botox

תנאי למתן צו

1. כללי
תקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"120. תנאי למתן צו (135)

(א) בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית-המשפט או מהרשם לתת צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים, אלא-אם-כן פנה לבעל דינו, תוך שלושים ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה, לפי המאוחר יותר, בבקשה בכתב להשיב בתצהיר על השאלון או לגלות בתצהיר את המסמכים ובעל הדין לא נענה לבקשה תוך שלושים ימים מהיום שנמסר לו כתב הבקשה.

(ב) בית-המשפט או הרשם לא יתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא-אם-כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות, ורשאי הוא לסרב לבקשת רשות למסור שאלון או לגלות מסמכים, אם הבקשה לא הוגשה תוך חמישה-עשר ימים לאחר תום המועד לתשובת בעל הדין לפי תקנת-משנה (א).

(ג) מתן צו לפי תקנה זו אינו עילה לעיכוב הדיון בבית-המשפט."

תקנה 120 לתקסד"א, קובעת כי הדרישה לגילוי מסמכים וצו-גילוי מסמכים, ינתנו רק לאחר שהוגשו כתבי הטענות, כלומר לאחר שנתבע חשף את הגנתו ולא כדי לאפשר לו להתגונן ולהקים לו טענות הגנה.[1]

אם כך, המבחן המדריך את בית-המשפט הוא מבחן הדיון ההוגן, ובנסיבות כאשר ויתרו הצדדים על העדת בעלי הדין והסכימו לחסוך מזמנו היקר של בית-המשפט, תוך הכרעה על סמך עדות עד בודד, יטה בית-המשפט ליתן צו-גילוי ועיון על-מנת לאפשר לצדדים להיות מוכנים לחקירה.[2]

ואולם, קיימים מקרים בהם בית-המשפט יטה ליתן הצו אף לגבי הצד שטרם הגיש את כתב טענותיו. זאת מצינו בפסיקת בית-המשפט ב- בש"א 5656/04[3] שם נפסק כי:

"אולם סמכות בית-המשפט בנושא גילוי מסמכים היא "רחבה עד מאוד" וניתן להורות על גילוי מסמכים 'ביחס לכל עניין השנוי במחלוקת הכלול בהם' (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, הוצאת סיגא, 2003); ע"א 40/49 ויקטור כיאט נ' לוסי כיאט, פ"ד ג 159, 161), ואולם יש לנהוג בה בזהירות על-מנת שלא לסרבל את הדיון שלא לצורך.

לאור העובדה שהצד השלישי טרם הגיב לתביעה, טרם ניתן לדעת מהן המחלוקות שבין התובע לצד השלישי, שבמקרה שלפני אינו צד שלישי "קלאסי", דהיינו שהנתבע שלח לו הודעה, אלא זהו היועץ המשפטי לממשלה אשר בחר להתייצב לדיון על-פי סמכותו לפי פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) (נוסח חדש). כך גם קבע כב' השופט א' גרוניס ב- רע"א 1359/04 עזאם רג'א עבדאללה עזאם ז"ל נ' פז חברת נפט בע"מ, פדאור 04(4) 15:

'על בית-המשפט קמא היה להידרש לבדיקה מפורטת של מהות המסמכים והשאלות, ולמידת הצורך שיש למבקשים בהם, והכל לאור גדר השאלות שבמחלוקת.'

לאור זאת, בין אם טרם הגיע המועד לחיוב צד במתן תצהיר גילוי מסמכים, ובין על-פי סמכותי האמורה בתקנה 112, לפיה בית-המשפט רשאי לסרב לבקשה או לדחותה לזמן אחר, אני מחליט אכן לדחותה לזמן אחר, דהינו עד למתן תשובה או עמדת היועץ המשפטי בתביעה לגופה.

תוצאה זו נראית בעיני צודקת באשר גם צד שהינו נתבע בתובענה כלשהי, אינו חייב להגיש כתב הגנה, מכל סיבה שהיא, או משהוא סבור כי הסעד המבוקש אינו נוגד את ענייניו, ולמעשה מסכים כי יינתן סעד כלפיו, ובמקרה שכזה ודאי שאין לחייבו בהליכי ביניים מסוג זה.

לפיכך אני דוחה, בשלב זה, את הבקשה, והמבקש יוכל לחדשה בעתיד, בהתאם."

אכן, גם אם הוחמצו המועדים שבתקנות 120 ו-143 לתקסד"א, אין בכך כדי למנוע מבעל דין מלעתור לבית-המשפט ולבקש גילוי מסמכים ועיון בהם, ובית-המשפט יפעיל שיקולים של יעילות הדיון וצורך בבירור עובדות שהן באמת במחלוקת, בנוסף לשיקולים של צדק.[4]

על בית-המשפט לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו, וככל שהזמן שעבר מאז החמצת ההזדמנות על-ידי המבקש – גדול יותר, כך תקטן האפשרות שבית-המשפט יטה אוזן קשבת לבקשה.[5]

המבחן למתן הצו הוא מבחן הרלבנטיות של המסמכים שאת גילויים מבקשים ושל התשובות המתבקשות לשאלון, למשפט המתנהל. המבחן הוא מבחן רחב, אך כפי שנקבע, יש להשתמש בו בזהירות רבה, שלא לפרוץ את גדר השאלות שבמחלוקת.[6] תחימת הצו למסירת שאלון ולגילוי מסמכים היא בשיקול-דעתו של בית-המשפט המנהל את ההליך.

במסגרת שיקול-הדעת שיש לבית-המשפט במתן צו לשאלונים ולגילוי מסמכים, רשאי הוא גם לשקול אם הגלוי והצגת השאלות לא תכביד על המשיב, תציק לו או שיהא בה משום לחץ בלתי-הוגן עליו.[7]

קדם המשפט נועד לקדם את הדיון בתובענה לגופה ולייעלו, על-ידי צמצום שמיעת המשפט גופו.[8] אין הוא מטרה בפני עצמה ואין ליתן יד להפיכתו למכשול בפני בירורה של התביעה. עלינו לזכור כי כשמדובר בתובענה ייצוגית, מנהל התובע לא רק את עניינו הפרטי ועל בית-המשפט לשקול את טובתם של כלל התובעים. הקו המנחה הוא "הגנה על אינטרס הפרט ואכיפת החוק לטובת הכלל, תוך מניעת תביעות סרק"[9]

במקרה מתאים, רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119 לתקסד"א, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה, לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת.

ודוק – בית-המשפט יטה לדחות את שלב העיון במסמכים אלו, שעה שהדבר חשוב וחיוני לגילוי האמת, כפי שנקבע על-ידי כב' השופט י' עמית:

"קלטת, תמליל וראיות אחרות שנאספו במטרה לשרת את עניינו של בעל דין ונחשפו בפני צד השני, עשויים לאפשר לאותו צד לתמרן מראש בין הגרסאות השונות, להחליק זוויות, לעגל פינות ולשפר עמדות לקראת עדותו וחקירתו הנגדית... בבוא בית-המשפט לאזן 'אד הוק' בין האינטרסים הנוגדים שומא עליו לבדוק בכל מקרה לגופו האם גילוי המסמכים נשוא החסיון יש בו כדי לקדם את חשיפת האמת או שמא יהא בכך כדי לחבל בגילוי האמת."[10]

מנוסחן של התקנות עולה כי דבר העיון נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. לא יינתן צו לעיון במסמכים אלא-אם-כן בית-המשפט "היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן" כאמור בתקנה 120 לתקסד"א.

כשם שרשאי בית-המשפט לדחות בקשה לגילוי מסמכים לזמן אחר, כאמור בתקנה 112 לתקסד"א, רשאי הוא גם לדחות את העיון לזמן אחר. השאלה אימתי רשאי בית-משפט להורות על דחיית העיון במסמכים למועד אחר, יכולה להשתנות לפי סוגי העניינים העומדים על הפרק, ולפי הנסיבות המיוחדות של כל עניין ועניין.

בפסק-הדין סוויסה[11] נסקרה בהרחבה הפסיקה מחו"ל ומהארץ. בית-המשפט ציין:

"נראה הדבר שהפרקטיקה בבתי-המשפט הישראליים, שלא כדוגמת בתי-המשפט האנגליים, היא לתת משקל לגישה שלעיתים עיכוב הגשת הראיה שבמחלוקת עשוי לשרת את מטרת גילוי האמת יותר מאשר הגישה ההפוכה, הנוטה למעט בערכם של סייגים ולהורות – בסוג התביעות שלפנינו – על גילוי מלא של מסמכים, מבלי להיכנס יתר על המידה לפירוטן של נסיבות קונקרטיות; קיצורו של דבר: שיקול-דעתו של בית-המשפט בישראל, אם לדחות את העיון בראיה למועד אחר אם לאו, הוא בלתי-מוגבל והוא תלוי בנסיבות העניין, במחלוקת בין בעלי הדין כפי שהיא נתגבשה בכתבי הטענות ובצפי של בית-המשפט – לפי החומר שלפניו – לגבי הסתברות קיומן של נסיבות שבהן ניתן לשער שעיון מוקדם במסמכים על-ידי בעל דין לא ישרת את מטרות הצדק."

הלכת סוויסה גובשה בתיק נזיקין, אך כדברי השופט ש' לוין היא אינה מוגבלת רק לתיקי נזיקין. בית-המשפט יטה לדחות את שלב העיון במסמכים, שעה שהדבר חשוב וחיוני לגילוי האמת.[12]

אכן פסק-דין סוויסה מייצג את החריג לכלל – הכלל הוא שיש לאפשר לבעל דין ל"שחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראיה בלתי-צפויה, ולכן יש לאפשר לבעל דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם "מועילים" ובין שהם "מזיקים" – אך אם סבור בית-המשפט שהעיון במסמכים לא ישרת מטרה זו, יש לבית-המשפט שיקול-דעת שלא להתירו – מצוות תקנה 120.[13]

תקנה 120(ב) מוסיפה כי "בית-המשפט או הרשם לא ייתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא-אם-כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך בהוצאות...".

על שאלון וגילוי מסמכים נאמר כי "שני האמצעים האלה תאומים הם, שתי זרועות של שאיפה אחת – והיא לצמצם עד כמה שאפשר את שמיעת המשפט גופו".[14] בעל דין שלא ציית לצו בית-המשפט ולא השיב לשאלות שהוצגו או השיב במידה שאינה מספקת, צפוי לסנקציה הקבועה בתקנה 122 – מחיקת כתב טענותיו.

לצד דרישת הרלבנטיות עומדים שיקולים נוספים, בהם מידת ההכבדה על הצד שכנגד, השאיפה לנהל הליך ב"קלפים גלויים" וכיוצ"ב. עוד נפסק, כי בית-המשפט לא יכול "לפטור" עצמו בקביעה גורפת, אלא עליו להתכבד ולבחון כל בקשה בחינה קונקרטית, כלומר "להידרש לבדיקה מפורטת של מהות המסמכים והשאלות ולמידת הצורך שיש למבקשים בהם, והכל לאור גדר השאלות שבמחלוקת".[15]

תקנה 120 לתקסד"א משאירה לשיקול-דעתו של בית-המשפט את השאלה אם להיעתר לבקשה לעיון במסמך, כאשר בית-המשפט לא ייתן צו לגילוי המסמכים או לעיון בהם אלא אם סבור הוא שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן; כמו למועד שייקבע על ידו ונפסק כי:

"רשאי בית-המשפט לסטות מן הכלל אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו, ולא יסייע לחשיפת האמת."[16]

הלכה היא, כי מתן צו בעניין הצגת שאלון נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. מטרת השאלות היא לחדד את השאלות השנויות במחלוקת ולהשיג הודיות, בהנחה שאם בעל דין יאלץ לומר דבריו בתצהיר הוא יקפיד יותר בגרסתו. גילוי ידיעות בדרך של תשובות לשאלון נועד למטרה משולשת: (א) לקבל אינפורמציה שתסייע למבקש בהוכחת טענותיו, או בסתירת עמדת יריבו; (ב) להשיג הוודאות מהיריב; (ג) לחסוך בדרך זו את הטרחה וההוצאות הכרוכות בהבאת עדים. כטעמה של תקנה
120(ב) לתקסד"א.


מחד, השאלון כפוף לתנאי שהשאלות המופיעות בו תהיינה נוגעות לשאלות השנויות במחלוקת; אולם מאידך, יש להראות כי השאלות אינן מכבידות מדי על הצד שכנגד.

הזכות להציג שאלות אינה מצומצמת לעובדות השנויות במחלוקת במישרין, והיא חלה גם לגבי העובדות שקיומן או שאי-קיומן נוגע לקיום או לאי-קיום של העובדות השנויות במחלוקת במישרין.[17]

האיסור "לסטות מסדר זמנים או הקבוע בתקנה 120 מופנה בעיקרו לבעל הדין, שלא יהא רשאי לבקש צו לגילוי מסמכים מחוץ לסדר הזמני האמור, והשימוש בשיקול-דעתו של בית-המשפט לפי פסקה (ב) הוא תוצאה נגזרת מההגבלה החלה על בעל הדין. דומה הדבר למגבלה החלה על מערער, שאינו רשאי, לפי תקנה 415, לסטות מנימוקי הערעור, כפי שפורטו בכתב הערעור, אך אין בהגבלה האמורה כדי לצמצם את שיקול-דעתו הרחב של בית-המשפט שלערעור בגדרה של תקנה 462. אכן, פועל יוצא מהאמור לעיל הוא, שבית-המשפט מוסמך (בלי שתהיה הזכות לבעל הדין לבקש) להיזקק לבקשה לצו לגילוי מסמכים, כלליים או מיוחדים, גם לאחר שחלפו התקופות הנזכרות בתקנה 120, ללא בקשה להארכת מועד לפי תקנה 528, אך רשאי הוא גם לסרב לבקשה כזו, כאמור בתקנה האמורה. מטבע הדברים הוא, שבית-המשפט לא ייעתר לבקשה שהוגשה באיחור אלא מטעמים של ממש, המצדיקים את הדבר."[18]

מטרתו של הליך גילוי המסמכים הוא להביא לחקר האמת. אולם בהתבסס על האמור בתקנה 112 ובתקנה 120(ב) לתקסד"א כאשר סבור בית-המשפט כי הגילוי לא ישרת את המטרה לגילוי וחקר האמת, שיקול-הדעת נתון בידיו והוא רשאי שלא להתירו או להורות על דחיית חשיפתו למועד אחר[19].

י' זוסמן[20] כותב בספרו כי:

"האיסור לסטות מסדר הזמנים הקבוע בתקנה 120 מופנה בעיקרו לבעל הדין, שלא יהא רשאי לבקש צו לגילוי מסמכים מחוץ לסדר הזמנים הראוי, ואינו חל על בית-המשפט, שסמכותו שמורה לו להיזקק לבקשה גם אם הוגשה באיחור."

יחד עם זאת, בית-המשפט לא יעתר לבקשה שהוגשה באיחור, אלא מטעמים של ממש, המצדיקים את הדבר. ב- בש"א (י-ם) 7564/07[21] קבע כב' השופט יהונתן עדיאל כי בנסיבות המקרה ולאור הטעם שניתן על-ידי המבקש, לפיו הוא נדרש לייעוץ מקצועי כדי להכין את השאלון, הינו סבור שאין לדחות את הבקשה בשל האיחור בהגשתה.

ב- בש"א (חי') 15066/06[22] קבעה כב' השופט ש' פומרנץ כי "בשלב של סדר דין מקוצר לא קיים הליך של גילוי מסמכים, שכן על-פי תקנה 120(ב) לתקסד"א על המבקש לפנות תחילה לבעל דינו תוך 30 יום מיום המצאת כתב ההגנה האחרון. מאחר שטרם הוגש כתב הגנה לא הגיע זמנו של צו-גילוי מסמכים, ואין בטענותיו של המבקש לעניין זה, ולא כלום".

2. ההבחנה בין תקנה 113 ו- 120 לתקסד"א
התקנות נוקבות בלוח זמנים מוגדר בהתייחס לבקשה הכללית לגילוי מסמכים הנמסרת על-ידי בעל דין אחד למשנהו (תקנה 120(א)) ובהתייחס לפניה לבית-המשפט למתן צו לגילוי מסמכים במקרה שבעל דין מסרב להיענות לפניית יריבו (תקנה 120(ב)). ברור, אם כן, שענייננו אינו מצוי בגדריה של דרישת גילוי מסמכים כללית (תקנה 112) על מגבלות הזמן שלה (תקנה 120).

תקנה 113 לתקנות מסמיכה את בית-המשפט לצוות, "בכל עת" על בעל דין לגלות את קיומו של מסמך קונקרטי המצוי או שהיה מצוי בידיו. לכך אין, לכאורה, מגבלה של זמן אולם בעומדו על ההבחנות שבין תקנה 113 לתקנה 120 פסק בית-המשפט העליון:

"נעלה מספק הוא שתקנה 113 ותקנה 120, כקודמותיהן, דנות בשתי סוגיות שונות המשלימות זו את זו: תקנה 113 קובעת את מסגרת הזמן הכללית שבגדרה רשאי בית-המשפט ליתן צו לגילוי "מסמך פלוני" ("בכל עת") ואילו תקנה 120 (שחלה, לפי לשונה גם על תקנה 112), קובעת את אופן השימוש בשיקול-הדעת ('רשאי הוא לסרב לבקשת רשות למסור שאלון או לגלות מסמכים'); בעוד שתקנה 113 מופנית לבית-המשפט הרי האיסור לסטות מסדר זמנים הקבוע בתקנה 120 מופנה בעיקרו לבעל הדין, שלא יהא רשאי לבקש צו לגילוי מסמכים מחוץ לסדר הזמנים האמור והשימוש בשיקול-דעתו של בית-המשפט לפי פסקה (ב) הוא תוצאה נגזרת מההגבלה החלה על בעל הדין... אכן פועל יוצא מהאמור לעיל הוא שמוסמך בית-המשפט (בלי שתהיה הזכות לבעל הדין לבקש) להיזקק לבקשה לצו לגילוי מסמכים, כלליים או מיוחדים, גם לאחר שחלפו התקופות הנזכרות בתקנה 120 ללא בקשה להארכת מועד לפי תקנה 528, אך רשאי הוא גם לסרב לבקשה כזו, כאמור בתקנה האמורה. מטבע הדברים הוא שבית-המשפט לא ייעתר אלא מנימוקים המצדיקים את הדבר."[23]

תכליתן של תקנות גילוי המסמכים היא, כלשונו של ד"ר י' זוסמן[24]: "להקנות לבעל דין ידיעה, איזה מסמכים הנוגעים למשפט מצויים בידי יריבו, ואם ירצה בכך, יוכל גם לעיין בהם עוד לפני שיתברר המשפט". לא נמצא שתכליתן של תקנות הגילוי היא להגדיר ולקבוע מראש אלו מסמכים יוגשו כראיה במשפט ולא נמצא שיש איזו מניעה כלפי בעל דין להגיש כראיה מסמך שלא נכלל בתצהיר גילוי המסמכים של יריבו.

אם כך, היכן בתקנות נתחמים גדרי הסוגיה דידן? אפשרות אחת היא זו שביטויה בתקנה 170 לתקסד"א לפיה בעל דין רשאי בכל עת, בכתב ערוך לפי טופס 15, לדרוש מבעל דין אחר להציג בשעת הדיון מסמכים שברשותו או בשליטתו. אולם הפסיקה והפרשנים מלמדים שתכליתה היחידה של תקנה זו היא לאפשר לבעל דין המחזיק בהעתק של מסמך לדרוש מיריבו להציג את המקור המצוי בשליטתו או להכשיר הצגת ראיה משנית כאשר המחזיק במקור מסרב למוסרו.[25]

אפשרות שניה היא זו שביטויה בתקנה 178(א) לתקסד"א לפיה נקבע תאריך לדיון בתובענה, רשאי בית-המשפט, לבקשת בעל דין, להזמין עד, אם למתן עדות ואם להצגת מסמכים.

אכן, כוח ההזמנה שבידי בית-המשפט התפרש כמקור סמכות להורות לעד מביא המסמך להציגו לבית-המשפט בזמן הדיון.[26]

אולם העובדה שהליך גילוי המסמכים של התובענה הקונקרטית כבר עבר ובטל מן העולם, איננה שוללת אפשרות להציג מסמך המצוי בשליטתו של עד בדרך ההצגה הרגילה של מסמכים שיש לעד זיקה אליהם.[27]

3. תביעה למתן חשבונות
עקרונות החלים ביחס להליכי הגילוי אינם ישימים אוטומטית בכל עניין. כך למשל, כאשר מתבררת תביעה למתן חשבונות, פסק בית-המשפט ב- בש"א 6279/04[28] כי:

"כאשר מתבקש גילוי מסמכים ספציפיים יש לבחון האם המסמכים רלבנטיים לדיון המתנהל בין הצדדים ולשאלות שבמחלוקת, האם זוהי דרך יעילה לבירור התביעה והאם הגילוי דרוש לשם דיון הוגן.

יוצאת דופן לגבי גילוי מסמכים היא תביעה למתן חשבונות. אם המסמך שבגינו מתבקש הגילוי הוא חשבון בין הצדדים, אין טעם לחייב את הנתבע בגילוי מסמכים, היינו החשבונות, שכן לפני שהוכיח התובע את הזכות המחייבת את הנתבע במתן החשבונות, מה זכות יש לו לתובע לדעת את עסקי הנתבע. גילוי החשבונות, בתביעה כזו, עלול לגרום לתקלה נוספת, והיא שבאמצעות הצו ישיג המבקש את כל אשר הוא מבקש להשיג בתביעה עצמה, וזאת בטרם יזכה בדין (ראה זוסמן בספרו הנ"ל, עמ' 430). אם גילוי המסמכים נדרש בתביעה למתן חשבונות לשם הוכחת חבות הנתבע להמצאת החשבונות, מצווים על גילויים (שם, שם).

4. במקרה שבפנינו, השאלה שצריכה להבחן היא האם מסמכים המעידים על יחסי שותפות בין בלסקי לדלק רלבנטיים לבירור התביעה למתן חשבונות. בעיקרון, יש לגלות מסמכים הנוגעים ליחסי המשיבים, בינם לבין עצמם, ככל שהם נוגעים לתחנת הדלק "אורה". עסקים משותפים אחרים בין המשיבים שאינם קשורים לתחנה זו, אינם רלבנטיים.

מאחר שמדובר בענייננו בתביעה למתן חשבונות, אם בתיק העיקרי יתברר שיש קשר או השלכה ליחסים האחרים בין המשיבים על חשבונות תחנת הדלק "אורה", יינתן סעד בתיק העיקרי. בשלב זה, בטרם נקבעה חובתה של המשיבה 3 לתת בכלל חשבונות, חשיפת קשרים עסקיים אחרים אינם רלבנטיים. אולם, אם יקבע שקיימת חובה כזו, ייתכן שמתן חשבונות יחייב בעתיד הרחבת הסעד.

5. אשר-על-כן, הנני מקבל את בקשת מתן צו לגילוי מסמכים ספציפיים הנוגעים ליחסי המשיבים, בינם לבין עצמם, ככל שהם נוגעים לתחנת הדלק "אורה". הגילוי יהיה בתצהיר עד ליום 14.10.2004.

אין צו להוצאות."

4. תובענות ייצוגיות
אף בתביעות ייצוגיות גישת בתי-המשפט לעניין החיוב בגילוי מסמכים ושאלונים שונה כדברי כב' השופט מ' לינדשטראוס ב- בש"א 6544/04[29]:

"3. דין חלקה הראשון של הבקשה להתקבל. התובענה הייצוגית היא הליך מיוחד, וייחודו מכתיב את הכללים הנהוגים בו. כפי שכתב הנשיא ברק ב- רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774 (בפסקה 11; להלן: פרשת טצת):

'אכן, אין להתייחס אל התובענה הייצוגית כאל בן חורג. יש לראות בה אמצעי חשוב להגשמת זכות הפרט והכלל. עם זאת, יש לשמור בפני ניצול האמצעי הזה לרעה. מכאן חשיבותו הרבה של השלב הראשון בתובענה הייצוגית, שעניינו אישור (מלא או מותנה) של בית-המשפט לתובענה הייצוגית. זהו הפרוזדור באמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, הוא הדיון במשפט גופו. אין להפוך את הפרוזדור למשכן קבע. הליך האישור צריך להיות רציני ויעיל. אסור לו, להליך זה, להוות גורם המצנן תובעים ראויים מלהגיש תובענה ייצוגית. עם זאת, ראוי לו להיות גורם השולל מתובעים בלתי-ראויים את המשך התביעה הייצוגית. לפיכך, גילוי בשלב הראשון חשוב הוא. יש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע אם לאשר תובענה כייצוגית. עם זאת, שימוש לא מבוקר בו עלול לגרום נזק רב. כן, יש לזכור כי אין זהות בין גילוי לצורכי הליך האישור לבין גילוי לצורכי המשפט גופו. גילוי הדרוש למשפט גופו אך אשר אין בו כדי להשפיע על אישורה של התובענה הייצוגית – אין לאפשרו בשלב האישור.'

באותו עניין דובר בתובענה ייצוגית שהוגשה לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך). בית-המשפט העליון קבע כי לא היה מקום להורות לתובעים הייצוגיים דשם לגלות את היסטוריית ההשקעות שלהם בבורסה לניירות ערך, באשר אין בתיחכומו של משקיע בתור שכזה כדי לשלול את מעמדו כתובע ייצוגי, ואין הוא רלבנטי לבחינת התנאים להגשת תובענה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך. עם זאת, הכלל העקרוני אשר נקבע בפרשת טצת הוא, כי נתבע בתובענה שמגישה מבקש שתאושר כתובענה ייצוגית זכאי לבקש צו לגילוי ועיון במסמכי התובע, ובלבד שמדובר במסמכים שגילויים נוגע לשאלות הרלבנטיות להליך אישורה של התובענה כייצוגית. בהמשך קבע בית-המשפט העליון, מפי השופט ריבלין, כי יש להחיל את הכלל שנקבע בפרשת טצת גם במהופך, דהיינו לאפשר גם למבקש שתובענתו תאושר כתובענה ייצוגית לקבל צו לגילוי ועיון במסמכי הצד שכנגד, אם כי נפסק כי ניתן להתנות מתן צו כאמור בתנאים (ראה רע"א 10052/02 יפעת ואח' נ' דלק מוטורס ואח', תק-על 2003(2) 2033, להלן: עניין יפעת)

4. מבקשי צו העיון בבקשה שלפני הם הנתבעים בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. המשיבים עצמם טוענים כי תוכנן של הקלטות בהן מבוקש העיון נפרש במלואו בתצהירים אשר הוגשו מטעמם בתמיכה לבקשת אישור התובענה הייצוגית. מכאן, שתוכנן של הקלטות רלבנטי להליך אישור התובענה הייצוגית אף לדידם של המשיבים עצמם. הטענה כי הקלטות נוגעות אך לסוגיית מהימנות התצהירים לאו טענה היא: הלכה פסוקה היא, כי התובע הייצוגי הפוטנציאלי נדרש לעמוד במבחן מחמיר יותר מזה הנדרש מתובע בתביעה רגילה המבקש להגן על תביעתו מפני סילוק על-הסף. בעוד שבתביעה רגילה די לו לתובע בכך שהעובדות המפורטות בכתב התביעה מקימות עילת תביעה שתוכח במהלך המשפט עצמו, הרי שבהליך בקשה לאישורה של תובענה ייצוגית על המבקש להוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה באופן לכאורי (ראה ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312). בטרם יאשר בית-המשפט הגשתה של תובענה ייצוגית עליו להשתכנע כי קיים סיכוי סביר שבמהלך המשפט יוכח במידה הנדרשת במשפט האזרחי כי התובע הוכיח את תביעתו על כל עילותיה (ראה רע"א 8332/96 שמש נ' רייכרט ואח', פ"ד נה(5) 276, בפסקה 11 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן). מכאן, שאין לומר כי סוגיית מהימנותן הלכאורית של ראיות המשיבים איננה רלבנטית לצורך הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

5. המבקשים הסבירו בבקשתם כי עיון הבנק בקלטות יסייע בעדם באיתור הפקידים הרלבנטיים בסניפי הבנק – אותם פקידים ששמותיהם לא נמסרו בתצהירים מטעם המשיבים – וכן בבירור נסיבות האירועים המתוארים בתצהירי המשיבים עם כלל הפקידים הנזכרים בתצהירים אלו. המבקשים אף ציינו כי אין לצפות מפקידי הבנק אשר פוגשים לקוחות רבים מדי יום לזכור כל שיחה שהיתה להם על לקוח כלשהו, וכי עיון בקלטות יוכל להאיר את נסיבות מסירת האמרות המצוטטות בתצהירי המשיבים, ולאפשר להם להיערך כראוי במסירת תגובתם-לבקשת האישור. המשיבים מצידם לא הצליחו להראות בתגובתם כיצד תסכל חשיפת הקלטות בשלב זה את חקר האמת. לטעמי, אין בהלכת סוויסה כדי לסייע למשיבים. נהפוך הוא, בהלכת סוויסה נפסק כי:

'הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין "לשחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראיה בלתי-צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור.' (שם, בפסקה 5 לפסק-דינו של השופט לוין)

הנה כי כן, הכלל הרחב הוא כי על בעלי הדין לחשוף את חומר הראיות שבאמתחתם לפני הצד שכנגד, וזאת בין כשמדובר במסמכים "מועילים" ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים". עם זאת, לבית-המשפט שיקול-דעת לסטות מן הכלל האמור במקרים בהם לא ישרת הגילוי את חקר האמת, וזאת בשים-לב לנסיבותיו המיוחדות של העניין העומד לפניו. כך למשל, כאשר מדובר בתביעת פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו בנסיבות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, רשאי בית-המשפט לדחות את מועד העיון של התובע בדו"חות חקירה של הנתבע עד לאחר הגשת תצהירים מטעמו של התובע. הטעם לקביעה זו הוא ברור: אילו הותר לתובע לראות את דו"חות החקירה בטרם מסר את גרסתו בבית-המשפט יכול היה להתאים את גרסתו לאמור באותם דו"חות, ובכך היתה מסוכלת תכלית חקר האמת. בענייננו, משטוענים המשיבים עצמם – הם התובעים היצוגיים הפוטנציאליים – שתוכן התצהירים משקף את האמור בקלטות, וכי אין פער ביניהם, אינני רואה כיצד יסוכל חקר האמת בחשיפת הקלטות לעיני המבקשים, ואינני רואה מקום לסטות מן הכלל הרחב המצויין בהלכת סוויסה. נהפוך הוא, מסירת הקלטות לידי המבקשים עשויה לשרת את יעילות הליך אישור התובענה הייצוגית, שכן זו עשויה לסייע למבקשים – וממילא גם לבית-המשפט – בהגדרת הפלוגתאות השנויות במחלוקת ביניהם לבין המשיבים. אשר לטענה כי לפי לשון תקנה 120(א) לא ניתן להגיש בקשה לעיון במסמכים בטרם הוגש כתב תגובה – לשון התקנה מתייחסת לכתב הגנה ולכתב תשובה, וממילא אין המדובר בכתבי טענות המוגשים בשלב המקדמי של דיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית. בעניין יפעת נטען כי לאור לשונה של תקנה זו לא יכול מגיש הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לבקש צו-גילוי מסמכים. טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון, אשר הדגיש כי:

'זכות זו (הכוונה לזכות הגילוי והעיון – מ.ל.) היא זכות חשובה, שכן היא מאפשרת לצדדים להגדיר ביתר יעילות את גדר המחלוקת ביניהם, ובכך תורמת היא לגילוי האמת. אף בשלב המקדמי של אישור תובענה כייצוגית, יש חשיבות לעמידה על גדר המחלוקת האמיתית שבין הצדדים. הגדרה מדוייקת של גדר המחלוקת, מסייעת לבית-המשפט להכריע נכונה בשאלת התקיימות תנאי הסף לאישור תובענה כייצוגית.' (שם, בפסקה 9 לפסק-הדין)

אינני סבור כי יש מקום לקביעת כלל גורף ולפיו יינתן צו עיון לבקשתו של משיב בבקשה לאישור תובענה ייצוגית רק לאחר הגשת תגובה על ידו, ולחילופין – כי צו כאמור יכול שיינתן כעניין שבשגרה בטרם הוגשה תגובה כאמור. לטעמי, על בית-המשפט לשקול כל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו המיוחדות, בשים-לב לייחודו של הליך אישור התובענה הייצוגית ולקשיים המיוחדים העשויים לעמוד לפני המשיב בבקשת האישור בבואו להתגונן בפניה.

מששוכנעתי כי עיון בקלטות עשוי לסייע בנסיבות העניין שלפני להגדרת הסוגיות שבמחלוקת, ומשלא שוכנעתי כי מסירת הקלטות בשלב זה עלולה לסכל את חקר האמת, מורה אני למשיבים להעביר לעיונם של המבקשים את העתקי הקלטות של החקירות ושיחות הטלפון המוזכרות בתצהירים אשר הוגשו מטעמם של המשיבים בבקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית, וזאת תוך 10 ימים מהיום.

6. אשר לחלקה השני של הבקשה: יש טעם בדברי המשיבים, ולפיהם עמד לרשותם של המבקשים פרק זמן ארוך דיו להגשת בקשה למתן צו העיון, וכי הגשתה של בקשה כאמור חודשים מספר לאחר שהתקיים דיון במעמד בעלי הדין איננה משרתת לכאורה את יעילות הדיון. עם זאת, יעילות הדיון איננה חזות הכל. באיזון בין אינטרס היעילות מחד לבין אינטרס עשיית הצדק מאידך קובע אני כי למבקשים תינתן ארכה בת 45 יום להגשת תגובתם-לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר ספירתם תחל ביום בו יועברו העתקי הקלטות למבקשים.

הוצאותיה של בקשה זו ייקבעו בתום הליך הבקשה לאישור תובענה ייצוגית על-פי תוצאותיו."

עוד לעניין יישומן של התקנות הנדונות בהליך של תובענות ייצוגיות מצינו ב- רע"א 10052/02[30] בו נקבע מפי כב' השופט א' ריבלין כי:

"6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שהוגשו החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

בבקשה זו נדרשים אנו להכריע בשאלת התקיימותה של זכות לגילוי ועיון כבר בשלב של הגשת בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית. בית-משפט קמא השיב לשאלה זו בשלילה. נראה כי אין לקבל קביעה זו.

7. הליך אישור תובענה כייצוגית הוא הליך תלוי ועומד, והוא מציב משני צדי המתרס שני בעלי-דין, לכן אין תחולה בעניין זה לכלל שהמשיבות טענו לו, הקובע כי אין לבקש גילוי ועיון ממי שהוא בגדר "יריב פרוספקטיבי" בלבד (כלל שנקבע ב- ע"א 358/88 בלס נ' בנק דיסקונט בע"מ, תק-על 89(3) 1117). זאת ועוד, אין מקום לעריכת ההשוואה שעשה בית-משפט קמא בין הליך אישור תובענה כייצוגית להליכים מקדמיים ולהליכי ביניים אחרים. התביעה הייצוגית הינה תופעה מיוחדת בדיני הפרוצידורה האזרחית (ג' לוטן, א' רז תובענות ייצוגיות (כרך א'), 27-29; מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה (כרך ב'), 890). כפועל יוצא מכך, גם ההליך לאישורה של תובענה כייצוגית שונה הוא מהליכים מקדמיים אחרים. שוני משמעותי הוא שבניגוד להליך ביניים רגיל, הליך זה עשוי לסתום את הגולל על אפשרות הגשתה של התובענה.

ביטוי בולט להבדל שבין ההליכים הוא שהחלטה על דחיית בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית היא פסק-דין, ולא החלטה אחרת (כהחלטות בעניין הליכי ביניים), הניתן לערעור בזכות (ש' לוין, פרוצידורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי-המשפט, בעמ' 122).

גם בהקשר הרלבנטי לענייננו היה בית-משפט זה ער להבדל שבין הליך לאישורה של תובענה כייצוגית להליכי ביניים אחרים. משום כך נפסק בהלכת טצת (רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774) האמורה כי הנתבע בתובענה שמגישה מבקש כי תאושר כתובענה ייצוגית, זכאי לבקש צו לגילוי מסמכי התובע ולעיון בהם. קביעה זו הותנתה בכך שהמסמכים שגילוים נדרש נוגעים לשאלות הרלבנטיות להליך אישורה של התובענה כייצוגית. בית-משפט זה טרם נדרש למצב ההפוך, שבו עוסקת בקשה זו, ואשר בו מבקש אישור התובענה כייצוגית הוא זה העותר לגילוי המסמכים (בבתי-המשפט המחוזיים כבר עלתה השאלה, ראו במיוחד בש"א (י-ם) 5524/01, ת"א 2376/00 קיבוץ אורים – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל).

8. לכאורה, שיקולי הגינות מחייבים להחיל את כללי הגילוי והעיון באופן הדדי כך שאם נקבע כי התובע נדרש לאפשר גילוי מסמכיו ועיון בהם, חלה אותה החובה גם על בעל-הדין שכנגד. אך מפאת ייחודיות הליך אישורה של תובענה כייצוגית אין להסתפק בשיקולי ההגינות, ויש להידרש לאינטרסים המתנגשים בעת שעומדת על הפרק בהליך זה בקשה לגילוי מסמכי הנתבע ולעיון בה.

מצבו של המבקש להכיר בו כבתובע ייצוגי אינו פשוט. בינו לבין הנתבע קיים פער מידע הפועל לרעתו. הנתבע מחזיק בידו תכופות את מרב המידע הדרוש לתובע על-מנת להוכיח את התקיימות תנאי הסף לאישור תובענתו כייצוגית; לו המידע בדבר התקיימותה של קבוצת תובעים פוטנציאלית ובדבר גודלה, כמו גם המידע הנדרש לקביעה אם השאלות המהותיות והעובדתיות משותפות לקבוצה וניתנות להכרעה בתובענה אחת. בלי שיהא מידע זה זמין לתובע יקשה עליו להביא לאישור תובענתו כתובענה ייצוגית. משום כך אין לומר כי בעצם בקשתו לגילוי מסמכים מגלה המבקש כי תנאי הסף לשם ההכרה בתביעה כיצוגית אינם מתקיימים, כטענת המשיבות. לאור מצב דברים זה ניתן לטעון כי משניתנה זכות גילוי ועיון לנתבע בפרשת טצת (1), הרי שמכוח קל וחומר יש לתתה גם לתובע.

ברם קיים גם שיקול כבד משקל שכנגד, שאין להתעלם ממנו: התביעה הייצוגית, על יתרונותיה הרבים, טומנת בקרבה גם חסרונות וסכנות לא מבוטלים (ראו למשל רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220, 237-238 בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן ובעמ' 268 בפסק-דינה של השופטת ביניש). הסכנה המשמעותית ביותר היא של שימוש לרעה בזכות התביעה הייצוגית בידי תובעים, ולכן אין חולק על הצורך במנגנוני בקרה ופיקוח שיגבילו את זכות התביעה הייצוגית (שם, בעמ' 266-267 בפסק-דינה של השופטת ביניש). סכנת השימוש לרעה בתובענה הייצוגית מתעצמת ככל שהדבר נוגע להליך של אישור התובענה כייצוגית, שכן בשלב ראשוני זה טרם הוברר כלל אם עומדת לזכות התובע עילה כלשהי. אי-לכך נדרשת זהירות יתרה במתן זכות גילוי ועיון לטובת התובע בשלב דיוני זה.

9. משנמצא כי לשני הצדדים יש אינטרסים לגיטימיים, הרי שיש למצוא את האיזון הראוי בין האינטרסים המנוגדים. איזון זה אסור שיקפח את הזכות לגילוי ולעיון. זכות זו היא זכות חשובה, שכן היא מאפשרת לצדדים להגדיר ביתר יעילות את גדר המחלוקת ביניהם, ובכך תורמת היא לגילוי האמת. אף בשלב המקדמי של אישור תובענה כייצוגית יש חשיבות לעמידה על גדר המחלוקת האמיתית שבין הצדדים. הגדרה מדוייקת של גדר המחלוקת מסייעת לבית-המשפט להכריע נכונה בשאלת התקיימות תנאי הסף לאישור תובענה כייצוגית.

מן האמור עולה כי יש להחיל את הלכת טצת הנ"ל גם במהופך, קרי, יש לאפשר גם למבקש שתובענתו תאושר כתובענה ייצוגית לקבל צו לגילוי מסמכי הצד שכנגד ולעיון בהם. כדי למנוע הכבדה יתרה ולא מוצדקת על הנתבעים ראוי להתנות זכות זו בכמה תנאים: ראשית, הזכות לעיין במסמכי הצד שכנגד ראוי שתתייחס אך ורק למסמכים שהם רלבנטיים לשלב זה של ההליך, דהיינו רק למסמכים שיש בכוחם להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. על התובע מוטלת החובה לשכנע את בית-המשפט כי זה טיבם של המסמכים אשר גילוים מבוקש על ידיו. שנית, כדי למנוע בקשות סרק, שכל מטרתן פגיעה בנתבע, על בית-המשפט לוודא עובר למתן צו הגילוי כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית המלמדת על קיומה של עילה אישית כנגד הנתבע ועל סיכוי להתקיימותם של תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. שלישית, על צו לגילוי ועיון בשלב זה יוחלו המגבלות המוטלות על צו-גילוי ועיון שניתן בשלבים אחרים של הדיון. במסגרת זו יש לשים-לב במיוחד להבטחתה, במידת הצורך, של שמירת סודיות מסמכי הנתבע שיימסרו למבקש על-מנת שהתביעה הייצוגית לא תשמש כלי לחשיפת סודות מסחריים.

בענייננו העלו הצדדים טענות מטענות שונות בדבר התקיימות התנאים האמורים.

הואיל ובית-משפט קמא לא נדרש לרובם, ולמקצת אלה שנדרש להם נדרש הוא כבדרך אגב בשל ההכרעה שהגיע אליה, ראוי כי הדיון יושב אליו על-מנת שיקבע מהו היקף הצו לגילוי ועיון שהמבקשים זכאים לו.

10. בהיות הבקשה שהגישו המבקשים בקשה למתן צו-גילוי ועיון יש להחיל עליה גם את הדרישה למשלוח בקשה לצד שכנגד טרם שמופנית הבקשה לבית-המשפט. אף אם תקנה 120(א) לתקנות אינה חלה ישירות על מצב הדברים נושא בקשה זו, הרי שהיא חלה עליו מכוח היקש ומכוח ההיגיון שמאחוריה – הרצון לחסוך בזמן שיפוטי. משום כך משלא הפנו המבקשים בקשות בכתב לחלק מהמשיבות, הרי שעל-מנת שיינתן להם צו לגילוי ועיון, צריך בית-המשפט להפעיל את סמכותו מכוח תקנה 113 לתקנות. בהפעלת סמכותו זו בית-המשפט מפעיל את שיקול-דעתו כפי שנקבע ב- רע"א 2362/90 הלבור תעשיות בע"מ נ' מיליקובסקי, פ"ד מד(4) 285, לפיכך בענייננו יידרש בית-משפט קמא להחליט אם לאור טענות המבקשים נכון הוא להפעיל שיקול-דעתו זה בכל הנוגע לבקשות מהמשיבות 2 עד 7.

11. אשר-על-כן הערעור מתקבל. הדיון יושב לבית-המשפט המחוזי על-מנת שזה יקבע הסדר לגילוי מסמכי המשיבות ולעיון בהם בהתאם לעקרונות האמורים. המשיבות יישאו בהוצאות המבקשים בסך 10,000 ש"ח."

5. פטנטים או סוד מסחרי
הדילמה הנובעת מהמועד בו יש לאפשר גילוי מסמכים בתביעות מסויימות כגון תביעה בגין הפרת פטנט או סוד מסחרי נודעת בפסיקת בתי-המשפט. יש הסוברים כי יש להחיל את ההגיון האמור לעיל, בדבר דחיית מתן הצו בהתאם לדרכיו והתנהלותו של הליך, גם על תביעות הדומות באופיין לתביעות למתן חשבונות, גם אם התובע לא בחר לפצל את תובענתו ולבקש תחילה סעד של מתן חשבונות, כל אימת שההיגיון שביסוד הדברים מחייב לברר תחילה את עצם חבות הנתבע. אין זה הגיוני להחיל דין שונה על מצבים דומים, רק משום שהתובע ניסח את הסעדים אותם הוא מבקש בדרך שונה.

ואכן, דילמה מעין זו לא נעלמה מעיניו של בית-המשפט גם בתובענות שאינן למתן חשבונות. ב- רע"א 7558/95[31], דן בית-המשפט בהליכי גילוי מוקדם במסגרת תובענה של הפרת פטנט או סוד מסחרי. כפי שנפסק על-ידי כב' המשנה לנשיא, ש' לוין:

"הבקשה שלפני מעוררת דילמה קלאסית של ניגודי אינטרסים בתובענות על הפרת פטנט או סודות מסחריים, כאשר קיימת מחלוקת בין בעלי הדין הן לעניין זכויותיו של התובע והן לעניין ההפרה הנטענת נגד הנתבע. התובע מבקש לקבל מידע על תהליכי הייצור של המוצר שבמחלוקת ולבדקם על יסוד טענתו שיש בידו תשתית עובדתית המצדיקה את הדבר, ואין בידו כל דרך אחרת להוכיח את ההפרה, והנתבע טוען שיהיה בגילוי כדי להסגיר בידי התובע ללא כל הצדקה את סודותיו המסחריים שאינם מפירים את הפטנט של התובע או את סודותיו המסחריים ..."

התייחסות נוספת לדילמה האמורה מצויה ב- רע"א 3938/97[32] במקרה זה, בדק בית-המשפט דרכים "לאזן את הנזק" שיכול להיגרם לבעל הדין כתוצאה ממתן צו לעיון במסמכים, עוד בטרם נקבעה ההפרה לה טוען התובע. במקרה הנ"ל נמצא פתרון כלשהו לדילמה, פתרון שאינו מפורט בהחלטת בית-המשפט העליון, המפנה, בעניין זה, להחלטת הערכאה הדיונית, והוזכרה גם האפשרות של פיצול המשפט לשלבים. לעומת זאת ראוי לציין כי ב- רע"א 7558/95[33] הוזכרה האפשרות של דחיית הדיון בבקשה האמורה לשלב מאוחר יותר של ההליך.

ניתן גם ללמוד גזרה שווה מהאפשרות לדחות את מועד העיון במסמכים מסויימים, כגון דו"חות חקירה, אשר הנתבע מעוניין להשתמש בהם כראיה, אך אינו מעוניין לחשוף אותם בפני התובע בטרם השלים התובע את עדותו. במקרים אלה, מאפשר בית-המשפט לדחות את מועד העיון לשלב אחר של ההליך.[34] באותם מקרים, הטעם שבדחיית העיון במסמכים שונה מהטעם הרלבנטי לענייננו, אך גם בהם מאזן בית-המשפט בין אינטרסים מנוגדים זה לזה, תוך מתן משקל יתר לאינטרס של האפשרות לגילוי האמת על פני אינטרס התובע לדעת כבר בשלביו הראשונים של ההליך מהן הראיות שבידי הנתבע.

במקרים מסויימים האינטרסים שיש לאזן ביניהם הם זכותו של התובע שידע מה תוכן המסמכים המצויים בידי יריבו, כדי שיוכל להסתייע בכך בניהול תובענתו, מחד, וזכותו של הנתבע שלא לחשוף מידע רגיש בפני התובע, מידע שכרגיל אין לתובע זכות לקבלו, לפחות כל עוד לא הונחה תשתית מספיקה לצורך הוכחת עילת התביעה של התובע מאידך.

מכל מקום, עינינו הרואות כי מדובר באיזון בין שיקולים שונים ואין העיון במסמכים העסקיים של צד בגדר מובן מאליו.[35]

6. היחס בין תקנה 120(א), תקנה 528 לבין תקנה 524 לתקנות סדר הדין
העיקרון הבסיסי הינו כי תקנות סדר הדין האזרחי מונעות מבעל-דין לסטות מסדר הזמנים הקבוע לעניין מסירת שאלונים. תקנה 120(ב) לתקסד"א אינה מתירה לבעל-דין לבקש צו כזה מחוץ לסדר הזמנים הקבוע בה "... והשימוש בשיקול-דעתו של בית-המשפט לפי פסקה (ב) הוא תוצאה נגזרת מההגבלה החלה על בעל הדין".[36] על-כן, לא ייעתר בית-המשפט לבקשה כזו שהוגשה באיחור "... אלא מטעמים של ממש, המצדיקים את הדבר".[37]

אם כן מהו היחס שבין תקנה 528 לתקסד"א, הקובעת את התנאים להארכת מועדים, באשר בסיפא שבה נאמר כי יש צורך בטעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק ותקנה 120(א) לתקסד"א בה קבוע מועד של 30 יום מיום הגשת כתב הגנה, שהוא המועד לפנות לצד שכנגד בבקשה לגילוי מסמכים או להשיב על שאלון, לבין תקנה 524 לתקסד"א הדיון, אשר מקנה לבית-המשפט סמכות לתקן כל פגם או טעות בכל הליך "כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין"?

בעניין מסויים באי-כוח הצדדים התייחסו לשתי התקנות האמורות כאילו חל עליהם הכלל של "חוק כללי מול חוק מיוחד", כאשר בא-כוח המבקש טוען שיש להעדיף את תקנה 528 בדבר הצורך בטעם מיוחד, כתקנה ספציפית, ואילו תקנה 524 היא תקנה כללית. בא-כוח המשיבים טענה כי כלל פרשנות זה אינו חל על תקנות סדר הדין האזרחי, ובכל מקרה יש להעדיף את תקנה 524, כתקנת-על. זאת במסגרת ערעור על החלטת בית-המשפט קמא לפיה, בין היתר, קבעה כי "אומנם נכון, כי בקשת המבקשים הוגשה לאחר המועד הקבוע בתקנות, שכן אפילו לגרסת המבקשים, דרשו מהמשיב להשיב על השאלון ולגלות את המסמכים ביום 21.11.99. יחד עם זאת, בסמכותו של בית-משפט להאריך מועדים מטעמים מיוחדים, בהתאם לתקנה 528 סיפא בתקנות, ואף בסמכותו לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות ככל שיראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים, כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, כאמור בתקנה 524 בתקנות" (פסקה 5, עמ' 3 להחלטה).

בית-משפט קמא מציין כי בין הצדדים היה הליך אחר אשר הסתיים בפסק-דין (ראה פסקאות 5-8 לעיל), והוא גרם להשתהות המשיבים בהגשת הבקשה לחייב את הבנק בגילוי המסמכים ובמתן תשובה לשאלון.

על-כן, מסקנת בית-משפט קמא היא זו, כיוון שמדובר בשאלות ובמסמכים הנוגעים לבירור המחלוקת בין הצדדים, והם דרושים לחקר האמת, יש טעם מיוחד להיענות לבקשת המשיבים לאורכה, ולחייב את הבנק לגלות את המסמכים ולהשיב על השאלון. בית-המשפט של ערעור קבע ב- בר"ע 3377/01[38] כי:

"אכן קיים כלל פרשני לפיו חוק מיוחד מתגבר על חוק כללי, גם אם החוק הכללי מאוחר יותר, וזאת לאור ההנחה של הפרשן כי אותו חוק כללי לא התכוון לשנות או לבטל את החוק המיוחד; ראה: א' ברק פרשנות במשפט כרך ראשון תורת הפרשנות הכללית (נבו) 569-572, והאסמכתאות המובאות שם.

כאשר הסתירה היא באותו חוק (או תקנות), אין להעדיף את ההוראה המאוחרת באותו חיקוק (כפי שנקבע בעבר במשפט המקובל; ראה: ברק, שם בעמ' 573, הערה 155), ומוטלת על השופט המשימה לפרש 'כל אחת מההוראות הסותרות על רקע דבר החקיקה כולו תוך מגמה ליישב את הסתירה ביניהן' (ברק, שם, בעמ' 573).

בהמשך, מציין פרופ' א' ברק: 'כן ייתן השופט משקל להוראה הנראית לו עיקרית, תוך העדפתה על פני הוראה משנית או טפלה' (שם, בעמ' 574). בהתמודדות זו, ההוראה בתקנה 524, המאפשרת סטיה מתקנות הדיון, כדי לברר מהן השאלות השנויות המחלוקת בין בעלי הדין, היא ההוראה העיקרית, ועל-כן עדיפה היא על פני תקנה 528 העוסקת בנושא המשני של מועדים.

אכן, פרופ' ברק מתייחס גם לתחולת בכלל של LEX SPECIALIS, ואומר: 'הכלל כי דין מיוחד גובר על דין כללי חל גם בסתירה בין שתי נורמות באותו דבר חקיקה' (שם). האסמכתא מן הפסיקה הישראלית המובאת בהערה 457 שם, היא ע"א 39/78 מרזיוף נ' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לד(3) 20. עיינתי בפרשה זו, ושם השאלה היתה כיצד לפרש שני סעיפים בחוק מס שבח שעסקו בסיטואציה דומה, עם שינויים מעטים (מתנה מול מתנה עקב ירושה), ובית-המשפט קבע כי חל הסעיף הספציפי העוסק במתנה הקשורה לירושה, ואחר-כך ציין בית-המשפט – וזה הקטע שצוטט בהערה האמורה בספרו הנ"ל של א' ברק – כי 'מצויה בחוק הוראה כללית ואחרת מיועדת לעניין ספציפי – ובמקרה כזה גוברת ההוראה הספציפית'.

כאן המצב שונה, כי אין סתירה בתחולת התקנות, אלא מתעוררת השאלה מהו רוחב הפרשנות של תקנה 524. לדעתי, תקנה זו אכן תקנת-על היא, המאפשרת להתגבר על מגבלות טכניות של תקנות אחרות, כמו תקנת הארכת המועדים (תקנה 528); אם לא תאמר כן, מתי תחול תקנה 524?!

71. מצאתי החלטה אחת, קצרה, של בית-המשפט העליון שניתנה על-ידי שופט יחיד (רע"א 8145/00 שושן נ' הולילנד סיילינג בע"מ, דיונים עליון נח 573), בה לא איפשר בית-המשפט העליון למי שרצה לבקש כי ייפסקו לזכותו הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בתיק בו זכה, לעשות שימוש בתקנה 524 לתקנות, כי היה עליו להגיש בקשה לתיקון טעות סופר על-פי סעיף 81(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, ומשאחר לעשות כן (שכן המועד לכך הוא 21 יום מיום פסק-הדין), עליו לבקש בקשה להארכת מועד על-פי התקנה 528. באותו הקשר אומר השופט טירקל כי 'אין הוא יכול להיוושע בכוחה של ההוראה הכללית שבתקנה 524 לתקנות, שעניינה הסמכות הכללית לתקן פגם בהליך'.

ברם, יש להדגיש כי במקרה שלפנינו אין מדובר בספיח של הליך (קביעת שכר-טרחת עורך-דין והוצאות) אלא בנושא חשוב, אשר יכול לחרוץ את גורל התיק, ועל-כן על-פי תקנה 524 רשאי בית-המשפט לתקן את הפגם 'כדי לברר מה הן השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין', וזו מטרת ההליך האזרחי, כפי שאמרנו לעיל.

72. המסקנה העולה מדברינו בעניין המועדים היא כי הפרשנות הראויה היא ליתן עדיפות לתקנה 524. אך גם אם יש מקום לדרך פרשנות אחרת (כפי שאולי ניתן להסיק מרע"א 8145/00 הנ"ל), אם הערכאה הדיונית החליטה להאריך המועד, לא יהיה זה ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית."

______________
[1] ת"א 3419/04 בנק אגוד סניף קרית אריה נ' נריה ישראל, פדאור 04(26) 105 (2004); בש"א 940/04 שרותי בריאות כללית מחוז בריאות כללית נ' מועצה מקומית קדימה, פדאור 05(2) 681 (2005).
"תקנה 120 לתקנות קובעת כי הדרישה לגילוי מסמכים וצו-גילוי מסמכים שדורשת המבקשת במקרה דנן, יינתנו רק לאחר שהוגשו כתבי הטענות."
[2] בש"א 3713/04 הלוי רחל נ' כלפון פרלה פנינה, פדאור 05(10) 736 (2005).
[3] בש"א 5656/04 סיראגניאן ראובן פאול נ' United Nations Trues Supervision Organization (U.N.T.S.O, פדאור 04(8) 328 (2004).
[4] ר"ע 241/84 מגיד נ' יוניברסל, פ"ד לח(2) 643 (1984).
[5] בר"ע 1275/99 שיכון עובדים בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פדאור 99(4) 646 (1999).
[6] זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995 ש' לוין, עורך) 428-429.
[7] ע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור נ' רום, פ"ד מח(4) 388 (1994).
[8] רע"א 2142/96 פז נ' תחנת פז הקריה בע"מ, תק-על 96(2) 475 (1996).
[9] רע"א 6297/97 יוסף רכאח נ' חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פדאור 98(1) 3 (1998).
[10] ת"א (שלום-עכו) 4780/94 עדאל המאם נ' לה ניסיונל חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום יד 134; ת"א 68640/03 בכר אבי נ' הבנק הבינלאומי, פדאור 04(26) 597 (2004).
[11] רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח, פ"ד נה(1) 515, 525-526 (1999).
[12] ת"א 15941/04 אשקר אחי נ' רוני פיש, פדאור 05(28) 563 (2005).
[13] ת"א 34592/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' כהן פלורה, פדאור 04(18) 339 (2004).
[14] זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 444.
[15] ת"א 106328/01 יערי רות נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פדאור 05(26) 884 (2005).
[16] רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח, פ"ד נה(1) 515 (1999); ת"א 43557/04 ק.מ.י. קוריאה מוטורס ישראל בע"מ נ' דניב מרכז הרכב בע"מ, פדאור
05(19) 308 (2005).
[17] גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג-2003) 152-153; ה"פ 101/04 חאלד סואלחי נ' האגודה למען ערביי יפו, פדאור 04(8) 502 (2004).
[18] רע"א 2362/90 הלבור תעשיות בע"מ נ' עזרא מיליקובסקי, פ"ד מד(4) 285, 288 (1990).
[19] בש"א (חי') 18130/07 המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' DNA פתרונות מחשוב מתקדמים בע"מ, תק-של 2008(1) 4254 (2008).
[20] י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) 438.
[21] בש"א (י-ם) 7564/07 פרופ' יוסף טל נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, הר הצופים ואח', תק-מח 2007(4) 9466 (2007).
[22] בש"א (חי') 15066/06 לחאם גאד שכרי נ' פלאפון תקשורת בע"מ, תק-של 2007(1) 16596 (2007).
[23] רע"א 2362/90 הלבור תעשיות נ' מיליקובסקי, פ"ד מד(4) 285 (1990).
[24] ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה ששית) (1991) (ד"ר ש' לוין עורך).
[25] ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5) 345 (1991); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה ששית) (1991) (ד"ר ש' לוין עורך) 404-405; גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי (תשנ"ט-1999) 240.
[26] רע"א 4028/97 הלסקו נ' גלאון, פדאור 97(2) 325 (1997).
[27] ת"א 2486/02 קבוצת כרמלטון בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פדאור 03(3) 308 (2003).
[28] בש"א 6279/04 "אורה" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צבי בלסקי, פדאור 04(12) 162 (2004).
[29] בש"א 6544/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' דרור שרמן, עורך-דין, פדאור 04(9) 377 (2004).
[30] רע"א 10052/02 בועז יפעת נ' דלק מוטורס, פ"ד נז(4) 513, 513-520 (2003).
[31] רע"א 7558/95 טבעול מוצרי מזון מן הצומח נ' זוגלובק טבע בע"מ, דינים עליון מג 915 (1996).
[32] רע"א 3938/97 טבע תעשיות פרמצבטיות ואח' נ' ELI LILI AND COMPANY, דינים עליון נב 727 (1997).
[33] רע"א 7558/95 טבעול מוצרי מזון מן הצומח נ' זוגלובק טבע בע"מ, דינים עליון מג 915 (1996).
[34] רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ ואח', תק-על 99(4) 118 (1999).
[35] בש"א 2011/00 דני גושציני (גושן) נ' בנימין (בני) נחמיה, פדאור 00(6) 306 (2000).
[36] רע"א 2362/90 הלבור תעשיות בע"מ נ' מיליקובסקי, פ"ד מד(4) 285, 288 (1990).
[37] בר"ע 4237/02 מורל ממתק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"מ סב(1) 840, 842 (2003).
[38] בר"ע 3377/01 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן מומי, פדאור 04(5) 797 (2004).