סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• כללי - מבוא
• דיני החוזים
• דיני הרשלנות
• "ירידת ערך" - הגדרה ומהות
• שמאי ושמאות
• קביעת שווי למטרות שונות
• נתונים ראשוניים המשפיעים על שווי המקרקעין
• שיטות ההערכה השונות של שווים של מקרקעין
• שיקולי בית - המשפט בקביעת הפיצוי בגין ירידת ערך
• ירידת ערך פסיכולוגית
• גישות בתי-המשפט לנושא ירידת ערך - היסטוריה וביקורת
• המומחה וחוות-הדעת - מבוא
• מומחה מטעם בית-המשפט
• פסילת חוות - דעת מומחה ומומחה בית-משפט
• הודעה על רצון לחקור מומחה שהגיש חוות-דעת
• בקשת הוראות
• חוות - דעת מומחה שמינה בית-המשפט ושליחת שאלות הבהרה
• תיקון כתב טענות עקב חוות - דעת מומחה
• אי-קיום התקנות
• חוות-דעת מומחה בראי פקודת הראיות
• ליקויי הבניה והפיצוי בגין ירידת ערך - מבוא
• ליקויים שהורתם היא בתקופה הטרום חוזית וביחסים הטרום חוזיים
• ליקויים שלא ניתנים לתיקון שהורתם לאחר כריתת חוזה הרכישה
• ליקויי בניה שניתנים לתיקון ופיצוי בגין ירידת ערך
• פסיקת בית-המשפט העליון
• פסיקת בית-המשפט המחוזי
• פסיקת בית-המשפט השלום

דיני הרשלנות

1. הדין
סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין קובעים כדלקמן:

"35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

2. כללי
כדי לבסס את קיומה של עוולה זו, יש להוכיח כי חלה על המזיק חובת זהירות כלפי הניזוק, את הפרתה של חובה זו - יסוד ההתרשלות, ואת הנזק שנגרם עקב ההפרה {סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), (להלן: "פקודת הנזיקין"); להרחבה ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982)}.
קיימות גישות שונות לניתוח יסודות אלה, הנבדלות ביניהן בכלים להוכחת חובת הזהירות, בשאלת ההבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית ובסדר בחינת יסוד ההתרשלות ביחס ליסוד חובת הזהירות {ראו: ישראל גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות" משפטים כו 295, 305-304 (התשנ"ו), (להלן: "גלעד, "על הנחות עבודה")}.

לפי הגישה האחת, יש מקום להבחין, בהתאם למבחן הצפיות, בין חובת זהירות מושגית לבין חובת זהירות קונקרטית {ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 768 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985)}.

לפי הגישה האחרת, נבחנת קיומה של חובת הזהירות למעשה כמקשה אחת, באמצעות מבחן של קרבה בין המזיק לניזוק, לצד הבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות על המזיק {ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45 66 (1994)}. בחינה זו כמקשה אחת מתיישבת עם הגישה שהובעה בצורה מפורשת בפסיקה מאוחרת יותר, לפיה אין מקום לבחון בנפרד את קיומה של חובת זהירות מושגית וקיומה של חובת זהירות קונקרטית {ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.3.07)}.

הבדלים נוספים בין הגישות נוגעים גם ליחס בין חובת הזהירות ליסוד ההתרשלות ולסדר בחינתם {ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1), 802, 809 (1993); ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו ( 12.8.07)}.

על-אף הבדלים אלה בין הגישות, חשוב להדגיש כי בכולן נודע מקום לשיקולי מדיניות באשר להיקפה של חובת הזהירות, כגון הרתעה מפני פעולות רשלניות ופיצוי הניזוק ומאידך, הסכנה בהרתעת יתר והטלת עומס על בתי-המשפט {ראו לעניין זה: גלעד, "על הנחות עבודה", 297-296}.
על אלה יש להוסיף שיקולים הנגזרים מזהות המזיק. כך, השתרשה עם השנים התפיסה כי גם רשויות המינהל אינן חסינות מפני אחריות בנזיקין {ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבוריות ועובדי ציבור (חלק ראשון)", משפט וממשל ב' 339, 393 (התשנ"ה); ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.5.06) (להלן: "עניין עיריית חיפה")}.

בפרט נקבע כן ביחס לרשויות התכנון והבניה {ע"א 196/90 הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות נ' ירמיהו עיני, פ"ד מז(2), 111 (1993)}. יתרה-מכך, אף כללים שיפוטיים שצימצמו את היקף חובת הזהירות של רשויות ציבור, ובראשם "חריג שיקול-הדעת", נשחקו עם התפתחות הפסיקה הנזיקית {ראו בין היתר: עניין עיריית חיפה; ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.06); ע"א 4079/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה - שומרון נ' מעונה, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.11.10); רע"א 4385/04 פרוך נ' בית החולים מוקאסד, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.07)}.

בכך אין כמובן כדי לומר כי סוג שיקול-הדעת המופעל ואופי פעולתה של הרשות - מכוח סמכות פיקוח או פעולה ישירה, אינם מהווים עוד שיקול בקביעת היקף חובת הזהירות, אלא כי מקומם של כללים אפריוריים להטלת אחריות בנזיקין על המדינה - הולך ומצטמצם {ישראל גלעד "דיני הנזיקין בפסיקתו של אהרן ברק" ספר ברק, 524-523, 529 (2009)}.

נוסף על יסוד חובת הזהירות, יש כאמור להצביע על התקיימות יסוד ההתרשלות, במסגרתו נבחנת השאלה האם התנהגותו של המזיק היתה התנהגות החורגת מהאופן בו אדם סביר היה פועל באותן נסיבות. לשון אחר, שאלה זו נבחנת בהתייחס לנסיבות המקרה הקונקרטי במשקפיים אובייקטיבים של מבחן הסבירות {ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 498 (2004)}.

לבסוף, יש להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם {סעיף 64 לפקודת הנזיקין}. יסוד זה נחלק לשאלה האם היה המעשה או המחדל הרשלני גורם בלעדיו-אין לנזק {קשר סיבתי-עובדתי} ולשאלה האם ההתרשלות היתה הסיבה המכרעת לנזק, הנבחנת באמצעות מבחני הצפיות, הסיכון או השכל הישר {קשר סיבתי-משפטי} {לעניין זה ראו: ע"א 3139/05 כלפון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.01.08); ע"א 9313/08 רות אופנברג ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו ואח', תק-על 2011(3), 4535 (2011)}.

3. העדפת הגישה השמרנית - ע"א 3521/11
ב- ע"א 3521/11 {עו"ד דניאל וגנר ואח' נ' מזל עבדי ואח', תק-על 2014(2), 12364 (2014)} נפסק מפי כב' השופט ניל הנדל:

"6. עוולת הרשלנות מקורה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. כעולה מהסעיף, התובע פיצויים בגין רשלנות נדרש להוכיח קיומם של מספר רכיבים. רכיב אחד הוא החובה - חובת הזהירות בה חב המזיק כלפי הניזוק "שלא לנהוג כפי שנהג". רכיב שני הוא היבט ההתרשלות, בו נשאל האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, או במילים אחרות האם סטה מסטנדרט הזהירות של האדם הסביר (ע"א 145/80 ועקנין נ' בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982)). הרכיב השלישי משלים את העוולה: "הגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה". זהו רכיב הנזק שנגרם מהפרת החובה. האמת תיאמר כי החלוקה לרכיבי עוולת הרשלנות יכולה לנוע בין שלושה עד חמישה רכיבים. האחד הוא חובת הזהירות; השני הפרת החובה; השלישי נזק; הרביעי קשר סיבתי עובדתי; והחמישי קשר סיבתי-משפטי. יש שכללו את השלושה האחרונים כאחד (פרופ' גלעד מתייחס הן לנזק הן לקשר הסיבתי בינו ובין התרשלותו של המזיק בתוך רכיב אחד של "גרימה"; ישראל גלעד דיני נזיקין - גבולות האחריות כרך א' 421 (התשע"ב) (להלן: גלעד, גבולות האחריות)). לטעמי על-מנת שתשמש כלי עבודה נוח יותר, מוטב לחלק את רכיבי העוולה לארבעה - חובה, הפרת החובה, נזק, וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) (השוו: עניין פלוני, בפסקה 9 לחוות-דעתו של השופט עמית). המבנה שתואר של עוולת הרשלנות "יובא" לבית-משפט זה מן המשפט המקובל האנגלי (גד טדסקי ואברהם רוזנטל פקודת הנזיקין לאור תולדות התהוותה ותיקוניה (התשכ"ה)). לפי מבנה קלאסי זה, בחינת התקיימותה של עוולת הרשלנות נפתחת בשאלת חובת הזהירות - יש או אין. רק אם נקבע קיומה של חובה כאמור, נפנה בית-המשפט לבחינת הפרתה של החובה - קיומה של התרשלות.

עם התפתחות והתגבשות העוולה בפסיקה הישראלית, מונח החובה פורש כמכיל שני היבטים. האחד, היבט עקרוני המתמקד בחובת זהירות מושגית שחלה על סוג המזיק, כלפי סוג הניזוק, לעניין סוג הפעילות שבוצעה וסוג הנזק שגרם המזיק (עניין ועקנין, בעמ' 123). ההיבט השני בוחן את קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין המזיק המסויים לבין הניזוק המסויים בנסיבות המקרה. הבחינה השנייה היא פרגמאטית וקונקרטית (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 129 (1985)). שתי הבחינות - החובה המושגית והקונקרטית - נערכות על-פי מבחן הצפיות. במסגרתו שואלים האם אדם סביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו (שם, בעמ' 131).

לאחרונה נשמעים קולות מן הספרות ומן הפסיקה הקוראים לסטות מהסדר המסורתי של בחינת רכיבי הרשלנות. ניתן לומר כי מגמה זו אינה נשענת על דעת יחיד, אך טרם עולה שהיא מתגבשת לדעת רוב (ראו למשל: השופט א' א' לוי ב- ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1), 803, 837 (2007); עמדת השופט י' דנציגר ב- ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.09), פסקה 31; עניין נחום, בעמ' 409). בפסק-דין שניתן לפני כחצי שנה הציע השופט י' עמית בחוות-דעתו לאמץ מודל כללי שונה, תוך דחיית הגישה של "חובה תחילה" (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו _15.07.12), פסקה 8 לחוות-דעתו (להלן: "עניין פלוני")). בכך הסתמך, בין-היתר, על עמדתו התיאורטית של המלומד י' גלעד (המוצגת בספרו דיני נזיקין - גבולות האחריות). במודל החדש שהציג השופט עמית בעניין פלוני, מוצע להעתיק את מיקומה של חובת הזהירות מתחילת הדרך אל
סופה, לאחר בחינת ההתרשלות והקשר הסיבתי. לשינוי הגיאומטרי, על-פי מודל זה, צריך להתלוות שינוי תוכני של מושג החובה. על-פי ההצעה החדשה, במקום בחינה נפרדת של החובה המושגית והחובה הקונקרטית, ההכרעה בשאלת החובה תיעשה בשלב אחד שבו ידונו שיקולי המדיניות על רקע נסיבות המקרה (עניין פלוני, פסקה 13 לחוות-דעתו של השופט י' עמית; גלעד, גבולות האחריות, בעמ' 461). עוד מוצע להשיל מרכיב החובה את דרישת הצפיות לפיה המזיק יצפה את הנזק שנגרם לניזוק; זו תיבחן מעתה אך במסגרת ההתרשלות והקשר הסיבתי. כפועל יוצא, החובה תהפוך למסננת בסוף הדרך ותיוחד לבחינת שיקולי מדיניות שעשויים לשלול את הטלת האחריות מקום בו זו אינה רצויה (עניין פלוני, פס' 13; גלעד, גבולות האחריות, בעמ' 425). לטענת התומכים במודל זה, השינויים המוצעים יובילו למספר תוצאות רצויות: הם יתרמו ליצירת סדר בדוקטרינת הרשלנות על-ידי ייחוד תפקיד נפרד לכל אחד מרכיבי העוולה. ניתוק שאלת הצפיות מרכיב החובה, יקל לדעתם על ריבוי המשמעויות שחובת הזהירות מכילה כיום וימנע חזרה מיותרת (גלעד, גבולות האחריות, בעמ' 464). בנוסף, ההתמקדות בשיקולי מדיניות בעת בחינת החובה תעודד שקיפות לגבי הטעמים שעומדים בבסיס הטלת האחריות."