botox

רשות לתקן הודיה

תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"104. רשות לתקן הודיה (111)

בית-המשפט רשאי, בכל עת ולפי תנאים שייראו לו צודקים, להתיר לבעל דין שיתקן כל הודיה שלו בעובדה או שיחזור בו ממנה."

כפי שראינו, הודאה מטעם בעל דין הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך, כגון: בתשובה לדרישה להודות בעובדות, או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון, מהווה "הודאה פורמאלית", המצמצמת את המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו במחלוקת נושא ההודאה.[1] מהודאה שכזו, אין בעל-דין רשאי לחזור בו, אלא, אם יקבל את רשותו של בית-המשפט ובתנאים שיקבע לכך ואשר תינתן בנסיבות מיוחדות.[2]

על בעל הדין לבקש מבית-המשפט לחזור בו מהודאתו, ועניין זה נתון לשיקול בית-המשפט. לשם כך, על בעל דין לשכנע את בית-המשפט בעדות או בתצהיר כי ההודאה ניתנה בטעות או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או שלא מדעת או שתוכנה איננו אמת[3].

נראה כי תקנה 104 לתקסד"א הולכת בעקבות תקנות 102 ו- 103 לתקסד"א, הדנות בהודיות באותו הליך, אולם ניתן גם להחילה על הוודאות אחרות. ב- ת"א (קר') 7081/01[4] קבעה כב' השופטת ת' נתנאל-שרון כי "במקרה כגון זה אשר בפני, במיוחד כאשר ההודאה נעשתה בהליך אחר, קיימת לבית-המשפט גם סמכות טבועה שלא לראות את בעל הדין כמחוייב על פיה, אם הוא נוכח לדעת שההודיה איננה אמת".

כאן המקום להדגיש כי הרשות לחזור מההודיה צריכה להינתן על-ידי בית-המשפט ולא על-ידי הרשם. ב- בש"א (ב"ש) 6084/04[5] קבעה כב' השופטת גרבי איילת כי הסמכות על-פי תקנה 104 לתקסד"א להתיר לבעל דין שיתקן כל הודיה שלו בעובדה או חזרה בו ממנה נתונה לבית-המשפט ולא לרשם, ובכל עת.

בנוסף, באותו מקרה נקבע כי "התרת תיקון כתב התביעה בהתאם לבקשת המבקשים ובהתאם לתקנה 92 לתקנות סד"א כהוראה דיונית איננה מהווה "רשות" למבקשים לחזור בהם מהודייתם כפי שהובאה בכתב התביעה המקורי. הליך החזרה מהודיה איננו נשלם ומאושר עם התרת תקון כתבי הטענות, שכן כפי שמציין השופט גורן בספרו, החזרה מהודיה יכולה להעשות רק אם הדין, דהיינו דיני הראיות, מתירים זאת ולא ההוראה הדיונית. חזרה מהודיה או תקונה הינה הליך מהותי שאין בקבלת בקשה זו של המבקשים לתקון כתב התביעה, כדי להכשירה על-פי תקנה 104 לתקנות סד"א".

כב' השופט א' גורן כותב בספרו[6] כי "החזרה מההודיה יכולה להיעשות רק אם הדין המהותי, ולא ההוראה הדיונית, מתיר זאת. הכלל על-פי הדין המהותי, דהיינו, דיני הראיות, הוא כי אדם נתפס על הודאתו ואינו רשאי לחזור בו ממנה אלא ברשות. מתן רשות זו נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט ותנאי לו הוא, שהמודה ישכנע את בית-המשפט בעדות או בתצהיר, כי ההודאה ניתנה בטעות או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או שלא מדעת או שתוכנה אינה אמת. הסתמכות על ההוראה הדיונית, המאפשרת לנתבע לתקן את הגנתו, ללא נטילת רשות בעקבות תיקון כתב התביעה, אין בכוחה לגבור על הדין המהותי, החולש על כוחה של הודאה ועל הצורך ברשות בית-המשפט כדי לחזור ממנה."[7]

יוער כי לא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה בעובדה או בזכות שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן המסורתית היא, שרק הודאה "פורמאלית" או "משפטית", הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך כגון: בתשובה לדרישה להודות בעובדות או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון, מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה.

רשות החזרה כאמור בתקנה 104 לתקסד"א, עשויה, לרוב, להינתן על יסוד הטענה שההודאה נעשתה בטעות[8]. כמו-כן, לעיתים עשויה להישמע, הטענה, "כי ההודאה ניתנה בטעות או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או לא מדעת, או שתוכנה אינו אמת"[9].

התבטאות אחרת של בעל דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמאלית", אלא כביטויו של השופט הלוי ב- ע"א 211/63[10] כ"ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות", שבידי בעל הדין היריב להסתמך עליה[11].

משמעות הדבר היא, שאם הובאו במשפט גם ראיות אחרות, התומכות בעניינו של בעל ההודאה, אף כי שונות הן מעדותו שלו או אף סותרות אותה, בידי בית-המשפט, אם שוכנע באמיתותן, להעדיפן על פני עדותו.[12]

יש להדגיש כי אפשרות לחזרה מהודיה קיימת אף בתקנה 92 לתקסד"א שכן, "על-פי תקנה 92, מששוכנע בית-המשפט, כי בעל הדין שהודה, בטעות הודה, וביטול הודאתו דרוש כדי להעמיד לדיון את השאלה שהיא באמת שנויה במחלוקת"[13].

ב- ת"א 186196/02[14] נפסק מפי כב' השופט אליהו בכר:

"מונחת בפני בקשה לתיקון כתב הגנה תגובה לה ותשובת המבקשת.

המבקשת מבקשת לתקן כתב הגנתה על-ידי הוספת טענה על פיה הקלנועית הנזכרת בסעיף 3 לכתב התביעה, איננה רכב מנועי כמשמעות המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

למעשה, מודה בא-כוח המבקשת כי עסקינן בבקשה לחזור מהודיה בחבות המבקשת כלפי המשיבה 1 והינה בקשה לפי תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

תקנה 104 לתקנות קובעת כדלקמן:

'רשות לתקן הודיה בית-המשפט רשאי בכל עת ולפי תנאים שיראו לו צודקים, להתיר לבעל דין שיתקן כל הודיה שלו בעובדה או שיחזור בו ממנה.'

בעקבות ע"א 375/84 עדן נ' פאגורי, פ"ד מב(4) 226 ציין כב' הנשיא גורן בספרו סוגיות בסדרי דין אזרחי (מהדורה שביעית) 131 כדלקמן;

'החזרה מהודיה יכולה להיעשות רק אם הדין המהותי מתיר זאת ולא ההוראה הדיונית. הכלל על-פי הדין המהותי, דהיינו, דיני הראיות, הוא כי אדם נתפס על הודאתו ואין הוא רשאי לחזור ממנה אלא ברשות. מתן רשות זו נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. תנאי הוא, שהמודה ישכנע את בית-המשפט בעדות או בתצהיר, כי ההודאה ניתנה בטעות או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או שלא מדעת או שתוכנה אינו אמת.'

בספרו של ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 454, נאמר כך:

'על-פי תקנה 92, מששוכנע בית-המשפט, כי בעל הדין שהודה, בטעות הודה, וביטול הודאתו דרוש כדי להעמיד לדיון את השאלה שהיא באמת שנויה במחלוקת, יכל בית-המשפט ליתן לו רשות לתקן.

טוען בא-כוח התובעת ובצדק, כי היה על המבקשת לצרף תצהיר ובו תפרט את הנדרש כאמור לעיל אך לא עשתה כן. כמו-כן, ציין, כי ההכרה בחבות המבקשת עלתה עוד קודם להליכים המשפטיים שנקטה התובעת במהלך המשא-ומתן בין הצדדים ובעצם ההסכמה למינוי מומחים רפואיים לבחינת נכות התובעת, בא-כוח המבקשת טען מנגד כי עסקינן בהליך משא-ומתן שאינו מחייב את המבקשת אך בא-כוח המבקשת הוסיף, כי גם בכתב הגנת המבקשת אין טענה אחרת אם כי בא-כוח המבקשת טוען מצידו לעניין זה כי סעיף ה' לכתב ההגנה מציין;

'בשלב זה עובדות קרות האירוע הנטען בידי התובעת אינן ידועות לה כהוויתן... ולכן היא שומרת על זכותה לתקן כתב ההגנה, ככל שיידרש, באם תובאנה לידיעתה עובדות כאמור...'

כבר עתה אומר, כי המבקשת אינה יכולה להיבנות על הנאמר בכתב הגנתה המתייחס לעובדות קרות האירוע ולא להיות או אי-היות "הקלנועית" "רכב מנועי". מה גם, שהמבקשת הודתה בעובדות לאחר שהתובעת פנתה אליה בעניין זה וציינה:

א. כי הכירה בחבותה לפי הפלת"ד לכיסוי נזקי התובעת ככל שאלה נגרמו בתאונה וכתוצאה ממנה.

ב. כי המבקשת אף פיצתה מעורבות אחרת בתאונה.

ובתשובות לשאלון שהפנתה אליה התובעת הודתה המבקשת כי:

א. הכירה בחבותה לתאונה הנדונה.

ב. אין הסתייגות מצד המבקשת לחבותה בכתב המינוי לרופאים שנוסח על-ידי המבקשת.

מעבר לכך, הכירה בחבותה אף במעמד הדיון ב- 10.2.03 שם ציין הפרוטוקול מפי בא-כוח המבקשת כי:

'קרנית נטלה על עצמה את הטיפול בתביעה, במשא-ומתן עם חברי וגם בניהול התביעה בבית-המשפט.'

לבסוף, ציינה המשיבה, כי בקשת התיקון מוגשת בשיהוי יתר, היינו כשנה ותשעה חודשים לאחר הגשת התובענה מה גם שיגרם לה נזק משמעותי שאינו בר-תיקון.

דיון

לא יכול להיות חולק, כי בית-המשפט יצטרך לדון בשאלה האם עסקינן בתאונת דרכים לפי החוק, ובמיוחד בשאלת היות הקלנועית "רכב מנועי".

למרות העובדה, כי לא צורף תצהיר לבקשת המבקשת, ולאחר שמצאתי, כי עלול להיווצר מצב אבסורדי לפיו ייתכן כי התאונה לא תוכר כתאונת דרכים לפי החוק ותמצא הנתבעת נושאת בנזקי התובעת ללא אפשרות חזרה אל הבעלים ומתיר השימוש, ולאחר שסברתי כי לא יגרם נזק שאינו בר-תיקון כספי לתובעת, ואף על דרך תיקון התובענה כלפי המזיקים, לפיכך, הנני מורה על תיקון כתב ההגנה כמבוקש.

בנסיבות העניין, הנני מחייב את המבקשת בהוצאות המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח.

בתוך 20 ימים מהיום רשאי בא-כוח התובעת לעדכן תצהירי העדות הראשית מטעמו, בתוך 40 ימים יעשה כן בא-כוח הנתבעת ובתוך 60 ימים מהיום בא-כוח הצדדים השלישיים."

ב- ע"א (עפ') 110/96[15] קבע בית-המשפט כי לשון תקנה 104 לתקסד"א איננה מצומצמת רק לסיטואציה נשוא תקנה 103 לתקסד"א, אלא היא חלה על-פי לשונה והגיונה אף על הודיה המופיעה "אם בכתב טענותיו ואף בכתב אחר" שהגיש בעל דין, בה דנה תקנה 102 לתקסד"א.

ב- ע"ע 1073/00[16] קבע בית-הדין כי ניתן לחזור מהודיה רק ברשותו של בית-המשפט. מתן הרשות נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, וזו תינתן, אם יוברר כי ההודאה ניתנה בטעות[17]. בית-הדין, במקרה דנן, קבע כי יש מקום ליתן למשיבה רשות לחזור בה מהודייתה שכן, "המחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא בעיקרה מחלוקת משפטית – האם היתה מוטלת חובה על המשיבה מכוח ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים לבטח את המערער בקרן פנסיה מקיפה".

ב- ת"א (י-ם) 1775/02[18] קבעה כב' השופטת עירית כהן כי "לאור הראיות שהוגשו ומהטעמים שפורטו על-ידי הבנק, אני מקבלת את טענת הבנק לפיה הודאתו ניתנה בטעות ואני מתירה לו לחזור בו ממנה, כפי שהוא מבקש בסיכומיו".

נעיר כי, ככל שיש בהסכמת הצדדים משום הסכמה דיונית, כי אז, בית-המשפט רשאי להרשות לצד לחזור בו מההסכם[19]. לעומת זאת, ככל שיש בהסכמה משום הודאת בעל דין, בית-המשפט רשאי בכל עת ולפי תנאים שייראו לו צודקים להתיר לבעל דין שיתקן כל הודיה שלו בעובדה או שיחזור בו ממנה כאמור בתקנה 104 לתקסד"א[20].

ב- ת"א (רמ') 3415/03[21] קבעה כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט כי לא ראתה כל מקום "לקבל את "הסבר" הנתבעים בסיכומיהם, ואוסיף כי תשובות לשאלון אינן ספונטאניות וסביר בעיני כי הן נכתבו במשנה זהירות על-ידי עורך-דין לאחר שבחן את העובדות ואת הפרטים שנמסרו לו מפי הנתבע 3 בסמוך לכתיבתם, ולכן אני מקבלת כי התשובה לשאלה – קרי, כי שימש כמדריך בעת התאונה, היא למעשה הודאה בפרט מהותי".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 24587/06[22] קבע כב' השופט מאיר יפרח כי "בענייננו, לא ביקשו הטוענים 1 ו-2 רשות מבית-המשפט לחזור בהם מהודאתם. נהפוך הוא. הטוענים 1 ו-2 חזרו על הודאה זו בסיכומים מטעמם... מסקנתי היא איפוא, כי הודאת הטוענים 1 ו-2 בגדרי הודעת הפרטים, כמשמעותה דלעיל, מחייבת אותם והם נתפסים עליה. משמעות הדברים המעשית היא, כי עסקת ההמחאה שבפנינו היא עסקת שיעבוד ולא עסקת מכר".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 18690/01[23] קבע כב' השופט מאיר יפרח כי "בענייננו, לא ביקשה התובעת רשות מבית-המשפט לחזור בה מהודאתה. למעשה, הרושם המתקבל הוא, כי בא-כוח הצדדים לא היו מודעים לקיומה של ההודאה האמורה במועד גיבוש ההסכמה הדיונית מיום 9.4.02 ואף לכל אורך ניהול ההליך. מסקנתי היא איפוא, כי הודאת התובעת בגדרי בקשת הביצוע, כמשמעותה דלעיל, מחייבת את התובעת גם במסגרת כתב התביעה המתוקן".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 167413/06[24] קבעה כב' השופטת נועה גרוסמן כי "לאור השלב המקדמי בו מצוי הדיון ובהתחשב בעובדה, שהנתבע לא היה מיוצג, עת הגיש את כתב הגנתו וכי לא הסביר את כל טענותיו כדבעי, אני מתירה את התיקון".

ב- ה"פ (חי') 76/05[25] קבעה כב' השופטת שושנה שטמר כי טעמים של צדק מחייבים להתיר למבקשת לחזור בה מהודיתה, שהרי אחרת תהיה המבקשת כבולה להודיתה ומחוייבת לשלם על פיה.

תקנה 104 לתקסד"א עניינה אומנם רק בהודאה ב"עובדה", אולם הכוונה היא ל"עובדה" במובן הרחב של המושג, כלומר לרבות "זכות" הדרושה להוכחת עניין השנוי במחלוקת בין בעלי הדין. י' קדמי כותב בספרו[26] כי "בעל דין קשור בהודאה פורמלית שמסר, כמות שהיא, ואין הוא יכול להשתחרר ממנה או לתקנה אלא ברשותו של בית-המשפט; ובית-המשפט לא יתיר חזרה מהודאה פורמלית אלא בנסיבות מיוחדות."[27]

ב- ת"א (הרצליה) 4899/99[28] קבע כב' השופט צבי דותן כי אין כל מחלוקת כי הנתבעות לא ביקשו, ובוודאי לא קיבלו, בשום שלב משלבי המשפט, ואפילו לא בסיכומיהן, רשות לחזור בהן מהודאתן המפורשת והחד-משמעית בחבות ומשלא עשו כן, נסתם הגולל על עניין זה.

ב- ת"א (חי') 976/01[29] קבעה כב' השופטת שושנה שטמר כי "בהיעדר הסבר מניח את הדעת לעצם שינוי החזית ולמועד העלאת טענת הטעות, אני מוצאת את הודאתה של בי"מ לגבי 10 יחידות הדיור כמחייבת אותה להמשך ההליכים. אולם אפילו התרתי לה לחזור בה מהודאתה, הרי לא נתתי אמון בעדותו של בירסוצקי כי לא נבנו 10 יחידות דיור. חוסר אמון זה מתבסס על הגרסה הכבושה, שלא ניתן לה הסבר מספק".

ב- בש"א (פ"ת) 2119/03[30] נפסק מפי כב' השופטת מיכל נד"ב:

"לאחר שעיינתי בתצהירה של עורך-דין וולנר ובטופס "הודעה על תאונת דרכים" בה מצויה לכאורה גרסת התובע, החתומה לכאורה על-ידי התובע, אני סבורה, כי אכן עולה שלכאורה בפנינו גרסה שונה של התובע, לעומת כתב התביעה, המעלה ספקות באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי וחבות של המבקשות, אם אכן יסתבר, כי האמור בטופס ההודעה על תאונת דרכים אכן משקף את פרטי אירוע התאונה.

על-כן מקובלת עלי טענת המבקשות, כי הודאתן ניתנה בשל טעות, עקב כך שלא היו מודעות לגרסה שבתיק המשטרה.

העובדה שניתן תשלום תכוף והוסכם על מינוי מומחה, מבססות אומנם את "ההודאה הפורמאלית", אך אין בהן כדי למנוע מהמבקשות לבקש רשות לחזור בהן עקב טענתן הנטענת.

אמנם ראוי היה שהמבקשות היו מעיינות מבעוד מועד בתיק המשטרה, ואולם אינני סבורה, כי האיחור מצדיק בנסיבות ענייננו דחיית הבקשה.

אשר-על-כן, אני נעתרת לבקשה."

______________
[1] ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שלום דמתי, פ"ד מז(3) 156, 163-164 (1993).
[2] ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שלום דמתי, פ"ד מז(3) 156 (1993); ע"א 375/84 עדן נ' אל פאגורי, פ"ד מב(4) 226, 238 (1988).
[3] בש"א (ת"א-יפו) 3509/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' בירס עמרם ואח', תק-מח 2004(2) 5944 (2004).
[4] ת"א (קר') 7081/01 דרחי אריה נ' נח כהן יהודית ואח', תק-של 2003(2) 12374 (2003).
[5] בש"א (ב"ש) 6084/04 גבור שחדה ואח' נ' מוסטפא אלסייד ואח', תק-של 2007(1) 10422 (2007).
[6] א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג-2003) 148.
[7] ת"א 6342/00 מוחמד ג'עברי נ' עיריית ירושלים, פדאור 05(8) 784 (2005).
[8] זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש לוין, 1990) 430.
[9] ע"א 375/84 עדן נ' אל פאגורי, פ"ד מב(4) 226, 238 (1988).
[10] ע"א 211/63 יחזקאל נ' א' קלפר ואח', פ"ד יח(1) 563, 572 (1964).
[11] א' הרנון דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, כרך ב, התשל"ז) 59; ע"א 728/81 חלבי נ' עזבון המנוח מועין חלבי ואח', פ"ד לז(2) 447, 482 (1983).
[12] ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שלום דמתי, פ"ד מז(3) 156, 163-164 (1993); ע"א 211/63 יחזקאל נ' א' קלפר ואח', פ"ד יח(1) 563, 573 (1964); ע"א 724/70, 737 חמדאן נ' יוסף ואח' וערעור שכנגד, פ"ד כה(2) 785, 788 (1971).
[13] זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 454.
[14] ת"א 186196/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נעים סילביה, פדאור 04(17) 293 (2004).
[15] ע"א (עפ') 110/96 זוהר נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 96(3) 2042 (1996).
[16] ע"ע 1073/00 אברהם ניניו נ' אופן בע"מ, תק-אר 2003(3) 176 (2003).
[17] ראה גם ע"א 375/84 דורה עדן בשם עזבון המנוח אלברט עדן ז"ל ואח' נ' מוחמד שייך שחאדה אל פאגורי ואח', פ"ד מב(4) 226 (1988); בג"צ 557/02 מאיר דרור נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון ואח', עבודה עליון סא 299.
[18] ת"א (י-ם) 1775/02 עטאלה נג'אר ואח' נ' בנק ירושלים בע"מ, תק-של 2007(4) 2171 (2007).
[19] ע"א 595/78 ג'רמן (גילה) בלדרמן נ' צבי אורנשטיין, פ"ד לה(1) 467 (1980).
[20] ראה גם בש"א (י-ם) 1456/07 עבדאלרחמאן מרואן שעבאן ואח' נ' בנק אלקודס לילתנמיה ואלאסתת'מאר, תק-של 2007(4) 1519 (2007).
[21] ת"א (רמ') 3415/03 בני (דורון) תשובה נ' המרכזים לקהילה והתחדשות השכונות ברמלה בע"מ ואח', תק-של 2007(3) 16365 (2007).
[22] ת"א (ת"א-יפו) 24587/06 עמרם שרביט נ' מאיר צ'יכנובסקי ואח', תק-של 2006(3) 26357 (2006).
[23] ת"א (ת"א-יפו) 18690/01 ג'ירו ג'י. אג'. אס. אי-נ' יורופק מערכות אריזה בע"מ, תק-של 2006(3) 16661 (2006).
[24] בש"א (ת"א-יפו) 167413/06 רכב אונו שיווק חלקי חילוף למכוניות בע"מ נ' אריה עזריה, תק-של 2006(3) 7647 (2006).
[25] ה"פ (חי') 76/05 כפר יהושע/מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' ולך יואל ואח', תק-מח 2006(2) 9957 (2006).
[26] י' קדמי על הראיות, הדין בראי הפסיקה חלק שלישי (התשס"ד-2003) 1194.
[27] בנוסף ראה א' הרנון דיני ראיות חלק שני (התשל"ז-1977) 59, הקובע כי
"כל עוד לא התיר בית-המשפט לבעל הדין שהודה פורמלית לתקן את הודאתו או לחזור בו ממנה, הוא קשור בה."
[28] ת"א (הרצליה) 4899/99 ש' ע' נ' המגן חב' לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2006(2) 7009 (2006).
[29] ת"א (חי') 976/01 מדינת ישראל נ' חברת ב.י.מ. – חברה לבניין בע"מ, תק-מח 2005(4) 11201 (2005).
[30] בש"א (פ"ת) 2119/03 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בן דהן סלומון, תק-של 2003(3) 21747 (2003).