botox

ענייני עבודה

תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת כדלקמן:

"129. תחולת תקנות סדר דין האזרחי (תיקון: התש"ע)
על הליכים לפי תקנות אלה יחולו, בשינויים המחוייבים לפי העניין, תקנות סדר דין האזרחי המפורטות להלן:
(1) תקנות 360 עד 387 בדבר סעד זמני;
(2) תקנות 466 עד 471 בדבר עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל ערעור;
(3) תקנות 475 עד 503 בדבר המצאת כתבי בי-דין.
(4) תקנות 7ג, 215ה, 215ו בדבר הגשה אלקטרונית;
(5) תקנות 472, 472א, 472ב בדבר ייפוי-כוח."

כלומר, תקנה זו אימצה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בדבר עיכוב ביצוע. בנקודה זו, נדגיש כי ביום 11.4.13 תוקנה תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנות 468, 469 ו- 471 לתקנות סדר הדין האזרחי - בוטלו. לפיכך, יש לקרוא פרק זה בכפוף לתיקונים שבוצעו בתקנות סדר הדין האזרחי {ראה גם פרקים 4 ו- 5 בחיבור זה הסוקרים את הדין החדש}.

הלכה למעשה החלטות בתי-הדין לעבודה לכל ערכאותיהם חוסות תחת הלכות בתי-המשפט האזרחיים בכל הקשור לעיכוב ביצוע פרשנות ההלכות ויישומן.

החלטות בתי-הדין לעבודה חושפות בצד אותם עקרונות של יישום תורת "עיכוב הביצוע" לאור ההלכות הנ"ל, דרכי יישום מיוחדות המאפיינות את סוג המקרים המיוחד והספציפי בו דנים בתי-הדין לעבודה.

ב- בש"א 1010/01 {עזבון המנוח ארנסט נ' סלילים חולה בע"מ, תק-אר 2001(1), 1 (2001)} נדונה בקשה לבטל את החלטת בית-הדין האיזורי, בה עוכב ביצועו של פסק-הדין שניתן על ידו ולחלופין, להתנות את עיכוב הביצוע במתן ערבות מטעם המשיבות, לתשלום מלוא הסכום שנפסק לטובת המבקשים בפסק-הדין.

בית הדין קבע:

"בפנינו מונחת בקשה נוספת לביטול עיכוב ביצועו של פסק-הדין ולחילופין, להתנותו במתן ערבות מתאימה מטעם המשיבות לתשלום מלוא פסק-הדין.

טענות הצדדים בפנינו
5. עיקר טענות בא-כוח המבקשים בפנינו נוגעות להרעה הנטענת במצבה של סלילים חולה ולחשש, כי באם יתקבל ערעורם לא יוכלו להיפרע מהמשיבות.

בתגובתו לבקשה דנן, טען בא-כוח המשיבות, בין היתר, כי ספק אם ניתן בכלל לדון בה לאחר שהבקשה הראשונה נדחתה. מכל מקום נטען, כי יש לדחות את הבקשה, שכן הטעמים שעמדו ביסוד החלטתו של בית-הדין האיזורי בעיכוב הביצוע עומדים בעינם.

יודגש, כי בתגובת המשיבות נאמר, כי מפעל החברה בו עבד המנוח אכן נסגר, כל עובדיו פוטרו וכל נכסיה ורכושה משועבדים לבנק הפועלים בחוב של למעלה מ- 40 מיליון ש"ח.

הכרעה
6. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ואיזון בין מכלול השיקולים, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין, דהיינו משהמשיבות נקלעו למשבר כלכלי, יש מקום להיעתר לבקשה ולבטל את עיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין האיזורי. על פניו, נראה לנו, כי ערעורם של המבקשים אינו משולל יסוד, מה גם שהנזק היחסי שעלול להיגרם למשיבות מביטולו של עיכוב הביצוע קטן מזה של המבקשים.

7. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את בקשת המבקשים-לביטול עיכוב ביצועו של פסק-דינו של בית-הדין האיזורי. המשיבות ישלמו למבקשים את סכום פסק-הדין, לפי ערכו כיום."

ב- בש"א 1414/00 {סליבא זיאד נ' חברת סליבא את קורטאם מוסך, תק-אר 2001(1), 38 (2001)} נדונה בקשה לסעד זמני בערעור, לפיו יעוכב ביצוע פסק-הדין, עד למתן הכרעה בערעור, ולחילופין עד למועד קדם הדיון בערעור.

בית-הדין הארצי קבע לאחר דונו בעקרונות עיכוב הביצוע השאובים מסדר הדין האזרחי:

"2. המבקשים עתרו לבית-הדין האיזורי כנגד המשיבה והמשיבים הפורמאליים בבקשה לקבל את הכספים, שהופרשו עבורם לקופות הפיצויים וביטוח המנהלים אשר ברשות המשיבים הפורמאליים, וכן לתשלום פיצויי פיטורים.

3. בית-הדין דחה את תביעת המבקשים לתשלום פיצויי פיטורים. בית-הדין קבע, כי:

'על-פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שני התובעים עובדים באותו מקום עבודה ברציפות עד היום, כאשר אחד הבעלים-אביהם (של המבקשים ס.א.) רפיק סליבא המשיך להיות מעבידם מיום תחילת עבודתם ועד עתה. על-כן בעתיד עת (כך במקור ס.א.) סיום עבודתם במוסך בחברה חדשה הם יהיו זכאים לפיצויי פיטורים על-פי רצף זכויות ועל-פי השכר האחרון הקובע.'

באשר לכספים שהופרשו לקרנות הפיצויים וביטוח המנהלים, קבל בית-הדין קמא את גרסת המשיבה, לפיה הכספים הופרשו שלא כדין. לאור זאת נקבע, בפסק-הדין, כי 'אנו אוסרים על הנתבעים לשחרר לתובעים את פוליסות ביטוח המנהלים שנעשו לתובעים, וכל הכספים יועברו לזכות הנתבעת מס' 1 (המשיבה בענייננו - ס.א.) וזאת תוך 30 יום מהיום'.

כמו-כן, חייב בית-הדין את המבקשים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר-טרחה עורך-דין, בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי הוגש הערעור וכן הבקשה לסעד הזמני, מושא דיוננו, לעיכוב ביצוע העברת כספי פוליסות ביטוח המנהלים של המבקשים לידי המשיבה.

וזו הכרעתנו בבקשה
4. תקנות 466-471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל ערעור, אומצו בתקנה 129(2) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

הסמכות למתן סעד זמני, מסורה לבית-דין זה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין והסעד מתבקש לצורך הדיון בהליך.

5. אמות-המידה והשיקולים להפעלת שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט, לרבות בית-הדין לעבודה, לעיכוב ביצוע התגבשו בפסיקה כדלקמן:

'הכלל הוא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין מוטל לשכנע את בית-המשפט בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל... סטייה כאמור עשויה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעורו; וכי אם לא יעוכב הביצוע, והערעור יתקבל, יהיה זה מן הנמנע - או קשה מאוד - להשיב את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון... כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעורו לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו..." (בש"א 8240/96, ע"א 6626/96 איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403, 405 (1997); ראה גם ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1), 187 (1999).

6. שני השיקולים שהוזכרו לעיל שלובים וקשורים זה בזה. בית-המשפט העליון בראשות כב' השופטת ד' ביניש נתן ביום 19.11.2000 החלטה בעניין עיריית תל-אביב-יפו ואח' נגד בצלאל אהובה ואח' (להלן: ההחלטה בעניין עיריית תל-אביב), בה נקבעו הדברים הבאים:

'שני השיקולים שנדונו כאן אינם שיקולים עצמאיים ובלתי-תלויים, שכן ככל שמשתכנע בית-המשפט כי סיכויי הערעור גדולים יותר, כך תידרש הוכחה פחות מוצקה של מאזן נוחות הנוטה לטובת המערער.'

בית-המשפט העליון קבע כבר בעבר ב- המ' 103/81, ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד לה(2), 666 (1981), כי הדברים נכונים גם כשמצב הדברים הפוך, ועל-כן:

'כאשר לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, די בכך, בדרך-כלל, שיש למערער סיכוי כלשהו, ולו גם קלוש, כדי להיענות לבקשת עיכוב ביצוע.'

מן הכלל אל הפרט
7. לעניין סיכויי הערעור אין אנו נדרשים במסגרת בקשה זו לנקוט עמדה כמאמרו של בית-המשפט העליון בהחלטה בעניין עיריית תל-אביב:

'באיזו רמה נדרש בית-המשפט להשתכנע בבוחנו את סיכויי הערעור, כדי לעבור על משוכה זו? מובן, כי אופייה וטבעה של ההחלטה אינם מאפשרים לבית-המשפט להכיר את התיק ואת עוצמת טענות הערעור במידה בה הוא מכיר אותן אחר שבחן את התיק לעומקו. מטבע הדברים אף אין זה רצוי כי בשלב זה ינקוט בית-המשפט עמדה שהיא מעבר להתרשמות על פני הדברים (השוו בש"א 3158/91 (ע"א 2464/91) פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5), 499, 505 (1991)...
אם לאחר שבחן בית-המשפט את סיכויי הערעור כאמור, הגיע בית-המשפט למסקנה כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת התנאי השני...'

בנסיבות המקרה, נראה, על פני הדברים, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי לפחות בכל הנוגע לערעורם של המבקשים להשבת התגמולים המהווים את חלק העובד (5%), אין טענותיהם חסרות סיכוי, וזאת לאור הנפסק ב- ע"ע 425/99 קרלוס חיים ניסנסון נ' ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ ואח', תק-אר 2000(1), 7 (2000); דב"ע נב/147-3 רבלון (ישראל) בע"מ- יעקב ברק ואח', פד"ע כ"ה 115, 124). על-כן, אין לראות את הערעור כמשולל סיכוי ויסוד.

באשר לנימוק השני, בית-הדין שוקל ובוחן את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות, את האינטרסים של הצדדים והתוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם בשל ההחלטה לעיכוב הביצוע (בש"א 7/99 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ - יהושע פאול וקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, תק-אר 99(1) 240 (1999)). במסגרת בחינת מאזן הנוחות בוחן בית-הדין את הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן עיכוב הביצוע או אי-נתינתו.

8. במקרה הנדון, הכספים אשר את העברתם למשיבה מבקשים למנוע, מצויים בידיו של צד שלישי, שאינו מעורב בסכסוך שבין הצדדים, קרי, המשיבות הפורמאליות.

כמו-כן, הסכומים שומרים על ערכם הראלי מאחר והם נמצאים במשיבות הפורמאליות. לפיכך אין נראה, כי בנסיבות העניין, מי מהצדדים יפגע מעיכוב ביצוע פסק-הדין.

9. בהתחשב במכלול השיקולים שהותוו לעיל, הגענו למסקנה שיש לעכב במקרה דנן את ביצוע פסק-הדין עד למתן פסק-דין בערעור, אלא אם תינתן החלטה אחרת בעקבות קדם הדיון שיתקיים בתיק.

למותר לציין, כי אין בהחלטה זו בכדי לעכב את ביצוע תשלום ההוצאות בהם חוייבו המבקשים בפסק-הדין האיזורי.

10. סוף דבר - הבקשה מתקבלת, ללא צו להוצאות."

ב- בש"א 1181/01 {רחימי אלברט ואח' נ' מרגוט מלכה, תק-אר 2001(2), 28 (2001)} נדונה בקשה לעיכוב פסק-דין לתשלום פיצויי פטורים. בקבלו את הבקשה קבע בית-הדין הארצי:

"1. בפנינו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין שניתן בבית-הדין האיזורי לעבודה בירושלים, בתאריך 30.1.2001 (כב' השופט א' תיבון; ע"ב 100017/95, נ"ה 3-496) (להלן: פסק-הדין).

2. בפסק-דינו, קבע בית-דין קמא, כי המשיבה זכאית לפיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה, דמי הבראה ופדיון חופשה, וכל אלה בקיזוז סכומים ששולמו למשיבה.

3. הצדדים חלוקים ביניהם על גובה הסכום שתשלומו מתחייב מפסק-הדין.
המבקשים טוענים כי חובם עומד על 7,619 ש"ח בלבד, בעוד אשר לשיטתה של המשיבה סכום החוב הפסוק הוא 296,358 ש"ח.

4. בבקשתם לעיכוב ביצוע פסק-הדין טוענים המבקשים, כי רק לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, הוברר להם כי, למעשה, הסכום הנדרש לתשלום פסק-הדין שנוי במחלוקת באופן קיצוני ואין ניתן להגיע להסכמה על שיעורו. לפיכך שילמו המבקשים למשיבה ביום 7.3.01 את הסכום של 7,619 ש"ח, כסכום שאינו שנוי במחלוקת והגישו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בש"א 1151/01), אשר נקבעה לדיון ליום 21.5.2001 בפני רשם בית-הדין הארצי, כב' השופט מ' מירון.

5. כלל הוא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו ועיכוב ביצועו של פסק-דין הוא בבחינת החריג.

אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט, לרבות לבית-הדין לעבודה, לעיכוב ביצוע נתגבשו לאחרונה בהחלטה של שופטת בית-המשפט העליון, ד' בייניש (רע"א 6480/00, עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תק-על 2000(3), 2459 (2000)). לפי שנקבע בהחלטה, בבואנו לבחון בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים והם שסיכויי הערעור להתקבל אינם משוללי יסוד ומתוך הערכת הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן הסעד, או מאי-נתינתו. לאמור, הסעד של עיכוב ביצוע פסק-הדין, ראוי לו שיינתן אם יימצא, כי הנזק הצפוי להיגרם למערער, במידה ולא יעוכב ביצועו של פסק-הדין והערעור אמנם יתקבל, גדול מן הנזק הצפוי למשיב, אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של עניין יידחה.

6. הבקשה בענייננו, היא כי ביצוע פסק-הדין יעוכב עד לאחר שתתקבל החלטה בבקשה להארכת המועד להגשת כתב הערעור. לגוף העניין טוענים המבקשים, כי הטעות המהותית בפסק-הדין גרמה 'לפערים אדירים בין 7,619 ש"ח בלבד לשיטת המבקשים, לבין 296,358 ש"ח', הנדרשים על-ידי המשיבה. מה גם שאין, ולא יהיה ביכולתה להחזיר סכום זה, אם ישולם לה, בשים-לב למצבה הכלכלי. המשיבה מצידה, מתנגדת נחרצות לבקשה וכופרת בחוסר היכולת הכלכלית המיוחסת לה על-ידי המבקשים.

7. מכלל החומר שהיה בפנינו עולה, כי הפער הניכר מאוד בין עמדות הצדדים באשר לסכומים בהם חוייבו המבקשים לתשלום כלפי המשיבה, מקורו בפרשנות שנותנים הם לפסק-הדין של בית-הדין קמא, במיוחד באשר לקיזוז הסכומים ששולמו למשיבה ואופן חישובם.

לאחר בחינת כלל נסיבות העניין, נחה דעתנו, כי מן הדין הוא להיעתר לבקשה וכך אנו עושים.

8. על-כן מחליטים אנו לעכב את ביצוע פסק-הדין במובן זה, שתשלום הסכום הנתבע, למעלה מזה ששולם למשיבה, יעוכב עד שתתקבל החלטת הרשם בבקשה להארכת המועד להגשת ערעור. במהלך שבוע ימים בלבד שלאחר מכן יהא בידי הצדדים לשקול המשך מהלכיהם."

ב- בש"א 1254/00 {שירותי בריאות כללית נ' ד"ר נטלי דוידוב, תק-אר 2000(3), 473 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האיזורי אשר פסק למבקשת הוצאות משפט בסכום של 15,000 ש"ח.

בדחותו את בקשת העיכוב קבע בית-הדין הארצי:
"2. א. המשיבה עובדת כרופאה אצל המבקשת על-פי חוזה לתקופה של 38 חודש, שנחתם ביום 21.1.96. ביום 10.11.97, נשלח אל המשיבה מכתב פיטורים, שעילתו, ממצאים שעלו כנגדה בגין מעילה באימון ובתפקיד, בהסתמך על בדיקתו של קצין הביטחון. זאת, בעקבות אירוע מיום 2.8.97, בשלו הואשמה המשיבה בזיוף מסמך.

המבקשת לא נעתרה לבקשת בא-כוח המשיבה לבטל לאלתר את מכתב הפיטורים, ולקיים למשיבה שימוע.

ב. ביום 13.11.97, הגיש בא-כוח המשיבה לבית-הדין האיזורי בקשה למתן צו מניעה זמני, וצו עשה זמני במעמד צד אחד.

ג. ביום 18.11.97 התקיים דיון בבית-הדין האיזורי, ובו הסכימו הצדדים, לאור המלצת בית-הדין, כי המשיבה תשוב לעבודתה, וכי יערך לה שימוע כדין.

בעקבות שימוע שנערך למשיבה ביום 4.12.97, בוטל מכתב הפיטורים, והמשך הטיפול בעניינה של המשיבה הועבר לחסותה של משטרת ישראל.

פרקליטות מחוז ירושלים קיבלה לידיה את ממצאי חקירת המשטרה בעניינה של המשיבה, וביום 11.2.98, החליט פרקליט מחוז ירושלים, שלא להעמיד לדין את המשיבה, בשל חוסר אשמה.

ד. בעקבות השתלשלות האירועים, הגישה המבקשת לבית-הדין האיזורי בקשה למחיקה על-הסף של תביעתה העיקרית של המשיבה. ביום 19.7.98 החליט בית-הדין האיזורי למחוק את הסעדים למתן סעד הצהרתי, צו עשה, ופיצויים בגין פגיעה בשם הטוב. אולם, נותרה בעינה התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש והוצאות.

ה. בית-הדין האיזורי דחה את תביעתה של המשיבה לפיצויים בגין עגמת נפש, אולם חזר והדגיש כי נגרם למשיבה עוול, וכי אין שום ספק כי המשיבה הוחזרה לעבודתה רק בעקבות פנייתה לקבלת סעד מבית-הדין. בית-הדין האיזורי ציין כי המבקשת מיהרה לפטר את המשיבה מעבודתה, בלא שנעשה לה שימוע כהלכתו, ואף לא הפעילה שיקול-דעת ראוי, כמתחייב מגוף במעמדה. אמנם בית-הדין קמא לא סבר כי קיימת הצדקה לחייב את המבקשת בפיצויים בגין עגמת נפש במקרה הנדון, ואולם, ראה לנכון לפצות את המשיבה בגין העוול שנגרם לה, בשל פזיזותה של המבקשת, על-ידי פסיקת הוצאות בסך 15,000 ש"ח.

3. על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי, הגישה המבקשת ערעור לעניין פסיקת ההוצאות, שעודו תלוי ועומד לפני בית-דין זה (ע"ע 1213/00).

4. בית-הדין האיזורי דחה ביום 24.7.00 את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-דינו בעניין פסיקת ההוצאות; זאת מהטעם כי לא נמצא נימוק המצדיק סטייה מן הכלל לפיו אין מעכבים ביצוע פסק-דין בשל הגשת ערעור.

טענות המבקשת בפנינו
5. בבקשה לעיכוב ביצוע אשר מונחת לפנינו, טוענת המבקשת כי החלטת בית-הדין האיזורי שגויה, ועומדת בניגוד להלכות משפטיות, ולמדיניות שיפוטית ראויה לפיה הזוכה בדין הוא שזכאי להוצאות משפט, בעוד במקרה הנדון נמחקו מרבית תביעותיה של המשיבה על-ידי בית-הדין, ותביעתה היחידה שנותרה על כנה - פיצוי בגין עגמת נפש - נדחתה. כמו-כן, סכום ההוצאות שנפסק חורג בהרבה מן המקובל בבתי-הדין לעבודה. לפיכך, טובים מאוד סיכויי הערעור להתקבל.

עוד טוענת המבקשת, כי באם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין, קרוב לוודאי שלא תוכל להיפרע מן המשיבה באם יתהפך פסק-הדין, זאת לאור הוראות הדין האוסרות על מעביד לקזז ממשכורתו של עובד סכומים כלשהם, למעט בנסיבות מסויימות, שלדעת המבקשת אינן מתקיימות במקרה זה.

לבקשת המבקשת לא צורף תצהיר.

טענות המשיבה בפנינו
6. לטענת המשיבה, המבקשת לא הוכיחה קיומן של נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק עיכוב ביצועו של פסק-דין בשל הגשת ערעור עליו; המבקשת לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענה בדבר הקושי לגבות את הסכום מן המשיבה בעתיד, והסתפקה בהפרחת הטענה באוויר, ואף לא צירפה תצהיר כתמיכה לבקשתה, הן בבקשה בפני בית-הדין האיזורי, והן בבקשה הנוכחית.

כמו-כן, תביעתה של המשיבה לא נדחתה על-ידי בית-הדין האיזורי. המשיבה זכתה לביטול פיטוריה - הסעד העיקרי, שנתבקש על ידה - בעקבות פנייתה לבית-הדין.

בית-הדין האיזורי קבע כי רק בעקבות פנייתה של המשיבה לבית-הדין, בוטלו פיטוריה. מכאן, שסיכויי קבלת הערעור קטנים ביותר.

7. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, ועריכת איזון בין מכלול השיקולים, נחה דעתנו כי בנסיבות העניין אין מקום לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האיזורי.
במקרה דנן, עסקינן בחיוב כספי של הוצאות. המבקשת לא הוכיחה נסיבות בעטיין עלול להיגרם לה נזק בלתי-הפיך ככל שתזכה בערעור, מה גם שלא תמכה בקשתה בתצהיר לביסוס טענתה זאת. בית-דין זה לא שוכנע כי לאחר שיבוצע פסק-הדין של בית-הדין האיזורי, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, ולהיפרע מהמשיבה.

יש לציין כי בית-הדין האיזורי לא דחה את תביעתה של המשיבה לצו עשה ולפיצויים בגין פיטוריה, אלא מחק אותם בשל חוסר רלוונטיות, לאחר שהמבקשת השיבה את המשיבה לעבודתה, בעקבות פנייתה של האחרונה לבית-הדין. על-כן, אין לראות במשיבה כמי שנדחתה תביעתה, כפי שניסתה לטעון זאת המבקשת.

מכל האמור עולה, כי מאזן הנזקים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה."

ב- בש"א 1050/00 {יעל תכנה ומערכות נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2000(3), 591 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב בדבר פסיקת בית-הדין לגבי חיוב דמי ביטוח הוצאות רכב וטלפון.

בדחותו את הבקשה קבע בית-הדין:

"3. בית-הדין קמא דחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

4. הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נערך על-פי טיעונים בכתב.

5. לאחר עיון בתיק בית-הדין קמא ולרבות בפסק-דינו של בית-הדין קמא, בהודעת הערעור, בטיעוני הצדדים ואיזון בין מכלול השיקולים, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין אין מקום לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא.

6. תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל ערעור, אומצו בתקנה 129(2) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

הסמכות לעיכוב ביצוע פסק-הדין, שניתן על-ידי בית-הדין האיזורי, מסורה לבית-דין זה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין ועיכוב הביצוע מתבקש לצורך הדיון בהליך.

7. אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת המוקנה לבית-משפט, לרבות בית-דין לעבודה, לעיכוב ביצוע התגבשו בפסיקה כדלקמן:

'הכלל הוא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין מוטל לשכנע את בית-המשפט בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל... סטייה כאמור עשויה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעורו; וכי אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל, יהיה זה מן הנמנע-או קשה מאוד-להשיב את המצב לקדמותו או כי ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון...
כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעורו לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. חשש זה אינו מתקיים כאשר מול המבקש עומדת המדינה, שחזקה עליה כי היה ותפסיד בערעור, תשיב למבקש את כספו...
הכלל הבסיסי הוא כי מצבו הכלכלי של מערער שהוטל עליו חיוב כספי אינו מהווה שיקול במסגרת שקילת בקשתו לעכב את ביצוע פסק-הדין... ההתחשבות במצבו של המבקש ובהשפעת ביצועו המיידי של פסק-הדין על מצבו מותנית, לטעמי, בשלושה: ראשית, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק-הדין, למהותם ולאפשרות תיקונם, ולצורך כך על המבקש להגיש תצהיר שבו יפורטו היטב העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו...; שנית, על המבקש לשכנע את בית-המשפט בכך שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל; ושלישית, מוטל על בית-המשפט לתת את דעתו, בהקשר האמור, גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב...' (בש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403, 406-405 (1997); ראה גם: ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1), 187 (1999)).

בנוסף, על בית-הדין לשקול ולבחון את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות, האינטרסים של הצדדים והתוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה.

8. במקרה דנן, עסקינן בחיוב כספי, אשר ככלל אין מקום ליתן צו עיכוב ביצוע בגינו, כאשר מוגש ערעור.

בתצהיר שהוגש מטעם מר יצחק רכלבסקי, המכהן כחבר מועצת המנהלים של המבקשת, לתמיכה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נאמר כדלקמן:

'...ביצוע פסק-הדין, הכורך בחובו תשלום סכום כסף ניכר (2,636,372 ש"ח), צפוי לגרום לפגיעה חמורה באפשרויות הפיתוח של יעל (המבקשת) בתחום התוכנה.
כידוע, תחום פיתוח התוכנה וההיי-טק, אליו משתייכת יעל, הינו תחום תחרותי במיוחד, בו מתקדמים העניינים בקצב מהיר ביותר...
הנה-כי-כן, ביצוע פסק-הדין, צפוי לגרום לפגיעה של ממש ביכולתה של יעל להמשיך ולממן את מערך הפיתוח שלה בקצב המתוכנן ולפיכך, צפוי לעכב פיתוחן תוכנות חדשות, קיימות ועתידיות.
לאור האמור ברור הוא, כי היה והערעור יתקבל, לא יהיה בכך כדי לתקן את אשר ייגרם ליעל עקב העיכוב בפיתוח תוכנות ואי-עמידתה, כמתוכנן, בלוחות הזמנים אשר הציבה לעצמה לעניין זה מחד גיסא, וכתוצאה מכישלונה מלעמוד במירוץ התחרותי הקיים בשוק ההיי-טק מאידך גיסא...'

9. המבקשת לא השכילה לשכנענו כי שלושת התנאים אשר פורטו לעיל מתקיימים במקרה דנן. עינינו הרואות, כי המבקשת לא בססה את בקשתה על תשתית עובדתית מפורטת ומספקת אלא טענה אמירות כלליות. המבקשת לא פרטה ולא הראתה נסיבות בעטיין עלול להיגרם לה נזק ממשי בלתי-הפיך ככל שתזכה בערעור ומדוע לאחר שיבוצע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא יהיה זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו ולהשיב למבקשת את הסכומים אשר ישולמו למשיב.

עסקינן בחברה אשר לא הציגה תשתית ראייתית, בדבר בטוחות כספיות לאורך זמן ובהתחשב בכך שעיסוקה של המבקשת הוא בטכנולוגיה אשר אין ודאות באשר ליציבותה הכלכלית, כי אז אין כל ערובה באשר לתשלום הסכומים בעתיד.
יתר-על-כן, בתגובה שהוגשה מטעם המוסד נאמר, בין היתר, כי 'לא מדובר במשיב שקיים לגביו חשש שלא יוכל להחזיר למבקש כספים אם וכאשר יתקבל ערעורו של המבקש'. בענייננו לא קיים חשש, כי המבקשת לא תוכל להיפרע מהמוסד היה ותזכה בערעור שהגישה.

זאת ועוד, שקלנו את השגותיה של המבקשת על פסק-דינו של בית-הדין קמא. לא מצאנו, כי במכלול הנסיבות דנן, סיכויים להצלחת ערעור בהכרח מצדיקים את עיכוב הביצוע."

ב- בש"א 381/99 {לוידס רג'יסטר אוף שיפינג נ' מרים סואיד, תק-אר 2000(2), 137 (2000)} בדחותו בקשת עיכוב ביצוע פסק-דין לחישוב הפרשי פיצויי פיטורים, דמי הבראה והוצאות נסיעה, קבע בית-הדין הארצי:

"4. הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נערך על-פי טיעונים בכתב.

עיקר טענת בא-כוח המבקשת הוא, כי סיכויה של המבקשת לזכות בערעור הינם טובים, שכן המדובר בערעור עקרוני וכי בית-הדין קמא קבע עובדות שאף המשיבה לא טענה אותן. בנוסף נטען, כי המבקשת אינה חדלת אמצעים אלא חברה בינלאומית גדולה שתוכל לשלם את חובה באם ידחה הערעור. לעומת זאת, המשיבה הינה אישה מן השורה, אשר אם ישולם לה סכום כספי כה גדול, קיים חשש כי המשיבה לא תוכל להשיב את הסכום היה והמבקשת תזכה בערעור ובכך יגרם נזק ועיוות דין שאינם ניתנים לתיקון.

לטענת בא-כוח המשיבה לא ניתן לקבל את טענת בא-כוח המבקשת, כי המשיבה הינה "אישה מן השורה", כדי להסיק מכך אודות חוסר האפשרות להחזיר את המצב לקדמותו. מטעם המבקשת כלל לא הוגש תצהיר וספק רב אם יכול היה תצהיר מטעם המבקשת להסביר איזה נזק שאין לו תקנה יגרם כתוצאה מביצוע פסק-הדין. בנוסף נטען, כי הערעור על פניו הוא חסר סיכוי, שכן פסק-דינו של בית-הדין קמא מבוסס על הקביעה העובדתית כי המשיבה פוטרה מחמת גילה המבוגר וכי הערעור אינו מתייחס באופן ממשי לכלל רכיבי פסק-הדין אלא רק מציין אותם. עוד נטען, כי עיכוב ביצועו של פסק-הדין עלול לגרום למשיבה נזק אשר לפחות שווה לנזק שיגרם למבקשת כתוצאה מביצוע פסק-הדין. למשיבה נפסק פיצוי כספי בגין התקופה שבמהלכה לא הועסקה על-ידי המבקשת ואף לא קיבלה קצבת זקנה.

הפיצוי האמור עתיד לשמש כדי מחייה בגין התקופה שבין מועד פיטוריה לבין מועד הגיעה לגיל 60. הואיל ותקופה זו חלפה ובשים-לב לגילה ולמצבה הבריאותי והכלכלי של המשיבה אשר רק מחמיר, ומאחר שאין לה כל קצבה ובהיותה מתגוררת בדירה שכורה, יהא זה בלתי-צודק לדחות את מועד ביצוע פסק-הדין.

5. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ואיזון בין מכלול השיקולים, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין אין מקום לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא.

6. תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בהליך ערעור, אומצו בתקנה 129(2) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

הסמכות לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין האיזורי מסורה לבית-דין זה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין ועיכוב הביצוע מתבקש לצורך הדיון בהליך הערעור.
7. אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת המוקנה לבית-משפט, לרבות בית-דין לעבודה, לעיכוב ביצוע התגבשו בפסיקה... (בש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403, 405 (1997); ראה גם ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1), 187 (1999)).

בנוסף, על בית-הדין לשקול ולבחון את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות, האינטרסים של הצדדים והתוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה.

8. במקרה דנן עסקינן בחיוב כספי, אשר ככלל אין מקום ליתן צו עיכוב ביצוע בגינו, כאשר מוגש ערעור.

הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין קמא לא נתמכה בתצהיר. המבקשת לא הביאה נימוק או תשתית לעיכוב ביצוע פסק-הדין, מלבד אמירות כלליות.

המבקשת לא בססה את בקשתה על תשתית עובדתית מפורטת ולא הראתה נסיבות בעטיין עלול להיגרם לה נזק ממשי בלתי-הפיך ככל שתזכה בערעור ומדוע לאחר שיבוצע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא, יהא זה מן הנמנע או קשה מאור להשיב את המצב לקדמותו ולהשיב למבקשת את הסכומים אשר ישולמו למשיבה.
זאת ועוד, אף טענתו של בא-כוח המבקשת, כי עסקינן ב"ערעור עקרוני" אינה מפורטת ומנומקת.

יתר-על-כן, יש לשקול את האינטרסים של הזוכה-המשיבה למימוש פסק-הדין, בפרט לאור עילות התביעה ולאור גילה של המשיבה.
9. מכל האמור לעיל עולה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה.

10. סוף דבר - הבקשה נדחית."

ב- בש"א 1063/00 {קופת חולים כללית נ' ד"ר ברק יעקב, תק-אר 2000(2), 14 (2000)} נדונה בקשה לעיכובו של פסק-דין שניתן על דרך הפשרה בהסכמת הצדדים.

בית-הדין הארצי דחה את הבקשה וקבע:

"…עיקר טענתה של בא-כוח המבקשת הוא, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים: לא היה מקום כי בית-הדין קמא יקבע כי סכום הפשרה ישולם כ"נטו", הן לאור חומר הראיות והן לאור ההלכה הפסוקה. הצדדים ובמיוחד המבקשת, לא הסמיכו את בית-הדין קמא לפסוק בסכומי נטו. כל סכומי התביעה היו סכומי ברוטו ומערכת היחסים שבין הצדדים, במהלך כל תקופת ההתקשרות, התבססה על תשלומי ברוטו בלבד. עוד נטען, כי ביצועו של פסק-הדין כרוך בתשלום מיידי של סכומי כסף גדולים לידי המשיב וכן בדיווח לשלטונות המס אודות תשלום סכומים אלו, תוך העברת כספים לשלטונות המס בגין המס המתחייב מהתשלום. כמו-כן נטען, כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין והערעור שהוגש מטעמה יתקבל, קרוב לוודאי שהמבקשת לא תוכל להיפרע מהמשיב או משלטונות המס, באשר לכספים בהם תאלץ לשאת וכי למבקשת יכולת כלכלית איתנה. בנוסף נטען, כי המשיב נקב בסכומי תביעה מופרזים ואין בכך כדי להצביע על נכונות תביעתו.

לטענת בא-כוח המשיב, המבקשת לא הציגה כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענתה כאילו הנזק שיגרם לה עולה על הנזק שיגרם למשיב אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין. עוד נטען, כי כלל לא ברור כי סיכויי ההצלחה של המבקשת בערעור אכן טובים, מהטעמים כדלקמן: פסק-הדין ניתן לאחר שהצדדים הסכימו להצעת בית-הדין לפיה יפסוק לפשרה וללא נימוקים; ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקה לפשרה אלא במקרים בהם קיימת חריגה קיצונית מגבולות הסבירות במסקנות הערכאה הראשונה או בקביעת הסכומים שנפסקו; אין לומר כי במקרה דנן הסכום שנפסק חורג במידה קיצונית מגבולות הסבירות, רק בשל העובדה כי נפסק כסכום נטו, בעוד תביעתו של המשיב בגין פיצויים שלא כדין בלבד עמדה על סך של 575,328 ש"ח; בהסכמתה לפסיקה לפשרה, היה צריך להיות ברור למבקשת כי ייתכן שהמשיב יזכה בתביעתו ואין בקביעת החיוב לתשלום כסכום נטו, כדי להעלות או להוריד לעניין הסכמתה כאמור; אין כל הבדל בין קביעת סכום ברוטו אשר יפיק למשיב את סכום הנטו כאמור, לבין קביעת סכום נטו והטלת הגילום על המבקשת; מאחר שתביעתו של המשיב הייתה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, הרי שמדובר בפיצויים חוזיים ולכן אין להתערב בנקיטת סכום "נטו" בנסיבות העניין.

5. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ואיזון בין מכלול השיקולים, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין אין מקום לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא.

6. תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל הליך ערעור, אומצו בתקנה 129(2) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. הסמכות לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין האיזורי מסורה לבית-דין זה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין ועיכוב הביצוע מתבקש לצורך הדיון בהליך הערעור.

7. אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת המוקנה לבית-משפט, לרבות בית-דין לעבודה, לעיכוב ביצוע התגבשו בפסיקה...

בנוסף, על בית-הדין לשקול ולבחון את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות, האינטרסים של הצדדים והתוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה.

8. במקרה דנן, עסקינן בחיוב כספי, אשר ככלל אין מקום ליתן צו עיכוב ביצוע בגינו, כאשר מוגש ערעור. החריג העיקרי, המצדיק עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, הינו החשש לחוסר היכולת להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור. מה שאין כן במקרה דנן.

בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין קמא לא נתמכה בתצהיר. המבקשת לא בססה את בקשתה על תשתית עובדתית מפורטת ולא פרטה דבר באשר ליכולתו הכלכלית של המשיב. כמו-כן, המבקשת לא הראתה נסיבות בעטיין עלול להיגרם לה נזק ממשי בלתי-הפיך ככל שתזכה בערעור ומדוע לאחר שיבוצע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו ולהשיב למבקשת את הסכומים אשר ישולמו למשיב. מכאן, כי המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית מספקת לטענותיה באשר לנזקים שיגרמו לה כתוצאה ממימוש פסק-הדין.

9. באשר לסיכויי ההצלחה של המבקשת בערעור - בפרוטוקול הדיון מיום 8.2.2000 נאמר:

'בית-הדין: מציע לצדדים להתפשר ולהשאיר לשיקול-דעת בית-הדין לפסוק לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט. מודגש בזאת שבמסגרת המוצעת, מוסמך בית -הדין אף לדחות את התביעה כולה, או חלקה, או לקבלה במלואה, או בחלקה, הכול על-פי שיקול-דעתו של בית-הדין.'

משהסכימה המבקשת כי בית-הדין קמא יפסוק לפשרה, היה עליה לקחת בחשבון כי ייתכן שיהא עליה לשלם סכום כל שהוא, אשר ייתכן כי אינה חייבת בו מכוח הדין. זאת ועוד, בית-דין זה, כערכאת ערעור, לא נוהג להתערב בפסק-דין בפשרה אלא במקרים בהם קיימת חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות בקביעת הסכומים שנפסקו."

ב- בש"א 280/99 {קציר רובינסון (1985) חברה נ' משה איתם, תק-אר 2000(2), 43 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב פסק-דין שחייב המעביד לשלם לעובד תשלומים שונים בגין דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה, פדיון חופשה שנתית, דמי כלכלה ופרמיית עידוד. בית-הדין הארצי דחה את הבקשה, בין השאר, כי מאזן הנוחות והנזקים נוטה לטובת המשיב.

ב- בש"א 1035/00 {אריה נצר ואח' נ' אס ג'י די.הנדסה בע"מ, תק-אר 2000(1), 395 (2000)} בקבלו את הבקשה לעיכוב ביצוע, בעיקר לאור העובדה שנראתה טעות יסודית בפסק-דינו של בית-משפט קמא, קבע בית-הדין:

"4. ביום 17.1.00 דחה בית-הדין קמא את בקשת בא-כוח המבקשים לעיכוב ביצוע ההחלטה.

5. הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע נערך על-פי טיעונים בכתב.
6. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובכל החומר שהונח בפנינו ואיזון בין מכלול השיקולים, אנו מחליטים לעכב את ביצוע ההחלטה שניתנה על-ידי בית-הדין קמא, עד למתן החלטה בהליך הערעור.

7. הלכה פסוקה היא, כי המבקש לעכב את ביצועה של החלטה, חייב להוכיח כי מתקיימים שני תנאים. ראשית, עליו להוכיח כי יש לו סיכוי טוב לזכות בערעור שהוגש. שנית, עליו להוכיח כי אם יזכה בערעור לאחר שהחלטת בית-הדין קמא תבוצע, יגרם לו נזק בלתי-הפיך או, לפחות, כי מאזן הנזקים שיגרמו לצדדים נוטה לצידו, באופן שיצדיק את העיכוב. כך במקרה רגיל ובמיוחד במכלול נסיבות המקרה דנן.

8. לכאורה החלטתו של בית-הדין קמא אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית-דין זה, לרבות ההלכה, כפי שהותוותה לאחרונה ב- ע"ע 164/99 דן פרומר ואח' נ' רדגארד בע"מ, תק-אר 99(2), 115 (1999).

לכאורה, בית-הדין קמא לא ייחס חשיבות מספקת לחופש העיסוק ולאינטרס הציבור בתחרות חופשית.

זאת ועוד, הדיון בערעור יתקיים ביום 3.4.2000.

9. אשר-על-כן, מצאנו לעכב את ביצוע ההחלטה שניתנה, עד למתן הכרעה בהליך הערעור."

ב- דב"ע נז/322-9 {יחזקאל נחום נ' מן תעשיות שמורי מזון, תק-אר 97(3), 229 (1997)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע כאשר העילה הינה הגשת עתירה לבית-הדין הגבוה לצדק. בדחותו את בקשת העיכוב מחוסר סמכות קבע בית-הדין:
"9. תקנות 466 עד 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינן עיכוב ביצוע וסעד זמני, חלות על ההליכים בבית-הדין לעבודה, כאמור בתקנה 129(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

התקנות האמורות דנות ב"הגשת ערעור", "בית-המשפט שלערעור", "דיון בערעור" ו"הכרעה בערעור".

ההליך בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק אינו מתנהל בדרך של "ערעור" אלא בדרך של "עתירה", שמהותה שונה מהליך של ערעור (ראה תקנה 1 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984).

10. בית-הדין הארצי לעבודה, הוא ערכאת הערעור היחידה והסופית על פסק-דין של בית-דין איזורי. לפיכך, פסק-דינו של בית-הדין הארצי הוא אינו בגדר החלטה אשר תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 חלה לגביה.

11. באי-כוח המבקש טענו גם כי בית-הדין הארצי מוסמך לנהוג בנושא הנדון לפנינו, לפי סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. סעיף זה קובע כי:

'בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו ינהג בית-הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק.'

התשובה לטענה זו היא כי משנתן בית-הדין הארצי את פסק-דינו בהליך של ערעור, נסתיים ההליך שלפניו.

לאחר סיום ההליך, אין בית-הדין מוסמך לפעול באותו הליך, אלא אם ניתנה לו סמכות מפורשת, דוגמת הסמכות לתיקון בפסק-הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 החל על בית-הדין לעבודה לפי סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

12. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הבקשה, וזאת מחוסר סמכות של בית-הדין."

ב- בש"א 7/99, בש"א 12/99 {תנובה נ' יהושע פאול ואח', תק-אר 99(1), 240 (1999)}} נדונו שתי בקשות לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בנושא של זכויות לגמלת פרישה. וכדבריו:

"6. בבקשת עיכוב הביצוע שהגישה תנובה נטען כי לתנובה סיכוי להצליח בערעורה בבית-הדין הארצי, בין השאר, לאור ההלכות בדבר קביעת שיעור גמלת הפרישה של עובד בהתאם לתקנות קרן הפנסיה במועד הפרישה. עוד נטען לטעות עובדתית בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי, וכן לכך שאם תזכה תנובה בערעורה, היא לא תוכל להיפרע מן המשיב.

אף בבקשת עיכוב הביצוע שהגישה קג"מ נטען כי ל- קג"מ סיכוי להצליח בערעור בבית-הדין הארצי וכי קג"מ לא תוכל להיפרע מהמשיב באם תזכה בערעורה.

7. בתשובת בא-כוח המשיב לבקשת עיכוב הביצוע צוין כי תנובה ו- קג"מ לא שילמו למשיב את הכספים אשר נפסק כי יש לשלם לו. כן נטען כי אין ביסוס לטענה בדבר מצבו הכלכלי של המשיב והאפשרות להיפרע ממנו ככל שערעורי תנובה ו- קג"מ יתקבלו. עוד נטען כי אין לקבל את טענות תנובה ו- קג"מ בדבר סיכויי הערעורים שהגישו.

בא-כוח המשיב טען גם כי מאחר שבקשות תנובה ו- קג"מ בבית-הדין האיזורי נתקבלו באופן חלקי, הרי שמדובר ב"החלטה" שהערעור עליה הוא ברשות, ולא בדרך של הגשת בקשות לבית-הדין הארצי, לעיכוב ביצוע החלק האחר של פסק-הדין של בית-הדין האיזורי.

8. על-פי תקנה 129(2) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, חלות בבית-הדין לעבודה תקנות 466 עד 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בדבר עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל ערעור.

על-פי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת 'את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים'. הערכאה אשר נתנה את ההחלטה רשאית להורות על עיכוב ביצוע החלטתה עד להכרעה בערעור, ואם היא סירבה לעכב את ביצוע ההחלטה, 'רשאי בית-המשפט שלערעור לצוות על העיכוב' (תקנות 468 ו- 469 לתקנות סדר הדין האזרחי).

9. ההלכה היא כי עיכוב ביצוע פסק-דין נעשה בנסיבות מיוחדות, כאשר לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, וכן בשים-לב לסיכויים לכאורה של הצלחת הערעור. כמו-כן יש לבחון ולשקול את מאזן הנזקים, הנוחות והאינטרסים של הצדדים להליך ואת התוצאות אשר תיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה (ראה ב"ש 396/86 ש' שטיין נ' יעקב חזן ואח', פ"ד מ(3), 133, 136-135 (1986); בש"א 2966/96 אלי עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נ(1), 668, 672 (1996); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), סעיף 666, עמ' 861-859; א' גורן סוגיות בסדרי דין אזרחי (מהדורה רביעית), 529).

10. בנסיבות העניין שלפנינו, נראה לנו כי בסירובו של בית-הדין האיזורי להיעתר לכל חלקי הבקשות של תנובה ו- קג"מ, ניתן לראות סירוב, שהוא בגדר סירוב חלקי, אשר איפשר להן להגיש את בקשות עיכוב הביצוע אל ערכאת הערעור בבית-הדין הארצי, בהתאם לתקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

11. באשר לבקשות תנובה ו- קג"מ לגופן, הגענו למסקנה כי בנסיבות העניין שלפנינו יש לשים את הדגש ולתת את המשקל המירבי לשיקול מאזן הנזקים, הנוחות והאינטרסים של הצדדים ולתוצאות אשר תיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מפסיקתו של בית-הדין האיזורי. על-פי שיקול זה הגענו למסקנה, כי בשים-לב לגילו של המשיב ומהות התשלומים שבהם מדובר (גמלת פרישה), אין מקום לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בעניין התשלומים השוטפים, כאמור בפסקאות 26ב. ו- 26ג. לפסק-דינו, כמצוטט בפסקה 2 לעיל. לפיכך, בקשות עיכוב הביצוע של תנובה ו- קג"מ נדחות.

נוסיף, כי ככל שיתקבל ערעורה של תנובה, ותתעורר שאלה של החזרת תשלומים מהמשיב אליה, הרי שמאחר שחיובי תנובה ו- קג"מ הם חיובים "ביחד ולחוד", ניתן יהיה להבטיח החזרת התשלומים לתנובה בדרך של החזר באמצעות קג"מ.

12. יחד-עם-זאת, בהתחשב בגילו של המשיב ומהות החיובים בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי, אנו מחליטים כי הדיון בשלושת הערעורים של הצדדים יתנהל במאוחד ובדרך של סיכום טענות בכתב."
ב- בש"א 218/99 {בנק הפועלים בע"מ נ' מילר נחמה, תק-אר 2000(1), 108 (2000)} נדונה בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב ובו חוייבה המבקשת בתשלום פיצויי פיטורים וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידי המבקשת על פסק-הדין הנ"ל לבית-הדין הארצי לעבודה. בית הדין קבע:

"2. בית-הדין האיזורי (בדעת רוב) חייב את המבקשת לשלם למשיבה סך 23,091 ש"ח כפיצויי פיטורים צמודים למדד ונושאים ריבית חוקית מיום 16.1.90 ועד ליום התשלום בפועל.

3. בית-הדין האיזורי דחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-הדין בנימוק 'על המבקש להראות לא רק כי סיכוייו טובים לזכות בערעור, אלא גם שאם יבוצע פסק-הדין, יקשה מאוד להשיבו... בא-כוח הנתבעת לא צירף לבקשתו תצהיר או ראיה אחרת המלמדת כי ייקשה על הנתבעת לחזור ולהיפרע מהתובעת אם ישנה בית-הדין הארצי את תוצאות פסיקת הרוב...'.

4. בעקבות החלטת בית-הדין קמא בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין הגישה המבקשת בקשה נוספת לבית-הדין קמא לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

5. בית-הדין קמא (ברוב דעות) קבע שאין לעכב את ביצוע פסק-הדין וקבע:

'לעניין עיכוב ביצוע פסק-הדין מיום 10.12.98 הוחלט ברוב דעות (של נציגי הציבור) שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין, שכן פסק-דין של חיוב כספי ראוי שיבוצע על אתר. ההחלטה היא בניגוד לדעת השופט לובוצקי לפיה בנסיבות הקיימות כשהתביעה הוגשה שנים ארוכות לאחר היווצרות העילה - די בסיכוי משפטי בערעור לשם עיכוב ביצוע פסק-הדין.'

6. עיקרי, טענות בא-כוח המבקשת הינן:

א. המבקשת הגישה ערעור על פסק-דינו של בית-הדין קמא ולאור נימוקיו המשפטיים של כב' השופט י' לובוצקי שנותר בדעת מיעוט בדחייתו את תביעת המשיבה סיכויי המבקשת לזכות בערעור הם יותר מטובים;

ב. לחלופין, טובים סיכויי המבקשת לזכות בערעור בטענה המפורטת בסעיף 4 לכתב הערעור, כך שסכום פיצויי הפיטורים שנפסקו בפסק-הדין לטובת המשיבה, יופחתו בשני שליש;

ג. אם המבקשת תשלם למשיבה את סכום פסק-הדין, ותזכה אחר-כך בערעורה, לא יהא זה בלתי-סביר להניח שלאור מצבה הכלכלי של המשיבה בעבר וכיום, יקשה עליה להשיב את סכום פסק-הדין שלבטח תעשה בו שימוש לצרכי יום-יום;

ד. בשיהוי הרב של כ-5 שנים שהמשיבה גילתה בהגשת תביעתה כשמצבה הכלכלי היה קשה, יש משום הצהרה כי סכום פסק-הדין אינו בראש מעייניה ועל-כן יקל עליה להמתין לקבלתו עוד מספר חודשים עד לסיום הליך הגישור או עד לקבלת פסק-הדין שלערעור אם הערעור יידחה, לפי המאוחר שבין השניים.

ה. מאזן הנזקים והנוחות בנסיבות המיוחדות של מקרה זה וסיכויה הטובים של המבקשת לזכות בערעורה יש בהם כדי להכריע לטובת העותרת לבקשת המבקשת לעיכוב ביצועו של פסק-הדין.

7. מנגד טענה בא-כוח המשיבה וכעולה מתגובתה לבקשה בבית-הדין קמא:

א. על-פי הפסיקה החד-משמעית בית-משפט אינו מעכב ביצוע פסק-דין הקובע חיוב כספי;

ב. מצבה הכלכלי של המשיבה אינו קשה, אלא נורמלי לחלוטין. בבעלותה דירה גדולה, היא ובעלה עובדים;

ג. המבקשת אינה יכולה להסתמך על מה שאירע לפני 9 שנים כדי לגזור מכך לעניין מצבה הכלכלי של המשיבה. מה עוד שגם אז מצבה הכלכלי לא היה קשה;

ד. המבקשת הינה גוף גדול ועשיר וכאשר מאזנים את הדברים, ברור שהמשיבה תינזק יותר מאשר המבקשת.

8. בטיעוניה בפנינו הודיעה בא-כוח המשיבה שאין לה התנגדות שהכסף שישולם מכוח פסק-הדין יועבר אליה בנאמנות.

9. לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים נראה לנו שמבלי להיכנס לשאלת סיכויי המבקשת לזכות בערעור, אין מקום להיענות לבקשה.

10. א. הכלל הוא כי פסק-דין יש לבצע עם נתינתו והגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק-הדין שמערערים עליו;

ב. העילה העיקרית העלולה להניא את בית-הדין לעכב את הביצוע היא שאם תזכה המבקשת בערעורה לאחר שכבר בוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע, או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו;

ג. במקרה מושא התיק שבפנינו המדובר בפסק-דין בו חיוב כספי גרידא והכלל הוא שבמקרה כזה אין נטייה לעכב ביצועו של פסק-דין באשר לרוב אין המדובר בנזק בלתי-הפיך שאין לתקנו. החריג לכלל הינם המקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעורו. ובנסיבות המקרה דנן אין כדי לגבור על כלל זה;

ד. יצויין שבתצהיר שצורף לבקשה ציינה המצהירה שהמשיבה ובעלה הינם שכירים, לבעלה של המשיבה הכנסה נוספת מקצבת פנסיה ממשרד הביטחון בגין שירותו בעבר בצבא קבע, בחכירת המשיבה ובעלה בית מגורים בישוב אריאל שבשומרון ובבעלותם שני כלי רכב. אין בתצהיר פירוט הנסיבות המורות כי ביצועו המיידי של פסק-הדין עלול להסב למבקשת נזק שאין לו תקנה;

ה. לא הוכח חששה של המבקשת די צורכה, ומנגד גם לא היה מוכח חשש כזה הרי משהסכימה בא-כוח המשיבה שהכסף שישולם מכוח פסק-הדין יועבר אליה בנאמנות אין הוא קיים עוד.

11. לאור זאת אנו מחליטים שהסכומים שישולמו מכוח פסק-הדין יועברו לבא-כוח המשיבה בנאמנות."
ב- בש"א 347/99 {המוסד לביטוח לאומי נ' פרידה וימר, תק-אר 99(4), 19 (1999)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע חלקי. בית-הדין קבע:

"1. לפנינו בקשה לעכב באופן חלקי את ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בחיפה (כב' השופטת קציר ונציגי ציבור דוידי וגרודסקי; ב"ל 2864/98) מיום 4.7.1999, עד למתן הכרעה בהליך הערעור (עב"ל 318/99).

2. המשיבה, ילידת 1907, מתגוררת במעון הורים "סיני" בחיפה, בדירת חדר במחלקה לקשישים עצמאיים החל משנת 1991. עקב אירוע מוחי ותביעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), עברה המשיבה בשנת 1995 הליך של הערכת תלות ונקבעה לה זכאות לשירותי סיעוד בהיקף של 11 שעות סיוע בשבוע. ביום 7.7.1998 נשלחה למשיבה הודעה מטעם המוסד, שהצריך בה לענייננו הוא כדלקמן:
'בעקבות בדיקה מחודשת של זכאותך לשרותי סיעוד הריני להודיעך כי: בהתאם לנתונים שבידינו נדחתה תביעתך לגמלת סיעוד, החל מ - 1.8.98 הואיל והינך גר במוסד/מחלקה אשר על-פי החוק מונע את זכאותך לגמלת סיעוד.'

על ההחלטה הנ"ל הגישה המשיבה תובענה בבית-הדין האיזורי.

בית-הדין קמא קבע, כי ההחלטה הנ"ל לבטל את גמלת הסיעוד של המשיבה החל מתאריך 1.8.1998, שכן "מעון סיני" נופל בגדר "מוסד סיעודי" ועל-כן אין הדיירים בו זכאים לגמלת סיעוד, ניתנה שלא כדין וחייב את המוסד לשלם למשיבה גמלת סיעוד, החל מיום 1.8.1998 ואילך.

3. על פסק-הדין הוגש ערעור מטעם המוסד. עיקר טענתו של בא-כוח המוסד, הוא כי לאור חומר הראיות שהונח בפני בית-הדין קמא ולאור הגדרת "מוסד סיעודי" בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 הייתה הצדקה לסווג את המוסד בו שוהה המשיבה כ"מוסד סיעודי" וכי כוונת המחוקק הינה ליתן גמלת סיעוד רק למי שנמצא בקהילה וכל עוד אינו שוהה במוסד.

4. בית-הדין קמא דחה, ביום 21.9.1999, את בקשת המוסד לעיכוב ההליכים; זאת בלא שנימק את החלטתו.

5. בבקשה לעיכוב ביצוע אשר בפנינו מבקש בא-כוח המוסד לעכב באופן חלקי את ההליכים, היינו: רק את חלקו הרטרואקטיבי של פסק-הדין - החלק המתייחס לתשלום גמלת הסיעוד עבור התקופה שתחילתה בתאריך 1.8.1998 ועד למועד הגשת הבקשה שלפנינו. לטענת בא-כוח המוסד, כוונת המחוקק הייתה להבטיח אספקה של שרותי סיעוד בעין ולא בדרך של תשלום כספי. חיובו של המוסד במתן גמלת הסיעוד באופן רטרואקטיבי, מחייב את המוסד לתיתה בדרך של תשלום כספי. כן נטען, כי עיכוב חלקו הרטרואקטיבי של פסק-הדין לא יגרום למשיבה כל נזק, באשר מדובר בתשלום כספי, שכן אם ידחה הערעור הגמלה תשולם בתוספת פיצוי.

עוד נטען, כי אם יתקבל הערעור והסיכויים לכך, לטענתו, טובים, יהיה המוסד מנוע מלגבות את התשלום שהוא נדרש לבצע כעת.

6. בא-כוח המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע פסק-הדין ו/או חלק ממנו. לטענת בא-כוח המשיבה המוסד לא הצביע על טעות שנפלה בפסק-דינו של בית-הדין קמא, אשר בגינה ניתן לאמור כי טובים סיכוייו לזכות בערעור וכי המוסד לא הראה מהם הנזקים העלולים להיגרם לו אם לא יעוכב הביצוע. עוד נטען, כי הנזק העלול להיגרם למוסד הינו כאין וכאפס לעומת נזקה של המשיבה, 'החיה בחרדה יומיומית שמא יאזלו הכספים בחשבונותיה ולעומת הסבל והצער הנגרמים לה עקב אי-ביצוע התשלום'. לבסוף נטען, כי האבחנה בין חלקו הרטרואקטיבי של התשלום לבין החלק שמיום פסק-הדין ואילך היא מלאכותית.

7. לאחר עיון בטיעוני באי-כוח בעלי הדין ואיזון בין מכלול השיקולים, הגענו לכלל מסקנה, כי במכלול הנסיבות דנן, אין מקום לעיכוב ביצוע חלקו הרטרואקטיבי של פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא.

8. תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל הליך ערעור, חלות בבית-הדין לעבודה מכוח האמור בתקנה 129(2) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

הסמכות לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין האיזורי מסורה לבית-דין זה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין ועיכוב הביצוע מתבקש לצורך הדיון בהליך הערעור.

9. אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת המוקנה לבית-משפט, לרבות בית-הדין לעבודה, לעיכוב ביצוע בוארו בפרשת בש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403 (1997)...

(ראה גם: ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר ואח', תק-על 98(1), 563 (1989); בש"א 107/99 טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' יוסף שרפי ואח' (טרם פורסם, ניתנה ביום 14.9.1999)).

בנוסף, על בית-הדין לשקול ולבחון את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות, האינטרסים של הצדדים והתוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה (ראה: בש"א 7/99, תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' יהושע פאול וקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, תק-אר 99(1), 240 (1999)).

10. במקרה דנן, עסקינן בחיוב כספי ואין המדובר בנזק בלתי-הפיך שעתיד להיגרם למוסד. מאידך, אם חס וחלילה תתקיימנה נסיבות סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 אפשר שלא יהיה מי שיקבל את החוב בגין גמלת העבר.

המוסד לא השכיל להראות מה הן הנסיבות בעטיין עלול להיגרם לו נזק ממשי בלתי-הפיך ככל שיזכה בערעור, ומדוע לאחר שיבוצע פסק-הדין של בית-הדין קמא, יהא זה מן הנמנע או קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו ולהשיב לו את הסכומים שישולמו למשיבה. יתר-על-כן, הבקשה לא נתמכה בתצהיר, בפרט לעניין מצבה הכספי של המשיבה ויכולתה להשיב את הכספים שישולמו לה, היה וערעורו של המוסד יתקבל.

11. יש לשקול את האינטרסים של הזוכה-המשיבה למימוש פסק-הדין; זאת בשים-לב לגילה המתקדם של המשיבה ולאור מהות הגמלה הנדונה. מכל האמור עולה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה הן לעניין חלקו הרטרואקטיבי של פסק-הדין והן לעניין הזכאות לגמלת סיעוד מעתה ואילך.

12. סוף דבר - הבקשה נדחית."

ב- בש"א 313/99 {עיריית קריית ביאליק נ' ד"ר רפאל ורטהיים, תק-אר 99(3), 226 (1999)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית-הדין בנושא מכרז. בית-הדין קבע:
"4. המבקשת הגישה לבית-הדין קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין הנ"ל. בית-הדין קמא דחה את הבקשה, ביום 4.10.1999 וכך נאמר:

'...השתלשלות העניינים (באשר לפרסום המכרז לתפקיד גזבר העירייה) יש בה כדי להצביע על רצון המבקשת לאפשר לאותו אדם המשמש כממלא מקום הגזבר בתקופה האחרונה, ואשר ספק אם יש לו הכישורים לכך בהתאם לקריטריונים המקובלים ולאור הנחיות משרד הפנים, להמשיך ולבצע תפקיד זה...
האיזון הנכון בין אי-מתן עיכוב ביצוע מחד גיסא לבין אי-יצירת מצב בלתי-הפיך אשר בו במידה ויתקבל הערעור לא ניתן יהיה לקיים את פסק-הדין של הערעור, יכולה להיפתר בכך שבמכרז החדש שיפורסם על-ידי המבקשת-הנתבעת ירשם בתנאי המכרז כי על האדם אשר יזכה במכרז החדש לדעת שבמידה וערעור התלוי ועומד בבית-הדין הארצי יתקבל, יעמוד בתוקפו המכרז שפורסם ב- 3.2.99, ועל-כן קבלת עובד בהתאם למכרז החדש לא תהא קבועה ותהא מותנית בתוצאות הערעור.
על המבקשת... לפרסם מכרז חדש לתפקיד גזבר העירייה, לא יאוחר מ- 28.10.99, אלא-אם-כן תקבל עיכוב ביצוע מבית-הדין הארצי' (כב' השופטת ורבנר ונציגי הציבור ברקסמייאר ודורון; בש"א 8038/99).

5. המבקשת הגישה לבית-דין זה בקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה נתמכה בתצהיר מטעם מר שלמה עובדיה, שהינו מנכ"ל העירייה. הטעם היחיד לבקשה מפורט בסעיף 4 לתצהיר וזה לשונו:

'באם יבחר במכרז החדש מועמד כלשהו יש בכך משום קביעת עובדה מוגמרת לגבי הערעור ותוצאותיו ועל-כן לא ניתן יהיה להחזיר המצב לקדמותו.'

לטענת בא-כוח המשיב, סיכויי המבקשת לזכות בערעור קלושים ביותר וכי קיום פסק-הדין לא ייצור מצב בלתי-הפיך, שהרי אין כל קושי לקיים מכרז חדש כמתחייב, תוך הבהרה במסמכי המכרז מראש ובמפורש כי המינוי לתפקיד כפוף להכרעה בהליך הערעור. בנוסף נטען, כי המבקשת, שהינה רשות מקומית, בפועל ממשיכה לתפקד ללא גזבר וכי המדובר בפסק-דין שהמבקשת מחוייבת לקיימו לאלתר להבטחת האינטרסים של תושבי העיר.

6. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בתיקי בית-הדין קמא ובתיק בית-דין זה ואיזון בין מכלול השיקולים, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין אין מקום לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא.

7. תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל הליך ערעור, אומצו בתקנה 129(2) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

הסמכות לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין האיזורי מסורה לבית-דין זה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין ועיכוב הביצוע מתבקש לצורך הדיון בהליך הערעור.

8. הכלל הוא, כי הגשת ערעור אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק-הדין או לפעול על-פיו בכל דרך אחרת. מי שזכה בדין זכאי ליהנות מפרי הזכייה, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין מוטל לשכנע את בית-הדין בקיום נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מן הכלל.

9. בבסיס הבקשה מתבקש סעד, שלכאורה לו היה מתקבל, היה שם לאל את החלטת בית-הדין קמא ומהווה למעשה קבלת הערעור התלוי ועומד בבית-דין זה.

10. על העירייה לפרסם מכרז לתפקיד גזבר העירייה, עד ליום 28.10.1999, אשר יעמוד בדרישות כפי שהותוו בפסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין קמא. העירייה תכלול במסמכי המכרז הודעה, על-כך שאיוש התפקיד יהא באופן זמני ועל קיומו של ההליך בבית-דין זה.

11. הנימוקים לבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-הדין, פורטו בתצהיר שתמך בבקשה. אין לקבל את האמור בסעיף 4 לתצהיר (ראה סעיף 5 לעיל).

תפקיד גזבר העירייה טרם אוייש מכוח מכרז. כאשר יפורסם מכרז על-ידי העירייה, הזוכה במכרז יכול להיות אחד משניים: מועמד שיענה על דרישות המכרז הקודם שפרסמה העירייה או מועמד שיענה על הדרישות כפי שהותוו על-ידי בית-הדין קמא.
במידה והמועמד הנבחר יעמוד בדרישות המכרז הקודם שפרסמה העירייה, היה ובית-דין זה יקבל את הערעור, אזי ימשיך הזוכה לכהן בתפקיד; היה והערעור ידחה, אזי תבוטל ההתקשרות עמו.

במידה והמועמד הנבחר יעמוד בדרישות, כפי שהותוו על-ידי בית-הדין קמא, אזי אחת היא אם הערעור יתקבל או ידחה, מפני שמועמד זה עונה על דרישות המכרז הקודם שפרסמה העירייה.
12. אשר-על-כן, הבקשה אינה מעלה עילה וכל אדם שיבחר לכהן כגיזבר העירייה מכוח המכרז החדש שיפורסם, לא יקבע "עובדה מוגמרת" באשר לתוצאת הערעור בבית-דין זה.

13. הדיון בערעור יתקיים ביום 30.11.99 בשעה 10:00. הצדדים יגישו עיקרי, טיעון עד שבעה ימים לפני מועד הדיון.

14. סוף דבר - הבקשה נדחית."

ב- בש"א 191/03 {מרכז הספורט הלאומי ת"א בע"מ נ' נחום רז, תק-אר 2003(2), 275 (2003)} נקבע כי עיכוב ביצוע של פסק-דין של בית-הדין האיזורי יינתן בתנאי להפקדת הסכום למעט הפרשי ההצמדה והריבית. נפסק מפי כב' השופטת נילי ארד:

"1. בפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בתל-אביב (כב' השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר עוזרי ומר פנחס; עב 301561/96), אשר דן בתביעת המשיב לתשלומים שונים המגיעים לו, לטענתו, בגין תקופת עבודתו וסיומה במבקשת (להלן: "מרכז הספורט").

2. המשיב שימש כמנכ"ל מרכז הספורט במשך כעשרים ושלוש שנים, עד ליום 31.10.1995. משכורתו החודשית הייתה בשיעור 17,150 ש"ח, והמשכורת האחרונה שהשתלמה לו הייתה בסך 13,814 ש"ח. זאת, כיוון שהממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: "הממונה על השכר") קבע, כי הטבות כספיות אשר הובטחו למשיב ושולמו לו חורגות מן המקובל. לפיכך הפעיל את הסמכות הנתונה לו בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב"), והפחית משכרו של המשיב. כנגד הפחתה זו בשכרו, הגיש המשיב תביעה לבית-הדין האיזורי, בסכום של כ- 1,200,000 ש"ח, לו הוא זכאי, לטענתו, מכוח החלטות דירקטוריון שונות.

הכרעת בית-הדין האיזורי
3. בית-הדין האיזורי קבע, כי אין חולק על-כך שלמשיב הובטחו על-ידי מרכז הספורט הטבות שכר ותנאי פרישה, אשר חרגו מן המקובל בשירות הציבורי באותה עת. זאת, בין היתר, מכיוון שבד-בבד עם עבודתו במכרז הספורט שימש המשיב אף כמנכ"ל של חברה נוספת, "עתידים", אשר הייתה קשורה למרכז הספורט, ובשלב מסויים אף ניהלה את עסקי מרכז הספורט. בהפרדה בין המשכורות שהשתלמו למשיב, במרכז הספורט וב"עתידים", ראה בית-הדין משום "הפרדה מלאכותית".

סך כל השכר שהשתלם לו בשתי החברות היה למעלה מ – 40,000 ש"ח בחודש, נכון לחודש אוגוסט 1995, סכום כמעט כפול ביחס לתשלום שהיה מקובל, באותה עת, כשכר המשתלם למנכ"ל במעמדו ובוותקו של המשיב.

4. מרכז הספורט, על-פי קביעת בית-הדין האיזורי, הוא "גוף מתוקצב", כמשמעותו של דיבור זה בחוק יסודות התקציב. בהתייחס לתנאי השתכרותו של המשיב במרכז הספורט נקבע, כי 'התמונה המצטיירת היא איפוא הטבות שכר מפליגות העולות בהרבה על המקובל במגזר הציבורי'. הצמדת שכרו של המשיב במרכז הספורט לשכרו ב"עתידים" תוארה בפסק-הדין 'כמחשידה את הצדדים בפעולה משותפת שהיא חסרת תום-לב'. מסקנתו של בית-הדין, הייתה איפוא, כי יש 'לאמץ את החלטת הממונה ולפטור את מרכז הספורט מלשאת ב"מערך ההצמדות" ככתבו וכלשונו'.

5. עם-זאת, ראה בית-הדין האיזורי לנכון לפסוק לטובת המשיב 'פיצוי ממוני בקשר לציפיות חוזיות שנכזבו'. בהתאם, נקבע תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים למשיב, בשיעור של 150%, בהסתמך על תקופת עבודה של עשרים ושתיים שנה ותשעה חודשים, על בסיס משכורת חודשית של 17,150 ש"ח. עוד חוייבה מרכז הספורט לשלם למשיב פיצוי נוסף, בגין יתר תביעותיו, בשיעור של שתיים וחצי משכורות.

6. סך הכול קבע בית-הדין האיזורי כי על מרכז הספורט לשלם למשיב סך של 468,610 ש"ח בצירוף פיצויי הלנה מופחתים, בגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.11.1995 ועד לתשלום בפועל. הפחתת פיצויי ההלנה נבעה, על-פי הנמקת בית-הדין האיזורי, כתוצאה 'מהמחלוקת הכנה והאמיתית הנוגעת לעצם זכאות התובע לפיצויי הפיטורים, בסכום שזכה להם לבסוף'.

עוד חוייבה מרכז הספורט לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

7. בהחלטתו מיום 27.3.2003 (בש"א 812/03) קיבל בית-הדין האיזורי באופן חלקי את הבקשה שהגישה מרכז הספורט לעיכוב ביצוע פסק-הדין וקבע, כי סכום הקרן שנפסק, בסך של 468,610 ש"ח, יועמד לביצוע מיידי. עם-זאת, מצא בית-הדין האיזורי לנכון לעכב את ביצוע חלק מן הסכום שנפסק לזכות המשיב – תשלום פיצויי ההלנה – שהועמדו על הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, והוצאות המשפט וזאת עד להכרעה בערעור. טעמו של בית-הדין היה כי 'במקרה דנן, מדובר בפסק-הדין בהכרעה מורכבת שכללה התערבות של בית-הדין בעיצובו ואופיו של הסכם העבודה שבין הצדדים, על-מנת להעמידו על עקרונות המושפעים מאלו החלים בגופים ציבוריים. ההכרעה אינה חופשיה מספקות, ולא מן הנמנע כי ערכאת הערעור תתערב בה או בחלק ממנה' (להלן: "ההחלטה").
8. על החלטה זו משיגה חברת הספורט בפנינו. אף המשיב, בתגובה לבקשת מרכז הספורט, מבקש את התערבותנו בהחלטת בית-הדין האיזורי. יצויין, כי שני הצדדים הגישו, כל אחד מטעמו, ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי.

טענות הצדדים בבקשה שלפנינו
9. מרכז הספורט, בבקשתה לעיכוב ביצוע סכום פסק-הדין במלואו, הדגישה את מהותה כ"גוף מתוקצב"; טענה כי סיכוייה בערעור שהגישה "סבירים", בשל טעויות שנפלו בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי והתעלמותו מהיבטים שונים אשר נדונו בפניו אך לא הוכרעו; ועמדה על-כך 'שביצוע פסק-הדין, בנסיבות אלו, על התהודה שתהא לכך, עלול לגרום למבקשת נזק שאינו בר תיקון...'; כמו-כן, הביעה מרכז הספורט את חששה, פן המשיב, 'לאור גילו ונסיבות הפרישה', לא יוכל להשיב את סכום פסק-הדין שלא עוכב, במידה ותזכה בערעורה.

10. המשיב, אשר התנגד לבקשת מרכז הספורט, טען כי סיכויו הוא, בערעור שהגיש, 'מאפילים על ערעור המבקשת'; כי אין כל חשש להשבת הסכום הפסוק על ידו, תוך שעמד על-כך שמרכז הספורט לא תמכה טענותיה בעניין זה בתצהיר; וכי בית-הדין האיזורי טעה בכך שהותיר לביצוע מיידי רק את סכום הקרן שפסק.

עיכוב ביצוע: הכלל והחריג
11. כלל יסודי הוא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו ועיכוב ביצועו של פסק-דין הוא בבחינת החריג. הסעד של עיכוב ביצוע פסק-דין יוענק בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים ועיקרם באלה: שסיכויי הערעור להתקבל אינם משוללי יסוד ושהערכת הנזק היחסי שייגרם למערער-המבקש, ממתן הצו או אי-נתינתו, גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של עניין יידחה.

חשש בלבד, שמעלה המבקש, והמתבסס על מצבו הקשה של אדם מבחינה כלכלית או חוסר יציבות תעסוקתית – אין בו בלבד – גם אם הוכח – כדי לעכב ביצועו של פסק-דין...

12. לאחר שנתנו דעתנו לכלל נסיבות העניין, לטענות הצדדים ולסיכוייהם בערעור הרינו פוסקים כדלהלן:

בקשתה של מרכז הספורט לעיכוב ביצוע תשלום סכום פסק-הדין תידחה, אלא-אם-כן עד ליום 18.5.03 תפקיד בקופת בית-דין זה את סכום הקרן שנפסק, בסך של 468,610 ש"ח, או תעמיד נגדו ערובה הולמת להנחת-דעתו של רשם בית-דין זה.

החלטת בית-הדין האיזורי, לפיה יעוכב תשלום הפרשי הצמדה וריבית וההוצאות שנפסקו לזכותו של המשיב נותרת בעינה.

13. סוף דבר: הבקשה נדחית, בכפוף לאמור בסעיף 12 לעיל. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון במסגרת פסיקתנו בערעורים שהגישו הצדדים."

עיכוב ביצוע של החלטה להעברה מתפקיד נדונה ב- בש"א (נצ') 2919/04 {עיריית צפת נ' ראובן אדרי, תק-עב 2004(4), 431 (2004)}. נפסק מפי כב' השופט חיים ארמון:

"הרקע להגשת הבקשה והליכי ההתדיינות בה
1. המבקשת הייתה המשיבה והמשיב היה המבקש בתיק בש"א 2741/04, שם עתר המשיב למתן צו מניעה זמני כנגד העברתו מתפקידו כמנהל מחלקת תחזוקת מבני חינוך, לתפקיד אחר באגף החשמל של המבקשת.

2. בהחלטתי מיום 20.9.04, קיבלתי את בקשתו של המשיב וקבעתי כי עד למתן החלטה סותרת בתיק העיקרי (עב' 2233/04) לא יהיה תוקף להחלטת המבקשת על העברתו של המשיב מתפקידו, כפי שבוטאה במכתב שהוצא למשיב ביום 23.8.04.

3. בבקשה הנוכחית, שהוגשה ביום 10.10.04, עותרת המבקשת לעכב את ביצוע ההחלטה, עד להחלטה בבקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 20.9.04 ואם תינתן רשות ערעור – עד להכרעה בערעור.

4. בקשת עיכוב הביצוע הגיעה אלי ביום 11.10.04 ובהחלטתי מאותו יום אפשרתי לבא-כוח המשיב להגיב עליה עד ליום 14.10.04. ביום 14.10.04 הודיע בא-כוח המשיב כי ההחלטה האמורה הגיעה לידיו בלא שהומצאה לו הבקשה עצמה. הודעת בא-כוח המשיב הגיעה אלי ביום 17.10.04, ובהחלטתי מאותו יום הוריתי לבא-כוח המבקשת לדאוג להמציא לבא-כוח המשיב העתק של הבקשה עד ליום 18.10.04 והארכתי את מועד התגובה עד ליום 19.10.04.


5. היום (19.10.04) אכן הוגשה תגובת בא-כוח המשיב והובעה בה התנגדות לבקשה.

תמצית טענות הצדדים
6. לטענת בא-כוח המבקשת – ההחלטה מיום 20.9.04 שגויה מבחינה משפטית, נסמכת על עובדות שאינן נכונות ואשר כלל לא הובאו על-ידי הצדדים. ההחלטה התעלמה מהראיות שהוגשו. ההחלטה הייתה שגויה גם בקביעה בעניין קיומה והיקפה של חובת השימוע וכן בעניין הנפקות שיש לפגם בהליך קבלת ההחלטה (פגם שהמבקשת טוענת שלא היה). טעות נוספת בהחלטה הייתה שהועבר למבקשת נטל ההוכחה המוטל על המשיב להוכיח שהייתה פגיעה במעמדו של המשיב. בנוסף, הורחבה בהחלטה ההלכה הנוהגת בדבר הנסיבות שבהן יש לתת צו זמני. טענה נוספת של המבקשת כנגד ההחלטה, היא שהיו בה הבעות דעות נחרצות, כאילו שכבר גובשה דעה סופית ביחס למניעי המבקשת והתנהלותה, אף שמדובר בהחלטה בעניין סעד זמני. לצו הזמני שניתן יש משמעות קשה ביותר ביחס לתפקוד המבקשת והדבר יפגע במתן השירות לתושבים. להבנת המבקשת, הפגיעה במשיב אם יעוכב ביצוע ההחלטה מיום 20.9.04, תהיה פחותה מזו שתיגרם למבקשת אם לא יעוכב הביצוע.

7. לטענת בא-כוח המשיב – המבקשת לא הראתה מדוע יש לסטות מהכלל ולעכב את ביצוע ההחלטה מיום 20.9.04. בהחלטה יש התייחסות רחבה לשיקול של מאזן הנוכחות. גם אם המבקשת תזכה בערעורה לא יהיה קשה להחזיר את המצב לקדמותו. קבלת הבקשה משמעותה ריקון ההחלטה מתוכן.



גורל הבקשה
8. כפי שבא-כוח המבקשת ציטט בסעיף 2 לבקשתו, מהחלטה אחרת של בית-דין זה, הכלל הוא שהגשת ערעור (וכמובן – גם הגשת בקשת רשות ערעור) – אינה מעכבת את ביצועו של פסק-הדין שעליו מערערים (או מבקשים לערער). כדי שיחול היוצא מהכלל, יש להראות שלמערער יש סיכויי הצלחה בערעור וכן שיהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהביצוע לא יעוכב ולאחר מכן יתקבל הערעור.

9. בכל הנוגע לשאלת סיכויי ההצלחה בערעור – קשה לי מאוד להעריך את הסיכויים. עניין זה אמור להיות מסור לערכאת הערעור.

עם-זאת, בא-כוח המבקשת פירט בבקשתו טענות שונות שיש לו כנגד ההחלטה מיום 20.9.04 (כפי שתומצתו בסעיף 6 לעיל). אני יכול לומר שגם לאחר מקרא טענות אלה, לא נראה לי שהיה מקום להגיע להחלטה אחרת. מכל מקום, אינני רואה את עצמי כמי שמסוגל להעריך את סיכויי הצלחתה של המבקש בבקשת רשות הערעור ובערעור.

10. בכל הנוגע לשאלת השבת המצב לקדמותו – במקרה שהבקשה תידחה ולאחר מכן המבקשת תקבל רשות ערעור ותזכה בערעורה, הרי שנכון שאת משך הזמן שבו המשיב לא יעבוד בתפקיד אליו הועבר אלא ימשיך בתפקידו הקודם – לא ניתן יהיה להשיב, אך הדבר אמור גם בראיה מנקודת המבט ההפוכה – אם תתקבל הבקשה כעת ולאחר מכן המבקשת לא תזכה בערעורה – לא יהיה ניתן להשיב למשיב את משך הזמן שבו יהיה עליו לעבוד בתפקיד שאליו הועבר. לפיכך, השיקול הרלוונטי, לדעתי, הוא השיקול של מאזן הנוחות. מאזן הנוחות נראה לי כנוטה לטובת המשיב, כפי שפירטתי בהחלטה מיום 20.9.04. אם כך סברתי לגבי התקופה שעד למתן פסק-הדין בתיק העיקרי הרי שקל-וחומר שכך אני סבור לגבי התקופה שעד להכרעה בבקשת רשות הערעור (ובערעור) של המבקשת, שמטבע הדברים היא תקופה קצרה יותר.

ראוי להזכיר כאן שהבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה כ- 3 שבועות לאחר מתן ההחלטה, כך שנראה שגם למבקשת עצמה לא אצה הדרך למנוע את אותה פגיעה נטענת שנוצרה בשל ההחלטה מיום 20.9.04.

11. יתרה-מכך, אין באמור בהחלטה מיום 20.9.04 כדי לשלול מהמבקשת את האפשרות להגיע להחלטה אחרת בעניינו של המבקש. הצו שניתן באותה החלטה מוגבל להחלטת המבקשת כפי שבאה לידי ביטוי במכתב מיום 23.8.04. גם בהחלטה מיום 20.9.04 ציינתי שמתן סעד זמני כנגד אותה החלטה של המשיבה, אינו מונע ממנה את האפשרות לקבל החלטה אחרת, שתתקבל כדין (סוף הפסקה השלישית לסעיף 44 להחלטה מיום 20.9.04). לפיכך, בלא קשר לתוצאת בקשת רשות הערעור שהמבקשת הגישה, בידיה של המבקשת לפעול לקבלת החלטה אחרת בעניינו של המשיב (ברור שאם תעשה כך – עליה לעשות זאת משיקולים ענייניים ותוך שמירת עיקרי הצדק הטבעי), וייתכן שאם אכן תתקבל החלטה אחרת, כבר ממילא לא תהיה משמעות לצו שניתן בהחלטה מיום 20.9.04. בנסיבות אלה, ברור עוד יותר מדוע אין צורך במתן החלטה המעכבת את ביצוע ההחלטה מיום 20.9.04.

12. אשר-על-כן – אני סבור שאין לקבל את הבקשה.


לסיכום
13. בשל הטעמים האמורים לעיל – אני דוחה את הבקשה.
14. משנדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע, זכאית המבקשת – כמובן – לפנות לבית-הדין הארצי לעבודה ולבקש שם את עיכוב הביצוע.
15. נוכח טענות המבקשת האמורות בסעיף 5 לבקשה, אני מוצא לנכון להבהיר שאם המבקשת סבורה שכבר גיבשתי דעה סופית בתובענה ולפיכך עלי לפסול את עצמי מלדון בתביעה, מוטב שהיא תגיש בקשה מפורשת בעניין פסילתי העצמית. כל עוד לא תוגש בקשה כזו, לא אראה את המבקשת כמי שמבקשת שאפסול את עצמי מלדון בתביעה."