוזי את פסק-הבורר על-פי צד אחד, בהעדר המבקשת.
4. אלא שבטרם יבקשו המשיבות אישור הפסק, פנתה המבקשת, ביום 3 בינואר 1974, אל הבורר בבקשה לבטל את פסקו. היא סמכה בקשה זו על הטענה שהזמנת הבורר לישיבה ביום 24 בדצמבר 1973 (בה נתן את פסקו) הגיעה לידיה רק ביום 2 בינואר 1974. בבית-משפט זה מסבירה המבקשת את ההשהיה בכך שמכתב הבורר נשלח לת"ד 29117 תל-אביב, אשר לפי טענתה איננה תיבת הדואר שלה. טענה זו מעוררת פליאה רבה, שכן בראש הפוליסה מתנוסס מספר זה של תיבת דואר ליד מענו של משרד המבקשת בתל-אביב.
יהא הדבר אשר יהא, הבורר הסכים לדון בבקשת הביטול, על-פי סעיף 15(ב) לחוק, לאחר שהמבקשת תשלם לו שכרו, שעד כה לא שולם. המבקשת שילמה והבורר הזמין את הצדדים לדיון בבקשת הביטול ליום 12 בפברואר 1974. הפעם זכה גם בהתייצבות מטעם המבקשת, שמנהלה בא לפניו, והסתמך על חותמת חברתו, שהוטבעה על מכתב הבורר, לפיה לא הגיע המכתב לידי המבקשת אלא ביום 2 בינואר 1974.
מן המפורסמות הוא שדואר ישראל אינו פועל כראוי, ואין זה כלל מן הנמנע שמכתב מחיפה לתל-אביב יגיע לתעודתו כעבור 20 יום בלבד. ואולם הבורר לא שוכנע בצדקת הטענה ודחה את המשך הדיון, כדי לאפשר למבקשת להמציא לו אישור של משרד הדואר המעיד על תאריך מסירת המכתב. ואכן נראה הדבר, כי היה יסוד לספק שקינן בלב הבורר, שכן המבקשת לא השתמשה באפשרות שניתנה לה ולא המציאה את האישור. מכיון שכך, דחה הבורר ביום 20 בפברואר 1974 את בקשת הביטול.
5. משנדחתה בקשתה לבטל את פסק-הבורר, באה המבקשת לבית-משפט זה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 24 בפברואר 1974, בה אושר פסק- הבורר מיום 24 בדצמבר 1973.
הטענה העיקרית היא, כי המשיבות חייבות היו לגלות לבית-המשפט המחוזי, כי בפני הבורר תלויה ועומדת בקשת המבקשת לבטל את פסקו, שאילו היה הדבר ידוע לבית-המשפט, לא היה מאשר את הפסק. וכל כך למה? מפני שאותה שעה היתה קיימת האפ- שרות, שהבורר עצמו יבטל את פסקו, ומה יהא על אישורו של פסק-בורר, אם לאחר מכן יבוטל הפסק גופו על-ידי הבורר עצמו. אומרת המבקשת, שעל-פי סעיף 24(4) לחוק, יכלה היא לבקש מבית-המשפט לבטל את הפסק, יען כי לא ניתנה לה אפשרות להשמיע טענותיה לפני הבורר, אך לתומה סברה שהדרך הנכונה היא לפנות אל הבורר שהוסמך אף הוא, בסעיף 15(ב) לחוק, לבטל את פסקו. לטענת המבקשת, כל עוד היה פסק-הבורר תלוי על תנאי, היינו על תנאי שהבורר עצמו לא יבטלו, לא היה יסוד למתן אישור על-ידי בית-המשפט.
6. לא מצאתי בטענות המבקשת עילה למתן רשות ערעור. אכן סמכות הביטול שניתנה בידי בורר בסעיף 15(ב) לחוק היא חידוש, וכל עוד משלה פקודת הבוררות בכיפה, הסמכות לבטל פסק-בורר, אפילו ניתן בהעדר צד, יוחדה לבית-המשפט, ראה ע"א 333/60 עזרא גרון נ' אשר שטרנפלד, פ"ד טו(1) 351; פי"ם נ 330).
יכולני להשאיר בצריך עיון, אם אמנם רשאי בעל-דין לפנות בעת ובעונה אחת אל הבורר ואל בית-המשפט, אל הראשון על-פי סעיף 15(ב) לחוק ואל השני על-פי סעיף 24(4) שבו. בקשת ביטול פסק של בורר לפי סעיף 15(ב) לחוק משולה לבקשת ביטול פסק-דין לפי תקנה 227, והדעה הרווחת היא, שאין בעל-דין רשאי בעת ובעונה אחת לבקש מבית-המשפט שנתן את פסק-הדין לבטלו וגם לערער על אותו פסק-דין לפני בית-המשפט שלערעור, ראה ע"א 228/51, 221/51 פריש נ' מנדלבליט, פ"ד ו(1) 181), בעמ' 192. מוכן אני גם להסכים לטענת המבקשת, שהפניה לבורר עדיפה מבקשת ביטול.
7. ואולם אין ממש בטענת המבקשת שבית-המשפט לא רשאי היה לאשר את הפסק, מהטעם שגורלו הסופי של זה היה עדיין בידי הבורר. כל עוד לא נעתר הבורר לבקשת הביטול, פסקו שריר וקיים, וכדרך שבקשת ביטול של פסקי-דין על-פי תקנה 227 אינה מונעת ביצועו של פסק-הדין כל עוד לא בוטל, כך רשאי גם בעל- דין שזכה לפני בורר לאכוף את פסקו, עד שלא בוטל.
אילו הגיבה המבקשת על אחת משתי ההודעות על הבקשה לאישור הפסק וביקשה מבית-המשפט להשהות את מתן האישור, ייתכן שבית-המשפט היה מסכים לכך, או שהיה מסייג מתן האישור בתנאי (שהוא ממילא מובן מאליו), שאם יבוטל פסק-הבורר, בטל גם אישורו. אך המבקשת נקטה את הכלל שב ואל תעשה, ואל לה להלין על בית-המשפט המחוזי ועל בעל-דין-שכנגד שאלה לא עשו מלאכתה.
8. לטענת המשיבות דחה בית-המשפט המחוזי בינתיים, לאחר שהבורר סירב לבטל את פסקו, את בקשת המבקשת לבטל את אישור הפסק. החלטה זו אינה עומדת לדיון בהליכים אלה, ולכן אוסיף רק הערת אגב. אילו בוטל פסק-הבורר על ידיו לאחר שכבר אושר על-ידי בית-המשפט, לא היה כל קושי לפטור את המבקשת מחבותה. במקרה כזה רשאי בית-המשפט לבטל את האישור על יסוד הכוחות הנתונים בידו מטבע ברייתו, וגם לשכת ההוצאה לפועל רשאית, על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, משהוכח לה הביטול, להפסיק את ההליכים. המבקשת גם מקשה, אם ייתכן שבאותו עניין יינתן יותר מאשר פסק-בורר אחד, ואיזהו הפסק היכול להתאשר על-ידי בית-המשפט. התירוץ לקושיה זו אינו קשה כלל ועיקר, והוא, שאמנם מוסמך בורר, על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הבוררות להוציא גם פסק-ביניים. החלטת-ביניים של בית-המשפט, "החלטה אחרת" בלשון סעיף 19 לחוק בתי-המשפט, יכול שתינתן גם אחרי מתן פסק-הדין בתובענה, ראה ע"א 228/63 רפאל עזוז נ' יוסף עזר, פ"ד יז(4) 2541). כבר נפסקה הלכה שהחלטת בית-המשפט הדוחה בקשת ביטול על-פי תקנה 227 או הנע- תרת לה, היא בבחינת "החלטה אחרת" הטעונה רשות לערער: ע"א 502/68 משה גולדנברג נ' משה ברש, פ"ד כב(2) 936). כיוצא בזה, החלטת הבורר הדוחה בקשת בעל-דין לביטול פסקו היא פסק-ביניים, הניתן לאישור או לביטול, על-פי הלכות חוק הבוררות ככל פסק אחר. לדוגמה, לו פסק הבורר בהחלטתו מיום 20 בפברואר 1974 למשיבות הוצאות נוספות (מה שלא עשה), לא היתה מניעה לכך שבית-המשפט יתן גושפנקת אישורו גם לפסק זה כדי לאפשר ביצועו.
הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבות את הוצאות הבקשה בסך 1,000 ל"י."
4. רע"א 6157/97[208] נפסק מפי כב' השופט י' טירקל:
"1. המבקשת הגישה בבית-המשפט המחוזי בירושלים ביום 28.4.85 תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים. הסכסוך הועבר לבוררות שבסופה ניתן ביום 25.6.87 פסק בוררות לטובת המבקשת. ביום 10.12.87 אישר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את פסק הבוררות.
הואיל ולא עלה בידי המבקשת לאכוף את פסק הבוררות חזרה ופנתה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה ליתן פסק-דין בתביעה שהגישה כאמור לעיל. ביום 27.9.89 נתן בית-המשפט המחוזי בירושלים פסק-דין נגד המשיבים, שלא התגוננו, וחייב אותם לשלם למבקשת את סכום התביעה, שהיה 270,885 $ ארה"ב, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.
הואיל ולא עלה בידי המבקשת לגבות את המגיע לה בישראל, ביקשה לאכוף על המשיבים את פסק הבוררות ואת פסק-הדין בשוויץ – שבה יושב המשיב מס' 2 – אולם בית-המשפט בשוויץ דחה את הבקשה מן הטעם שההמצאה של פסק הבוררות ושל כתב התביעה ופסק-הדין לא נעשתה על-פי הדין השוויצרי. לפיכך חזרה המבקשת ועתרה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לבטל את פסק-דינו מיום 27.9.89, לצורך חידוש ההליכים מתחילתם, לרבות ביצוע ההמצאה על-פי הדין השוויצרי.
בקשתה נדחתה ועתה מבקשת היא להרשות לה לערער.
2. אין עילה לבקשה
לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") רשאי בית-המשפט לבטל החלטה שניתנה על-פי צד אחד, או באין כתבי טענות מצד שני, לפי בקשתו של בעל הדין 'שנגדו ניתנה ההחלטה' (ההדגשה שלי – י.ט.). הוא הדין בביטול, לפי תקנה 214 לתקנות, של פסק-דין שניתן בתביעה שהוגשה לפי סדר דין מקוצר, אם לא ניתנה רשות להתגונן. מכאן עולה, לכאורה, שאין בית-המשפט רשאי להזקק לבקשתו של תובע לבטל את פסק-הדין שניתן לזכותו.
אולם, אפילו סברתי שרשאי בית-המשפט לבטל החלטה או פסק-דין לפי בקשתו של תובע, הנה, לפי ההלכה הפסוקה, על מבקש הביטול להצביע על פגם בהליך, אשר בעטיו חייב היה בית-המשפט להימנע ממתן ההחלטה. עצם הפגם בהליך משמש עילה לביטול ההחלטה וזכותו של המבקש היא שההחלטה תבוטל 'מתוך חובת הצדק' (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סעיף 574). לא היה פגם בהחלטה שביטולה נתבקש, תלוי המבקש בחסדו של בית-המשפט ולעניין זה, הוגדרו בפסיקה סוגי המקרים שבהם נעתר בית-המשפט לנתבע ומבטל את ההחלטה (זוסמן, שם, סעיפים 575- 576).
במקרה שלפנינו לא היה פגם בהליך המצדיק את הביטול ואין לפנינו טעם מן הטעמים שהוכרו בפסיקה כטעמים שיש בהם כדי להצדיק את ביטולו של פסק-דין שניתן כהלכה.
3. שאלה אחרת היא אם זכאית היתה המבקשת לקבל פסק-דין בתביעתה נגד המשיבים, אחרי שאושר פסק הבוררות. יש מקום לומר שעם אישורו של פסק הבוררות מוצתה עילת תביעתה. לפיכך היה דינו של פסק-הדין שניתן אחרי אישורו של הפסק להתבטל מטעם זה (ע"א 527/80 שטורך נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 55; ע"א 427/89 מקור הנפקות וזכויות בע"מ ואח' נ' מאיר מרחב, פ"ד מו(4) 88; כן עיין ע"א 5164/94 פינברג נ' קלנר, תק-על 97(2) 108). כך או כך, אין בכך כדי לסייע למבקשת, משום שאפילו יתבטל פסק-הדין, לא תהיה זכאית לחזור ולהגיש את התביעה, שעילתה מוצתה כאמור.
4. אם נדקדק בדבר נמצא שבקשתה של המבקשת לבטל את פסק-הדין שניתן בתביעתה נגד המשיבים מושתתת על עובדה שנולדה אחרי נתינתו, שהיא פסק-הדין של בית-המשפט בשוויץ המונע את אכיפתו שם. האם יש בכך טעם כדי לבטל את פסק-הדין?
דומני כי המקרה היחיד שניתן לדלות מתוך הפסיקה שיש בו צד דמיון לענייננו, הוא פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- ע"א (חי') 161/66 עומר נ' פרידמן, פ"מ נו 336. באותה פרשה תבע המערער מאת המשיב להחזיר לו שתי פרות ולחלופין את תשלום ערכן. בית-משפט השלום פסק שעל המשיב להחזיר את שתי הפרות למערער והתעלם מן העתירה החלופית לתשלום ערך הפרות. כאשר בא המערער להוציא לפועל את פסק-הדין התברר לו כי לפני נתינתו של פסק-הדין מכר המשיב את הפרות. המערער הגיש, איפוא, תביעה חדשה לתשלום ערכן של הפרות (מלבד דמי נזיקין עבור שלושה ולדות שנולדו לפרות בינתיים...). בית-משפט השלום סבר שפסק-הדין הראשון מהווה מעשה בית-דין המונע את המערער מלבקש את הסעד שביקש בתביעתו השניה ולכן דחה אותה. בית-המשפט המחוזי, מפי הנשיא התורן ד"ר מ' עציוני (כתארו אז), פסק שיש לבטל את פסק-דינו השני של בית-משפט השלום וכי יש לראות את התביעה כתביעה חדשה המושתתת על עילה חדשה שפסק-הדין הראשון אינו מהווה מעשה בית-דין לגביה אלא רק אחד מיסודות העילה.
אפילו נמתח את האנלוגיה ל- ע"א (חי') 161/66 עד קצה הגבול, מסופקני אם עומדת למבקשת הזכות להגיש תובענה חדשה, אולם על כך אינני מחווה דעה.
בעיני העיקר הוא שאין בנימוקים שהעלתה המבקשת, שכולם חיצוניים לתביעה שהגישה בזמנה נגד המשיבים ולפסק-הדין שניתן על-פיה כדי להשתית עליהם עילת ביטול מוכרת.
5. בשולי הדברים אעיר שספק בעיני אם בנסיבות שתוארו ניתן לראות את החלטתו של בית-המשפט המחוזי – זאת שדחתה את הבקשה לבטל את פסק-הדין – כהחלטה המצריכה נטילת רשות כדי לערער עליה, ואם לא היה על המבקשת להגיש ערעור.
לאור התוצאה שאליה הגעתי פטור אנכי מלדון בכך.
6. הבקשה להרשות ערעור נדחית."

[205] בש"א (ב"ש) 727/98 מנשקו אהרון נ' מונטיפיורי דוד, תק-מח 99(1) 8952.
[206] בר"ע 66/74 כללביט (סוכנויות לביטוח) בע"מ נ' "רמד" בע"מ, פ"ד כח(2) 300.
[207] בר"ע 66/74 כללביט (סוכנויות לביטוח) בע"מ נ' "רמד" בע"מ, פ"ד כח(2) 165.
[208] רע"א 6157/97 גראל בע"מ נ' גראל ערד (1983) בע"מ ואח', פ"ד נא(4) 877.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בוררות