botox

הודעה על הודיה

תקנה 102 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"102. הודעה על הודיה (107)

בעל דין רשאי למסור הודעה, אם בכתב טענותיו ואם בכתב אחר, כי הוא מודה באמיתות טענותיו של בעל דין אחר, כולן או מקצתן."

תקנה 102 לתקסד"א עוסקת ביוזמתו של בעל דין הרוצה להודות בטענות של הצד האחר. משמעותה של ההודיה היא, כי בעל הדין שכנגד לא יצטרך להוכיח לבית-המשפט את העובדות שבעל הדין הודה בהן.

הודאה הנמסרת באופן פורמאלי במסגרת החלפת כתבי טענות של בעלי הדין, יכולה לשמש את בעל הדין שכנגד כהודעה פורמאלית. בעל הדין שמסר הודעה פורמאלית כאמור איננו יכול לתקן את ההודיה, אלא, אם יקבל את רשותו של בית-המשפט לתיקון. בית-המשפט לא ירשה את החזרה מההודיה, אלא, בנסיבות מיוחדות[1].

ב- ע"א 279/89[2] קבע בית-המשפט כי "רק הודאה פורמלית (או "משפטית") הנכללת בכתבי הטענות... מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות... מהודאה כזאת אין בעל דין רשאי לחזור בו אלא ברשות בית-המשפט ובתנאים שיקבעו לכך".

נדגיש, כי גם אם בעל דין לא נתכוון להודות, יש וכתב טענותיו יעיד על קיומה של הודיה. ב- בר"ע 155/98[3] קבע בית-המשפט כי "סעיף 7 בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1, מהווה למעשה "הודעה על הודיה" על-פי תקנה 102 לתקנות סדר הדין האזרחי, סעיף 7 בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 הינו בבחינת "הודאה פורמלית" ומהווה קביעת עובדות כאשר על-פי ההלכה עובדות אלה אינן טעונות הוכחה כלשהיא נוספת".

ב- ת"א (חי') 17193-07[4] קבעה כב' השופטת עדי חן-ברק כי "ניתן לראות גם את הכתוב על גבי חשבונית מס' 1512, חשבונית שנרשמה על-ידי התובע ביום 19.3.07, כהודאת בעל דין: 'סה"כ עבודה 65,999 ש"ח נשאר 46,500'".

ב- ת"א (י-ם) 17882/96[5] נטענה הטענה כי על בית-המשפט להידרש לטענת התובע לפיה בא-כוח הנתבעות הודה בקדם המשפט ושנרשמה בפרוטוקול בית-המשפט, כי התובע נפגע כתוצאה משלולית מים קבועה במקום.

בדחותו טענה זו קבע כב' השופט רם וינוגרד כי "על-פי הרישום בפרוטוקול, נמצא עורך-דין בן-ארי אומר כי האדם המוסמך מטעם הנתבעת, שזה עתה אותר על-ידי בא-כוח הנתבעות, אמור לשוב לאחר הפסח. מהקשר הדברים עולה כי לאחר שובו של אותו גורם, ניתן יהיה להשיב על השאלון שנשלח לנתבעות בעניין האחריות, ולעניין זה אף ניתנה החלטה בתום הדיון המחייבת את הנתבעות להשיב לשאלון בתוך 60 יום (מתוך התחשבות, כך נראה, בצורך להמתין לשובו של אותו גורם). עוד הוסיף בא-כוח הנתבעות וטען כי 'גם אם עובדות שמציין חברי נכונות, עדיין ויש על זה עשרות פסקי-דין, כל האחריות היא עליו. הטענות נכונות כי היה טפטוף תמידי. עובדתית זה נכון עדיין יש לנו טענה האומרת שיש אשם תורם. אנו לא נוותר על טענת אשם תורם'. קריאת הדברים בהקשרם מביאה למסקנה כי בא-כוח הנתבעות הבהיר כי גם אם נכונות העובדות להן טען התובע, אזי יש לטעון לאשם תורם. יש להצטער על כי הפרוטוקול הוקלד בצורה עילגת למדי, והמילים "גם אם" לא הוספו לפני המילים "הטענות נכונות", כפי שהוספו במשפט הקודם למשפט זה, אולם מההקשר עולה כי כך היתה כוונת הדברים".

ב- ת"א (י-ם) 3418/05[6] נפסק מפי כב' השופט רם וינוגרד:

"כוחו הראייתי של המכתב וקיומו של ה"נוהג"

8. לצורך הדיון מוכן אני להניח כי, כעיקרון, עשוי המכתב להוות "הודאת בעל-דין". הודאה פורמאלית לא ניתן לדלות ממכתב זה, שהרי הוא נכתב שנים מספר בטרם החלו ההליכים בעניינו של אותו נפגע (ראו תקנה 102 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: תקנות סדר הדין; והשוו יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, התשס"ד) 1193; להלן: קדמי), ומכל מקום – הודאה פורמאלית כוחה יפה לה לחייב את המודה רק 'לעניין אותה תובענה בלבד' בה ניתנה (לשון תקנה 103(א) סיפא לתקנות סדר הדין; וראו קדמי, בעמ' 1195). מכאן כי "הודאת בעל דין" הגלומה במכתב, אף כי היא יכולה להוות ראיה לאמיתות תוכנה (קדמי, בעמ' 1202), אינה אלא ראיה שניתנה מחוץ לכותלי בית-המשפט, ולגביה חל הכלל הגדול לפיו:

'הודאת בעל-דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכתלי בית-המשפט, אינה אלא 'ראיה' ('evidence') נגד בעל-הדין, ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. הודאת בעל-דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותת ערך, מהימנה או בלתי-מהימנה על בית-המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט. על-כן רשאי בעל-הדין לסתור את הודאתו על-ידי ראיות אחרות.' (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 572; וראו ע"א 8251/04 דולב נ' אייש, תק-על 2006(3) 3696, בפסקה 16 לפסק-הדין; והשוו גם ע"א 8425/02 בדר נ' פארוק, פ"ד נח(2) 673)

9. אעיר כי כעיקרון אין מניעה מלראות במכתבו של עורך-דין במחלקה המשפטית אצל התובע כהודאת בבעל-דין של התובע, בין אם מכוח ההשוואה למכתב ששולח בעל-הדין עצמו ובין אם מכוח ההלכה בעניין משלוח מכתב על-ידי בא-כוחו של בעל-דין (השוו קדמי, בעמ' 1205). מכל מקום, ספק רב אם ניתן לדלות מהמכתב נשוא דיוננו "הודאת בעל-דין" מעין זו. המכתב נכתב במסגרת ניסיון שלא להביא התובענה לכלל התדיינות בבית-משפט, ומכאן כי כתיבתו נעשתה לצורך משא-ומתן לפשרה. מאחר וכך הם פני הדברים, אין עוד כל חשיבות לעובדה כי התיבות "מבלי לפגוע בזכויות" אינן מופיעות על פני המכתב (ע"א 172/89 סלע נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 333-334), ודי בעצם העובדה כי נכתב לצורכי פשרה כדי לשלול ממנו את הערך הראייתי כ"הודאת בעל-דין" כאשר המשא-ומתן נכשל (רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 2111, בפסקה 6 לפסק-הדין). במקרה דנא אין כל ספק כי המשא-ומתן כשל, שהרי כשלוש שנים לאחר כתיבת המכתב הגיש המל"ל תובענה לבית-המשפט (ואף זכה בטענתו, כפי שנקבע בפסק-דינו של חברי כב' השופט ר' יעקובי). ממילא יש מקום לקביעה כי לא ב"הודאת בעל-דין" עסקינן.

10. גם לגוף העניין נראה כי לא ניתן להגיע לכלל מסקנה כי המכתב מהווה "הודאת בעל-דין". מכל מקום, לא ניתן לדבוק בפרשנות לפיה ניתן להעניק לו משקל ראייתי מכריע, מקום בו לא הובאו ראיות אחרות מטעם הצדדים (כאשר כל צד ביקש בסיכומיו כי בית-המשפט יסיק את המסקנות הראויות מהימנעות הצד שכנגד מהבאת ראיות). עורך-דין חשין מסרה ב"תעודת עובד הציבור" שהגישה (מיום 27.6.06), שאינה אלא תצהיר עדות ראשית לכל דבר ועניין, כי אינה זוכרת עצם כתיבת המכתב, את נסיבותיו ומדוע כתבה אותו (סעיף 1(ב) ל"תעודה") וכי ייתכן שטעתה בכתיבתו (שם). כן הבהירה כי עבדה בלשכה המשפטית במל"ל במשך 13 חודשים בלבד (מינואר 1997 ועד פברואר 1998 – סעיפים 2 ו- 3 ל"תעודה"). בעדותה ביום 14.12.06 הבהירה כי בין השנים 1981 ל- 1986 עבדה במל"ל כעורכת-דין, אולם באותה עת לא התעסקה כלל בתביעות שיבוב, אלא הופיעה בבית-הדין לעבודה בתביעות נכות (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 14-15; עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 7-10). לאחר מכן עבדה עשר שנים בפרקליטות המדינה בתחום הפלילי (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 1-2; עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 2-5). במהלך ה"גיחה" הנוספת למחלקה המשפטית במל"ל, בשנת 1997, התוודעה לראשונה להסכם שבין המל"ל לחברות הביטוח (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 5-7). מי ש"הכניסה" אותה לתחום זה היתה עורך-דין טננהאוז (שם, שורות 8-11), שמסרה לה הנחיות (שם, שורה 14). לאחר מכן עבדה על תיקים אלה באופן עצמאי (שם, שם), כשהיא פועלת בהתאם להנחיות "עד כמה שהבנתי אותן" וללא כל חריגה מהן (שם, שורות 16-20). אם התעורר נושא חדש – היתה מתייעצת עם עורך-דין טננהאוז (שם, שם). את המכתבים כתבה על-פי מיטב הבנתה, ולא הציגה כל מכתב בפני עורכת-דין ותיקה או בכירה יותר לפני שזה נשלח (שם, שורות 23-25). היא לא קבעה הנחיות, אלא אך ביצעה אותן (שם, שורות 16-20; עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 11-14).

11. מעדותה של עורך-דין חשין עולה כי מכתביה שיקפו את ההסברים שקיבלה. אין חולק כי לא היא שהתוותה את מדיניות המל"ל בענייני תביעות השיבוב. כפי שהובהר בהליכים אחרים, הגורמים שפעלו בניסוח ההסכמים וההבנות היו עורך-דין רעיה טננהאוז, שבשנת 1997 היתה מותיקות המחלקה המשפטית במל"ל, והיועץ המשפטי של המל"ל. אם המכתב שיקף הבנה כלשהי בין המל"ל למבטחות, ניתן היה לצפות, מן הסתם, כי אחיו ואחיותיו היו נשלחים בעשרותיהם למבטחות על-ידי עורך-דין טננהאוז עצמה. דא עקא ש"קרובי משפחה" אלה של המכתב נשוא הדיון לא הוצגו מעולם בפני בית-המשפט, בהליך זה או בהליך אחר כלשהו.

12. עיון בפסיקה הנוגעת לטענה בעניין ניכוי קצבאות הזקנה מקיצבת השאירים מגלה כי הטענה בעניין קיום הנחיה או נוהג של ניכוי הקצבה שעה שהמנוח זכה לה בחייו, לא הוזכרה מעולם על-ידי מי מעורכי-דינם המלומדים של המבטחות. לעניין זה ניתן לבחון את פסקי-הדין שניתנו בסוגיה במרוצת השנים האחרונות. אין אלא לעיין בפסקי-הדין של כב' השופט י' צבן ב- ת"א (י-ם) 2535/95 המל"ל נ' אליהו (מיום 24.7.00, פסק-הדין אושר גם בערעור – ע"א (י-ם) 1502/00 אליהו נ' המל"ל, תק-מח 2022(3) 2707); כב' השופט י' נועם ב- ת"א (י-ם) 8426/96 המל"ל נ' קרנית (מיום 7.4.02); כב' השופט ר' יעקובי ב- ת"א (י-ם) 12153/01 המל"ל נ' איילון, תק-של 2003(1) 10934 (מיום 29.1.03); כב' השופטת ב' כהנא ב- ת"א (י-ם) 4696/00 המל"ל נ' סהר, תק-של 2003(1) 19349 (מיום 4.3.03); כב' השופטת מ' אגמון-גונן ב- ת"א (י-ם) 2275/98 המל"ל נ' הפניקס (מיום 9.6.03) ובהחלטתה בדיון ב- ת"א (י-ם) 8622/03 המל"ל נ' הפניקס (מיום 27.11.05). אף לא אחד מפסקי-דין אלה מזכיר, ולו ברמז, טענה לפיה קיים "נוהג" מבוסס לפיו יש להפחית את קצבת הזקנה כאשר המנוח זכה לה בחייו (הטענה לא נזכרה גם בפסק-דינו של כב' השופט א' רצ'בסקי ב- ת"א (נת') 5356/95 הינדי נ' סולימן (מיום 1.9.99), אלא שבאותו עניין נזכרו הטענות בקצירת האומר). יש להניח כי מי מהצדדים היה מעלה טענה זו: התובע יכול היה להעלות הטענה כדי להוכיח כי קיים נוהג מבוסס לפיו כאשר לא זכה המנוח לקצבת זקנה – אין כל מחלוקת כי זו לא תנוכה; ואין ספק כי הנתבעות לא היו נמנעות מלטעון את ההיפך הגמור במקרים בהם זכה המנוח לקיצבה.

13. יוער כי הנתבעות נמנעו מלהעלות טענה זו גם בפני ובפני חברי במהלך השנתיים האחרונות, וטענה זו לא נשמעה בעת שנדונה הטענה העקרונית בפני ב- ת"א 7758/04 הנ"ל, ואף לא נשנתה בפני חברי כב' השופט א' דראל ב- ת"א (י-ם) 6361/04 המל"ל נ' הפול, תק-של 2006(2) 20405; בפני חברתי כב' השופטת ע' כהן ב- ת"א (י-ם) 9971/04 המל"ל נ' מנורה, תק-של 2006(3) 8851 וב- ת"א (י-ם) 8323/04 המל"ל נ' כלל, 2006(3) 9385; בפני חברי כב' השופט ג' ארנברג ב- ת"א (י-ם) 9735/05 המל"ל נ' מנורה, תק-של 2006(4) 13105; ובפני חברי כב' סגן הנשיא השופט כ' מוסק ב- ת"א (י-ם) 12038/04 המל"ל נ' הפניקס, תק-של 2006(4) 15349. קשה להלום את ההנחה בדבר קיומו של נוהג נפוץ ומוכר עם ההתעלמות המוחלטת בסיכומי עורכי-דינן של כל המבטחות מטענה כה ברורה ובולטת. לא למותר לציין כי בהליך בפני חברתי כב' השופטת עירית כהן היתה זו כלל חברה לביטוח בע"מ בעצמה שלא העלתה את הטענה. האם יש להניח כי קיומו של ה"נוהג" הוא כה סודי, עד כי רק גורמים מוסמכים עלומי שם במחלקה מסווגת בחברת הביטוח כלל היו מודעים לקיומו? ומדוע הוסתר קיומו של ה"נוהג" מכל עורכי-דינן של המבטחות, משל ביקשו המבטחות להכשיל את באי-כוחם?

14. המסקנה המתבקשת היא כי על פני הדברים ה"נוהג" לא היה לא נוהג נפוף או נפרץ ואף לא נוהג "סתם", וכי הוא לא היה נהוג לא לפני מכתבה של עורך-דין חשין ולא לאחריו. מכאן כי "הודאתה" של עורך-דין חשין בשם המל"ל, אם אכן תיחשב להודאת בעל-דין על-אף הימסרה בהליכי משא-ומתן, נעשתה "בלי משים ולתכלית אחרת" מזו שבמתן הודאה בנוגע לטיב ההסכם הכולל שבין הצדדים (ע"א 497/60 מקורות נ' זכריש, פ"ד טו 1657, 1676; ע"א 185/75 אוחיון נ' חיון, פ"ד לא(3) 820), ולכל הפחות – ניתנה מתוך טעות (ע"א 375/84 עדן נ' מוחמד שייך, פ"ד מב(4) 226; וראו גם קדמי, בעמ' 1213). מכאן כי רשאי המל"ל לחזור בו מ"הודאה" זו. מכל מקום, כפי שהובהר לעיל, "הודאת בעל-דין" אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. ראיה זו נבחנת על רקע התמונה בשלמותה, וזו, כפי שהיא מצטיירת באספקלריה של התובענות הרבות בהן הועלתה הטענה, תומכת במסקנה כי הדברים שנרשמו במכתבה של עורך-דין חשין לא שיקפו את מצב הדברים לאשורו.

15. סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי 'פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים... ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים' (סעיף זה נכלל, ככתבו וכלשונו, גם במסגרת סעיף 124 לתזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006). מלשונה של ההוראה למדנו כי תנאי להחלת הנוהג במסגרת החוזה הוא כי הפרט הנטען אינו נכלל בחוזה. ממילא מתבקש בית-המשפט לקבוע כי המדובר בחסר בחוזה, ולא בהסכמה להסדר שלילי (ע"א 528/86 פולגת נ' עזבון בלכנר, פ"ד מד(3) 821, 826), ולהגיע לכלל מסקנה כי ראוי להשלים חסר זה. הנוהג עשוי גם לשמש ככלי לפרשנות החוזה (אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה (תשס"א) 609 ואילך; להלן: ברק; והשוו UNIDROIT Principles of International Conmmercial Contracts (2004), Abrticle 4.3(b)). באמירה כללית בדבר תחולתו של נוהג אין די, ויש להוכיח את קיומו באמצעות ראיות (ע"א 154/80 בורכרד ליינס נ' הידרובטון, פ"ד לח(2) 213, 224; ע"א 431/82 חסיד נ' פרזות, פ"ד לט(4) 451). נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען לקיומו של הנוהג (ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל בע"מ, פ"ד לה(1)51, 54), ונטל זה – כבד הוא (איל זמיר פירוש והשלמה של חוזים (תשנ"ו) 37). על המבקש להוכיח קיומו של "נוהג" בין הצדדים לעבור "משוכות רבות וגבוהות" (ע"א 2038/03 שפירו נ' Fein & Co Ltd, תק-על 2005(3) 206, בפסקה 5 לפסק-הדין). יוער כי ככל שכוונת הנתבעות להשלמת חסר בחוזה על בסיס נוהג, להבדיל מפירושו לאור הנוהג, יש לזכור כי השלמת חסר בחוזה אינה מחזה נפרץ, ובפועל – נידחתה הבקשה לקביעת חסר והשלמתו באמצעות בית-המשפט במרבית המקרים בהם הועלתה (ברק, בעמ' 137-138). על הנוהג להיות "קיים בין הצדדים", כאשר נוהג פרטי משמעו 'התנהגות רצופה, חוזרת על עצמה, בין הצדדים, שניתן לראותה כיוצרת בסיס להבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית' (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה) 446-447). הניסיון להרים נטל הוכחה כבד זה באמצעות הגשת מכתב שנכתב שלא במסגרת התדינות בבית-משפט (ואולי אף במהלך משא-ומתן); כאשר זה נכתב על-ידי עורכת-דין ותיקה, אך שתחום התעסקותה המקצועי הוא בתחום שאינו רלבנטי להסכם דווקא; כאשר לא הוכח כי הצדדים התנהגו בפועל בהתאם לנוהג זה ולו פעם אחת, שלא לאמר 'התנהגות רצופה, חוזרת על עצמה'; ובניגוד מוחלט לכל הטענות שהועלו על-ידי באי-כוחם של הצדדים להסכם במסגרת ההליכים במרוצת כל השנים עד היום – דינו להיכשל.

16. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי במכתבה של עורך-דין חשין אין בכדי להושיע את המבטחות. ה"נוהג" לא הוכח, וכל שהוכח הוא כי נכתב מכתב בודד ממנו משתמעת תמיכה בטענה, כאשר על פני הדברים נראה כי האמור בו יסודו בטעות. ממכתב מעין זה לא יכולות המבטחות להיבנות, כאשר החוזה שותק בנוגע לטענה זו, וטענות בא-כוח המבטחות בכל ההליכים שנוהלו בעניין זה מעידות לכאורה כי ה"נוהג" לא היה ידוע לאיש."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 26711/05[7] נדונה בקשה לדחיית ההודעה לצד ג' על-הסף. במקרה זה עסקינן בתביעת שיבוב, שהוגשה על-ידי התובעת כנגד הנתבעים. בין יתר טענותיו של המבקש, טען המבקש כי יש לראות באישור ששלחה הנתבעת 1 לצד ג' כהודאת בעל דין, לפי תקנה 102 לתקסד"א.

מנגד, המשיבים טוענים כי אין להכיל את הוראת תקנה 102 לתקסד"א העוסקת בהודעה על הודיה שכן, אין ללמוד מהאישור הנטען, כי צד ג' לא עסק בפועל בהתקנת ו/או בתכנון ופיקוח על התקנת מתקן המים נשוא התביעה ואף כותבת המכתב לא התכוונה לומר זאת במכתבה.

בדחותו את הבקשה קובע כב' השופט חאג' יחיא כי "במקרה דנן, ההודעות לצד ג', הבקשה לדחיה על-הסף והתגובה לה, מושתתות הן בעיקר על טענות עובדתיות, לצד סוגיות משפטיות העולות בתובענה נשוא התביעה דנן, אשר הן עצמן מצריכות דיון של הבאת ראיות ובנסיבות אילו אין מקום, בשלב זה להורות על סילוק ההודעה על-הסף, בטרם יישמעו ראיות בתיק. והשאלה האם יש לראות באישור הנטען (והמצורף כנספח ה' לבקשה) כהודיה של בעל דין כלשון תקנה 102 לתקנות, טעונה הוכחות על-ידי ראיות ואין זה המקום בו ידון בית-המשפט בשאלה דנן".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 18690/01[8] קבע כב' השופט מאיר יפרח כי התבטאות התובעת במסגרת בקשת הביצוע שטר, מהווה הודאה פורמאלית. זאת ועוד. הודאה מעין זו מובילה לצמצום המחלוקת, וככלל, בעל הדין נתפס עליה.

ב- ע"ע 1073/00[9] קבע כב' השופט עמירם רבינוביץ כי גם הודיה בטענה משפטית הנכללת בכתב הטענות תיחשב כהודיה פורמלית. הודיה כאמור, מיועדת לפטור את בעל הדין שכנגד מהוכחת אותה טענה[10].

___________
[1] ראה גם י' קדמי על הראיות חלק שלישי, 1193.
[2] ע"א 279/89 הסנה נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 163 (1993).
[3] בר"ע 155/98 זועבי יוסף נ' זיו מרדכי, פדאור 98(10) 628 (1998).
[4] ת"א (חי') 17193-07 בן שושן ואח' נ' סעיד עותמאן בע"מ ואח', תק-של 2008(3) 15210 (2008).
[5] ת"א (י-ם) 17882/96 ראובן שריג נ' לוז תעשיות בע"מ ואח', תק-של 2007(1) 27188 (2007).
[6] ת"א (י-ם) 3418/05 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2007(1) 1895 (2007).
[7] ת"א (ת"א-יפו) 26711/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הסתדרות מכבי ישראל – קופת-חולים מכבי ואח', תק-של 2006(4) 19332 (2006).
[8] ת"א (ת"א-יפו) 18690/01 ג'ירו ג'י. אג'. אס. אי-נ' יורופק מערכות אריזה בע"מ, תק-של 2006(3) 16661 (2006).
[9] ע"ע 1073/00 אברהם ניניו (המערער ב נ' אופן בע"מ (המשיבה, תק-אר 2003(3) 176 (2003).
[10] ראה גם ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563 (1964).