הוצאה לפועל

נדגיש כי ביום 11.4.13 תוקנה תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנות 468, 469 ו- 471 לתקנות סדר הדין האזרחי - בוטלו. לפיכך, יש לקרוא פרק זה בכפוף לתיקונים שבוצעו בתקנות סדר הדין האזרחי {ראה גם פרקים 4 ו- 5 בחיבור זה הסוקרים את הדין החדש}.

ב- רע"א 3258/00 {בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פנחס מורגנשטיין, תק-על 2000(2), 463 (2000)} נדונה בקשת המבקש ליתן לו רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בה נעתר לבקשת המשיב לעכב ביצוע הליכי הוצאה לפועל במסגרת ערעורים שהגיש על החלטת רשם ההוצאה לפועל, להורות על עיכוב הליכים באותם ערעורים עד להכרעה בבקשות רשות ערעור.

בדחותו את בקשת רשות הערעור קבע בית-המשפט:

"3. שתי הבקשות - הן הבקשה לביטול צו עיכוב הליכי ההוצאה לפועל והן הבקשה להתלות את הליכי הערעורים התלויים ועומדים בפני בית-המשפט המחוזי נשענות על טענה אחת - ואין בלתה - שמעלה המבקש, לפיה דין הערעורים שהוגשו לבית-המשפט קמא להידחות על-הסף מפאת מעשה-בית-דין. משתמע מטיעוניו של בא-כוח המבקש כי טענה זו גם מהווה בסיס לבקשה מקדמית שהגיש בבית-משפט קמא למחיקה על-הסף של הערעורים ואשר אמורה, כך יש להניח, להידון בשלב מקדמי ובטרם יכנס בית-המשפט לדיון בערעורים לגופם.

4. על רקע מצב דברים זה, ניתן להבין את החלטת בית-משפט קמא לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל עד אשר יתברר גורל הטענה המקדמית ויש להניח כי אם יבסס המבקש טענה זו, כי אז ממילא ישליך הדבר במישרין גם על החלטת עיכוב הביצוע. ברי עוד, כי כל עוד לא הוכרעה טענת-הסף בדבר "מעשה-בית-דין", מוקנים לבית-משפט קמא הן הסמכות והן שיקול-הדעת לעכב ביצוע הליכי הוצאה לפועל, כפי שאכן נעשה. מאידך גיסא, אם לא יבסס המבקש את הטענה המקדמית שהעלה, ממילא יהא בכך כדי להצדיק דיון בערעורים לגופם; באשר לאפשרות כזו לא טען המבקש טענה כלשהי לעניין עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל.

לאור זאת, אינני רואה עילה להתערב בהחלטת בית-משפט קמא לעכב את הליכי ההוצאה לפועל בהליך זה.

5. על רקע אותם נימוקים, אין גם מקום לבקשה לעכב את ההליכים בערעורים - בין באשר לטענות הסף ובין לגופם. השאלות הקשורות במעשה-בית-דין מקומן להתברר בערכאת בית-משפט קמא ולא בבית-משפט זה, ויש להניח כי הכרעה בהן תשליך בבוא העת על היבט עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל."

ב- ע"א (חי') 4464/99 {מתי קמינר נ' עבד אלהאדי אבו חוצה, תק-מח 2000(1), 9222 (2000)} נדון ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, בה הורה על ביטול עיכוב הליכים אשר היו קיימים בתיק זה וכן על מימוש ערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח, אשר הפקיד המערער במסגרת תיק זה.

בית-המשפט קבע:

"לאור תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק-הדין, אך ניתן לסטות מעיקרון זה כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

'הכלל שנקבע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין שעליו מערערים, אך לפי תקנות 467 ו- 468 רשאי בית-המשפט שנתן את פסק-הדין או בית-המשפט שלערעור לצוות על עיכוב הביצוע. הכלל הוא איפוא, כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין מוטל לשכנע כי קיים נימוק אשר יצדיק להיעתר לבקשתו (ב"ש 646/82, בעמ' 18), הלכה היא כי בבקשה כגון זו יבחן בית-המשפט שניים אלו, האחד - מה מידת הסיכויים שיש למערער להצליח בערעור, והשני - אם יהא זה מן הנמנע - או קשה מאוד - להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין (ב"ש 227/87, בעמ' 715; ב"ש 216/89, בעמ' 174). כמו-כן ישקול בית-המשפט את מאזן הנזקים הנוחות, את התוצאות שתיגרמנה לכל אחד מן הצדדים אם תתקבל הבקשה או תידחה, את מהות הנזקים שייגרמו ואת האפשרויות לתקנם… שכפות המאזניים מעויינות ולשני הצדדים עלול להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, אין לעכב את ביצוע פסק-הדין, שהרי הכלל הוא, שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק-הדין (ב"ש 894/85, ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח בע"מ ואח', פ"ד לט(3), 525 (1985); ב"ש 693/89, ע"א 515/82, בעמ' 681).' (בש"א 3158/91 שמואל פלאטו שרון נ' קומפני דה פרטיסיפסיון, מה(5), 503 (1991), להלן: "פלטו שרון").

לגבי סיכוי הערעור טוען בא-כוח המערער שסיכויו גבוהים:

'12.1 החלטת כב' נשיא בית-המשפט העליון מיום 1.7.99 בה נקבע כי:
12.1.1 הבקשה מצריכה תשובה וכי יש להתייחס בתשובה לאפשרות כי בית-המשפט העליון ידון בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו. עותק ההחלטה מצ"ב, מסומן ד'.
12.1.2 החלטת כב' המשנה לנשיא בית-המשפט העליון מיום 27.7.99, בה הורה על העברת הדיון ב- בר"ע בפני הרכב של שלושה שופטים. עותק ההחלטה מצ"ב מסומן ה'.

המערער סבור כי ההחלטות הנ"ל מדברות בעד עצמן לגבי סיכויי הערעור להתקבל, שאם-לא-כן, הרי היה בית-המשפט העליון דוחה בקשת רשות הערעור מלכתחילה, ולא קובע דיון בפני הרכב של שלושה...'

משבא בית-המשפט לבדוק את הסיכוי של הערעור כדי לתת צו עיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל, אין הוא נכנס באותו שלב לעובי הקורה, אלא די בסיכויים לכאורה כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית.

באשר לשאלה האם היה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, באם הערעור יתקבל, לא רואה אני סיבה שבעקבותיה לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו וזאת בעיקר בעקבות ההחלטה של רשם ההוצאה לפועל, שהכספים שייגבו מהמערער יישארו מופקדים אצל עורך-דין כמאל עד להחלטת בית-המשפט העליון בעניין הערעור.

כמו-כן שקלתי גם את התוצאות שתיגרמנה לכל צד באם ההליכים ימשכו או יעוכבו, ואין אני סבור שהמערער עלול להיפגע, יותר מאשר המשיב.

בא-כוח המערער טען שהמשך הליכי הגביה בתיק זה עלול לגרום לחורבן כלכלי ואישי של המערער. ב- בש"א 4523/91 ברקוביץ ואח' נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד מה(5), 510 (1991) , נקבע שאין מצבו הכלכלי של המערער יכול לגרום לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

סבורני, כי מבחנים אלו אשר ניתנו בפסק-הדין "פלאטו שרון", הינם מצטברים והחובה לשכנע מוטלת על המבקש הרוצה לעכב הליכים ומשלא הצליח, אין לתת צו עיכוב ביצוע, ויש לפעול לפי פסק-הדין מיידית ללא עיכובים נוספים.

אך גם אם מבחנים אלה אינם מצטברים או לחילופין נאמר שהמערער הצליח לשכנע שהנזק שלו יהיה גדול יותר, אם לא נעכב את ביצוע פסק-הדין, מאשר הנזק שיגרם למשיב באם נעכב את ביצועו, יש צורך לקבוע ערובה בנקאית מתאימה.

ודוק:
'...כאשר נזקו של האחד יהא קשה ואילו לצד שכנגד ייגרמו רק השהייה או נזק שניתן לפצות עליו, תגבר הנטייה שלא ליצור עובדות מוגמרות, ולעיתים ניתן יהא להסתפק בערובה מתאימה שימציא הצד המבקש עיכוב הביצוע.' (ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4), 572, 576 (1984)).

הנני סבור שהערבות אותה קבע רשם ההוצאה לפועל הינה ערובה מתאימה וסבירה בנסיבות העניין.

על-כן אני דוחה את הערעור ומשאיר את החלטתו של רשם ההוצאה לפועל על כנה."

ב- בש"א (חי') 6917/00 {זכר בנקוביץ ואח' נ' שמעון רופא, תק-מח 2000(4), 3012 (2000)} המבקשים הגישו תביעה לבית-משפט, למתן פסק-דין הצהרתי לפיו יצהיר בית-המשפט כי "זכויותיו של אוריאל בנכסים המפורטים בכתב התביעה וזכויות אחרות מתחלקות באופן שאוריאל זכאי ל- 50% נטו מכל סכום או זכות וזכר זכאי לקבלת החלק הנותר", להלן: "הסעד".

המשיבים מס' 1 ו- 2, הם הנושים של אחד התובעים, ואילו המשיב מס' 3, הינו כונס נכסים, שמונה על-ידי לשכת ההוצאה לפועל, לצורך מימוש פסק בוררות מיום 5.5.97, שניתן בעקבות בוררות בין המשיבים לאוריאל, לפיו חוייב אוריאל לשלם למשיבים סכום של 1,548,006 ש"ח בצירוף תשלום הוצאות הבוררות על סך 25,000 ש"ח ושכר-טרחה עורך-דין על סך 45,000 ש"ח, להלן: "החוב".

בית-המשפט קבע:

"14. כל הטענות שהעלו המבקשים אינן מצדיקות, לדעתי, ואינן מקימות עילה למתן צו עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל. כאן יש להבחין בין הטענות שמעלה זכר, שלא היה צד להליכים המשפטיים שהביאו בסופו של דבר למתן פסק הבורר וההליכים בעקבותיו לבין מעמדו של אוריאל.

לגבי אוריאל, המסלול שעליו ללכת בו הוא חוק ההוצאה לפועל, ובית-המשפט לא יעכב הליכים אלא על-פי הסמכות שחוק ההוצאה לפועל מעניק לו.

הטענות שהעלה אוריאל בעניין הפירעון נדחו אומנם על-ידי רשם ההוצאה לפועל ועל החלטה זו הגיש אוריאל ערעור לבית-המשפט המחוזי. לדעתי בית-משפט זה אינו מוסמך, מבחינה עניינית, בנסיבות העניין, לדון בבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

באשר לזכר הוא לא הניח תשתית עובדתית ומשפטית כדי להצדיק עיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו, לכאורה, כדין נגד חייב שחוייב על-פי פסק-דין חלוט לשלם למשיבים את החוב.

15. באי-כוח המשיבים פרטו בסעיף ג' לסיכומיהם את השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו להחליט בבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. נימוקים ושיקולים אלה, עם כל הכבוד, מקובלים עלי ואין צורך לחזור ולפרטם.

16. בתצהיר התשובה ביקשו המשיבים למחוק את כונס הנכסים בתור משיב. לדעתי, כונס הנכסים יישאר בתור משיב פורמאלי בלבד. אם הוא סבור שאין מקום גם לצרפו בתור משיב פורמאלי, הוא יכול להגיש בקשה מנומקת שתידון בנפרד.

17. סוף דבר. לאור התוצאה אליה הגעתי מיותר לדון ביתר טענות המבקשים שהעלו גם בתוספות.

וזאת ברצוני להבהיר ולהדגיש - אין במסקנה אליה הגעתי כדי לפגוע בטענות המבקשים למתן פסק-דין הצהרתי והטענות יישקלו לגופו של העניין, במהלך שמיעת הראיות בתיק.

אני דוחה את הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ומחייב את המבקשים ביחד ולחוד לשלם למשיבים הוצאות ושכר-טרחה עורך-דין, בהליך זה בלבד, בסכום של 5,000 ש"ח להיום ועוד מע"מ כחוק. בשלב זה, לא מצאתי לנכון לשקול את בקשת המשיבים לחייב את המבקשים בהוצאות לדוגמה, והדבר יישקל, אם בכלל, עם מתן פסק-דין סופי."

ב- ע"א (חי') 130/01 {מאפית אריאל בע"מ נ' יוסי פלור ואח', תק-של 2001(1), 755 (2001)} נדון ערעור על החלטת הרשמת לפיה דחתה כב' הרשמת את בקשת המערערת לעיכוב הליכים ולביטול עיקולים בתיקי ההוצאה לפועל הנזכרים בהודעת הערעור. בית-המשפט קבע:

"לטענת המערערים שגתה כב' הרשמת בכך שקבעה בהחלטתה כי לא ניתן לראות בהחלטת כב' הרשמת ר' ערקובי מבית-משפט השלום בבת ים מיום 26.10.00 משום "הסכם פשרה" בין הצדדים. כמו-כן טוען בא-כוח המערערת כי שגתה כב' הרשמת בקובעה כי משתי החלטותיה של כב' הרשמת ר' ערקובי (בכל אחד מתיקי ההוצאה לפועל) עולה כי בחלוף 45 ימים שצויינו בהחלטה מבת ים משלא הוגשו בקשות לביטול ההחלטה או ערעור על ההחלטה יש לראותן כחלוטות.

2. ביום 20.2.01 התקיים דיון במעמד שני הצדדים.

בא-כוח המשיבים ביקש להגן על החלטת כב' הרשמת וטען כי המערערת החמיצה את ההזדמנות לערער על החלטת כב' הרשמת ר' ערקובי וכי יש בבקשה לעיכוב ההליכים שהוגשה עם הערעור, משום ניצול ציני של הליכי בית-המשפט. בא-כוח המשיבים סבור כי בהחלטת כב' הרשמת ר' ערקובי נפלה טעות בכך שרשמה כי הבקשה צריכה להיות מוגשת לבית-המשפט השלום בחיפה כאשר לטענתו למעשה הייתה צריכה המערערת להגיש ערעור לביטול החלטת הרשמת בפני בית-משפט המחוזי בתל-אביב.

3. הצדדים הסכימו כי הטעונים בבקשה לעיכוב מימוש הערבויות הבנקאיות ישמשו גם לגופו של ערעור ושינתן פסק-דין.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו נראה לי כי הדין עם המערערת וכל כן יש לקבל את הערעור. אבהיר מסקנתי זו.

4. אין חולק כי המבקשת הגישה התנגדות לביצוע שטר בשני תיקי ההוצאה לפועל כנגד שני שיקים שהוגשו לביצוע אשר נמסרו על ידה למשיב 1 הוא הזוכה. בהחלטת כב' יו"ר ההוצאה לפועל, הרשמת ערקובי נרשם כי ההתנגדות לביצוע שטר בשני התיקים נדחית וכן כי 'ההליכים... יושהו למשך 45 יום על-מנת לאפשר למבקשת לקיים דיון בבקשה לעיכוב ביצוע תשלום השיקים עד לגמר ההליכים שתוגש על ידה בתיק בחיפה מס' 24151/00.'

ואמנם בא-כוח המבקשת הגיש בבית-משפט השלום בחיפה בקשה לעיכוב הליכים במסגרת תיק האזרחי הנ"ל. הבקשה הובאה בפני כב' הרשמת ש' פומרנץ אשר בהחלטה מיום 3.12.00 הורתה על העברתה לתגובת המשיבים. בתאריך 20.12.00 נרשמה החלטה נוספת על-גבי הבקשה לפיה: 'עד לקבלת תגובת בא-כוח המשיבה אני מעכבת זמנית את הליכי ההוצאה לפועל. עם קבלת התגובה אדון מחדש בבקשה לעיכוב הליכים'.

5. העולה מן המקובץ הוא כי ביום 28.12.00 מועד קבלת החלטת כב' הרשמת ר' ערקובי, אין זה נכון לומר כי לא הייתה קיימת החלטה בדבר עיכוב הליכים שכן כאמור לעיל, ההליכים עוכבו על-ידי כבוד הרשמת ש. פומרנץ ונכון יהיה לומר שהחלטה זו לא הונחה בידי הצדדים בפני כב' הרשמת ר' ערקובי. נכון כי הייתה זו חובתו של בא-כוח המערערת להמציא את ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים לתיקים שבהם מבוקש העיכוב, דהיינו תיקי ההוצאה לפועל הנ"ל. אולם, חובה שכזו קיימת גם על בא-כוח המשיבים והיא נובעת מחובת תום הלב שבנקיטת הליכים משפטיים. לפיכך, אם החלטת כב' הרשמת ש' פומרנץ הייתה בידיו של בא-כוח המשיבים הוא חייב היה להגישה בפני כב' הרשמת ר' ערקובי לפני שניתנה החלטתה ביום 28.12.00. אילו כך נעשה קרוב לוודאי כי החלטת כב' הרשמת ר' ערקובי הנשענת בעיקרה על-כך כי המועד של 45 ימים חלף ולא ניתן עיכוב הליכים, לא הייתה ניתנת.

ההחלטות שניתנו לאחר מכן ניתנו בגין אותה החלטה מיום 28.12.00 ויש לראותן באותה מסגרת.

6. ככלל צודק בא-כוח המשיבים כי ערעור על החלטה הדוחה התנגדות לביצוע שטר הינה לבית-משפט המחוזי. דא עקא במקרה זה שבפני עולה מתוך פרוטוקול הדיון של כב' הרשמת ר' ערקובי כי ההחלטה ניתנה על יסוד טיעוני הצדדים אשר למעשה הגיעו להסכמה כי תוגש בקשה לעיכוב ההליכים בחיפה במסגרת ת"א המהווה את התיק העיקרי, בבקשה שבה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור. הסכמה זו מחייבת את הצדדים ולמעשה מאפשרת לבית-המשפט בחיפה לדון בעיכוב ההליכים בבת ים.

במאמר מוסגר, ומבלי להתייחס לסיכויי ההצלחה, אעיר כי ייתכן והרציונל שעמד מאחורי ההסכמה הנ"ל היה כי המערערת יכולה הייתה לבקש עיכוב מימוש הערבויות וזאת גם אילולא הייתה הסכמה בין הצדדים, כפי שעולה מן האמור לעיל וזאת בדרך של בקשה לעיקול עצמי על-פי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שבה נאמר במפורש כי תובע יכול לעקל נכסים של עצמו.

על השתלשלות גיבוש החידוש שבתקנה זו ראה רע"א 5169/93 בלוך נ' גילאור פ"ד מח(2), 608 (1994). התקנה עצמה תוקנה בתיקון מספר 2 תשנ"ו (קובץ תקנות 5756 מיום 30.5.96 עמוד 932).

7. כב' הרשמת ש' פומרנץ נתנה החלטתה נשוא הערעור ביום 4.2.01 כאשר למעשה במהלך כל התקופה לרבות במהלך מתן החלטות נוספות על-ידי כב' הרשמת ר' ערקובי בבת ים קיים עיכוב הליכים זמני של בית-המשפט השלום בחיפה מיום 20.12.00 שלא בוטל אלא בהחלטה של כב' הרשמת מיום 4.2.01, נשוא הערעור.

סיכומו של דבר, הערעור מתקבל והעניין מוחזר לכב' הרשמת ש' פומרנץ אשר תזמן את הצדדים ותדון בבקשה לעיכוב הליכים לגופו של עניין.

עד למתן החלטת כב' הרשמת לגופו של עניין יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל בתיקי ההוצאה לפועל בבת ים וזאת מכוח ההחלטה המקורית של כב' הרשמת ר' ערקובי מיום 26.10.00.

תנאי להמשך עיכוב ההליכים, הוא הפקדת ערבות בנקאית על-ידי המערערת/המבקשת בתיק בש"א 3840/01 על-סך -.7,500 ש"ח ללא תנאי וצמודה למדד לטובת המשיב 1 וזאת להבטחת כל נזק שיגרם למשיב 1 (הזוכה בתיקי ההוצאה לפועל) במידה והבקשה לעיכוב הליכים תדחה לגופו של עניין או שהתביעה בתיק העיקרי, תדחה, אם יינתן עיכוב ההליכים.

בנסיבות ולנוכח האמור לעיל בנוגע לאי-המצאת החלטת כב' הרשמת ש' פומרנץ לתיקי ההוצאה לפועל בבת ים וכן האופן בה הוגשה הבקשה לעיכוב ההליכים יחד עם הערעור ושלא במסגרת תיק בש"א נפרד, אינני עושה צו להוצאות וזאת על-אף התוצאה."

ב- בר"ע (חי') 637/00 {גדעון יצחק נ' ד"ר רוהלד גיל ואח', תק-מח 2001(1), 1447 (2001)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, ואשר לפיה נדחתה בקשתו של המבקש לעיכוב הליכי הוצאה לפועל נגדו. בית-המשפט קבע:

"החלטתי לתת רשות ערעור כמבוקש ולדון בבקשה כבערעור לגופו.

לאחר עיון בבקשה, בהחלטת רשם ההוצאה לפועל נשוא הערעור ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי הערעור בדין יסודו.

בענייננו מדובר בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל שלא לעכב את ביצועה של ההחלטה שהתקבלה בבית-משפט השלום. ולכן השאלה שעמדה בפני היא האם הייתה החלטתו של רשם ההוצאה לפועל סבירה והאם הוא התחשב בכל השיקולים הרלוונטים לאור הנתונים שהיו בפניו.

בבקשת עיכוב הליכי ההוצאה לפועל שהוגשה לרשם ההוצאה לפועל ביקש המבקש עיכוב הליכים בנימוק של קיום תוכנית תב"ע כ/155 שלפיה בוצעה הפקעה נוספת בשטח המריבה, ואשר לפי ההפקעה החדשה המבקש אינו פולש לשטח של המשיבים, העיכוב התבקש עד למדידת השטח בשנית כתוצאה מהתוכנית.

התוכנית נשוא בקשת העיכוב לא צורפה לבקשה כיוון, שבזמן הגשת הבקשה, עוד לא הייתה בידי המבקש, אך בקשה מטעמו כבר הוגשה לעיריית קריית אתא על-מנת שזו תעביר לו את פרטי התב"ע וההפקעה.

רשם ההוצאה לפועל, לא ייחס חשיבות לטענתו זו של המבקש, והתעלם מהפוטנציאל של השפעת התוכנית תב"ע כ/155 כשתאושר, אם תאושר, והיה ראוי לדעתי שיתייחס אליה בהחלטתו או לפחות להשפעותיה על המבקש והמשיבים, אך הוא לא עשה זאת.

מן הראוי היה שרשם ההוצאה לפועל, לכל הפחות, יברר את טענת המבקש ולא לתת החלטה בעניין טרם עיון ובירור באשר לעובדת קיומה של תוכנית כזו, שכן עיון זה יכול היה לתת לו את הכלים לצורך הכרעה סבירה וצודקת בעניין עיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

לצורך החלטה בעניין עיכוב ההליכים מן הראוי לשקול ולהתחשב במאזן הנוחות והנזקים אשר ייגרמו לכל צד מהצדדים כתוצאה מהעיכוב.

בעניין זה נאמר ב- בש"א 3158/91 שמואל פלאטו שרון נ' קומפני דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 494, 503 (1991), כי:

'כמו-כן ישקול בית-משפט את מאזן הנזקים והנוחות, את התוצאות שתיגרמנה לכל אחד מן הצדדים אם תתקבל הבקשה או תדחה, את מהות הנזקים שיגרמו ואת האפשרות לתקנם (ב"ש 396/86 שטיין נ' חזן, פ"ד מ(3), 133, 136 (1996); ב"ש 894/85 מלחי יריחו נ' מפעלי ים המלח, פ"ד לט(3), 525, 531 (1985)). כשכפות המאזניים מעויינות ולשני הצדדים עלול להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, אין לעכב את ביצוע פסק-הדין (ב"ש 894/85 הנ"ל...).'

וגם נאמר ב- ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4), 572, 576 (1984) כי:

'כאשר נזקו של האחד יהיה קשה ואילו לצד שכנגד ייגרמו רק השהיה או נזק שניתן לפצות עליו, תגבר הנטייה שלא ליצור עובדות מוגמרות ולעיתים ניתן יהיה להסתפק בערובה מתאימה שימציא הצד המבקש את עיכוב הביצוע.'

תוכנית זו אכן לא הוגשה בפני רשם ההוצאה לפועל אך הכלל הוא כי בית-המשפט לערעורים רשאי לדון בטענות עובדתיות גם אם טענות אלה לא הובאו כלל בפני רשם ההוצאה לפועל או אם לא הוכחו באורח משביע רצון (ראה את ספרו של השופט דוד בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה רביעית, עדכון מס' 6, 482).

בענייננו, צורף מכתב מאת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז חיפה, מיום 22.11.00 אשר מעיד על-כך שהתוכנית הופקדה אך טרם אושרה, ולכן ערכאת הערעור רשאית להתייחס לממצא זה ולהביע את דעתה לגביו.

למרות שתוכנית זו טרם אושרה עדיין קיים סיכוי שהיא תאושר כך שבמקרה והיא תאושר ישתנו פני הדברים בכך ששטח ההפקעה יורחב דבר אשר יש בו כדי להשפיע על מצב הזכויות בקרקע.

ראוי לציין כי לא ראיתי צורך להתייחס לטענתו של בא-כוח המשיבים כי בקשת המבקש עוסקת בעיכוב הליכים במהלך ערעור על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל כאשר הסעיף העוסק בסוגיה זו הינו סעיף 80(ג) לחוק ההוצאה לפועל הקובע כי הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי לעכב הליך מהליכי ההוצאה לפועל, מהסיבה שבשני המקרים נתון לרשם ההוצאה לפועל או לבית-משפט שלערעור שיקול-דעת אם להיעתר לבקשה לעיכוב ההליכים ואם לאו, בנוסף, המבקש לא טען את הטענה שמעצם הגשת הערעור יש לעכב את הליכי ההוצאה לפועל.

לאחר שהוצגה בפני האפשרות ששטח ההפקעה עשוי להיות מורחב, עליי להתייחס לשאלת הנזק אשר ייגרם למי מהצדדים באם הליכי ההוצאה לפועל יימשכו ולא יעוכבו.

אם לא יעוכבו ההליכים ולאחר מכן התוכנית תאושר אז, ייגרם למבקש נזק רב לעומת הנזק שייגרם למשיבים, כיוון שהמבקש כבר כמה שנים עושה שימוש בקרקע והמשיבים לא הביעו שום התנגדות כך שלא ברורה לי הפגיעה במשיבים, באם יעוכב הפינוי לעוד מספר חודשים, ולעומת זאת, אם תידחה בקשת העיכוב, המבקש יצטרך לפנות את המקרקעין ואולי אף להרוס חלק מהמבנים, מה גם שהמשיבים יוכלו בתקופה זו למכור את חלקם במקרקעין ובכך יקשה הדבר על החזרת המצב לקדמותו, באם תאושר התוכנית כ/155.

מבחינה זו מאזן הנוחות נוטה לצידו של המבקש ולא לצידם של המשיבים ולכן איני רואה סיבה לא להשאיר מצב זה על כנו עד שעניין התוכנית יתברר ויובהר, אם אכן התוכנית תאושר וההפקעה תורחב ואפילו אם לאו, אחד מהצדדים לא הפסיד מאומה, שכן אם ייגרם נזק כלשהו למשיבים הרי זה יהיה נזק שניתן לפצות בגינו ולצורך כך, מצאתי לנכון לחייב את המבקש בהפקדת סכום של 25,000 ש"ח להבטחת פיצוי על כל נזק אשר ייגרם למשיבים כתוצאה מהעיכוב.

סוף דבר, החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת רשם ההוצאה לפועל נשוא הערעור.

הליכי ההוצאה לפועל נגד המבקש יעוכבו בכפוף לכך שהמבקש יפקיד סך של 25,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית, וכל זאת עד למתן החלטה על-ידי רשם ההוצאה לפועל- לאחר שיקויים בפניו הדיון ביום 3.5.01."

ב- המ' (נצ') 4753/97 {בדק הצפון בע"מ ואח' נ' עזרן יצחק, תק-מח 97(2), 1672 (1997)} נדון עיכוב הליכי הוצאה לפועל במערכת יחסים מורכבת שעניינה אף הליכי בוררות שנחשף בפסק-הדין בערעור. בית-המשפט קבע:

"כדי לעמוד על מהות הבקשה, מן הראוי שאסקור בקצרה את השתלשלות העניינים. התביעה והתביעה שכנגד נסבות על יחסיהם של בעלי הדין כשותפים בעסק מסחרי וכבעלי מניות ומנהלים בחברת בדק הצפון בע"מ, המבקשת מס' 1 (להלן: החברה). במסגרת דיון בפני כב' סגן הנשיא ע' ר' זועבי, הסכימו הצדדים להעביר להכרעת בורר חלק מהמחלוקות הכספיות שביניהם. הבורר נתן פסק בוררין בו חייב, בין השאר, את המשיב ואת המבקש מס' 2, בנפרד, לשלם לחברה סכומי כסף. בית-המשפט החליט ביום 19.7.95 ליתן לפסק הבוררות תוקף של פסק-דין חלקי. עוד קבע השופט בפסק-הדין החלקי כי 'סכומים אלה ישולמו תוך חודש ימים מהיום וכל צד ימציא לבית-המשפט אישורים וקבלות על תשלום הסכום שהוא חייב להחזירו לחברה'.

החברה נשלטת בידי המבקש מס' 2 ולצורך החלטה זו דינם, למעשה, כאחד.

לא החברה, לא המבקש מס' 2 ולא המשיב ערערו על פסק-הדין החלקי והחברה הגישה אותו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה לשם גביית חובו של המשיב כלפיה. המשיב סבר כי טרם הגיע הזמן לבצע את פסק-הדין ופנה בבקשה לעניין זה לבית-המשפט. בית-המשפט קבע בהחלטה מיום 23.5.95 כי יש הצדקה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל נגד המשיב מהנימוק 'שאם יוכח שהמשיב שילם את הסכום שחייב הוא לשלמו בהתאם לפסק-דינו של הבורר ובהתאם לפסק-הדין החלקי של בית-המשפט, אזי אין כל הצדקה להוציא לפועל את הסכום הזה' (ראה החלטת כב' סגן הנשיא זועבי מיום 23.11.95, עמ' 22, פסקה 6). כמו-כן החליט השופט 'להחזיר מייד את המעוקלים שעוקלו אצל התובע ושהוצאו מידו'. על החלטה זו הגישה החברה בר"ע לבית-המשפט העליון (רע"א 7557/95), בקשה שנדחתה על-ידי כב' השופט י' טירקל בהחלטה מיום 11.3.96.

החלטת העיכוב הוכנסה לתיק ההוצאה לפועל וההליכים אכן עוכבו, אולם אז התעוררה מבחינת המשיב בעיה נוספת: ביני לביני הוא שילם כספים בתיק ההוצאה לפועל ואף הוטל עיקול על רכושו. המכונית שעוקלה אומנם הוחזרה לו אך לא כספים שהפקיד בקופת לשכת ההוצאה לפועל ושחלקם כבר הועבר לזכות בא-כוח הזוכה - עורך-דין רפי כהן. אשר-על-כן פנה המשיב בהמרצה 2731/96 וביקש מבית-המשפט להבהיר את החלטתו על-ידי כך שיציין במפורש כי ההחלטה בדבר החזרת המעוקלים כוללת גם החזרת הכספים שהמשיב שילם כדי למנוע הוצאת המיטלטלים שעוקלו בביתו. בית-המשפט נעתר לבקשה וציווה ביום 14.7.96 כי על החברה - הזוכה להחזיר למשיב את הסכום של 9,700 ש"ח ששילם עד אז במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. על החלטה זו הוגשה בר"ע לבית-המשפט העליון והיא עדיין תלויה ועומדת (רע"א 7074/96) והיא משמשת עילה לבקשה לעיכוב הליכים שבה עוסקת החלטתי זו.

מאחר שבשלב זה התהפכו היוצרות והחברה, תחת אשר תהיה הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, הפכה להיות חייבת בגין סכום של 9,700 ש"ח, הועבר תיק ההוצאה לפועל מלשכת ההוצאה לפועל בחיפה ללשכה בנצרת והמשיב החל לגבות במסגרתו את סכום ההחזר הנ"ל.

החברה חלקה מכל בחינה שהיא על חובתה להחזיר את הסכום וטענה בכל פורום אפשרי כי החלטת כב' השופט ע' ר' זועבי לעכב את ביצוע פסק-הדין החלקי ולחייב את החברה בהחזר הכספים ששולמו לה חסרת תוקף. היא פנתה בבקשות בעניין זה לרשם ההוצאה לפועל ולבית-המשפט. במסגרת בקשותיה לעיכוב הליכים בהוצאה לפועל נדרשה החברה להפקיד ערובה בנקאית על סך 4,000 ש"ח, שבשלב כלשהו מומשה אך הכסף נשאר מופקד בלשכת ההוצאה לפועל ולא הועבר לידי המשיב.

בשלב זה פנו המבקשים לבית-משפט זה בבקשה הנוכחית שכותרתה 'בקשה דחופה בדרך המרצה לעיכוב ביצוע החלטה ולעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל' (המרצה 4753/97). המבקשים טוענים כי יש סיכוי טוב שה- בר"ע שהגישו תתקבל וכי אם לא יושעה תוקף החלטת כב' סגן הנשיא ע' ר' זועבי לא תוכל החברה להיפרע חזרה את הכספים שתשלם למשיב. עוד הם טוענים כי 'בכל מקרה אין סמכות ללשכת ההוצאה לפועל לצוות על נקיטת הליכים כנגד המבקשת שלא על-פי הדין ו/או על-פי החלטה שהיא בטלה משום שניתנה בחוסר סמכות עניינית'.

בהליך זה שוב שוטחים המבקשים את טענותיהם מלכתחילה, ובהן: פסק-הדין החלקי הוא פסק סופי לכל דבר ועניין שניתן לביצוע ללא מגבלות; המשיב לא קיים את פסק-הדין; החלטת העיכוב איננה חוקית; בית-משפט אינו מוסמך לקבוע אם פסק-דין של עצמו קויים אם לאו וגם אינו מוסמך לעכב את ביצוע פסק-הדין של עצמו מבלי שהוגש ערעור עליו, ובמיוחד שההחלטות שניתנו נגדם כמתואר לעיל ניתנו בחוסר סמכות, ועל-כן בטלות הן ומבוטלות והכול מצווים להתעלם מהן, החל ברשם ההוצאה לפועל וכלה בבית-המשפט הזה עצמו.

הבקשה והתיק העיקרי, הובאו בפני לאחר שכב' סגן הנשיא פסל את עצמו בינתיים מלדון בתיק.

דנתי בבקשה זו במעמד צד אחד והחלטתי ביום 29.5.97 לעכב זמנית-ארעית את ביצוע אותו חלק מהחלטת כב' סגן הנשיא ע' ר' זועבי מיום 14.7.96 המתייחס להמרצה 2731/96. כמו-כן הוריתי על עיכוב זמני-ארעי של הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצאה לפועל נצרת 10-00522-97-8.

הצדדים עצמם הסכימו מאוחר יותר כי הדיון ידחה למועד אחר בתנאי שהמבקשים יפקידו ערובה בנקאית נוספת צמודת מדד על סך 5,000 ש"ח, והיא אכן הופקדה.

אני יכול להבין לליבם של החברה ומנהלה, המחזיקים בפסק-דין של בית-משפט מוסמך המחייב לכאורה את המשיב לשלם לחברה כסף אך אינם יכולים לממשו. אלא, שהם מתעלמים מהסיבה שהביאה את פסק-הדין החלקי למצב שבו לא ניתן יהיה לביצוע. בית-המשפט, בשעה שנתן את פסק-הדין החלקי, מצא לנכון להורות כי שאלת פירעונו של החיוב הכלול בפסק הבוררין (שאושר בפסק-הדין החלקי) תתברר אף היא בפניו. כשניתן פסק-הדין החלקי התייחסו אליו המבקשים כמוצאי שלל רב, ולא מצאו לנכון לערער עליו; אולי מחמת שכסבורים היו כי לא תתעורר כל שאלה בקשר לביצועו; ויתכן שלא נתנו דעתם למשמעות הדברים שנאמרו בין השיטין של פסק-הדין, דהיינו, שבית-המשפט עצמו יקבע האם פסק הבורר קויים אם לאו. משמעותה של קביעה זו, יש להודות, היא כי לאמיתו של דבר, בית-המשפט התכוון כי בטרם יוגש פסק-הדין לביצוע ייתן החלטה נוספת, לאחר שישמע טענות ויקבל ראיות, בה יקבע האם פסק הבורר קויים בידי המשיב אם לאו. רק אם ולאחר שבית-המשפט יכריע לחובת המשיב, ניתן יהיה לבצע את פסק-הדין החלקי בהוצאה לפועל. הוראה זו חלה, דרך אגב, גם על אותו חלק של פסק הבורר המחייב את המשיב מס' 2 לשלם לחברה סכום כסף.

כאמור, על קביעות אלה, לרבות פסק-הדין החלקי, לא הוגשו ערעור או בקשת רשות ערעור.

רק משנגשו המבקשים לבצע את פסק-הדין החלקי, והמשיב ביקש לעכב את הביצוע, ומבוקשו נענה, נוכחו המבקשים לדעת כי פסק-הדין אינו לחלוטין מיטיב איתם. אולם בשלב זה כבר חלף המועד לערעור. תחת הגשת ערעור, הגישו לבית-המשפט, בקשות ביניים אחדות העוסקות כולן בשאלת ביצוע ההחלטה ועיכובה, בקשות שנדחו רובן ככולן. כאמור, על ההחלטה מיום 14.7.96 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון שטרם נדונה.

התוצאה היא שמבחינת המבקשים פסק-הדין החלקי אינו ניתן לביצוע בטרם יחליט בית-המשפט האם נפרע אם לאו. כך קבע בית-המשפט וקביעתו בשלב זה סופית. כפועל יוצא של קביעה זו מתבקש גם שעד שלא יכריע בית-המשפט בשאלה זו, אין מקום להתחיל בביצועו של פסק-הדין בלשכת ההוצאה לפועל. בהליך ביניים אחר בתיק העיקרי, הסוכם ונקבע כי בית-המשפט ידון בישיבת קדם המשפט הבא, בטענת המשיב כי פרע את החיוב שהוטל עליו בפסק הבוררין.

בידוע הוא, שבדרך-כלל הגשת ערעור אין בה לכשעצמה, כדי לעכב את ביצועה של ההחלטה עליה מערערים, כל שכן בקשת רשות ערעור. לדעתי, הסכומים שמדובר בהם אינם כה גבוהים עד שהמשיב יתקשה להחזירם.

לכן, כיום, אין מנוס מעיכוב הליכי ההוצאה לפועל לרבות החזרת הכספים שהמשיב שילם במסגרת תיק ההוצאה לפועל, כפי שקבע כב' סגן הנשיא ע' ר' זועבי בהחלטתו מיום 23.11.95 וביום 14.7.96.

המבקשים טוענים כי המשיב כופר בתוקפו של פסק-דין של בית-משפט מוסמך המחייב אותו לשלם כסף לחברה; לדעתי, המבקשים, בניסיונם הבלתי-נלאה להימנע מהחזרת המצב לקדמותו בתיק ההוצאה לפועל, הם המתעלמים מחלקו האחר של אותו פסק-דין עצמו, המתנה את ההוצאה לפועל בקביעה נוספת של בית-המשפט שהחוב אכן לא נפרע.

אינני מוצא, לכן, יסוד לטענת בא-כוח המבקשים, כי החלטות הביניים שנסקרו לעיל ופסק-הדין החלקי הם "בלתי-חוקיים" או כי רשם ההוצאה לפועל חייב להרחיק ידו מהם ולא לתת להם להתבצע. ההיפך הוא הנכון: פסק-הדין החלקי, המתנה את ביצועו בקביעת בית-המשפט כי לא הוכח פירעון, עומד על עומדו וכמוהו כל החלטות הביניים הנובעות ממנו. נחמה פורתא תהיה, אולי, למבקש מס' 2 שגם חיובו שלו כלפי החברה אינו ניתן לביצוע בטרם קבע בית-המשפט אם נפרע אם לאו.

המבקשים משתיתים את בקשתם הנוכחית גם על הטענה שהחלטת רשם ההוצאה לפועל לבצע כנגד החברה את החלטת בית-המשפט מוטעית ומונחת על בסיס משפטי רעוע. בעניין החלטות רשם ההוצאה לפועל תלויה ועומדת בית-משפט זה בר"ע הקבועה לדיון בפני כב' השופט בן דוד (בר"ע 793/79) ועל-כן אין מקום שאתייחס לשאלות אלה, אלא במידה שהן מועלות בפני בבקשה זו.

סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע:
'18. פסק-דין שבוטל או שונה
(א) בוטל פסק-הדין לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת החייב, לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע, ואם שונה פסק-הדין רשאי הוא לצוות על תיקון המצב לפי השינוי, אולם נכס שנמכר והועבר לפי חוק זה לא יוכל החייב לבקש החזרתו בעין, אלא את הסכום שנתקבל ממכירתו…
(ב) פסק-הדין החלקי של כב' סגן הנשיא ע' ר' זועבי אמנם לא בוטל על ידיו, אך הוא שונה במובן זה שנקבע כי אינו ניתן להוצאה לפועל מהטעמים שפורטו לעיל.'

ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק-הדין הייתה פועל יוצא של מה שנקבע בו, וההחלטה בדבר החזרת המעוקלים וחיוב החברה בהשבת הכסף ששולם לה לא הייתה אלא הבהרה של ההחלטות הקודמות וטמנה בחובה גם צו השבה. ה"ביטול" ו"השינוי" שמדובר בהם בסעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 אינם בהכרח החלטות של ערכאת הערעור; אפשר שבית-המשפט עצמו, שנתן את פסק-הדין יבטל אותו או ישנה אותו, על-פי בקשות המוגשות לו.

בענייננו - פסק-הדין החלקי אמנם לא בוטל פורמאלית, אך מעשית הובהר על-ידי בית-המשפט כי אינו ניתן לביצוע ועל-כן ניתן לומר עליו ששונה. נכון הוא שאין צורך שהערכאה השיפוטית המבטלת או משנה פסק-דין תורה על השבת המצב לקדמותו (ראה, בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה רביעית), 131) מאחר ורשם ההוצאה לפועל מוסמך לעשות כן בצו על-פי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, אך תוקפה של ההחלטה אינו נפגם אם בית-המשפט, למעלה מהצורך, מורה על החזרת המצב לקדמותו.

באשר לאופן ביצוע הגביה במקרה של שינוי פסק-דין קובע סעיף 18(ב) הנ"ל כי 'צו שניתן לפי סעיף-קטן (א) ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק-דין לטובת החייב נגד הזוכה'. לעניין זה נפסק ב- ע"א 32/90 ברלב נ' בריל, פ"ד מו(2), 866 (1992) מפי כב' השופט א' מצא כי:

'דעתי היא, כי בקשת חייב, לפי סעיף 18(א), יכולה להתקבל רק אם היא מוגשת, כהליך משני, במסגרת בקשת ביצוע קיימת, שהוגשה כנגדו בגין פסק-הדין אשר בוטל או תוקן, וכי אין היא יכולה להיות בגדר הליך מקורי. כך, לדעתי, מתחייב מלשונה ומהגיונה של הוראת הסעיף.'

לכן, אין יסוד רב לתמיהת החברה כיצד זה תיק ההוצאה לפועל, שהיא עצמה פתחה נגד המשיב בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, הפך למכשיר לגביית חוב נגדה וכיצד זה הועבר התיק, לבקשת המשיב, ללשכת ההוצאה לפועל בנצרת.

מכל האמור לעיל אני דוחה את בקשת המבקשים לעכב את ביצוע החלטות כב' סגן הנשיא ע' ר' זועבי מיום 14.7.96 ומורה על המשכת הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצאה לפועל 10-00522-97-8. הסכום של 4,000 ש"ח שהופקד בקופת ההוצאה לפועל מכוח מימוש הערובה הבנקאית, יימסר לבא-כוח המשיב. הערובה הבנקאית על סך 5,000 ש"ח שהופקדה בתיק המרצה זה תמומש על-ידי המזכירות וסכומה יופקד בתיק ההוצאה לפועל עד לגובה החוב.

אני מחייב את המבקשים בתשלום הוצאות המשיב ושכר-טרחת עורך-דין בהליך זה בסכום של 3,000 ש"ח נכון להיום."

ב- בש"א 2053/94, ע"א 3962/91 {בנק הפועלים נ' משה קול, תק-על 94(2), 89 (1994)} נדונה בקשה לביטול עיכוב ביצוע. בית-המשפט קבע:

"1. בין המבקש לבין המשיב התפתחו והתנהלו הליכים משפטיים. ראשיתם בהליכי הוצאה לפועל שנקט בהם המבקש על-פי שיקים שהוסבו לבנק על-ידי המשיב, בקשת רשות להתגונן שנדחתה למעשה, ערעור בפני בית-משפט זה בקשר לכך, ובעיקר תביעה כספית של המשיב ואחרים כנגד המבקש.

2. המבקש פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשיב, ואילו המשיב ביקש עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, ובעניין זה הושג הסדר מוסכם שקיבל תוקף בהחלטת השופט גולדברג מבית-משפט זה מיום 1.10.91, בבקשה שהוגשה במסגרת ע"א 3962/91.

על-פי החלטה זו הוסכם על הצדדים כי הליכי ההוצאה לפועל יעוכבו בתנאים מסויימים, עד למתן פסק-הדין בערעור שהוגש לבית-משפט זה (ב- ע"א 3962/91), על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בתיק המרצה 1435/90, לפיה נדחתה התנגדותו של המשיב למימוש הצ'קים בהוצאה לפועל.

3. טענתו העיקרית של המשיב לכל אורך ההתדיינות הייתה כי בסופו של דבר הבנק המבקש הוא שחייב לו כספים כפי שיתברר במהלך הדיון בתביעתו הכספית הנ"ל.

בינתיים הושלם הדיון בתביעת המשיב וזו נדחתה בעיקרי, הדברים, כך שאם סבר המשיב כי איך שלא יהיה לא יצטרך לשלם את סכום הצ'קים בשל קיזוז החיוב שלו מול מה שיידרש המבקש לשלם לו, הרי עם מתן פסק-הדין נמצא שלסברה זו אין עוד מקום.
על רקע זה באה בקשה זו להסיר את עיכוב הביצוע של פסק-הדין.

4. לא אוכל לקבל בקשה זו של המבקש, שכן החלטתו של כב' השופט א' גולדברג מיום 1.10.91, המעכבת את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל עד למתן פסק-הדין בערעור האזרחי הנ"ל, היא פרי הסכמה שבין בעלי הדין ואיננה מתייחסת כלל, וממילא אינה כפופה, לתוצאות הדיון בתביעת המשיב נגד המבקש.

מתן פסק-הדין בתיק האחר אינו מהווה על-כן שינוי בנסיבות לפיהן הוחלט על עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל.

5. אינני נדרש בעניין זה להביע את דעתי אם מלכתחילה היה מקום לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל, כשם שאינני רואה להידרש לטענות בעלי הדין בשאלה אם בית-משפט יכול לשנות החלטה קודמת שניתנה על ידו בדבר עיכוב ביצוע פסק-דין או בדבר ביטול צו מניעה זמני וכדומה.

ברור שעל-פי דין לבית-המשפט הסמכות לעשות כן אם השתנתה המציאות, שעל בסיסה ניתן הצו שמבקשים את ביטולו.

לא כך בענייננו. כאמור, בעניין דנן הצו ניתן בהסכמה והמשיב נדרש להמציא ערבויות וגם להודיע לבית-המשפט של הדרגה הראשונה על חזרתו מערעור מסויים שהגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

כאמור, דבר הגשת התביעה הכספית על-ידי המשיב הייתה ידועה אז ובכל זאת לא צויין בהחלטת העיכוב, שעיכוב הביצוע יהא כפוף לתוצאות ההליך ההוא.

אשר-על-כן הבקשה נדחית."

ב- בשג"צ 5842/95 {בר-נוי שאול נ' בית הדין הרבני האיזורי, תק-על 95(3), 234 (1995)} נדונה בקשה "לעכב ביצוע צו פינוי של הוצאה לפועל חיפה, על-פי פסקי-דין בית-הדין הרבני האיזורי ע/5 והרבני הגדול ע/6" (צ"ל ע/4 ו- ע/7). בית-המשפט קבע:

"המדובר הוא בדירת בני הזוג, שבית-המשפט המחוזי בחיפה הצהיר כי היא רכושם המשותף, ושני הצדדים הסכימו שבית-הדין הרבני בחיפה הוא שיכריע באופן חלוקת הרכוש.

בפסק-הדין הרבני האיזורי - שניתן עוד ביום ט"ז באלול תשנ"ג, היינו לפני יותר משנתיים - ניתנו בין היתר הוראות מפורטות לחלוקת הרכוש ולמכירת הדירה וחלוקת התמורה בין בני הזוג. ערעורו של המבקש על אותו פסק-דין, נדחה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול ביום כ"ה בשבט תשנ"ד.
בהחלטה מאוחרת יותר של בית-הדין בחיפה נאמר:

'לאחר עיון בבקשת הגב' עליזה בר נוי שנתקבלה ביום 17.8.94 ובתגובת הבעל מר שאול בר נוי שהתקבלה בתאריך 25.10.94 מחליט בית-הדין:
א. להיעתר לבקשת האישה ולקבוע כי לצורך ביצוע מכירת הדירה ברחוב חפציבה 44 ק' חיים על-ידי כונס הנכסים עורך-דין ש' אולמן מחיפה כאמור בפסק-דין מיום ט"ז אלול תשנ"ג עמוד 2 סעיף 1, על מר שאול בר נוי לפנות מייד את הדירה הנ"ל ולשתף פעולה עם כונס הנכסים…
ב. כונס הנכסים נקט הליכי הוצאה לפועל לפינוי המבקש מן הדירה ומכאן הבקשה שלפניי.'

מה שהמבקש לא גילה הוא, שהוא עצמו פנה בבקשת עיכוב דומה לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש 3306/95). כב' השופט ד' ביין ביקש לקבל תגובת הצד השני תוך 48 שעות, ועד אז הורה לעכב את הפינוי. לאחר שהוגשה התגובה, החליט כב' השופט ד' ביין שלא לעכב את הפינוי, וביטל את צו העיכוב הארעי.

אי-גילוי זה דיו כנימוק לדחיית הבקשה. ואולם גם לגופה איני רואה טעם לעכב ביצוע פסק-דין שיצא מלפני ערכאה מוסכמת ונעשה סופי לפני כשנתיים, והמיישם פירוק השיתוף בדירה. על עצם השיתוף כבר הכריז כב' השופט קציר ב- 1 בינואר 92, ועל עצם הפירוק אין המבקש חולק, אלא שיש לו טענות בדבר ניכויים ואיזונים שונים שלדעתו יש לעשות. אין זו סיבה לעיכוב.

הבקשה נדחית."

ב- בש"א 69/89 {שטרית יצחק ואח' נ' חב' על דן סחר בע"מ, תק-על 89(2), 740 (1989)} נדונה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. בית-המשפט קבע:

"1. ביום 5.12.88 דחה בית-המשפט המחוזי בבאר שבע תביעת המבקשים לפסק-דין הצהרתי כי הם, המבקשים, הם בעלים בלעדיים של זכויות ביחס לאולם שמחות בקרית מלאכי, אותם רכשו מאת המשיב מס' 3. הצהרה זו נדרשה למבקשים כדי למנוע ולחסום מימוש עיקול שהוטל על נכס זה בגין חובות שחב משיב 3 למשיבים 1 ו- 5, בעוד הזכויות בנכס עדיין רשומות במינהל מקרקעי ישראל לזכות המשיב 3 ואחיו. וזאת לדעת: המדובר במקרקעין לא מוסדרים ועסקות שונות שנעשו ביחס לאולם השמחות האמור לא רק שלא נסתיימו ברישום בפנקס המקרקעין, אלא רק כעבור שנים נודע עליהם למינהל מקרקעי ישראל. מכל מקום - ועל-כך אין המבקשים חולקים - העיקולים על זכויותיו של משיב 3 באולם הוטלו בטרם הספיק זה האחרון להשלים להעביר הזכויות שהתחייב להעביר ביחס לאולם למבקשים בפנקסי מינהל מקרקעי ישראל.

השופט המכובד קמא דן בהרחבה בטענותיהם של המבקשים כי הלכה למעשה הם שילמו למשיב 3 מלוא התמורה עבור אולם השמחות ואף קיבלו חזקה בו, ועל-כן לא נותרה בידי זה כל זכות הניתנת לעיקול על-ידי בעלי חוב שלו. הטענות נדחו תוך הסתמכות על הפסיקה בנידון - ובמיוחד על ההלכה שנפסקה בעניין דומה ב- ע"א 454/85 כל-בו שם טוב בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 96(2), 595 (1996).

כעת עותרים המבקשים להורות על עיכוב הליכי הוצאה לפועל בתיק 804/88 של לשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, שם נמשכים הליכים למימוש החוב של משיב מס' 3, שעל שמו, כאמור, עדיין רשומות הזכויות.

רק משיבה 1 טרחה להגיב לבקשת המבקשים; המשיבים האחרים, שנתבקשו להגיב בכתב, לא עשו כן עד היום הזה, אף שהזמן שהוקצב לכך חלף זה מכבר.

המשיבה 1 פירטה בתמצית מלוא נימוקיה בגינם אין להיעתר לבקשה, ואולם אין אני רואה צורך להתייחס לכל הנימוקים, ודי בשניים כדי לדחות הבקשה:

על-פי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על מבקש עיכוב ביצוע של החלטה עד להכרעה בערעור להגיש בקשתו תחילה לבית-המשפט של הערכאה שנתן ההחלטה, בין בעל-פה מייד לאחר שימוע ההחלטה או בבקשה מנומקת בדרך המרצה לאחר מכן. על-פי תקנה 468, אם סירב בית-המשפט שנתן ההחלטה לעכב ביצועה רשאי בית-המשפט שלערעור לצוות על העיכוב. 'לא פנה תחילה לדרגה הראשונה, אין בית-המשפט שלערעור מוסמך לדון בבקשה'. ( י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה חמישית, בעריכת ד"ר ש' לוין), 667, 784; ב"ש 2/87 (ע"א 668/86) רובינשטיין נ' רובינשטיין, פ"ד מ(4), 713 (1987)). ולפי תקנה 470 לתקנות הנ"ל כולל עיכוב ביצוע, (2) עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת (3) התליית פעולתה של החלטה.

ואילו המבקשים דנן לא פנו כלל אל הערכאה הראשונה שנתנה את פסק-הדין בדבר עיכוב ביצועו, וכבר מסיבה זו דין הבקשה להידחות.

טעם אחר הוא כי גם בבקשתם חוזרים המבקשים על טענתם כי עוד בטרם הוטלו העיקולים הם, המבקשים, מכרו הזכויות שרכשו ממשיב 3 לרוכשים אחרים - אף זאת בלי להשלים הרישום. אם כך הדבר - הרי ששוב אין להם לא זכויות באולם השמחות ולא עניין בו - ומבחינת הנכס עצמו הם יצאו מכלל התמונה; ואילו מי שלטענתם רכש מהם הנכס לא היה כלל צד להתדיינויות ואינו תובע כל מאומה.

נימוקים אלה מיתרים הצורך, כאמור, להתייחס לכל יתר הטענות לגוף העניין, כולל בחינת סיכויי הערעור.

הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה 1, שהיא היחידה שטרחה להגיב, הוצאותיה ושכר-טרחת עורך-דין בסך -.1,500 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל."

ב- בר"ע (חי') 1675/98 {המגן חברה לביטוח נ' אברג'יל שמעון, תק-מח 99(2), 1961 (1999)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, ואשר על-פיה נדחתה בקשת המבקשת לביטול ההליכים נגדה ולסגירת תיק ההוצאה לפועל. בית-המשפט קבע:

"לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובהחלטת רשם ההוצאה לפועל, החלטתי לתת רשות ערעור כמבוקש ולדון בבקשה כבערעור לגופו.

טענתו המרכזית של בא-כוח המבקשת, הינה כי במקרה בו ניתנת החלטה על עיכוב הביצוע, יחול תוקפה ממועד מתן פסק-הדין, וממועד זה אין לעשות כל שימוש בפסק-הדין עד למועד הקבוע בהחלטה, כמבקרה דנן עד למתן החלטה סופית בערעור, יתרה-מזאת, אישור הליכי הוצאה לפועל שננקטו בתוך תקופת עיכוב הביצוע, יהווה סיכול כוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בתקנות 468-467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

השופט דוד בר אופיר בספרו הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה רביעית), בעמ' 124 אומר:

'הכלל שנקבע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין שעליו מערערים, אך לפי תקנות 467 ו- 468 רשאי בתי-המשפט שנתן את פסק-הדין או בית-משפט שלערעור לצוות על עיכוב הביצוע.'

בא-כוח המבקשת אכן פעל כנדרש והגיש בקשה לבית-משפט השלום בחיפה, להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, אחרי כשבועיים מיום מתן פסק-הדין, ומכיוון שבתי-המשפט היו בפגרה, ניתנה ההחלטה על עיכוב ביצועו של פסק-הדין רק ביום 22.9.97.

השאלה המרכזית שיש לתת עליה את הדעת היא מתי חלה תוקפה של ההחלטה על עיכוב הביצוע.

לענייננו, יפים דבריו של ד"ר יואל זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה חמישית, 1988), 785:

'ניתן איפוא לומר, כי עיכוב ביצוע פירושו, עיכוב השימוש בפסק-הדין באיזו דרך שהיא.'

יתרה-מזו, מלשון תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד-1984 ניתן לעמוד על-כך שעיכוב השימוש בפסק-הדין הוא עיכוב באיזו דרך שהיא כולל עיכוב הוצאה לפועל, התקנה 470 לתקנות קובעת:

'עיכוב ביצוע לעניין סימן זה הוא:
(1) עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;
(2) עיכוב ביצוע ככל דרך אחרת;
(3) התליית פעולות של החלטה.'

בהמ' 457/62 לויצקי נ' בנק לייצוא בע"מ, פ"ד טז(3), 2011 (1962) נקבע על-ידי כב' השופט כהן כי:

'לאפשר לבית-המשפט לערעורים להשאיר את מצב הדברים כפי שהוא היה קיים לפני מתן פסק-הדין, כל עוד לא פסק בית-המשפט לערעורים סופית אם פסק-הדין או בטעות יסודו, ואם דינו לעמוד או להתבטל.'

על-כן, לעניין עיכוב ביצוע פסק-הדין, נחה דעתי כי יש לקבל טענת בא-כוח המבקשת כי יש לעכב פעולה של כל החלטה, עד למתן החלטה סופית בערעור.

לגבי הטענה של החזקה בדבר יכולת התשלום, מקבל אני את עמדתו של בא-כוח המבקשת, ראה בר"ע 246/85 "ארד" חברה לביטוח בע"מ נ' מ.ב.י.ב בע"מ, פ"ד מ"א(1), 586 (1985):

'מקום בו הוגשה תובענה נגד בנק או כנגד חברת ביטוח ודומיהם, שמושבם בישראל, קיימת חזקה, שהם בעלי יכולת כספית שנזילותה גבוהה.'

לכן, פתיחת הליכי הוצאה לפועל מצידו של בא-כוח המשיב ב- 22.9.97, אחרי שבא-כוח המבקשת שלח לבא-כוח המשיב מכתב ובו הודיעו על הגשת בקשתו לעיכוב ביצוע פסק-הדין, ובנוסף, הוא נתבקש שלא לנקוט בהליכי הוצאה לפועל, הייתה לדעתי מיותרת, שכן, היה יסוד סביר להניח כי ליכולתה הכלכלית של המבקשת לשלם את הסכומים הפסוקים לא הייתה מוטלת בספק.

פתיחת תיק הוצאה לפועל מצידו של המשיב הייתה לדעתי מיותרת ונעשתה שלא בתום-לב, שכן סיבת עיכוב תשלום פסק-הדין הייתה אי-ביצוע פסק-הדין עד למתן ההחלטה בערעור ולא כפי שטוען בא-כוח המשיב. בחוסר תום-לב או מחמת שרירות ליבה של המבקשת, ועל-כן קיים כאן ניצול לרעה של הליכי הוצאה לפועל מצידו של בא-כוח המשיב, שנועד לזכות את בא-כוח המשיב בשכר-טרחה בתיק ההוצאה לפועל.

לענייננו, יפים דבריו של כב' השופט צבי טל ב- ע"א 296/91 כוכבה בניסטי נ' המגן חברה לביטוח (לא פורסם), אשר קבע כי:

'ייתכן שהיה כאן ניצול לרעה של הליכי הוצאה לפועל ואולי אף ננקטו שלא בתום-לב ונועדו לגרום להוצאות ושכר-טרחה באופן מלאכותי.'

עוד נקבע בפסק-הדין הנ"ל ב- ע"א 296/91, כי בעניין תשלום חובו של החייב תוך זמן סביר כי:

'לפני נקיטת הליכי הוצאה לפועל, יש לתת לחייב זמן סביר לשלם, זוכה אינו יכול לפתוח בהליכי הוצאה לפועל אלא לאחר דרישה, אזהרה ומתן מועד מתאים.'

עוד נקבע בהמשך:

'נכון הדבר שפסק-דין המטיל חיוב בתשלום ואינו קובע מועד, הריהו עומד לביצוע מיידי, אבל "מיידי" במקרה כזה אין פירושו בו ביום אלא בהקדם האפשרי כסביר.'

לכן, לא מקובלת עלי טענתו של בא-כוח המשיב כי המבקשת השתהתה בתשלום חובה מעבר לזמן הסביר, שכן עיכוב ביצועו של פסק-הדין עד אשר תינתן ההחלטה בערעור שהגישה המבקשת, אזי המבקשת נהגה כראוי, שכן היא שלחה על-ידי בא-כוחה לבא-כוח המשיב המחאה על מלוא תשלום הסכומים שנפסקו למשיב בבית-משפט השלום, בצירוף ההוצאות שנפסקו לו בערעור, וזאת ביום 5.7.98, כלומר 20 יום לאחר מתן פסק-הדין, ועל-כן, המבקשת שילמה את חובה תוך זמן סביר.
מטעמים אלה, אני מקבל את הערעור ומורה על ביטול החלטתו של רשם ההוצאה לפועל נשוא הערעור, כמו-כן אני מחליט לחייב את המשיב לשלם למערער הוצאות ושכר-טרחה עורך-דין בסכום כולל של 1,000 ש"ח.

אך יחד-עם-זאת, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין, יהא זה צודק באם המבקשת תחוייב בתשלום הסך של 3851,61 ש"ח, שהינו שכר-טרחה "א" בתיק הוצאה לפועל, וזאת למרות קביעתי דלעיל, כי לא הייתה הצדקה לפתיחת תיק ההוצאה לפועל על-ידי המשיבה, וזאת מן הטעם כי כל ההליך שבפני היה נמנע, אילו דאג בא-כוח המבקשת, לקבלת החלטת בית-המשפט בדבר עיכוב ביצוע פסק-הדין, במהירות המירבית, ולא להסתפק בטענה כי התקופה הייתה תקופת פגרת בתי-המשפט. יכול בא-כוח המבקשת לפנות לשופט התורן של בית-המשפט, ולבקש להחליט בבקשתו לעיכוב ביצוע פסק-הדין, ובעניין זה, אין לו להלין אלא על עצמו. ומנימוק זה, מצאתי הצדקה לחייב את המבקשת בתשלום שכר-טרחה "א" בתיק ההוצאה לפועל.

סיכומו של דבר, הערעור מתקבל במובן זה שהחלטת רשם ההוצאה לפועל נשוא הערעור מתבטלת; המבקשת תשלם למשיב את הסך 3851.61 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.9.97 ועד התשלום המלא בפועל וכן אגרת פתיחת תיק ההוצאה לפועל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.97 ועד התשלום המלא בפועל."

ב- בר"ע (חי') 1380/98 {עמידר חברה לשיכון נ' פלורי לביא, תק-מח 99(2), 2474 (1999)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל לפיה התקבלה בקשת המשיבה לפריסת החוב לתשלומים וכן הוחזרו לה המעוקלים שהוצאו כנגד תשלום בסך 800 ש"ח, וכן הוחלט להשהות נגדה הליכי עיקול משכורת. בית-המשפט קבע:
"החלטתי לתת רשות ערעור כמבוקש ולדון בבקשה כבערעור לגופו.

השאלה הראשונה שאדון בה הינה זכות התגובה של המבקשת והשלכתה על תוקף החלטתו של רשם ההוצאה לפועל.

תקנה 15א(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: "התקנות") קובעות כי:

'הגישו החייב או צד שלישי בקשה ללשכה, יצרפו אליה, בנוסף למספר העותקים הנדרש, עותק לשם המצאה לזוכה; רשם ההוצאה לפועל יקבע את המועד שבו ימסור הזוכה את תגובתו לבקשה, זולת אם החליט לדחותה; לא הגיב הזוכה במועד שנקבע לו, יחליט רשם ההוצאה לפועל בלא תגובת הזוכה.'

תקנה 44א לתקנות קובעת, כי לבקשה לביטול עיקול על מיטלטלין יש לצרף העתק הבקשה ולהמציאו לזוכה או לבא-כוחו.

במידה והזוכה לא מגיב תוך שבעה ימים מיום ההמצאה, מוסמך רשם ההוצאה לפועל לצוות על ביטול העיקול כמבוקש על-ידי החייב.

אולם תקנה 27 לתקנות, מקנה לצד הנפגע אשר לא זכה להשמיע את דברו וטיעוניו בפני רשם ההוצאה לפועל, להגיש בקשה לביטול או שינוי החלטה שניתנה בעניין.
על הבקשה להיות מוגשת לרשם ההוצאה לפועל בתוך שבעה ימים מהיום שבו נודע על מתן ההחלטה לצד הנפגע.

בא-כוח המבקשת לא הגיש כל בקשה לרשם ההוצאה לפועל כפי שתקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובעת, לכן דין טענה זו להידחות.

לעניין הטענה כי רשם ההוצאה לפועל חרג מסמכותו בכך שביטל את העיקול דבר אשר גרם לאי ביצוע פסק-הדין שניתן כנגד המשיבה בבית-המשפט השלום בחדרה, הרי דין טענה זו להתקבל.

המבקשת הגישה את פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ולכן בא-כוח המבקשת טוען כי הייתה כאן חריגה מסמכות של רשם ההוצאה לפועל, בהחזרת המעוקלים למשיבה שכן כך הוא גרם לאי ביצוע פסק-הדין.

לרשם ההוצאה לפועל אכן יש את הסמכות לבטל הליך ולהורות על החזרת המצב לקדמותו כפי שהיה לפני ביצועו, רק כאשר פסק-הדין בוטל או שונה לאחר שביצועו התחיל או הושלם מכוח סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, אך כאן, לא בוטל או שונה פסק-הדין, מה שמוביל למסקנה כי רשם ההוצאה לפועל חרג מסמכותו במקרה הזה. יתרה-מזאת, על-פי סעיף 27(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, אם ציווה רשם ההוצאה לפועל על עיקול מיטלטלין, של החייב ומכירתם, בסמכותו להורות רק על השהיית מכירתם לזמן מוגבל ולא להחזרת אותם מיטלטלין שעוקלו.

רשם ההוצאה לפועל חרג מסמכותו בהחליטו לעכב באופן גורף את ההליכים נגד המשיבה, שכן אין בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב כללי של הליכי ההוצאה לפועל אלא רק להשהייתו של הליך מסויים.
סעיף 16(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, קובע כי:

'ביקש החייב להשהות הליך או להימנע ממנו, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות כמבוקש בתנאי שהחייב המציא ערובה להנחת-דעתו; אולם רשאי הוא לפטור את החייב ממתן ערובה, אם ראה הצדקה לכך לשם מניעת עיוות דין.'

במקרה שלפנינו, המשיבה לא המציאה ערובה כלשהי ורשם ההוצאה לפועל לא נתן כל פטור ממתן ערובה כעולה מהחלטתו.

ב- בר"ע 1523/97 אוזן נ' כהן ואח' (לא פורסם) נקבע כי:

'סעיף 16 איננו מאפשר עיכוב כללי של הליכי ההוצאה לפועל, אלא רק השהייתו של הליך מסויים.'

כב' השופט דוד בר-אופיר בספרו ההוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה רביעית), 65 אומר כי:

'הבסיס להשהיית הליך הוא בקשת החייב ועליו לשכנע את רשם ההוצאה לפועל כי יש מקום להשהיית ההליכים. רשם ההוצאה לפועל איננו משהה הליך מיוזמתו.'

החייבת לא הגישה בקשה לרשם ההוצאה לפועל להשהיית ההליכים וכאמור לא המציאה ערובה כמתבקש, ורשם ההוצאה לפועל לא פטר אותה ממתן ערובה זו.

נחה דעתי כי, עיקול משכורת, עיקול חשבון עו"ש ועיקולי מיטלטלין, כאחד איננו מוציא את משנהו, אם יש צורך בהם כולם או מקצתם.
לעניין טענתה של המשיבה כי יש לה קשיים בתשלום החוב הפסוק נקבע בעניין זה ב- ש"א 4523/91 ברקוביץ ואח' נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד מה(5), 510 (1991) כי:

'קושי לשאת בתשלום החוב הפסוק איננו מהווה עילה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין.'

מטעמים אלו, נחה דעתי כי אכן עיכוב ההליכים היה באופן גורף, וכי רשם ההוצאה לפועל אכן חרג מסמכותו במקרה הזה.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור, ולבטל את החלטת רשם ההוצאה לפועל נשוא הערעור."

ב- רע"א 4694/99 {כליף סמיר נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 99(2), 358 (1999)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע הוצאה לפועל של פינוי דירה שנדחתה על-ידי רשם ההוצאה לפועל נתקבלה חלקית על-ידי בית-המשפט המחוזי שהתנה את העיכוב בהפקדת 150,000 ש"ח. המבקש ביקש לשנות את ההחלטה ולהפחית את הסכום. הבקשה תלויה ועומדת בבית-המשפט המחוזי. הפינוי צפוי להתבצע ב-19.7.99.

בית-המשפט קבע:

"במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי מוגשת בקשה זו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.
מתבקשת תגובת המשיב לבקשת העיכוב ועד למתן החלטה בבקשה תעוכב ההוצאה לפועל.

כמו-כן, מוצאת אני להעיר כי מאחר ובפי המבקש טענה, לפיה ערך הדירה עולה בהרבה על הסכום שמוצע, ומאחר והאינטרס להשיג סכום גבוה ככל שניתן, אולי מעבר לחוב, הוא של בעל הדירה, יותר מאשר של הנושה המסתפק בסכום החוב, נראה לי כי ראוי לשקול התניית עיכוב הביצוע בהמצאת קונה רציני על-ידי המבקש שהצעתו גבוהה, כאמור. דרך זו עשויה להביא תועלת לשני הצדדים אולי גדולה יותר מהפקדות למיניהן."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הוצאה לפועל